מרית בן-ישראל / מותה ומותה של אמא שלי

 

אל תתאבדו בבקשה. גם אם אתם חולים מאד או זקנים מאד, אל תתאבדו בבקשה. הניחו לטבע לעשות את שלו בזמן שלו, ואל תנסו לחסוך סבל, כי כנראה תוסיפו סבל. זה לפחות מה שקרה לרות בן-ישראל שניסתה לשתות סם שינה בכמות קטלנית, אבל במשך שבועיים התנודדה בין חיים למוות, וסבלה מאד, וצעקה מכאבים, ונזקקה למורפיום כדי למות בפחות סבל. את המורפיום אפשר לקבל בטיפול בית. הרופאים והאחיות המטפלים יעניקו אותו לחולה שיזדקק לו. אל תנסו לבד.

זו המסקנה שלי מספרה של מרית בן-ישראל, "מותה ומותה של אמא שלי". המחברת דווקא טוענת שזכתה לפרידה הנכונה והטובה, ועם בואם של אנשי מגן דוד אדום היתה, להפתעתם, שלווה ומחויכת. אבל אולי שמחה שהשבועיים של טיפול באם המתנדנדת בין חיים למוות הסתיימו סופסוף במוות שלם וגמור? את כותרת המשנה של הספר הזה: "סיפור אהבה", לא הצלחתי בכלל להבין. רות בן-ישראל, על פי עדותן של בנותיה, לא היתה אם אוהבת. היא היתה בראש וראשונה רעייתו המסורה ושותפתו לדרך של איש מפא"י גדעון בן-ישראל, שאולי הכי מתאים להגדירו כמנהיג פועלים, שהקדיש את חייו לפעילות כאיש הסתדרות וחבר כנסת, לסיוע לעולים חדשים, לעובדים ולגימלאים, ויחד עם אשתו, שניהם משפטנים במקצועם, הם קידמו חוקי הגנה על עובדים, נשים ואזרחים ותיקים. הם היו בראש וראשונה אנשי ציבור, שאכן הקדישו את חייהם לטובת הציבור, והניחו את הטיפול בילדיהם במידה רבה בידי הסבים ובמיוחד הסבתות. היה לך מזל שאבא מת לפנייך, אומרת מרית לאמה, והיית יכולה לפתוח את הלב גם לאנשים אחרים, ואפילו לסביון [אחותה] ואליי.", ואמה עונה "כן, אתן הייתן שלב ב'". כמה נורא, אני חושבת לעצמי, לחכות שאביך ימות, כדי לזכות בלבה של אמך יולדתך. אבל מה שנורא באמת היא הטבעיות שבה הן דנות במצב הזה, שהיה שובר את לבם של רוב בני האדם: מקומן המשני בלב אימן. ואילו אביהן, דמות דומיננטית בציבור ובפוליטיקה הישראלית, כמעט ואיננו קיים בחיבור הזה, והמעט שנאמר עליו מרוחק מאד. וזה לא שמרית בן-ישראל איננה מתייחסת למחירו המשפחתי של הפמיניזם, אבל היא מעדיפה להרחיק את הדיון לסבתא רבתא אחת, שהקדישה את חייה לצדקה, והפקידה את הטיפול בעשרת ילדיה בידי בתה הבכורה. מרית שואלת את השאלה, מי ישלם את מחירו של כל הפמיניזם הזה, אבל על המחיר ששילמו היא ואחותה היא מספרת כאילו מדובר באנקדוטה משפחתית משעשעת ולא בשברון-לב.

בכלל הספר הזה, בניגוד לכל הציפיות, משעשע. הוא גדוש סיפורים משפחתיים עסיסיים בכיכובן של דמויות צבעוניות ויוצאות דופן, סבים וסבתות רבי יוזמות וכישרונות, וכמוהם גם רות בן-ישראל מתגלה כאמנית מתוסכלת, רקדנית וכוריאוגרפית, ציירת ומוסיקאית, שעקב לחצי הוריה ויתרה על מימוש כישרונותיה בצעירותה, ושבה אליהם רק בזקנתה, מאוחר מדי. מרית היא זו שהיטיבה ממנה לממש את כישרונותיה האמנותיים, ואולי גם למצוא סיפוק ואושר. נדמה שהריחוק הרגשי הותיר את האם כדמות נערצת, גם לאחר מותה, אבל גם חסם את האפשרות לקרבה אנושית אמיתית, שיש בה גם החמצה וצער. הן הירבו לצחוק ביחד, וגם בשבועיים האלה של הטיפול המייגע והמזעזע כאחת באם הגוססת הירבו לצחוק, אבל צחוק הוא גם דרך לבטא מבוכה ובלבול, ולאו דווקא רגש עמוק. היחיד שיכולתי להזדהות עם רגשותיו היה בן-זוגה של מרית, שנפרד מן האם לפני שבלעה את סם השינה שאמור היה להמיתה בתוך שעה שעתיים והכזיב, ואמר שאיננו מסוגל להיות נוכח בתהליך ההוצאה להורג העצמית הזו. הוא הגיע מדי יום לבקר, אבל נשאר בקומה הראשונה, ולא עלה לקומה העליונה שבה שכבה במיטתה בין חיים למוות. מניסיוני המשפחתי למדתי, שטיפול מסור בנוטים למות איננו מבטא בהכרח אהבה ומסירות. לפעמים מצטיינים בו דווקא מי שיש להם חשבונות בלתי סגורים עם המת או אינטרסים כאלה ואחרים. אולי אי אפשר להימנע מכך, אבל תחושתי שלי כקוראת היתה שמרית בן-ישראל איננה מעזה לחשוף בכנות את יחסיה עם אמה, וגם לא לדון בכנות בהתרחשות הנוראה הזו, של התאבדות שהשתבשה והפכה לשבועיים של גסיסה, חלקה בלא הכרה, אבל חלקה ביסורי גוף ונפש. חשתי שהיא מעדיפה ליפות מעט גם את היחסים וגם את האירועים, לברוח למיתולוגיה משפחתית, ולהדחיק כאב, משברים, התלבטויות ואולי גם חרטות. וכן, אני מתנגדת בכל לבי להתאבדות, אבל גם מי שמאמין בצדקתה, לא ייתכן שלא יהיו לו לפחות תהיות האם זו הדרך הנכונה, האם אין בכך אכזריות כלפי בני משפחתך, מטלה כבדה מנשוא, לסייע לך להמית את עצמך, ומה מרגישים מאוחר יותר, האם באמת הכל כל כך משחרר ואין כלל רגשי אשמה או חרטות, או חרדות או צער? לי אישית קשה להאמין בכך.

