הטכסים והאש

 

ההאשמה של יאיר נתניהו את השמאל בהצתת השרפות במבואות ירושלים בערב יום הזיכרון, מוכיחה לא רק את נטייתה של משפחת נתניהו להפצת עלילות דם, אלא גם חושפת את האופן שבו רואה המשפחה – דגש על המשפחה כמכלול – את החגים הלאומיים, כאירועים שאינם שייכים לאומה אלא לשלטון. במשך כהונתו הארוכה מדי הפך נתניהו, בעזרתה של מירי רגב, את הטכסים הלאומיים למפגני ראווה ותעמולה לשלטונו. בשנת השבעים למדינה הוא דרש לראשונה לנאום בטכס הדלקת המשואות, בניגוד לנוהג שטכס זה מנוהל על ידי יו"ר הכנסת שמייצגת את העם כולו, ולא את השלטון. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2014, הוכפל אחוז החסימה בכוונה מוצהרת לפגוע בייצוג הערבי והשמאלני, כפי שאכן קרה מאז באופן הולך ומחריף. באותה שנה, 2018, שבה הפקיע נתניהו חלק מטכס הדלקת המשואות לטובת נאום פוליטי שהדגיש את מרכזיותו שלו ואת עדיפות כוחו על כוחה של הכנסת, שאמורה לייצג את כלל האזרחים, ביום ה-19 ביולי 2018, הועבר בכנסת חוק הלאום, שביטל למעשה את השיוויון בין אזרחי ישראל וצמצם את זכויותיהם של הלא-יהודים, וביסס את הקשר בין הלאומנות שקידם נתניהו לבין שלטון היחיד שלו: השלטון הצהיר על עצמו כשלטונם של בני הלאום היהודי שרואה את האזרחים הערבים כפחותי-מעמד, ואת נתניהו כמי שמייצג את האזרחים בעלי המעמד העדיף: יהודים וימניים, ובעיקר תומכי נתניהו. יום העצמאות וה-19 ביולי 2018 הם שני תאריכים בהעצמת כוחו של שלטון היחיד הלאומני של נתניהו, ובערעור הלגיטימציה שמעניקה האזרחות הישראלית לנושאיה והחלפתה בהשתייכות ללאום המועדף ובחנופה לשלטון כמקור לזכויות הפרט, להבדיל מזכויות דמוקרטיות שנגזרות מן האזרחות ושוות לכולם, הטכסים הלאומיים הפכו להפגנת עוצמתו של השלטון והבלעדיות של נתניהו על הכוח השלטוני, שגובר על זה של העם המיוצג על ידי הכנסת. המדינה בשלטון נתניהו איננה מגולמת בנציגות כלל האזרחים, אלא בעקבות לואי ה-14, המדינה היא נתניהו והוא מגלם אותה. הסתייגות מנתניהו ומשלטונו איננה נתפסת ביקום הביביסטי כחלק בלתי נפרד מהוויית הדמוקרטיה, אלא כבגידה בשלטון, ולפיכך כבגידה במדינה שאין הפרדה בינה לבין השלטון. כמו בכל דיקטטורה נדרשים אזרחי ישראל לשמוח ולצהול בחגה של המדינה שהוא חגו של נתניהו, ולחגוג לא את עצמאותם שלהם, שתחת שלטונו היא הולכת ומצטמצמת, אלא את שלטונו. במידה שאין להם מצב רוח לחגוג בגלל המלחמה הבלתי נגמרת, החטופים המופקרים לעינויי תופת והחיילים הנשלחים למותם במלחמת כזב, הם אינם נתפסים כאזרחים שיש להתחשב ברגשותיהם, אלא כבוגדים במדינה שהיא נתניהו ואין בלתו, כמרעילי באורת ומציתי יערות, אשמה חוזרת שמוטחת בערבים וכעת גם בשמאלנים, כשני מגזרים שמוצאים מכלל האזרחים בעלי הזכויות, ושבפועל ייצוגם בכנסת לוקה, שהרי לא לכמאה וחמישים אלף מצביעי מר"ץ ולא לכמאה ושלושים אלף נציגי בל"ד יש נציגות בכנסת הנוכחית, דבר הנתפס כלגיטימי, כאילו מניעת ייצוג מלמעלה מרבע מיליון אזרחים, שמתנגדים לשלטון נתניהו, איננה פוגעת ביומרה הדמוקרטית של מדינת ישראל, שהרוב הימני בכנסת שלה הושג על ידי פגיעה בזכות לייצוג פוליטי של כלל המגזרים והדעות, ונוהג כמי שיש לו רוב מוחלט שזכותו לרסק את הדמוקרטיה כליל.

נאמנה לדרכה, כמו במקרה של טבח שמחת-תורה, מתנערת הממשלה מאחריותה להעדר המוכנות של מדינת ישראל לשרפות ענק, כמו אלה שהשתוללו ביום הזיכרון, ובאותו אופן היא מטילה את האחריות לשרפות על מי שהיא מסמנת כאויבים – הערבים והשמאלנים, כשם שהטילה את האחריות לטבח שמחת-תורה על הרמטכ"ל שהזהיר מסכנות ההפיכה המשטרית, על ראש השב"כ שחקר הדלפת מסמך סודי ל"בילד" כדי להתנער מאחריות למות חטופים שנרצחו עקב התקרבות צה"ל, ואת הקשר הקטארי בלשכת ראש הממשלה, ועל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל את עצמה ואת מדיניותה פטרה מכל אחריות לאסון שהמיטה על מדינת ישראל. את האש שכילתה ביום הזיכרון שטחי יערות עצומים חוללו בראש וראשונה בצורת קשה, טמפרטורות גבוהות ורוחות עזות, מה שמקשה להימלט מהתחושה שהמכה למהדורת יום העצמאות של חגיגות שלטון נתניהו הגיעה דווקא מידי שמיים, ואולי מכך נגזרת משמעותה.  

וויליאם וורדסוורת' / לבי קופץ

 

התחלתי את החודש בשירו האהוב של וויליאם וורדסוורת' William Wordsworth  "נרקיסים" ואני שמחה לסיים אותו בשיר אהוב נוסף משלו:

 

וויליאם וורדסוורת' (1850-1770)

 

לִבִּי קוֹפֵץ כְּשֶׁאַבְחִין

בְּקֶשֶׁת בַּשְּׁחָקִים:

כָּךְ הָיָה מִבְּרֵאשִׁית,

וְכָךְ כָּעֵת כְּשֶׁאֲנִי אִישׁ,

וּלְוַאי גַּם כְּשֶׁאַזְקִין,

אוֹ שֶׁתִּפַּח רוּחִי!

הַיֶּלֶד הוּא אֲבִי הָאִישׁ,

וַאֲיַחֵל שֶׁכָּל יָמַי

זֶה לַזֶּה יִקָּשְׁרוּ בְּחֶסֶד חַי.

 

My heart leaps up when I behold

A rainbow in the sky:

So was it when my life began;

So is it now I am a man;

So be it when I shall grow old,

Or let me die!

The child is father of the man;

And I could wish my days to be

Bound each to each by natural piety.

וויליאם וורדסוורת' / נרקיסים

 

נכדי דין שחי בבריטניה הביא הביתה נרקיס זהוב – שונה מעט מהנרקיסים בארצנו, ונזכרתי בשירו האהוב של וויליאם וורדסוורת', שתרגמתי להלן.

William Wordsworth 1850-1770, הוא מגדולי המשוררים הרומנטים הבריטים, יליד איזור האגמים האנגלי ששירתו מלאת אהבה לטבע. וורדסוורת' לא נתן לשיר כותרת, והוא נקרא על פי שורתו הראשונה, או פשוט "נרקיסים".

 

וויליאם וורדסוורת'

 

בּוֹדֵד כְּמוֹ עָנָן תָּעִיתִי

שֶמְּרַחֵף מֵעַל גֵיאָיוֹת וּרְכָסִים

כַּאֲשֶׁר לְפֶתַּע פִּתְאֹם רָאִיתִי

הָמוֹן זָהוֹב שֶׁל נַרְקִיסִים.

