מכס ברוד / מיתווה למחזה ציוני

בין מאות מכתביו של מכס ברוד לש. שלום המצויים בעזבונו של ש. שלום במכון גנזים, נמצא מכתב יוצא דופן מחודש דצמבר 1946 המשתרע על פני עשרה עמודים בכתב יד צפוף. בראש המכתב כתב ש. שלום בעברית: "על אודות תוכנית לכתיבה משותפת של קומדיה על "הרשלי אוסטרופולר" לפי מערכון שלי המיוסד על ביקור אוליפנט אצל סבי ז"ל (בכתב-יד)." סבו של ש. שלום מצד אביו היה האדמו"ר מדרוהוביץ' בגליציה שבשלטון אוסטריה, וסבו מצד אמו האדמור מפרצ'ב-ביאלה שהיתה בשטח רוסיה. ככל הנראה הכוונה כאן לאדמו"ר מדרוהוביץ' שכן בתור העיר הגדולה מוזכרת וינה, אבל אין לכך חשיבות רבה, כי המחזה הוא בעיקרו בידיון. המכתב הוא למעשה מיתווה של מכס ברוד למחזה בעל מסר ציוני לשלטונות המנדט הבריטי. כדרמטורג של תיאטרון הבימה מתכנן ברוד תפקיד ראשי במחזה לחנה רובינא ומדמיין אותה בסצינה המרכזית נושאת נאום על סבלו של עם היהודי ועל חשיבותה של ארץ-ישראל עבורו. חנה רובינא, ילידת 1893, היתה באותה עת בת 53 וכוכבת בלתי מעורערת של התיאטרון.

ש. שלום כתב מספר טיוטות למחזה וזנח אותן, אולי מפני שהרעיון היה מופרך למדי והעלילה מביכה. אבל דומני שיש עניין היסטורי באופן שבו מתכנן מכס ברוד העלאת מחזה שבמרכזו המסר הציוני, שהוא קושר בינו לבין השואה והניצחון על הנאצים. להלן תרגום המכתב.

[גנזים, עזבון ש. שלום מס' 97, מכתב 24593 ממכס ברוד]

22 בדצמבר 1946

חבר יקר,

מבלי שחשבתי מאז שיחתנו האחרונה על הקומדיה שלנו, עלה בדעתי פתאם היום בבוקר בזמן שהתלבשתי, איפה נמצאת אולי הטעות ואיך אפשר לעשות תכנית חדשה. – אני מאמין, שעבודתי על גלילאו [ספרו גלילאו הכבול, שהתפרסם בהוצאת עם עובד] הביאה אותי למצב של רגישות-יתר, שבו עולות כל התכניות האפשריות.

הצעתי: צריך להכניס עוד שתי דמויות, שיעניקו משמעות וחיוניות לחצר הרבי הזקן.

1.    כלתו – שאני מתכנן כתפקיד גדול לרובינא – עם כל האפשרויות של עזות-נפש ותשוקה נשית.

2.    בעלה, בנו הצעיר של הרבי, גם כן עובר שינוי נפשי גדול.

נראה לי בכלל שסוד הדרמה הטובה, אפילו של כל סצינה בנויה היטב, שהדמויות עוברות התפתחות פנימית. השינוי הפנימי הזה חשוב יותר מן העלילה החיצונית. כאשר דמות היא בתחילה א-, היא משתנה לא+. או שהיא א+ ומשתנה לא-. בלי זה המחזה, גם עם העלילה הבלשית הכי עשירה, ריק ולא מעניין מיסודו.

כעת אני מציע, שצערו של הרבי הזקן, שבו מתחיל המחזה שלנו בתמונה השנייה, אינו נובע רק מהמצב הכללי של עם ישראל, אלא גם מיחסי-המשפחה הבלתי-נעימים.

הכלה (זמנית נכנה אותה מלכה) היא אשה מלכותית, שנועדה מטבעה לשלוט. יש בה אפילו משהו גברי – ואפשר לקחת מאפיינים ממי שמכונה "הבתולה מלודמיר": היא שאפה להניח תפילין, - עד שהדבר נאסר עליה, עשתה בעצמה נסים והיו לה חסידים. אז התאהבה בבנו האדוק של הרבי, שהתפרסם בהתעמקותו במיסטיקה (לשם הקיצור נקרא לו כאן: יוסף). השניים היו לזוג. אבל הנישואים הפכו במהרה לאומללים, כי יוסף הוא פסיבי, רכרוכי, סגור – לכן החסידים אוהבים אותו, אבל אין לו אופי של שליט. מלכה עדיין אוהבת אותו, אבל מצפה ממנו ליותר, למשהו גדול, אבל היא מתאכזבת. אחרי הילד הראשון, (הנכד שמופיע אצלנו) אין להם עוד ילדים. גם זה תורם למורת רוחו של הזקן, של כל ה"חצר".

