פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.

 

הפשיזם היהודי הוא אידיאולוגיה

 

דוד אוחנה כותב ב"הארץ" (20.3.26) כי הפשיזם איננו אידיאולוגיה, אלא פוליטיזציה של חוויה קולקטיבית, אך מתעלם מכך שחוויה קולקטיבית שממוקדת בשנאה למיעוט לאומי ובפגיעה בו, עד כדי שלילת אנושיותו שמובילה לרציחתו והשמדתו, היא תמיד פרי אידיאולוגיה של העדפת הרוב הלאומי, וראיית המדינה ומוסדותיה כמי שמשרתים אך ורק את העדפת הרוב הלאומי וביטוי עליונותו. הוצאת קבוצה אנושית מכלל בני האדם בעלי הזכויות היא תמיד פרי אידיאולוגיה גזענית או לאומנית או שילוב של השתיים. לנאציזם היה אופי קיצוני חריג מפני שהוא נשען על אלפיים שנות אנטישמיות נוצרית, שתיארה את היהודים כרוצחי אלהים, ולכן כמי שנמצאים מחוץ לקהילת בני האדם, דבר שהקל מאד על הגדרתם כאיום על הקיום הגרמני וכמיועדים להשמדה, אבל כל הגדרה של קבוצה לאומית כאויב דמוני שמוצא מכלל האנושות ולפיכך מאבד כל זכות אנושית היא הגדרה אידיאולוגית, שמבטלת את האידיאולוגיה הנגדית, זו שרואה את כל בני האדם כמי שנבראו בצלם אלהים, ולכן שווים באנושיותם ובזכויותיהם. יצירת הירארכיה בין לאומים, שמדרגת אותם כעליונים ונחותים היא תופעה אידיאולוגית, ולכן ההגדרה של היהודים כאיום על הקיום הגרמני והגדרתם כ"חיים בלתי ראויים" כרוכות זו בזו: מאחר שהפשיזם ממוקד בתפיסת האחר אך ורק מנקודת מבטה של האומה שמדורגת כעליונה, ולא כסובייקט בזכות עצמו – והפיכת הזולת מסובייקט לאובייקט היא לגמרי אידיאולוגית, אידיאולוגיה ששוללת את ראיית בני האדם כשווים זה לזה, באשר כולם ברואי האל, נוטל הפשיזם לעצמו את הזכות להכריז על אומתו שלו כבעלת זכויות יתר, ועל אומות אחרות כנטולות אנושיות שדמן מותר. בפשיזם הישראלי שמטפחת ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' מוצאים הערבים מכלל בני האדם, בטענה שכולם שואפים ופועלים להשמדת היהודים, ולכן דמם מותר. כדי להגדיר את הערבים כנטולי זכויות אדם וכמותרים להשמדה, חייבים הפשיסטים היהודים להתכחש גם לתפיסת "חביב אדם שנברא בצלם", וגם לתודעה ההיסטורית שרואה בערבים צאצאי ישמעאל, ולפיכך "זרע אברהם", ולכן הפשיסטים הישראלים חוזרים ומגדירים את הערבים כ"עמלק" ומוחקים את זהותם כ"זרע אברהם". המקרה החריג של עמלק, שאיננו חל אפילו על המצרים, שעליהם נאמר "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", (כיום יש הטוענים שאף אמירה זו מכוונת לישראל, מה שכלל איננו הגיוני אבל מתאים לתפיסה הפשיסטית), הופך אצל הפשיסטים היהודים למקרה כללי, והשמדת האויבים מוצגת כמצווה. בדומה לכך גם טבח אנשי שכם בידי שמעון ולוי שעליו אמר יעקב אבינו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי", נהפך אצל הפשיסטים היהודים למופת, והם מזדהים ומעלים על נס את שמעון ולוי, ומסתייגים מתפיסתו של יעקב, שהיא במפורש תפיסה של מיעוט לאומי – "ואני מתי מספר". הפשיזם משגשג כמובן אצל מי שרואים את עצמם כרוב חזק, ותובעים לעצמם את זכותם של בעלי כוח לרמוס את זולתם. גם התפיסה שבעל הכוח הוא בעל זכויות יתר, ושימושו בכוח לטובת עצמו הוא מוצדק, היא חלק מהאידיאולוגיה הפשיסטית, שמעריצה את הכוח ומעריצה את המנהיג החזק שרודה בעמו ורומס את האויבים. למעשה התפיסה שהמנהיג החזק – ומנהיג פשיסטי כנתניהו תמיד מתאר את עצמו ומתואר על ידי חסידיו כחזק וכבלתי מנוצח – רשאי לרמוס את יריביו, והאומה החזקה רשאית לרמוס את האומות החלשות ממנה, היא אותה אידיאולוגיה עצמה, אידיאולוגיה שמעריצה את הכוח והאכזריות ורואה בהם ביטוי לעוצמה נפשית ולא רק גופנית, ולכן בזה לחמלה ולרחמים ומעריצה את האכזריות ואת המלחמה, ודוחה בשאט נפש אימוץ סייגים לאכזריות במלחמה, כמו הסייגים שמציב החוק הבינלאומי לפגיעה באויב בשעת מלחמה. האידיאולוגיה הפשיסטית מעריצה לחימה ומקדשת מלחמות, כביטוי של עוצמה אנושית מלהיבה, ואילו רדיפת שלום נתפסת בעיניה כרכרוכיות וחולשה.