לְצַד הָאֲגָם, תַּחַת הָעֵצִים,

בְּרוּחַ קַלָּה מְרַקְדִים וּמְקַפְּצִים.

 

בִּרְצִיפוּת כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁזוֹרְחִים

וּמְנַצְנְצִים בִּשְּׁבִיל הֶחָלָב

בְּשׁוּרָה לֹא נִגְמֶרֶת נִמְתָּחִים

לְאֹרֶךְ הַמִּפְרָץ בְּשׁוּלָיו.

רְבָבָה בְּמַבָּט רָאִיתִי שָׁם

בְּמָחוֹל מְלֵא-חַיִּים מְנִידִים רֹאשָׁם.

 

הַגַּלִּים רָקְדוּ לְצִדָּם. אַךְ יוֹתֵר

מִשִּׂמְחַת הַגַּלִּים, שִׂמְחָתָם עַזָּה

לִהְיוֹת שָׂמֵחַ מֻכְרָח הַמְּשׁוֹרֵר

בְּחֶבְרָה כֹּה עַלִּיזָה.

בָּהִיתִי, בָּהִיתִי, מִבְּלִי לְהָבִין

כַּמָּה עֹשֶׁר הַחִזָּיוֹן לִי הֵבִיא.

 

כִּי תְּכוּפוֹת, כְּשֶׁאֲנִי עַל עַרְשִׂי שׁוֹכֵב

וּמַצָּב רוּחִי יָרוּד

בְּעֵינִי הַפְּנִימִית הוּא מְהַבְהֵב

שֶׁהִיא אֹשְׁרָה שֶׁל הַבְּדִידוּת.

וְאָז לִבִּי עֹנֶג מִתְמַלֵּא

וְעִם הַנַּרְקִיסִים מְחוֹלֵל.

 

השיר במקור

על המשורר

 

 

טובה ינסן / ילד הקיץ

 

"ילד הקיץ" הוא סיפור שהתחבב עלי במיוחד מתוך קובץ סיפוריה של טובה ינסן "לנסוע עם מטען קל" (הוצאת ליברוס וקרן, 2021, תרגמה משוודית דנה כספי). אליס בן האחת-עשרה מגיע להתארח בקיץ בביתם הכפרי של אקסל והאנה ושלושת ילדיהם ומוציא אותם מדעתם. אליס הוא גרסה מוקדמת של גרטה תורנברג, והוא איננו חדל להתלונן על גורלו של כדור הארץ שצפוי לאבדון, על זיהום הים, על הנזק שגורמים בני האדם לטבע, על דגי הסלמון שמתמעטים בגלל הדיג – מארחיו דגים דגי סלמון בשפע ונהנים לאכול אותם טריים – ועל אימת המלחמה הגרעינית שתהרוס בקרוב את כדור הארץ – נדמה שזו התמה היחידה שהפופולריות שלה דעכה בעשורים האחרונים – בשנות השמונים כשהסיפור נכתב ציפה עדיין העולם למלחמה גרעינית בין ארצות הברית וברית המועצות שהתפרקה מאז, או אולי בין ארצות הברית וסין שכעת דומני מתרכזים יותר באיומים הכלכליים שלה, וקשה שלא לקרוא את הסיפור מבלי לחשוב על האימה האנושית מקץ הימים שחוזרת ולובשת ופושטת צורה בלי קשר למציאות של משבר האקלים או לזיהום שהם ככל הנראה אמיתיים למדי, ועדיין יש להם עוצמה מיוחדת בסקנדינביה הלותרנית ובעוד ארצות לותרניות, שתופסות מראש את האדם כיצור רע ומפריע לטבע ולמהלכו השליו והרגוע כביכול של העולם. אליס אוסף וקובר בעלי חיים שמתו בבית קברות קטן שהוא מקים, אוסף חפצים ישנים שנזרקו ומבקש מבנם הבכור של אקסל והאנה, בן גילו תום, לתקן אותם, אוכל מזון מעופש כדי שלא ייזרק ומדכדך ומשגע את כל בני הבית עם תחזיות האימים שלו וסיפוריו על אנשים שמתים ברעב שממררים למשפחה הצנועה את ארוחותיה הטריות מכל טוב הטבע שמהן היה אמור להנות כילד עירוני שהגיע לכפר מוקף יערות לחוף ים.

טובה ינסן מספרת לנו על אליס מעט – והרבה. כבר בתחילת הסיפור אנו לומדים דרך אגב שהוריו גרושים, שאמו נישאה מחדש ושאביו הביא אותו לנקודת מפגש עם אקסל והאנה, אבל מיד עזב לוועידה חשובה, וגם שהוא בן עשירים ואובססיבי למחירם של דברים, שבניגוד למארחיו הוא רגיל לקנות, בעוד שהם משיגים הכל מן הטבע – לא רק דגים דגי סלמון, אלא מגלפים להם חפצים מעצי היער. טובה ינסן איננה מוסיפה עוד דבר על הרקע ממנו הגיע אליס, אך הקורא יודע כבר די הצורך כדי להבין שמדובר בילד זנוח, שהוריו בעלי אמצעים אך עסוקים בענייניהם ואינם מקדישים לבנם זמן או תשומת לב יתרה. ברור שאליס היה אמור לבלות את הקיץ עם אביו, אך זה העדיף להפקיד אותו בידי המשפחה הכפרית, כביכול לטובתו של אליס, ובעצם כדי להיות פנוי לענייניו. מעבר לכך איננו יודעים: האם אליס חי עם אמו הנשואה מחדש או עם אביו? מי בכלל מטפל בו, או שהוא מטפל בעצמו? נראה שאיננו רגיל כלל לחברת אנשים, כל שכן לחיי משפחה. איש איננו מחבב את אליס, דיבוריו ומעשיו עולים לכולם על העצבים, במיוחד לבנם הבכור של אקסל והאנה תום, שהוטל עליו לדאוג לאליס – ולא קשה להבחין בכך שגם תום, כמו אליס, נאלץ למלא מטלות רבות שאינן לגילו כדי לסייע להוריו שטרודים בדאגות הפרנסה, לכן גם קיבלו את אליס לביתם לימי הקיץ, כדי להוסיף מעט להכנסת המשפחה, אם כי הדבר מתואר כמעשה של חסד עם הילד העירוני הרזה והכחוש שלא היה לו מגע עם הטבע. אבל אליס איננו מתפעל מן הדגים והירקות הטריים המוצעים לו בשפע. הוא רוצה מאד שיחבבו אותו, אבל דיבוריו ומעשיו מעוררים אך ורק עוינות. השינוי קורה באופן בלתי צפוי לאחר שאליס החולם על איים קטנים שהוא מכיר רק מן הספרות מסבך את עצמו ואת תום בצרה מיותרת לגמרי, שתגרום לו וליחסים ביניהם להשתנות.

מבלי לומר על כך מלה מפורשת מעלה הסיפור את השאלה שבוודאי רלוונטית עוד יותר בימינו: מהי הקרבה האמיתית לטבע? האם העירוני שדואג לעתיד כדור הארץ וחושש מזיהום הים הוא איש הטבע, או אלה שחיים בטבע, אינם משתמשים בכלי פלסטיק אלא מגלפים להם כלים מעץ, דגים ומגדלים את מזונם, ומטבע הדברים הם גם מנצלים את הטבע לצרכיהם, אבל אולי הניצול הזה נסלח כאשר הוא נובע מן החיים עצמם, חיים בטבע ללא אידיאולוגיה מיוחדת אלא כאורח חיים מעשי, שנזקו לטבע קטן בהרבה מזה שגורמות הערים הגדולות? המשפחה הכפרית איננה רואה בחייה הטבעיים מטרה לעצמה – אב המשפחה מספק דלק למגדלורים, והם שטים בסירת מנוע, ובכל זאת הטבע הוא חלק בלתי נפרד מחייהם, והם רגילים לייצר ולהשיג דברים שלא באמצעות כסף.