למלכה יש חֲבֵרָה, שהיתה פעם בפריס (כמו "חבקוק" של ריימונד), ושבכל עניין מחזיקה באמות מידה "מודרניות". ששמעה משהו מקולות ההשכלה, אשה שטחית. מלכה בסכנה להיכנע להשפעתה של החֲבֵרָה. – אבל ביראת-כבוד טבעית יותר היא עדיין דבקה במסורת העתיקה. החברה רוצה לנסוע איתה לוינה.    

העלילה עוסקת כעת בכך, שהרבי הצעיר יוסף, בעידודו של הרשלה מאוסטרופולה, מתייצב בראש הפועלים שהמצאת באופן כה מוצלח. בעוד שהרבי הקשיש עוד מתמהמה, מחליטה חבורת צעירים זו לשלוח בעצמה משלחת אל הלורד. המשלחת צריכה לדווח על התנאים מקרוב, ולכך העלילה הפורמלית הטהורה, כפי שתיכננו אותה בתכנית הראשונה שלנו, לא מספיקה.

העלילה הפנימית תהיה כעת שבעקבות יוזמה זאת מלכה רואה כעת את יוסף שלה מזווית חדשה, והאהבה הישנה מתעוררת בה. היא שוב מוצאת את עצמה ושולחת לעזאזל את החברה הפסאודו-צרפתיה, לאחר שכבר האמינה שתוכל לשלוט בבית להפוך אותו למודרני בדרכה הוולגרית.

אבל לכך נוספת עוד הסתבכות. הרשלה החכם, שמיד בהתחלה הבין (בעזרת המשרתת), היכן הפצע בנישואים אלה, איבחן את אבחנתו: למלכה אין תעסוקה – חייבים לתת לה לעשות משהו. לכן הציע, שהיא תקבל את הלורד ותדון עמו בתכנית במשך שמונת ימי שהותו. הוא רומם את ערכה עד מאד, אבל לא טעה בהרבה. השיחה הזו עושה על הלורד אוליפנט רושם גדול. גם עבורו אני מציע התפתחות פנימית. בהתחלה הוא לא יותר מסתם סנוב, חבר פרלמנט אנגלי צעיר שרוצה לעורר תשומת לב בדרך מטורפת כלשהי (כמו דיזרעאלי), לכן הוא מגלה עניין ביהודים, בתורכיה, בפלשתינה, עניין שטחי ופנטסטי. בסצינה גדולה יכולה מלכה להסביר לו את סבלו של העם היהודי ואת העובדה שעבורנו פלשתינה איננה משחק, אלא עניין של חיים ומוות. היא מספרת סיפור מצפת, מחוגם של המקובלים הזקנים – ואולי גם משהו על סָבְך. סיפור זה משנה את הלורד! מה שעד כה היה עבורו רק תחביב, הופך לאהבת ציון אמיתית. כמו ילד נזוף הוא עומד לפני הגברת הגדולה. הוא מתאהב בה. אבל היא מעמידה אותו במקומו בהדר-מלכות חינני, למרות שהפתוס האבירי שלו מוצא חן בעיניה, כעת הוא באמת נלהב בכל לבו לה ולפרויקט הציוני. – הסצינה הזאת חייבת להיות הסצינה העיקרית במחזה!!

את הלורד אני מדמיין לעצמי אחרת מאשר בטיוטה הראשונה שלנו. הוא יותר קרוב לאוליפנט ההיסטורי, לשובה-הלבבות הסימפטי, משחשבנו קודם – לכן הוא יכול אפילו לשאת את השם לורד אוליפנט. הוא אינו מלווה בפמליה קומית, במוסיקה וכיו"ב, אלא הוא לבדו עם חבר אחד או שניים, סטודנטים מאוקספורד שרואים את כל העניין כבדיחה ומצטרפים למסע המוזר הזה לפולין מתוך אהבה ללורד. ויש שם עוד משרת אנגלי אמיתי (משקל נגד למשרתת היהודיה – היא מדברת יותר מדי, הוא פחות מדי). המשרת איננו מבין כלל מה קורה וחייב לתרגם הכל לאנגלית, כלומר למושגים אנגליים. הרבי הוא "בישוף", לפי האנקדוטה שסיפרת, וכו'.

לורד אוליפנט נראה מגוחך בעיני החסידים ובתחילה באמת הינו כזה עקב הסנוביות שלו. אבל אט אט חדלה אהדת הציונות שלו להיות גחמה. לבסוף אנו חשים: הוא ימשיך לפעול למען חזונה של מלכה!

רבי יוסף נמצא עם המשלחת בדרך אל הלורד. כשהוא דופק על דלת המלון, אומרים לו משרתי הסטודנט מאוקספורד: הרבנית היפה הזמינה את הלורד, הוא אצלה. מהומה אצל החסידים. יוסף הופך לאותלו. רק כעת הוא נוכח, שלא התייחס מספיק לאשתו. הרשלה שוב חולל משהו, עולל עוד מעשה קונדס, הוא תיווך כעת בין הלורד ומלכה. יוסף ממהר הביתה.