 

מרית בן-ישראל, מותה ומותה של אמא שלי, הוצאת אלטנוילנד, ישראל, 2025 , 154 עמ'.     

מותה של מאי פלג

מותה של מאי פלג זיעזע אותי עד עמקי נפשי. אולי זו לשון נקייה מדי להגיד "מותה", כי היא התאבדה, כי זה לא היה מות טבעי או אסון בלתי נשלט, זו היתה ההתאבדות שלה, העובדה שויתרה על חייה והרגה את עצמה. לא היכרתי אותה אישית, אבל כל מי שהיה לו קשר כלשהו לקהילת ההומוסקסואלים בירושלים, כחבר, כהורה, כתומך, ידע מיהי מאי, או חשב שידע, כי חשבתי שהיא מאד חזקה וכריזמטית, ובעצם לא היה לי מושג כמה מצבה הנפשי קשה, כמה היא רוצה למות, וכמה אנשים מסביבה יודעים שהיא רוצה למות, ובכל זאת איש מהם לא הצליח למנוע את מותה. רוב הפירסומים על מותה של מאי עסקו בבקשתה לשרוף את גופתה, בעוד שאמה החרדית ביקשה דוקא לקבור אותה כגבר שהיתה לפני שהחליפה את מינה, בקשה שבתי המשפט דחו לאור צוואתה של מאי, ולאור העובדה שהסדירה את שריפת גופתה ושילמה עליה מראש, דברים שלכשעצמם מחרידים אותי, המחשבה שהאשה הזאת, שהיתה רק בת שלושים, גיל שבו חיינו הבוגרים רק מתחילים לקבל צורה, היתה עסוקה כל הזמן באיך למות והכינה את מותה ואת שריפת גופתה בדקדקנות שבה אנשים אחרים מתכננים את טקס החתונה שלהם, שגם זה טפשי מאד, שמקדישים יותר מחשבה לחתונה מאשר לנישואים, אבל זה טפשי וחביב. כשאדם בגיל שבו אנשים מעצבים את חייהם הבוגרים מתכנן בדקדקנות את מותו ואת מה שיקרה לגופתו, במקום לחשוב איך לחיות חיים שיממשו את אישיותו, המחשבה על כך מצמררת, וקשה מאד להשלים עם כך, וקשה לי מאד להשלים גם עם כך שרוב האנשים שהתייחסו לעניין התייחסו בעיקר לרצונה של מאי שגופתה תישרף, והרבה פחות לשאלה שבעיניי הרבה יותר חשובה, איך לא שמרנו את מאי בחיים, איך לא שמרנו את הנפש החיה שלה שלא תישרף ולא תיגדע. איך אנחנו כחברה, או לפחות האנשים שהיו מקורבים למאי, ואלה שטיפלו בה וידעו היטב על רצונה המתמשך להתאבד, כי מכתבתו של הילו גלזר במוסף "הארץ" הבנתי שהיא הצהירה על כוונתה זו, והוא דוקא כן התאמץ לעזור והתאמץ לגרום שיעזרו לה ופנה לפסיכיאטרים שיעזרו לה, אבל מסיבות שאיננו יודעים הם לא מנעו את מותה, וזו שאלה שמופנית כלפי כולנו כחברה, לגבי כל מתאבד, שאנחנו כחברה מצווים לשמור על חייו ולא לתת לו למות, איך לא עשינו מה שצריך היה לעשות כדי להשאיר את מאי בחיים, ובמקרה הזה השאלה זועקת מפני שמאי לא היתה אדם מבודד, כמו פגועי נפש רבים שמסתתרים בדירותיהם ומתקשים לפגוש אנשים וקשה מאד להתקרב אליהם. מאי היתה ההיפך הגמור מזה – היא אהבה אנשים, והיתה מוקפת אנשים, והיא דיברה עם אנשים וסיפרה להם על כוונותיה, וזה הופך את העובדה שאיש לא הצליח למנוע את מותה לעובדה בלתי נסבלת ולא נותנת מנוחה.

הכתבה של הילו גלזר שממנה למדתי הכי הרבה על מאי, לצערי רק אחרי מותה, חזרה והעלתה בי גם את השאלה שמציקה לי כבר שנים, מאז קראתי מאמר שסיפר שדוקא באיראן מתייחסים מאד בחיוב לניתוחים לשינוי מין, מה שגרם לי מאז לשאול את עצמי, כפי שכבר כתבתי על כך ברשימתי "שינוי מין או בריחה מהומוסקסואליות", האם שינוי מין הוא באמת "התאמה של המין הגופני למיגדר הנפשי", או שבעצם מדובר בניסיון אומלל לתקן הומוסקסואליות, מין צורה דרסטית ומסוכנת של טיפולי המרה, שמתבססת על ההנחה שהימשכות של אדם לבני מינו במקום למין השני איננה נורמלית ואיננה טבעית, למרות שמיעוט של האנשים נמשכים לבני מינם, וזה לגמרי טבעי, כמו ששיער ג'ינג'י הוא לגמרי טבעי, למרות שרק מיעוט קטן מבני האדם הם ג'ינג'ים. יש הבדל גמור בין התייחסות למיעוט כאל מיעוט, לבין התייחסות למיעוט כאל חריגים, שהיא התייחסות קטלנית במקרה של נטייה מלידה כפי שאנו רואים אצל הומוסקסואלים. אילו החברה התייחסה להומוסקסואלים בטבעיות וקיבלה אותם באהבה, האם גם אז היו רוצים לשנות את מינם, או שהיו חיים את חייהם בשמחה ובשלוה? כל עוד יש אנשים שמוכנים לרצוח הומוסקסואלים או לפחות להצדיק את הרצח הזה, השאלה הזאת מבחינתי זועקת לשמיים. אנשים אוהבים לומר שהיום להיות הומוסקסואל זו כבר איננה בעיה, ושלפעמים זה אפילו יתרון, אבל האמירה הזו רחוקה מאד מהאמת ואיננה משקפת כלל את המציאות בחברה. רוב המשפחות של הומוסקסואלים אינן מתנכלות להם, אבל רבות מהמשפחות מתקשות לתת לבניהן ההומוסקסואלים את התחושה שהם אהובים ורצויים כפי שהם, בלי שיצטרכו לשנות שום דבר באורח החיים המועדף עליהם, ובלי שיצטרכו להסתיר ולהסתתר, כאילו עליהם לחוש בושה על מה שהינם. מאד קשה לאדם לחיות כשמשפחתו איננה מקבלת אותו פשוט כפי שהינו, בלי שיצטרך לתקן כביכול את עצמו, כדי לרצות תפיסה מוטעית של מיניות, שכביכול איננה טבעית ואיננה נכונה.