לא במקרה חשים הפשיסטים היהודים שלא בנוח עם ההסתייגות היהודית מן הנאציזם, שהוא כאמור צורה קיצונית ומרחיקת לכת של פשיזם. כך אנו שומעים יותר ויותר בקרב מעריצי נתניהו הצדקות להיטלר, גאווה בהשמדת מיליוני יהודים על ידי היטלר, כפי ששמענו מחסיד שוטה של נתניהו, כביכול משום שמדובר באשכנזים, שבפשיזם הביביסטי גם דמם מותר, בהיותם מזוהים עם מתנגדי נתניהו, שהרי נתניהו עצמו לדברי חסידיו הוא "מנהיג מזרחי חזק" ולא אשכנזי רחמנא ליצלן, וכן נשמעו מפי מתנגדי ההפגנות נגד נתניהו קריאות בנוסח "שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם באירופה", שוב זיהוי של מתנגדי נתניהו עם אשכנזים, וכן זיהוי של הנספים בשואה עם אשכנזיות, שאינם מדויקים מבחינה היסטורית, אך משרתים את הפשיזם הישראלי, שחש דיסוננס קוגניטיבי בין הערצתו למשמיד העם היהודי בזכות ההזדהות עם האידיאולוגיה הפשיסטית שלו, לבין התודעה ההיסטורית היהודית שרואה בהיטלר אדם מפלצתי ואויבו הארור ביותר של העם היהודי. הדמוניזציה של האשכנזים בידי הפשיסטים היהודים, וזיהוי אשכנזים עם מתנגדי נתניהו ועם הזהות המעורפלת "שמאלנים", מחליקה את הצטרפותם של הפשיסטים היהודים לקהילת מעריצי היטלר, ומוחקת את  הדיסוננס בין השתלבותם בקהל רוצחי העם היהודי לבין היותם יהודים בעצמם. נתניהו כמנהיג הפשיזם היהודי מסייע לכך בהמצאת היסטוריה שתואמת את הדמוניזציה של הערבים, כמו בטענתו שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, והמופתי הוא זה שנתן לו את הרעיון, כך שאפשר להאשים בשואה את הערבים וכפועל יוצא מכך גם את מתנגדי נתניהו התומכים בשלום עם הערבים. דווקא הצורך של הפשיסטים היהודים להכשיר את היטלר, מדגים עד כמה הפשיזם, ובכלל זה הפשיזם היהודי, הוא אידיאולוגיה, שדורשת לא רק הנאה מחוויית ההתעללות בערבים ומרצח ערבים שאיננו מבחין בין מחבלים ערבים שמוצאים להורג כמו במקרה קו 300 ובמקרה אלאור אזריה, לבין רצח משפחה תמימה, הורים וילדים קטנים, שמוצגים כ"מאיימים ומסוכנים", אלא דורשת גם את זיהוי המחנה האידיאולוגי שאליו שייך הפשיזם – כמובן בימינו דונלד טראמפ וויקטור אורבן שמוצגים כידידי ישראל, למרות ידידותם לנתניהו הפשיסט, ולאו דווקא ליהודים באשר הם, ובעבר מחנה הנאצים והפשיסטים האחרים בראשות היטלר ומוסוליני, ואת הכשרתו כמחנה ראוי להצטרפות הפשיסטים היהודים לשורותיו.

החלטת הפצ"ר משקפת ערכי משטר גזעניים ופשיסטים

 

החלטת הפצ"ר לבטל את כתבי האישום נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני עד כדי כך שנזקק לניתוח מציל חיים, ולעומת זאת להמשיך בהליכים המשפטיים נגד קודמתו בתפקיד, שחקרה את פשעיהם האכזריים, היא ההחלטה שעבורה מונה לתפקיד, מאחר שהיא משקפת את ערכיה הפשיסטיים והגזעניים של ממשלת נתניהו, ששרים מכהנים בה נמנו על המתפרצים לשדה-תימן כדי למנוע את מעצרם וחקירתם של החשודים בהתעללות. כמו חברת הכנסת לימור סון הר-מלך, שכינתה את שורף משפחת דוואבשה בשנתם "צדיק", והגנה על אלישע ירד שירה בערבים למוות, אך מעולם לא נתן את הדין על מעשיו, כמו היורים בשלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהפרו פקודת "חדל אש!" ורצחו את יותם חיים אחרי שרצחו את שני חבריו, ובמקום להיעצר ולעמוד לדין על רצח, הובאו ההורים השכולים האומללים לחבק אותם, כמו הפורעים בשיטתיות בכפרים פלשתינים, שורפים ורוצחים, שאינם נעצרים ואינם נענשים בתואנות שונות ומשונות, וכמו החיילים שירו למוות במשפחה תמימה של הורים וארבעה ילדים שרצחו את ההורים ושניים מילדיהם ועד כה טרם נקראו לחקירה, וכמו בצלאל סמוטריץ' שקרא לשרוף את חווארה ומעולם לא נקרא לסדר, ממשלת ישראל מכתיבה את ערכיה הגזעניים והפשיסטים, באמצעות עושי דברה, שהפצ"ר הוא אחד מהם: זכויות אדם יש רק ליהודים, במיוחד לאלה שתומכים בממשלת הדמים, ערבים מותר לרצוח חופשי (ואם חושבים במקרה שחטופים יהודים הם ערבים מותר גם אותם לרצוח ואין נענשים על כך), מותר כמובן להתעלל בערבים בין אם הם אסירים, עצירים, או אזרחים חפים מפשע, מי שרוצח ערבים זוכה להגנה מלאה מהרשויות ואפילו לדברי הלל ושבח מפי שרים וחברי כנסת, ומי שמעמיד לדין רוצחי ערבים ומתעללים בערבים, דינו מאסר, אם לא לינץ'. לדעת ממשלת ישראל הנוכחית מדינת ישראל נועדה לאפשר ליהודים לרצוח ערבים, לפגוע בהם ולגרש אותם, ואסור באיסור חמור להעניש יהודים שנוהגים כך, אלא יש להעניש את מי שמעזים לאכוף עליהם את החוק ולהעמיד אותם לדין. במשטר פשיסטי המדינה משרתת אך ורק אינטרסים של אומת הרוב, והמיעוטים הלאומיים הם לא רק נטולי זכויות אזרח, אלא גם נטולי זכויות אדם. זה המשטר שממשלת נתניהו פועלת לכונן בישראל, ולא רק באמצעות ההפיכה המשטרית, אלא באמצעות סירוס מערכת המשפט והפיכת שלטון החוק על ראשו: הפושעים מועלים על נס ואילו אנשי החוק מותקפים ונענשים על ניסיונם לאכוף את החוק. ומאחר שמשטרו הפשיסטי של נתניהו מציג את עצמו כמייצג העם היהודי, דמם של הערבים מותר בשיטתיות, מאחר שאינם משרתים את שלטון הנצח שנתניהו חפץ בו. וצה"ל, שנכשל קשות בהגנה על יהודים, מתמחה ברצח ערבים ובסיוע לרוצחיהם, ובמקום למלא את תפקידו בשטחים הכבושים ככוח אוכף חוק, הוא מצטרף לא פעם למתנחלים הפורעים בערבים, או מפגין אוזלת יד באכיפת החוק עליהם, ותחת ממשלת הדמים כבר איננו חותר לא להגנה על אזרחי ותושבי ישראל הזקוקים להגנה ולא לאכיפת חוק וסדר, וכל תפארתו על מה שמכונה "חיסולים", גם בניגוד לחוק הבינלאומי. כנראה קל יותר להרוג ערבים ואיראנים ולהתרברב בכך, מאשר להציל מהחמאס את תושבי עוטף עזה שממשלת הדמים הפקירה ועדיין מתנערת מאחריותה לכך, ודורשת שנתפעל מחיסול בכירי חיזבאללה ואיראן, בעודנו מופגזים כל העת בטילים, שהחיסולים רק מעודדים את שיגורם לעברנו.  