כך הוא מתפרץ לסצינה הגדולה בין מלכה והלורד. היא בדיוק מכתיבה ללורד דו"ח עבור הפרלמנט האנגלי – (בכך מסתיימת הסצינה הגדולה) – העם האנגלי צריך להישאר מודע למשימה המוסרית הנעלה שלו, הוא שיחרר את העולם מנפוליון, נפולין נשלח לסנט-הלנה (מקביל לניצחון על היטלר) – כעת מוטל על אנגליה, שתמיד דאגה למדוכאים, לגייס את העוצמה שבה זכתה מחדש לטובת היהודים.

יוסף, שמאזין מאחורי הדלת יחד עם מישהו שהסית אותו (נכנה אותו יענקל) – חייבים איפוא לראות גם את חדר הכניסה – ציפה לשיחה אחרת. במקום סצינת אהבה הוא שומע דברים שהוא מסכים להם מעומק לבו. הוא רואה את אשתו באור חדש.

אבל גם הוא נראה לה באור חדש: נודע לה שהוא התייצב בראש "אגודת הצעירים" (או "אגודת הפועלים") ורוצה להשפיע באמצעותה על הרבי הזקן. ובכן הקבלה: מלכה רצתה להשפיע על הלורד השפעה ציונית, ויוסף רצה להשפיע על הרבי הזקן. הוא שוב מרשים אותה והיא אותו. הלורד המופתע מעיר שלשניים יש עוד הרבה לומר זה לזו. הוא מוותר בדיסקרטיות ומתרחק.

המערכה האחרונה מראה איך הלשנה אצל השלטונות גורמת למפלת התכנית היפה. הלורד חייב לעזוב את גליציה (הוראה מוינה). אבל מלכה, יוסף והרשלה ידאגו לכך, שהניצוץ שניצת לא יכבה, שהזקן לא ייכנע שוב. בסוף הרשלה מספר שוב סיפור מבדח – הרבי שוב צוחק – התקוה לא תאבד עוד.

למשרתת יהיה תפקיד ממש קטן (עבור חנה הנדלר) – היא שוברת הכל, כבדת-רגליים, טיפשה אבל יראת-שמיים, מאמינה שיש לה זכות אבות לרשלנות. משליכים אותה יחד עם החברה הצרפתיה – השמרנית המזויפת יחד עם המודרנית המזויפת. הרשלה הופך לעוזרת [כתוב במקור Oseret] הבית – הוא מתכנן ללמוד משהו מן המשרת האנגלי הדייקן.

הסצינה הראשונה יכולה להישאר כפי שהיא, רק שהרשלה צריך לספר למישהו את כל הסיפור עם הקרעפלאך, אולי למשרת האנגלי, שבדיוק מחפש כרכרה ומורה דרך, כי הכרכרה של הלורד נהרסה בדרך הגרועה. זו יכולה להיות תחילת המחזה. הלורד ו-2 סטודנטים: הם נוזפים בו: לאן הבאת אותנו? הוא נשאר מקסים, חולם. הם נכנסים לפונדק ללגימה הגונה. המשרת מחפש עצה. בדיוק אז נכנס הרשלה בדלת האחורית. דיאלוג בין הרשלה למשרת. הרשלה נמלט מהרבי. לוקחים אותו איתם במזחלת ששכרו. כל הדברים המלודרמטיים = הפמליה, אשת הלורד – נופלים.

שיר אחד או שניים של הרשלה במשך כל המחזה – מקהלת החסידים נשארת – לגבי המוסיקה לשאול אולי את [פאול] בן-חיים.

תמונה 2 נשארת בשלמותה. לכך נוספת סצינה שבה הזקן רוצה לפייס בין מלכה ויוסף. הם קרובים להתגרש.

אז נכנס הרשלה. הרבי צוחק. הטיפוסים העממיים והמתנגדים נשארים. כניסת הלורד.

לאחר שהרבי הזקן רואה את לורד אוליפנט, הוא הבטיח לקבל תשובה בתוך 8 (או 3) ימים. בעלי המלאכה מקימים את האגודה עם רבי יוסף. הרשלה מחבר בין שני הגורמים, שקודם לא בטחו זה בזה, שוב באמצעות אנקדוטה.

תמונה שלישית: מלכה והחברה, להרשלה נודע מהמשרתת כי הסיבה האמיתית לאווירה הרעה היא הנישואים הכושלים. הרשלה אצל מלכה, האפיזודה של המשרתת. היא [מלכה] צריכה להזמין את הלורד.

תמונה רביעית במלון של הלורד.

הלורד, סטודנטים, משרתים. הרשלה מביא הזמנה למלכה. הלורד מופתע.

אז מגיע יוסף עם המשלחת.

תמונה חמישית: מלכה - לורד   (סצנריו מתמונה 3)

אז יוסף.

תמונה 6 – תמונת סיום (סצנריו של תמונה 2)

יענקל שמוזכר לעיל הוא המלשין.