הסיפור מהנה כל כך מפני שיחסו לבני האדם מאד אירוני, וגם מלא חמלה, ומאפשר לנו להזדהות גם עם אליס וגם עם תום, שהם בסך הכל שני ילדים שמתמודדים עם המציאות שכפו עליהם הוריהם, מתוך אנוכיות או עקב מצוקות החיים, וגם לחשוב על הדברים הגדולים, כשהם מתורגמים לחוויות היומיום של האנשים הקטנים.  

 

מה לעשות בעמק המצלבה

 

כשכרתו את רצועת החורש הטבעי בעמק המצלבה לאורך הרחובות הרצוג והזז, ושתלו במקומה גינה עם טפטפות לא הבנתי למה. מישהו אמר לי שמסיבות בטחוניות, כדי שלא יסתתר מישהו בחורש ויירה משם על שיירת ראש הממשלה, הסבר שנשמע לי מופרך לחלוטין, כי רצועת החורש היתה צרה ונמוכה וההולכים ושבים לצדה רבים למדי, ולא חשבתי שמישהו מסוגל להסתתר בתוכה ולא להיראות. אבל אנשים כבר התרגלו לכך שהחישופים וכריתות העצים בשכונה נעשו לצורך ההגנה על ראש הממשלה הנצחי נתניהו שהיה משוכנע שמישהו מעוניין לרצוח אותו, אולי מפני שהוא עצמו הסית נגד יצחק רבין ומאז לא חדל להסית נגד השמאל עד עצם היום הזה. מכל מקום לא התעוררה אז מחאה נגד העבודות בעמק המצלבה, שדרך העפר שחצתה אותו פעם הפכה כבר לפני שנים מספר לדרך אספלט, וכעת לשביל אופניים סלול לצד מדרכה מרוצפת להולכי הרגל, עם ברזיות ןפחי זבל שהיו די חסרים קודם, וגם כעת מלאים מדי. גם קודם אנשים הלכו ורצו בשביל, וכעת מספרם גדול אף יותר, וזה בוודאי דבר מבורך שאנשים עוסקים בספורט בעמק המצלבה. הדבר היחיד שמפריע לי הוא משאית המבורגרים שהחלה לחנות בכניסה לעמק בחודשים האחרונים ולמכור שם את מרכולתה, אבל נראה שגם מכך הציבור מרוצה למדי. 

לפני מספר שבועות סגרו את השביל היורד לעמק מרחוב בנימין מטודלה וגם את המנהרה שמתחת לכביש והחלו לשפץ את חלקו של העמק היורד מרחביה למנזר המצלבה, שהוא דוקא חלקו הקטן יותר. כעת התארגנה מחאה ערה ושלושת אלפים איש חתמו על עצומה נגד השיפוצים, שקראתי שהם יכללו הקמת מצפה, מזנון ושירותים.

לכאורה אני שמטיילת עם הכלב בעמק המצלבה צריכה להצטרף לעצומה להשאיר את הכל בעינו, אבל אני ממש לא בטוחה שהשיפוצים יהיו לרעה.

מאד חסרים בעמק שירותים ואנשים עושים את צרכיהם בין השיחים. עדיף כבר שיהיה מקום מוסדר. אולי זה לא יעזור לגמרי אבל זה בוודאי יעזור במידה רבה.

יכול להיות ששירותים מסודרים ימשכו לעמק המצלבה עוד יותר חסרי בית מאלה שמשתכנים בעמק מעת לעת, במיוחד במנהרה שמתחת לכביש. מעניין מה קרה עכשיו עם האחרון שבהם כשסגרו את המנהרה. אולי לקחו אותו למעון של העירייה, אבל חסרי הבית שונאים את מעונות העירייה, כי אסור להכניס אליהם אלכוהול וסמים. כמעט תמיד מישהו ישן במנהרה על ספסל האבן, בשק שינה או על שמיכות, ולידו מונחות שקיות עם בגדים וחפצים ומזונות ומשקאות. בזמנים שבהם לא מתגורר במנהרה חסר בית, מקיימים בה לעתים מסיבות עם הרבה בירה ומוסיקה רועשת, ולמחרת הכל מלא שברי בקבוקים. דווקא מפני שאני גרה ליד ומטיילת שם הרבה עם הכלב, אני רואה את כל הדברים הפחות נחמדים. לפני כמה שנים באביב המלצתי לתיירת חביבה שפגשנו לטייל לאורך הצמחייה הפורחת ולהנות מהתצפית היפה על המנזר, המוזיאון והכנסת, ואחרי דקה היא חזרה אליי מבועתת ואמרה שיש שם גבר שעושה מה שעושה. זה היה עובד זר שנמלט כנראה ממעסיקיו והתגורר בעמק כמה חודשים עד שנתפס וגורש כנראה מהארץ. בכל בוקר הוא ישב על הספסל ואכל את ארוחתו מתוך קופסאות פלסטיק וכשעברתי שם עם הכלב הוא היה מחייך מין חיוך שהביך אותי. די שמחתי שלקחו אותו משם. לפעמים כשיצאתי בבוקר מוקדם הוא עוד ישן על הספסל, והרגשתי כאילו אני נכנסת לחדר השינה של מישהו.

כל הדברים האלה עלו בראשי כשחשבתי על השירותים והמזנון והמצפה שמתכוונים להקים בעמק. אולי הם יפגעו בנוף, ואולי לא ממש. העיריה הלעיזה על המתנגדים שהם חוששים מאוטובוסים של תיירים שיחנו ברחוב בנימין מטודלה, אבל זו האשמה טפשית. האטרקציה בעמק היא מנזר המצלבה, ואליו הרבה יותר קל להגיע בכביש שעולה משכונת ניות, וברחוב בנימין מטודלה אין בכלל היכן לחנות והסיבוב מאד מסוכן. בסך הכל אני מבינה את האנשים שרוצים לשמור את העמק כפי שהיה, עם השיחים עוצי השקד והזית ועצי השיטה שעמוסים בכל אביב בפרחי הזהב שלהם. אולי אני צריכה להצטרף למאבק אבל אני לא בטוחה אם כדאי.

יש בעמק המצלבה קיפודים ודורבנים ומיני לטאות. הרבה פעמים אפשר לראות שם זיקית מטפסת על עץ או מתחממת על סלע. וכמה פעמים כשטיילתי עם הכלב יצא מבין השיחים תן, הביט בנו ואז ברח חזרה אל תוך השיחים. גם עקרב שחור ראיתי פעם מתרוצץ על השביל. אני מרחמת על התנים כי הם דומים מאד לכלבים, אבל אני גם מפחדת מהם, למרות שכל אלה שפגשתי פחדו בעצמם מנוכחות אדם.

בשנים האחרונות היו בעמק יותר ויותר מסיבות טבע. חוץ מהמסיבות במנהרה היו גם מסיבות בכרי הדשא שמעל למנזר. הביאו רמקולים גדולים והחרידו את כל השכונה. אבל החוגגים נהנו מאד כמובן.

מדי שנה ביום העצמאות ובל"ג בעומר הופך העמק למנגליה אחת גדולה ומעשנת, ולמחרת החגים הוא מכוסה בכמויות בלתי נתפסות של אשפה. ערימות אשפה מהפארק בניות ועד גן סאקר. גם אם מסתגרים בבית וסוגרים את כל החלונות העשן חודר. אחרי ל"ג בעומר תמיד חלק מהחורשה שרוף. לפעמים חלק קטן ולפעמים חלק גדול. לפעמים הצמחייה נשרפת ומשחירה במשך חודשים, עד שאביב חדש מפריח את האדמה.

ועדיין בחורף מכסה העשב את האדמה והרקפות והכלניות צומחות בהמוניהן, וגם נוריות, איריסים כחולים עם כתם צהוב, תלתן ארגמני ועולש כחול, ודם המכבים. וכמובן חרדלון ועירית ושיחי הרוזמרין הפורחים שאנשים באים לקטוף מהן לתבשיל וגם הגבאי של בית הכנסת בא לקטוף רוזמרין לבשמים של הבדלה.