הטיעונים של הפצ"ר לביטול כתבי האישום מגוחכים, במיוחד הטענה שהעציר שוחרר לעזה ואי אפשר לגבות ממנו עדות. יש מספיק עדים להתעללות ותוצאותיה גם ללא נוכחות העציר: הרופאים שטיפלו בו וניתחו אותו, שגם עליהם כמובן הופעלו לחצים לשקר, ובכל זאת כמה מהם סיפרו את האמת. וכמובן ישנו הסרטון ממצלמות האבטחה, שלדברי הפצ"ר איננו מראה בבירור מה התרחש. אם אין רואים בסרטון בבירור את ההתעללות בעציר, זה משום שהמתעללים בעציר ניסו להסתיר את מעשיהם מהמצלמות בעזרת מגינים, ועדיין לא קשה לראות ולהבין מה קורה מאחורי המגינים, אלא אם כן עוצמים את העיניים מאד חזק, כפי שהממשלה ושופריה דרשו מהפרקליט הצבאי החדש, שתואר, אם בצדק ואם שלא בצדק, כמקורב לשר סמוטריץ'. קשה לדעת אם הוא חולק עם ממשלת נתניהו את ערכיה המעוותים, הגזעניים והנפשעים, או שרק נכנע ללחצים מצד הממשלה. התוצאה גרועה באותה מידה.

עמדי נגד חותמי העצומה

 

תחילה לא רציתי בכלל להתייחס לעידן עמדי ולהתנפלותו הגסה על חותמי העצומה נגד פשעי המלחמה של ישראל בעזה ובעד הפסקת המלחמה. קודם לכן דווקא הערכתי וכיבדתי את עמדי, ולכן ההשתלחות שלו בחותמי העצומה, וביניהם אמנים ותיקים ואהובים כמו חוה אלברשטיין, נורית גלרון, גידי גוב ורבקה מיכאלי ועוד רבים שיכלו להיות הוריו ומוריו, הדהימה אותי, גם בסגנון וגם בתוכן. כשסירב להשיא משואה חשבתי שהוא מסתייג מממשלת הדמים, ופתאם הוא נראה כמו ראשי אגודת הסופרים בברית המועצות, שגויסו מטעם השלטונות להכפיש ולהעניש סופר דיסידנט, וכל האירועים שקרו אחר כך, שאלון אוליארצ'יק האהוב עלי כל כך חזר בו מהחתימה אחרי שהקרן הקיימת ביטלה הופעה שלו, ואז החזירו את ההופעה, ממש כמו בברית-המועצות כשחינכו אמנים דיסידנטים לחזור למסלול, וגם אסף אמדורסקי חזר בו, ורבקה מיכאלי אמרה שהיא מצטערת שחיילי צה"ל נפגעו וביקשה מהם סליחה, כי ככה עמדי בתפקיד הקומיסר אמר, שהעצומה פגעה בחיילי צה"ל, למרות שבעצומה לא הזכירו בכלל את חיילי צה"ל, אלא את גירוש האוכלוסיה וההרעבה והרג ילדים ובלתי מעורבים והחרבת הערים העזתיות, שאלה החלטות של ממשלת ישראל, והממשלה היא זאת שהעצומה מתייחסת אליה, וזה ספין שקוף של ממשלה דיקטטורית להגיד "פגעתם בחיילים שמקריבים את חייהם, תתנצלו", כאילו לא ברור שהעצומה מתייחסת לפשעי ממשלת ישראל שצה"ל אמנם מבצע, בלית ברירה, אבל כמו בהחלטת הקבינט האחרונה וברבות לפניה, לפחות הרמטכ"ל, הקודם והנוכחי, ובעבר גם שר הביטחון יואב גלנט, רצו כבר לפני שנה לסיים את המלחמה בעסקה ולהשיב את החטופים, ומי שמנע זאת הוא בנימין נתניהו ושותפיו בן-גביר וסמוטריץ', כלומר ברית הפשיסטים בממשלה שגלנט פוטר ממנה כי הפריע לברית הפשיסטים לממש את חזונה כפי שביטא אותו השר עמיחי אליהו, למחוק את עזה ולהפוך אותה ליהודית. לו התקבלה הצעתו של גלנט היו ניצלים עוד חטופים רבים שנהרגו או נרצחו מאז ומצבה של ישראל, גם הפנימי וגם הבינלאומי, היה טוב בהרבה, ולא היינו מגיעים למצב שגם ידידותינו פונות נגדנו וישראלים מפחדים לנסוע לחו"ל כי האנטישמיות קיבלה לגיטימציה והפכה בוטה יותר ויותר, ויותר ממחצית העם מיואש ומדוכא עד היסוד ולפעמים נהיה מרוב יאוש ממש חולה וחיילים מיואשים חולים וגם מתאבדים.

