אניטה שפירא על המזוודות

 

הראיון ב"דה מארקר" בערב יום הכיפורים עם הפרופ' אניטה שפירא הרגיז אותי מאד. אני מנסה כעת לכתוב שלא מתוך כעס, שזה בניגוד לטבעי. שלוש אמירות בראיון אני מזהה כחשובות ביותר, ושלושתן מקוממות. האחת שאף מופיעה בכותרת המאמר בעיתון המודפס היא: "אם התכנית של הממשלה תתקדם, אם היא תתממש – אז אני חושבת שהגיע הזמן שנארוז, ואם טראמפ ייבחר מחדש - הלך עלינו." אחר כך היא אמרה שלא לעצמה היא מתכוונת, אלא לילדיה ולנכדיה.

המראיינים לא שאלו לאן היא חושבת שמשפחתה צריכה לעזוב. מהי המדינה הטובה יותר והבטוחה יותר שאליה היא רוצה לראות את ילדיה ונכדיה מהגרים אם מזימות הקואליציה להפיכה משטרית יצליחו. לארצות הברית שבה עלול טראמפ להיבחר שנית בשנה הבאה, דבר שהיא עצמה חרדה ממנו מאד? לגרמניה שרצחה את הוריה בינקותה וכיום עולה בה כפורחת מפלגה שדעותיה והטרמינולוגיה שלה מהדהדות את האידיאולוגיה הנאצית? לצרפת שבה מתנהל כבר שנים מאבק קשה בין הליברליזם לימין קיצוני גדול ונחוש ומושרש היטב בקרב ציבורים גדולים? בוודאי איננה מתכוונת לחזור לפולין מולדתה שספק אם היתה אי פעם דמוקרטיה, ומשטרה נושא כיום אופי אוטוריטרי בולט, לבריטניה שעזבה את האיחוד האירופי בשל עוינותה למהגרים, וגם אם היא סובלנית הרבה יותר ממדינות אירופיות אחרות, עדיין איננה שוכחת למהגרים את היותם נטע זר, וגם לא לילדיהם הבריטים מלידה. ואיזו עמדה נפשית גורמת לאדם לשבת על המזוודות במדינה שבה הוא אזרח? האם היא, שכל עיסוקה בתולדות הציונות, איננה חשה שום הבדל בין ישראל למדינה אחרת? האם אין שום משמעות לעובדה שבקרב עמה היא יושבת, אותו עם שבקרבו פרחה הקריירה שלה כהיסטוריונית גם מוערכת מקצועית וגם פופולרית מאד של תולדות הישוב, שעבודתה המחקרית זכתה להתעניינות רחבה וספריה היו רבי מכר שהתחרו במיטב הרומנים של הסופרים האהובים. האם אין לה כל מחויבות לציבור הקוראים הזה? אכן, כשרונותיה המחקריים והספרותיים זיכו אותה בהצלחה הזו, אבל האם היתה זוכה לאותה הצלחה אילו כתבה למשל על יהדות פולין במאה השמונה-עשרה ולא על תולדות הישוב במאה העשרים? הרי לא רק הכישרון לבדו מוליד את ההצלחה, אלא החיבור בין הכותב לקהל הקוראים, שנושאים מסוימים מעניינים אותו יותר מאחרים. יש בישראל מלומדים מבריקים שאף מפליאים לכתוב, אבל עיסוקם המחקרי ברומא העתיקה או בצרפת בימי הביניים או אפילו בצלבנים בארץ ישראל מונע מהם להפוך לרבי מכר. קל למי שהצליח לייחס את הצלחתו לעצמו בלבד ולשכוח את קוראיו הנאמנים שנשאו אותו על כפיהם. כך נהג גם יהודה עמיחי שמכר את עזבונו בחייו לאוניברסיטת ייל, וענה בכעס לגנז המדינה שזה רכושו הפרטי. הוא שכח שאהבת הקוראים איננה רכושו הפרטי של היוצר, אלא חסד שהציבור מעניק לו, והחסד הזה דורש מאדם מוסרי מחויבות נגדית. יוצר שהצליח בארצו וזכה לתהילה בזכות קוראיו הרבים, ראוי שירגיש מחויבות כלפי קוראיו וכלפי הארץ שרוממה אותו, ואניטה שפירא זכתה לכך יותר מרבים אחרים. אבל היא דיברה על ישראל כאילו לא היתה עבורה אלא תחנת מעבר, לא מקום שיש לך מחויבות כלפיו, שאתה מוכן ומחויב להילחם עליו ולהציל אותו.