עמק המצלבה הוא לא בדיוק שמורת טבע. אולי היה ראוי שיהא שמורת טבע, אולי היה ראוי שיאסרו להדליק בו אש וינקו ממנו לעתים תכופות יותר את האשפה וישמרו על החורש הטבעי. אבל כל זה הוא משאלת לב ולא באמת המציאות. העמק הוא חלק מחיי העיר והתושבים לא באמת שומרים עליו. הם באים בהמוניהם עם הצידניות שלהם ומבעירים את המנגל ולא באמת אכפת להם הפיח והאפר וזיהום האוויר שהם גורמים, וחסרי הבית חיים את חייהם ברשות הרבים כאילו היו בביתם, שמן הסתם אין להם כזה. אולי בכל זאת השיפוץ יהיה לטובה. אולי לא כל תוספת היא גרועה. אולי העמק יהיה נקי יותר, מתאים יותר לשימושים שעושים בו תושבי העיר. אולי יסדרו מקום טוב יותר להבעיר בו מנגל, במקום שאנשים יבעירו כטוב בעיניהם ויציתו שריפה.

משהו כבר אבד כשכרתו את רצועת החורש הטבעי ושתלו במקומה גינה ופרחים שמעולם לא צמחו בעמק המצלבה. משהו אובד כל הזמן כשמשנים את המציאות ויוצרים דברים לגמרי חדשים.

אבל אולי כל זה לא יהיה לרעה.

 

הביתה

 

אתמול נסעתי לבית החולים הוטרינרי להביא לאושר תרופות, ובהתחלה הרגשתי כמו בטיול. ירד גשם וכל השפלה בסביבות רמלה שבקיץ היתה צהובה ויבשה היתה כעת מאד ירוקה ומכוסה בדשא עם פרחי חמציצים וסביונים והעצים נשטפו בגשם והעלים שלהם הבריקו והגגות האדומים של בתי המושבים הציצו מתוך החורשות שמקיפות אותם והכל נראה מאד יפה. חוץ ממני היו באוטובוס כמעט רק חיילים, כי רק מעט אזרחים נוסעים עכשיו בסגר. חשבתי שבטח אגיע הביתה מהר, אבל כשהגעתי לירושלים חיכיתי וחיכיתי לקו 32, שלפי השלט המהבהב היה מעבר לפינה אבל בכלל לא הגיע, ובסוף קפצתי על קו 15 וירדתי בעמק המצלבה. ואז כשעברתי במעבר שמתחת לכביש לצדו השני של העמק, היכה בי ריח כל כך חזק של עצים ואדמה לחים מגשם, ואמרתי לעצמי הגעת הביתה, כמו הקרפד "ברוח בערבי הנחל" שחוזר הביתה מנדודיו הקרפדיים ומריח את ריח הבית וכולו נרגש. תמיד החזרה הביתה נוטעת בי ביטחון, ואני חושבת אם אעבור לעיר אחרת, אם אתרגל אליה או שאתגעגע כל הזמן לעמק המצלבה, לזיתים ולאלונים ולרקפות שהתחילו לפרוח עכשיו מבין עלי הלב שלהן והן מאד מאד ורודות, ועכשיו הן מחליפות את הסתווניות שלא מזמן פרחו בהמוניהן, ועוד מעט יצטרפו אליהן הנרקיסים והכלניות האדומות מעל לחומת המנזר. לפעמים אני יחושבת שאולי לזקנה כמוני כדאי לגור במושב מוקפת בטבע, אבל אז לא יהיה לי היכן לקנות ספרים ועיתונים שגם בלעדיהם קשה לי לחיות. יש משהו כל כך נעים בלגור במקום שאתה מכיר הכל וגם כולם מכירים אותך, המוכרות בפטיסרי שכבר החלימו מהקורונה וחזרו לעבוד ושואלות אותי: "היום רק בגט?" ולפעמים אני מפתיעה אותן וקונה גם עוגה, כשבא לי לפנק את עצמי בקרם פטיסייר עם שקדים או פירות יער. גם אליהן אני אתגעגע אם אעבור מכאן, ולנעמה ששומרת לי עיתון כל בוקר, ולחנויות הספרים המשומשים שכמה מהן נסגרו לצערי, חלקן עוד לפני הקורונה, אבל אחרות עוד מחזיקות מעמד ואני מוצאת בהן ספרים ישנים אהובים וגם חדשים. בחורף הבית יקר ללב במיוחד, כי יש חשק להתכנס ולהתכרבל במיטה בשמיכת הנוצות הישנה שאמי תפרה לנו לפני שנים. האם שמיכת נוצות יכולה לשרוד יותר מבן-אדם? האם אפשר להעביר אותה בירושה? כשסבי וסבתי עלו מסטניסלבוב לחיפה הם ארזו קודם כל את השמיכות הממולאות נוצות אווזים, כי צריך לדאוג קודם כל שיהיה חם בלילות החורף, והם לא יכלו לדמיין לעצמם את החום בארץ ישראל, ואת ימות הקיץ הלוהטים. ואני כשנסעתי לסלובקיה לארכיון הגדול בברטיסלבה לא יכולתי לדמיין לעצמי את ההליכה בשלג במינוס חמש עשרה מעלות ואת תנוכי אוזני וכפות ידי שקפאו מקור עד שמנהלת הארכיון נבהלה למראי והושיבה אותי ליד האח ועטפה אותי בשמיכה והביאה לי תה. שלושים שנה חלפו מאז והכל נראה לי כאילו קרה מחוץ לזמן. ובוינה השלג קפא לקרח וכמעט לא הצלחתי ללכת מבלי להחליק כל הזמן, וצפיתי בקנאה בנשים הזקנות שהלכו בקלות על הקרח נושאות סלי קניות עמוסים, בעיקר בבקבוקי בירה, ויונית אמרה לי מה את מתפלאת, הן הולכות על זה כל החיים. ואני אפילו בירושלים מתקשה ללכת בחורף, מפחדת כל הזמן להחליק ולשבור חלילה רגל כמו שקרה לי לפני עשרים שנה בחורף של שנת 2001. הכי קשה לעכל את הזמן שחלף, את כל השנים שחלפו, וכשאני מביטה בחלון בעצים שנדים ברוח גם השנים חולפות לפני עם כל הדברים שקרו, והזיכרונות שעולים בי אינם דוקא זיכרונות חשובים, לפעמים הם דוקא רגעים קטנים, מהכלבים שמתו לפני שנים ואני עדיין חולמת עליהם לפעמים. לפעמים אני נזכרת בעץ שנעקר בסערה, והשאיר בור באדמה כמו פצע פעור. היום ראיתי אם צעירה עם חמישה ילדים קטנים, אחד בעגלה, והיא התעקשה למשוך מתוך ערימת גזם עצים ענף גדול וכבד למדי. הייתי סקרנית מאד לדעת מה תעשה בו, אבל התביישתי לשאול. היה נדמה לי שכל האמהות והילדים שעברו היום על פני לבושים קל מדי, שמעיליהם הפתוחים מעל שמלות או בגדים קלים אינם חמים מספיק, שהרוחות העזות תכנה בהם ותקפאנה אותם, אבל הילדים היו שמחים וחלפו על פני מבלי לפחד מהרוח או מהכלב, רק כשחזרתי אתמול מבית החולים הוטרינרי והלכתי ברגל מעמק המצלבה הביתה ילדה קטנה פרצה בבכי בגלל כלב שעבר, וחשבתי שלו הייתי שם עם אושר היא היתה בוכה פי כמה, כי אושר גדול בהרבה מהכלב שבגללו היא בכתה. אבל אושר חיכה לי בבית והניף את חוטמו בתנועה שאמרה למה עזבת אותי לשעות רבות ובואי נצא עכשיו לטיול ארוך מאד בעמק המצלבה, ששם הוא רב עם כל הכלבים והייתי צריכה לברוח מהם רוב הזמן ורק כלבה אחת שפגשנו היתה חברה שלו והוא שמח לקראתה. בערב כאבו לי כל כך הרגליים ובלילה הוצאתי את אושר בכפכפים כי בגשם היתה הפוגה, וממילא כולם מכירים אותי אז אני יכולה להתלבש איך שאני רוצה. לאף אחד לא אכפת. כולם מכירים אותי ואני מכירה את כולם כבר המון שנים כי זה הבית שלי.  