וכדי להסיר ספק עלי לומר, שלי אישית אין שום בעיה למתוח ביקורת קשה על חיילי ומפקדי צה"ל, ובמיוחד על אלה שמגיעים מרקע מתנחלי, כמו ברק חירם שהורה לירות פגזי טנק על בית שהיו בו עשרות מחבלים אבל גם בני ערובה רבים, שחוץ מאחת כולם נהרגו, כולל הילדים התאומים ליאל וינאי חצרוני. אותו ברק חירם פוצץ מאוחר יותר ללא אישור אוניברסיטה בעיר עזה, וזה כידוע לא הפריע לו להפוך למפקד אוגדת עזה, כי ממשלת ישראל מתגמלת התנהגות פשיסטית ופשעי מלחמה, ולצורך ביצוע פשעי מלחמה אלה מקדמת מפקדים מרקע מתנחלי לאומני שלאומנות וגזענות ורמיסת כל ערך אנושי לטובת אלימות אכזרית, הן חלק מהדנ"א שלהם. צה"ל מגייס בתשלום גם אזרחים מרקע מתנחלי לאומני להרס מבנים בעזה, והם עושים זאת בחדווה.

והחמור מכל: צה"ל ממעט להעניש פשעים של חיילים, כולל רצח. בהספד שנישא על חייל שנהרג, גם הוא מתנחל, נאמר שנכנס לבתי פלשתינים בעזה והצית אותם להנאתו, ולא נענש. ומה ששבר אותי אישית הוא כמובן רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, אלון שמריז וסאמר אל-טללקה ויותם חיים, ולפחות במקרה של האחרון, גם בניגוד מפורש לפקודת חדל אש. הם לא נעצרו אפילו. הביאו את ההורים ההמומים והאבלים לחבק אותם ולסלוח להם, כדי להצדיק את העובדה שלא נעצרו ולא נשפטו ולא נענשו כלל, כדי להוכיח לנו לאיזה שפל הידרדר צה"ל תחת ממשלה פשיסטית, שאדישה לחלוטין לירי בניגוד לפקודות פתיחה באש ולרצח יהודים, ובלבד שתקבל יד חופשית לרצח חסר הבחנה של פלשתינים. את רצח שלושת החטופים מכנים בתקשורת "ירי בשגגה", ומתעלמים כליל ממה שחושף רצח החטופים, שחיילי צה"ל הורגים גם אנשים שאינם מהווים כל סכנה, גם אנשים שמרימים דגל לבן, שזה פשוט רצח ופשע מלחמה, ושלו נהגו חיילי צה"ל כראוי, היו החטופים ניצלים. לא שגגה היתה כאן, אלא פשע מלחמה.

ואיך כינה עמדי את חותמי העצומה? "פריבילגים", כינוי לשמאלנים אשכנזים בשיח הפשיסטי של משטר נתניהו, שמנסה לצייר את תומכי נתניהו כ"עממיים" ו"אותנטים", וכמובן כמופלים ומקופחים, ואת מתנגדיו הוא מעצב כ"קוסמופוליטים מנותקים", בדומה לאופן שבו תיארו משטרים אנטישמים את היהודים, כמי שאינם שייכים באמת לקולקטיב. אבל חוה אלברשטיין היא בת לניצולי שואה מהקריות, ואף לא אחד מהחותמים ששמותיהם אוזכרו איננו בן למשפחה חזקה ועשירה ומבוססת כמו משפחת עמדי, שלא לומר שבט עמדי מירושלים, המקורבים מאד לליכוד ולשלטון, מה שאיננו מזיק לעסקים. כן כן, הפריבילג הוא דווקא עמדי, למרות שאיננו אשכנזי, מה שלא מפריע לו להיות גם גזען. ולהיות מקורב לשלטון ולחסדו טוב תמיד.

ותודה לאל על גידי גוב, שלא התקפל ולא התחרט ולא ביקש מהפשיסטים סליחה ומחילה. גידי גוב וכל הלא מתחרטים לנצח.

ולשופט בדימוס עודד מודריק המתחנף לנתניהו, שלא היתה לו מלה רעה לומר, לא על רצח החטופים ששחררו את עצמם, ולא על טרפוד העסקאות והפקרת החטופים למוות ביסורי תופת, גם לא על דברי הבלע של סמוטריץ' ועמיחי אליהו על הרעבת ומחיקת אוכלוסיה של שני מיליון נפש, אבל הוא נורא מזועזע מעצומת האמנים, טוב שלא תלך להופעה של חוה אלברשטיין. אינך ראוי להאזין לשירתה.

 

די להתרפס בפני נתניהו

 

קשה לדעת מה עלוב ודוחה יותר, ההתחפשות של נתניהו לעופר וינטר, או ההתרפסות בפניו ודברי ההלל והשבח למתקפה באיראן מצד תומכים ומתנגדים כאחד. עופר וינטר הוא פשיסט דתי אותנטי, שגדל וחונך כאדם דתי, פסוקי התנ"ך שגורים על לשונו מינקות, ותפיסת עולמו היא שמלחמות ישראל הן מלחמות בין אלוהי ישראל לאלהים אחרים. נתניהו איננו אדם דתי, שפתו שזורה הסתה גסה נגד יריביו, והקללה שקילל בנו את נשיא צרפת מייצגת את השיח הרווח בבית נתניהו הרבה יותר מקריאת שמע וציטוטי פסוקים. נראה כי נתניהו איננו מכוון רק למעריציו הישראלים, אלא לתומכיו האוונגליסטים, שמייצג שגריר ארצות הברית הנוכחי בישראל, מייק האקבי, שלפני העלאת ההצעה לפיזור הכנסת, פעל לשכנע את החרדים שלא לפרק את ממשלת נתניהו. פשיסטים עוזרים זה לזה, וטראמפ ותומכיו האוונגליסטים נחושים לסייע לנתניהו להישאר בשלטון, כפי שנתניהו פועל לחבק את ויקטור אורבן ולהציג את מכחיש השואה כידיד ישראל. נתניהו טען כזכור ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", כי הכחשת השואה היא דרכו להכשרת הפשיזם, בשירות הישרדותו בשלטון.