אולי המכתב הקצת ארוך הזה ייתן לך השראה. אני נודד עכשיו שוב מגליציה לפירנצה [לספרו על גליליאו], אבל אשמח מאד, אם תמלא את השלד המאד סכמטי הנ"ל בחיים ותוכל לעורר אותו לחיים אמיתיים!

שלך, מכס

דמותה של מרים אם-ישו

בשלוש הבשורות הראשונות בברית החדשה של מתי, מרקוס ולוקס, שעקב הדימיון בסיפוריהן מכונות הבשורות המקבילות (הסינופטיות), מופיעה מרים או מריה אם ישו כאשתו ואם ילדיו של יוסף החרש או הנגר, ובשום מקום לא נאמר שישו היה בנה הבכור דוקא. איננו יודעים היכן נמצא ישו בסדר האחים והאחיות:

ויבוא לארצו וילמד אותם בבית הכנסת, עד כי השתוממו ויאמרו: מאין לזה החכמה הזאת והמעלות הטובות? הלא זה הוא בן החרש (נפח או נגר), הלא אמו שמה מרים, ואחיו יעקב ויוסי ושמעון ויהודה, ואחיותיו הלא כולן איתנו הן, ומאין איפוא לו כל אלה? הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובביתו. ולא עשה שם גבורות רבות מפני חוסר אמונתם.

מתי י"ג, נ"ה-נ"ח.

ואצל מרקוס, המוקדמת בבשורות, גירסה שונה מעט, שם ישו עצמו הוא הנגר, ואולי באמת כזה היה:

הלא זה הוא החרש בן מרים ואחי יעקב ויוסי ויהודה ושמעון והלא אחיותיו איתנו פה. הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובין מודעיו ובביתו: ולא יכול לעשות שם כל גבורה, אלא ריפא כמה חולים כשסמך את ידיו עליהם.

מרקוס ו, ג-ו

כמה יפה הסיפור הזה, שהיה למשל ושנינה, על הקושי לזכות בכבוד דוקא בין מודעיך וקרוביך, ועל כוחה של האמונה!

ובכן נפח או בן נפח, או נגר או בן נגר היה ישו, לא בן יחסנים היה, ובן למשפחה מרובת ילדים שהכל הכירוה בעיר. ומה שעוד ידוע לנו מן הבשורות המקבילות הוא, שישו לא היה בדיוק ילד של אמא:

עודנו [ישו] מדבר אל המון העם והנה אמו ואחיו עמדו בחוץ מבקשים לדבר אתו: ויוגד אליו הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר אתך: ויען ויאמר אל האיש המגיד לו: מי היא אמי ומי הם אחיי? ויט ידו על תלמידיו ויאמר: הנה אמי ואחיי, כי כל אשר יעשה את רצון אבי שבשמיים הוא אחי ואחותי ואמי. 

מתי, פרק י"ב, מ"ו-נ.

הנוצרים הם אלה שעירערו על כך שישו היה בנו של יוסף הנפח או הנגר, בעלה של אמו מרים והפכוהו לאלהים בן אלהים שנולד מן הבתולה, ועם חתימת הברית החדשה הכניסו לפרק הראשון שלה את הסיפור הפגאני על לידת הבתולים מרוח הקודש של האל שהתגלם בבשר:

"אבל הולדת כריסטוס כך היתה: כאשר אמו מרים היתה מאורסת ליוסף, בטרם התאחדו, נמצאה נושאת ברחמה מרוח הקודש. אבל יוסף אישהּ, מכיוון שהיה צדיק ולא רצה לשאתה, רצה לשלחה בסתר. בעודו חושב כדברים האלה הופיע מלאך האל בחלומו, ואמר: "יוסף בן-דוד, אל תירא לקחת את מרים אשתך, כי מה שנולד לה, נולד מרוח הקודש: תלד נא את הבן ותקרא שמו ישו. הוא יושיע את עמו מחטאיהם. כל זה נעשה כדי למלא אחר מה שאמר ה' מפי נביאו: הנה הבתולה הרה ויולדת בן, וקראו את שמו עמנואל, שפירושו האל עמכם. נעור יוסף מחלומו, ועשה כפי שציוהו מלאך ה', ונשא את אשתו ולא ידעה עד אשר ילדה את בנו בכורו. וקרא את שמו ישו."

מתי, א, י"ח-כ"ה

היהודים דוקא המשיכו להתעקש שישו נולד מזרעו של יוסף, בעלה של אמו כדת וכדין. כל כך התעקשו היהודים שבימי הביניים נפוץ באירופה המזמור הבא:

יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף.

erubescat judaeus infelix, qui dicit Christum ex Joseph semine esse natum

  תומס מקנטימפרה
 Bonum universale de Apibus, Notae,Duaci, 1597

וזה הנוסח המלא של הסיפור אצל תומס מקנטימפרה:

כאשר תינוק של בית רבן, כפי שלמדנו מעדותם הנאמנה של האחים הדומיניקנים, זימר לעתים קרובות ברחובות עם ערב לשנאת היהודים: "יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף", תפסו היהודים את הנער באחד הלילות, שיספו את גרונו והסתירוהו בבית-הקברות תחת אבן-קבר. הבוקר עלה והאם שאיבדה את בנה וחיפשה אחריו במקומות שונים עם השכנים, עברה ליד בית הקברות זועקת ומקוננת: בני יקירי, באשר איבדתיך שם אבקשך, אז זעק הנער בקול גדול מתחת לאבן: "יבוש היהודי האומלל" וגו'. למשמע קולו נדהמו המחפשים והביטו סביב, ולבסוף הבחינו בנער מתחת לאבן, והרימוהו חי ושלם.