האמירה המקוממת השנייה, שמראה עד כמה גם היסטוריונית בכירה מתקשה להימלט מהקלישאות הנפוצות על העם היהודי, היא הטלת הספק בכך שהיהודים מסוגלים לנהל מדינה. מה הקשר? מדוע עליית ממשלה לאומנית וגזענית מוכיחה שהעם היהודי איננו מתאים לנהל מדינה? אולי היא מוכיחה רק שהיהודים אינם שונים משאר העמים שרובם לאומנים וגזענים וגם אנטישמים, ואף אחד איננו חושב שזו סיבה לשלול את יכולתם לנהל מדינה או את זכאותם למדינה משלהם. מתחת לכל הדיון הזה מסתתרת הנחה אנטישמית שהיהודים צריכים להיות טובים מאחרים, אחרת אינם זכאים למה שמגיע לכולם. הרי אפילו על זכותם של הגרמנים לחיות במדינה משלהם לא ערער איש אפילו אחרי פשעיהם הבלתי נתפסים נגד היהודים ונגד האנושות בכלל. אז יש לנו ממשלה איומה וזוועתית שחבריה תומכים ברצח ערבים חפים מפשע ומגינים על הרוצחים. האם לא הגיוני יותר להיאבק לסילוקה של הממשלה הבלתי ראויה והמזעזעת הזאת, להילחם למטרה זו בכל הכוח, במקום לשלוח את כולנו לגלות חדשה? והאם המחאה האדירה איננה ראויה לשמוע מלת עידוד ותקוה מפי הפרופסורית שאליה פנו המראיינים כאל אורים ותומים, אבל כל דבריה היו מרפי ידיים ומייאשים, ללא כל הצדקה, וזו האמירה השלישית שקוממה אותי כל כך: "אני לא רואה איך אנחנו עוצרים את זה", כלומר את ההפיכה המשטרית. הרי אנחנו באמצע המאבק שאיננו מוגבל בזמן, המוחים ברחובות, העתירות על שולחן בג"ץ, אז למה להרים ידיים מראש? "בינתיים זה לא נעצר" היא אומרת, למרות תשעה חודשי מחאה. אבל מה הם תשעה חודשים במלחמה על אופיה של מדינה? אנשים נלחמו שנים על חופש, גם נגד שלטונות רצחניים ונוראים בהרבה מן הממשלה הגרועה בתולדות ישראל, שעדיין אפילו בתוכה יש כוחות שפועלים לבלימה של מגמות הרודנות. הרי ההיסטוריונים הם הראשונים שצריכים לעודד את ציבור המוחים לאורך נשימה, לעמידות במאבק ארוך, לא להישבר במהרה ולא להישבר בכלל, כי כמו שאמרו בצדק אצל אקטיביסטים תקוה היא כלי עבודה, ונצחונות על הרוע מגיעים רק במאבק ארוך ונחוש ורק כשהלב מלא בתקוה ובאמונה.

ואנחנו עוד ננצח ותהיה לנו מדינה טובה יותר, למרות המפקפקים וקטני האמונה.

 

      

שלום עם הפלשתינים חשוב יותר

 

 

אין לי כמובן שום התנגדות לשלום עם סעודיה. אני אמנם מפחדת קצת מזה שתהיה להם אולי פצצת אטום – כמו שאני מפחדת מזו שכמעט יש לאיראנים, אבל אני מקוה שלא הם ולא האיראנים יזרקו עלינו פצצות אטום. כמובן אין לי שום התנגדות שישראלים יסעו לסעודיה, כמו שישראלים נוסעים בהמוניהם לדובאי. אני לא נסעתי ולא אסע לא לדובאי ולא לסעודיה. המדינות האלה מאד מפחידות אותי. כשאני חושבת על דובאי אני מסוגלת לחשוב רק על  בת האמיר הנסיכה לטיפה, שניסתה להימלט משם אבל נתפסה והוחזרה בכוח לדובאי ומוחזקת שם בניגוד לרצונה, וכשאני חושבת על סעודיה אני חושבת על העיתונאי ג'מאל חשוקג'י שהיה מבקר חריף של מוחמד בן-סלמן ופותה להיכנס לשגרירות הסעודית באיסטמבול ששם רצחו אותו וביתרו את גופתו. כל הזמן שידרו את הראיון של בן-סלמן מדבר על נורמליזציה עם ישראל ואני רק חשבתי על הרצח של חשוקג'י ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, וכשבן-סלמן דיבר על התקרבות בין ישראל לסעודיה חשבתי רק שאנחנו נהיים מיום ליום יותר דומים לסעודיה וגם אצלנו אנשים שמזדהים כשמאלנים או כלהט"בים עלולים לקבל מכות מחסידי הממשלה שחבריה הם בחלקם הגדול פושעים שמעודדים פשעים נגד האנושות כמו מחיקת ישובים ערבים ורצח של ערבים חפים מפשע, שזו בעצם סיבת התמיכה של אנשי עוצמה יהודית בעמירם בן-אוליאל, וכשהם אומרים שהם לא יודעים אם הוא רצח את משפחת דוואבשה אני נזכרת באחמדינג'אד שכשנשאל על יחסו לשואה אמר שצריך לחקור אם זה קרה באמת, כי הוא לא יודע אם זה קרה באמת.