הכתבה של הילו גלזר שבה סיפרה מאי כיצד רצתה פעם, כשעוד היתה גבר, לחתוך את איבר מינה בעצמה, ולמרבה המזל לא עשתה זאת, אלא נסעה לתאילנד לעבור ניתוח, ניתוח שבארץ ספק אם היו מאפשרים לו להתבצע במצבה הנפשי של מאי, העלתה בי גם תהייה על הדימיון בין פגועי נפש שחותכים ופוצעים את גופם לבין הרצון לכרות את איבר המין. האם הרצון של מאי בשינוי מין, מעבר לרצון לתקן את מיניותה הבלתי מקובלת בסביבתה החרדית, קשור לרצון להתאבדות, רצון להשמיד את נפשה ואת גופה, האם הרצון בשריפת גופתה איננו אלא שלב אחרון ברצון להשמיד את עצמה ולא להותיר דבר מעצמה, מלבד זיכרון נורא, כאילו כל עוד יוותר ממנה דבר מה מוחשי בעולמנו, לא תדע מנוחה? כל כך היתה מאי עסוקה בתיכנון השמדתם של גופה ונפשה, עד שלא נותר בה מקום לשמחת חיים, לאושר, שיכול להיות מאד פשוט כשמסוגלים לחוות אותו, כי הרי לא הרבה דרוש לאדם כדי לחיות ולהיות מאושר, כאשר נפשו רק מסוגלת לאהוב את החיים ולחפש את השמחה, גם כאשר החיים מתאכזרים אליו ומכאיבים לו ללא רחמים וללא חמלה.

והשאלה שהכי מציקה לי, למרות שאני מעלה אותה בחשש גדול, כי אולי יש בה סוג של האשמה, אבל אינני רוצה להאשים מישהו, רק לעורר מחשבה: האם למול יסורי הנפש של מאי ותשוקתה למות, ויתרו גם חבריה ומכריה, אולי מתוך יאוש, אולי מתוך ניסיונות חוזרים לעזור שנכשלו, האם ויתרו והשלימו עם מותה הצפוי של מאי, כאילו היה גם המות סוג של פיתרון ליסורי נפשה? האם חשבו שאולי מותה ייטיב עמה, ואולי משום כך, לא הצליחו לעצור בעדה?

ואני מאמינה שאסור בשום מחיר לוותר על חייו של אדם, אפילו אם מאס בהם בעצמו, במיוחד אם מאס בהם בעצמו. כשאדם מואס בחייו האחריות לשמור על חייו ולהשיב לו את טעם החיים כבר איננה מוטלת רק עליו. היא מוטלת קודם כל על החברה.    

סנדי בם והתאבדות חולים

ביום ששי קראתי במוסף "הארץ" את תרגום כתבתה של רובין מרנץ הניג ב"ניו יורק טיימס" (הכתבה המקורית כאן) על סנדי בֶּם, לייתר דיוק על מחלתה ומותה של סנדי בם, ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליה. סנדי (סנדרה) בם היתה פרופסורית ידועה למיגדר ולפסיכולוגיה, שבגיל 65 חלתה באלצהיימר, ובגיל שבעים, כשמחלתה החמירה, התאבדה, אם אפשר לכנות זאת התאבדות, כי היא נעזרה בבני משפחתה, בעיקר בבעלה ובאחותה, כדי להשיג ומאוחר יותר לבלוע חומר הרדמה בכמות קטלנית. כשהתגלתה מחלתה וכשמצבה עוד היה טוב יחסית, הביעה סנדי את רצונה הנחוש למות בטרם ידרדר מצבה המנטלי עד כדי כך ששוב לא תהיה היא עצמה. היא היתה משוכנעת שלא תרצה לחיות כך, במוח פגוע ותודעה מעומעמת. אבל מה פירוש להפסיק להיות עצמך? אנחנו מרבים לומר על אנשים וגם על עצמנו ש"לא הייתי אני", אבל למה בעצם אנחנו מתכוונים? לעתים לכך שהיינו חולים, שלא חשנו את עצמנו בטוב, שלא יכולנו לפעול כפי שאנו רגילים ומצפים מעצמנו, לעתים למצב נפשי קשה, למועקה נפשית שדוחקת אותנו לנהוג באופן שאיננו אופייני לנו, או שאיננו רוצים להכיר בו כאופייני לנו. אבל מתי אנחנו באמת מפסיקים להיות אנו עצמנו? רובינו שונים למדי מהילדים שהיינו, מהצעירים שהיינו, הרי אדם איננו מפסיק להשתנות כל ימיו, ובכל זאת איננו מפסיקים להיות אנו עצמנו.

