הוולגריזציה של האנטישמיות

 

בעניין אחד אני מסכימה עם יאיר לפיד: אי אפשר לדון באנטישמיות מתוך חשש מה יגידו האנטישמים. הצרה שזה בדיוק מה שיאיר לפיד עשה ועושה: הוא מנסה להפוך את הדיון באנטישמיות לקליט ופופולרי לאוזני מי שאינם מעוניינים לשמוע על אנטישמיות ושואה, ואי אפשר לאפיין ולהגדיר תופעה היסטורית, חברתית, דתית ותרבותית, כלומר תופעה שחייבים ללמוד ולחקור אותה בכלים מדעיים, כאשר המניע הוא להנעים לאוזניהם של מי שאינם מחבבים יהודים. יושרה מדעית איננה חיה בכפיפה אחת עם אהדת ההמונים.

הקריאה, וגם הקריאה החוזרת, במאמריהם בעיתון "הארץ" ביום ו' האחרון (23.7.21) של הפרופ' הקשיש יהודה באואר שהקדיש את חייו לחקר השואה והאנטישמיות, ושל שר החוץ יאיר לפיד, שהוצבו זה לצד זה, וסיפקו המחשה גרפית עצובה לעובדה שפרסום וכוח פוליטי הם שווי ערך למפעל חיים של למדנות, לא יכלה שלא להותיר בפה טעם חמצמץ של מדע שהושרה והותסס שלא בטובתו ברוטב של פוליטיקת כוח: הפרופ' באואר מתווכח עם הפרופ' אוה אילוז שהיא וקבוצת מדענים פרסמו הגדרה משלהם לאנטישמיות, מתוך התנגדות להגדרת האנטישמיות שפרסמה לפני מספר שנים "הברית הבינלאומית לזכרון השואה", ארגון שהפרופ' באואר הוא יו"ר כבוד שלו, שלטענת הקבוצה המתנגדת מצדיקה את דיכוי הפלשתינים בידי ישראל, הד לטענה שיהודים מגדירים כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות, טענה שאיננה נקיה מאנטישמיות בעצמה.  

שתי ההגדרות הן בעייתיות בעיני, מפני שהן מתכחשות למאפיין המרכזי של האנטישמיות, שהוא גם הסיבה העיקרית להצלחת האנטישמיות כתופעה היסטורית ולקושי, שלא לומר, העדר היכולת, להילחם בה: האנטישמיות משולבת ללא הפרד בתיאולוגיה הנוצרית, שמאשימה את היהודים בצליבת ישו, שהיא על פי האמונה הנוצרית רצח אלוהים, ושמה בפי היהודים, בבשורה על פי מתי (פרק כ"ז) גם דרישה לצליבת ישו וגם את האמירה "דמו עלינו ועל בנינו", ובכך דנה את היהודים לרדיפות עד קץ הימים. כתופעה היסטורית, האנטישמיות – מונח של המאה התשע-עשרה לשנאת יהודים - קדמה לנצרות, ומופעיה הידועים לנו מוכרים כבר בעולם ההלניסטי, שללא ספק ממנו חדרו לנצרות. אבל גם אם יסודות חשובים של האנטישמיות הושרשו כבר בתקופה ההלניסטית, מאז התפשטות הנצרות נצבעה שנאת היהודים כולה בצבע התיאולוגי הנוצרי, והמופעים שלה מבוססים קודם כל על סיפורי הברית החדשה. גם האנטישמיות המוסלמית מבוססת על האנטישמיות הנוצרית ומחקה אותה, ואיננה תופעה מוסלמית מקורית כפי שמנסים לטעון גם ממניעים פוליטיים. מי שרוצה להבין את האנטישמיות ואת דפוסי ההתפתחות שלה חייב לעסוק באמונה הנוצרית ובגלגוליה החברתיים-תרבותיים לאורך ההיסטוריה. האנטישמיות היא תופעה שמתפתחת יותר מאשר תופעה שמשתנה, כלומר שעל בסיס סיפורי הברית החדשה התפתחו מוטיבים אנטישמיים שמופיעים לאורך ההיסטוריה. עלילת הדם, למשל, מבוססת על סיפור רצח פעוטות בית לחם בהוראת הורדוס שמופיע בבשורה על פי מתי בפרק ב'. בשנת 1144 הואשמו יהודים בצליבת ילד באנגליה בעלילת נורוויץ', שעברה קנוניזציה בחיבורו של תומס  ממונמאות', ונכנסה גם לספרות ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר כ"סיפורה של אם המנזר" המתאר עלילת דם בידיונית ומזכיר עלילת דם נוספת שהתרחשה באנגליה. במרחב הלשוני הגרמני הופיעו במהרה עלילות דם בנוסח האנגלי, אבל בהמשך התפתחה עלילת דם בנוסח שונה, שמתארת את היהודים שותים את דם הקורבן, החל מעלילת פולדה בשנת 1235. בשני המקרים התפתחו פולחני קדושים שתוארו כקרבנות של "רצח פולחני" בידי יהודים, כפי שמכונה עלילת הדם בגרמנית, Ritual Mord, ועלילות דם המשיכו להופיע וקודמו במיוחד בתעמולה הנאצית. זוהי התפתחות ולא שינוי, כי המוטיב מופיע כבר בברית החדשה, כרצון יהודי לרצוח  פעוטות כדי לרצוח את ישו, כהקדמה לרצח האלהים בצליבתו, ואכן בעלילת נורוויץ' נטען שהילד נצלב, וגם בעלילה הגרמנית של שתיית דם הקורבן בידי היהודים מושווית ההתעללות בילד להתעללות היהודים בישו – בברית החדשה אלה הרומאים ולא היהודים שמתעללים בו, אבל מאז אומצה הנצרות באימפריה הרומית הוחלפו הרומאים ביהודים מסיבות מובנות כמושא לאשמה ברצח האלהים.

גם כל הסטריאוטיפים האנטישמיים האחרים מקורם בסיפורי הברית החדשה, והם מתמקדים בדמוניזציה של יהודה איש קריות שמתואר כמסגיר ישו לרומאים תמורת שלושים שקל כסף – גם בוגד וגם רודף בצע, וכמי שסימן לרומאים ללכוד את ישו על ידי שנשק לו נשיקה של בגידה וצביעות (הבשורה על פי מתי פרק כ"ו). בבשורה של יוחנן נוסף גם הסיפור על כך שיהודה איש קריות גנב את כספם של השליחים (יוחנן, פרק י"ב פסוק ו'), תיאורים שמשלימים את הסטריאוטיפים של היהודי כגנב, רמאי וקמצן. לא עיסוקיהם של היהודים כסוחרים, כפי ששמעתי לצערי גם מפי היסטוריונים מכובדים, יצרו את הדימויים האנטישמיים, אלא סיפורי הברית החדשה, שהפכו את היהודים כולם לבני דמותו של יהודה איש קריות והוטמעו בנוצרים מגיל רך מאד. בשפה האנגלית קיים הפועל to jew  שפירושו לרמות כדי לגזול כסף, ופועל זה נוצר מתוך סיפורי הברית החדשה ובמשך דורות רבים יוחס ליהודי אנגליה על ידי בני זמנם. כל עוד תתקיים האמונה הנוצרית וכל עוד תהיה הברית החדשה ספר היסוד שלה, תמשיך האנטישמיות להילמד ולהתפשט. קשה מאד להיאבק בשנאה שמעוגנת ביסודות הדת והתרבות של כל העולם הנוצרי ומשפיעה גם מעבר לו, וצריך להשלים עם כך שהנוצרים לא יוותרו על דתם משום שהיא אנטישמית ואחראית לשנאת יהודים ולרדיפת יהודים ואף נושאת באחריות לשואה.

בניגוד למה שחושבים וטוענים רבים השואה איננה מסייעת למאבק באנטישמיות, שכן היא מעוררת רגשי אשמה שהגרמנים בפרט והעמים הנוצריים בכלל מתקשים לשאת, ומולידה עוינות כלפי כל עיסוק בשואה ומאמץ להשליך את אשמת השואה על הקרבנות היהודים.

בתגובה לנאומו של לפיד שקשר בין אנטישמיות לגזענות פרסם ניר גונטז' מאמר נלהב שטען שאכן רצח של יהודים איננו חמור יותר מכל רצח אחר. אבל הטענה שעליה התבסס, כביכול היחודיות של השואה הינה בכך שרצחו יהודים, היא בעצמה טענה אנטישמית. היחודיות של השואה איננה בכך שקרבנותיה היו יהודים ואיש איננו טוען זאת, אלא בכך שמדובר ברצח עם חריג בהיקפו וחריג עוד יותר בתכנון ה"מדעי" המדוקדק של ההשמדה ובתיעוש של הרצח, שכלל הקמת מחנות ריכוז והפעלתם ותיאום של תנועת רכבות על פני אירופה כולה, מיזם שאיננו מאפשר לראות ברצח היהודים בידי הגרמנים התפרצות ספונטנית של אכזריות. מפעל מתועש כזה של רצח איננו מוכר לנו בהיסטוריה, ולכן השואה נחשבת לרצח עם יחודי. היא לא נעשתה במאצ'טות אלא תוכננה כמבצע עולמי תעשייתי להשמדת אנשים מסיבות דתיות אידיאולוגיות שלא היה להן כל בסיס במציאות, ואופיה המתועש התבסס על טענה שהיהודים הם סוג של טפיל ולא בני אדם. עד היום נהוג להתבדח בקרב דוברי השפה הגרמנית:" מה ההבדל בין יהודים לבין פשפשים? שפשפשים שהודברו בגז אינם חוזרים". גם הדה-הומניזציה הרדיקלית של היהודים היא מאפיין יחודי של השואה. השואה זעזעה כל כך מפני שלפניה נחשב טבח המוני למעשה ברברי מנוגד למנהגם של בני תרבות. השואה ערערה את הניגוד בין תרבות לבין טבח: היא תוכננה בידי אדריכלים ומדענים מלומדים והשתתפו בה אינספור בעלי השכלה אקדמית שהתגייסו לשירותו של טבח מתועש ומתוכנן בקפידה. הכעס על הטענה שהשואה היא יחודית הוא כעס של הגרמנים ושותפיהם לרצח על שמוטחת בהם אשמה כבדה מנשוא והם מבקשים לטעון שהשואה איננה פשע כה חמור ויוצא דופן. השואה היא כן פשע יוצא דופן וכמעט בלתי נתפש בהיקפו, ואם לא נעים לגרמנים ולעמים ששיתפו איתם פעולה לשמוע על פשעיהם נגד היהודים, אין לי מה לומר להם מלבד שחבל מאד שהם לא חשבו על כך לפני שרצחו ששה מיליון יהודים.

תיאודור אדורנו היה הראשון לתאר את מה שכינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. כיום היינו מגדירים את התופעה הנפוצה והמוכרת הזו כהכחשת השואה, אבל ההגדרה של אדורנו מדויקת יותר. אין מי שאיננו מכיר את הטענה ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות לבוא בטענות לגרמנים". זו טענה אנטישמית, לא רק מפני שאיננה נכונה, אלא מפני שהיא משתמשת בדמוניזציה של היהודים כדי לטהר את הגרמנים מאשמתם. אך לא רק תחושת האשמה מפריעה להתמודדות עם אשמת רצח היהודים, אלא גם ההיפוך שהדבר מחייב בדימויים ההיסטוריים שבשורש התרבויות הנוצריות: אלפיים שנה מתוארים היהודים כמי שרדפו את אלהים בדמותו של ישו המוצג כקורבנם של היהודים (ולא של הרומאים – המסורת הנוצרית דאגה לכך היטב). העיסוק בשואה מחייב לראות את הנוצרים כרודפים ואת היהודי כקורבן, ועבור נוצרים וכל מי שמושפע מהנצרות זהו היפוך בלתי אפשרי של דימויים תרבותיים-דתיים שורשיים, שמעצבים את תמונת עולמם. לכן הצורך האדיר להציג את היהודים כמי שמבצעים רצח עם, ולכן גם הקושי להבחין בין התנגדות או הסתייגות מיחס מרושע או דכאני של ישראלים או של מדינת ישראל כלפי פלשתינים וכלפי ערבים בכלל לבין ביקורת על ישראל. לא פעם הביקורת משמשת כלי לביטוי רגשות אנטישמיים ולהכחשת השואה, ואין אפשרות להפריד בין התופעות השונות הפרדה מוחלטת, וליצור מדריך להבחנה בין אנטישמיות לביקורת על ישראל שאפשר יהיה להשתמש בו כמו במגדיר צמחים. המונח עצמו בצורתו הגרמנית israelkritik הוא מונח אנטישמי, מכיוון שבשפה הגרמנית ולא רק בה "ישראל" שימש כינוי היסטורי לעם היהודי – אי אפשר להתעלם מכך שבתקופה הנאצית חויבו גברים יהודים להוסיף את השם ישראל לשמם – "ביקורת ישראל" הוא כינוי במסורת האנטישמית לפולמוס נוצרי נגד פרשנות התורה היהודית שכביכול מסלפת את ההוכחות בתורה לאלהותו של ישו ולסיפור התיאולוגי הנוצרי. בכלל קשה להפריד בין האנטישמיות הנוצרית המסורתית לאנטישמיות של אחרי השואה. יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה מכונים בגרמנית unversoehnliche Juden, כלומר "יהודים בלתי פייסנים", ביטוי שמשמעותו ההיסטורית היא "יהודים נקמנים" והוא יוחס ליהודים בזמנו של ישו שעל פי הברית החדשה והמסורת הנוצרית רצו לצלוב אותו בגלל דרשותיו נגדם ובגלל שסירבו להכיר באלהותו. עצם השימוש במושג הוא אנטישמי, אבל מבחינת הגרמנים זהו מושג מקובל לתאר יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה ולהסביר פנים לגרמניה. כל עיסוק באנטישמיות הגרמנית חושף את הקושי הכמעט בלתי אפשרי ליצור הפרדה בין השיח המודרני על היהודים וגורלם לבין השיח הנוצרי המסורתי. וכאילו לא די בכך, התנגדה הנצרות גם לריבונות היהודית, שכן ראתה בחורבן הבית ובגלות עונש ליהודים על סירובם להכיר באלוהותו של ישו ועל צליבתו, ומסיבה זו התנגד הותיקן להקמת מדינת ישראל וסירב להכיר בה, ורק כשהוקמה הרשות הפלשתינית הכיר הותיקן בישראל, כדי להימנע מביקורת על הכרה ברשות ללא הכרה בישראל, שהיתה מעלה מיד את זכר הברית בין הותיקן למשטר הנאצי (הקונקורדט) ואת שתיקתו בשואה. לדת הנוצרית, שראתה באובדן הריבונות היהודית ובגלות היהודים עונש ראוי על הסירוב לקבל את האמונה הנוצרית, קשה מאד לקבל כלגיטימית את מדינת ישראל. מכאן גם הטענה שליהודים אין זכות למדינה כי הם רעים, טענה שמושפעת מאד מהתפיסה הנוצרית העתיקה על אובדן הריבונות היהודית כעונש ליהודים. השקפה זו קשורה גם לתפיסה הטוענת שמדינת ישראל היא פיצוי על השואה, טענה שיהודים רבים רואים בחיוב, למרות שכוונתה האמיתית היא לשלול מהיהודים את זכות ההגדרה העצמית כעם, שאף זו טענה נוצרית עתיקה, שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד, וש עם ישראל המוזכר בתנ"ך הוא בעצם הכנסיה הנוצרית ולא היהודים.   

אי אפשר לדון ברצינות באנטישמיות, להבין אותה ולנתח אותה, אם אין בוחנים לעומק את שורשיה בתיאולוגיה הנוצרית, בברית החדשה ובכתבי אבות הכנסייה וההוגים הנוצריים לדורותיהם, ולכן קשה לגייס אהדה למאבק באנטישמיות, מפני שפירוש הדבר לגייס את הציבור הנוצרי למאבק שמחייב אותו בהכרח להסתייג מדתו ותרבותו, וזוהי תביעה שמעטים האנשים שיוכלו לעמוד בה.

את הקשר בין אנטישמיות לגזענות יצרו הנאצים, שיצרו מדרג של גזעים אנושיים, נטול כל בסיס מדעי כמובן, שבראשו הציבו את הגרמנים, מתחתם את המערב אירופים, מתחתם את הסלאבים שאף הם היו מיועדים להשמדה חלקית, ומתחתם את האפריקנים השחורים. אבל גם בתפיסתם הגזענית ייחדו הנאצים את היהודים והגדירו אותם לא כגזע נחות אלא כאנטי-גזע, לא כגזע נחות מהגרמנים אלא כהיפוכו של הגזע הגרמני שהם תיארו כגזע טהור, בעוד שאת היהודים תיארו כתערובת גזעים וכבעלי מהות גזעית הרסנית כלפי שאר האנושות. עד היום קשה לגרמנים לחשוב על היהודים אלא כהיפוכו של האדם הגרמני, ולכן הם חשים שאם יתארו את היהודי כמרושע, יהפוך הגרמני אוטומטית לצדיק וטהור, מעצם היותו היפוכו של היהודי. גרמנים יכחישו שהם חושבים כך, אבל החשיבה על היהודי כעל היפוכו של הגרמני מאד רווחת בשיח הגרמני ובעיתונות הגרמנית, ועזה תחושתם של הגרמנים שאם יטענו שהיהודים הם נאצים, מיד תתנקה גרמניה כליל מחטא הנאציזם. כמובן שצורת חשיבה כזו היא בהכרח אנטישמית ומעצימה את האנטישמיות, וכמעט שאי אפשר להילחם בה מפני שהיא כל כך בלתי מודעת לעצמה.

אנטישמיות וגזענות הינן שתי תופעות שונות לחלוטין שלפעמים נפגשות במציאות, אבל החיבור ביניהן הוא מלאכותי, שלא לומר שגוי. יאיר לפיד בעצמו הוא גזען שמתקשה לחשוב על הערבים כאינדיווידואלים, והבעיה איננה רק בכינוי שהדביק להם "הזועביז" והביע חרטה עליו. לפיד תומך בגלוי באיסור הגזעני לאזרח בני זוג פלשתינים של ערבים ישראלים ואף טען שמותר לחוקק חוקים שמטרתם שמירה על רוב יהודי במדינת ישראל גם אם הם פוגעים בזכויות אדם. לפיד גם התבטא לגבי נישואיהם של צחי הלוי ולוסי האריש כאילו מדובר בסכנה לקיום היהודי ואף קשר את דבריו לשואה. לפיד איננו יכול להוביל מאבק בגזענות כאשר הוא עצמו נגוע בחשיבה גזענית על הציבור הערבי בישראל, ומתקשה לכבד את הזכויות האישיות והלאומיות של ציבור זה. עם כל הכבוד לרצונו הטוב של לפיד להילחם באנטישמיות, ככל שיתיימר לשוות לדבריו אופי מדעי, כך יבלוט יותר הבלבול הערכי והמושגי בתפיסת האנטישמיות שלו. די לנו בבלבול שזורעים אנשי מדע מרוב מאמץ להיות גם מדעיים וגם להרבות טוב בעולם, ריבוי כוונות טובות שדינו להיכשל. לשר החוץ הנמרץ שלנו נייעץ שלא ינסה להרשים בתובנות מדעיות, אלא שיסתפק בגינוי האירועים האנטישמיים ויקרא לממשלות ולעמים להילחם בהם. רצוי מאד גם שידאג לבטל חקיקה גזענית בישראל במקום לחדש אותה. לא מפני שזה קשור לאנטישמיות, זה לא, אלא מפני שלא צריך סיבה מיוחדת כדי להיות אדם הגון ולכבד בני אדם אחרים שכולם נבראו בצלם אלהים וכולם זכאים ליחס אנושי, שוויוני ומכבד.

 

ביום ה-23.7.21 מלאו שבע שנים למות אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית ז"ל, שאף הוא הירבה לעסוק באנטישמיות ובזכר השואה.

 

 

מקור אגדת הניבלונגים

בגלריית בצלאל ברחוב יפו 23 בירושלים (בניין הדואר המרכזי, כניסה מרחוב כורש) מוצגת מזה מספר חודשים התערוכה "מיתוגרפיות", ובה מוצגות בין השאר עבודות וסרט תיעודי של האמנית קרן רוסו, שעוסק באתר המרשים המכונה "אקסטרנשטיינה" (אבני הקצה) – שורת צוקים מרשימים בוסטפליה, שמשמשים מוקד עלייה לרגל ולפולחנים של קבוצות נאציות וגם של מאמיני העידן החדש (התערוכה תוצג עד ה-21 ביוני). אתר אקסטרנשטיינה היה אחד האתרים שזכה להתעניינות מיוחדת מצד המשטר הנאצי, שהציג אותו כמקבילה גרמנית לפירמידות. תפקיד מיוחד בטיפוח האתר מילאו הארכיאולוג וילהלם טויט והגוף שהקים הימלר לחקר וטיפוח המורשת הגרמנית Ahnenerbe, תוך ניסיון למחוק ולהעלים את ההשפעות היהודיות-נוצריות והרומיות-יווניות והאחרות על התרבות הגרמנית ושאיפה להציגה כתרבות שמקורותיה הם גרמניים טהורים בלבד ללא השפעות זרות שקדמו כביכול לנצרות.

משיכתם של הנאצים לאתר אקסטרנשטיינה איננה מקרית. האתר נמצא ביער טויטובורג, בסמיכות למקום בו הכניעו הגרמנים בפיקודו של ארמיניוס בשנת 9 לספה"נ את חילותיו הרומיים של וַארוּס, קרב שהלאומיות הגרמנית רואה בו אירוע מכונן. בשנת 2009 צוינו אלפיים שנה לקרב וארוס באירועים שונים. ארמיניוס מכונה בגרמניה הרמן, ודמותו בעיניי הגרמנים היא במידה רבה זו שיצר היינריך פון-קלייסט במחזהו "קרב הרמן". ראו רשימתי "היינריך פון-קלייסט והנאצים".

המלומדים הדוברים בסרט עומדים על כך שהקבוצות הנאציות הפעילות באתר אינן דוקא קבוצות של גלוחי-ראש – אין להם בהכרח מראה חיצוני קל לאבחנה כמו לגלוחי-הראש. יש נטייה להתעלם מנאצים שאינם נושאים סימנים חיצוניים לדיעותיהם, למרות שבפועל נאצים כאלה, שלא ניתן לזהותם על פי מראם החיצוני, הרבה יותר מרובים בגרמניה מגלוחי-הראש, ולעתים הם גם הרבה יותר מסוכנים, כמו במקרה של המחתרת הנאציונלסוציאליסטית שפעלה מאז סוף שנות התשעים ורצחה עשרה אנשים, שמונה מתוכם מהגרים תורכים שחיו בגרמניה. תומכיה של המחתרת היו פעילים בקבוצות שמטפחות אמונה בפולחנים נורדיים, כביכול פולחנים גרמניים אותנטיים קדם-נוצריים. פעילות זו שזוכה לעתים ליחס מזלזל משום שהיא נתפסת בטעות כעיסוק תמים בפולחני טבע מוזרים ולא כחלק בלתי נפרד מאידיאולוגיה נאצית סדורה – סרטה של קרן רוסו מתייחס לשאלה זו – נפוצה בגרמניה הרבה יותר משחושבים, ומשמשת צינור להפצת השקפות עולם נאציות אפילו לילדים רכים שמתחנכים בגנים ברוח זו. כמו כן יש ניסיון מתמיד לשלב אותה בשיח המדעי כתיאוריה מדעית ולא כפנטסיה נאצית.

למשל במאי 2005 הופיעה בשבועון "דר שפיגל" כתבת שער שעצם הופעתה הדהימה וזיעזעה אותי, תחת הכותרת "הניבלונגים". אני מביאה כאן כמה קטעים ממנה:

"דר שפיגל", גיליון 20, 14.5.05

עקבות הדרקון

מאת מתיאס שולץ (הכתב הקבוע של השבועון לענייני ארכיאולוגיה)

זה מתחיל במארב: נסתר בְּשוּחָה, אורב זִיגוּרְד (כפי שהוא נקרא בנורדית עתיקה) למפלצת. כשהיא חולפת מעליו, הוא דוקר אותה מלמטה. "התולעת המבהיקה התנערה והיכתה סביבה בראש ובזנב", מספר אוסף השירים "אֶדָה" שנתחבר בצפון אירופה סביב שנת 1250 לסה"נ.

אדום עד כתפיו, מוציא ההורג את לב הדרקון וצולה אותו על שיפוד. לבסוף הוא חודר למאורתו. יש לה דלתות ברזל. מאחוריהן נמצא "אוצר אדום זוהר", המטמון המקולל של הניבלונגים.

אגדות מגרנלנד ועד בוהמיה מספרות על הגיבור הגרמני הגדול: היו לו כתפיים "רחבות ככתפי שני גברים", ועור-קרן מדמו של הדרקון הרושף-רעל. "בכישרון ואומץ לב" ניחן הבחור "יותר מכל האחרים בחצי העולם הצפוני", משבחת אותו "סַאגָה וֶולסוּנגָה", שחוברה סביב שנת 1250 בנורוגיה. בספר עממי משנת 1530 הורס הגיבור כליל את הסדן שעליו הוא משחיז את חרבו.

ועד ימינו לא פג זוהרו. הוא קיים בקומיקס, בקולנוע ועל במת האופרה. וורמס הקימה לכבודו לפני ארבע שנים מוזיאון. זיגפריד הוא "דמות מפתח בתולדות התרבות הגרמנית", כך רואה זאת יושב ראש חברת שיר-הניבלונגים, פוֹלקֶר גַאלֶה.