כמובן הסכמי שלום עם מדינות ערב זה דבר טוב, אפילו כשמדובר במדינות כמו האמירויות וסעודיה שאני אישית לא מעוניינת בקשר איתן אבל זה בסדר גמור אם אחרים כן מעוניינים. הדבר היחיד שמפריע לי זה שמתייחסים להסכם עם הפלשתינים כאל המגרעת בהסכם, כאל ויתור של ישראל, ולי חשוב שישראל תסכים להקמת מדינה פלשתינית עצמאית בשטחי הרשות הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית. אני לא תומכת באיחוד ירושלים ואני לא מאמינה באיחוד הזה, ופלשתין חייבת לכלול את מזרח ירושלים שהיא המטרופולין היחיד בשטחים הפלשתינים ורמאללה איננה יכולה להוות לה תחליף. בעיני זה הדבר הכי חשוב שצריך לקרות, חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, אחת ישראלית ואחת פלשתינית, כי זאת בעצם המשמעות של החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 – הקמת שתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לפלשתינים, וזה מה שצודק. חוץ מזה אני מאמינה שישראל צריכה לחלוק עם הפלשתינים כי הם בני ישמעאל, וגם ישמעאל הוא מזרע אברהם, והארץ ניתנה לזרע אברהם, ולכן ישראל וישמעאל צריכים לחלק את הארץ ביניהם, ולא להגיד כמו תוכים שבתנ"ך כתוב שהארץ כולה שלנו, כי זה לא בדיוק מה שכתוב. אני לא תמימה ואני יודעת שגם אחרי הקמת מדינה פלשתינית יהיו ארגונים שיתמכו בהמשך הטרור נגד ישראל בטענה שכל הארץ היא ווקף מוסלמי וצריך לסלק ממנה את היהודים. אני לא יודעת אם הקמת מדינה פלשתינית תביא שלום, אבל זה מה שצודק שיקרה, וזה מה שחשוב באמת – שישראל תגיע להסדר עם הפלשתינים שגרים לידנו וגם בתוכנו, כי רק שלום עם הפלשתינים ישנה באמת את החיים שלנו. שלום עם האמירויות ועם סעודיה זה טוב ונחמד ומי שרוצה לנסוע לשם ונהנה לבלות שם אני שמחה בשבילו, כמו שאני שמחה בשביל אנשים שנוסעים לאמריקה או ליפן, שגם לשם לא נסעתי ואינני יודעת אם אי פעם אסע. אבל לחשוב כמו שנתניהו ואנשי ליכוד אחרים אומרים, ששלום עם מדינות ערביות אחרות מוכיח שאין צורך לכרות שלום עם הפלשתינים ואין צורך להחזיר להם שטחים ואדמות שכבשנו מהם, וששלום זה תמורת שלום, כאילו אפשר לומר דבר כזה למי שלקחת ממנו את כל מה שהיה לו ועכשיו אתה רוצה שהוא יהיה חבר שלך בלי להחזיר לו שום דבר שלקחת ממנו, זאת מחשבה של בת יענה שטומנת את הראש בחול ולא מוכנה להסתכל נכוחה. רק הסדר עם הפלשתינים יכול לשפר את המצב הבטחוני שלנו באמת, כי סעודיה והאמירויות רחוקות מאיתנו ואם יש להן השפעה על חיינו היא השפעה עקיפה, אבל הפלשתינים הם פה בתוכנו וסביבנו ואנחנו חיים כולנו בארץ אחת קטנה עם מעט גשם והרבה שרב ומי תהום מזוהמים, ואם לא נשתף פעולה ונלמד לחיות בשלום יהיה לכולנו גיהנום, גם אם יהיה לנו שלום נפלא עם כל השכנים האחרים. לכן אני קצת אדישה לאפשרות השלום עם סעודיה, והדבר היחיד שמעניין אותי הוא שנעשה סופסוף שלום עם הפלשתינים ואולי אז המצב פה סופסוף ישתפר ולא ייראה כל כך מייאש וחסר תקוה.  

אין סיבה להיעלב

 

קראתי תגובות ומאמרים מלאים כאב ועלבון על ההקבלה שערך נתניהו בין המפגינים לבין אש"ף ואיראן. אני למען האמת אדישה לדברי נתניהו. לא אכפת לי מה נתניהו אומר בכלל ובייחוד לא אכפת לי מה הוא אומר על המפגינים כמוני. אמנם אני הולכת רק להפגנות בירושלים, בעיקר לבית הנשיא שנמצא דקות הליכה מביתי, ואני יכולה לבוא לשם עם הכלב, אם לא בא לו להישאר לבד בבית – הוא כבר רגיל ומצליח לרבוץ על הכביש ולנמנם למרות הצעקות, התופים והצפצפות. מאד מרשים שאנשים נוסעים במיוחד לארצות הברית כדי להפגין נגד נתניהו. אלה כמובן אנשים הרבה יותר אמידים ממני וזה לא קשה. אבל גם כשמפגינים רק בארץ רואים את ההפגנות בכל העולם. כל העולם מסתכל מה קורה בישראל כי זאת הארץ של ישו, וצריך להיות מאד תמים כדי לחשוב שמבחינת התקשורת הזרה משנה אם ההפגנות הן בישראל או בניו-יורק. המחאה בישראל היא גדולה וחזקה והיא מאד בולטת לעין ואי אפשר להסתיר אותה, וגם באמריקה שמו לב אליה מזמן.