אחד הרגעים הקשים בשבילי בשיחותי עם אחי לאחר שהתגלה הגידול הסרטני במוחו, היה כאשר תיאר לי את מצבו בהשפעת המחלה ואמרתי לו לתומי ש"אתה לא עצמך" והוא אמר לא, אני בדיוק אותו בן אדם שהייתי תמיד, אני לא השתניתי, וכאב לי שציערתי אותו באמירתי שאיננו עצמו.

אבל הוא באמת לא היה אותו בן-אדם שהיה תמיד. כל חייו הבוגרים היה אדם דומיננטי מאד, עקשן מאד, בטוח מאד בעצמו, לעתים יהיר כלפי, והמחלה ריככה אותו. הרבה רוך ועדנה נבעו ממנו בשנת חייו האחרונה, כשמצבו היה בכי רע, שפעו ממנו הרבה חמלה ותשומת לב כלפי שלא היו בו בשנות בריאותו, כאילו הייתי אני החולה, והרבה פעמים הרגשתי את אותה תחושה שנזכרת גם בכתבה, שדוקא בתוך האימה והצער וחוסר-האונים למול המות הקרב והבלתי נמנע, יש איזה חסד, חסד של רוך, של אהבה, של חזרה לתום הילדות, כשעדיין לא יכולנו אפילו לדמיין את חיינו כמבוגרים, את האנשים שעוד ינסו להשתמש בקשר בינינו כנגדנו, את המגבלות שתכפה עלינו הקריירה האקדמית של אחי והכתיבה הביקורתית שלי, שכבר לא איפשרו לנו להיות אח ואחות כפשוטו, אלא שני אנשים פוליטיים במהותם, שכבר לא התאפשרה בקשר הפומבי בינינו שום תמימות, והעדר התמימות הזה חילחל במהרה ליחסים האישיים הסמויים מעין הציבור. כעת, כשהיה חולה סופני, היו כל אלה מאחורנו, חזרנו להיות אח ואחות שזיכרונות ילדות עצובה למדי, אך לא נטולת רגעי אושר, חיברו בינינו. כעת מילאו אותנו זיכרונות הילדות, כשהיינו לבדנו מול כל העולם, וכל מה שקרה בבגרותנו הפך חסר חשיבות.

גם סנדי השתנתה לאחר שחלתה. כל חייה היתה אם רודנית, שהפכה את מאבקה בסטריאוטיפים המגדריים לשיטת חינוך אכזרית למדי: כשבתה אמילי רצתה לגדל שיער ולרקוד בלט, לחצה עליה סנדי להסתפר קצר ולשחק כדורגל. סנדי עצמה הקפידה ללבוש בגדים נטולי אופי מגדרי – מכנסים, חולצות טי, סוודרים שסרגה לעצמה, הסתפרה תמיד קצר ולא צבעה את שער השיבה שלה. המחלה פוגגה את הנוקשות האידיאולוגית שלה. אמילי הרגישה איתה כעת יותר בנוח. כשנתיים לאחר שחלתה ילדה אמילי בן, פליכס, וסנדי היתה מאושרת להיות סבתא. סנדי שהיתה אמא מגויסת, שטיפלה בספרי הילדים של ילדיה בעזרת טוש וטיפקס, כדי לחנכם בכל מחיר לשיוויון מגדרי, נהנתה כעת לבלות שעות עם פליכס הפעוט מבלי ללמד אותו שום דבר מיוחד, לזמר לו שירים ולמלמל עמו מלמולי תינוק. סנדי עצמה אמרה לאמילי שהמוח החדש שלה מתאים אותה לתפקיד סבתא יותר מהמוח הישן שלה. סנדי היתה מרוצה לבלות עם פליכס, והסובבים אותה חשבו שאולי "סנדי החדשה" יכולה להינות גם מהחיים כחולת אלצהיימר, ואין לה סיבה להתאבד. "בסופו של דבר", כותבת רובין מרנץ הניג, "מי אמור לקבל את ההחלטה למות, סנדי הישנה או החדשה?"

ואולי זו לא היתה רק המחלה. הורים קפדנים רבים הופכים לסבים וסבתות רכי-לב. סנדי אהבה להיות סבתא. תפקיד סבתא איננו תובעני ומחייב כתפקידה של אם, ולאחר שגידלת את ילדיך שלך, אתה אנוס להאמין פחות בכוח החינוך, ויותר בכוח הגורל. כשאתה מזדקן, החמלה והרחמים הופכים חשובים הרבה יותר מאמונות לוהטות ומעקרונות חיים. סנדי חלתה אבל גם הזדקנה כדרך הטבע, היא היתה כעת אשה נינוחה, שהקריירה הציבורית המצליחה שלה מאחוריה, היא יכלה להתמסר לטיפול בגינתה ובנכדה, היתה לה כעת סבלנות לכך והנאה מכך. האם העובדה שלא יכלה עוד לתפקד כאינטלקטואלית מובילה, האם אפילו העובדה שמצבה עתיד היה להידרדר, במועד לא ידוע, עד לאובדן כבד של זיכרון ותודעה, היתה סיבה מוצדקת למות? האם בני משפחתה שהכירו אותה בשיא פריחתה היו מאבדים את הכבוד שרחשו לה, לו היתה מניחה לעצמה לחיות עד מותה הטבעי? או אולי היו ממשיכים לחוש, כפי שאמילי חשה, שהחיים עם אמה החולה הם דוקא חיים של חסד, מעין תיקון לטרור האידיאולוגי של ילדותה? ומדוע התרחק ממנה בנה,  שבראשית מחלתה דוקא חזר הביתה וסייע בטיפול בה? האם לרצונה להתאבד ולנכונותו של אביו לשתף פעולה בכך היתה השפעה גם על התרחקותו של בנה, או שהיו לכך סיבות אחרות? הסיפור שמספרת רובין מרנץ הניג חושף טפח ומסתיר טפחיים. נדמה שהיא מנסה לשכנע אותנו שהתאבדותה/המתתה של סנדי היו מעשה מתבקש ובכל מקרה ראוי להערצה.

