שיחת בנות של אורי סלעי ומיתוס היופי

הסידרה של אורי סלעי "שיחת בנות" על טרנסג'נדריות היא כמו סידרת אגרופים בבטן. אם בכתבות עם טרסג'נדריות ייצוגיות אנו שומעים לרוב שהן היו גברים אומללים, עד ששינו את המין והפכו לנשים מאושרות ושלמות עם עצמן, בסידרה הזו יש מעט טרנסג'נדריות מאושרות. אולי ג'ניפר קים מאושרת, מפני שהיא השלימה את הניתוחים ויש לה חבר שקיבל אותה כפי שהיא ולא שאל שאלות מציקות, ויש לה עסק משלה, כך שאיננה צריכה לשאת חן בעיני מעסיקים. אבל רוב הטרנסג'נדריות שמדברות בסידרה מספרות סיפור של שוליות הולכת ומחריפה: קודם היו יוצאות דופן בקהילת ההומוסקסואלים, וכעת נדחקו לפינה נידחת עוד יותר: קשה להן להתקבל לעבודה, והאנשים שאמורים לסייע להן להשתלב בחברה כנשים, שולחים אותן לעסוק בזנות, כאילו העיסוק בזנות הוא חלק בלתי נפרד משינוי המין מגבר לאשה. גברים מעוניינים בהן ליחסי מין בלבד, ובסתר, כפי שאומרת אחת המשתתפות היותר נוגעות ללב בסידרה: "הם מחפשים את הניראות הנשית עם הזין". בוודאי אינני מכירה די הצורך גברים, כדי לדעת אם רבים מהם מחפשים את "הניראות הנשית עם הזין". ייתכן שכן, אבל הגברים האלה אינם מציעים לטרנסג'נדריות אהבה וקבלה וזוגיות, אלא מעוניינים בהן אך ורק כדי להגשים פנטזיות מסעירות של מיניות חריגה. אם היו להן ציפיות לברוח מהנידוי החברתי שחוו כהומוסקסואלים, הרי שינוי המין, בניראות החיצונית או בסידרת ניתוחים, ועם "לייזרים לייזרים לייזרים, הורמונים הורמונים הורמונים" כפי שאומרת אחת מהן, הופך אותן למנודות עוד יותר. חלקן מוותרות על זוגיות בכלל, ואחרות, וכנראה לא מעטות מהן, אומרות שאם גבר רוצה אותן רק ליחסי מין, ולעולם לא יביא אותן לבית אמו ולא ירצה בהן כבנות זוג גלויות, עדיף שישלם. יחסי מין בתשלום הופכים מביזוי לעידוד: אם משלמים לך הרבה על יחסי מין, סימן שיש לך ערך. אבל איזה ערך, ובתור מה?

ונדמה שגם אלה מן הטרנסג'נדריות שנחשבות למצליחות ומקובלות חברתית, מחפשות לעצמן גבר עשיר שיפרנס אותן ויאפשר להן חיי עושר, דירה מפוארת, מכונית מפוארת, מותרות, להיות "מעושרות" ששואבות את כוחן ומעמדן החברתי מקשר עם גבר רב אמצעים, שאולי זה נחשב נורמטיבי יותר ומכובד יותר בחברה מזנות, אבל לא שונה בעיקרון. אלה עדיין חיים שבהם מין וניראות – זהים או סותרים זה לזה – הם סחורה שנמכרת בכסף, והכסף הוא המדד היחיד לערכן של מערכות יחסים, שלפיכך הן זמניות מטבען, כי קשה לבסס מערכת יחסים ארוכת-טווח על מראה חיצוני, ועוד כזה שמתוחזק באמצעים חיצוניים: כי מי יכול להישאר צעיר ויפה לנצח, ולו בעזרת אינספור ניתוחים ומתיחות ו"הורמונים הורמונים הורמונים, לייזרים לייזרים לייזרים", שמן הסתם יש להם גם תופעות לוואי לא פשוטות. נדמה שרבות מהטרנסג'נדריות האלה הפכו מגברים שחיים בזוגיות הומוסקסואלית לנשים, או לגברים שנראים כנשים, שיכולים לצפות רק ליחסי מין בתשלום, או לכל היותר להיות "אשה מוחזקת", שכל ערכה הוא באספקה של מראה מסוים ויחסי מין מסוימים, כלומר שאין לה קיום אלא במידה שגברים מגלים בה עניין מיני שהם מוכנים לשלם תמורתו. ולפיכך עניין מרכזי בחיים, גם אצל אלה מהטרנסג'נדריות שיש להן מקצוע מכובד או עסק מצליח, הוא שימורו של המראה החיצוני, שהוא מראה מעוצב ומוקפד לפרטיו כדי להתאים לדימוי מסוים של נשיות מושכת שכמעט איננו קיים במציאות באופן טבעי. לכאורה הסיבה היחידה לשינוי מין, ועוד שינוי מגבר לאשה, שפירושו ברוב החברות ירידה בסולם החברתי, היא "להיות מי שאני באמת", בלי שקרים ובלי מסכות, אבל להיות טרנסג'נדרית פירושו לתחזק כל הזמן מסכה של מראה נשי מטופח שאין לו שום קשר עם שום אמת, הוא רק מייצג דימוי של אשה מושכת בעיניים של גבר, ולחפש כל הזמן אישור מהסביבה הגברית שמחפשת ייצוג לדימוי הזה ולא שום דבר אמיתי, כי האמת שלנו היא שכולנו, גברים ונשים וטרנסג'נדרים, לרוב לא מתאימים לדימויים חיצוניים, ולא נראים במיטבנו, וכשאנחנו קמים בבוקר אנחנו פרועים וטרוטי-עיניים, והאהבה לדידנו היא היכולת לקבל אותנו ממש כאלה, ונדמה שהטרנסג'נדריות ויתרו מראש ולגמרי על הציפיה האנושית הזאת שמישהו יאהב אותך ויקבל אותך – ואין זה משנה אם מדובר באהבת הורה או אהבת בן-זוג – כפי שאתה באמת, שזה בלי ניתוחים ובלי טיפולים ובלי לייזרים והורמונים, בגופות האנושיים והלא מושלמים שלנו, השמנים מדי, המקומטים מדי, המזדקנים ללא חן, ובכל זאת ראויים לאהבה שראוי לה כל בן אנוש.      