סיפור זה שימש מקור השראה לסיפור אם המנזר ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר, אלא שאצל צ'וסר הפך הסיפור לסיפור עלילת דם ממש המסתיים במות הילד, שבגירסתו של צ'וסר הוא ילד רך שזימר מזמור למריה והיהודים רצחוהו נפש כיוון שהם "עם של הורדוסים", שבכך הוא מכוון כמובן לסיפור טבח הפעוטות בבית-לחם המובא רק בבשורה של מתי ואין לו איזכורים נוספים בברית-החדשה, רמז לכך שמדובר בתוספת אנטישמית מאוחרת. על כך ראו רשימתי "הורדוס, חג המולד וטבח החפים מפשע".

וכך מספר תומס מקנטימפרה על מריה:

יופיה של מריה הקדושה לא הצית תשוקה באיש

יפה אמר איש קדוש על מלכת הבתולות: אפשר שמריה, גם בגופה, היתה אשה יפהפיה, ומכיוון שהרתה ללא מעורבותו של גבר, וילדה באורח מופלא מבני האדם, כך היתה גם מצוינת ביותר בהליכותיה, כך שיופיה הנאה ביותר מעולם לא גרם לאיש, ולו גם הנפשע ביותר, לתשוקה, ולו גם לפיתוי קל ביותר, ובדבר זה אנו מאמינים ומודים ברוח הקודש הפועל בה. אינינו רואים כיצד יוכל להיות אחרת.

תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus עמ' 226, ספר שני, פרק 24

כמה מחשבות תשוקה על מריה היו למי שהגה את האגדה הזו!

לפעמים אני חושבת על האשה היהודיה מרים מהגליל שבאה עם הבנים האחרים לדבר עם בנה יהושע, והוא היפנה לה את גבו. אינני מאמינה שהוא היה הבן הבכור.  אני נוטה לחשוב שהיה דוקא מן הצעירים, אולי צעיר הבנים, ואמו, שכבר היתה אלמנה ואישה יוסף מת עליה, באה לדבר איתו בוודאי עם אחיו הגדולים ממנו, כדי שישפיעו עליו לשמוע לה, והוא לא אבה. כמה מביך בשביל אמא. וגם אמיתי. סיפור על בן שמורד באמא. לא אלהים שנולד מהבתולה. ואולי היתה יפה בנעוריה. אבל כמה יכלה לשמור על יופיה אשת נגר שילדה לפחות שבעה ילדים, חמשה בנים שאנו יודעים את שמותיהם, וגם בנות שאת שמן איננו יודעים? יהודיה זקנה, כנראה לבושה שחורים כמנהג הארץ, אריג מצמר עזים שחורות, או אולי דוקא אריג לבן מצמר כבשים? בבשורות מרובות הן הכבשים דוקא יותר מכל בהמות הבית, הכבשים והרועה את הכבשים.

לאיש אחד היו שני בנים: ואמר הצעיר מביניהם לאב: אבא, תן לי את חלק הרכוש שמגיע לי. והאב חילק ביניהם את הרכוש. ולאחר ימים לא רבים, לאחר שקיבץ הכל, יצא הבן הצעיר לניכר לארץ רחוקה, ושם ביזבז את רכושו בחיי מותרות. ולאחר שכילה הכל, חזק הרעב באותה ארץ, והוא החל לסבול מחסור. הלך ונשכר לאחד מאנשי אותה ארץ, והלה שלחו לאחוזתו לרעות חזירים. והוא השתוקק למלא את בטנו בחרובים שאכלו החזירים, ואיש לא נתן לו. והוא שב ואמר לעצמו: כמה משופעים שכירי אבי בלחם, ואני פה אובד ברעב! אקום ואלך לאבי, ואומר לו: אבא, חטאתי לשמיים, ולפניך, וכבר איני ראוי להיקרא בנך, עשני כאחד משכיריך. והוא קם ובא אל אביו. עוד מרחוק ראהו אביו, ונכמרו רחמיו, ורץ ונפל על צוארו ונשק לו. אמר לו הבן: אבא, חטאתי לשמיים ולפניך, כבר איני ראוי להיקרא בנך. אבל האב אמר לעבדיו: מהרו הביאו גלימה והלבישוהו, ועינדו לידו טבעת, ומנעלים לרגליו. והביאו עגל מפוטם ושחטוהו, ונאכל ונחגוג, כי מת בני, והנה חי, אבד והנה נמצא.