הדברים של נתניהו הזכירו לי את הסרטון שהוא הפיץ בעבר שמראה איך השמאל מביא את דאע"ש לירושלים. בינתיים דאע"ש ירד מגדולתו. הדבר היחיד שהטריד אותי בדברי נתניהו הוא למה הוא הזכיר רק את אש"ף ושכח את חמאס וחזבאללה. מה אנחנו לא כמו חמאס וחזבאללה, רק כמו אש"ף ואיראן? ומה עם התנועה האיסלמית? בכל פעם אנשים מזדעזעים מדברי נתניהו ואומרים איך הוא איבד את זה, אבל נתניהו הוא אותו נתניהו שתמיד הסית נגד השמאל ונגד הערבים, ואני לא מרגישה שמשהו השתנה במובן הזה לטוב או לרע – זה פשוט נתניהו, שהגזענות שלו כלפי ערבים עולה על גדותיה כאשר הוא פוצה את פיו, וההשקפה הלא דמוקרטית שלו שכל יריב שלו הוא בוגד ואויב, כי לדעתו אסור להחליף אותו וכל שלטון שאיננו שלו איננו לגיטימי, ההשקפה הלא דמוקרטית הזו איפיינה אותו תמיד, יחד עם המגלומניה שלו שלדעתו אין אחר מלבדו שראוי בכלל לכהן כראש ממשלת ישראל. ואני לא מרגישה שבו גביר וסמוטריץ' לקחו אותו בשבי. אני יותר מרגישה שנתניהו נהנה להשתחרר מכבלי המהוגנות והממלכתיות ולהצטרף לתומכי יגאל עמיר ועמירם בן-אוליאל, שדוקא מפני שהוא כנראה הרוצח, כל כך תומכים בו בימין הקיצוני, כי בעצם הם רוצים להתיר את דמם של כל הערבים ולהפוך רצח ערבים ללגיטימי ולרצוי ומקובל. אני חושבת שנתניהו מאד נהנה לחבור אליהם, ונהנה מדבריהם משולחי הרסן בכל נושא שהם עוסקים בו ומתיימרים להבין בו, ואני חושבת שכבר הרבה שנים הוא לא רוצה לבוא לטכס הזיכרון ליצחק רבין ועכשיו יש לו ממשלה שהרבה יותר מחוברת ליגאל עמיר מאשר ליצחק רבין, וסופסוף נתניהו יכול לעשות מה שחלם עליו תמיד ולהתעלם מרצח רבין, שעל גופתו הוא עלה לשלטון, ובטכס הזיכרון לרבין כולם חושבים על זה ולפעמים גם אומרים את זה, ואז בימין מתלוננים שלא שומרים על הממלכתיות ולא מאפשרים להם להשתתף באבל על רבין, כשבכלל לא ברור שהם מתאבלים על רבין, נראה שרובם דוקא די שמחים שרבין מת ונתניהו עלה לשלטון, ושממש קשה להם להצטער, והם בעיקר מנסים להכפיש את רבין בכל מיני האשמות כדי להצדיק את הרצח, כמו שהם מנסים להצדיק את האהדה שלהם לרוצח משפחת דוואבשה בכל מיני נימוקים, כאילו בגלל שעינו אותו והוציאו ממנו הודאה בכוח הם תומכים בו, כשבעצם הם תומכים בו מפני שהם בטוחים שהוא רצח את משפחת דוואבשה בצורה הכי אכזרית שאפשר וזה משמח אותם שרוצחים ערבים, ואותם אנשים שמדברים בשבחו של בן-אוליאל תומכים גם ביחיאל אינדור שהרג פלשתיני ובאלישע ירד שהיה שם איתו. נתניהו פירק את הממשלה שהיתה לו עם ציפי לבני ויאיר לפיד, ופירק את הממשלה שהיתה לו עם בני גנץ, ועכשיו יש לו ממשלה שבדיוק מתאימה לו, ובין מוחקי חווארה ורוצחי הפלשתינים בשנתם ותומכיהם וחסידיהם של הרוצחים הוא מצא את המקום שבדיוק מתאים לו, ולהיעלב ממנו זה כמו להיעלב מראש ארגון פשע שמקלל אנשים הגונים שקוראים למשטרה כשהוא מנסה לגנוב את רכוש הציבור.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

לגרוס את מגילת העצמאות

 

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." (מתוך מגילת העצמאות).

כן, גם לפני ממשלת הימין על מלא ישראל לא קיימה את עקרונות מגילת העצמאות כלשונם. שוויון בין האזרחים לא היה מעולם. עד שנת 1966 חיו האזרחים הערבים תחת ממשל צבאי דכאני ולפעמים גם רצחני, כמו במקרה כפר-קאסם. גם כשבוטל הממשל הצבאי לא הושוו זכויותיהם לאלה של היהודים. הקרן הקיימת, שהמשיכה להתקיים במדינת ישראל, החכירה קרקעות רק ליהודים. בקורס מורות חיילות הסבירו לנו שזו סיבת קיומה והמשך פעילותה של הקרן הקיימת – למנוע קרקעות מערבים. מהם צריך רק להפקיע אדמות ולהעבירן לידי יהודים. אני התקוממתי ואפילו אמרתי שאבי היה קומוניסט, מה שעל פי חוקי ביתנו היה אסור לי בתכלית להודות בו, וגם אבי כבר לא הגדיר את עצמו כקומוניסט למרות שכנראה דבק באמונתו עד יומו האחרון, כך חשדנו אחי ואני. נפילת ברית המועצות הממה אותו. הקורס למורות חיילות שהשתתפתי בו התקיים בשנת 1974. מנהל הקורס היה דתי ואחת המורות היתה הסופרת החב"דניקית יוכבד סאקס. התלמידות בקורס היו כולן חילוניות. זה היה מקרי כי ביחידת מורות שירתו הרבה בנות דתיות ואפילו בוגרות סמינר בית יעקב שלימדו קרוא וכתוב לנשים שלא זכו ללמוד בילדותן. באמצע הקורס התבשרנו על פיגוע. כבר אינני זוכרת איזה פיגוע והיכן. כל כך הרבה פיגועים חוויתי בחיי שהזכרונות התבלבלו לי. אבל אני זוכרת היטב שהיה לנו שיעור באותו בוקר עם יוכבד סאקס והיא התעקשה שנשיר כדי להתחזק. זה הרגיז אותי מאד - הרצון הזה לשמוח בכוח נראה לי לגמרי לא לעניין, אפילו בטעם רע. אני לא זוכרת אם אמרתי לה משהו. שרי החינוך היו מהמפד"ל וזה הורגש, אבל כשנשלחנו ללמד בעיירות פיתוח ליד הגבול איש לא התעניין מה לימדנו ואיך – היינו צריכות לספק את הצורך להציב מבוגר בכל כיתה. זה לא מאד השתנה מאז. נשאר הרבה מה לתקן. להנהיג שוויון בין יהודים וערבים, להפסיק לגזול את אדמות הערבים באינספור תירוצים מופרכים, שמאחוריהם מסתתרים רק רוע וחמדנות, להנכיח את השפה הערבית. אבל המצב רק הלך והורע: חוק הלאום ביטל את מעמד הערבית כשפה רשמית והסיג אותנו אחורה. עשרה שופטי בית המשפט העליון אישרו את חוק הלאום, ורק שופט ערבי פסל את החוק המיותר והגזעני הזה, שרוב סעיפיו כבר נחקקו עשרות שנים קודם לכן, וסעיפיו החדשים, כמו ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית, נועדו אך ורק  להשפיל ולדכא את אזרחי ישראל הערבים. לו נהגו השופטים באומץ וביושר בעתירות נגד חוק הלאום, לו ביטלו את החוק הגזעני הזה שלא היתה לו שום מטרה מלבד לדכא אזרחים ערבים, לו הבינו שזהו חוק שנועד לסלול את הדרך לקידום הגזענות במדינה, אולי היינו היום במקום אחר. אבל בית המשפט לא עצר את הגזענות המתעצמת והניח לה להגיע לממדים המפלצתיים של היום, כאשר שרים ופקידים קוראים בגלוי למחיקת ישובים ערבים ומחפים בכל כוחם על רוצחי ערבים, ומוחאים כפיים לפרעות של המתנחלים שמעלות בזיכרון תמונות מזעזעות מהעבר היהודי. מי שרוצה למחוק את חווארה, רוצה למחוק קודם לכן את מגילת העצמאות. למה שהיא תכבול אותנו? שאל עו"ד אילן בומבך, נציג הממשלה בדיון בבג"ץ. למה שנהיה כבולים להתחייבות לקיים שוויון לאזרחים הערבים? הרי "העם" כפי שהמתנחלים קוראים לעצמם, רוצה לשרוף את חווארה, ואולי גם לרצוח את תושביה, ו"העם" הוא הריבון, כל עוד הוא בוחר בממשלת נתניהו – כאשר העם בחר אחרת הובהר לו שהוא איננו העם הנכון – שהרי רק הימין הוא העם, ורק נתניהו הוא ראש הממשלה, גם כאשר איננו כזה, והשמאל ממילא נמצא מתחת לאחוז החסימה, שהועלה בדיוק למטרה זו, ולפיכך גם נמצא מחוץ לכנסת. וממשלת הימין על מלא איננה רוצה להיות כבולה - לא לקיום שוויון, לא לעקרונות החירות, הצדק והשלום על פי חזון הנביאים, לא לישעיהו ולא לירמיהו, לא רוצה לשמוע שלא ישא גוי אל גוי חרב, כי היא רוצה ללמד מלחמה, מלחמה ומלחמה, לא רוצה לשמוע על חירות וצדק ושלום, לא לשפוט יתום ואלמנה אלא לרדוף שוחד ושלמונים. איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה – מרצחים, קונן ישעיהו. אבל למה שנהיה כבולים לנביא זקן שאיש לא בחר בו. מי הוא שיטיף לנו מוסר, לנו הנבחרים בששים וארבעה מנדטים (שבעה מנדטים של השמאל מתחת לאחוז החסימה). אנחנו, סוררים וחברי גנבים, אנחנו העם, ואנחנו נמלא את הארץ חמס ודמים.    

 

 

גזענות ושנאת נשים

 

גזענות איננה אוהבת לדרוך במקום. היא גולשת הלאה והלאה, והולכת ומקצינה. כשצרפת אסרה על נשים לעטות רעלה, התנהל ויכוח גדול על עצם ההתערבות בחופש הפרט ועל מה שראוי ולא ראוי שמדינה תתערב בו. הנימוק העיקרי לאיסור היה שהרעלה מסתירה את פניה וזהותה של האשה העוטה אותה, וראוי שאנשים, ובפרט כאלה שממלאים תפקידים ציבוריים, למשל מורות, יחשפו את פניהם ויאפשרו לזהות אותם. הרעלה אכן נאסרה, אבל מהר מאד זה לא הספיק. גם החיג'אב הפריע, למרות שהנימוק לאיסור הרעלה איננו קיים במקרה של החיג'אב – הוא מסתיר את השיער והצוואר, אבל משאיר את הפנים גלויות ואין שום קושי להבחין בזהותה של אשה שעוטה חיג'אב. גם החיג'אב נאסר במקומות עבודה ובמוסדות ציבוריים. אבל גם איסור החיג'אב לא הספיק. אסרו גם את הבורקיני, בגד הים המלא. הבורקיני כל כך הפריע לרשויות בצרפת, ששוטרים הפשיטו בכוח בשפת הים נשים שלבשו בורקיני. אבל גם זה לא הספיק. עכשיו אסרו גם ללבוש עבאיה. מה מפריע בעבאיה? הנשיא מקרון קישר בין העבאיה לרצח מורה צרפתי שהציג בכיתה קריקטורות של מוחמד. איך קשורה העבאיה לרצח? לא קשורה. אבל גם כשאיתמר בן-גביר או בצלאל סמוטריץ' רוצים להתעלל בערבים, הם מקשרים לטרור דברים שאין להם שום קשר לטרור, כמו אפיית פיתות בבתי הסוהר שגם עליהן אסר בן-גביר. שלוש טענות מעלה ממשלת צרפת להצדקת ההתעללות בנשים מוסלמיות: הביגוד המוסלמי מעודד כביכול הקצנה וטרור, הביגוד המוסלמי הוא דתי ואיננו מתאים לצרפת שהיא מדינה חילונית, והביגוד המוסלמי מדכא את האשה וצרפת היא בעד שוויון לנשים. כמובן אין שום קשר בין לבוש מוסלמי לטרור, אלא במוחם הקודח של הגזענים הצרפתים, והחילוניות הצרפתית פירושה שהכנסיה הקתולית – רוב האוכלוסיה בצרפת היא קתולית, לאו דוקא דתית – החילוניות בצרפת מתייחסת להעדר מעורבות של הכנסייה בחיי המדינה, לא למקומה של הדת ברשות הפרט שלא ראוי שהמדינה תתערב בו. האמת היא שצרפת היא מדינה קתולית. היא כל כך קתולית שאיננה מודעת לקתוליות שלה, שעומדת בשורש היחס האכזרי ללבוש מוסלמי  שאיננו מייצג טרור ואיננו מעודד טרור, אלא מבטא, דווקא בחברה הצרפתית הקתולית והגזענית, את רצונם של המוסלמים לשמור על זהותם הדתית, שזו זכותם, גם אם אין הדבר מוצא חן בעיני הצרפתים. והאבסורדית מכולם היא הטענה שהלבוש המוסלמי מדכא את האשה והמדינה הצרפתית דורשת שוויון לנשים. כדאי לציין שמעולם לא כיהנה בצרפת נשיאה אשה ובכלל הפוליטיקה הצרפתית איננה ידידותית לנשים, שלא לדבר על כך ששוויון דורש כבוד לאשה ולבחירותיה, והפשטת אשה בכוח איננה מראה לא על שוויון ולא על כבוד לנשים, שצרפת מונעת מהן להתלבש על פי דתן ומתנכלת להן, ובכך איננה שונה בהרבה מאיראן שמכריחה את הנשים להתכסות. בשני המקרים אין כבוד לרצון החופשי של האשה והיא מדוכאת בכח החוק, שחודר לרשות הפרט באופן שאסור למדינות דמוקרטיות לחדור אליו. אין זה עניינה של המדינה כיצד נשים מתלבשות, כיצד ילדות מתלבשות לבית הספר. אם רוצים תלבושת אחידה אפשר להנהיג כזו, אבל כל עוד רשאיות התלמידות להתלבש כרצונן, שילוח הביתה של תלמידות בלבוש מוסלמי הוא התעללות גזענית ולא שום דבר אחר, ומפחידה במיוחד ההרחבה המתמדת של האיסורים על לבוש מוסלמי, שככל שהיא מקצינה כך פוחת הויכוח אודותיה, כי כשמדינה מתחילה להתערב בחיי הפרט היא איננה נוטה לחדול מכך ורף ההתערבות הולך ועולה, וככל שהוא מקצין הוא הופך מקובל ורגיל יותר, עד שכל ביקורת שוככת. כשהבסיס להתערבות הוא גזענות שמנסה להתחפש לקידמה, היא איננה חדלה לחפש לה טרף חדש. גם איתמר בן-גביר איננו שבע מלהתנכל לאסירים, וכעת הורה לצמצם את ביקורי המשפחות מפעם בחודש לפעם בחודשיים. כדאי לציין שעד 2014 הותר ביקור משפחה פעם בשבועיים. אולי פעם הותר אפילו ביקור פעם בשבוע, אבל מכיון שחייבים כל הזמן להקשות ולהחמיר, ובפרט כשהסיבה היא גזענות, כי בן-גביר מעוניין להתנכל לאסירים הערבים, אז בכל פעם מצמצמים את אפשרויות הביקור בחצי, למרות שביקורים של בני משפחה הם דווקא גורם מרגיע ולא גורם מתסיס, אבל כשבשורש כל ההחלטות מצויה הגזענות, אין מקום להגיון, רק להחמרה שרירותית מתמדת שאין לה לא סיבה ולא מטרה מלבד להתנכל.

יש ישראלים שאפילו מתלהבים מההתנהלות הצרפתית שדורסת נשים מוסלמיות ואפילו ילדות מוסלמיות. אני שמחה שלפחות בישראל, לא מפשיטים נשים בשם חירות האשה כפי שעושים הצרפתים. יפה בפריס, אבל אינני חושבת שאסע לשם. אינני מעוניינת לבקר במדינה שבה מפשיטים נשים בכוח, כפי שנהגו בצרפת עד המאה התשע עשרה להפשיט נשים "סוררות" בכיכר העיר ולהלקות אותן. אין דבר מאוס יותר משנאת נשים אכזרית שמתחזה לפמיניזם, ובכך צרפת כמובן איננה יחידה. חברת מפלגתו של איתמר בן-גביר במעלה אדומים, שירן מירזאי, מעודדת התנכלות לנשים פלשתיניות שמגיעות למעלה אדומים, ובפרט כאלה שלבושן מוסלמי מסורתי, שכך קל לזהותן. השבוע למדנו גם על חיילות שמפשיטות נשים פלשתיניות כדי להתנכל להן ולהשפילן. אבל החיים הם נדנדה. נשים שפוגעות בנשים אחרות מעודדות פגיעה בנשים בכלל, ויום אחד הן עלולות להיות בצד הנפגע, ואיש לא יעמוד לצדן.  

פשרה זה לא

 