צוּפִית

כְּלִיל הַחֹרֶשׁ פָּרַח בַּחָצֵר הַשְּׁכֵנָה

כֻּלּוֹ הִתְכַּסְָה בִּפְרִיחָה סְגֻּלָּה

וְעָמְדָּה בֵּין פְּרָחָיו צוּפִית קְטַנְטַנָּה

פְּלוּמָתָה בָּהֲקָה יְרֻקָּה וּכְחֻלָּה.

זְמַן רַב כָּל כָּךְ לֹא רָאִיתִי כְּמוֹתָה

וְשָׂמַחְתִּי כָּל כָּךְ לְמַרְאֶה פְּלוּמָתָה.

אַךְ מִיָּד עוֹפְפוּ מִן הָעֵץ צְרָעוֹת,

בֵּין פִּרְחֵי כְּלִיל הַחֹרֶשׁ שָׁכַן קַן צְרָעוֹת,

וּמִיָּד הַצּוּפִית אַחֲרֵיהֶן עוֹפְפָה

רוֹדֶפֶת אַחֲרֵי טַרְפָּה

וּמֵעֵינַי הִיא נֶעֶלְמָה

וְרַק זִמְזוּם צְרָעוֹת הָמָה

וְְהַשֶּׁמֶשׁ בִּמְּרוֹם הַשָּׁמַיִם עָמְדָּה

וּבְכָל הָרְחוֹב רַק אֲנִי יְחִידָה.

חכמות בחוץ תרונה

בימים האלה אי אפשר לפתוח עיתון כלשהו בארץ או בעולם בלי לקרוא שהוירוס בא ללמד אותנו משהו, ושהעולם חייב להשתנות לטובה ולאחד את כל בני האדם וכיוצא בזה. אלה הדיבורים השניים שהכי מעצבנים אותי. הדיבורים הראשונים שהכי מעצבנים אותי אלה המחמאות לעצמנו והטפיחה העצמית על השכם, כמה אנחנו נפלאים דוקא בעתות משבר, עד שאתה שואל את עצמך מה בכלל צריך להשתנות אם אנחנו כל כך נפלאים. הוירוס לא בא ללמד אותנו שום דבר, הוא פשוט מנסה לחיות ולהתרבות בגופם של בני אדם. אם הבן אדם מת, זה מבחינת הוירוס כשלון, כי הפונדקאי שלו מת ואז גם הוא מת עם כל הצאצאים שלו. מבחינת הוירוס עדיף שנחיה והוא יוכל לחיות על גופנו ולעבור מאדם לאדם בלי להרוג את הפונדקאים שלו. אבל הוירוס הוא לא יצור תבוני ולפעמים קורים לו דברים בניגוד לאינטרס הקיומי שלו. כמובן שגם לבני אדם קורים לפעמים דברים בניגוד לאינטרס הקיומי שלהם, למרות שהם יותר תבוניים מוירוס, גם אם לפעמים קשה להאמין בזה. קראתי אין ספור חזיונות לסולידריות אנושית בלי הבדל דת וגזע ולאום, שמאז מגדל בבל זה לא כל כך מצליח, אז קצת קשה להאמין שדוקא עכשיו זה יקרה, וכמובן קראתי המון הסברים שטסנו יותר מדי, או שאכלנו יותר מדי בשר וכיו"ב. אבל מגפות בניגוד למה שטוענים אינן דבר יוצא דופן. תמיד היו בעולם מגפות, רובן היו מקומיות ומוגבלות אבל חלקן היו עולמיות, והן תמיד הגיעו במחזוריות מסוימת בזמן כזה או אחר ולא היו בהכרח קשורות למה שבני אדם עשו. הרי יש גם כל הזמן מגפות שמחסלות צמחים מסוימים או בעלי חיים מסוימים, ולאו דוקא בני אדם. למשל היה לפני כמה שנים טפיל שכמעט חיסל את שיחי הצבר בישראל, וזה לא היה בגלל ששיחי הצבר עשו משהו רע. הטבע הוא די אכזרי, אם אפשר להשתמש בתואר הזה לישות שאיננה מודעת, ומדי פעם קורות רעידות אדמה ושיטפונות וטייפון וצונאמי וטורנדו וכל אימי הטבע שפוגעים בחיות ובאנשים וזה תמיד קשה ועצוב שזה קורה אבל זה חלק מהחיים, ובניגוד למה שחושבים אנשים שלא מסתפקים בסיבה לדברים אלא מחפשים גם מטרה וטעם לכל דבר, מגפות אינן החריג אלא חלק בלתי נפרד מסדר העולם הטבעי, שכמו שיש בו חיות ובני אדם יש בו חיידקים ונגיפים וטפילים למיניהם, שגם הם סוג של חיים שרוצים להתרבות ולחיות גם בלי להבין מה שהם עושים, ולכן דוקא האנשים שלא מחפשים תובנות אלא מנסים פשוט לשרוד בעולם מגיעים הרבה יותר לחקר האמת מאלה שמפריחים תיאוריות קוסמיות רוחניות ועתידניות, כי העולם עוסק בהישרדות ולא בתוכחה ומוסר, והאנשים שנהרגו ביפן מהצונאמי והאנשים שמתים עכשיו מהקורונה לא עשו שום דבר רע, הם רק היו חסרי מזל. ולא כולנו יכולים לרפא עכשיו חולים ולהציל את האנושות מהקורונה, אבל כולנו יכולים לדבר פחות שטויות, גם אם לפעמים נדמה שזה הדבר שהאנושות מתקשה בו במיוחד. במה שנוגע אלי אישית, אין לי שום ציפיות לשינויים מפליגים בעולם ובהתנהגות האנושית, שבניגוד למחמאות שמרעיפים עלינו עכשיו כל מיני פרסומאים, אני לא מתפעלת ממנה במיוחד, לא מהמעסיקים שפיטרו עובדים בהמוניהם, לא מכל מי שיכול שמפקיע מחירים על כל דבר ועניין, כי גם כשאנשים חולים ומתים בהמוניהם תמיד יש מישהו שמצליח לעשות מזה כסף, ואפילו הנחמדות של אנשים זרים שמחייכים אליי עכשיו ומברכים אותי נראית לי לפעמים קצת ריקה מתוכן ואפילו קצת מזויפת. אין לי שום ציפיות לעולם משופר ולאנושות משופרת, וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לא שינוי אלא חזרה למה שהיה לי קודם: לפגוש את הבנות והנכדים שלי ולבלות איתם ולחבק אותם ולנשק אותם ולבשל להם אוכל שהם אוהבים, ולהסתובב ברחובות ולקנות בגדים ונעליים וספרים וצעצועים, ואולי גם ללכת למספרה ולהסתפר קצר, ולבקר כמה חברות או להזמין אותן לקפה ועוגה. באופן כללי אני ממליצה לאנשים להסתפק בציפיות צנועות מהאנושות כדי שלא יתאכזבו יותר מדי, ולשמוח במה שיש שתמיד יותר מודעים לזה כשזה נלקח מאיתנו. והמגפות? הן היו והן יהיו, וכל מה שנותר לנו הוא לקוות שנשרוד אותן, ושכל אהובינו ישרדו אותן, ולדעת שלא תמיד נזכה לשרוד אותן, כי כולנו בני תמותה וכשמשלימים עם זה הרבה יותר קל לחיות בימי מגפה ובכלל.

וחג פסח שמח לכם ובפרט לבודדים שביניכם, ושתזכו לחגים שמחים יותר במהרה בקרוב.