   לוקס, פרק ט"ו

אבל האם לא היה ישו עצמו הבן האובד, שתעה ולא שב?

הנוצרים קראו למריה השושנה בין החוחים. החוחים היו היהודים, שמהם יצאה השושנה מריה. בסיפורים הופיעה מריה לבושה בלבן, צבע הבתולים, ובדמות השושנה:

הבתולים נדמו לשושן

הבתולים המבורכים נדמו לשושן בשל לובן השלג, וכן משום שששה עלים זקופים לו, כמו ללב הראשון, שממנו חמשת חושי הגוף, שנשמר מכל מגע לבל ייפגע כלל. ויפה אמרנו שעליו אלה זקופים, שהוא בולט וגלוי, כי, אפשר שכל כבודה של בת מלך פנימה, במידה שדורש זאת המצפון, אבל מכיוון שהאדון מצוה בבשורה, כי מעשינו יאירו לרעינו כמופת, נחוץ שמערכת החושים החיצונית תשועבד כסדר לפקודתו של כבוד הבתולים.  

תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus עמ' 226, ספר שני, פרק 24

הנוצרים לא סלחו מעולם ליהודים שמתוכם יצאו. הם שללו את היות ישו בנו של אביו היהודי, ומעולם לא חדלו להתפלא על כך שאמו של ישו היתה יהודיה: לידת הבתולים היתה מפלאי הטבע, אבל גדולה ממנה היתה הפליאה שישו יצא מן היהודים:

שלמות הגוף הבתולי היא לכל הדבורים

הן לא תתמזגנה ביניהן במשכב, ולא תשקענה בתשוקה, ובכל זאת תוצאנה נחיל בנים. ובכך אפשר לראות את הפלא הגדול ביותר על פי הספרות, ואחד מסודות הטבע הנסתרים ביותר. אם דבר זה אמנם יימצא בחיות מעטות, מהי חרפת היהודיה, הבתולה היחידה שילדה אצל הנוצרים? ולא סתם אדם, אלא את ישו שאנו מאמינים שהוא המשיח שבא, ואתם אומרים שהוא יבוא. ראה איפוא שישו נולד מן היהודיה, ואל תתפלא על לידת הבתולים. 

תומס מקנטימפרה, Bonum universale de apibus, ספר שני, פרק 24

פירוש שם הספר: הטוב הכללי מן הדבורים. תומס שכתב גם ספר מדע פופולרי על הטבע והחי, האמין כבני זמנו ובעקבות אריסטו שהחרקים אינן מזדווגים אלא נולדים מתוך החומר.

ברנאר מקלירוו קרא למריה החוטר, שעליו צמח הפרח ישו. הוא הסתמך על תרגום השבעים השגוי לפסוק מישעיהו י"א: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה": תרגום השבעים והתרגומים הלטינים בעקבותיו תירגמו "ויצא חוטר מגזע ישי ופרח עולה משורשו". virgo est virga חזר ברנאר ואמר, כלומר: הבתולה היא החוטר:

מכאן נראה לי שכבר ברור, מיהו החֹטֶר שיצא מגזע ישי, מיהו איפוא הפרח שעליו תנוח רוח הקֹדֶש. כי הבתולה (virgo) יולדת האלוהים, הינה החֹטֶר (virga), והפרח הוא בנה.

ברנאר מקלירוו, דרשה 2 על ביאת המשיח

ראו גם ברשימותי: "כיצד הפך ישו לפרח" ו"ברנאר מקלירוו על הולדת ישו מהבתולה".

כך הפכה מרים היהודיה לחוטר, virga, שבלטינית, כמו בעברית, פירושו גם ענף וגם מקל, חוטר שבאמצעותו חבטו הנוצרים ביהודים שנים רבות, ועודם ממשיכים לחבוט. מריה היתה השושנה בין החוחים, כי היהודים היו החוחים, שמתוכם יצאה השושנה מריה. ומריה היתה החוטר שעליו צמח הפרח ישו, החוטר המופלא, מטה הקסמים. כך הופיעה בסיפור על הילדה היהודיה רחל שנחטפה למנזר שסיפר תומס מקנטימפה במאה ה-13. סיפור זה הוא עדות עצובה לחטיפת ילדים יהודים למנזרים נוצריים בימי-הביניים:

על היהודיה רחל, שהפכה לנזירה בפארק ליד לוון

ראיתי במחוזות בראבנט נזירה מן המסדר הציסטריאני, שהמירה את דתה מן היהדות, והצטיינה להלל בעבודת מריה האלוהית אם ישו. בטרם מלאו לה חמש שנים, בבית הוריה היהודים, החלה לתת את דעתה על כך, מדוע יש הבדל בין שמות היהודים לבין שמות הנוצרים, שהרי בני שני העמים שווים בפניהם ובשפתם. כושר אבחנה מפליא שכזה אצל ילדה! קנאתה עוד גברה, כפי שסיפרה לי לאחר מכן, בשומעה שגדול שם נוצרי משם יהודי. ובמיוחד שימח אותה לשמוע את שמה של מריה הברוכה, כאשר הנוצרים נהגו  לבקש דבר מה זה מזה או להישבע זה לזה. היא גנבה לחם משולחנם של הוריה, וחילקה בחשאי לנערים הקבצנים, כדי שבהשיבם לה תודה תשמע את שם מריה. בהפליאה לעשות מעשים שכאלה מעת לעת, הסתירה זאת בחכמה, כך שאיש מהוריה לא יכול היה להבחין או לשמוע על מחשבת הבת. קרה איפוא שהוריה הגיעו עם בתם מקולוניה (קלן בגרמניה) לעיר לוון שבבראבנט (כיום בבלגיה). כאשר במשך הזמן באה הנערה עם נערים נוצרים לביתו של כהן דת מפורסם שנקרא המורה ריינר, וכהן הדת שהכירה בשמה והבחין שהיא באה אליו לעתים קרובות וברצון, שאל אותה: הרוצה את, רחל היקרה, להיעשות נוצריה? והיא השיבה: אני רוצה, בתנאי שתלמדני מה פירוש להיעשות נוצריה. אז כהן-הדת, שבהיותו איש קדוש, שמח להפליא, כי חש ברוחו שלנערה עתיד קדוש מאין כמוהו, והחל מבריאת העולם, החל להסביר לה את הכתבים שבאמצעותם יכול היה להביא לידיעתה או להראות לה את אמונת ישו, או את ישו עצמו. הסברים אלה, כפי שסיפרה לי בעצמה, הבינה אז, ברוחה הנבונה, באופן כה מושלם, גם באותו גיל של שש שנים ומחצה, שרק לעתים נדירות צריך היה כהן הדת לחזור שנית על הסבר כלשהו. לימוד זה נמשך בערך שנה ומחצה, במקום חשאי שבו לימד את הנערה החטופה בגניבה וכפי שהזדמן. וראה זה פלא: מעולם לא שבעה רחל או עיפה מלשמוע את דבר האל, ומאחר שכהן הדת והמשרתת מרתה, אשה אדוקה ונבונה מאד, שניהם התעייפו לעתים קרובות, התחלפו לסירוגין בהוראה. למה נרבה מלים? במהרה כשהחלו  ההורים להבחין במחשבות אצל הילדה, נאספו יהודים רבים והסכימו לשלוח את הילדה מלוון אל מעבר לריין, כדי שימסרוה לחתן שישמרנה מכל משמר. כאשר נודע הדבר לנערה, סיפרה לכהן הדת בדמעות, שאם לא יחטפנה באותו לילה ויעשנה לנוצריה, לנצח תאבד. כששמע זאת כהן הדת, הורה לנערה לבוא מוקדם בבוקר למקום הרגיל. רחל הסכימה לכך מיד, ואמרה בערב לאמה: הלילה ברצוני לשכב רק עם אמא. הילדה אמרה זאת בתמימות, והאם סירבה זמן רב ולבסוף הסכימה, והורתה להכין לה מיטה קטנה מעל צוארה ועד רגליה. שכבה איפוא הילדה עד הבוקר, ומאחר ששכחה כליל את אשר הבטיחה לכהן הדת בלילה הקודם, נעמדה לפניה בשלג מריה אם ישו המהוללה בבגד לבן, ובהושיטה לה חוטר מופלא שנשאה עמה, אמרה: קומי קתרינה וצאי לדרך, הלא דרך רבה נותרה לך. כשמריה אמרה דברים אלה, רחל האמינה שהצליחה לתפוס את החוטר, והיא נפלה מן המיטה וצעקה. לקול צעקתה ניעורה האם ושאלה לסיבת הצעקה. הילדה נזהרה להעמיד פנים, והאם המשיכה לישון. רחל קמה ובמהרה מצאה את המקום שבו נדברה עם כהן הדת. הוא לקח אותה בשמחה והביאה למנזר שנקרא גן הגבירות (parcus Dominarum), שנמצא מחצית המיל מאותה עיר, ולשמחת כולם הטביל אותה וקרא לה בשם קתרינה, שבו קראה לה קודם אמו של ישו, ומיד כשהוטבלה, הולבשה בלבוש המסדר. לא עבר זמן רב עד שהאב וחבריו שמעו מה אירע, נזעקו והשתדלו אצל הדוכס אדון העיר, אצל בישוף לוון ולבסוף אצל האפיפיור, ונתנו כספים רבים, כדי שיחזירו להורים את הילדה שנלקחה מתחת לגיל המותר, שאם בבית ההורים תתמיד באמונתה עד גיל שתים-עשרה, אז תוכל לשוב בצדק לשמה הנוצרי. לשוא הם חשבו כי במשך הזמן יוכלו להטות בקלות את נפשה הילדותית, כדי שתשוב לאמונת הוריה מלידתה. במאמצי המירמה שלהם, כמה יסורים! תמכו בכספים שנתקבלו אנשים רבים, גדולים ומלומדים, שבעטיים סבל כהן הדת הנ"ל לא מעט. רק לישו ולאמו, שהיא חוללה את אותו מעשה, קרא בדמעות שליש. עניין מופלא, ועד עתה הוא נלמד בכל דור ודור. הילדה ביקשה מכהן הדת שיביאנה בפני כל ערכאה וכל שופט. אולי, אמרה, ישפיע גילי על השופטים, והם יתרגשו מקורבני. וכפי שביקשה ואמרה כך נעשה. ובאחד הימים בלוון באה לפני הבישוף, הכמרים, והאצילים, פרקליטים ושופטים שונים, והיא בלבלה וריגשה אותם בהגיונה העקבי והכן, עד שקולות המייללים והזועקים בדמעות יכלו להישמע למרבה התדהמה מן המקומות המרוחקים ביותר מכנסיית למברטוס הקדוש, כך שכולם יכלו לדבר ולראות בבירור, שגם בגיל כה רך גוברת רוח האל על החכמה. לאחר שנתיים הופסק הדיון המשפטי והוכנה מלכודת שולל. יהודי צעיר ויפה-מראה, שנשכר למטרה זו, הגיע למנזר האמור, שבו היתה הילדה, העמיד פנים וקיבל טבילה. מאחר שהוא התחזה להפליא, ביקש שיתאפשר לו לדבר עם הילדה, כביכול קרובת משפחתו, כדי ללמוד. הוא אמר איפוא: יותר מכל הדרשות משפיעים עלי ביעילות דבריה של קרובת משפחתי. אבל היא, כפי שסיפרה לי, הבחינה שהצעיר קיבל את האמונה באופן מזויף, ולפיכך שום תפילה, שום מחיר ושום צייתנות לא יוכלו להטותו, מלבד הדבר שדיברה עם הצעיר. כאשר היהודים ראו זאת, הירפו ממנה. אבל הצעיר הפך מכוער עד גועל. על כך ראינו את הכרת תודתה הכה רבה, שלא ניתן היה לראותה באופן ברור יותר, כי הורי הנזירות האצילות באו לראות את הבנות או קרובות המשפחה ברצון רב, ואילו היא באה אל דיוקן הבתולה הקדושה, ובפנים חסודות אמרה: "האחיות הנזירות האחרות שלנו מוצאות נחמה ושמחה באמהות ובחברים, ואילו אני ענייה, יתומה, נזקקת, באה באמונה אלייך, גבירה, כאל קרובת-משפחתי. מכולם רק את לבדך מקלטי ונחמתי."

ובאומרה כך, מי יחשוש שנמנעה ממנה נחמת אם הרחמים הרחומה מכל? אין זה ראוי לך, גבירה, לבוז לבשרך ודמך, שיצאה מתוך עמך כשושנה מן החוחים.            
תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus, ספר שני, פרק 24

בסיפורו של תומס מקנטימפרה על הילדה רחל שהפכה לנזירה קתרינה מופיעה מריה הלבושה לבן על פני השלג – כמו המלאך ש"לבושו לבן כשלג" שישב על קבר ישו הריק (מתי כ"ח, ג'-ד'), ואוחזת בידה virga splendida – חוטר מופלא, שכפי שראינו בפרשנותו של ברנאר, מסמל את מריה עצמה, החוטר מגזע ישי שעליו פורח השושן ישו. virga אפשר לתרגם כחוטר או ענף, אך גם כמקל או מטה, ושם התואר splendidus יכול להיתרגם כזוהר או כמופלא, והרי לנו מטה קסמים זוהר שהוא בעצם גלגול סמלה של מריה, החוטר המופלא. כבת דמותה של מריה בבגדי לובן האוחזת בחוטר מופלא, תופיע מאוחר יותר באגדות פיה צחורה שאוחזת במטה קסמים, ומביאה לתפנית במהלך הסיפור – למשל בסיפור סנדריון, גירסתו לסיפור סינדרלה של שרל פרו, ובעיבוד הקולנועי של וולט דיסני שנעשה על פיו. ואילו בגירסת האחים גרים מביא האב לבתו, על פי בקשתה, את החוטר הראשון שנוגח בכובעו, והנערה שותלת אותו על קבר אמה, שם הוא הופך לעץ פלאים שעליו יושבת ציפור לבנה המספקת את כל מבוקשה. כשתצפו בפעם הבאה בפיה הלבנה כולה האוחזת במטה קסמים לבן ומזמרת "סלגה דולה, מנצ'יקה בולה, ביבידי בובידי בו" או משהו מעין זה, שהופך את סינדרלה עטופת הסמרטוטים לנסיכה בשמלת פאר יפהפיה ובנעלי זכוכית זעירות, תדעו שמאחורי הפיה הלבנה מסתתרת אם האלהים מן האגדות, ומאחורי אם האלהים מסתתרת יהודיה זקנה מהגליל, שלא עשתה שום קסמים, ולא הצליחה לדבר עם בנה, ולא הצליחה להציל את בנה, וגם לא את כל בני עמה שנרצחים בשמו אלפיים שנה.