בנימין נתניהו רצה שהתיקים נגדו ייסגרו, אז הוא מינה את רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה, וזה לא עזר. אלשיך העביר את התיקים לפרקליטות להגשת תביעה. ואז מינה נתניהו את מזכיר ממשלתו אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, בתקוה שהוא יסגור את התיקים נגדו, וזה לא עזר: מנדלבליט התעכב זמן רב, אבל בסופו של דבר החליט להגיש תביעה נגד נתניהו בשלושה תיקים בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. ואז נתניהו ניסה להטיל אימה על העדים נגדו, ואכן חלק מהם התפתלו על דוכן העדים וחזרו בהם מדברים שאמרו נגדו במשטרה, אבל המשפט נמשך. נתניהו ניסה גם להטיל אימה על השופטים במשפטו ולטעון שהם שמאלנים, והשופטים אכן ביקשו למחוק את סעיף השוחד ולהעביר את התיקים לגישור, אבל בינתיים קרתה לנתניהו תקלה שהוא לא הצליח להרכיב ממשלה ועלתה ממשלה אחרת שמינתה יועצת משפטית אמיצה ונחושה שסירבה לבטל את אישום השוחד, והמשפט שלו נמשך ואולי הוא לא יורשע בשוחד, אבל הוא עלול להיות מורשע במרמה והפרת אמונים. עכשיו נתניהו תולה את מבטחו בבית המשפט העליון, שאליו הוא מתכוון לערער במקרה שיורשע. עכשיו הוא רוצה למנות לבית המשפט העליון שופטים שיזכו אותו במקרה שהוא יורשע. לכן הוא ניסה להשתלט על הוועדה למינוי שופטים כדי למנות לבית המשפט העליון שופטים שלדעתו צפויים לזכות אותו בדין. הוא רוצה למנות את השופטים האלה מבין תומכיו הפוליטיים, מתוך מחשבה, שממש לא בטוח שהיא נכונה, ששופטים שאינם תומכים בו פוליטית ירשיעו אותו בכל מקרה, ושופטים שתומכים בו פוליטית יזכו אותו, בוודאי אם הוא ימנה אותם ואולי גם ינצל את מעמדו כדי לברר מראש מה הם צפויים לפסוק לגביו. כמובן הכי חשוב לנתניהו שנשיא בית המשפט העליון יהיה מחסידיו, כי נשיא בית המשפט העליון קובע את הרכב השופטים בתיקי העליון, וצפוי כמובן לקבוע את הרכב השופטים בתיקי הערעור של ראש הממשלה במקרה שיורשע בבית המשפט המחוזי, וכמו כן יש לנשיא בית המשפט העליון סמכויות רבות ושונות שעשויות להשפיע על משפטו של נתניהו במגוון צורות.

לצערו של נתניהו עד כה נבחרו נשיאי בית המשפט העליון בשיטת הסניוריטי, כלומר על פי הוותק בבית המשפט העליון, ועל פי נוהג זה, כאשר נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות תפרוש בקרוב, אמור להתמנות במקומה המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן, שאמור אף הוא לפרוש מכס המשפט בתוך פחות משנה, ולכן הציע שבמקומו יתמנה הבא אחריו בשיטת הסניוריטי, שהוא השופט יצחק עמית. השופט יצחק עמית קיבל כמה עתירות, כמובן צודקות, של פלשתינים נגד הממשלה, ולכן הוא מוגדר בקרב נתניהו וחסידיו כשמאלני שאיננו רצוי להם. נתניהו וחסידיו מעוניינים למנות כנשיא בית המשפט העליון את השופט יוסף אלרון, שנחשב בעיניהם ימני ואוהד לנתניהו, והם מאמינים, ואולי אף מצאו דרך לברר זאת מראש, שהשופט אלרון כנשיא בית המשפט העליון יסייע לנתניהו לזכות בערעור שיגיש לבית המשפט העליון במקרה שיורשע בבית המשפט המחוזי.

השופט יוסף אלרון אכן מתכוון להתמודד על תפקיד נשיא בית המשפט העליון נגד השופט יצחק עמית, ונתניהו ויריב לוין מעוניינים כמובן במינויו. למטרה זו הם ביקשו גם לבטל את שיטת הסניוריטי, וגם להשתלט על הוועדה למינוי שופטים ולמלא אותה במקורביהם כדי שיעזרו להם למנוע את מינויו של השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון ולמנות במקומו את השופט יוסף אלרון שרצוי להם. בנוסף לכך הם רוצים למנות עוד שני שופטים נאמנים להם במקום השופטות אסתר חיות וענת ברון שעומדות לפרוש מבית המשפט, כדי שהשלישיה הזאת, יוסף אלרון כנשיא בית המשפט העליון ועוד שני שופטים מחסידי נתניהו, שיחדיו ייצרו את הרכב השופטים הרצוי לנתניהו בערעורו הצפוי על הרשעתו הצפויה בבית המשפט המחוזי, וכמובן יישבו יחד בערעור כי יוסף אלרון יהיה נשיא בית המשפט העליון ולא יצחק עמית, ועל פי ציפיותיו של נתניהו יפעל לזיכויו.

התכנית הזאת שלמענה נתניהו ולוין הפכו את כל המדינה על הראש לא עלתה כל כך יפה. לפני כמה שבועות התראיין נתניהו כדרכו בארצות-הברית ואמר שהוא רק ישנה את הוועדה לבחירת שופטים ויסתפק בכך. בארצות הברית כמעט קנו את זה, עד שהגיעה התגובה מישראל, ששינוי הוועדה לבחירת שופטים הוא לב תכנית הזדון של נתניהו להשתלטות על מערכת המשפט. כך הניסיון לדבר דרך התקשורת האמריקאית על לבו של הנשיא ביידן, כדי שיזמין את נתניהו לבית הלבן, לא עלה יפה. גם תכנית הרחבת ההתנחלויות של בצלאל סמוטריץ' לא ממש עזרה. וכמו כן מתקרב הדיון בעתירות נגד אי כינוס הוועדה למינוי שופטים, נגד ביטול עילת הסבירות ונגד חוק הנבצרות, ונתניהו חושש שגם מה שכבר השיג לצורך שיפור מצבו המשפטי עלול להתבטל, וכעת הוא מנסה מתקפה חדשה, תחת הכותרת "פשרה", והודעה על ויתור על שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים תמורת "רק ויתור קטן" מהאופוזיציה, הגדלת הרוב המחייב למינוי שופטים בכל הערכאות לשבעה, שינוי שנועד, כן כן, למנוע מיצחק עמית לכהן כנשיא העליון ולסייע לבחירתו של יוסף אלרון כנשיא העליון, ולבחירת שני שופטים חסידי נתניהו במקום השופטות חיות וברון שעומדות לפרוש. בקיצור, מה שמוגדר כמתווה פשרה הוא בעצם ניסיון להשיג את אותה מטרה: למנוע מיצחק עמית להתמנות לנשיאות העליון ולמנות במקומו את יוסף אלרון ושני שופטים נוספים מחסידי נתניהו, כי סתם שופט ימני הגון זה לא מספיק טוב. הוא עוד עלול לפסוק על פי העובדות בתיק.