ותחילה האפוס הזה! בכ-2400 בתי-שיר מספר "שיר הניבלונגים" על מותו הטרגי של הגיבור. למרות כובע רואה ואינו נראה ועור-קֶרֶן, נופל זיגפריד קורבן לתככים בחצרו של מלך הבורגונדים גוּנתֶּר. בסוף מטביע רוצחו, הַאגֶן פוֹן טְרוֹנְיֶה, את המטמון, תכולת 144 קרונות מלאים שכיות חמדה, בנהר הריין.

על חוקרים רבים מוסכם שכל זה הוא אגדה, דימיון. זיגפריד הוא בעיניהם הרקולס של הצפון, קרוב יותר לאלים מאשר לבני האדם. את כל זה חיברו לפני אלף שנה ויותר המשוררים הגרמנים, מוקפים כתב גרמני עתיק ובקתות קש.

או שהכל היה לגמרי אחרת? האם מאחורי גיבור הריין מסתתר אולי אדם אמיתי? האם ל"ניבלונגים" מסר היסטורי סמוי?

בין חוקרי כתבי יד, גרמניסטים וארכיאולוגים מתפתח ויכוח הרפתקני: מאחורי מסך אגדתי של גמדים, כובע רואה ואינו נראה וחגורת קסמים, נמצא גרעין עובדתי. אל זיגפריד, כך הם אומרים, יש להתייחס לא כמו למיתוס, אלא כמו לאדם אמיתי.

 וישנו מועמד, ששימש לכאורה דגם להורג הדרקון: גם הוא היכה מין דרקון: אמנם הדרקון הזה לבש שריון, סנדלים, וקסדות ברזל כבדות, היו לו יותר מ- 36,000 רגליים והוא קִרְקֵש בכל צעד. הכוונה היא להרמן החֶרוּסקי, שגבר בוסטפליה על שיירת הצבא הרומי בת שלושת הלגיונות של וַארוּס.

בשנת 9 לסה"נ, מדווח טקיטוס, פיתה הגרמני את צבא האויב למלכודת. הלגיונות ה-17, ה-18 וה-19, שעליהם נוספו שלוש יחידות פרשים ושש יחידות רגלים, אבדו. קצינים רומים גבוהים דיממו תחת סכין הקורבן של כוהנים גרמנים.

הקרב הכתיב את ההיסטוריה העולמית. דוקטרינת האימפריה הרומית, הרחבת הגבולות עד נהר האלבה, התמוטטה. למרות מתקפות נגד נזעמות לא יכלו אוגוסטוס (שלט עד 14 לסה"נ) וטיבריוס (שלט עד 37 לסה"נ) מעולם להשיג את מטרתם.

בדיוק ההתמודדות הזו אמורה להשתקף באופן סמלי בדרמת הדרקון: מעל תהום העדר הכתובים, ושינוי הדמויות הפועלות, עוּוַת הניצחון ביער טויטובורג, Teutoburg, לאגדה – כך רואה זאת הגרמניסט הוינאי אוטו הֶפְלֶר Hoefler, שכבר בשנות הששים הניח אבני פינה לתיזה. וישנם פרטים מדהימים:

-         זיגפריד דקר זוחל ארוך גוף, שמכונה בטקסטים גם "נחש מנצנץ" – צבאו של וארוס, מבריק בברק המתכת, נמתח לאורך ששה קילומטר.

-         הדרקון באגדה חבש על ראשו "קסדת אימים", במטמונו מונחים חרב ושריון. בדיוק כאלה כלי נשק בזזו הגרמנים.

-         לזיגפריד היה "כובע רואה ואינו נראה – גם הרמן נותר ברובו בלתי נראה לאויב. הוא נמנע משדה הקרב הפתוח, לחם במתכונת גרילה: "הבעיה העיקרית של הרומאים היתה נעוצה בכך, לעמוד מול אויב נייד" (כך ההיסטוריון ריינר ויגלס).

המדהים ביותר הוא השם הפרטי הזהה במידת האפשר של שני הלוחמים. כי "ארמיניוס" נקרא לוחם החירות רק אצל הרומאים. במאה ה-18 גורמן השם ל"הרמן". אבל שמו המקורי צִלצֵל אחרת: ידוע שמשמונת בני שבט המלוכה החרוסקי, נשאו חמישה בשמם את ההברות Segi, כלומר Sieg, ניצחון. האב נקרא Segimer, החתן Segimund.

האם ארמיניוס הוא זיגפריד האמיתי? ישנם עקבות מרתקים לכך.

אבל ההשואה המחודשת בין הגיבורים באריזה כפולה אינה נושאת חן בעיני הכל. הסברי הפלר למי הוא מי בממלכת הניבלונגים עוררו דחייה רבה. הסיפור הינו "בדיה טהורה", אומר ההיסטוריון ממיינץ פטר ארנס Arens, שדוחה את התיאוריה.

רבים סוברים שהורג הדרקונים הוא דמות אגדתית טהורה, שקשורה לסיפורי הַנְס החזק. אחרים רואים אותו כגיבור במעבר מתקופת האבן לתקופת הברזל, כאשר האנושות למדה לעַבֵּד מתכות. כפי שהנפח מצית אש, כדי להתיך את המתכת מן המחצבה, גנב זיגפריד את אוצרותיו של הדרקון רושף האש ממאורתו.

חוקרי תרבות מודרנים נמנעים כליל מהנושא – הוא טעון מדי מבחינתם. אמת הדבר: במשך מאות שנים נעשה בזיגפריד שימוש לרעה כ"ארי אציל", בלונדיני ותכול-עיניים.

בשנת 1755, כאשר כתב היד הראשון של הניבלונגים התגלה מחדש, עלתה היצירה המחורזת מיד לדרגת "האיליאדה של הצפון". הקלף המצהיב יכול לחשוף, כך נאמר, "עוצמות אפלות ותַּאֲוַת מות אכזרית" – ואת "שובה של התהילה הגרמנית".

כאשר צבאו נכנס בשנת 1878 לפריס, היה ביסמרק לSiege-Fried – "שלום הניצחון". במלחמת העולם הראשונה הורה הקיסר וילהלם השני לבנות את "קו זיגפריד" – ארבע שנים אחר כך הגיעה התבוסה, שנעטפה ב"אגדת תקיעת הסכין בגב". אדולף היטלר עלה בסימן אותיות האס-אס העתיקות. ועוד הרמן גרינג קרא לחיילים בסטלינגרד שעליהם להתגונן כמו הניבלונגים הנצורים במבצרו של אטילה, שהִרווּ את צמאונם בדם.

לאחר המלחמה הדלדל היצע הפרשנויות. בסרט התנפח הגיבור למטיל הפטישים אוּבֶה בַּאיֶיר. על הבמה הוא הפך לנאצי.

דרך דומה עבר הסופרמן השני בשחור-אדום-צהוב [דגל גרמניה]: הֶרְמָן. כפסל ברזל עם קסדת נוצות, 26 מטר גובהו, חלש "משחרר גרמניה" בדֶטְמוֹלד על יער טויטובורג. "מעומק לבי אהבתיו", גילה לותר. אך זה היה מזמן.

בעוד שבצרפת השכנה הפך אסטריקס לגיבור לאומי, הפך ארמיניוס, הלוחם האמיתי ברומא, לנוקשה, מעלה עובש, גרמני ישן. רעייתו נקראה תוּסְנֶלְדָה ובתור "תוּסִי" הדרדרה לדרגת סנדקיתן של כל הנערות המטומטמות.

גם סולל הדרך לנוסחת ההקבלה בין ארמיניוס לזיגפריד, הגרמניסט הפלר, חשוד בעיני המחנה התקין פוליטית – ולמעשה ישנם כתמים חומים על חזייתו: כאדם צעיר הוא עבד ב-SS-Ahnenerbe [גוף שהקים היינריך הימלר בשנת 1935 יחד עם החוקר הרמן וירת Wirth, להוכחת "העליונות העולמית של התרבות הגרמנית-הארית", כדי להוכיח את קדמוניות התרבות הגרמנית ואת קיומה של דת גרמנית קדומה שאין לה קשר לנצרות וליהדות. בזמן המלחמה הוכפף גוף פסאודו-אקדמי זה לאס-אס ואף היה מעורב בפשעי מלחמה ובניסויים בבני אדם].

ההקבלה של הפלר "דְבֵקָה ברטוריקת השנאה הלאומנית הגרמנית" סובר ההיסטוריון הוינאי הֶרוִיג ווֹלפרַאם. אחרים מתנגדים לוולפראם: "רק לא לסתום פיות", אומר האתנולוג גַאלֶה [שכבר הוזכר קודם כ"ראש חברת שיר הניבלונגים"]. הוא מייעץ להיפטר מכיסויי-עיניים ולסקור את הכוכבים הלאומיים במבט רענן. "שניהם אפופים בענן שוביניסטי. עלינו לגלותם מחדש". ההמון הרחב כבר עושה זאת. בחג השבועות (פנטקוסטה) מצפים בקלקריזה ליד אוסנברוק לכ-30,000 מבקרים ב"ועידת פסגה במקום התרחשותו של קרב וארוס". מתוכנן המופע ההיסטורי הגדול באירופה, עם לגיונרים בתלבושות מאנגליה ואיטליה. על אסכלות יצלו אוכל תפל מקורי מגרמניה. וגם החיפוש אחר זיגפריד בשיא הלהט. תובנותיהם של הארכיאולוגים מראות, שהגרמנים בזזו לפנים אוצרות עצומים. מכך עולה תמונה חדשה לגמרי של אוצר הניבלונגים האגדתי.

סוף הקטעים מכתבת "דר שפיגל".

הכתבה במקור ארוכה בהרבה מן הקטעים שתירגמתי. מדבריו של מתיאס שולץ אפשר להבין שלתיאוריה של אוטו הפלר, כי זיגפריד הוא בעצם ארמיניוס שהכניע את חילות רומא בפיקודו של וארוס, אין קשר מהותי לעבודתו ב-SS-Ahnenerbe, הגוף שהוקם כדי להוכיח את עליונותו הרוחנית של הגזע הארי-גרמני, ועולה גם נימה של נרגנות על טרחנותם של התקינים פוליטית, שאינם חפצים לאמץ את התיאוריה היפה. אבל לניסיון לקשור בין הניבלונגים לטקיטוס ובין הדרקון לקרב הגרמנים ברומאים יש קשר הדוק לשאיפתו של הימלר להוכיח את העליונות הרוחנית של הגזע הארי.

הניסיון לקשור את סיפור הניבלונגים לאירוע שמתאר טקיטוס בכרוניקה שלו Annales, ומזכיר בחטף גם בחיבורו הקצר "גרמניה", שני המקורות ההיסטוריים הקדומים ביותר לתולדות הגרמנים, שלא הותירו אחריהם לא טקסטים חרותים או כתובים ולא תרבות חומרית מפותחת כמו זו שהותירו הקלטים, אינו מנותק מן האידיאולוגיה הנאצית: הוא חלק בלתי נפרד ממנה, וממקורותיה באנטישמיות של הרומנטיקה הלאומנית הגרמנית. 

כאשר הרויג וולפראם טוען שההקבלה שיוצר הפלר בין ארמיניוס ההיסטורי לזיגפריד האגדתי "דבקה ברטוריקת השנאה הלאומנית הגרמנית", הוא מתכון לניסיון שהחלה בו הרומנטיקה הגרמנית, והגיע לשיאו בימי שלטון הנאצים, לשלול כל השפעה יהודית – ואף השפעות יהודיות בגלגול נוצרי – על התרבות הגרמנית, שלצורך כך תוארה כתרבות עתיקה כמו התרבויות היהודית, היוונית והרומית, שהיה לה כביכול כתב עתיק – שבו כתוב לכאורה סמל האס-אס – ואגדות עתיקות, שמאחר שאין להן זכר בכתובים כלשהם, פיתחו הגרמנים את תיאוריית ה"מסורת בעל-פה מדור לדור" שדרכה עברו כביכול סיפורים פרהיסטוריים והגיעו עד לימי הביניים ועד ימינו. את התיאוריה הזו פיתחו מאד האחים גרים, שאת הסיפורים שעיבדו בסגנון לותרני ממקורות איטלקיים וצרפתיים או גרמניים-קתולים, הציגו כסיפורים גרמניים עתיקים שמקורם כביכול ב"אדה" הנורדית. דוגמה לכך אפשר לראות ברשימתי "אונס הבתולות הנמות". גם מקורו של סיפור הניבלונגים עצמו שרוי בערפל: לדברי שולץ בכתבה, וכך מקובל לומר, "נתגלה מחדש" בשנת 1755, אבל לגבי מקורו בימי הביניים יש לנו עדויות קלושות, ואין כלל כתבי יד מימי הביניים. גם אם סיפור הניבלונגים נודע כבר בימי הביניים, בשל העדרם של כתבי יד, אין לנו אפשרות לשחזר את הסיפור המקורי. למעשה כתב היד ש"נתגלה מחדש" הוא המוקדם ביותר שקיים, מה שמעלה חשד כבד שמדובר בחיבור מקורי ולא ב"גילוי מחדש". התקופה הרומנטית רצופה ב"גילויים מחדש" של "יצירות לאומיות מימי הביניים", מן הניבלונגים ועד הואלאהאלה, שאף היא אינה מוכרת לנו בעצם לפני המאה ה-19. לכך יש להוסיף את "שירת אוסיאן", כביכול מיתוס איסלנדי עתיק שנתגלה מחדש, והתגלה כזיוף שחובר בידי "מגלהו". לדעתי מדובר בשלושת המקרים בחיבורים רומנטיים מובהקים, שגם אם נסמכו על אזכורים של סיפורים מימי הביניים, עיקרם הוא יצירה חדשה ברוח הלאומיות הרומנטית. אבל גם אם נוצרו הניבלונגים במקור במאה ה-13, הריהם יצירה נוצרית קתולית לכל דבר, במאה שבה פשטו בגרמניה קתוליות פנטית ועלילות דם, והלוחם המכניע את הדרקון לקוח כמובן מקרב המלאך מיכאל בדרקון המסמל את השטן בספר היפהפה הסוגר את הברית החדשה, "חזון יוחנן" הקרוי גם "אפוקליפסה", פרק י"ב:

ואות גדול הופיע בשמים, אשה עטופה בחמה והלבנה תחת רגליה, ובראשה כתר שנים-עשר כוכבים. וברחמה ולד ותצעק בלִדתה, ותתענה בלדתה: ועוד אות נראה בשמים, והנה דרקון גדול ואדום, ולו שבעה ראשים ועשר קרניים, ועל ראשיו שבע עטרות-מלך diademata, וזנבו משך שליש מכוכבי השמים והשליכם ארצה.

והדרקון עמד לפני האשה היולדת, כדי שכאשר תלד את בנה יבלענו. ותלד בן זכר שימלוך על כל העמים בשבט ברזל, וילקח בנה אל האל ואל כס מלכותו, והאשה ברחה אל מקום אשר הוכן לה מאלוהים, למען יכלכלוה שם אלף ומאתיים וששים ימים. ויהי קרב בשמים, מיכאל ומלאכיו נלחמים בדרקון, והדרקון נלחם וגם מלאכיו, אך הם לא גברו וגם לא נמצא להם עוד מקום בשמים.

והושלך הדרקון, אותו נחש קדמון גדול אשר נקרא שד ושטן אשר פיתה את העולם כולו,

והושלך ארצה, ומלאכיו הושלכו עמו,

ושמעתי קול גדול בשמים אומר: עתה נעשתה ישועה וגבורה ומלכות אלוהינו ושלטון משיחו,

כי הושלך מאשים אחינו שהאשימם לנגד אלוהים יום ולילה, והם נצחוהו עקב דם השה ודבר עדותו. 

(השה הוא כמובן ישוע המשיח שבדמו השפוך יכופרו חטאי המאמינים וינוצח השטן והמות.)

לסיפור יפהפה זה, שבו מסמל הדרקון את השטן, ובעצם, כנראה, את השלטון הרומי שרדף את הנוצרים, היתה השפעה עצומה על הספרות הנוצרית לדורותיה, כפי שכבר ציינתי ברשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון", שנכתבה במקורה בעקבות הכתבה הנ"ל ב"דר שפיגל". בימי הביניים נודע סיפורו של הקדוש גיאורגיוס הורג הדרקון, שעליו תוכלו לקרוא בספרו היפה של אביעד קליינברג "רגל החזיר של האח ג'ינפרו", ואינספור סיפורי דרקון נוספים. הדרקון של הניבלונגים ששומר על אוצר מושפע כמובן גם מדמות הדרקון במיתולוגיה היוונית, הלא הוא הדרקון המקורי, ששמר על גן ההספרידות. הטענה כי הדרקון הוא צבאו הרומי של וארוס שארמיניוס הכניע, מנסה לשלול את מקורותיו היהודיים-נוצריים והקלאסיים של סיפור הניבלונגים, ולהמציא לו מקור גרמני ארי טהור, שלא יכול היה להיות מושפע מן הנצרות, ולפיכך גם לא מן היהדות. הניסיון להחיות את הטענה הזו כיום, שמשולב בהבעת עוינות כלפיי "התקינים פוליטית", ש"סותמים פיות" לאידיאולוגים נאצים, אינו מבשר טובות.

ואסיים בשני שירים של היינה מתוך המחזור "שירי התקופה":

8. הימנון

אני החרב, אני הלהבה,

הארתיכם בחשכה, וכשהקרב החל, לחמתי בראש, בשורה הראשונה.

סביבי מוטלות גופות רעיי, אבל ניצחנו. ניצחנו אבל סביב סביב מוטלות גופות רעיי. בשירי הניצחון המריעים מהדהדים מזמורי אש המתים. אבל אין לנו זמן לשמחה, אף לא לצער. שוב מריעות החצוצרות, מלחמה חדשה –

אני החרב, אני הלהבה.

9. גרמניה (נכתב בקיץ 1840)

גרמניה היא עוד ילד קטן

אך השמש היא לה מינקת

היא אינה יונקת חלב לבן

אלא להבה בוהקת.

ממזון שכזה גדלים מהר

והדם בעורקים רותח.

על ילדי השכנים להיזהר

פן הברנש הצעיר יתלקח!

זהו גולם ענק שלמולכם

עוקר מן הקרקע עץ

ומכה עמו פצע בגבכם

ואת ראשיכם מרוצץ.

כמוהו כזיגפריד, צעיר מעודן

שנשיר וגם נספר בו

הלה שבר את הסדן

לאחר שחישל את חרבו!

כן, פעם כמו זיגפריד הנועז

תהרגי דרקון על המים

באיזו שמחה תחייך אלייך אז

המינקת מן השמיים!

אותו תהרגי ואת אוצרו

לָךְ תשמרי בסֵתֶר.

קדימה! כיצד על ראשך

יבהיק זהב הכֶּתֶר!

ספר תרגומי קפקא שלי

דמותה של מרים אם-ישו

בשלוש הבשורות הראשונות בברית החדשה של מתי, מרקוס ולוקס, שעקב הדימיון בסיפוריהן מכונות הבשורות המקבילות (הסינופטיות), מופיעה מרים או מריה אם ישו כאשתו ואם ילדיו של יוסף החרש או הנגר, ובשום מקום לא נאמר שישו היה בנה הבכור דוקא. איננו יודעים היכן נמצא ישו בסדר האחים והאחיות:

ויבוא לארצו וילמד אותם בבית הכנסת, עד כי השתוממו ויאמרו: מאין לזה החכמה הזאת והמעלות הטובות? הלא זה הוא בן החרש (נפח או נגר), הלא אמו שמה מרים, ואחיו יעקב ויוסי ושמעון ויהודה, ואחיותיו הלא כולן איתנו הן, ומאין איפוא לו כל אלה? הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובביתו. ולא עשה שם גבורות רבות מפני חוסר אמונתם.

מתי י"ג, נ"ה-נ"ח.

ואצל מרקוס, המוקדמת בבשורות, גירסה שונה מעט, שם ישו עצמו הוא הנגר, ואולי באמת כזה היה:

הלא זה הוא החרש בן מרים ואחי יעקב ויוסי ויהודה ושמעון והלא אחיותיו איתנו פה. הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובין מודעיו ובביתו: ולא יכול לעשות שם כל גבורה, אלא ריפא כמה חולים כשסמך את ידיו עליהם.

מרקוס ו, ג-ו

כמה יפה הסיפור הזה, שהיה למשל ושנינה, על הקושי לזכות בכבוד דוקא בין מודעיך וקרוביך, ועל כוחה של האמונה!

ובכן נפח או בן נפח, או נגר או בן נגר היה ישו, לא בן יחסנים היה, ובן למשפחה מרובת ילדים שהכל הכירוה בעיר. ומה שעוד ידוע לנו מן הבשורות המקבילות הוא, שישו לא היה בדיוק ילד של אמא:

עודנו [ישו] מדבר אל המון העם והנה אמו ואחיו עמדו בחוץ מבקשים לדבר אתו: ויוגד אליו הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר אתך: ויען ויאמר אל האיש המגיד לו: מי היא אמי ומי הם אחיי? ויט ידו על תלמידיו ויאמר: הנה אמי ואחיי, כי כל אשר יעשה את רצון אבי שבשמיים הוא אחי ואחותי ואמי. 

מתי, פרק י"ב, מ"ו-נ.

הנוצרים הם אלה שעירערו על כך שישו היה בנו של יוסף הנפח או הנגר, בעלה של אמו מרים והפכוהו לאלהים בן אלהים שנולד מן הבתולה, ועם חתימת הברית החדשה הכניסו לפרק הראשון שלה את הסיפור הפגאני על לידת הבתולים מרוח הקודש של האל שהתגלם בבשר:

"אבל הולדת כריסטוס כך היתה: כאשר אמו מרים היתה מאורסת ליוסף, בטרם התאחדו, נמצאה נושאת ברחמה מרוח הקודש. אבל יוסף אישהּ, מכיוון שהיה צדיק ולא רצה לשאתה, רצה לשלחה בסתר. בעודו חושב כדברים האלה הופיע מלאך האל בחלומו, ואמר: "יוסף בן-דוד, אל תירא לקחת את מרים אשתך, כי מה שנולד לה, נולד מרוח הקודש: תלד נא את הבן ותקרא שמו ישו. הוא יושיע את עמו מחטאיהם. כל זה נעשה כדי למלא אחר מה שאמר ה' מפי נביאו: הנה הבתולה הרה ויולדת בן, וקראו את שמו עמנואל, שפירושו האל עמכם. נעור יוסף מחלומו, ועשה כפי שציוהו מלאך ה', ונשא את אשתו ולא ידעה עד אשר ילדה את בנו בכורו. וקרא את שמו ישו."

מתי, א, י"ח-כ"ה

היהודים דוקא המשיכו להתעקש שישו נולד מזרעו של יוסף, בעלה של אמו כדת וכדין. כל כך התעקשו היהודים שבימי הביניים נפוץ באירופה המזמור הבא:

יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף.

erubescat judaeus infelix, qui dicit Christum ex Joseph semine esse natum

  תומס מקנטימפרה
 Bonum universale de Apibus, Notae,Duaci, 1597

וזה הנוסח המלא של הסיפור אצל תומס מקנטימפרה:

כאשר תינוק של בית רבן, כפי שלמדנו מעדותם הנאמנה של האחים הדומיניקנים, זימר לעתים קרובות ברחובות עם ערב לשנאת היהודים: "יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף", תפסו היהודים את הנער באחד הלילות, שיספו את גרונו והסתירוהו בבית-הקברות תחת אבן-קבר. הבוקר עלה והאם שאיבדה את בנה וחיפשה אחריו במקומות שונים עם השכנים, עברה ליד בית הקברות זועקת ומקוננת: בני יקירי, באשר איבדתיך שם אבקשך, אז זעק הנער בקול גדול מתחת לאבן: "יבוש היהודי האומלל" וגו'. למשמע קולו נדהמו המחפשים והביטו סביב, ולבסוף הבחינו בנער מתחת לאבן, והרימוהו חי ושלם.

סיפור זה שימש מקור השראה לסיפור אם המנזר ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר, אלא שאצל צ'וסר הפך הסיפור לסיפור עלילת דם ממש המסתיים במות הילד, שבגירסתו של צ'וסר הוא ילד רך שזימר מזמור למריה והיהודים רצחוהו נפש כיוון שהם "עם של הורדוסים", שבכך הוא מכוון כמובן לסיפור טבח הפעוטות בבית-לחם המובא רק בבשורה של מתי ואין לו איזכורים נוספים בברית-החדשה, רמז לכך שמדובר בתוספת אנטישמית מאוחרת. על כך ראו רשימתי "הורדוס, חג המולד וטבח החפים מפשע".

וכך מספר תומס מקנטימפרה על מריה:

יופיה של מריה הקדושה לא הצית תשוקה באיש

יפה אמר איש קדוש על מלכת הבתולות: אפשר שמריה, גם בגופה, היתה אשה יפהפיה, ומכיוון שהרתה ללא מעורבותו של גבר, וילדה באורח מופלא מבני האדם, כך היתה גם מצוינת ביותר בהליכותיה, כך שיופיה הנאה ביותר מעולם לא גרם לאיש, ולו גם הנפשע ביותר, לתשוקה, ולו גם לפיתוי קל ביותר, ובדבר זה אנו מאמינים ומודים ברוח הקודש הפועל בה. אינינו רואים כיצד יוכל להיות אחרת.

תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus עמ' 226, ספר שני, פרק 24

כמה מחשבות תשוקה על מריה היו למי שהגה את האגדה הזו!

לפעמים אני חושבת על האשה היהודיה מרים מהגליל שבאה עם הבנים האחרים לדבר עם בנה יהושע, והוא היפנה לה את גבו. אינני מאמינה שהוא היה הבן הבכור.  אני נוטה לחשוב שהיה דוקא מן הצעירים, אולי צעיר הבנים, ואמו, שכבר היתה אלמנה ואישה יוסף מת עליה, באה לדבר איתו בוודאי עם אחיו הגדולים ממנו, כדי שישפיעו עליו לשמוע לה, והוא לא אבה. כמה מביך בשביל אמא. וגם אמיתי. סיפור על בן שמורד באמא. לא אלהים שנולד מהבתולה. ואולי היתה יפה בנעוריה. אבל כמה יכלה לשמור על יופיה אשת נגר שילדה לפחות שבעה ילדים, חמשה בנים שאנו יודעים את שמותיהם, וגם בנות שאת שמן איננו יודעים? יהודיה זקנה, כנראה לבושה שחורים כמנהג הארץ, אריג מצמר עזים שחורות, או אולי דוקא אריג לבן מצמר כבשים? בבשורות מרובות הן הכבשים דוקא יותר מכל בהמות הבית, הכבשים והרועה את הכבשים.

לאיש אחד היו שני בנים: ואמר הצעיר מביניהם לאב: אבא, תן לי את חלק הרכוש שמגיע לי. והאב חילק ביניהם את הרכוש. ולאחר ימים לא רבים, לאחר שקיבץ הכל, יצא הבן הצעיר לניכר לארץ רחוקה, ושם ביזבז את רכושו בחיי מותרות. ולאחר שכילה הכל, חזק הרעב באותה ארץ, והוא החל לסבול מחסור. הלך ונשכר לאחד מאנשי אותה ארץ, והלה שלחו לאחוזתו לרעות חזירים. והוא השתוקק למלא את בטנו בחרובים שאכלו החזירים, ואיש לא נתן לו. והוא שב ואמר לעצמו: כמה משופעים שכירי אבי בלחם, ואני פה אובד ברעב! אקום ואלך לאבי, ואומר לו: אבא, חטאתי לשמיים, ולפניך, וכבר איני ראוי להיקרא בנך, עשני כאחד משכיריך. והוא קם ובא אל אביו. עוד מרחוק ראהו אביו, ונכמרו רחמיו, ורץ ונפל על צוארו ונשק לו. אמר לו הבן: אבא, חטאתי לשמיים ולפניך, כבר איני ראוי להיקרא בנך. אבל האב אמר לעבדיו: מהרו הביאו גלימה והלבישוהו, ועינדו לידו טבעת, ומנעלים לרגליו. והביאו עגל מפוטם ושחטוהו, ונאכל ונחגוג, כי מת בני, והנה חי, אבד והנה נמצא.

   לוקס, פרק ט"ו

אבל האם לא היה ישו עצמו הבן האובד, שתעה ולא שב?

הנוצרים קראו למריה השושנה בין החוחים. החוחים היו היהודים, שמהם יצאה השושנה מריה. בסיפורים הופיעה מריה לבושה בלבן, צבע הבתולים, ובדמות השושנה:

הבתולים נדמו לשושן

הבתולים המבורכים נדמו לשושן בשל לובן השלג, וכן משום שששה עלים זקופים לו, כמו ללב הראשון, שממנו חמשת חושי הגוף, שנשמר מכל מגע לבל ייפגע כלל. ויפה אמרנו שעליו אלה זקופים, שהוא בולט וגלוי, כי, אפשר שכל כבודה של בת מלך פנימה, במידה שדורש זאת המצפון, אבל מכיוון שהאדון מצוה בבשורה, כי מעשינו יאירו לרעינו כמופת, נחוץ שמערכת החושים החיצונית תשועבד כסדר לפקודתו של כבוד הבתולים.  

תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus עמ' 226, ספר שני, פרק 24

הנוצרים לא סלחו מעולם ליהודים שמתוכם יצאו. הם שללו את היות ישו בנו של אביו היהודי, ומעולם לא חדלו להתפלא על כך שאמו של ישו היתה יהודיה: לידת הבתולים היתה מפלאי הטבע, אבל גדולה ממנה היתה הפליאה שישו יצא מן היהודים:

שלמות הגוף הבתולי היא לכל הדבורים

הן לא תתמזגנה ביניהן במשכב, ולא תשקענה בתשוקה, ובכל זאת תוצאנה נחיל בנים. ובכך אפשר לראות את הפלא הגדול ביותר על פי הספרות, ואחד מסודות הטבע הנסתרים ביותר. אם דבר זה אמנם יימצא בחיות מעטות, מהי חרפת היהודיה, הבתולה היחידה שילדה אצל הנוצרים? ולא סתם אדם, אלא את ישו שאנו מאמינים שהוא המשיח שבא, ואתם אומרים שהוא יבוא. ראה איפוא שישו נולד מן היהודיה, ואל תתפלא על לידת הבתולים. 

תומס מקנטימפרה, Bonum universale de apibus, ספר שני, פרק 24

פירוש שם הספר: הטוב הכללי מן הדבורים. תומס שכתב גם ספר מדע פופולרי על הטבע והחי, האמין כבני זמנו ובעקבות אריסטו שהחרקים אינן מזדווגים אלא נולדים מתוך החומר.

ברנאר מקלירוו קרא למריה החוטר, שעליו צמח הפרח ישו. הוא הסתמך על תרגום השבעים השגוי לפסוק מישעיהו י"א: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה": תרגום השבעים והתרגומים הלטינים בעקבותיו תירגמו "ויצא חוטר מגזע ישי ופרח עולה משורשו". virgo est virga חזר ברנאר ואמר, כלומר: הבתולה היא החוטר:

מכאן נראה לי שכבר ברור, מיהו החֹטֶר שיצא מגזע ישי, מיהו איפוא הפרח שעליו תנוח רוח הקֹדֶש. כי הבתולה (virgo) יולדת האלוהים, הינה החֹטֶר (virga), והפרח הוא בנה.

ברנאר מקלירוו, דרשה 2 על ביאת המשיח

ראו גם ברשימותי: "כיצד הפך ישו לפרח" ו"ברנאר מקלירוו על הולדת ישו מהבתולה".

כך הפכה מרים היהודיה לחוטר, virga, שבלטינית, כמו בעברית, פירושו גם ענף וגם מקל, חוטר שבאמצעותו חבטו הנוצרים ביהודים שנים רבות, ועודם ממשיכים לחבוט. מריה היתה השושנה בין החוחים, כי היהודים היו החוחים, שמתוכם יצאה השושנה מריה. ומריה היתה החוטר שעליו צמח הפרח ישו, החוטר המופלא, מטה הקסמים. כך הופיעה בסיפור על הילדה היהודיה רחל שנחטפה למנזר שסיפר תומס מקנטימפה במאה ה-13. סיפור זה הוא עדות עצובה לחטיפת ילדים יהודים למנזרים נוצריים בימי-הביניים:

על היהודיה רחל, שהפכה לנזירה בפארק ליד לוון

ראיתי במחוזות בראבנט נזירה מן המסדר הציסטריאני, שהמירה את דתה מן היהדות, והצטיינה להלל בעבודת מריה האלוהית אם ישו. בטרם מלאו לה חמש שנים, בבית הוריה היהודים, החלה לתת את דעתה על כך, מדוע יש הבדל בין שמות היהודים לבין שמות הנוצרים, שהרי בני שני העמים שווים בפניהם ובשפתם. כושר אבחנה מפליא שכזה אצל ילדה! קנאתה עוד גברה, כפי שסיפרה לי לאחר מכן, בשומעה שגדול שם נוצרי משם יהודי. ובמיוחד שימח אותה לשמוע את שמה של מריה הברוכה, כאשר הנוצרים נהגו  לבקש דבר מה זה מזה או להישבע זה לזה. היא גנבה לחם משולחנם של הוריה, וחילקה בחשאי לנערים הקבצנים, כדי שבהשיבם לה תודה תשמע את שם מריה. בהפליאה לעשות מעשים שכאלה מעת לעת, הסתירה זאת בחכמה, כך שאיש מהוריה לא יכול היה להבחין או לשמוע על מחשבת הבת. קרה איפוא שהוריה הגיעו עם בתם מקולוניה (קלן בגרמניה) לעיר לוון שבבראבנט (כיום בבלגיה). כאשר במשך הזמן באה הנערה עם נערים נוצרים לביתו של כהן דת מפורסם שנקרא המורה ריינר, וכהן הדת שהכירה בשמה והבחין שהיא באה אליו לעתים קרובות וברצון, שאל אותה: הרוצה את, רחל היקרה, להיעשות נוצריה? והיא השיבה: אני רוצה, בתנאי שתלמדני מה פירוש להיעשות נוצריה. אז כהן-הדת, שבהיותו איש קדוש, שמח להפליא, כי חש ברוחו שלנערה עתיד קדוש מאין כמוהו, והחל מבריאת העולם, החל להסביר לה את הכתבים שבאמצעותם יכול היה להביא לידיעתה או להראות לה את אמונת ישו, או את ישו עצמו. הסברים אלה, כפי שסיפרה לי בעצמה, הבינה אז, ברוחה הנבונה, באופן כה מושלם, גם באותו גיל של שש שנים ומחצה, שרק לעתים נדירות צריך היה כהן הדת לחזור שנית על הסבר כלשהו. לימוד זה נמשך בערך שנה ומחצה, במקום חשאי שבו לימד את הנערה החטופה בגניבה וכפי שהזדמן. וראה זה פלא: מעולם לא שבעה רחל או עיפה מלשמוע את דבר האל, ומאחר שכהן הדת והמשרתת מרתה, אשה אדוקה ונבונה מאד, שניהם התעייפו לעתים קרובות, התחלפו לסירוגין בהוראה. למה נרבה מלים? במהרה כשהחלו  ההורים להבחין במחשבות אצל הילדה, נאספו יהודים רבים והסכימו לשלוח את הילדה מלוון אל מעבר לריין, כדי שימסרוה לחתן שישמרנה מכל משמר. כאשר נודע הדבר לנערה, סיפרה לכהן הדת בדמעות, שאם לא יחטפנה באותו לילה ויעשנה לנוצריה, לנצח תאבד. כששמע זאת כהן הדת, הורה לנערה לבוא מוקדם בבוקר למקום הרגיל. רחל הסכימה לכך מיד, ואמרה בערב לאמה: הלילה ברצוני לשכב רק עם אמא. הילדה אמרה זאת בתמימות, והאם סירבה זמן רב ולבסוף הסכימה, והורתה להכין לה מיטה קטנה מעל צוארה ועד רגליה. שכבה איפוא הילדה עד הבוקר, ומאחר ששכחה כליל את אשר הבטיחה לכהן הדת בלילה הקודם, נעמדה לפניה בשלג מריה אם ישו המהוללה בבגד לבן, ובהושיטה לה חוטר מופלא שנשאה עמה, אמרה: קומי קתרינה וצאי לדרך, הלא דרך רבה נותרה לך. כשמריה אמרה דברים אלה, רחל האמינה שהצליחה לתפוס את החוטר, והיא נפלה מן המיטה וצעקה. לקול צעקתה ניעורה האם ושאלה לסיבת הצעקה. הילדה נזהרה להעמיד פנים, והאם המשיכה לישון. רחל קמה ובמהרה מצאה את המקום שבו נדברה עם כהן הדת. הוא לקח אותה בשמחה והביאה למנזר שנקרא גן הגבירות (parcus Dominarum), שנמצא מחצית המיל מאותה עיר, ולשמחת כולם הטביל אותה וקרא לה בשם קתרינה, שבו קראה לה קודם אמו של ישו, ומיד כשהוטבלה, הולבשה בלבוש המסדר. לא עבר זמן רב עד שהאב וחבריו שמעו מה אירע, נזעקו והשתדלו אצל הדוכס אדון העיר, אצל בישוף לוון ולבסוף אצל האפיפיור, ונתנו כספים רבים, כדי שיחזירו להורים את הילדה שנלקחה מתחת לגיל המותר, שאם בבית ההורים תתמיד באמונתה עד גיל שתים-עשרה, אז תוכל לשוב בצדק לשמה הנוצרי. לשוא הם חשבו כי במשך הזמן יוכלו להטות בקלות את נפשה הילדותית, כדי שתשוב לאמונת הוריה מלידתה. במאמצי המירמה שלהם, כמה יסורים! תמכו בכספים שנתקבלו אנשים רבים, גדולים ומלומדים, שבעטיים סבל כהן הדת הנ"ל לא מעט. רק לישו ולאמו, שהיא חוללה את אותו מעשה, קרא בדמעות שליש. עניין מופלא, ועד עתה הוא נלמד בכל דור ודור. הילדה ביקשה מכהן הדת שיביאנה בפני כל ערכאה וכל שופט. אולי, אמרה, ישפיע גילי על השופטים, והם יתרגשו מקורבני. וכפי שביקשה ואמרה כך נעשה. ובאחד הימים בלוון באה לפני הבישוף, הכמרים, והאצילים, פרקליטים ושופטים שונים, והיא בלבלה וריגשה אותם בהגיונה העקבי והכן, עד שקולות המייללים והזועקים בדמעות יכלו להישמע למרבה התדהמה מן המקומות המרוחקים ביותר מכנסיית למברטוס הקדוש, כך שכולם יכלו לדבר ולראות בבירור, שגם בגיל כה רך גוברת רוח האל על החכמה. לאחר שנתיים הופסק הדיון המשפטי והוכנה מלכודת שולל. יהודי צעיר ויפה-מראה, שנשכר למטרה זו, הגיע למנזר האמור, שבו היתה הילדה, העמיד פנים וקיבל טבילה. מאחר שהוא התחזה להפליא, ביקש שיתאפשר לו לדבר עם הילדה, כביכול קרובת משפחתו, כדי ללמוד. הוא אמר איפוא: יותר מכל הדרשות משפיעים עלי ביעילות דבריה של קרובת משפחתי. אבל היא, כפי שסיפרה לי, הבחינה שהצעיר קיבל את האמונה באופן מזויף, ולפיכך שום תפילה, שום מחיר ושום צייתנות לא יוכלו להטותו, מלבד הדבר שדיברה עם הצעיר. כאשר היהודים ראו זאת, הירפו ממנה. אבל הצעיר הפך מכוער עד גועל. על כך ראינו את הכרת תודתה הכה רבה, שלא ניתן היה לראותה באופן ברור יותר, כי הורי הנזירות האצילות באו לראות את הבנות או קרובות המשפחה ברצון רב, ואילו היא באה אל דיוקן הבתולה הקדושה, ובפנים חסודות אמרה: "האחיות הנזירות האחרות שלנו מוצאות נחמה ושמחה באמהות ובחברים, ואילו אני ענייה, יתומה, נזקקת, באה באמונה אלייך, גבירה, כאל קרובת-משפחתי. מכולם רק את לבדך מקלטי ונחמתי."

ובאומרה כך, מי יחשוש שנמנעה ממנה נחמת אם הרחמים הרחומה מכל? אין זה ראוי לך, גבירה, לבוז לבשרך ודמך, שיצאה מתוך עמך כשושנה מן החוחים.            
תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus, ספר שני, פרק 24

בסיפורו של תומס מקנטימפרה על הילדה רחל שהפכה לנזירה קתרינה מופיעה מריה הלבושה לבן על פני השלג – כמו המלאך ש"לבושו לבן כשלג" שישב על קבר ישו הריק (מתי כ"ח, ג'-ד'), ואוחזת בידה virga splendida – חוטר מופלא, שכפי שראינו בפרשנותו של ברנאר, מסמל את מריה עצמה, החוטר מגזע ישי שעליו פורח השושן ישו. virga אפשר לתרגם כחוטר או ענף, אך גם כמקל או מטה, ושם התואר splendidus יכול להיתרגם כזוהר או כמופלא, והרי לנו מטה קסמים זוהר שהוא בעצם גלגול סמלה של מריה, החוטר המופלא. כבת דמותה של מריה בבגדי לובן האוחזת בחוטר מופלא, תופיע מאוחר יותר באגדות פיה צחורה שאוחזת במטה קסמים, ומביאה לתפנית במהלך הסיפור – למשל בסיפור סנדריון, גירסתו לסיפור סינדרלה של שרל פרו, ובעיבוד הקולנועי של וולט דיסני שנעשה על פיו. ואילו בגירסת האחים גרים מביא האב לבתו, על פי בקשתה, את החוטר הראשון שנוגח בכובעו, והנערה שותלת אותו על קבר אמה, שם הוא הופך לעץ פלאים שעליו יושבת ציפור לבנה המספקת את כל מבוקשה. כשתצפו בפעם הבאה בפיה הלבנה כולה האוחזת במטה קסמים לבן ומזמרת "סלגה דולה, מנצ'יקה בולה, ביבידי בובידי בו" או משהו מעין זה, שהופך את סינדרלה עטופת הסמרטוטים לנסיכה בשמלת פאר יפהפיה ובנעלי זכוכית זעירות, תדעו שמאחורי הפיה הלבנה מסתתרת אם האלהים מן האגדות, ומאחורי אם האלהים מסתתרת יהודיה זקנה מהגליל, שלא עשתה שום קסמים, ולא הצליחה לדבר עם בנה, ולא הצליחה להציל את בנה, וגם לא את כל בני עמה שנרצחים בשמו אלפיים שנה.