ולא, לא מגיעות לנתניהו מחמאות על המתקפה באיראן, שאם בכלל היה בה צורך, דבר שכלל איננו בטוח, הרי זה בגלל פועלם של נתניהו וטראמפ לביטול הסכם הגרעין שהובילו ברק אובמה וסגנו ג'ו ביידן, ונתניהו עשה הכל כדי לסכל, כולל פגיעה אנושה ביחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית. להחמיא לנתניהו על המתקפה באיראן, זה כמו להחמיא לו על היציאה למלחמה בעזה בעקבות טבח השביעי באוקטובר. העובדה ששליט מתמודד עם תוצאות האסון שהביא על עמו עקב רשעות ויוהרה אינסופית, איננה סיבה לסגוד לו. נתניהו מעמיד פנים שהציל את ישראל מחורבן, אבל ראשית הוא איננו מציל ישראל אלא מחריב ישראל, ושנית הוא בסך הכל מטפל בבעיה שהוא וחברו דונלד טראמפ יצרו בעצמם, ושלאחר שיתוק ההגנה נגד מטוסים של איראן לא נדרש אומץ רב מדי להוציא לפועל. נתניהו עצמו לא היה מוכן לתת שום קרדיט להרצי הלוי ולרונן בר על פועלם והצלחותיהם במלחמה בעזה, ואף הכפיש וביזה אותם בהכפשות כוזבות ומרושעות, ואין שום סיבה לנהוג כלפיו אחרת מכפי שהוא נוהג באחרים.

אבל מה שחמור במיוחד בהתרפסות לפני נתניהו בעקבות המתקפה באיראן, הוא שמתקפה זו היא חלק בלתי נפרד מהמערכה שמנהל נתניהו לחיסול שרידי הדמוקרטיה בישראל ולהישרדותו בשלטון גם באמצעים דיקטטוריים. כיצד מיהרו המתרפסים לשכוח, שימים ספורים לפני המתקפה פעלה הממשלה להדחת היועצת המשפטית לממשלה, ושתוך כדי המתקפה פועל השר קרעי לסגירת התאגיד ולמניעת שידור חדשות בתאגיד, ולטיפוח וחיזוק ערוץ הכזבים ועלילות הדם 14, ושהמתקפה משמשת כתירוץ לרמיסת זכות המחאה וחופש הביטוי, במטרה לשבור סופית את ההתנגדות לנתניהו בדרך דיקטטורית לגמרי. נוח לנתניהו שמתנגדיו מגנים את סתימת הפיות מצד מה שהם מכנים "משטרת בן-גביר", אבל אין הבדל גדול בין משטרת בן-גביר למשטרת אוחנה, שגם היא פעלה, בעידוד השר, באלימות נגד מחאת בלפור, ובשני המקרים בגיבוי מלא ועידוד של נתניהו ובשירותו. בין אם מדובר במחאה נגד הפקרת החטופים וקריאה להשבתם המיידית, מה שהיה צריך להיעשות כבר לפני שנה, ובין אם מדובר בקריאות להפסקת המלחמות, באיראן ובעזה, ונגד פשעי המלחמה הנעשים בעזה, הריסת בתי חולים והרג המוני של תושבי עזה, כחמישים וחמישה אלף עד כה, והרג נמשך של עשרות ואף מאות אזרחים עזתים לא חמושים מדי יום במלחמה שנתניהו מסרב לסיים. כל מתנגד של נתניהו שמשבח אותו על המתקפה באיראן כורה בור לעצמו ומחמש את מבקשי נפשו.

במאבק נגד שלטון שמחריב את מערכת המשפט ונלחם בתקשורת החופשית במאבקו להפוך את ישראל לרפובליקת בננות פשיסטית ומושחתת תחת שלטונו הנצחי של נתניהו, שכבר הצליח לקבור את חקירת הקשר הקטארי של לשכתו ולעצור את החקירה הנגדית במשפטו, ופועל כעת בחסות המלחמה לסתימת פיות ורמיסת כל התנגדות לשלטונו המסואב, המעט שאפשר לעשות הוא לעמוד איתן מול אויב הדמוקרטיה ומחריב הישראליות החופשית בנימין נתניהו, ולא לכרוע לפניו ברך כדי שייקל עליו לערוף את ראשנו. לא נתניהו, אלא יריביו נמצאים כעת במלחמה קיומית, וכפי שנתניהו איננו שוכח ולו לרגע קט לרמוס את מתנגדיו, גם הם אסור שישכחו מי נועל את המגפיים הדורסים אותם ומועך אותם לעפר.  

  

הנבל המיתמם אברי גלעד

 

אינני קוראת את "ישראל היום", ולא הייתי יודעת דבר מכל זה לולא בחר אברי גלעד בתכניתו "אברי ושרקי" להתלונן על המגיבים שזעמו על המאמר שפירסם באותו עיתון, ובו כתב שאם יפול בשבי הוא מבקש לא לשחרר מחבלים תמורתו וכיו"ב, ובקיצור: לו נפלתי בשבי, הייתי מעדיף למות שם כדי שמדינת ישראל לא תיאלץ לעשות ויתורים למען שחרורי.

אברי גלעד כידוע איננו יושב בשבי אלא באולפנים, שם הוא משמיע את דעותיו הלא דמוקרטיות: למשל, לא בסדר לדעתו שעיתון "הארץ" מפרסם עוולות שעושה ישראל, כי אנחנו במלחמה ולא צריך להלשין על פשעים, שעל כך ענה לו יפה אילון לוי שנכח באולפן, שעדיף לא לעשות דברים רעים מאשר לעשות אותם, ואז לנסות להסתיר אותם.