יהודים כחיות לשחיטה

בעשרים באפריל האחרון, שהוא תאריך יום הולדתו של היטלר, שאותו מקפידים הנאצים בכל העולם לציין ולחגוג, פירסמה מערכת הארץ את מאמרה של רחל טלשיר, ובו אוסף ציטוטים מחיבוריו של יצחק בשביס-זינגר, שמשווים בין רצח היהודים בשואה לשחיטת בעלי חיים, ובמיוחד ליחסם של יהודים אל בעלי החיים. לא שאני מייחסת לרחל טלשיר או למערכת הארץ בקיאות גדולה בהיסטוריה, מן הסתם כוונתם היתה יותר לבזות את יום השואה הקרוב ואת אסונו של העם היהודי, מאשר לשמח את היטלר ביום הולדתו, ובכל זאת אין ספק שהיטלר היה שמח במאמר הזה, כי ממש כמו רחל טלשיר, גם הוא היה צמחוני, וממש כמוה גם הוא חשב שרצח של יהודים זה בדיוק כמו לשחוט חיות. אולי צריך להודות על כך שרחל טלשיר לא ציינה לשבח את היטלר, ששחט ששה מיליון יהודים, אבל בתור צמחוני לא אכל אפילו יהודי אחד, בעוד שהיהודים לא רק שוחטים פרות ותרנגולות, אלא גם מבשלים ואוכלים אותן אחר כך. המסר שהיהודים אינם בני אדם, אלא הם חיות שמיועדות לשחיטה, היה מסר מאד מרכזי באידיאולוגיה הנאצית, והנאצים מאד הקפידו להדגיש אותו לא רק בתעמולה המזוויעה שלהם, אלא גם בתהליך ההשמדה עצמו: היהודים הובלו להשמדה בקרונות בקר, לפני שנרצחו הם נצטוו להתפשט, כי חיות אינן לובשות בגדים, והם נרצחו בגז ששימש להדברת חרקים. פרופ' נחום גרוס, שחוה את הכיבוש הנאצי בעיר מולדתו וינה, סיפר לי פעם בדיחה שהיתה פופולרית בוינה אחרי המלחמה: מה ההבדל בין יהודים ופשפשים? פשפשים שהודברו לא חוזרים. אבל הפשפשים היהודים לא הושמדו כליל, למרבית צערם של הנאצים, ולפעמים כשקוראים את עיתון "הארץ" יש הרגשה שגם לצערה של מערכת "הארץ". ניצול השואה אורי חנוך המנוח תהה פעם, מדוע טילטלו את אביו מבוכנואלד לאושוויץ כדי להמיתו בתאי הגזים, הרי יכלו לירות בו בבוכנואלד ולא לענות אותו במסע הנורא לאושוויץ כדי להורגו שם, והתשובה לתהייה הזו היא שבהמות שוחטים במקום המתאים לכך, ואושוויץ לדעת הנאצים היה המקום הנכון לשחוט את הבהמות היהודיות, עם כל המתקנים והחומרים שדרושים להדברת חרקים יהודים והגז המתאים שהם סיפקו לצורך זה. כמובן לפני שהמיתקן המושלם לשחיטת בהמות יהודיות אושוויץ היה מוכן ומושלם, הסתפקו הנאצים בריכוז החיות היהודיות ביערות וירייה בהם לתוך בורות ענקיים, אבל לא לפני שדרשו מהם להתפשט, כי מאד מאד חשוב היה לנאצים להדגיש את המסר, שיהודים הם חיות, ולכן הם חייבים להיות עירומים ומלוכלכים כמו חיות, והרצח שלהם צריך להתקבל כמובן מאליו. גם במחנות הריכוז הנאצים דאגו דבר ראשון לקחת מהיהודים את הבגדים שלהם ולהחזיק אותם בתנאים שיגרמו להם להיות לא רק מורעבים וחולים, אלא גם מלוכלכים ומוכי כינים, לפני ששלחו אותם לתאי הגזים, בתור חיות מזוהמות ומוכות כינים שאיבדו צלם אנוש, כי הנאצים אף פעם לא העלו בדעתם שמי שאיבד צלם אנוש זה הם עצמם, למרות שלהם היו מקלחות ובגדים ואפילו בושם ומי-גילוח, ולמרות שהם נראו לעצמם כמו בני-אדם, ורק היהודים נראו להם כמו חיות. לכאורה יש כאן סתירה מסוימת: אם היטלר כל כך אהב חיות, ואימץ את הצמחונות כדי לא להרוג חיות, מדוע הוא רצח את היהודים, שלדעתו לא היו בני אדם אלא חיות? כנראה שכמו ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר, שכאשר שאלו אותו מדוע הוא מתרועע עם יהודי מסוים, השיב: "אני קובע מי יהודי", גם היטלר רצה לקבוע בעצמו מי אדם ומי חיה, ומי לחיים ומי למות, ומראש ההשוואה בין יהודים לחיות היתה צעד מחושב, שנועד להצדיק את הרצח שלהם, ולהפוך אותו למשהו שמתקבל על הדעת, ולכן השימוש הממוחזר של הצמחונים בהשוואה הזאת, הוא לא רק מקומם, אלא גם מצמרר. הצמחונות של היטלר היתה חלק מתפיסה ששללה את ייחודו של האדם, וקבעה שהאדם הוא חיה ככל החיות, חוץ מהגרמנים, שאותם היטלר הגדיר כאדם עליון. כלומר היטלר לא ביטל את ההירארכיה של מי שמותר לשחוט ומי שחייו יקרים, הוא רק הגביל את זכויות האדם לגרמנים ולעמים האירופים הקרובים להם, ואילו את היהודים, וגם את הצוענים והסלאבים, הוא שם במדרגת החיות, שלא רק מותר, אלא רצוי ואפילו חובה, לא רק לשחוט אלא להשמיד כליל. שבירת המחיצה שהיטלר שבר בין האדם לבין החיה, לא נועדה לרחם על החיות, אלא לשלול את האנושיות ואת הרחמים מרוב בני האדם, שרובם אינם גרמנים, אלא בעלי מראה וצבע עור שהיטלר הגדיר כחייתי, ומכיוון שהיהודים לא נראו כל כך שונים מהגרמנים, הוא דאג לגרום להם לחיות בתנאים כאלה, שגם גרמו למות של רבים מהם, עוד לפני שרצחו אותם ביריות או בגז, ובעיקר גרמו להם להיראות כך שאפשר יהיה לומר: תראו איזה חיות השמדנו בגז, ולא לחשוב שמדובר ברצח של ששה מיליון בני אדם, נשים וגברים וזקנים וטף. היסודות האנטי-הומנים בצמחונות ובאקולוגיה הגרמנית מושרשים בה לעומק, ולא במקרה מתפשטות הצמחונות והטבעונות בעולם במקביל לעלייתם והתעצמותם של גורמי ימין לאומני אנטישמי ואוהד לנאצים, שכבר הגיעו לכמה מעוזי שלטון בעולם ומאיימים לתפוס מעוזי שלטון נוספים, ולפרק את המסגרות וההסדרים שתיקנו לאחר המלחמה ובצלה, כדי להגן קודם כל על בני אדם, מתוך הבנה ששבירת המחיצה בין בני אדם לחיות היא דבר מסוכן ביותר, שאיננו מוביל לרחמים על חיות, אלא לשלילת אנושיותם של בני אדם, בדרך כלל של בני אדם לא אירופים, שעורם כהה וזהותם מובחנת כאסייתית או אפריקנית ולא כפשוט אנושית, ובתוך הזהות האסייתית, ברוח המסורת הנאצית, נכללים גם היהודים, שעדיין נתפסים אצל רבים באירופה ובעולם כלא ממש בני אדם. אפשר לאהוב מאד חיות ולרחם על חיות, אפשר גם להיות צמחוני מתוך רחמים על חיות, אבל כשמבטלים את ההבחנה בין אנשים לחיות, וכשמאמצים את הזיהוי הנאצי בין רצח היהודים בשואה לשחיטת בהמות, צריך לדעת שמידרדרים במידרון חלקלק מאד של שלילת האנושיות היהודית, ושלילת אנושיותם של בני אדם בכלל, והתרת הרסן שהוצב לנו בספר בראשית פרק ט': "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם". האיום המוסרי שעמו מתמודדת החברה האנושית איננו אכילת חיות, שהיא, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו, חלק ממעגל החיים בטבע, שבו אריות ונמרים טורפים זברות ואיילות, וחתולים טורפים עכברים וחולדות, זאבים טורפים ברווזים וטלאים, ציפורים בולעות חרקים ותולעים, ובני אדם אוכלים דגים ועופות ואפילו בהמות, האיום שעמו מתמודדת החברה האנושית הוא של אובדן צלם אנוש ורמיסת כבוד האדם, לעתים גם, למרבה הצער, בתירוץ של צמחונות.  

הגינה של מאיר שלו

כבר הזכרתי כאן את ספרו של מאיר שלו "גינת בר" שמאד התרגשתי לקרוא אותו, אבל לא חשבתי לנתח אותו בדקדקנות, כמו שבבית הספר לא אהבתי לנתח פרחים, כי כשמפרקים פרח כדי ללמוד את חלקיו הוא מת ונובל וזה עצוב. אבל בינתיים מאיר שלו וגם הספר "גינת בר" נהיו נושא לדיון בשיח הציבורי המאד אלים ומאד מר וארסי שלנו, מירי רגב תקפה אותו, ואסתר זנדברג תקפה אותו, והרבה אנשים תקפו אותן בתגובה, ואני רוצה לומר כמה דברים על מאיר שלו ועל "גינת בר", וגם על כמה עניינים אחרים.

יעל דיין שכתבה ביקורת על ספרו של שלו למוסף הספרים של "הארץ", תהתה מדוע הפרקים מסודרים בספר בסדר לא הגיוני ולא מנומק בכלל, שלא יוצר איזשהו סיפור הגיוני או מנומק, רק מרפרף כמו פרפר מכאן לכאן, ולדעתי זה מפני שמאיר שלו לא כל כך רצה לספר סיפור מפורש מדי. הרי אפשר היה להתחיל את הספר בסיפור של ילד ירושלמי שנולד וגדל בירושלים, שמגיע בגיל תשע למושב נהלל, ובניגוד לילדי המושב מכיר רק מעט עצים ופרחים בשמם, ומקנא מאד בידע של ילדי המושב, ורוצה להיות בקי בטבע כמותם. אפשר לקרוא מתוך הספר סיפור כזה, אבל להפוך אותו למרכז הספר יהיה קצת טיפשי, כי מאיר שלו לא היה גנן ולא בן גנן, וגם לא נהיה גנן. הוא היה ילד עירוני שעבר בגיל תשע למושב והתאמץ להיות כמו כולם, וגם את רוב חייו הבוגרים הוא חי בירושלים, ובגיל לא צעיר קנה בית במושב בעמק יזרעאל, שאולי הזכיר לו קצת את משק סבו בנהלל, שבסך הכל היה לו טוב שם, כפי שהוא עצמו מספר, והוא ניסה לשתול סביב הבית גינה, כמו שיש לרוב אנשי המושבים, וכמו שהיתה לסבו החקלאי מנהלל וגם לסבי החקלאי אברהם מרגלית מבנימינה, שהיה לו פרדס והוא גידל עצי חושחש והרכיב עליהם תפוזים ולימונים, אבל השאיר כמה עצי חושחש כמו שהם לא רק להרכבות, אלא כדי להכין מפרים המר את הריבה שלדעתו היתה הטובה בעולם, ואני יכולה להעיד שבאמת היתה ריבה טעימה מאד, כי זכיתי לאכול את ריבת החושחשים של סבא שאי אפשר לקנות כמותה, וגם תפוזים שרק נקטפו מהעץ וקליפתם הזהובה  עוד היתה מכוסה אגלי טל. אלו זיכרונות ילדות שזוכרים כל החיים והם כנראה משפיעים עלינו בדרך כלשהי, אבל הם לא הופכים ילד עירוני ומבוגר עירוני לגנן. בשביל הסבים החקלאים של מאיר שלו ושלי, הגינה בחצר הבית, שסבי גידל בה מצדו האחד של הבית ירקות ועצי פרי, ומצדו השני פרחים, שהוא הקפיד לשתול אותם כך שבמשך כל ימי השנה פרחו בגינה פרחים, היו טפל לעבודתם החקלאית, ולפחות לגבי סבא שלי נדמה היה לי שאיננו טורח כלל בגינת הבית, שהיא רק מין בילוי, ובכל זאת הכל צומח ופורח ומניב בה, כביכול מבלי שהושקע בה כל עמל. סבא דישן את הגינה בקליפות הירק והפרי שאכלנו, בעיקר קליפות תפוזים שהביא מהפרדס, והוא פשוט קבר אותן בערוגות מבלי לטרוח להתסיס אותן ולהפוך אותן לדשן – הקליפות נאספו מן השולחן ומיד נקברו בגינה כפי שהיו, במיומנות מושלמת, שסבא לא איבד גם בשלהי ימיו, כשכבר היה חולה וידיו רעדו מעט.

כזה הוא הבית הישן שמאיר שלו רכש לעצמו בקצה המושב – חיפוש אחר זכרון ילדות וניסיון לממש חלום, להעלות באוב משהו שכבר איננו קיים, סבא שכבר הלך לעולמו והורים שכבר הלכו לעולמם וסגנון חיים שגם הוא כבר הלך לעולמו וכבר איננו קיים. והוא ניסה לשתול דשא ולעשות גינה נאה סביב ביתו, כפי שעשו כל דרי המושב, שרובם מן הסתם חקלאים שכמו אצל סבינו, גינתם טפלה לעבודתם החקלאית והם מיטיבים לדעת מה לעשות בה ונדמה שבאפס עמל הכל עולה בידם.

ובכן, מאיר שלו התאמץ לשתול דשא ולעשות גינה, כמו שניבא הנביא עמוס שישראל עתידים לשוב לארצם ולעשות גַּנּוֹת ולאכול את פְּרִיהֶם. אבל הוא לא הצליח לעשות גינה כמו אלה של השכנים, ובעיקר פרחו בגינתו פרחי הבר שממילא פורחים בכל מקום שבו הם יכולים לפרוח בעונתם: חצבים וכלניות ורקפות ופרגים. ומכיוון שהם היטיבו לפרוח בגינתו, הוא שתל בגינתו פקעות נוספות של חצבים ורקפות שמצא לצד כבישים שנסללו ובאתרים אחרים שבהם דוחקים צרכי האדם את פרחי הבר לשוליים, והם נקלטו בגינתו ופרחו, ומכיוון שפרחי בר כמו חצבים ורקפות וכלניות ופרגים פורחים להפליא היכן שמניחים להם לפרוח בעונתם, הרי בעונות פריחתם של פרחי בר יש לו גינה מרהיבה, ובעונות שבהן פרחי הבר מתקשים לפרוח, גינתו יבשה, וזה בעצם כל הסיפור. גם לולא היה עושה דבר היו פורחים בגינתו בעונתם חצבים ורקפות וכלניות ופרגים ותורמוסים וחבלבלים, אבל מכיוון שהוא טורח ואוסף פקעות של פרחי בר שנזרקו ושותלן בגינתו, ואוסף את זרעיהם ושומרם בצנצנות וזורע אותם בגינתו, ומשקה מעט כאשר הגשם מכזיב, אפשר שפרחי הבר פורחים בגינתו יותר משהיו פורחים להם סתם כך. אבל בעיקרו של דבר גינת הבר היא קצת בדיחה על גננות, היא ניסיון של מי שאיננו גנן ואיננו מבין הרבה בגננות לאמץ לעצמו את מלאכת הגננות של בורא עולם, מתוך ידיעת קוצר ידו לעבוד בזיעת אפו כדי לחוש שמינית שבשמינית מטעמיו של גן עדן, ולפיכך נקל לגנן עציצים עירוני שנפשו יוצאת לשתול ולזרוע ולראות ציצים ופרחים פרי עמלו, ואיננו מצליח אלא לגדל את מה שגדל מעצמו בדרך שנפלאה ממנו עצמו, שהרי כל גינה היא קודם כל גינתו של בורא עולם שהוא לבדו יודע מדוע צמח מה שצמח ופרח מה שפרח, למצוא את עצמו בספר הזה, יותר מלאלה שמלאכת הגננות מצויה בידם.