מותה של מאי פלג

מותה של מאי פלג זיעזע אותי עד עמקי נפשי. אולי זו לשון נקייה מדי להגיד "מותה", כי היא התאבדה, כי זה לא היה מות טבעי או אסון בלתי נשלט, זו היתה ההתאבדות שלה, העובדה שויתרה על חייה והרגה את עצמה. לא היכרתי אותה אישית, אבל כל מי שהיה לו קשר כלשהו לקהילת ההומוסקסואלים בירושלים, כחבר, כהורה, כתומך, ידע מיהי מאי, או חשב שידע, כי חשבתי שהיא מאד חזקה וכריזמטית, ובעצם לא היה לי מושג כמה מצבה הנפשי קשה, כמה היא רוצה למות, וכמה אנשים מסביבה יודעים שהיא רוצה למות, ובכל זאת איש מהם לא הצליח למנוע את מותה. רוב הפירסומים על מותה של מאי עסקו בבקשתה לשרוף את גופתה, בעוד שאמה החרדית ביקשה דוקא לקבור אותה כגבר שהיתה לפני שהחליפה את מינה, בקשה שבתי המשפט דחו לאור צוואתה של מאי, ולאור העובדה שהסדירה את שריפת גופתה ושילמה עליה מראש, דברים שלכשעצמם מחרידים אותי, המחשבה שהאשה הזאת, שהיתה רק בת שלושים, גיל שבו חיינו הבוגרים רק מתחילים לקבל צורה, היתה עסוקה כל הזמן באיך למות והכינה את מותה ואת שריפת גופתה בדקדקנות שבה אנשים אחרים מתכננים את טקס החתונה שלהם, שגם זה טפשי מאד, שמקדישים יותר מחשבה לחתונה מאשר לנישואים, אבל זה טפשי וחביב. כשאדם בגיל שבו אנשים מעצבים את חייהם הבוגרים מתכנן בדקדקנות את מותו ואת מה שיקרה לגופתו, במקום לחשוב איך לחיות חיים שיממשו את אישיותו, המחשבה על כך מצמררת, וקשה מאד להשלים עם כך, וקשה לי מאד להשלים גם עם כך שרוב האנשים שהתייחסו לעניין התייחסו בעיקר לרצונה של מאי שגופתה תישרף, והרבה פחות לשאלה שבעיניי הרבה יותר חשובה, איך לא שמרנו את מאי בחיים, איך לא שמרנו את הנפש החיה שלה שלא תישרף ולא תיגדע. איך אנחנו כחברה, או לפחות האנשים שהיו מקורבים למאי, ואלה שטיפלו בה וידעו היטב על רצונה המתמשך להתאבד, כי מכתבתו של הילו גלזר במוסף "הארץ" הבנתי שהיא הצהירה על כוונתה זו, והוא דוקא כן התאמץ לעזור והתאמץ לגרום שיעזרו לה ופנה לפסיכיאטרים שיעזרו לה, אבל מסיבות שאיננו יודעים הם לא מנעו את מותה, וזו שאלה שמופנית כלפי כולנו כחברה, לגבי כל מתאבד, שאנחנו כחברה מצווים לשמור על חייו ולא לתת לו למות, איך לא עשינו מה שצריך היה לעשות כדי להשאיר את מאי בחיים, ובמקרה הזה השאלה זועקת מפני שמאי לא היתה אדם מבודד, כמו פגועי נפש רבים שמסתתרים בדירותיהם ומתקשים לפגוש אנשים וקשה מאד להתקרב אליהם. מאי היתה ההיפך הגמור מזה – היא אהבה אנשים, והיתה מוקפת אנשים, והיא דיברה עם אנשים וסיפרה להם על כוונותיה, וזה הופך את העובדה שאיש לא הצליח למנוע את מותה לעובדה בלתי נסבלת ולא נותנת מנוחה.

הכתבה של הילו גלזר שממנה למדתי הכי הרבה על מאי, לצערי רק אחרי מותה, חזרה והעלתה בי גם את השאלה שמציקה לי כבר שנים, מאז קראתי מאמר שסיפר שדוקא באיראן מתייחסים מאד בחיוב לניתוחים לשינוי מין, מה שגרם לי מאז לשאול את עצמי, כפי שכבר כתבתי על כך ברשימתי "שינוי מין או בריחה מהומוסקסואליות", האם שינוי מין הוא באמת "התאמה של המין הגופני למיגדר הנפשי", או שבעצם מדובר בניסיון אומלל לתקן הומוסקסואליות, מין צורה דרסטית ומסוכנת של טיפולי המרה, שמתבססת על ההנחה שהימשכות של אדם לבני מינו במקום למין השני איננה נורמלית ואיננה טבעית, למרות שמיעוט של האנשים נמשכים לבני מינם, וזה לגמרי טבעי, כמו ששיער ג'ינג'י הוא לגמרי טבעי, למרות שרק מיעוט קטן מבני האדם הם ג'ינג'ים. יש הבדל גמור בין התייחסות למיעוט כאל מיעוט, לבין התייחסות למיעוט כאל חריגים, שהיא התייחסות קטלנית במקרה של נטייה מלידה כפי שאנו רואים אצל הומוסקסואלים. אילו החברה התייחסה להומוסקסואלים בטבעיות וקיבלה אותם באהבה, האם גם אז היו רוצים לשנות את מינם, או שהיו חיים את חייהם בשמחה ובשלוה? כל עוד יש אנשים שמוכנים לרצוח הומוסקסואלים או לפחות להצדיק את הרצח הזה, השאלה הזאת מבחינתי זועקת לשמיים. אנשים אוהבים לומר שהיום להיות הומוסקסואל זו כבר איננה בעיה, ושלפעמים זה אפילו יתרון, אבל האמירה הזו רחוקה מאד מהאמת ואיננה משקפת כלל את המציאות בחברה. רוב המשפחות של הומוסקסואלים אינן מתנכלות להם, אבל רבות מהמשפחות מתקשות לתת לבניהן ההומוסקסואלים את התחושה שהם אהובים ורצויים כפי שהם, בלי שיצטרכו לשנות שום דבר באורח החיים המועדף עליהם, ובלי שיצטרכו להסתיר ולהסתתר, כאילו עליהם לחוש בושה על מה שהינם. מאד קשה לאדם לחיות כשמשפחתו איננה מקבלת אותו פשוט כפי שהינו, בלי שיצטרך לתקן כביכול את עצמו, כדי לרצות תפיסה מוטעית של מיניות, שכביכול איננה טבעית ואיננה נכונה.

הכתבה של הילו גלזר שבה סיפרה מאי כיצד רצתה פעם, כשעוד היתה גבר, לחתוך את איבר מינה בעצמה, ולמרבה המזל לא עשתה זאת, אלא נסעה לתאילנד לעבור ניתוח, ניתוח שבארץ ספק אם היו מאפשרים לו להתבצע במצבה הנפשי של מאי, העלתה בי גם תהייה על הדימיון בין פגועי נפש שחותכים ופוצעים את גופם לבין הרצון לכרות את איבר המין. האם הרצון של מאי בשינוי מין, מעבר לרצון לתקן את מיניותה הבלתי מקובלת בסביבתה החרדית, קשור לרצון להתאבדות, רצון להשמיד את נפשה ואת גופה, האם הרצון בשריפת גופתה איננו אלא שלב אחרון ברצון להשמיד את עצמה ולא להותיר דבר מעצמה, מלבד זיכרון נורא, כאילו כל עוד יוותר ממנה דבר מה מוחשי בעולמנו, לא תדע מנוחה? כל כך היתה מאי עסוקה בתיכנון השמדתם של גופה ונפשה, עד שלא נותר בה מקום לשמחת חיים, לאושר, שיכול להיות מאד פשוט כשמסוגלים לחוות אותו, כי הרי לא הרבה דרוש לאדם כדי לחיות ולהיות מאושר, כאשר נפשו רק מסוגלת לאהוב את החיים ולחפש את השמחה, גם כאשר החיים מתאכזרים אליו ומכאיבים לו ללא רחמים וללא חמלה.

והשאלה שהכי מציקה לי, למרות שאני מעלה אותה בחשש גדול, כי אולי יש בה סוג של האשמה, אבל אינני רוצה להאשים מישהו, רק לעורר מחשבה: האם למול יסורי הנפש של מאי ותשוקתה למות, ויתרו גם חבריה ומכריה, אולי מתוך יאוש, אולי מתוך ניסיונות חוזרים לעזור שנכשלו, האם ויתרו והשלימו עם מותה הצפוי של מאי, כאילו היה גם המות סוג של פיתרון ליסורי נפשה? האם חשבו שאולי מותה ייטיב עמה, ואולי משום כך, לא הצליחו לעצור בעדה?

ואני מאמינה שאסור בשום מחיר לוותר על חייו של אדם, אפילו אם מאס בהם בעצמו, במיוחד אם מאס בהם בעצמו. כשאדם מואס בחייו האחריות לשמור על חייו ולהשיב לו את טעם החיים כבר איננה מוטלת רק עליו. היא מוטלת קודם כל על החברה.    

Transparent

כשניצן היתה קטנה וראינו סרט עצוב היא היתה אומרת: אני המצאתי לסרט סוף יותר טוב. ואני קינאתי בה שהיא יכולה להמציא סוף יותר טוב. אחרי שראיתי את כל הפרקים של הסידרה Transparent גם אני רציתי להמציא סוף יותר טוב. רציתי ששרה תחזור לבעלה ויהיה להם טוב ביחד ושג'וש יתחתן עם הרבנית החמודה רחל ויוליד איתה ילדים ומורטי שהפך למורָה יחזור לחיות עם אשתו לשעבר שלי שהתאלמנה מבעלה השני וילבש את השמלות הארוכות ושרשרות הפנינים שלו ולשלי לא יהיה אכפת. שלי דוקא אוהבת ללבוש מכנסיים, בגדים יומיומיים לא דרמטיים, כי כשאת ממילא אשה את פחות מתעסקת בהחצנת הנשיות שלך, לפחות אם את אשה כמו שלי. כל רגע בסידרה שג'ודית לייט הופיעה על המסך בתור שלי מילא אותי עונג, ושרון אמרה לי זאת אנג'לה באוארס, אנג'לה באוארס מ"מי הבוס?" שנראתה לי שם תמיד כל כך וואספית, אבל זה היה כל כך מזמן. בחיים לא הייתי מזהה את ג'ודית לייט בתפקיד היהודיה הזקנה שמתייחסת לכל הצרות והמוזרויות במשפחתה בסוג של נונשלאנטיות שלא צריך להפריע לבן-אדם להתענג על סלט כרוב או כבד קצוץ ממעדניה יהודית טובה, כי אוכל טוב תמיד מחבר בן-אדם לחיים, גרוע ככל שיהיה המצב, ורק לקראת סוף הסידרה מבינים עד כמה שלי מטביעה את יגונה בכבד הקצוץ כמו שאנשים אחרים מטביעים את יגונם בכוס. בסוף מבינים גם ששלי החליטה להתגרש ממורטי דוקא כשהוא רצה לשתף אותה, ולקחת אותה איתו למחנה הגברים שאוהבים ללבוש בגדי נשים ולרקוד בהם. היה לה יותר קשה להתמודד עם זה מאשר עם בעל שבוגד בה עם המזכירה, שזה מה שהיא חשבה קודם שמורטי עושה. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היה לי בעל שאוהב ללבוש שמלות ובכלל רוצה להיות אשה. אולי זה היה כיף לנסוע עם בעלי למחנה שבו כולם רוקדים בשמלות, גברים ונשים, ובכלל לא חשוב מי גבר ומי אשה. זה נראה לי יותר נעים מבעל שבוגד בך. אבל מה שנדמה לך שתרגיש במצבים דימיוניים שונה ממה שמרגישים במצבים אמיתיים. שלי לא יכלה לשאת את הרעיון לבלות עם בעלה וגברים אחרים לבושים בבגדי נשים, וגם במחנה הטרנסווסטיטים הם עצמם תוהים אם הם גברים שרק לובשים בגדי נשים או בעצם גברים שרוצים להיות נשים, ומורטי רק שותק, כי לו עצמו ברור שהוא בעצם אשה, ולא גבר שלובש בגדי אשה. אבל הוא והחברים שלו לא מתלבשים כמו שנשים מתלבשות היום, אלא יותר בסגנון מרגרט תאצ'ר, שזה מגוחך לא רק בגלל שאלה גברים בבגדי נשים, אלא בגלל שנשים כבר לא מתלבשות ככה, להוציא מגזרים מאד שמרניים. בכלל לא ברורה המשמעות של ללבוש בגדי נשים בתקופה שבה ממילא רוב האנשים לובשים ג'ינס וטריקו, או חליפות מכנסיים. האם עדיין יש משמעות כזו ל"לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה" (דברים כ"ב, ה)? ללא שמלות תחרה, ללא תחתוניות, ללא גרבוני משי וביריות, מה כבר נשאר כדי לבדל לבוש נשי? אולי דוקא משום כך הגברים הלובשים בגדי נשים חוזרים לסגנונות העבר, או מאמצים סגנון הוליוודי גדול מהחיים, ולובשים שמלות נוצצות, תכשיטים גדולים, נעלי עקב, פאות נפוחות, ונראים כמו בדיחה על נשים שאיננה נקיה מעלבון לנשיות. מהי בדיוק הנשיות שרוצים הגברים שרוצים להיות נשים, בתקופה שבה הנשי דוקא מטשטש את עצמו, מנסה לשדר מקצועיות, ענייניות, רצינות, ואת המיניות דוקא להבליע?   

אני לא חושבת שהייתי אוהבת את מורטי בחיים האמיתיים, למרות שהוא דמות מאד סימפטית, וג'פרי טמבור שחקן נפלא שבכלל שוכחים שהוא רק משחק את מורטי. אבל הקטע החוזר של מורטי להבטיח לכל אחד מילדיו הבטחות שמתנגשות עם מה שהוא הבטיח לילדיו האחרים ולהגיד לו שלא יספר לאחרים, כאילו אפשר להסתיר את השקרים לנצח, זה דבר שהייתי לוקחת מאד קשה בתור בת. מורטי נורא רוצה אהבה מילדיו, ובשביל לקבל אהבה הוא נותן להם כסף. זה מכמיר לב כמו שזה נשמע, ולגמרי לא יעיל, כפי שאפשר לשער. הילדים שלו לא כל כך יודעים מה לעשות עם אבא שהופך לאשה, אבל הם כן יודעים שזה משחרר אותם מכל צורך לשמור על מראית העין הבורגנית. כעת הם רוצים להתמסר למיניות המדוכאת שלהם, להרשות לעצמם להיות אמיתיים, דבר שאיננו פשוט כשאינך יודע בכלל מי אתה באמת. נדמה שחייהם מתנפצים לרסיסים הרבה יותר מחייו של אביהם, נדמה שלמרות שכולם אנשים בוגרים, איש מהם לא באמת התבגר מעולם, ולא ברור אם יתבגרו כעת. זה דוקא מה שיפה בסידרה הזאת, שמה שהיה מקולקל לא בהכרח משתפר בגלל שמורטי החליט לחיות את האמת שלו. ואולי דוקא בגלל זה מאד הצטערתי שהסידרה נגמרה, שלא היו עוד הרבה פרקים, כי היתה הרגשה שאנחנו באמצע משהו שהתחיל ועוד לא התפתח מספיק, וגם רציתי להמשיך עוד לבלות קצת עם האנשים האלה, עם סלט הכרוב והכבד הקצוץ שלהם, והאומללות, וחוסר היכולת שלהם להינתק זה מזה, והצורה שבה כל אחד מהם מעורב בחיי זולתו מבלי להותיר שום מרחב לפרטיות, והאהבה שיש ביניהם למרות הכל, ואיך שאחרי כמה זמן פשוט מתרגלים אליהם, כמו לאיזו דודה משונה אבל חביבה למרות הכל, ואחרי שקצת צוחקים מההופעה המוחצנת שלהם, שקצת קשה להתאפק עם זה, די מהר מפסיקים לחשוב שמשהו מוזר במפגשים המשפחתיים שלהם, שיש בהם גברים שמנסים להיות נשים, ואשת איש ואם שהחליטה לצאת מהארון כלסבית ולחיות עם בת זוגה, ועוד אשה צעירה שלא החליטה מה היא בכלל ומה היא רוצה להיות וקצת תקועה בילדות שלה וגבר שהוא דון ז'ואן פתטי, ומתקשה להותיר מאחוריו את הרומן שניהל בנעוריו עם השמרטפית שלו, אבל הדבר היחיד שמצליח לזעזע אותם זה הנער שנמסר לאימוץ בילדותו והתחנך במשפחה נוצרית דתית, ומברך על המזון בשם ישו. שמו של ישו בשולחן האוכל היהודי שלהם, מעל הכבד הקצוץ וסלט הכרוב, זה הדבר היחיד שגורם להם לצעוק געוואלד, וזה למען האמת די מצחיק.

גץ אלי על האוותנסיה

הראיון עם ההיסטוריון גֵץ אַלִי שאת תרגומו אני מביאה כאן התפרסם בגיליון "דר שפיגל" מתאריך 22 באפריל 1913 (מס' 17), והחלטתי להביאו כאן השבוע במיוחד בגלל אירוע מחריד בעיניי שהתרחש בבלגיה ועורר סערה: רופאים המיתו, על פי בקשתו, גבר בלגי שהיה במקור אשה ועבר ניתוח לשינוי מין שכשל, או שהוא עצמו לא היה שבע רצון ממנו, חש את עצמו כמפלצת וביקש את נפשו למות. הרופאים טענו שסבלו הנפשי הצדיק את ההיענות לבקשתו להמית אותו, למרות שהיה רק בן 44 שנים.

במקרה זה ישנן שתי התערבויות רפואיות אגרסיביות שהראשונה – שינוי מין, היא הליך מאד בעייתי בעיניי מבחינה רפואית ומוסרית, והשני הוא בעיניי פשע של רצח שאין לו כפרה, גם אם החוק הבלגי מתיר אותו בדוחק, ובכך חושף את האופי המסוכן של התרת המתות חסד, שמידרדרת בקלות לרצח אומללים וחסרי ישע. הבעייתיות של ניתוחים לשינוי מין שכבר דנתי בה ברשימתי "שינוי מין או בריחה מהומוסקסואליות?" מקורה בעובדה שניתוחים אלה מתבססים על כך שגברים ונשים שאינם תואמים את התפיסה החברתית הסטריאוטיפית לגבי מינם, נחשבים בעיניי עצמם או זולתם למי שחיים בגוף הלא נכון, ובמקום שהחברה תגלה סובלנות כלפי השונות שלהם, משנים את מינם על ידי ניתוח, כדי "לתקן" אותם. נושא שינוי המין החל להטריד אותי במיוחד בעקבות מאמר שסיפר כי דוקא בארצות שייחסן להומוסקסואלים שלילי במיוחד, כמו סרביה ואיראן, יש יחס ליברלי לניתוחי שינוי מין, עניין שחשבתי שהוא אומר דרשני. אנשים שגופם גורם להם אומללות הם אנשים שסובלים ממצוקה נפשית וזקוקים לעזרה נפשית, ולאו דוקא להליכי שינוי מין שגורמים סבל גופני קשה, אובדן פוריות, שימוש רב ומסוכן בטיפולים הורמונליים וניתוחים מסוכנים שלא תמיד תוצאתם רצויה, ולעתים, כמו במקרה זה, הם אף מחמירים את מצבם הנפשי הקשה של המנותחים. השתלשלות העניינים שבה שינו הרופאים את מינו של אדם שברור שמצבו הנפשי היה מעורער מאד עוד קודם לכן, ואז המיתו אותו, היא מחרידה ובלתי נסבלת, ובעיניי היא איננה מראה על חברה מתקדמת אלא על ההיפך הגמור מכך. החברה צריכה לקבל אנשים כפי שהם ולסייע להם למצוא את אושרם מבלי שיצטרכו לעבור ניתוחים וטיפולים מסוכנים, ורופאים צריכים להחיות ולא להמית.

על עיסוקו של ההיסטוריון גץ אלי בשואה יש לי ביקורת קשה, משום שהוא מסתמך לא פעם על מקורות מפוקפקים שמבוססים על תעמולה נאצית, תפיסותיו רוויות בהנחות אנטישמיות והוא מרבה ליצור הקבלה בין רצח היהודים בשואה לבין גירוש הגרמנים ממקומות מושבם במזרח-אירופה אחרי המלחמה, הקבלה שבעיניי גובלת בהכחשת השואה. אלי מנסה גם להסביר את רצח היהודים בידי הנאצים כנובע לא מאנטישמיות אלא מרצון למודרניזציה או משאיפה להעשיר את העם הגרמני מנכסי היהודים וכיוצא בזה הסברים שמסלפים את המציאות ששררה בתקופת המשטר הנאצי ומתעלמים מאופיה הנפשע של האידיאולוגיה הנאצית. יחד עם זאת אני חושבת שהראיון שלהלן, שבו הוא דן בעיסוקו בהשמדת נכים וחולי נפש בידי הנאצים שהונע לדבריו מהיותו אב לבת שסובלת מנכות קשה,הוא מעניין וחשוב, ובפרט התייחסותו בהקשר זה להמתת החסד המותרת כיום בהולנד, בלגיה ולוכסמבורג, ויש לצערי גם בישראל מי שמצדדים בה.

מתוך כתבת דר שפיגל, 22.4.1913, גיליון 17, "כל זה הוא חלק מהחיים":

ההיסטוריון הברלינאי גץ אלי, בן 65, הוא אב לילדה נכה. שמה קרלינֶה והיא בת 34. בראיון הוא מספר על השמחות והמצוקות שמביאים חיי היומיום עם ילד נכה. במשך 32 שנה חקר אלי את האוותנסיה. [רצח נכים וחולי נפש בידי המשטר הנאצי, ע.פ.] ספרו Die Belasteten "הנושאים בנטל" הופיע כעת בהוצאת ס. פישר (359 עמ', 22.90 אירו). את הראיון ערכה העורכת סוזאנה באייר.

שפיגל: מר אלי, חקרת את מה שמכונה אוותנסיה – רצח הנכים וחולי הנפש במשטר הנאצי, ואתה אב לבת נכה. האם הנושא אינו קרוב אליך מדי?

אלי: כמובן שאני יודע, שבאותם ימים בתי היתה מועמדת להמתה. אבל מחלתה של קרלינה לפני 34 שנים היתה גם הגורם לעיסוקי בנושא זה. ייתכן שזו היתה גם צורה לעבד את הדברים. כך הגעתי לחקר הנאציונלסוציאליזם. זה לא מפריע לי שנושאים קרובים אליי, להיפך: זה לא נעים בעיני שגרמנים רבים שכותבים על התקופה הנאצית, נוהגים כאילו אין להם נקודת מבט אישית. אני צוחק על כך לעתים ושואל עמיתים מבוגרים יותר: "אז מה עשה אביך במלחמת העולם השנייה?"

שפיגל: ספרך על האוותנסיה מוקדש לקרלינה, ואתה גם כותב כמה משפטים עליה. למרות זאת בביקורות ובראיונות בתך בקושי מוזכרת. האם יש רתיעה?

אלי: זהו ספר מדעי. על פי אמות-מידה אלה דנים בו. היסטוריונים גרמנים מטפחים את מה שקרוי אובייקטיביות. הם מדמים לעצמם שהם יכולים לסלק את הסובייקטיבי וכך לסלק גם את מה שמפריע. אבל בכל זאת יש פרופסור גרמני להיסטוריה ששואל אותי בקביעות מה קורה עם קרלינה, וזה הנס מומסן. זה מבדיל אותו מאחרים.

שפיגל: כיצד משפיעה הרתיעה מהאישי על המדע?

אלי: אני נמצא בשולי החוגים האקדמיים ובמתיחות איתם – מתיחות, שממנה אני שואב אנרגיה, רעיונות וושאלות. המפעל הזה עסוק בעצמו בצורה מטופשת, לכן נכתב מספר גדול של טקסטים סטריליים – לעתים קרובות בבזבוז שלא ייאמן של כספי ציבור – שהם דוגמה מאלפת לכך איך מבריחים קוראים ודוחקים הצידה דיונים היסטוריים. מחקר הנאציונלסוציאליזם הוא בחלקו הגדול מדע של הרחקה וגירוש-שדים. לכן מעמידים פנים כאילו האנשים בנאציונלסוציאליזם היו מפלצות – כאילו הם היו לגמרי שונים מאיתנו היום.

שפיגל: היכן הדברים המשותפים?

אלי: כותרת המישנה של ספרי היא: היסטוריה חברתית. אני מתבונן לא רק ב-500 הרוצחים ומאתיים אלף קורבנות האוותנסיה, אלא מנסה לזרוע אור על הסביבה שביניהם: כיצד התנהגו קרובי משפחה ושכנים? אז נתקלים בתגובות, שהן כלל אנושיות: חולים כרונים ונכים יכולים להפוך לנטל על המשפחה. ההתנסות הזו אינה זרה לאיש.

שפיגל: לכן כותרת ספרך היא: "הנושאים בנטל". הם מוכיחים, שהרצח ההמוני לא היה אפשרי לולא הסכמתם השקטה של קרובי המשפחה.

אלי: אינני מדבר על הסכמה. מארגני הרצח באוותנסיה בדקו בשיטתיות, מי מבקר את החולים ובאיזו תדירות. כאשר הם התרשמו, שהקשר המשפחתי איננו הדוק, החולה היה נשלח אל מותו הרבה יותר מוקדם מאחיו לסבל, שזכה לביקורים סדירים. לאחר הרצח קיבלו הקרובים תעודת פטירה רשמית עם סיבת מות שקרית. הרוב הסתפקו בכך, הם קיבלו את הצעת המדינה, שאינם צריכים לדעת את סיבת המות האמיתית. על אותו בסיס חברתי – חצי במחשכים, בהנחה שאנשים יפנו את מבטם הצידה, יכלה לצאת לפועל גם השואה. הרוצחים שהחלו בשנת 1939 באוותנסיה, הופתעו כמה מעט התנגדות נותרה. זה נבע מהבושה של הרבה קרובי משפחה.

שפיגל: בושה שעד היום לא נעלמה.

אלי: כל גרמני שמיני שחי היום הוא קרוב משפחה ישיר של אחד מקורבנות הרצח הזה. ואם מוסיפים לכך קרובי משפחה מנישואין, כמעט כל אחד ימצא מישהו. אבל ברוב המשפחות אין מדברים על כך. הנרצחים נשכחו.

שפיגל: קרובי המשפחה יכלו לחקור בארכיונים.

אלי: המוסדות שמחזיקים היום במסמכי הקורבנות, אינם מפרסמים לרוב את השמות – למרות שאין לכך סיבות חוקיות של הגנת הפרטיות. שאלתי את נשיא הארכיון הפדרלי ואת הממונה על הגנת הפרטיות בגרמניה מדוע. שניהם ענו: "בבקשה תתחשב בקרובי המשפחה שעדיין חיים." במקרה של היהודים מעולם לא הסתרנו שמות, אבל לגבי המכונים משוגעים פתאם אנחנו רוצים להגן על הקרובים שחיים היום. למה? לשם מה?

שפיגל: זהו פחדם של קרובי המשפחה, שבהם עצמם דבק משהו שאיננו נורמלי.

אלי: כן. כמו שלפני עשרים שנה כשהוקמו אתרי הזיכרון הראשונים והגיעו לשם המכתבים הראשונים מקרובי משפחה, שאלו לפני הכל: האם יש לנו מחלה תורשתית במשפחה?

שפיגל: בספרך אתה מצטט התבטאות של אב, אשר בתקופה הנאצית ציפה ממנהל מוסד שישחרר אותו מן האחריות לילדו. קרירות קיצונית כזו בכל זאת נראית לנו היום מוזרה.

אלי: ההתנהגות הקיצונית כן, אבל התחושה הבסיסית של הנטל לא. אבי היה במשך שנים רבות דמנטי, ואז הוא נכנס למוסד. אנחנו ידענו שזה לא אידיאלי, אבל זה לא הלך אחרת. ועוד דוגמה: לפני 35 שנה שלחה הקומונה שלנו אחד מאיתנו למרפאת עצבים. עד היום אנחנו נפגשים ומדברים, אבל לא עליו. איננו יודעים אם הוא עדיין חי. זה לא פשוט עם חולי נפש. כשילד סובל ממחלת נפש, יכולים להתעורר במשפחות חילופי האשמות.

שפיגל: ישנן הרבה הפלות של נכים. מצד שני יש מאמצים לשלב נכים. בתי ספר נדרשים לכך. עד כמה שונה החברה של היום מזו של אז?

אלי: ככה זה. קרלינה ואנו הוריה קיבלנו הרבה מאד עזרה מן המדינה, יחס מאד ידידותי מאנשים פרטיים ומאנשי מקצוע. לעתים קרובות אומרים שלא עושים מספיק, אבל זה לא נכון. אני יכול רק לומר תודה. מבחינה זו אנו חיים במדינה בת-מזל. כאב לילדה נכה אני יודע, כמה התמיכה חשובה לאיזון הפנימי. במשטר הנאצי חשו קרובי המשפחה את לחץ התעמולה, חשו עול גם מבחינה תורשתית, רובם חיו בתנאי מצוקה חומרית, בנוסף לכך התנהלה מלחמה. את זה שאנשים התערערו במצב כזה אני מבין.

שפיגל: בתך קרלינה נולדה בריאה וחלתה מספר ימים אחרי הלידה. מה קרה?

אלי: ביום השלישי לחייה היא נפגעה מסטרפטוקוקים ולא רצתה לשתות יותר. אצל 30 אחוז מן הנשים ההרות יש סטרפטוקוק B, כאשר מבחינים בכך מוקדם ונותנים אנטיביוטיקה, לא קורה דבר. בשנות השבעים בדיקות אלה לא היו נהוגות. מלבד זאת זו היתה תקופת הלידות העדינות, קרלינה באה לעולם במרפאה פרטית – רופא הילדים נשאל בטלפון וביטל את הבעיה כקדחת-שתייה. קרלינה התמוטטה כל שעה, בבוקר היא עוד היתה פורחת ובערב אפורה, חיוורת ומקומטת. עבר יותר מדי זמן עד שהיא הגיעה למרפאת ילדים.

שפיגל: כישלון רפואי?

אלי: כן, אבל גם אנחנו ההורים רצינו לידה רכה. בכל זאת דברים כאלה קורים שוב ושוב בדרך כזו או אחרת. הנכויות הן חלק מחיינו, רק הצורות משתנות. גם אם מקרים כמו זה של קרלינה היום נדירים יותר, גם אם מפילים היום 90 אחוז מן העוברים הלוקים בתסמונת דאון, יש היום למשל יותר נזקים כתוצאה מלידות פגים. ויש יותר זקנים במצב קשה של בילבול.

שפיגל: איך הגיבו הרופאים במקרה שלך?

אלי: הרופא האחראי במחלקת טיפול נמרץ במרפאת האוניברסיטה לקח אותי אחרי שלושה ימים הצידה ואמר: "אם בתך תשרוד את הלילה הבא, היא תהיה נכה מאד קשה". אני הבנתי זאת כשאלה מוצפנת, ואני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול.

שפיגל: כשאלה האם הרופאים צריכים לדאוג לכך, שקרלינה לא תשרוד את הלילה? מה אמרת?

אלי: שהוא צריך לעשות הכל כדי שהיא תשרוד.

שפיגל: עוד לפני לידתה של קרלינה תוכנן, שהיא תחיה אצל אמה. האם, מורלינד טומלר, היתה אם לילד מקשר אחר. אתה עצמך אב לשלושה ילדים מנישואיך. איך קרלינה שינתה את חייך?

אלי: את הרוב, אני רוצה להדגיש, לקחה על עצמה אמה של קרלינה. בשנה הראשונה היא עזבה את עבודתה, אבל לאחר שנה החלה שוב לעבוד כמורה. בית הספר שלה הפך אז לבית ספר אינטגרטיבי. ואני קיבלתי מקרלינה את הדחף לעבודתי.

שפיגל: אתה נראה מאושר כשאתה מדבר על קרלינה, ובכל זאת החיים עם ילד נכה הם תובעניים.

אלי: קרלינה אינה יכולה לדבר, היא יושבת בכסא גלגלים, יש לה תנועות בלתי רצוניות, חייבים לתמוך בפלג גופה העליון, ויש לה לעתים התקפים אפילפטים.

שפיגל: חייבים להאכיל אותה, לחתל אותה, ולעתים גם לשאת אותה?

אלי: כן, אבל היא עדינה וקטנה, שוקלת רק עשרים קילו, זה יתרון. אני לא חושב שחיים עם ילד נכה תובעניים יותר מהחיים עם ילד שאיננו פגוע כה קשה. אני חושב אפילו, שלהורים יש קשיים הרבה יותר גדולים להסתגל לנכויות בינוניות. הם עושים מאמצים במשך שנים ומנסים עשרות טיפולים, עד שהם משלימים עם כך שילדם הינו כפי שהינו.

שפיגל: במקרה של קרלינה היה ברור מהתחלה, שלא יהיה הרבה שיפור?

אלי: לאחר שנה בערך. וכך היה יותר קל לנו לומר: טוב, ננסה לעשות את חייה של הילדה קלים ככל האפשר. זה לא בלתי רגיל שהורים מפתחים לגבי ילד נכה תוקפנות, אפילו משאלות מות – זה קורה עקב עומס יתר, הזנחה או יאוש. רגשות אמביולנטים כאלה מעיקים מאד על המצפון, כי הם מכוונים כלפי אנשים קרובים, ובנוסף לכך לגמרי חסרי אונים. הפרוגרמה הנאצית של בריאות וכושר חיזקה את הרגשות האמביוולנטים האנושיים האלה, כאן מתחילה הפוליטיקה של הרצח.

שפיגל: הורים רוצים לראות בילדיהם את בבואתם, כך גם נוצר קשר. כאשר הילד מוכשר, ההורים מאמינים ברצון שזה בזכותם. לראות את בבואתך בילד נכה צריך להיות קשה יותר. איך זה עבורך?

אלי: זה בהחלט עובד. קרלינה מאד עדינה ומאוזנת. את זה היא קיבלה בוודאי מאמה. היא יפה. היא צוחקת ובוכה, היא אוהבת מוסיקה, אוכל טוב וחברה. היא גם שותה לפעמים בירה. לפעמים היא נראית ערמומית. אז אנחנו אומרים: היא נראית מאד אינטליגנטית.

שפיגל: בתך היתה בגן הורים, אז בבית-ספר מיוחד וכיום חיה במוסד טיפולי. מה דעתך על השאיפות החדשות לשילוב, שכל בתי הספר יהיו פתוחים לכל הילדים? מבקרים טוענים, שבבתי ספר רגילים ילדים נכים ירגישו יותר שהם סוטים מהנורמה, וזה יוסיף להם מועקה.

אלי: ישנם ילדים ששמים לב שיש להם תפקיד מיוחד והם נהנים מזה, אבל ישנם רבים ששמים לב שאינם אינם מסוגלים כמו האחרים, ושמחים להיות בבית-ספר מוגן. זה תלוי באישיות. לכן צריכה להיות אפשרות בחירה.

שפיגל: הדרישה לבתי ספר משולבים באה יותר מן הצד השמאלי של החברה. אתה עצמך היית פעם אוהד של השמאל, אבל כעת מסתייג מכמה דברים. בספרך אתה כותב שהאידיאולוגיה שהובילה לאוותנסיה קיבלה את השראתה מתנועת הרפורמה, כלומר בעצם משמאל. איך הגעת להכרה זו?

אלי: לא היתה התנגדות מן הצד השמאלי והחילוני לרציחות האוותנסיה. הדימוי של חברה בריאה, של אנשים שמסוגלים לפעול ולהינות, נוצרה בחוגים הבורגנים-ליברלים והלא כנסייתיים של החברה. רעיונות האוותנסיה לא באו מן הימין הקיצוני ולא מן הקונסרבטיבים. היא היתה והינה חלק מן המחשבה המודרנית והמתקדמת – רק שהחשיבה הזו בשום מקום בעולם לא הוצאה לפועל בקיצוניות כזו כמו במשטר הנאצי. בכמה חברות אירופיות, שמאד מכוונות למודרניות, מקבלים סיוע להמתה יותר כמובן מאליו.

שפיגל: לאלו מדינות אתה מתכוון?

אלי: לאחרונה פגשתי עמיתה הולנדית. היא סיפרה שהיא בדיוק טילפנה לאחיותיה, כי הן מחפשות מועד, שבו תומת אמן חולת הסרטן מות יזום. בנה של מלכת הולנד, שמאז תאונת סקי נמצא בתרדמת, מטופל בבריטניה, כי בהולנד כמעט אין יותר מוסדות שבהם מטפלים בחולים כאלה.

שפיגל: הולנד היא הארץ הראשונה בעולם שהתירה סיוע פעיל להמתה.

אלי: זה עקבי מבחינה היסטורית. ההולנדים יצרו את המדינה האזרחית המודרנית הראשונה באירופה. הם התבססו מוקדם על חופש בחירה, על אושר ורווחה בעולם הזה.

שפיגל: התנגדות להשמדת מה שנקרא "חיים חסרי ערך" הגיעה מצד הכנסייה, מצד קלמנס אוגוסט גראף פון גאלן, שמשנת 1933 עד 1946 היה בישוף מינסטר. גאלן היה מאד שמרן. זה מראה שבקושי אפשר להתייחס לאוותנסיה בקטגוריות של ימין ושמאל.

אלי: באותה דרשה שבה הוקיע הגראף גאלן את האוותנסיה כפשע חמור, הוא גינה יחסי מין לפני הנישואין. מניעי התנגדותו של הגראף גאלן זרים לנו היום, ובכל זאת ראוי גאלן להוקרה על התנגדותו הייחודית, האמיצה.

שפיגל: רוב האנשים רוצים חיים של חופש בחירה, ולהתיר הפלות וסיוע להמתה בתנאים מסוימים. עם זאת אנו יודעים, שהדימוי של המושלם הופך אותנו לאכזרים. הכנסייה מאבדת את השפעתה, אין יותר קוי יסוד מוסריים. האם אנו זקוקים לאתיקה חדשה?

אלי: כן, אנו חייבים לנסח מחדש אמות מידה מוסריות. אנשים מוכרחים להציב גבולות להתנהלותם ולמאוויהם. בתנ"ך ישנו המשפט היפה, המאד רדיקלי: כל אדם הינו צלם אלהים – לא משנה עד כמה הוא חולה, עני או פגוע. היינו צריכים לנסות לקבוע את העיקרון הזה בהבנה העצמית המעשית והחוקית שלנו.

סוף הראיון

כבר כמה פעמים קראתי את הראיון הזה והוא מוסיף לעורר בי רגשות עזים. קשה לי מאד עם גץ אלי, עם האופן שבו הוא מרדד את האידיאולוגיה הנאצית ואת ייחודה הנורא, את תורת הגזע הנאצית ואת דימוי הגוף הגרמני המושלם שלא הותיר מקום בחברה לנכים ופגועים בגוף או בנפש, כאילו לא האידיאולוגיה המחרידה הזו, אלא רגשות הדחייה והרצון להתנער מהקרובים הפגועים מילאו תפקיד מרכזי בהשמדתם. אלי תמיד מאד מנסה לקרב ולהבין את פוליטיקת הרצח הנאצית, להסביר אותה בקנאה, בחמדנות, בקושי לטפל בנכים, הסברים אנושיים רגילים שבשום מקרה אחר לא הביאו לקיצוניות של רצח ההמונים הנאצי. גם ראייתו את הרצח ההמוני כביטוי למודרניות, שכך הסביר בספריו גם את השואה, כמיזם של קידום המודרניות על ידי סילוק ורצח היהודים, מזעזע ומקומם ברשעותו ואווילותו. הרי רצח תינוקות פגועים נהג גם בספרטה העתיקה ולא רק בה, והדת הנוצרית, בהשפעת התפיסה היהודית, היא זו ששמה קץ לרצח תינוקות פגועים בארצות הנצרות. ובכל זאת יש עוצמה גדולה בראיון הזה, שהכאב הפרטי וגם רגש האשמה הפרטי על הרשלנות והטיפשות שהביאו למצבה של הבת גוברים בו על התיאוריות שטמונות בכל התבטאות של גץ אלי כמנגינת רגע מתמדת. אחי שביקר אצלו בבית סיפר לי כיצד ישבו במטבח עם קרלינה ודיברו בעוד גץ אלי מאכיל אותה. אחי, בעצמו אב לחמישה ילדים, התקשה לשפוט את אלי לחומרה בגלל החוויה האנושית הזאת של טיפולו המסור בבת הנכה, למרות התחושה הקשה שמשאירים ניסיונותיו לתאר את הנאציזם כהקצנה של התנהגות אנושית רגילה, כאילו אין קו מאד ברור שמבחין בין רגשות קשים ודימיונות רצח שבני אדם שוגים בהם במצוקתם ובזעמם לבין ביצוע רצח בפועל, ולו גם רצח של אדם בודד, כל שכן רצח מיליונים. אבל המחשבות הקשות מכל הן אלה שנובעות מן החשד שמא אלי צודק לפחות בחלק מדבריו: בכך שהמודרניות והערצת החיים הטובים כמטרה וחופש הבחירה האישי המתלווים אליה מובילה לפוליטיקה של רצח חסרי ישע, כמו זו שהפכה חוקית במדינות הולנד ובלגיה, באופן דומה לאידיאולוגיה הנאצית, שאף היא ראתה את עצמה כמהפכנית, למרות שניזונה מסיפורי עלילות דם מימי הביניים. בכך שכפי שחששו רבים, ההתנערות מן הדת עלולה להפוך את האדם לרוצח נטול עכבות. עלה בראשי זכרה של טרי שיאבו, האשה פגועת המוח ונטולת ההכרה, שבהוראת בית המשפט האמריקאי הופסקה הזנתה עד מותה לאחר כשבועיים, והוריה שביקשו להשאירה בחיים לא יכלו למנוע את הריגתה האכזרית. למרות שהכל ידעו שבעלה רק רוצה להיפטר מן העול הזה, וכל הדמוקרטים והליברלים תמכו ברצח הזה ולעגו לרפובליקנים שהתנגדו לו, וגם בעיתון "מעריב" שנהגתי לפרסם בו מאמרים באותם ימים סירבו לפרסם מאמר שבו טענתי שהפסקת הזנתה של טרי שיאבו היא רצח לכל דבר, ועוד רצח של חסרת ישע, כי עורכי העיתון באותם ימים חשבו שליברלים כפי שהם ראו את עצמם חייבים לתמוך ברצח הזה שכל הליברלים בארצות-הברית תומכים בו ולא להתנגד לו בשום אופן, וגם כתבו לאחר שטרי שיאבו מתה ברעב שהיא נגאלה מיסוריה, למרות שקודם לכן טענו תומכי הרצח שהיא אינה חשה דבר. בינתיים גם עיתון מעריב נגאל מיסוריו. באותם ימים הבנתי שלמרות שחשבתי תמיד שלו הייתי אזרחית אמריקנית הייתי בהכרח תומכת בדמוקרטים, שהדברים אינם כה פשוטים, שהרבה פעמים אמצא את עצמי דוקא במחנה הרפובליקני, צופה בתדהמה ברוע ובעדריות ששוטפים את המחנה שחשבתי למחנה הטבעי שלי. המראיינת מסכמת באמירה שרוב האנשים רוצים הפלות וסיוע להמתה בתנאים מסוימים. האמנם? אני מאד מקוה שבישראל אין הדבר כך, שלעולם לא יתקבל פה חוק המתיר להמית אנשים, שרופאים לעולם לא יהיו סוכני רצח. כי בצלם אלהים ברא את האדם, הפסוק שאלי לא ידע לצטט בדיוק, כי איננו חלק מן התרבות הגרמנית. האם יש לפסוק הזה קיום ללא תמיכתה של האמונה הדתית, או שבחברה חילונית אף עליו יאבד הכלח? האם אפשר לשמר את המוסר גם ללא יראת אלהים? שאלות קשות, מטרידות, שלא נותנות מנוח.