מרנץ הניג מזכירה את השקפתו של רונלד דבורקין, מחבר הספר

 Life's Dominion: An Argument about Abortion, Euthanasia and Individual Freedom

שטען שיש הירארכיה של אינטרסים אנושיים, שמה שהוא מכנה "אינטרסים קריטיים", שבזכותם החיים ראויים לחיותם, עדיף על "אינטרסים חוויתיים", שהם ההנאה מחוויות החיים שסנדי עדיין נהנתה מהן מאד, כמו המשחק עם נכדה והטיפול בגינתה. לדעתו של דבורקין, כאשר מקבלים החלטה לסיים את חייו של אדם, צריכים האינטרסים הקריטיים לקבל עדיפות, כי הם משקפים את זהותו האמיתית של האדם. אבל מי קבע את ההירארכיה הזו, ומדוע בילוי של סבתא עם נכד צריך להיתפס כפחות ערך לעומת הוראה באוניברסיטה, או כתיבת מאמר? אחי לפחות לא חשב כך מעולם, מעולם לא העמיד את הקריירה המחקרית והאוניברסיטאית שלו מעל אבהותו. הוא אמר שלמען בילוי של יום אחד נוסף עם נכדתו שוה לו לסבול הכל, והוא אמר את זה כשמחלתו רק התגלתה. האם ההעדפה של פעילות אינטלקטואלית על פני שהות עם ילדיך ונכדיך איננה טומנת בחובה סטריאוטיפ מגדרי של מה שחשוב ומהותי בחיים? של מה שנתפס כ"גברי" על פני מה שנתפס כ"נשי", הבילוי עם ילדים? כיצד אפשר לקבל החלטות על חיים ומות – החלטה שבעיני כלל איננה נמצאת בתחום המוסר הלגיטימי, אבל נניח שמישהו חושב שכן – כיצד אפשר לקבל החלטות על חיים ומות על סמך אמות-מידה שהן מצדן לגמרי תלויות-ערכים, שלא לדבר סטריאוטיפים, של מה נמוך וגבוה בחיים, מה מהותי ומה טפל, מהו האדם ומהו האני, מהו רצון חופשי ואיך אפשר לדעת מתי הוא כזה, ומתי אדם מפסיק להיות האדם שהוא, האם אדם יכול בכלל להפסיק להיות מי שהוא כל עוד הוא חי?

הכתבה מנסה לשכנע אותנו שמצבה המנטלי של סנדי אכן הידרדר עד כדי כך שהיתה הצדקה להתאבדותה, ובה בעת לשכנע אותנו שסנדי התאבדה בדיעה צלולה. ישנה כמובן סתירה מהותית בין שני הדברים האלה, שהכתבת גם מודה בהם, כשהיא מצטטת את רודני סיימי, פעיל למען הזכות למות, שהודה כי אדם שנמצא בתהליך הידרדרות מוחית יצטרך לוותר על פרק חיים שבו יכול היה להינות מהחיים, כדי להבטיח את יכולתו להתאבד בטרם ידרדר מצבו. אפשר גם להתבונן בהתאבדותה של סנדי בעין ביקורתית יותר, ולראות בשיתוף הפעולה של אחותה ובעלה, שבלעדיו ספק אם היתה יכולה להתאבד, רצח. יהיו כמובן מי שיראו בו נאמנות מוחלטת, אבל האם כשאתה עוזר לאדם להתאבד אינך מצמצם בעצם את גבולות הנכונות שלך לקבל את האדם האהוב עליך בטוב וברע, בבריאות ובחולי ובכל אשר יבוא על האדם? האם אין יותר מכבוד האדם באמונה שגם אדם חולה מאד הוא עדיין אותו האדם וכל עוד נשמה באפו עלינו לראות בו את אותו האדם. הרי גם אחי ידע שאיננו כשהיה, ובכל זאת אמר לי: "אני בדיוק אותו האדם". והוא צדק, כי כל מה שהיה בו בחוליו היה בו גם קודם, והחולי רק נתן לו ביטוי, שזה החסד. הכנות מחייבת אותי להודות שאני מתגעגעת לאחי החולה יותר משהתגעגעתי אי פעם לאחי הבריא, ואלה היו הימים היחידים שבהם הרגשתי שהוא באמת זקוק לי, זקוק לי לא כדי שאעזור לו בעבודות לבית-הספר או לאוניברסיטה, לא כדי שאתרגם לו משהו או אקרא ואעיר הערות או אסדר לו משהו באוניברסיטה, אלא זקוק לי כמי שאני, כמי שהוא, בלי שום דבר ושום צורך מעבר לזה. זה היה חסד גדול בשבילי, שערכו גדול בהרבה ממחיר צער הצפייה במחלתו ומותו של אדם קרוב, ואת החסד הזה אסור להרוג.  

וראו גם רשימתי "מדממת".

התאבדות אינה מוצדקת ואינה מצדיקה

אתמול דיברו בתקשורת על שני מקרים של התאבדות, אחד של זוג קשישים שקודם הרגו את בנם שעל פי הדיווח היה חולה במחלה סופנית, ואחד, שזכה לתשומת לב מיוחדת, של איש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, אריאל רוניס, לאחר שפוסט בפייסבוק של אשה שטענה שיחסו אליה היה גזעני עקב היותה שחורת-עור, זכה לאלפי קוראים ולתגובות קשות כלפיו ואף הגיע לתקשורת. מגמת הדיווח היתה לצייר את תלונתה של האשה וגם אותה כמי שגרמה לרוניס עוול נורא, ואפילו כמי שגרמה למותו. האשה עצמה התנצלה והביעה את צערה על כך שבכלל פירסמה את דבריה. לרוניס, שעבד בעבר בשב"כ, יש גם חברים רמי דרג, ביניהם ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שאמר בין השאר: "אין תואר היכול לפגוע באדם כמוהו יותר מאשר גזען".

אין לי חשבון בפייסבוק וכל מה שאני יודעת על הפרשה הוא משידורי החדשות בטלויזיה ומן העיתונות, אני מאמינה לדיווחים שההתקפות על גרוניס בפייסבוק היו מאד קשות, ואולי בלתי מוצדקות, אולי אפילו תלונתה של האשה היתה בלתי מוצדקת, יכול להיות שרק היה נדמה לה שלא נהגו בה בצדק ושהיפלו אותה בגלל צבע עורה, ועדיין אני חושבת שזכותה המלאה היתה להרגיש כפי שהרגישה וגם לכתוב על כך בפייסבוק ולבקש שיתופים, ואני גם חושבת שלרוניס לא היתה שום זכות להתאבד ולהאשים אותה במותו. אנשים מתייחסים למי שמתאבד כאילו הוא מסכן וזקוק לרחמים, ולפעמים זה נכון, אבל לא במקרה הזה. התאבדות היא רצח של עצמך שלא פעם מתלוה לרצח או מחליפה רצח של אדם אחר, ובמקרה זה אני מאמינה שרוניס ביקש במעשהו לרצוח את המתלוננת על ידי רצח עצמו, וגם לרצוח את זכותם של אנשים להתלונן על היחס שאזרחים מקבלים במשרדי הממשלה, שלא פעם הוא בלתי ראוי ופוגעני. בפוסט שרוניס כתב על "אותה אישה" לפני התאבדותו, כפי שקראתיו בעיתון "ישראל היום", הוא לא הכחיש את העובדה שסירב להיענות לתחנוניה של האישה, שבאה למשרד הפנים עם שלושה ילדים קטנים מאד, אחת מהם תינוקת, ושדיבר אליה בגסות ונזף בה בסגנון שאופייני לפקידים ישראלים כשהם מדברים לנזקקים לשירותיהם, כאילו היא זו שצריכה להתנהג יפה כדי לזכות לשירות שהיא זקוקה לו, ולא כמי שאמור לתת שירות לציבור וחייב לתת לציבור דין וחשבון על טיב השירות שהוא נותן. לא פעם ישבתי שעות במשרד הפנים – אמנם בסניפו הירושלמי ולא התל-אביבי - כשסביבי אמהות עם ילדים רכים ותינוקות בוכים שחיכו במשך שעות לשירות. אני יכולה להעיד על עצמי שגם כאשה מבוגרת שיושבת מן הצד, חשתי לא פעם שאני כמעט יוצאת מדעתי, וכל זה עבור שירות פשוט  אך הכרחי של החלפת תעודת זהות וכיו"ב, שבשבילו נדרשתי להמתין למעלה משלוש שעות באולם שהצטופפו בו מאות אנשים ללא מקומות ישיבה לכולם, וכפי שחשתי אני לפחות, ללא די חמצן לכולם לנשום. שירות ציבורי איננו מעשה חסד שהמדינה עושה עם אזרחיה ותושביה, אלא חובה של המדינה ופקידיה לאזרחים, ולאנשים יש זכות להתלונן אם השירות לדעתם איננו מתחשב ומפלה. האשה בוודאי היתה מרגישה אחרת לגמרי אילו דיבר אליה רוניס בכבוד וניסה להבין את מצוקתה, במקום לנזוף בה כאילו היתה ילדה שהוא אחראי על חינוכה. גם אם מבקש שירות צועק ומתלונן שלא בצדק, הפקיד הוא זה שצריך להתנהג לפנים משורת הדין ולנסות לפתור את הבעיה מתוך כבוד למבקש השירות, ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בפקיד בכיר, ובוודאי כשעומדת מולו אם עם שלושה ילדים רכים.

מאד לא נעים שמגנים אותך ברשת ובתקשורת, אבל כמי שזכתה לכינויים "נאצית", "חולת-נפש", "פרנואידית", ועוד ועוד, כולם בשל ביקורת שמתחתי בעל-פה ובתקשורת וברשת על האנטישמיות הרווחת בגרמניה, אני מרשה לעצמי לטעון שגינויים ברשת ובתקשורת אינם בשום אופן סיבה להתאבד ולהאשים בהתאבדות את המגנים. תגובתו של רוניס מלכתחילה כלפי המתלוננת, כפי שהעיד בפוסט שלו, היתה ש"איננו מוכן" לשמוע ממנה האשמות בגזענות. מה פירוש "איננו מוכן?" האם לא היתה לה זכות לחוש שמפלים אותה בשל צבע עורה וגם להתלונן על כך? ונניח שטעתה וחשבה שנהגו בה בגזענות שלא בצדק, האם לא היתה זו חובתו של רוניס להסביר לה שאין רצון להפלות אותה, ואולי בכל זאת לקבל אותה מיד – סופסוף מדובר באשה עם שלושה ילדים רכים, אחת מהן תינוקת, סיבה טובה מאד לבקש לוותר לה על התורים הבלתי נסבלים במשרד הפנים, האם כל כך בלתי סביר היה מצדה לחשוב, שלו היתה לבנת עור, וישראלית מלידה, היו נוהגים בה טוב יותר? האם העובדה שרוניס התאבד מחייבת אותנו לקבל את עמדתו ולחשוב בהכרח שצדק? אינני חושבת כך.

אכן אין מקובל לגנות את המתים, אבל במקרה זה, שאדם מתאבד ומאשים אחר במותו, אני מעדיפה להגן על האשה האלמונית שחשה שיחסו כלפיה היה פוגעני ומפלה. מה גם שלרוניס יש חברים רבי עוצמה, כמו ראש השב"כ לשעבר, שמגינים עליו, ומעידים עליו, ששירת עשרים שנה בשב"כ, שהיה "אוהב אדם". אני לצערי אינני מאמינה ש"אוהב אדם" מסוגל לשרת בשב"כ אפילו שנה, כל שכן עשרים שנה, ובוודאי שאינני מאמינה שאוהבי אדם יכולים להגיע לתפקידים בכירים בשב"כ,  גם אם יש במאי קולנוע שמספקים להם, כולל מי מביניהם שהורה לרצוח מחבלים שבויים, במה בינלאומית לטהר וליפות את עצמם. השב"כ איננו אירגון שערכיו ומעשיו מבטאים אהבת אדם והתנגדות לגזענות. ייתכן שהשב"כ הוא אירגון הכרחי ושאנשים כמוני שנוסעים באוטובוסים וקונים בשוק חייבים את חייהם גם לפעילותם הלא-מוסרית של אנשי השב"כ, אבל להתחסד ולתאר איש שב"כ כמי שלא יעלה על הדעת לחשוד בו בגזענות, יכול היה להיות מגוחך לולא היה זה כל כך עצוב.

התאבדות היא רצח, גם אם הרצח הוא של עצמך, בוודאי אם הרצח הוא של בנך הסובל ממחלה, גם אם הוא עתיד ממילא למות. אינני מוכנה להתייחס בסלחנות לאנשים חופשיים שמתאבדים מרצונם, בוודאי לא לאלה שהורגים קודם לכן אחרים. העובדה שחולה הוא סופני ושקשה לצפות ביסוריו איננה מעניקה לאיש זכות להרוג אותו. זה איננו רצח מתוך רחמים אלא מתוך תוקפנות. מעשה של רצח, וגם מעשה של התאבדות, הם מעשים של תוקפנות, הם אינם נעשים מתוך רצון להרעיף חסד, אלא מתוך רצון לפגוע, לנקום, או לפחות לחסוך סבל מעצמך. רבים מאיתנו יעמדו במהלך חייהם חודשים ושנים ליד מיטתם של חולים אנושים. מותר לנו רק לאחוז בידם, ללטף ולנחם אותם. אסור לנו לרצוח אותם ולתרץ זאת ברחמים.

רצח הוא רצח הוא רצח, וגם התאבדות היא רצח. אנשים נוטים לרחם על מתאבדים כי הם כבר מתים, אבל גם אם לכל אדם יש זכות לרחמים, אי אפשר להצדיק את כל מעשיהם של המתאבדים רק משום שהתאבדו, ואי אפשר לתת הנחות למי שרוצחים את עצמם, בוודאי לא למי שרוצחים גם אחרים.

וולפגנג הרנדורף / עבודה ומיבנה

רק בשבת האחרונה שמעתי על הסופר וולפגנג הרנדורף ועל הבלוג שלו Arbeit und Struktur, שזה בעברית "עבודה ומיבנה", מין שם כזה שצוחק על כתבי עת מכובדים שאוהבים לצטט את אסכולת פרנקפורט, אבל בעצם הוא בלוג שמתאר את חייו לאחר שנתגלה במוחו גידול סרטני ממאיר וקטלני מסוג גליובלאסטומה. זה אותו סוג הגידול שנתגלה במוחו של אחי באפריל האחרון ותלוי כעת מעל חיינו כמו שעון חול מתקתק ומטיל אימה, ואולי בגלל זה מאז שבת אני מתקשה לחשוב על משהו אחר מלבד יומנו של וולפגנג הרנדורף, שבאוגוסט האחרון, שלוש וחצי שנים לאחר שנתגלתה מחלתו, ירה בעצמו למוות על שפת תעלת הוהנצולרן בברלין, העיר שבה התגורר. הייתי רוצה מאד לספר לאחי על הבלוג של וולפגנג הרנדורף ואולי להקריא לו ממנו, אבל אני לא יכולה לעשות את זה, כי נראה לי נורא לספר לחולה סרטן שנלחם על כל יום חיים נוסף על חולה באותה מחלה שהתאבד. הסוף הנורא הזה, שגרם לי לחשוב על היינריך פון קלייסט שהתאבד על שפת אגם ונזה יחד עם ידידתו החולה וגם על ייסורי ורתר הצעיר ועל התפיסה הרומנטית של הגרמנים את מעשה ההתאבדות שמאד שנואה עלי, הופך את יומנו של הרנדורף למשהו שאני לא יכולה לדבר עליו עם אחי. אני מאד מעריצה את אחי שאמר שכל יום נוסף שבו יוכל לראות את נכדתו הקטנה יסמין שהיא רק בת שנה שוה לו להילחם עליו, ולכן הוא מתאמץ לעבור את כל הטיפולים האפשריים, שהם טיפולים מאד קשים, ואני לא מאמינה שהייתי עומדת אפילו בחלק קטן מהם. חשבתי על כך שאחי הוא קודם כל מחנך, הוא אבא לחמישה ילדים וסבא לנכדה והוא מורה, ולכן הוא חושב הרבה גם על המסר שההתמודדות שלו עם המחלה מעבירה לאנשים אחרים, וזה המסר שהחיים הם בעלי ערך מוחלט. כשיש לך ילדים אתה מתנהג אחרת, ולהרנדורף לא היו ילדים, והוא בעצמו תמיד חשב על עצמו בתור מישהו שלא ממש התבגר, למרות שכשגילו את מחלתו הוא כבר היה בן ארבעים וארבע, שזה גיל מאד צעיר לחלות במחלה ממארת, אבל בכלל לא גיל צעיר בשביל להתבגר. אבל אולי זה מה שכל כך מושך בכתיבה של הרנדורף, שהוא קצת ילדותי בנפשו, בניגוד גמור לתיחכום של ההערות שלו בענייני ספרות, שהן אחד מקסמיו הגדולים של היומן שלו. הרנדורף הוא בן אדם קורא וכותב, והוא הצליח לחיות עם המחלה וגם לקרוא ולכתוב, וכשהמחלה מנעה ממנו לקרוא ולכתוב, הוא לא היה מסוגל להמשיך לחיות, כאילו רק אז התמודד עם המחלה הנוראה הזו כפי שהינה. אולי אנשים יחשבו שזה טפשי שאני אומרת שזה נורא שהוא ירה בעצמו, כי יש אנשים שחושבים שזה עדיף מאשר לסבול את יסורי המחלה בשלביה האחרונים, אבל אני חושבת שלהתאבד זה הדבר הנורא ביותר, כי זה מעשה של יאוש גמור וגם של אלימות, גם אם זו אלימות כלפי עצמך, והאלימות הזו מאד משפיעה על כל האנשים שמכירים אותך, ולכן היא גם מעשה של אלימות כלפי הסובבים אותך, ולכן אחי לעולם לא היה עושה כזה דבר כי הוא לא היה פוגע בצורה כזאת בילדים שלו שמטפלים בו באהבה גדולה. קשה לי מאד עם זה שהרנדורף התאבד בסופו של דבר כי היומן שלו דוקא יכול להעניק הרבה תקוה לאנשים, כי החיים שלו עם המחלה הם מופלאים, ואולי זה בעצם הדבר שהיקשה עליו להתמודד עם ההידרדרות של המחלה, זה שהוא הצליח לחיות איתה הרבה יותר זמן ממה שמצפים ובצורה מופלאה, ואי אפשר שלא לחבב אותו כשקוראים את היומן שלו, כי הוא איש חכם ומצחיק ומאד מאד כן ויש בו הדבר הזה הילדותי או הנערי שעושה חשק לחבק אותו כשהוא מספר על מכונת הכביסה של סבתא שלו שעדיין עובדת ורק פעם בכמה שנים מציפה את הרצפה – זה קורה לו כמובן כשהוא חוזר הביתה מבית החולים, וזה מצחיק וגם עצוב, כי בעצם מכונת הכביסה בדירת החדר העלובה היא זו שמקבלת את פניו, והוא שמח לראות חפצים שיש לו אמון בהם, חפצים ולא בני אדם. היומן מתחיל כשהרנדורף מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית, לא ממש ברור למה, והוא ממשיך לכתוב שם לפני חדרה של קשישה חביבה שמשוכנעת שהסיינטולוגים מרעילים את מזונה ומאכילה אותו בשוקולדים ודברי מתיקה. כנראה שהשהות במחלקה הפסיכיאטרית גרמה לו להתחיל לכתוב בלוג על מחלתו, כי החולים מסביבו הצחיקו אותו – הם היו משוגעים ולא חולים בסרטן סופני, ולא יכלו לשקף לו את מחלתו שלו, וכך מצא את עצמו מתבונן במציאות ההזויה של המחלקה הפסיכיאטרית:

"כאשר אחר הצהריים מתחיל להתפשט ריח מתוק ואני מגלה בחדר הכללי נערה רכונה על מכשיר ופלים, אני נתקף התקף צחוק קטן ופרטי. שבעה או שמונה חולים מקבלים לפי התור לב זעיר עם אבקת סוכר. האנשים מאד ידידותיים. חוץ ממני כולם מסוממים."

האופן שבו המשפט האחרון מגחיך את קודמו מצחיק אותי בכל פעם מחדש. הרנדורף מצליח לראות את צדה המשעשע והנלעג של כל סיטואציה, את הרופאים שמוטרדים מכך שאיננו זוכר את שמותיהם –  תוצאה של מחלתו – אבל משבשים את שמו - סיפוריו מבליעים ביקורת קטלנית על מערכת הבריאות – הגרמנית, במקרה שלו, אבל נדמה לי שהחולים בכל מקום בעולם ימצאו בתיאוריו את חוויותיהם שלהם, ואת התלות הנפשית שמפתח חולה סופני ברופאיו, גם כאשר הוא עצמו איננו מסוגל שלא ללעוג למערכת היחסים הנוגה הזו, שכל כך הרבה אימת מות ותקוות שוא מזינות אותה:

"תור אצל אלהים. הוא מסתתר תחת שם העט פרופסור מס' שלוש. מעט לפני היציאה לגימלאות או אחריה, עשרות שנות ניסיון, עובד שתים עשרה שעות ביום, בכל יום, דוחף אותי ביום ראשון בין התורים. חדר המתנה מלא בגידולי מוח שמזמרים את תהילתו. גליומה בלתי ניתנת לניתוח שהוא ניתח לפני תשע שנים. הרופא הראשון שדבריו הם לרוחי: במספרים, באחוזים, בהסתברויות ודרגות השפעה: (שמונים אחוז מהמוקרנים אינם מראים כל השפעה, לא כלום, רק תוצאות מאוחרות בתוך שנתיים או ארבע שנים). זה שהוא בכלל מתחשב בהשפעות מאוחרות: עד היום בבוקר לא הייתי בטוח אם עוד אהיה כאן בקיץ. מספרים נוספים שלא היכרתי: הגידול בגודל שמונה ס"מ, התפתח בששה חודשים... מדבר על מחקר בדנוור ועל אדם שנרפא בעזרת היפריצין. נרפא? זה לא מנוגד למדע? הוא לוקח את הזמן, מסביר הכל. לפרידה הוא מושיט לי את ידו ובה בעת מושך אותי בלחיצת היד אל מחוץ לחדר הקבלה: החולה הבא.

ברכבת התחתית אני יוצא מעורי מרוב שמחה."

אני צוחקת אבל גם לרגע חושבת אולי הרופא הזה יוכל לעזור גם לאחי. כשאתה נואש אתה כל הזמן מקוה לנס והצלה. אחי אומר שהרופאים נחמדים ושהוא ייקח את כל מה שיציעו לו. בכל זאת היה טיפול אחד מעיק במיוחד ובעצם לגמרי ניסיוני שהוא דחה, וזה שימח אותי. יש משהו משמח במחשבה על דחיית הטיפולים הכל כך אכזריים האלה, אבל אולי זו איננה אלא פנטסיה, כמו במחזה של ענת גוב, שחברתה עדנה מזיא אמרה, שלא לקבל טיפולים זו היתה הפנטזיה שלה. נדמה לי שלאחי אין פנטזיה כזאת. כמה הייתי רוצה שיקרא את יומנו של וולפגנג הרנדורף ויגיד לי מה הוא מרגיש ומה הוא חושב על ספרו של אחיו לצרה. אבל אני קוראת אותו לבד וחושבת על אחי, גם הוא איש שאוהב לצחוק, עדיין אוהב לצחוק, ואני מנסה להצחיק אותו כל הזמן, אבל פחות ופחות מצליחה.

Wolfgang Herrndorf, Arbeit und Kultur, Rowohlt, 448 S