ככל בני האדם מחבב גם הגנן החובב מחמאות, ולמרות שהוא יודע בסתר לבו שגינתו איננה מרשימה ביותר, בכל זאת הוא מבקש שיחמיאו לו עליה, למרות שלרוב אין על מה להחמיא לו, שהרי בעונה החרבה גם גינתו חרבה, ובעונת הגשמים היא פורחת כפי שהטבע בארצנו כולה פורח בעונת הגשמים ומעט לאחריה, בטרם ייבש כחציר, ומי שיזדמן בימי אביב אלה לירושלים, ויעבור בגן העצמאות, כדאי לו לקרב אל הבור הפתוח העתיק שמערות קבורה בו והוא מוקף בגדר לביטחון המבקרים, ויתבונן בשפעת הפרגים שפורחים בו כעת ואפילו בעמק המצלבה אין יפים כמותם, ומרוב שפריחתם יפה גם פריחת החרדלונים לצדם יפהפיה גם היא. פריחה מטבעה היא קצרת-מועד ובארצנו השחונה היא קצרת-מועד במיוחד, וצריך ללכוד אותה בשיאה כמו שהצופים בכוכבים יודעים לכוון את צפייתם למועד שבו הכוכבים עומדים בשיא זוהרם.

מאחר ששָׁלֵו קבע את מושבו במושב של חקלאים והוא יושב שם בין האיכרים המומחים בחרפת עירוניותו, ואיננו יכול להתפאר אלא במיומנות שגם ירושלמים עזי נפש מצטיינים בה – לכידת צפעונים, שכן הרי ירושלים אדמתם קשה וסלעית, ובעיקר היא מצמיחה קוצים ודרדרים ופרחי בר ועקרבים ונחשים, ואלה מוכרים היטב גם לעירוניים שבין תושביה – איננו יכול אלא לספר למבקריו בעונה השחונה כמה יפה גינתו בחורף ובאביב, בעוד שגינות שכניו פורחות ומלבלבות כל השנה כולה. אבל באביב, כשפרחי הפרג פורחים בגינתו בשפע ובוערים באדמומיותם, הוא יכול לחוש כאילו היה באמת בעל גינה, והאירוניה הדקה הזו מלוה את הספר כולו, והקורא חייב להצטייד במידה הגונה ממנה כדי לקרוא אותו ברוח הנכונה. הסיפור שבו בחר שָׁלֵו לפתוח את ספרו איננו נעים לקריאה: רובו לועג לחתן וכלה שהגיעו בלווית אמותיהם להצטלם בין הפרגים והתורמוסים הפורחים בגנו באביב, שעליהם הוא צועק שהם פלשו לגינתו ודורכים על פרחיו, ומגרש אותם באיום שיפעיל את מערכת ההשקיה האוטומטית שאין לו, ואילו הם מצידם טוענים, ובדיוק מסיבה זו פותח הסיפור הזה את הספר, שזה לא נראה בכלל גינה, זה נראה חיק הטבע, מה שנכון כמובן, וזו האירוניה שאסתר זנדברג החמיצה, כשהסיפור הזה, והלעג הגלוי ללשונם של הדוברים, כה העלה את חמתה, שהיא הצטרפה למירי רגב ותיארה את שָׁלֵו כפיאודל אכזר שהפרגים והתורמוסים חשובים לו מכבודם של אנשים והוא גם לועג לשפתם הדלה, ואכן כך, אלא שבעיקר הוא לועג לעצמו, שכן הוא יודע היטב שאכן אין מדובר בגינה במובן הרגיל, אלא אכן בחיק הטבע, ובפרחי בר שרובם היו פורחים ממילא, גם לולא אסף בעקשנות מופרזת את זרעיהם וזרע אותם ברחבי הגינה, ושהמבקרים הלא קרואים לגמרי צודקים, הם מצטלמים בחיק הטבע, ודורכים על פרחי בר, שזה חבל, אבל בכל זאת שונה מלדרוך על פרחים שגנן מגדל בערוגה, דבר שכנראה לא היו מעזים לעשות. ומכיוון שאחרי שצעק עליהם ואיים עליהם וגירש אותם, הוא מתנפח מגאוה על כך שבחרו בגינתו כרקע לצילומי החתונה שלהם, כאילו היתה זו אחת מאותן גינות מטופחות של איכרי המושב, וכאילו הוא עצמו מפריח את הפרגים והתורמוסים בשדות ארצנו, הסיפור הזה די מצחיק, וממש לא צריך להתרגז ממנו, כמו שלא צריך להתרגז מדודה פולניה שמתקשה להשאיל לאחייניתה תכשיט מוזהב, בטענה שמדובר בתכשיט יקר ערך, כי התכשיטים שלה, לטענתה, הם רק מאיכות ראשונה במעלה.

"גינת בר" הוא ספר מצחיק ונוגע ללב, כי הוא מספר בעיקר על חלום ועל אובססיה, לא כל כך על גינה או על גינון, אלא על הרצון של אדם שאין מקצועו בכך להיות גם הוא בין המגדלים גידולים ומפריחים פרחים, ושותלים שתילים ונוטעים עצים לא רק לעצמם אלא לדורות הבאים, על השאיפה להלך יחפים ולחוש את האדמה בכפות הרגליים, ומי מאיתנו איננו מתאוה לפעמים להשליך את נעליו מעל רגליו ולרוץ יחף בעשב. לכן יש בספר הזה פרקים על זיכרונות מגינות נסתרות וחלומיות, גינות שאנו חולמים לחזור ולטייל בהן, כפי שאנו חולמים לשוב לגן-עדן, בעודנו מפלסים את דרכנו בעמק הבכא, בחום ובשרב, ושמחים אפילו למראה עשבים שוטים. זהו ספר על שעות שאדם מבלה בגינה שמגדלת את עצמה ומנהלת את עצמה, שהחולד עושה שמות באדמתה והנקר מנקר והורג את עציה, והגנן כביכול שלה מנסה לטעת בה עצים ולשתול בה פרחים ולמשוך אליה ציפורי שיר, אבל מאחר שמדובר בעצם בחיק הטבע ולא באמת בגינה, לקן שנועד לירגזים יבוא נקר, את פקעות הנוריות יאכל החולד, ומה שיישאר הם החצבים והרקפות שנקלטים בקלות בכל מקום וצומחים מעצמם.

אפשר לקרוא את הספר של מאיר שלו בהרבה דרכים, וכמובן זכותו של מי שמתרגז להתרגז, אבל זה קצת חבל, כי זה ספר עלינו, לאו דוקא על האשכנזים או הותיקים שבינינו, או על מי שידם משגת לקנות בית במושב, אלא על כולנו, שאוהבים את ארץ-ישראל ומנסים להיקלט בה, ומנסים להפוך אותה למקום פורח, ומנסים ליצור לעצמנו מקום יפה לחיות בו, אבל לא באמת מצליחים להיקלט בארץ, ולא באמת יודעים איך להתמודד איתה, ורוצים לגדל ורדים וסחלבים, אבל מצליחים לגדל בעיקר חצבים ורקפות, ומאחר שזה מה שיש אנחנו שמחים בהם, והם אכן משמחים, וכשאנו שמחים בהם אנחנו יודעים ששמחתנו היא שמחת עניים. גם הספרות העברית החדשה שלנו היא שמחת עניים, יותר משהיא מגדלת ורדים וסחלבים, היא מגדלת חצבים ורקפות, שצומחים מקרקע הארץ מכוח עצמם, לכן עדיף יהיה שאלו המתקשים להבין את האירוניה שבמצבנו, וגם אלה המודעים לה היטב, יניחו לה ולכותביה לנפשם.

מאיר שלו, גינת בר, הוצאת עם עובד, רישומים וציורים (יפהפיים) מאת רפאלה שיר.