יושבים להם שם שני הפשיסטים אברי ושרקי, האחרון טען בעבר שהשב"כ רצח את רבין, והראשון ממליץ לחטופים למות בשבי, ומטיפים מוסר לצופים כאילו היו צדיקי הדור. נתניהו, שמרבה ליילל מעל דוכן העדים שרודפים אותו כי רצה "גיוון" בתקשורת, לא מודאג מכך שיושבים באולפן שני פשיסטים, אחד שמסביר שלא צריך לשחרר מחבלים כדי לשחרר את אזרחי וחיילי ישראל שהופקרו בשביעי באוקטובר ונמקים ביסורי השבי, והאחר שמסביר שלמתנגדים לשחרור חטופים יש נימוקים בטחוניים כבדי משקל, למרות שכולם יודעים שהסיבה היחידה להתנגדות לשחרור החטופים היא הצורך בהפסקת הלחימה ובנסיגת צה"ל מרצועת עזה, מה שמנוגד לשאיפותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר לנצל את הטבח כדי לגרש את תושבי עזה ולהקים בעזה התנחלויות. מי שכבר פועלת להקמת התנחלויות בעזה, דניאלה וייס, הצטלמה שלובת ידיים עם לימור סון הר-מלך בתמונה משותפת של מפלגת "עוצמה יהודית". בראיון לתכנית "זמן אמת" לפני כמה חודשים, היא הסבירה שהיא חייבת נוכחות של צה"ל בעזה כדי להקים שם התנחלויות. החטופים והחיילים שימותו כדי להקים בעזה התנחלויות הם מבחינתה ומבחינת סמוטריץ' קורבן ראוי למטרה ראויה, ואם רוב הציבור במדינה מתנגד להתנחלות בעזה ורוצה קודם כל להציל את החטופים, שיילך הציבור לעזאזל יחד עם החיילים והחטופים. סמוטריץ' ובן-גביר נכנסו לממשלה כדי לגרש ולהרוג פלשתינים ולגזול את אדמתם, לא כדי להציל יהודים חלילה, מטרה שכמנהג הפשיסטים הם בזים לה. הפשיזם איננו מתעניין בגורל הפרט, אלא רק בכבוד האומה. לחיי הפרט אין שום ערך, אלא כבשר תותחים בלבד.

ובכן, יושבים באולפן שני הפשיסטים, ועוד כמה פשיסטים בפאנל, ומקוננים על הקוראים שתקפו את רשעותו ושפלותו של אברי גלעד שיושב לו נינוח באולפנים וקורא להפקיר את החטופים לעינויים ולמוות. "אבל התכוונתי רק לעצמי, כתבתי את זה רק לגבי עצמי", מתחסד גלעד. אם כתבת את זה רק לגבי עצמך, למקרה המאד לא סביר שתיפול בשבי, מדוע פרסמת את הדברים ב"ישראל היום", ועוד ברגע הרגיש כל כך שבו אמורים להתקיים דיונים על השלב השני של העסקה שבו אמורים להשתחרר הגברים הצעירים יותר והחיילים תמורת סיום המלחמה, שלב שנתניהו איננו מעוניין בו מחשש שתתפרק ממשלתו. אם זה נוגע רק לך, מדוע לא הפקדת מכתב בידי עורך-דינך או בני משפחתך, כפי שעושים אנשים שמשאירים הוראות "רק לגבי עצמם"?

רצה הגורל שמאמרו של גלעד התפרסם בסמיכות לשחרורם של שלושה חטופים מורעבים ומעונים שהעינויים שעברו ניכרו בהם היטב, וההתחסדות המרושעת להחריד של גלעד, שנועדה ללא ספק לסייע לנתניהו וממשלת הזוועות שלו להפקיר את החטופים למוות, נחשפה במלוא כיעורה ושפלותה. ולנו לא נותר אלא לשאול אם נגזר גורלנו לשמוע מעל כל הבמות את דברי הרשע והזדון של לאומנים נטולי אנושיות ומצפון, או שאפשר לגוון מעט עם מגישים שיש בהם אנושיות וחמלה ורחמים, וחיי אדם חשובים להם יותר מגורל ממשלתו של נתניהו.  

ברק חירם והרשעות הביביסטית

 