אינני יודעת מדוע מסייע הנשיא יצחק הרצוג לנתניהו במזימתו, שהיא בעצם השתלטות על בית המשפט העליון ומינוי מקורבים והכנת הקרקע לזיכוי של נתניהו בערעור לבית המשפט העליון במקרה שיורשע בבית המשפט המחוזי, כל זאת מבלי לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, בתור פשרה כביכול. זוהי בסך הכל דרך אחרת להשיג את אותה מטרה: לשנות את הרכב בית המשפט העליון באופן שיסייע לנתניהו, כך שהוא בעצם ימנה את השופטים בבית המשפט העליון על פי נטייתם לזכות אותו מהרשעה. ארור יהיה כל מי שמסייע או מתכוון לסייע לנתניהו במזימה הזו. די לנו בכך שנשיא המדינה שנבחר בתמיכת נתניהו עושה הכל לסייע לו להשיג את מטרותיו. אוי לנו אם נשיא בית המשפט העליון יהיה אדם שחייב טובה לנתניהו על בחירתו.   

מחבל בן 14

 

 

אתמול היו ארבעה פיגועים ונהרג החייל הבודד מקסים מולצ'נוב שעלה לבדו מאוקראינה כדי לשרת בצה"ל והיו גם לא מעט פצועים. הפיגוע בתחנת הרכבת הקלה בירושלים, שבו נדקר צעיר ונפצע בינוני, משך פחות תשומת לב מהפיגוע המורכב שבו נהרג החייל ועוד חיילים נפצעו, ופרטי התקרית הובאו מפי עדים שונים ללא התייחסות נוספת, ואלה היו פרטים מטרידים בעיניי. עובדה היא שהדוקר היה בן 14, על כך אין מחלוקת. עובדה היא שאיש ביטחון ירה בו והרגו, לדבריו "כדי שלא ידקור עוד אנשים". אבל אזרח שהיה בתחנה סיפר שבעט בפרצופו של הנער-המחבל והוא הפיל את הסכין, ואז הגיע איש הביטחון וירה בו למוות.

אם דברי האזרח נכונים, ובינתיים לא שמעתי שמישהו סתר אותם, הרי שדי היה בבעיטה בפרצופו של המחבל כדי שיפיל את הסכין, וכל מה שנדרש היה שמישהו ירים את הסכין וירחיק אותו מהמחבל, או יתפוס אותו בכוח, כדי לשים סוף לסכנת החיים שנשקפה ממנו. אם איש הביטחון ירה בו לאחר שהפיל את הסכין והיה המום מהבעיטה של האזרח בפניו, אין מדובר בהגנה עצמית אלא בהוצאה להורג של מחבל שהיה נער בן 14. יש אנשים שסוברים שיש להוציא להורג רוצחים, אבל ספק כמה אנשים היו תומכים בעונש מוות לרוצח בן 14, לולא היה ערבי ומחבל. במקרה זה גם אין מדובר ברצח אלא בניסיון רצח, שהעונש עליו, בצדק או שלא בצדק, קל יותר. אבל העובדה שאיש ביטחון ירה למוות במחבל בן 14, לאחר שאזרח שנכח במקום בעט בו וגרם לו להפיל את הסכין, לא עוררה שום תהיות. איש לא שאל שאלות מה קרה כאן ומדוע. כאילו אין דבר טבעי ומובן יותר מכך שאיש ביטחון יורה למוות במחבל בן 14 לאחר שכבר גרמו לו להפיל את הסכין, במקום לתפוס אותו בכוח ולמסור אותו לידי הצבא או המשטרה.

זה מזכיר כמובן את פרשת אלאור אזריה שירה למוות במחבל פצוע ששכב על הכביש וכבר לא היווה איום, וגם את הנערה-המחבלת שדקרה אדם בעזרת זוג מספריים שנשאה עמה. שני האירועים אירעו במהלך כהונתו כרמטכ"ל של גדי אייזנקוט, שאמר: "לא הייתי רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". כי לירות למוות מותר רק כשאין ברירה, ואם מצליחים לעצור את המחבל מבלי להרוג אותו, אין שום הצדקה לירות בו למוות, בוודאי כשמדובר בנער בן 14, שגברים חסונים יכולים לתפוס ולעצור בכוח מבלי לירות בו ולמסור אותו חי לרשויות הביטחון.

הימין הגזעני חיבק את אלאור אזריה ואיים על חייו של גדי אייזנקוט. "רבין מחכה לגדי" הם שרו לו. מאז עלה הימין הגזעני לשלטון ויושב בממשלה, ועוסק בהתרת דמם של הערבים, לא רק מחבלים ולא רק רוצחים, אלא גם חפים מפשע, ובהגנה על חבריהם שרצחו ערבים, שלהם לדברי איתמר בן-גביר, כל חייו בריון גזעני אלים וכעת גם השר לביטחון לאומי, מגיע צל"ש. אבל היכן העיתונאים? האם איש מהם לא חש שיש מקום לפחות לשאול שאלות, לתהות, על מה שכבר איננו מכונה הריגה אלא "חיסול", מונח שמשלים את הדה-הומניזציה של הערבי כאדם, שאיננו נהרג או נרצח אלא "מחוסל" כמובן מאליו, גם כשהוא בסך הכל נער מוסת בן 14 שנים בלבד, שאפשר וכנראה גם הצליחו לנטרל בבעיטה בפניו, או לכל היותר לירות ברגלו או בידו, אבל ירו בו למוות, ואיש בתקשורת לא תהה על כך ולא שאל שאלות.