איב הקדוש מברטאני

 

הרשימה מוקדשת לבתי שרון, עורכת דין ישרת דרך, שהיום יום הולדתה

 

היה זה מורי אמנון לינדר, שאהב ללמדנו שרק עורך-דין אחד הוכתר בכנסייה הקתולית לקדוש,

ונהג לצטט בחמדה את הפזמון מימי הביניים על אודות הקדוש איב הלורי מברטאני, או איב מקרמרטין, על שם נחלת אביו:

 

Sanctus Ivo erat Brito

Advocatus et non latro

Res miranda populo

 

כלומר:

 

איב הקדוש היה ברטוני

עורך דין ולא גנב

עניין לעם לתמוה עליו.

 

אבל אישיותו וחייו של איב מברטאני היו רחוקים מהלצות. הוא נולד ב-17 באוקטובר 1253 באחוזת הוריו קרמרטין ליד העיר טרגוייר Treguier, ובשנת 1267, בהיותו בן 14, נשלח ללמוד בפריס תיאולוגיה ומשפטים. עשור אחר כך, בשנת 1277 החל בלימודי משפט כנסייתי באורליאן אצל פייר דה לה שאפל, לימים בישוף טולוז וקרדינל. מגיל צעיר נודע איב באורח חייו הנזירי, נמנע מאכילת בשר ומשתיית יין והירבה בצומות ובתפילות וביקור חולים. יש טוענים שהפך לנזיר פרנציסקני וראה בפרנציסקוס הקדוש מופת ליחס הראוי לעניים.  

בשנת 1280 התמנה לכהן בדיוקסיה (בישופות) של Rennes, ובשנת 1284 מונה לשופט בדיוקסיה של טרגוייר, איזור הולדתו, ובאותה שנה התמנה גם לרקטור בעירTredre  ובשנת 1292 התמנה לכומר בעיירה לואנק Luannec. כמה שנים אחר כך פרש ממשרותיו כדי להתמסר לחיי פרישות וצדקה. הוא נודע ביושרו כשופט ובעמידתו כפרקליט לצד העניים והנדכאים גם ללא שכר. סופר שביתו היה פתוח לעניים, שהוא ייסד בית חולים ואף טיפל בחולים בעצמו. הוא הלך לעולמו ב-19 במאי 1303, והוא אחד מהקדושים של יום פטירתו.

רבים הם הסיפורים, שלא לומר האגדות, על איב הקדוש ועזרתו לעניים כעורך דין וכנדבן. מייחסים לו את הקמתן של אגודות למתן סיוע משפטי לעניים בצרפת ובבלגיה, אך סביר שאלה הוקמו מאוחר יותר ונתלו בשמו, לאחר שהפך לקדוש עממי, ולבקשת דוכס בורגונדי, בשנת 1347 הכתיר אותו האפיפיור קלמנט הששי לקדוש בהליך מזורז. איב הקדוש נחשב לפטרונם של עורכי הדין ושל הילדים הנטושים, וכן לאחד מהקדושים הפטרונים של ברטאני. הקדשתו העלתה על נס את שליחותו החברתית של עורך הדין, לעמוד לצד העניים, היתומים והאלמנות כנגד בעלי הכוח, ולהגיש סעד משפטי לנטולי היכולת.

דמותו של איב הקדוש שימשה מופת להקמת חברת איב הקדוש של ירושלים, המרכז הקתולי לזכויות אדם של הפטריארכט הלטיני בארץ ישראל, שמגישה סיוע משפטי חינם לפלשתינים כנגד השלטון הישראלי. המקרה הראשון שבו טיפלה החברה היה במלחמת המפרץ, כאשר ממשלת ישראל סיפקה מסכות גז לאזרחיה, כולל המתנחלים, אך לא לפלשתינים תושבי הרשות הפלשתינית. בעתירה שהגישה החברה לבג"ץ חויבה ממשלת ישראל לספק מסכות לפלשתינים במזרח ירושלים ובשטחי C שנמצאים בשליטה בטחונית ישירה של ישראל, אך לא לאלה שבשטחי A ו-B המצויים באחריות הרשות הפלשתינית. המקרה השני היה הכוונה לסלק את תושבי שבט הג'האלין הבדווים שיושבים ליד מעלה אדומים ממקום מושבם שנגדה עתרה החברה. בעקבות ההצלחה היחסית של העתירות פנו יותר ויותר תושבים פלשתיניים לחברת איב הקדוש כדי שתסייע להם נגד ניסיונות ישראלים לסלקם מביתם וממקום מושבם. כידוע דלתות בג"ץ הפתוחות בפני הפלשתינים הן מהמניעים העיקריים לשאיפתה של ממשלת ישראל הנוכחית להגביל את כוחו של בג"ץ, ולשלול את יכולתם של המופלים והנדכאים, יהודים וערבים ובני כל העמים, לזכות בסעד משפטי, שהוא זכות יסוד של כל אדם ואדם. לכן ביטלה הממשלה את עילת הסבירות שאותה היא מציגה באופן שקרי וזדוני כ"ניהול המדינה על ידי בג"ץ". עילת הסבירות איננה זכותו של בית המשפט אלא זכותו של האזרח שינהגו בו בסבירות, בהגינות ובצדק, זכותו שהשלטון יהיה Rule of Reason, תפיסה שהתפתחה כבר לפני מאות שנים בחוק הבריטי, להבדיל ממה שהיה נהוג בימי הביניים החשוכים, והתמצה באמרה Quod principi placet legis habet vigorem,

שפירושה: מה שמוצא חן בעיני השליט, יש לו תוקף של חוק. דומה שאמרה זו מגדירה במדויק את שלטונו הרודני של נתניהו, שאת שכמותו ביקשה תפיסת Rule of Reason לדחות מכל וכל: אל לשליט לפעול בשרירות לב אלא על פי עקרונות ההגיון והצדק, וכמובן שעקרון זה מתבסס על כבוד לאדם שנברא בצלם ועל אנושיות. חברת איב הקדוש אימצה עקרונות אלה ומנסה ליישם אותם בהגשת סעד משפטי לנפגעי עוולות השלטון.

כך משתלב סיפורו של הנזיר הקתולי הסגפן מן המאה ה-13 בסיפורנו העכשווי, והוא יכול לשמש מקור השראה גם עבורנו.

 

השלטים של איילת שקד

מוזר שדוקא לפני הבחירות בכלל לא שמתי לב לשלטים האלה, ודוקא אחרי הבחירות הם התחילו לקפוץ לי לעיניים: "שקד תנצח על בג"ץ", כשהמלים שקד ותנצח כתובות בצבע תכלת בוהק. ראיתי לפחות שניים כאלה, אחד ליד טרה-סנטה ואחד ליד גן הסופרים, ובכל פעם הרגשתי כמו דקירת סכין. אני יודעת מהתקשורת שלסיסמה הזאת יש שני חלקים, שהחלק הראשון הוא "בנט ינצח את חמאס", אבל לא ראיתי שלטים של בנט, רק שלטים של איילת שקד "תנצח על בג"ץ". אולי אפילו הם פחדו לומר "תנצח את בג"ץ", שאפשר להבין שלזה הם התכוונו, שבג"ץ יהיה חסר אונים להגן על ערבים מפני שרירות הלב והאכזריות של המתנחלים, כי בג"ץ עדיין שומר ככל יכולתו על זכויות האדם בשטחים שבשליטת ישראל, שהמתנחלים רוצים לספח, אבל בלי לתת זכויות לתושבים הערבים, או אולי הם אפילו מתכוונים לגרש אותם מארצם. המתנחלים הם גזלנים וגזלנים לא אוהבים את רשויות החוק. ועכשיו המתנחלים חושבים שעם הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו הם יוכלו לספח את יהודה ושומרון ולעשות מה שהם רוצים, אבל אני מטילה בכך ספק. מה פירוש "שקד תנצח על בג"ץ"? כמו שמנצחים על מקהלה? הכוונה שהשופטים יהיו כמו מקהלה ויזמרו במקהלה לפי הוראות הניצוח של איילת שקד, ויכריזו במקהלה שמותר לגנוב מערבים ומותר להרוג ערבים כמה שמתחשק? זה מה ששקד ובנט רצו, או רצו שהבוחרים יחשבו שהם רוצים, או חשבו שזה מה שהבוחרים הפוטנציאלים שלהם רוצים, שבג"ץ ישיר במקהלה "ספחו את יהודה ושומרון וגרשו את כל הערבים"? ואיזה מין שופטים ישירו במקהלה לפי הוראות של פוליטיקאית? הרי גם לשופטים ימניים יש קצת כבוד עצמי. ואיזה אזרח, ואפילו אם הוא ימני, רוצה להישפט אצל שופטים ששרים במקהלה, שאין להם לא יושרה ולא עצמאות מחשבתית? השלטים האלה הם כזה עלבון לאינטליגנציה, והם כל כך מביישים אותנו כאזרחים, וממש כואב לי לראות אותם, ואני רוצה שיסירו אותם כבר, מהר ככל האפשר. מכל התעמולה של כל המפלגות שאני שונאת זאת התעמולה שהכי מרגיזה אותי. אפילו התעמולה של ש"ס שהיא סוג של עבודת אלילים וחילול שם שמיים, כי היה כתוב בשלטים שלהם "יש אבא בשמיים" ליד תמונה של הרב עובדיה יוסף המנוח, ואבא בשמיים יש רק אחד והוא עם כל הכבוד לא הרב עובדיה, שהיה רב מכובד על רבים אבל לא אלהים. הייתי די בהלם כשראיתי את השלטים של ש"ס, ועדיין איילת שקד הצליחה להרגיז אותי יותר, ואני שמחה שהיא לא נכנסה לכנסת, כי יש גבול לחוצפה ולשחצנות. זה בעצם היה הדבר השני שביקשתי. הדבר הראשון שביקשתי היה שמר"ץ תיכנס לכנסת וזה קרה, ואמנם חבל לי שהם לא קיבלו יותר מנדטים, אבל אני שמחה שיש להם לפחות ארבעה ואני יודעת שהם ישתמשו בהם יפה. הדבר השני שביקשתי היה שנפתלי בנט ואיילת שקד לא ייכנסו לכנסת, ואני מאד שמחה שזה קרה, ומאד שמחתי שדוקא צחי הנגבי אמר שהמפלגה שתקפה את בג"ץ לא עברה את אחוז החסימה, ואני מקוה שתוקפי בג"ץ יקחו את זה לתשומת לבם. הדבר השלישי שביקשתי היה שניפטר כבר מבנימין נתניהו, וזה לצערי לא קרה, וגם ידעתי שזאת בקשה שקשה להגשים, אבל אני יודעת בלבי שניפטר ממנו, אולי יותר מהר ממה שחושבים, כי הוא הרס את המשטר הדמוקרטי בישראל והוא לא ראוי להיות ראש ממשלה, ואני לא מאמינה שאנשים באמת אוהבים אותו. אני חושבת שיותר פוחדים ממנו מאשר אוהבים אותו, כי הוא מאד נקמני ומאד מרושע, והוא מתנכל גם לנשיא רובי ריבלין וגם לגדעון סער למרות שהם מהמפלגה שלו, כי הם לא כורעים ומשתחווים בפניו כמו שהוא מצפה. אבל גם אם לא הצלחנו להיפטר מנתניהו, נחמד שבנט ושקד נענשו על הרשעות והשחצנות שלהם, ובזה הם הצליחו לאחד את הימין והשמאל, בזה שגם בימין וגם בשמאל שמחו להיפטר מהם, חוץ מבצלאל סמוטריץ' שמאד נלחם למענם כדי שתהיה קואליציית ימין יותר גדולה. לטעמי הימין בישראל מספיק גדול, והרי כולנו יודעים שלמרות שנתניהו קרא למפלגת כחול-לבן "שמאל" ואפילו בעיתון "הארץ" שמים אותם בקטיגוריה שנקראת "גוש השמאל", הם איחוד של מפלגות ימניות, הם רק אנשים יותר הגונים ויותר נחמדים מנתניהו, שזה ממש לא קשה. השמאל בישראל מונה רק 16 מנדטים, העבודה ומר"ץ וחד"ש-תע"ל, כל השאר זה ימין. השמאל בישראל הוא מאד קטן, אבל יש לו חברי כנסת חרוצים וטובים, וצריך להתאמץ לעשות מה שאפשר ולקוות לטוב, וגם מותר לפעמים לשמוח קצת, שהרעים לפעמים נענשים.      