הרבה אנשים התרגזו מהנאום של ברק חירם ואני דוקא לא התרגזתי, אולי כי לא הרגשתי שהוא מתייחס אליי. אין הרבה הוללות בחיים שלי וגם אין כל כך כסף. והאמת שלמרות שהלכתי בקביעות -ועדיין אני הולכת, להפגנות נגד המהפכה המשטרית ונגד הממשלה – לא אהבתי את עשירי ההייטק שהתפארו שהם שווים מיליארדים ואם הם יברחו מישראל המדינה תפסיד מיליארדים במסים. תמיד חשבתי כמו ישו שנקל לגמל לעבור בקוף המחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים. וגם אותי מקומם שכל כך מעריכים בארץ כסף וחומר וכל כך מעט מעריכים את הרוח ואת האנשים שתורמים לחיי הרוח ושבכלל תורמים תרומות שאינן בכסף אלא בעבודה, במאמץ, ביצירה, בהתמסרות ובכל מה שאיננו נמדד במטבעות. אבל אני כן כועסת מאד על המינוי של ברק חירם למפקד אוגדת עזה, שזה לא רק להכאיב למשפחות האנשים שנהרגו בפקודתו, כולל שני התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני, אלא זה ממש לדרוך עליהם, למנות דוקא את האיש הזה להגן על חבל הארץ המיוסר ומוכה האסון שבתושביו הוא כל כך פגע. וגם אם בצבא חושבים שהוא פעל כראוי או שלא היתה לו ברירה אחרת, עדיין אפשר היה לפחות למצוא לו תפקיד אחר במקום אחר, ולא ממש על הדם השפוך. האמת היא שלא נראה שהצבא באמת חושב שברק חירם נהג בסדר כשהורה לירות פגזי טנק על הבית של פסי כהן, שהיו בו המון מחבלים אבל גם ארבעה עשר בני ערובה, כולל התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני. כי אם היו חושבים בצבא שהכל היה בסדר, לא היו מתאמצים כל כך לסלף את העובדות ולמרוח את התחקיר, שסותר את הדברים שחירם עצמו אמר לניו יורק טיימס, שהיה לו ויכוח עם מפקד יחידת הימ"מ שניהל משא ומתן עם המחבלים ורצה להמשיך לנהל משא ומתן, אבל חירם דחק אותו הצדה והורה לירות פגזי טנק על הבית עם בני הערובה, בטענה הדי מגוחכת שאסור להיכנס לחשכה כי אז המחבלים עלולים להימלט עם בני הערובה, כאילו עדיף להרוג אותם מאשר שהם ייחטפו לעזה. בתחקיר הצה"לי כתבו שהכל היה בתיאום עם הימ"מ והצניעו את חילוקי הדיעות שחשף ה"ניו יורק טיימס" על סמך דבריו של חירם עצמו. וגם כתבו בשקר בתחקיר הצה"לי שלא ידעו מה קורה בבית וכמה בני ערובה יש, למרות שברק חירם הורה לירות על הבית פגזי טנק הרבה זמן אחרי שיסמין פורת הובלה ליחידת הימ"מ על ידי המחבל שנכנע וסיפרה להם בדיוק מה קורה בבית, והשקר הכי גדול שכתבו בתחקיר הצה"לי, שרוב בני הערובה נהרגו קודם לכן על ידי המחבלים, וזה לגמרי לא תואם את העדות של הדס דגן, הניצולה היחידה, שסיפרה שליאל צעקה כל הזמן, ורק אחרי יריית הפגז קולה נדם. בקיצור, צה"ל מיהר לפרסם תחקיר שקרי ומסולף שמטהר את ברק חירם, כדי למהר ולמנות דוקא אותו למפקד אוגדת עזה, ודוקא לדרוך על משפחות בני הערובה שנהרגו, כמו שדורכים על החטופים ועל משפחות החטופים ועל משפחות השכולים, כמו שהביביסטים בעטו בראשו של גדי קדם שהבת והחתן ושלושת הנכדים שלו נרצחו. המינוי של ברק חירם דוקא למפקד אוגדת עזה הוא חלק מהאכזריות של הדיקטטורה הביביסטית, אכזריות שהיא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית השליטה והדיכוי של הדיקטטורה הביביסטית, כי אנשים אינם תומכים בנתניהו מפני שהם חושבים שהוא ראש ממשלה מצוין, או שהוא מנהל את המדינה למופת, ולא מפני שהם בהכרח מסכימים עם האידיאולוגיה שלו. אנשים תומכים בנתניהו מפני שהוא מנוול ורשע ונבזה ושפל וקמצן ונצלן וחזיר, ומפני שהוא מעודד גם אותם לבטא את התכונות האלה שקיימות גם אצלם. זה נכון כמובן לגבי כל דיקטטורה פשיסטית, כי הפשיזם מבוסס על עידוד אנשים לשחרר את היצר הרע ממוסרות המוסר, שזו המשמעות של מוסר, לשים כבלים על היצר הרע ועל האנוכיות והרשעות האנושית. הביביסטים מעריצים את נתניהו מפני שהוא לא רק מנוול בעצמו, אלא מעודד גם אותם ומאפשר גם להם להיות רשעים ואכזריים בלי גבול, לצעוק לחטופות ששוחררו "זונות, חבל ששיחררו אתכן" כמו שעדינה משה סיפרה בדמעות ובשברון לב נורא. בדיוק זה מה שהביביסטים כל כך אוהבים בנתניהו ושכל כך מדביק אותם אליו, זה שהוא מאפשר להם לבעוט בראש לאב שכול חמש פעמים ולהרגיש נפלא עם עצמם, ואם הוא יגנה אותם בלית ברירה, הוא תמיד ידאג להשוות את הרשעות והאלימות החולניות שהוא עודד אותם לבטא למפגינים שמוחים נגדו מחאה דמוקרטית, שהרי אין דבר זר יותר לדיקטטור הפשיסטי נתניהו ממחאה דמוקרטית או מדמוקרטיה בכלל. שלטון נתניהו הוא שלטון הרוע והאכזריות, זאת האידיאולוגיה שלו וזאת האסטרטגיה שלו, וזה סוד קסמו והצלחתו – היכולת שלו להפעיל את רוע הלב של חסידיו ומעריציו ללא גבולות, ובינתיים הוא מצליח, אבל הרשעות סופה להביס את עצמה, מפני שהרוע והאכזריות אוכלים בסופו של דבר גם את מי שמתפלש בהם ומתמוגג מהם. ושם רשעים ירקב.

ג'ורג'ו בסאני / בין החומות

 