בג"ץ שולל כליאת מסתננים

החלטת בג"ץ לפסול את חוקיותו של מתקן חולות שבו נכלאו מהגרים מאפריקה, ולשלול את זכותה של המדינה לכלוא אנשים ללא משפט, גם אם נכנסו למדינה שלא כחוק, משמחת אותי שמחה גדולה, למרות שמנהיגי המהגרים למודי הניסיון עדיין חוששים לשמוח, ולמרות שגדעון סער, שהופיע הופעה מזרת אימים בחדשות ערוץ 2, תיאר את בג"ץ כמי שמפקיר את המדינה לפלישת מהגרים ומסכן את קיומה כמדינה יהודית, ושואף להיאבק בהחלטה. כמעט תשעה מיליון נפש חיים כיום בישראל, ומספר הילודים בשנה שעברה הגיע למאה שבעים וחמישה אלף. האם חמישים אלף מהגרים מאפריקה, ואפילו מאה או מאתיים אלף, ישנו את אופיה של המדינה? לא באמת. ואם הסכנה היא כה גדולה, מדוע ממשיכה מדינת ישראל להתיר לחברות כוח אדם לייבא לישראל אלפי עובדים זרים מן המזרח הרחוק וממקומות אחרים, שחלקם נשארים פה כמובן לתמיד? מדוע יוצא הזעם דוקא על האפריקאים, מדוע מתמקדת ההסתה של אנשי כ"ך וגם של כמה חברי כנסת גסים וגזעניים של הליכוד כמירי רגב, הידועה כמקורבת לסער, דוקא בקהילה הזו? אולי מפני שכספי חברות כוח האדם, שממשיכות לייבא מדי חודש בחודשו עובדים זרים חדשים לישראל, זורמים גם למערכת הפוליטית, שנרתעת מעימות עם מכונת הכסף הזו? מדוע לא יוכשרו האפריקאים לעבוד בענפי החקלאות, הבניין והסיעוד, שמשוועים לידיים עובדות, דבר שיפתח בפניהם גם אפשרות להתגורר במקומות נוספים בארץ, ולא רק להתרכז בשכונות העניות של דרום תל-אביב? איזה היגיון יש להתלונן על השתקעות מהגרים בישראל, ולהמשיך לייבא הנה עובדים זרים מכל העולם, כדי להעשיר את הסוחרים בבני אדם, ולאפשר למעסיקים ישראלים לעקוף את חוקי העבודה והשכר בישראל, ולהעסיק עובדים בתנאי ניצול, דבר שמשפיע בסופו של דבר על מצב העובדים כולם, שכולם מידרדרים מטה בניסיונם להתחרות בעובדים הזרים? מדוע לא יעבדו במקומם האפריקאים שכבר נמצאים כאן?

וכיצד יכולה המדינה להתעלל כל כך באוכלוסיה הזו, שגם אם רוב בניה אינם פליטים על פי הגדרות האו"ם, הריהם נמלטים מיבשת מוכת מגפות, שחיתות ועוני, כדי לחיות במקום שמעניק סיכוי לחיים הרבה יותר טובים, ולעתיד טוב יותר לילדים.

העולם משתנה כל הזמן, ואנשים עוברים כיום מרחקים בקלות. אוכלוסיות מהגרים גדולות מתקבצות במרבית המדינות, גם באלה שתושביהן מרבים להגר מהן. מדינות אירופה נאלצות להתרגל לקיומן של קהילות ערביות-מוסלמיות גדולות שקשות להן לעיכול, ולצידן קהילות מאפריקה ומהמזרח הרחוק שהולכות וגדלות. ישראל שרוצה להשתייך לאירופה וגאה בצדק בהישגיה, צריכה להבין שהיותה מקור משיכה למהגרים היא חלק מההצלחה, ולרוב גם גורם להצלחה נוספת. אוכלוסיות מהגרים עלולות לכלול אנשים בעייתיים, אבל רוב בניהן הם אנשים נמרצים ועתירי יוזמה, שיכולים לתרום את תרומתם לארץ שתדע לקבל אותם. בכל מקרה הם כבר כאן, ומי שמסית נגדם איננו פותר שום בעיה, הוא רק נותן לגיטימציה לשנאה ולאלימות נגדם.

החיים בצותא של אוכלוסיות ממוצא ומתרבויות שונות אינם קלים אף פעם, ולרוב עניי הארץ הם אלה שמשלמים את המחיר הגבוה ביותר. תפקידה של המדינה במקרים קשים כאלה לנסות לרכך את העימותים ולא להעצים אותם, בכך שתדאג לענייה וגם למהגרים שמתיישבים בקרבם, ותקצה לכך משאבים. גם רווחה היא ביטחון, וגם תקציבים ראויים לחינוך, לרווחה ולבריאות יעניקו לתושבי המדינה חיים בטוחים יותר. לא רק הגדלה של תקציב הביטחון תגדיל את תחושת הביטחון של תושבי המדינה.  

חוק פוסט-טראומטי

אני מנסה לחשוב בקור רוח אם באמת חלה הרעה, או שרק ההרגשה רעה. השינוי בחוק האזרחות שמונע איחוד משפחות בישראל עם בני זוג תושבי השטחים שבג"ץ אישר כעת תוקן בשנת 2003, בצלה של אינתיפאדת אל-אקצה, ואני ידעתי אז, בכל בוקר שבו הדלקתי את הרדיו בידיים רועדות מפחד, ששום דבר בישראל כבר לא יהיה אותו הדבר, שהקרע בין היהודים והערבים הפך בעקבות האינתיפאדה הזאת לבלתי ניתן לאיחוי, וזה ישנה הכל. לא תמיד נזקקתי להדליק את הרדיו. לפעמים זה היה קרוב, קרוב מאד, כמעט מתחת לבית, ומה שהעיר אותי הן צפירות האמבולנסים הבלתי פוסקות, לפעמים במשך שעה שלמה. כשהתפוצץ קו תשע-עשרה עשרות מטרים בלבד מהבית, פחדתי מאד שבתי ניצן נמצאת עליו, ורצתי לבית שבו התגוררה אז, וכשראיתי את כלי המיטה שלה במרפסת פרצתי בבכי, אבל היא עוד היתה בבית שלמה ובריאה, ואמרה לי רציתי באמת לעלות על האוטובוס הזה, אבל איחרתי, ואמרתי לה יופי, תמיד תאחרי, אבל גם אחר כך המשכתי לבכות ולצחוק לסירוגין, ואחר כך קלטתי שאלה סימנים של טראומה, אמנם סימנים קלים של טראומה קלה וקצרה, אבל עדיין סימנים של טראומה, ועד היום קשה לי מאד לשמוע אמבולנסים, וגם הצפירות והמהומה שמקימה שיירת ראש הממשלה מוציאות אותי מדעתי. כשהתפוצץ קו תשע-עשרה הייתי בגינה עם הכלבים וממש עפתי מרוב ההדף, למרות שהייתי כמה עשרות מטרים מהאוטובוס המתפוצץ, וההדף הזה נשאר בנשמה. כשקפה מומנט התפוצץ לא שמעתי את ההדף, רק את צפירות האמבולנסים שלא היה להן סוף. בהתחלה התנגדתי לגדר ההפרדה וחשבתי שאי אפשר לנתק ככה את הפלשתינים ממרכזי החיים בישראל, במיוחד ממזרח ירושלים, אבל בסופו של דבר רציתי בעצמי את גדר ההפרדה וכעסתי מאד על חברים שחיים רוב הזמן בחו"ל שהתנגדו ואמרו שגדר ההפרדה גורמת לפיגועים, כי אני לא סובלת שמשקרים והופכים את הדברים על הראש. ביום שתושבי בית-שאן, שבצבא שירתתי בה כמורה חיילת והרבה זמן הלכנו לישון עם ארון גדול שהזזנו בכל לילה לפני הדלת מפחד המחבלים שנכנסו באותה שנה לדירות בבית שאן והרגו אנשים, ביום שתושבי בית-שאן יצאו אחרי הפיגוע והניחו קונצרטינות בגבול בינם לגדה המערבית ידעתי שזהו, הונחה אבן הפינה לגדר ההפרדה, וגם ידעתי שהגדר הזאת תהיה חזקה מאד, כי כמו הכותל המערבי היא נבנתה בדמעות העשוקים. האינתיפאדה היתה בעיקרה המלחמה של העניים: של נוסעי האוטובוסים, של קוני השווקים. רק הפיגועים במסעדות הרחיבו מעט את מעגל הנפגעים. לא ממש. חשבתי אז שבעקבות האינתיפאדה תהיה לא רק מלחמה בין יהודים וערבים אלא גם מלחמה בין העניים, שהרגישו יום-יום ושעה-שעה שכל העם חזית, לבין העשירים, שבכלל לא הרגישו שיש מלחמה, והמשיכו לחיות חיים די רגילים.

כשהאוניברסיטה העברית החליטה בעקבות הפיגוע ב-2002 שאין יותר כניסה לשטח האוניברסיטה בהר הצופים למי שאינם תלמידים או עובדים אלא באישור מיוחד, ניסיתי הרבה זמן להילחם בכך לשוא, ואחר כך נואשתי והחלטתי שכף רגלי לא תדרוך שם יותר. מכיוון שהאוניברסיטה מעולם לא מילאה תפקיד משמעותי בחיי, הניתוק ממנה היה מאד קל, ומבחינות מסוימות אפילו נעים – הפסקתי להרגיש חובה ללכת לכנסים ואירועים שהתקיימו שם, כאילו התקיימו מעבר להרי החושך. כשפרופסור אחד צעק עליי שאני מטומטמת ושעדיף שאלה מעיסאוויה לא ייכנסו לשטח האוניברסיטה, הבנתי שאין שום הבדל בין המוכרים במחנה יהודה שצעקו מי רוצה תות, שערפאת ימות, לבין הפרופסורים באוניברסיטה שמצביעים למר"ץ, חוץ מהעובדה שהפרופסורים באוניברסיטה הרבה יותר צבועים. בסופו של דבר גם התמיכה במר"ץ ואפילו במפלגת העבודה שהשתדלה להישאר ממלכתית ולא נסעה להתנשק עם ערפאת ירדה פלאים.

החוק הזה שמונע איחוד משפחות מתושבי השטחים הוא תוצר מובהק של אינתיפאדת אל-אקצה ושל תחושת הפחד והיאוש שהיא עוררה בלבבות הישראלים, תחושה שאף פעם לא התפוגגה ואף פעם לא נדונה לעומקה, כי אנשים לא אוהבים לדבר על כמה שהם מפחדים, ואנשים מפחדים להודות שאין שום דבר רציונלי בחוק הזה, ולפחות היו צריכים להימנע מלהחיל אותו על נשים פלשתיניות שנישאות לגברים ישראלים, ואי אפשר להניח מראש שכל פלשתיני ופלשתינית שמתחתנים עם ישראלים עושים את זה כדי להשיג תעודת זהות כחולה שתקל עליהם לבצע פיגועים. זאת איננה חשיבה רציונלית אלא חשיבה פוסט-טראומתית. זה כמו להכניס אנשים חפים מפשע לכלא כדי להיות בטוחים שהם לא יבצעו פשעים.

קשה לי מאד עם האישור שבית המשפט העליון נתן לחוק הזה, או להוראת השעה הזאת שהיא בעצם סוג של חוק, למרות שכבר בדיון הקודם בג"ץ אישר, אמנם בהסתייגויות מסוימות, אבל בעצם זה המצב מאז 2003, והוא לא השתנה כעת לא מעשית ולא עקרונית, ובכל זאת הַרְגָּשַׁתִּי רעה מאד. מאד קשה לי לקבל שמדינת ישראל מונעת עקרונית מאזרחיה הערבים שנישאו לבני זוג מהרשות הפלשתינית לחיות עם בני זוגם בישראל. זה חוק שפוגע רק באזרחים ערבים, ואסור למדינה לחוקק חוקים שפוגעים רק בקבוצה מסוימת של אזרחים בגלל שהם בני עם אחר ואפילו אם הם בני עם אויב, וזה שערבים עשו פיגועים קשים זה לא תירוץ לחוקק חוק מכליל כזה שפוגע בהמון חפים מפשע, אחרת צריכים לחוקק גם חוק שימנע מיהודים לעלות על האוטובוס לשפרעם, או חוק שימנע מתלמידי ישיבות לחיות בהתנחלויות. יש חוקים שיש להם סיבה טובה ובכל זאת הם בלתי אפשריים ולא ראויים.    

ברצוני להקדיש רשימה זו לזכרו של זאב סגל, שבימים אלה מלאה שנה למותו, וקולו, כפי שכתבו רעייתו ובנו במודעת האבל שפירסמו, אכן מאד חסר לי בימים אלה, ואני חשה צער רב על לכתו מאיתנו של אדם זה ועל קול מצפונו שנדם, קול שהזכיר לי תמיד שאין ולא צריכה להיות סתירה בין צדק לבין אנושיות.