פתאם ככה המשפט הזה, רק משפט אחד בכל הסיפור, על האחות הרווקה של האם, שלאחר מות האם בטרם עת באה לחיות עם בעלה הרופא היהודי ובנו, הילד שהרתה לו האחות הגויה ובגללו התחתן איתה, ולכן נשאר בפרארה הקטנה ולא נדד לאחת הערים הגדולות ובתי החולים המפורסמים שלהן, שכך חשבו הכל שצריך היה לקרות, שהיתה כאן איזו החמצה, למרות שנראה שהיו לו בפרארה חיים טובים בהחלט, ושאשתו המסורה לא מנעה ממנו דבר. היא מתה בטרם עת, בנם השני מת עוד בילדותו ונקבר בבית הקברות היהודי, למרות שאמו לא היתה יהודיה, ושני הבנים היו נימולים, אביהם סבר שזה מנהג היגייני בתכלית, ורק בדיעבד המשפט הזה כמו מכת אגרוף, שפתאם הופך את ברית המילה הזו, שהיתה קודם פרט שולי למדי בחייו של רופא יהודי נשוי לאשה לא יהודיה בעיר עתיקה וקטנה, שתושבי הערים הגדולות נדים לנידחותה, שחי בעיר הזו שנים רבות חיים שלווים לגמרי, ואת מקומה של אשתו העמלנית שהלכה לעולמה בטרם עת תפסה אחותה הרווקה כסוכנת ביתו של הרופא היהודי, מנוכרת לו משהו, ולבסוף היא נשארה שם לבדה, בבית הגדול מדי, לאחר שהרופא היהודי ובנו הלא יהודי בעצם אבל הנימול גורשו לגרמניה, כי כך כותב ג'ורג'ו בסאני כל הזמן, גורשו לגרמניה, למרות שבעצם גורשו לפולין, לאושוויץ, על מחנות הריכוז הוא מדבר כעל "גרמניה", וזו גרמניה שאיננה גיאוגרפית אלא היא ישות חובקת-כל שבולעת יהודים שלעולם אינם חוזרים, ומישהו אחר עתיד לאכלס את בתיהם הגדולים, אלה שראו בהם חיים לדורותיהם, הולידו בהם בנים ומלו אותם מבלי לחשוש שבכך הם גוזרים את גורלם, וכעת הם נוכחים רק בזיכרון, שאף הוא יילך וידהה. אחד מביניהם, מהמעטים שחזרו, דוקא מבקש חדר אחד למגוריו באותו בית ישן שהיה בית הוריו, ואז הפך למפקדה פשיסטית, ואז נפל לידי הפרטיזנים, שלכאורה הוא צריך לחוש עמם בנוח, אבל גם בין מתנגדי הפאשיזם בולט היהודי כנטע זר, כמי שנעקר ממקומו ומתקשה לשוב ולהכות שורש אפילו בבית שגדל בו. נוכחותו איננה נוחה להם, לא לפאשיסטים שמצניעים את עברם ולרוב אין מזכירים להם אותו, גם אם הם עצמם נהנים לעתים להתפאר בעלילות נעוריהם שיפה להן השתיקה. כמה נוח כשהם נעלמים שוב, היהודים האלה, האודים המוצלים מאש, ומהגרים לישראל או לארצות הברית, ואין צורך יותר לראות את עיניהם המאשימות, ואין צורך להתכחש לכך שזה היה דרוש, הגיטאות, הגירוש, ההשמדה. כי מי שחשב כך ופעל לשם כך איננו משתנה וגם איננו נעלם. הוא שם, שותה לו בנחת בבית הקפה שמול הקיר שאליו נורו קרבנותיו שדאג לשלוף מבתיהם או ממקומות מחבואם, אנטי פאשיסטים, סוציאליסטים, יהודים. הוא עישן בנחת ממול כשנורו למוות והוא עדיין יושב שם ממול, כי במשפטו, כמו רוב הרוצחים הוא יצא זכאי, והוא אוהב לספר עלילות גבורה מהימים ההם, כשהיה עוד צעיר.

והיא, האחות שהרופא נשא לאשה כשהרתה לו והיתה לו אשת חיל ומתה בטרם עת, והוא עשה בוודאי את הדבר הנכון, אבל היא, שקבורה לבדה בבית הקברות הנוצרי, גם ממנה לא נותר זכר, מלבד בלב אחותה, כי בנה הצעיר מת בילדותו והבכור, הנוצרי אבל הנימול, נרצח באותה ארץ מחנות שג'ורג'ו בסאני קורא לה גרמניה, למרות שהתקיימה הרבה מחוץ לגבולותיה הארציים, יחד עם אביו היהודי המלא, משני הצדדים, כך נהגו לשאול אותי כשחייתי שם: את יהודיה אמיתית, משני הצדדים? ואמרתי כן, אני יהודיה אמיתית, ואמרו שאני בכלל לא נראית. זאת היתה אמורה להיות מחמאה.

פתאם הסיפור הזה, על הרופא היהודי והאחות הלא יהודיה שבילו ליל אהבים בבית החולים ובגלל שציפו לבן נישאו והקימו להם בית, ואחרי שנים עברו לבית גדול ויפה, בית שמשדר הצלחה בחיים, ובסך הכל, למרות קצת עיקומי אף דוקא מהצד היהודי שלא התפעל מהמשפחה שעמה נקשר בקשר נישואין, פתאם הוא הפך לסיפור האובדן, סיפור החורבן והמוות. פתאם הכל עמד בסימן הסוף. והמחשבה שאולי אפשר היה להפוך את הכל. אולי לו נותרה האם בחיים, היתה מצליחה להציל לפחות את בנה היחיד שנותר לה? האם ניסו בכלל להציל את עצמם, או צייתו והצטרפו לשיירה? והלא היו להם קשרים עם כמה רמי מעלה ובעלי ממון בעיר הקטנה. קשה לעכל את חוסר היכולת לתקן, להציל משהו, להציל מישהו. לעמוד מול חוסר האונים של מי שהיה שם, וגם של מי שמתבונן בדיעבד, בריק הגדול שנפער.

לא הרבה נותר, הקהילה נשמדה, ומי שחזר מצא את עצמו מוקף בפאשיסטים שכשחשו מאוימים התחסדו ושיקרו, כשסר מהם האיום חזרו לספר בחדוה על עלילות נעוריהם. צדק לא נעשה, וגם האמת עצמה את עיניה והסיטה את ראשה. גם מי שראה העדיף להעמיד פנים שמעולם לא ראה. להכחיש, לבנות סביבך חומת הכחשה, זו אסטרטגיה שמיטיבה עם מי שעצם את עיניו כל העת, גם אם ראה, ומתעקש לא לזכור. כי ההיזכרות קשה מנשוא. גם לרוצח, גם לקרבן. והרוצח, הוא כבר ידאג שלא יטרידו אותו באי הנעימות של הזיכרון.

והספר נושא אותנו לשם, לימים שהיו ולימים שאחר כך, לימי הזיכרון ולימי ההכחשה. כמו מסע בזמן לעבר ושוב להווה שבו הכל כאילו נשכח, אבל בעיני האנשים שהיו שם מתקיים כל העת לנגד עיניהם, כאילו הזמן עצר מלכת, או בעצם חוזר וקורה כל העת מחדש.

 

ג'ורג'ו בסאני, בין החומות, סיפורי פרארה, הוצאת שוקן, 2019, תרגם מאיטלקית והעיר אריה אוּריאל.

יום שחרור אושוויץ, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה