דרישת נתניהו לפטר עיתונאים

 

הדבר המרעיש ביותר בעיניי בעדותו של נתניהו, שאני מופתעת מכך שאין מגיבים אליו בחומרה רבה, היא הודאתו שביקש מבעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' "לשנות את האנשים בוואלה". כלומר, נתניהו דרש מאלוביץ' לפטר עיתונאים שאינם נוחים לו ולשכור במקומם עיתונאים שיחניפו לו. נתניהו מודה בזאת שניצל את מעמדו כראש ממשלה, ואת תלותו של אלוביץ' כבעלי בזק בהחלטותיו הרגולטוריות של נתניהו, שמשמעותן עבור אלוביץ' התבטאה בסכומי עתק, כדי לקפח את פרנסתם של עיתונאים שמתחו עליו ביקורת. בניסוח שלא היה מבייש את "1984" מוסיף נתניהו: "זו בקשה של דמוקרט, של אדם שמאמין שחייב להיות שוק תקשורת מגוון". לא, הבקשה לפטר עיתונאים שאינם מחניפים לו ולהעסיק במקומם את מלחכי פנכתו לא רק שאיננה דמוקרטית, אלא היא התגלמות הדיקטטורה. בברית-המועצות ובמדינות מסוגה פוטרו עיתונאים שמתחו ביקורת, ולו מרומזת, על השליט ועל השלטון, וגם אם לא נזרקו לכלא ולא נרצחו, לא יכלו להתפרנס יותר מעיתונות, כי שום כלי תקשורת לא העסיק אותם. כזה הוא המצב בדיקטטורות: די באמירה מפי השליט כדי לקפח את פרנסתו של אדם. במדינות דמוקרטיות, שבהשפעת נתניהו ומרעיו ישראל הינה פחות ופחות כזו, השלטון איננו מתערב בכלי התקשורת ואיננו דורש את פיטוריהם של עיתונאים ואת החלפתם במלחכי פנכה. מגוחכת מכל טענת ה"גיוון": כולנו מודעים למידת ה"גיוון" בערוץ 14 הסר למרות נתניהו.

כיצד יכולה הטענה הזו, שביקש להחליף את האנשים, ולכאורה לא ביקש לשנות את הסיקור, לסייע לנתניהו להפריך את יחסי ה"תן וקח" שהיו לו עם שאול אלוביץ'? הרי הוא עצמו אומר שהפרסונל הוא מדיניות, והרי כל רעיון ההחלפה בא להביא לאתר כותבים שיחניפו לו ולא ימתחו ביקורת, ומה איפוא ההבדל בין שינוי האנשים לשינוי הסיקור. בעיניי זו הודאה בדבר גרוע בהרבה משינוי הסיקור. הדרישה לפטר אנשים שכתיבתם איננה נוחה לנתניהו ולקפח את פרנסתם, גרועה בהרבה, וגם דיקטטורית בהרבה, מדרישה לסקר את נתניהו באופן חיובי יותר, או לרכך ביקורת. לא פעם מתבקשים כותבים על ידי העורכים לנסח את ביקורתם באופן מרומז או מרוכך יותר, כדי שלא לעורר חימה על העיתון וכדי למנוע תביעות נגדו. זה אפילו לגיטימי, כל עוד אין מדובר בהתכחשות לאמת או בהסתרת עובדות, לבקש מעיתונאים ניסוחים זהירים ומסויגים יותר, כל עוד אינם גורמים לעיוות של העובדות. אבל לדרוש לפטר אנשים ולקפח את פרנסתם, מפני שכראש ממשלה במשך שנים רבות מדי צברת כוח בלתי סביר והידרדרת להתנהגות דיקטטורית, שמתבטאת בהתנפלות תוקפנית על כל כתב ששואל שאלה לא נוחה לך, או בסירוב להתראיין לכלי תקשורת מרכזיים בישראל, מפני שכתביהם מקשים עליך ואינם מתרפסים, זו לא רק פגיעה קשה בחופש הביטוי, בזכות הציבור לדעת, ובחובת השלטון לתת דין וחשבון על מעשיו לאזרחים, בין השאר באמצעות תקשורת חופשית ובלתי מאוימת, אלא זה ניצול לרעה בלתי נסבל של כוח השלטון כדי לפגוע במתנגדיו. העיתונות איננה יכולה לפעול כראוי ולמלא את תפקידה בדיווח לציבור על המתרחש במדינה, אם העיתונאים אינם מוגנים, ואם ראש הממשלה רשאי להתנכל להם, לפגוע בהם ואפילו להביא לפיטוריהם בהתאם לשגיונותיו. היה ראוי שדרישתו זו של נתניהו מאלוביץ' תזכה לגינוי כללי, מפורש ונחרץ.

לא אובייקטיבית

היום התעצבנתי כשראיתי שקלמן ליבסקינד ואראל סגל שוב מגישים את התכנית שלהם בכאן 11. יכלו לפחות לחכות עוד כמה ימים עד שיחזירו את סגל לשדר, ויכלו להגיד גם לליבסקינד שיישאר בבית ביחד עם החבר שלו אם כל כך מפריע לו שהשעו את סגל בגלל סרטון התעמולה שלו עם נתניהו, שזה מה שהיו עושים אם מישהו שהוא לא עיתונאי חצר של נתניהו היה אומר איזו אמירה שלא נוחה לנתניהו, והכי מעצבנים אותי אלה מהשמאל שתמיד צריכים להגן על חופש התעמולה של חצרני נתניהו ודובריו למיניהם בכובע כזה או אחר. אין לי כוח עכשיו להיות אובייקטיבית. אני מתעבת את האנשים האלה סגל וליבסקינד וריקלין ומגל, וכל יום שלא צריך לראות אותם בטלויזיה הוא יום טוב. וזה לא שמפריע לי סרטון התעמולה שלהם עם נתניהו, מפריעות לי התכניות שבהן הם מנחים ומדברים כביכול על כל מיני נושאים אקטואלים ועושים כביכול עבודה עיתונאית, ובעצם רק מדבררים את נתניהו ואת הימין באופן כללי, וזה כולל גם את עמית סגל שמסביר בחדשות שממשלה עם הרשימה המשותפת היא לא לגיטימית, רק רוצחים וטרוריסטים כמו אבא שלו הם לגיטימים. נמאסו עלי כל תועמלני נתניהו שכביכול רק עושים את העבודה שלהם אבל כל הזמן מדבררים את הגזענות המתועבת של נתניהו שהתחיל את הקריירה שלו בהסתה נגד רבין עד שרבין נרצח והוא נבחר לראשות הממשלה במקומו וממשיך בהסתה גזענית נגד ערבים ובמיוחד נגד חברי הכנסת הערבים היותר מתונים, איימן עודה ואחמד טיבי, שאת השמות שלהם הוא מבטא כאילו היו קללה, ובכל פעם שאני שומעת אותו מסית נגד ערבים אני מרגישה בחילה כזאת לא רק מנתניהו אלא מכל האנשים שמאפשרים במדינת היהודים ראש ממשלה שמזכיר בהסתה הגזענית המחליאה שלו את הצוררים הכי גרועים נגד עמנו, כי זה שיש פה ראש ממשלה מתועב כזה זו בושה לכולנו, וכל עיתונאי החצר שלו הם אנשים שלא ראוי לאנשים הגונים לשבת בחברתם, כי הם משרתי הגזענות והשנאה, והם הופכים את המדינה שלנו למקום מחליא, ולא מעניין אותי חופש הביטוי שלהם כי לא זכור לי שהם נלחמו פעם עבור חופש הביטוי של איזה שמאלני. בעיקר הם עוסקים בסתימת פיות של שמאלנים, וזה לא מקרה שרוצים להוריד דוקא את גאולה ולונדון שזאת כמעט התכנית היחידה בכאן 11 שממש מעניינת ושוה להדליק בשבילה את הטלויזיה במיוחד. היה משהו כל כך יהיר גם בסרטון עם נתניהו וגם בפוסט התמיכה של קלמן ליבסקינד בסגל. זה לא היה אומץ כי לא צריך אומץ לא בשביל ללקק לראש הממשלה ולא בשביל לתמוך במשרתיו. אומץ צריך בשביל למתוח ביקורת על בעלי הכוח. על ביקורת משלמים ביוקר. על חנופה ממש לא. וחופש דיבור הוא חשוב אם נותנים אותו לכולם, לא רק למשרתי השלטון.

ממש נגמר לי הכוח להיות אובייקטיבית ולהגן על עקרונות מופשטים. נמאס לי מאיילה חסון עם האובססיה שלה לפרשת הרפז שכמו בקריקטורה הקולעת של עמוס בידרמן ב"הארץ" גם אני חושבת שעדיף כבר קורונה. כל הסיפור של הקורונה פשוט מרתק אותי שאני לא יכולה להתנתק מזה, ואחרי שגומרים לדווח על זה אני הולכת לחדר שלי בשביל לא לראות ולא לשמוע את נתניהו מדבר דברי בלע וחסידיו השוטים מריעים בהתפעלות, ולא הצלחתי אף פעם להבין מה כל כך נורא בזה שאשכנזי התבייש להגיד שהוא חשב שמסמך הרפז אמיתי ומנדלבליט ביקש לחשוב על הכל לילה אחד. כל התגלית העיתונאית המסעירה של ברוך קרא נראית כמו עוד ספין של נתניהו להגיד שמנדלבליט הגיש נגדו כתבי אישום בגלל שהוא תומך בגבי אשכנזי, כלומר בכחול לבן, ונתניהו מפחד שהם ינצחו אותו בבחירות וסופסוף הוא יפסיק להיות ראש ממשלה ואולי גם יישלח למאסר. אני לא מאמינה שבדיוק שבועיים לפני הבחירות מפרסמים את הקלטות של מנדלבליט ואשכנזי בגלל שאיזה עיתונאי נהיה פתאם נורא חרוץ. ברור שמישהו הדליף את המידע הזה כדי לעזור לנתניהו, ולהשאיר אותנו ברפובליקת הבננות הגזענית והדוחה שהוא עשה ממדינת ישראל, שפעם היתה מדינה שלא התביישתי בה ועכשיו נראית כמו אחוזה פיאודלית שבה מושל ביד רמה האדון הפיאודלי נתניהו, שנתיניו הכנועים מביאים לו דורונות ומתחנפים אליו ולגברת, ושרים לו היושב במרומים כאילו הוא בעצמו אלהים. שליטים דמוקרטים אמיתיים לא מארגנים לעצמם עצרות חנופה מביכות כאלה, ואל תגידו לי טראמפ כי טראמפ הוא באמת לא דמוקרט והוא הפך את ארצות-הברית למדינה שרבים מתושביה מתביישים בה. מה הטעם להגן על עקרונות כלליים כשיש בן אדם כמו נתניהו שאין לו שום מעצורים ושום בושה והוא גורר את ישראל פעם שלישית לבחירות בתקוה שהוא יישאר ראש ממשלה ויוכל לבקש שוב חסינות או להעביר חקיקה שבכלל תבטל את התביעה. אנחנו נלחמים על הקיום של ישראל כמדינה דמוקרטית וזאת מלחמה לחיים ולמות, ואין זמן להיות נחמדים לסגלים ולריקלינים שביום שהם יוכלו הם יזרקו את כולנו לבית סוהר כשנעז לפתוח את הפה. חנפני החצר של נתניהו הם האויבים שלנו, ואי אפשר להתייחס אליהם כמו לקולגות, ולו מהסיבה הפשוטה שהם לא קולגיאלים, אלא לבני מינם בלבד.  

עדים בעייתיים

 אריק וייס הכין כתבה לחדשות ערוץ 13 על פרשיות המתנות של בנימין נתניהו מאז הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, שזה נושא אקטואלי, ואפשר לשוחח עליו עם הרבה אנשים, אבל משום מה אריק וייס בחר לדבר על נתניהו עם אהוד אולמרט, שמאד מתבלט בשבועות האחרונים בביקורת על טוהר כפיו של נתניהו, וגם גינה את שולה זקן שהורשעה לדבריו פעמיים בבית המשפט – פעם אחת כשהגנה עליו ולקחה על עצמה את האשמה בארגון מימון כפול לנסיעותיו של אולמרט, ופעם אחרת באותה פרשת שוחד שבה הורשע אולמרט עצמו בעבירות חמורות יותר משל שולה זקן, ויצא בעונש קל יחסית כי בית המשפט העליון החליט להקל עמו, למרות שקיבל שוחד וגם דרש משולה זקן שתימנע מעסקת טיעון ותשב בכלא שנתיים כדי למלט אותו מאימת הדין. אולמרט אמר בראיון אחר שנתניהו הוא ראש ארגון פשע, שגם אני חושבת ככה, אבל אולמרט בעצמו גם הוא ראוי לתואר הזה, וזה לא נשמע טוב כשהפוסל במומו פוסל. אולמרט גם הלין על נתניהו שמימיו לא שילם על כוס קפה. הרבה אנשים העידו על כך שנתניהו תמיד התחמק מתשלום במסעדות, אבל היה מוזר לשמוע דוקא את האיש שזלל פירות ים על חשבון משה טלנסקי מגנה אותו. אחר כך אריק וייס דיבר עם עורך "מקור ראשון" חגי סגל, שקרא לנתניהו לפרוש, לא מפני שיש לו בעיה עם שוחד, או גזל, או רצח, אלא מפני שהרעיון – רעיון גזל האדמות מערבים, ככל הנראה – גדול מן האיש נתניהו, ולי לפחות היה די מוזר לשמוע את האיש שהטמין פצצות לראשי עיר ערבים מדבר בתור ערכאה מוסרית. הרגשתי מאד מאד מוזר מכל הכתבה הזאת, שהשאלה שהוצגה בה היתה איך נתניהו לא למד לקח מן ההסתבכות שלו במתנות שקיבל כראש ממשלה ולקח לביתו ונאלץ להחזיר למדינה אחרי שהראה בטלויזיה כמה מתנות ואמר שהן חסרות ערך, וגם עכשיו הוא טוען שהסיגרים והשמפניה שארנון מילצ'ן קנה עבורו לא היו שווים כל כך הרבה כסף כמו שהפרקליטות טוענת, כאילו רק לגנוב הרבה זה פשע, ולגנוב קצת זה בסדר. וחשבתי איך מכל האנשים במדינה שאפשר לדבר איתם על בנימין נתניהו, שלא חסר אנשים כאלה שהם נקיי כפיים וחכמים והגונים. אז למה לעזאזל חייבים לראיין את אהוד אולמרט שלקח שוחד והורשע וישב בכלא ועכשיו מעמיד פנים שהוא מומחה למוסר? למה מרבים כל כך לראיין אותו? אפילו כשריאיינו אותו על הפצצת הכור הסורי שהוא הורה עליה הרגשתי שהוא לא מתראיין לשם שמיים אלא חותר לטהר את עצמו מהאשמה, שאי אפשר לנקות אותו ממנה, אבל אפשר היה להבין למה היו חייבים לראיין אותו בתכנית על הפצצת הכור הסורי שהוא יזם כראש ממשלה. אבל למה לראיין אותו בכתבה על פרשיות המתנות של נתניהו, שכל כך הרבה אנשים אחרים יכולים לספר עליה דברים יותר מעניינים. איך בוחרים מרואיינים לכתבות הטלויזיה? האם איש שם איננו מבחין בכך שמאד בעייתי לראיין אדם שחולל בדיוק את אותם פשעים של נתניהו ועכשיו שם עצמו מטיף בשער כאילו היה הוא עצמו כליל השלמות. ברור שאולמרט עצמו שש להתראיין על פשעיו של נתניהו, כאילו הוא עצמו טלית שכולה תכלת, כי כבר מהצורה שבה הוא דיבר על שולה זקן אפשר היה להבין שמדובר באדם שעיוור לפשעיו שלו עצמו ומתכחש להם התכחשות גמורה. אבל האם לכתבי הטלויזיה אין חובה לוותר על מרואיינים נלהבים כאולמרט ולראיין אנשים נקיי כפיים, ולא תאומים רוחניים של הפושעים שבהם מדובר. הרי למרבה הצער רבים רבים מכירים את בנימין נתניהו ויכולים לספר על מעשיו, למשל מי שהיה חשב במשרד ראש הממשלה בזמן פרשת המתנות הראשונה, או יועצים לשעבר – אחד מהם, יוסי לוי, שהיה יועצו של נתניהו ולאחרונה מרבה לכתוב נגדו בחריפות רבה, אכן התראיין בכתבה, אבל מי שהכי נחרת בזיכרון מהכתבה הוא אהוד אולמרט, גם בגלל כשרונו הרטורי וההתלהבות היתרה שלו לגנות את יריבו הפוליטי שלמרבה הצער הרבה יותר דומה לו מאשר שונה ממנו. להביע דיעה על פשעי הזולת צריכים אנשים שלא חטאו, והם אלה שצריכים לקבל את ההזדמנות והבמה.     

שיחות נתניהו ומוזס

לא ממש הצלחתי להאזין לכל השיחות בין נתניהו למוזס, כי הרבה פעמים לא יכולתי יותר לשמוע, כי זה היה מפחיד, ומי שהפחיד אותי זה נתניהו, ולא מוזס שניסה כל הזמן לרקום עסקה. כבר הרבה שנים אני יודעת ש"ידיעות אחרונות" זה עיתון לא רק מושחת אלא גם פלילי. פעם הצעתי להם מאמר דעה, זה היה אחרי הרבה שנים שפרסמתי מאמרי אורח ב"הארץ" ו"מעריב", שאחרי לחצים קשים משגרירות גרמניה בתל-אביב הפסיקו לפרסם את מאמרי שעסקו בעיקר באנטישמיות ובהכחשת השואה, וחפשתי במה חדשה. עורכת מדור הדעות בעיתון באותו זמן שמחה לקבל ממני מאמר, אבל המאמר התפרסם בשגיאות לגמרי לא סבירות, מאחר שנשלח במייל מהמחשב שלי לעיתון, ובכל זאת היו בו שגיאות דפוס קשות. יותר לא התפרסם שום מאמר שלי, ורק שנה אחר כך כשלחצתי על העורכת, היא אמרה שאני עשיתי שגיאות במאמר והיא לא ראתה אותן והעורך הבכיר צעק עליה שהיא לא תיקנה לי את השגיאות ושלא תפרסם אותי יותר. שלחתי לה מיד את המאמר המקורי מהמחשב שלי שכמובן לא היו בו שום שגיאות ואמרתי לה שאת השגיאות הכניסו לי אצלם, ללא ספק בזדון כדי להבאיש את שמי, ואני רוצה לדעת מי זה שצעק עליה, כי ברור לי שהוא הכניס את השגיאות בעצמו. היא נבהלה וגמגמה ואמרה שהיא תברר, וכמובן מעולם לא שמעתי ממנה מי היה אותו עורך בכיר שלימים התברר לי שבריונותו מוכרת היטב בענף, וגם התברר לי שהוא קשור גם לגרמנים וגם לאנשים שסילקו את אחי המנוח, פרופסור גלעד מרגלית, מהנהלת המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממקימיו ותפסו את מקומו. גם בעיתון "הארץ" שבאותה עת כבר היה שייך בחלקו למו"ל אלפרד נוון-דומונט, בנו של איש אס-אס ומקורבה של אנגלה מרקל, כבר לא אפשרו לי לפרסם מאמרים, אבל איש ב"הארץ" לא העלה בדעתו לסלף ולזייף את תוכן מאמרי כדי לפגוע בשמי הטוב, תופעה שנתקלתי בה רק בעיתון הזבל "ידיעות אחרונות". בזמנו שקלתי אם להתלונן במשטרה שכבר היה לי ניסיון רע עם אזלת-ידה במקרים אחרים, והחלטתי פשוט לא להכניס יותר את עיתון הזבל "ידיעות אחרונות" הביתה, ולמרות ש"ישראל היום" איננו יותר מעלון תעמולה של נתניהו ואינני מוכנה לקרוא אותו אפילו בחינם, שמחתי שהוא פגע ב"ידיעות אחרונות", שזה העיתון היחיד שנתקלתי בו במעשים פליליים ממש של עורך בכיר. את כל זה אני מספרת כדי שלא תחשבו חלילה שיש לי איזו סימפטיה ל"ידיעות אחרונות" ובוודאי לא למוזס או לאותו עורך בכיר שפגע בי ומוזכר גם בתמלילי הקלטות. מוזס הוא נוכל והוא דיבר עם נתניהו כמו נוכל, ובכל זאת נתניהו הפחיד אותי פי כמה, כי הוא נשמע גם כמו מאפיונר וגם כמו מטורף, כשאמר למוזס שאם הוא מנסה להפיל אותו הוא יילחם בו, וזאת תהיה משימת חייו. האיש שעמד שלוש-עשרה שנים, מתוכן עשר שנים ברצף בראש מדינת ישראל, אמר שמשימת חייו תהיה לחסל מו"ל של עיתון שמפרסם ידיעות שאינן נוחות לו, כי היה ברור שעל זה מדובר, על זה שפורסמה בעיתון ידיעה על התביעה של אב הבית במעון ראש הממשלה בבלפור מני נפתלי שזה דבר שקרה במציאות, ומוזס הסביר שהידיעה, שהיתה ראויה להתפרסם בעמוד הראשון בהבלטה, נדחקה אחורה ולמטה בעיתון, בתקוה לרצות את נתניהו לרקום איתו עסקת צמצום של פרסומי "ישראל היום" שכל כך פגע כלכלית ב"ידיעות אחרונות", דבר שמאד שימח אותי כי ראיתי בו את נקמתי הפרטית בעיתון הנאלח הזה, ולא ממש אכפת לי אם גם הזבלון "ידיעות אחרונות" וגם האשפתון "ישראל היום" ייעלמו מהעולם, אבל עדיין מפחיד פי כמה ממו"ל מושחת של עיתון צהוב ראש ממשלה שמשימת חייו היא לחסל מו"ל שאיננו מלקק לו. זה אלים, מאפיונרי ומטורף שראש ממשלה של מדינה קטנה עם בעיות ביטחוניות גדולות ממנה יתעסק בלחסל מו"ל שמפרסם ידיעות לא נוחות לו, ויאיים על המו"ל כמו ראש ארגון פשע שהוא יחסל אותו, גם אם מדובר בחיסול כלכלי ולא ברצח. ראש ממשלה שככה מדבר וככה חושב הוא סכנה למדינה שלו, כי רק אדם שאיבד לגמרי פרופורציות וקשר עם המציאות יכול לאיים ככה על מו"ל, בגלל דברים שנכתבים בעיתון שלמחרת עוטפים בו דגים, וראש ממשלה צריך קודם כל פרופורציות, לדעת מה חשוב ומה שולי, ובשיחת האיומים שלו עם מוזס נתניהו מפגין חוסר פרופורציות גמור. הוא מתעסק בפרסומים של מוזס כאילו היה איש עולם תחתון שעיתונאי חשף אותו והוא מנסה להשתיק את העיתונאי באיומים לחסל אותו, ולא כמו ראש ממשלה שצריך לדעת שמשימת חייו היא לדאוג לתושבי המדינה שלו ולא לרדוף עיתונאים כדי שיפחדו לפרסם עליו ידיעות שאינן נוחות לו, למרות שהן עובדה. והיה משפט אחד שנתניהו אמר שלא הבנתי איך לא הזדעזעו ממנו בתקשורת, וזה המשפט שהוא אמר שאין לו בעיה עם דעות אלא עם ידיעות, כלומר שלא אכפת לו שיכתבו עליו דעות שליליות, אבל מה שחשוב לו שלא יכתבו עליו ועל משפחתו דברים לא מחמיאים שהם אמת, שהוא רוצה שהעיתונים לא יסקרו את המציאות שזה תפקידם אלא יעוותו אותה כדי שראש הממשלה ומשפחתו ייראו תמיד באור חיובי ולעולם לא ייראו רע, וראש ממשלה שדורש דברים כאלה איננו דמוקרט אלא דיקטטור, ואמנם מו"ל עיתון מושחת זה מצער, אבל ראש ממשלה שהוא מטורף ומאפיונר ודיקטטור זה מצמרר, וזה ראש הממשלה שלנו בינתיים.

הנכנסים בפנים והיוצאים בחוץ

בנימין נתניהו, ראש ממשלה מבוהל שחשרת חשדות לקבלת שוחד מרחפת מעל ראשו, כבר התנפל על השמאל ועל התקשורת הישראלית, ועכשיו גם רשת אל-ג'זירה על הכוונת. זאת איננה רשת אוהדת לישראל, אבל אי אפשר להאשים את הרשת הזאת במשהו שאי אפשר להגיד על הרבה רשתות טלויזיה אירופיות, שאיתן נתניהו חושש להתעסק. משרד החוץ המליץ להניח לאל-ג'זירה, שהסיקור שלה את ישראל דוקא מאד מקצועי, ולזקנים כמוני שעוד זוכרים את הימים שבהם ישראל פשוט לא היתה קיימת מבחינת הרשתות הערביות, ושמה לא עלה בהן על השפתיים, קשה למצוא פסול באל-ג'זירה, שמראיינת אפילו את דובר צה"ל בשמו ובתוארו ומשדרת את דבריו כלשונם. אבל נתניהו רוצה לחבוט בערבים, וכשנתניהו רוצה – הוא מוצא. חיפשו חיפשו חיפשו ומצאו ראיון שנתן כתב אל-ג'זירה אליאס כראם לפני שנה, ושם אמר ש"כעיתונאי פלשתיני שנמצא באיזור כיבוש או כאיזור עימות, העבודה העיתונאית היא חלק אינטגרלי מההתנגדות ומהעשייה הפוליטית והחינוכית", וגם אמר ש"העיתונאי ממלא את תפקידו התקשורתי בהתנגדות על ידי הקולמוס, הקול או המצלמה, משום שהוא חלק מהעם הזה, והוא מנהל התנגדות בדרכו הייחודית".   

קראתי שוב ושוב את הדברים, בתרגומה של לשכת העיתונות הממשלתית שרוצה לשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, ובשום אופן אינני מצליחה להבין מה לא בסדר בדברים האלה. ממתי אסור להתנגד לכיבוש באמצעות הקולמוס, הקול והמצלמה? הלואי שכל הפלשתינים היו מתנגדים לכיבוש בדרכים האלה, ולא על ידי טרור. שלא לדבר על כך שהרבה מאד עיתונאים יהודים חושבים וגם מצהירים לגבי עצמם דברים דומים ואף מרחיקי לכת מאלה, ואיש איננו חושב לשלול מהם את תעודת העיתונאי ולפגוע בעבודתם ובפרנסתם. אבל אליאס כראם הוא ערבי, ואין זו הפעם הראשונה שנתניהו מנסה לפגוע בערבים רק מפני שהם ערבים, בתקוה לקושש אהדה מאנשים שהשנאה לערבים מעבירה אותם על דעתם, שאלה האנשים שהוא גם אוהב להקיף את עצמו בהם.

ומה שהכי עצוב זה שמי שנרתם לבצע את המהלך המרושע והמופרך הזה בשירות נתניהו, הוא מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ניצן חן, הזכור במיוחד כעיתונאי שהרב עובדיה יוסף גזר עליו "תצא בחוץ", מפני שדיווחיו בערוץ אחד על תנועת ש"ס לא נשאו חן בעיני הרב. זאת היתה תקופה לא קלה לניצן חן, שלבסוף ערך מישהו סולחה בינו לבין הרב, מאז עברו הרבה שנים, ניצן חן חצה את הקווים מן העיתונות לשירות המימסד, וכעת הוא נותן יד למהלך של פגיעה בעיתונאי מפני שהוא ערבי ומפני שנתניהו החושש לעתידו רוצה להשליך לחסידיו עיתונאי ערבי כטרף קל, וניצן חן כבר איננו בחוץ, עכשיו הוא זה בפנים, ושולח אחרים החוצה. קוראים לזה התקרנפות, ותמיד עצוב לראות בן אדם שזוכרים לטובה מתקרנף בשירות השלטון.

וזה בשבוע שבו עצרה המשטרה את מני נפתלי ואלדד יניב משום שקראו לאנשים לבוא להפגנה, אחרי שהניסיון של דוד ביטן לארגן הפגנת נגד לא מאד הצליח. לדוד ביטן יש תקציבים ואוטובוסים והוא יכול להניע יהודים בכמויות לגני התערוכה כדי שיריעו לנתניהו. אבל בשביל להוציא הפגנות שהולכות וגדלות במספר משתתפיהן משבוע לשבוע לא מספיקים תככנות פוליטית ורצון עז להחניף לנתניהו, צריך תחושה אמיתית שנגרם לך עוול, תחושה שממלאת אותך בכאב ובזעם אמיתיים. את זה יש בשפע למני נפתלי, שנתניהו ממשיך לנסות ולהאשים אותו ללא בושה במעשיו שלו ושל משפחתו, בארוחות שהוזמנו מעבר למותר, וחסר רק שיאשים את מני נפתלי בכך שהוא הזמין את ארגזי השמפניה וקופסאות הסיגרים מארנון מילצ'ן, ואולי גם בכך ששתה ועישן אותם בעצמו. לא האמנתי בעצמי שמני נפתלי יצליח לסחוף כל כך הרבה אנשים למה שהתחיל כמאבקו הפרטי, לא למען שלטון החוק, כפי שטוענים מכפישיו מלשכת ראש הממשלה, אלא נגד שימוש סלקטיבי בחוק למען האינטרסים הפרטיים של ראש הממשלה, שזה מה שאנחנו רואים כעת, גם בעניינו של אליאס כראם וגם בעניינם של מני נפתלי ואלדד יניב. נתניהו שמכריז שמותר לראש ממשלה לקבל מתנות מחברים כמו אלה שקיבל מארנון מילצ'ן, שטוען כי הוא נרדף על לא עוול בכפו על ידי יריבים פוליטיים, עושה שימוש בסמכותו ובכוחו במסוה של אכיפת חוק, כדי להשתיק את הדורשים בצדק למצות את הדין עמו, וכדי להגן על עצמו מממערכות אכיפת החוק שחוקרות את החשדות נגדו, חשדות שדי במה שהתגלה בעניינם עד כה כדי לחייב אותו להתפטר מתפקידו, אבל נתניהו לא יתפטר, כי מכסא ראש הממשלה יהא לו קל יותר למנוע את הרשעתו בעבירות מירמה ושוחד, אולי למנוע בכלל את העמדתו לדין. זה השלב שבו נמצא נתניהו כעת, שלב שבו הוא מוכן לקעקע עקרונות דמוקרטיים וחוקתיים בלי גבול, כדי להציל את עצמו, ואני מאמינה שלמרות כוחו הרב, הוא לא יצליח בכך לאורך זמן. יותר מדי אנשים פגועים הותירו בני הזוג נתניהו בשולי דרכם, והזעם שנצבר באנשים האלה יפיל אותם בסופו של דבר, כפי שכבר הפיל את נתניהו בעבר יותר מפעם אחת, למרות תככנותו הפוליטית חסרת המעצורים, ושימושו הבלתי דמוקרטי ברשויות החוק.

פרפרים שמעבר לים

בדיונים המתרבים לאחרונה על "ישראל היום" ועל כוונותיו הנסתרות של בעליו שלדון אדלסון, מתייחסים הפרשנים רק לזירה הישראלית, בעיקר ליחסיו המשתנים של אדלסון עם בנימין נתניהו, בעוד שאדלסון פועל קודם כל בזירה האמריקאית. כדי להבין את אדלסון, צריך להבין שמטרותיו בהקמת "ישראל היום" לא היו רק תמיכה בנתניהו, אלא גיוס תמיכה יהודית וישראלית למפלגה הרפובליקאית, שאדלסון עצמו תומך בה ומנסה להשפיע על מנהיגיה, ואולי עוד יותר מכך, ניסיון לעורר בציבור הישראלי עוינות למפלגה הדמוקרטית, ובפרט לנשיא אובמה, שאדלסון לא חסך בכספים במאמץ למנוע את בחירתו לכהונה שנייה – ולשוא. קשה לדעת עד כמה הושפע יחסו של אובמה לישראל לרעה מהחיבור בין אדלסון, שניהל נגדו מלחמת חורמה בציבוריות האמריקנית, לבין בנימין נתניהו, שבקרבתו המתריסה ליריביו המושבעים של אובמה, הצליח ליצור קרע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, וגם בין חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שתומכת ברובה בדמוקרטים, לבין מדינת ישראל, ולערער את המדיניות הישראלית המסורתית והחכמה, שלא להעדיף שום מפלגה אמריקנית, אלא לראות בשתי המפלגות הדומיננטיות ידידות לישראל, מה שגם נכון בעיקרו. כל זה השתנה עם סיום כהונתו של אובמה ובחירתו של דונלד טראמפ לכהונה כנשיא רפובליקני. טראמפ לא היה בחירתו הראשונה ולא השנייה של אדלסון, אבל לאחר שנבחר למועמד הרפובליקנים, הבטיח לו אדלסון את עזרתו, למרות שהסתייג מסגנונו ומאמירותיו.כיום, כאשר גם הנשיאות וגם הרוב בקונגרס בידי הרפובליקנים, להט הלחימה של אדלסון בדמוקרטים נחלש לפחות במידת מה, וסביר להניח שהדבר משפיע גם על נכונותו להפסיד כספים על "ישראל היום". הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס עזרו בוודאי לצנן את התלהבותו מהחינמון, אבל סביר שגם בלעדיהן היה אדלסון מנסה לחשב מסלול מחדש. עדיין המטרה של גיוס יהודים אמריקאים וישראלים או אמריקאים-ישראלים לתמיכה במפלגה הרפובליקנית חשובה לו, אבל אולי הוא מכוון כעת יותר לטווח הארוך, ליורשיו של נתניהו, מאחר שנתניהו הפך עצמאי מדי לטעמו, וכבר איננו משרת את סדר היום העיקרי של אדלסון בשנות כהונתו של אובמה: להציג את אובמה כאויבה של ישראל ולגייס תמיכה יהודית וישראלית נגדו.

גם בעניינו של "ישראל היום", כפי שמסתמן גם בפרשות אחרות שנתניהו נחקר עליהן, נראה שנתניהו תמיד העדיף את האינטרס האישי שלו על זה של מדינת ישראל. תמורת התמיכה שהעניק לו אדלסון באמצעות "ישראל היום", לא היה אכפת לו להעכיר את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית ועם המימשל הדמוקרטי של אובמה. מצד שני, עיקר עניינו של נתניהו הוא במעמדו שלו בישראל ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל לתמוך בו ובכל משוגותיו, ולצורך זה לא די היה לו בתמיכת "ישראל היום", והוא ביקש להשיג גם את אהדת "ידיעות אחרונות", באמצעות עיסקה כלשהי עם נוני מוזס. ייתכן שהתוצאה היא אובדן מלא או חלקי של אהדת "ישראל היום" לנתניהו, אבל מתח בין נתניהו לבין שלדון אדלסון היה מובנה מלכתחילה ב"ישראל היום", מכיוון שאדלסון ראה בעיתון קודם כל כלי לקדם אינטרסים רפובליקנים אמריקאים, ונתניהו כדרכו ראה בו אך ורק כלי לקדם את עצמו.

מפתיעים יותר הם המאמרים בעיתון "הארץ" שמזהירים מפני הימים הקשים והאסונות שצפויים לנו אם נתניהו ייאלץ לפרוש מראשות הממשלה. זו איננה הפתעה גמורה, כי בכל מערכת בחירות טען למשל גדעון לוי שעדיף שנתניהו ינצח, ובכלל הוא נוטה לתקוף תמיד את מתנגדי נתניהו, לכאורה משום שאינם די שמאלנים. בעיני תמיכתו של גדעון לוי ואחרים בעיתון "הארץ" בנתניהו היא אמיתית, ולא מפני שמישהו מהם טיפש דיו להאמין שנתניהו יסוג מהגדה ויאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לדעתי לטענות של כותבים ב"הארץ", שנתניהו עדיף על יורשיו הפוטנציאלים, מגיעה לדעתי גם כן לא מישראל אלא מגרמניה, שהקנצלרית שלה העומדת בפני מערכת בחירות – ושגילתה בזמנו עניין רב ברכישת מניות "הארץ" על ידי מי שנודע כמקורבה, המו"ל אלפרד נוון-דומונט שנפטר מאז, אך יורשיו ממשיכים להחזיק למיטב ידיעתי במניות העיתון - חוששת מאד מהשלכות פרשת הצוללות, שהיא בעצם פרשת חשד לתשלומי שוחד מתאגיד תיסנקרופ לגורמים ישראלים, כדי לפתות את ישראל לרכוש מתיסנקרופ צוללות וקורבטות – ספינות מגן קלות, לכאורה להגנה על אסדות הגז, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה יעלון וצה"ל, והחמור ביותר – כדי להוציא את הטיפול בצוללות ובספינות מידי מספנות חיל הים ולהעבירו לידי המספנה הגרמנית, שכאן הפגיעה בפרנסתם של העובדים בישראל היא חמורה וחסרת כל הצדקה. אמנם נציג תיסנקרופ מיקי גנור היה קצין גבוה בחיל הים, וגם מעורבים אחרים לכאורה בעניין וברווחים שהניב הם ישראלים, אבל תשלומי השוחד לכאורה, אם יוכח שנעשו, מרשיעים גם את תאגיד תיסנקרופ ואופן התנהלותו, שכן תאגיד תיסנקרופ נושא באחריות להתנהגות נציגיו וסוכניו, גם אם הם ישראלים. מה גם שפרשה זו מצטרפת לפרשה שבה כבר הורשעו בכירי חברת החשמל, וביניהם גם דירקטור שהיה קודם לכן שופט מחוזי, בקבלת תשלומי שוחד מחברת סימנס הגרמנית, כדי לקדם מכירת טורבינות שייצרה לחברת החשמל. אופן פעולתם של גורמים גרמנים בישראל מעלה לא פעם שאלות קשות, ולא התפלאתי למשמע דיווח בתקשורת שהגרמנים מערימים קשיים על חקירת הפרשה. עצם הדרישה הגרמנית מישראל להוסיף לחוזה סעיף שהעיסקה בטלה אם תתגלה שחיתות הוא בעצמו מעלה תמיהה: אם תתגלה שחיתות, כלומר אם יוכח שנציג תאגיד תיסנקרופ מיקי גנור שילם תשלומי שוחד לגורמים ישראלים כדי לקדם אינטרסים של תיסנקרופ, ועל אחת כמה וכמה אם יוכח החשד שעורך-דינו וקרוב-משפחתו של נתניהו דוד שימרון הפעיל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם עיסקה שהוא אישית היה צפוי להרוויח ממנה ממון רב, הרי תאגיד תיסנקרופ ואולי גם גורמים במימשל הגרמני נושאים באחריות לכך, לא פחות מנציגיהם הישראלים, וראוי היה שממשלת גרמניה תנהל חקירה נמרצת כדי לחשוף שחיתות כזו, מה שאיננו קורה. יתרה מכך: העיתונות הגרמנית, שלרוב עוסקת באובססיביות בישראל, מלבד יוצאי דופן כמו "הנדלסבלאט", עיתון כלכלי שחשף עובדות חשובות בפרשה, פשוט מתעלמת מהנושא, מתעלמת כל כך שהדבר כבר מעורר תמיהה.

בתקופה שבה סייעתי לספריה הלאומית במשפט עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, עלו בי תמיהות רבות לגבי עמדתו של נתניהו בנושא. ציפיתי שאיש ספר כמוהו יאמר משהו על נסיונה המכוער של גרמניה לשדוד בדרכי מירמה את עזבון ברוד וכתבי קפקא מישראל, בניגוד גמור לכתוב בצוואתו של מכס ברוד, שהורה בצורה המפורשת ביותר להעביר את כתבי היד שבעיזבון, לאחר מות אהובתו אסתר הופה, למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. אבל קולו של נתניהו לא נשמע. ואז הגיעה אנגלה מרקל לישראל ונתניהו במסיבת עיתונאים משותפת איתה הודיע על תרומה גדולה של ממשלת גרמניה לפרוייקט דיגיטציה של הספריה הלאומית, שנגדה עדיין ניהלו נציגי ארכיון הספרות הגרמני מאבק משפטי, מלווה בהשמצות בעלות אופי אנטישמי בתקשורת הגרמנית. כתבתי אז ללשכת נתניהו שתרומה כזו של ממשלת גרמניה בעוד המשפט בעיצומו, היא לדעתי תשלום שוחד להטות משפט. כמובן לא קיבלתי שום תגובה לפנייתי זו, אבל עוד קודם לכן, באחד מביקורי בגנזך המדינה לצורך איסוף חומרים שיסייעו לספרייה במאבקה לקבל את העיזבון, קרא לי הגנז באותם ימים, הד"ר יהושע פרוינדליך, לשיחה, ואמר לי שהוא מודאג ממאבקנו בגרמנים, ומדוע שלא נסתפק בקבלת צילומים של העיזבון מגרמניה. בקושי רב משלתי ברוחי ועניתי לו שמצב כתבי היד גרוע והצילומים מהם יהיו בלתי קריאים, מה שנכון, לפחות לגבי מסמכים רבים מארכיון ברוד, אבל בתוך לבי לא ידעתי את נפשי על כך שגנז המדינה, שלוז תפקידו הוא לשמור ולמנוע הברחת נכסי תרבות מישראל, נוזף בי על מאמצי – בהתנדבות – לדאוג לכך שהספריה הלאומית תקבל את המובטח לה בצוואתו של מכס ברוד, ונכסי תרבות יקרים אלה לא יפלו בידי הגרמנים, שרצחו את שלוש אחיותיו של קפקא ואת אחיו הצעיר של מכס ברוד ואת רוב קרובי משפחתם, בבחינת הרצחת וגם ירשת. אני מכירה את הד"ר פרוינדליך שנים רבות, ואני משוכנעת שלא היה מדבר כך לולא קיבל רמז מגבוה, מאד מגבוה, שעדיף שהספריה הלאומית תניח לממשלת גרמניה לשדוד את העיזבון יקר הערך, לנכס לעצמה את פרנץ קפקא כ"סופר גרמני", כפי שניסתה לעשות, ולמחוק בכך את אחד הסיפורים המכוננים של השואה, סיפור הברחת כתבי קפקא לישראל מאימת הנאצים, מה גם שהכרזתו של נתניהו שגרמניה תממן דיגיטציה של מסמכי הספריה בגרמנית כה התאימה לדברי הד"ר פרוינדליך שנוכל להסתפק בצילומים. בזמנו עוד ניסיתי להצדיק את נתניהו ולתרץ לעצמי את התנהגותו בכך שאינטרסים בטחוניים ומדיניים של ישראל – כפי שהוא מבין אותם – קודמים בעיניו לשמירת עזבונותיהם רבי הערך של סופרים יהודים מכוננים. עכשיו כבר אינני יודעת מה לחשוב, מה גם שלא זו בלבד שלא שמעתי מעולם מראש הממשלה דברי תמיכה במאבקה של הספריה הלאומית להשאיר את כתבי היד בישראל, פתוחים למחקר של חוקרים יהודים וישראלים שהגרמנים אינם מקלים עליו, כשם שאינם מקלים על חקירת פשעי תיסנקרופ. תחת זאת נאלצתי לשמוע אותו פוטר גם את היטלר מאחריות לרעיון השמדת היהודים, ומעביר את האחריות לכך למופתי של ירושלים, אמירה שהיא בגדר הכחשת השואה.

מסבירי תיאוריית הכאוס אוהבים לומר שמשק כנפיו של פרפר בדרום-אמריקה יכול לגרום לסופה בקצהו השני של כדור הארץ. אינני יודעת לגבי פרפרים בדרום-אמריקה, אבל פרפרים בבטנם של אמריקנים וגרמנים בוודאי יכולים לגרום לסופות גדולות בישראל. קשה לדעת כיצד יעברו עלינו הסופות האלה, אולי לבי מטעה אותי, אבל תחושתי היא שהסופות הללו עתידות דוקא לטהר הרבה מים עכורים, ולפתוח בפנינו אופק חדש ובהיר.       

העיסקה האמיתית

שום דבר בדיווחים על המשא ומתן בין נתניהו למוזס לא הדהים אותי - טוב, הערב פרצתי בצחוק כשגיא פלג סיפר שנתניהו הציע למוזס להעסיק את אבי רצון ככתב (פוליטי?) – הצעה שמוזס דחה בנימוס. מה שקשה לי לשאת הוא הצביעות וההתחסדויות. בן-דרור ימיני, למשל. לפני כעשור כתבתי מאמרי דיעה לעמוד הדיעות של "מעריב" שבן-דרור ימיני ערך. זה היה כמה שנים אחרי שעיתון "הארץ" נחסם בפני בהוראת שגרירות גרמניה, וזה קרה עוד לפני שעיתון "הארץ" מכר חלק נכבד ממניותיו למו"ל גרמני בעל דיעות נאציות ומקורב מאד לאנגלה מרקל, והחל לקדם באגרסיביות חשודה את הבירה הישנה-חדשה ברלין ועוד כמה וכמה אינטרסים גרמניים. בן-דרור ימיני שמח לפרסם את מאמרי בשכתובים שחרגו מאד ממה שהיכרתי ב"הארץ", שם דחו את רוב המאמרים ששלחתי, אבל את אלה שפירסמו פירסמו פחות או יותר כלשונם. לא באתי לבן-דרור ימיני בטענות. הוא מיוזמתו הסביר לי שהוא מרשה לעצמו להכניס במאמרי תיקונים קצת מרחיקי לכת, מפני ש"יש לנו בדיוק אותן דיעות". אמרתי לו שאין לנו בכלל אותן דיעות, וחשבתי לעצמי שאולי אחרי שהוא משכתב לי את המאמרים הם ממש דומים לדיעות שלו. במיוחד הוא הקפיד למחוק את המלה סוציאליזם כשהזכרתי אותה. הוא לא יכול היה לסבול את המלה הזו, אבל חזר ואמר לי שהוא איש שמאל. לא ששאלתי, היה חשוב לו לומר לי את זה ביוזמתו. חשוב לציין שגם ב"הארץ" וגם ב"מעריב" כתבתי כאורחת מבלי לקבל שכר על מאמרי, אבל ב"הארץ" פירסמו את המאמרים ששלחתי לעתים די רחוקות, חוץ מדוד לנדאו המנוח, שכשהיה עורך עמודי הפנים של "הארץ" פירסם די הרבה מאמרים שלי, וגם נלחם, ללא הצלחה, שהעיתון ישלם לי שכר. לפני שהגרמנים הטילו וטו על כתיבתי ב"הארץ", עשיתי כמה ניסיונות כושלים לעבוד בעיתון בשכר, אבל כפי שסיפר לי דוד לנדאו ז"ל, במערכת עמדו על הרגליים האחוריות שלא להעסיק אותי בקביעות ושלא לשלם לי שכר. ב"מעריב" אפילו לא ביקשתי שכר, וכמובן שאיש לא הציע, גם כאשר פירסמו מאמרים שלי פעמיים בשבוע, בין דן מרגלית לאמנון דנקנר ובן-דרור ימיני עצמו, שכמובן קיבלו מ"מעריב" שכר, אבל הם כידוע עיתונאים מקצועיים, ואני רק מישהי שאפשר להשתמש במאמרים שלה כדי לחסל חשבונות. למשל מאמר שלי שמתח ביקורת קשה על פסק-דין של מישאל חשין נגד אספקת ארוחת צהרים במוסדות חינוך חרדיים במימון המדינה, הובלט במיוחד. מאוחר יותר, כאשר אמנון דנקנר השתלח בתוקפנות מופגנת במישאל חשין, הבנתי שהמאמר שלי, שנכתב לגופו של עניין, מצא חן כי למשפחת נמרודי, ששלטה אז ב"מעריב", היה חשבון עם השופט מישאל חשין. לבן-דרור ימיני היו חשבונות עם האקדמיה ועם עיתון "הארץ", במיוחד עם עמוס שוקן שפעם הגיש נגדו תביעת דיבה, שלדבריו השופטים זרקו את שוקן מכל המדרגות, ומכיוון שהיתה לי תמיד הרבה מאד ביקורת על האקדמיה וגם על עיתון "הארץ", שכבר שנים רבות מקדם אינטרסים גרמניים תמורת כסף, ועכשיו מתחסד, התאמתי לבן-דרור ימיני ול"מעריב" של נמרודי, במיוחד בהתחשב בכך שכתבתי בחינם, אבל זה לא אומר בשום אופן שבטחו בי. הייתי מישהי שאפשר לנצל אבל שתמיד צריך לחשוד בה, כי היא לא חלק מהמשפחה, וגם פמיניסטית, ו"מעריב" בשליטת נמרודי היה סביבה מאד מאד גברית, ומאמרים שלי עם מחשבות פמיניסטיות לא התקבלו בברכה בדרך כלל. היחסים המוזרים שלי עם עיתון "מעריב" הסתיימו לאחר שמישהו, כפי שגיליתי, חסם את הכתובת שלי, ויותר לא יכולתי לשלוח ל"מעריב" מאמרים, וכך הסתיים הקשר שלי עם "מעריב", כמה שנים אחרי שהקשר שלי עם "הארץ" הסתיים בהוראת הגרמנים. לכאורה מישהי כמוני לא אמורה לדעת מה העניינים, וזה החלק המדהים, כמה שאפשר לדעת עניינים מבלי להיות בכלל בעניינים.

ואז נשארתי בלי במה לפרסם ועוד לא היכרתי את הרשת, אז פניתי לעורכת מדור הדיעות ב"ידיעות אחרונות" והיא דוקא נשמעה מעוניינת. היא ייעדה את המאמר שלי ליום ראשון בבוקר, וכשפתחתי את העיתון גיליתי לתדהמתי במאמר שגיאות מבישות שלא הבנתי איך הן קרו, כי שלחתי את המאמר במייל, אבל פחדתי לעשות מזה עניין כי רציתי להמשיך לפרסם בידיעות, מה שלא קרה, ואחרי שנה לחצתי מאד על העורכת והיא טענה ששלחתי לה מאמר עם שגיאות והיא לא עלתה עליהן, וצעקו עליה ואמרו לה לא לפרסם אותי יותר. אמרתי לה שלא היו לי במאמר שום שגיאות ולכן היא לא מצאה בו שום שגיאות, ושאת השגיאות הכניסו במערכת, ושאני רוצה לדעת מי צעק עליה כי בטח הוא בעצמו הכניס את השגיאות, וגם שלחתי לה את המאמר המקורי שלי מהמחשב שלי שלא היו בו שום שגיאות. העורכת נהייתה עוד יותר לחוצה ואמרה שהיא תבדוק את העניין אבל כמובן לא שמעתי ממנה יותר. רציתי ללכת למשטרה להתלונן על זיוף, שזאת עבירה פלילית שעורך של ידיעות אחרונות עשה בטקסט שלי, וגם פגיעה במוניטין שזו עוולה אזרחית ואפשר לתבוע על זה פיצויים, אבל במחשבה שנייה הבנתי שאין לי כסף להתמודד עם "ידיעות אחרונות" ושגם המשטרה לא תעזור לי בזה, כי הם מעדיפים להתמודד עם נערים אתיופים משכונות עוני ולא עם עורכים זייפנים של "ידיעות אחרונות". היה לי חשוד מיידי, שגם היה עורך מטיל אימה ב"ידיעות אחרונות", וגם קשור לממשלת גרמניה וידיד אישי של זוג הפרופסורים שכמה שנים אחר כך דאגו לסלק את אחי מהנהלת המכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממקימיו ולתפוס את מקומו בהנהלה, כך שהכל ממש התאים, אבל לא היה לי כסף וכוח לעשות עם זה משהו, אז ויתרתי והחלטתי ש"ידיעות אחרונות" לעולם לא ייכנס אליי הביתה, ולמרות שאני מתעבת את שלדון אדלסון ואת נתניהו, ממש שמחתי שהגיע "ישראל היום" ודפק את "ידיעות אחרונות", ועשה בזה שירות גדול למען הצדק, גם אם "ישראל היום" הוא ביטאון תעמולה של נתניהו שגם אותו אני לא מכניסה הביתה, ולא ממש אכפת לי שמוזס ונתניהו יוציאו אחד לשני את העיניים ושגם עמוס שוקן ייחנק איתם ביחד. העיתונות בישראל היא בעיקר תעמולה מצד אחד וחיסול חשבונות מצד שני, וצריך להתייחס אליה כמו שהמשטרה מתייחסת לפושעים, כלומר להצליב מידע בין כל כלי התקשורת כדי לקבל איזשהו מושג על המציאות. בכל זאת אני חייבת לומר, שכשחשבתי על שלל מעשי השיפלות והניבזות שחוויתי בעיתונות הישראלית, אני חייבת לומר ש"הארץ" ו"מעריב" עשו לי לא מעט דברים נבזיים, אבל מעולם לא חצו את הרף הפלילי, ואילו בידיעות אחרונות ביצעו כלפי עבירה פלילית מסוג פשע, וזה בהחלט הבדל משמעותי, ומי שעושה מעשים פליליים בהחלט עלול להסתבך בפלילים. ועדיין זה לא ממש משנה לי, כי העיסקה החשובה שנחשפה השבוע איננה בין נתניהו למוזס, אלא בין נתניהו למתנחלים. נתניהו חייב לפנות את מתנחלי עמונה, ולכן הוא הורה להרוס אחד עשר בתים בקלנסואה, עיר בישראל שאני מתביישת לומר שאפילו לא ידעתי איפה היא במפה לפני שהסתכלתי בגוגל. וזאת העיסקה האמיתית שנתניהו עושה, והוא עושה אותה קודם כל עם המתנחלים, אבל בגדול גם עם כל הציבור בישראל, והעיסקה היא כזאת: אני אחיה על חשבונכם כמו מלך ואשלוט בכם לנצח, אני אקצץ בתקציבי החינוך והבריאות והרווחה וארמוס את העניים והנכים והחלשים, אני אקנה צוללות ומטוסים שמקורבי ירוויחו מקנייתם מיליונים, ואתם תממנו את הקנייה מהמסים, ומה שאני מציע לכם בתמורה זה את הזכות להתעלל בערבים ולרצוח ערבים. זאת העיסקה שנתניהו מציע, והמתנחלים אוהבים אותה מאד, כי משאת נפשם היא להרוג ערבים ולהתעלל בערבים. אני לא מעוניינת בעיסקה הזאת, ואני חושבת שנתניהו, לפני כל דבר אחר, הוא בן אדם מנוול, שמה שמניע אותו הוא קודם כל רישעות שאין דוגמתה. ממש לא אכפת לי השמפניה הורודה והסיגרים, אבל את הרישעות של נתניהו כלפי העניים והחלשים, כלפי העובדים הפשוטים והנכים, כלפי הערבים והשמאלנים, את כל זה אני לא יכולה לשאת, ואני מתפללת ליום שבו תעבור ממשלת הזדון של נתניהו מן הארץ, ועד אז אני מתפללת שלאנשים יהיה אכפת מכל אלה שנתניהו מתעלל בהם, אם זה עובד הקבלן מני נפתלי שחי בדירת עמידר עם אשה עצובה ושני ילדים עצובים, ואם אלה המשפחות בקלנסואה שהרסו להם את הבתים באמצע החורף כדי להאכיל בבשרם את המתנחלים, שהם כמו חיות טרף, אם לא נותנים להם לאכול ערבים הם עלולים לטרוף את נתניהו במקום, ואם אלה המורים העשוקים והעובדות הסוציאליות הרמוסות וכל האנשים שרוצים לעשות טוב לעולם, ומשיבים להם רעה תחת טובה, ולמרות שהכל נראה כל כך מייאש אני מאמינה בכל לבי, שכל הרעה הגדולה הזאת תסתיים בקרוב, ויקרה לנו סופסוף משהו טוב.     

חופש עיתונות בחוק

יצחק הרצוג הבטיח שהאופוזיציה תגן על חופש העיתונות, וההגנה הזאת הופכת חיונית יותר מיום ליום, כי ראש הממשלה מאיים לא רק על קיומם של גופי התקשורת במדינת ישראל, אלא מאיים אישית על עיתונאים, כפי שקרה לפני שבוע עם אילנה דיין, וכפי שקרה אתמול, לא בפעם הראשונה, עם רביב דרוקר, וההתקפות המשמיצות והמאיימות האלה של ראש הממשלה על עיתונאים שחושפים מידע שאיננו נוח לו ומותחים עליו ביקורת הן בלתי נסבלות, וצריך לנקוט צעדים ממשיים כדי להפסיק אותן מיד. קודם כל אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות צריכות לצאת להגנת העיתונאים בצורה נחרצת ופומבית, דבר שעד כה לא נעשה. אבל בכך אין די. מפלגות האופוזיציה, שבין חבריהן יש לא מעט עיתונאים, חייבות לא להסתפק בדיבורים ולפעול לעגן את ההגנה על העיתונאים בחקיקה.

במדינות דמוקרטיות רבות מוגן חופש העיתונות בחוק, בישראל לא כן. לא זו בלבד שחופש העיתונות בישראל איננו מעוגן בחוק, אלא שבמדינת ישראל המתיימרת להיות דמוקרטיה, חלים עדיין לגבי העיתונות חוקי ותקנות המנדט הבריטי, המקנים לממשלה סמכויות רחבות למניעת הוצאה לאור של עיתונים ולסגירתם, שלא לדבר על שליטת הממשלה באמצעי תקשורת אחרים. המגן היחיד בישראל על חופש העיתונות והתקשורת הוא בית המשפט העליון, וגם הוא נמצא היום תחת מתקפה קשה שמאיימת להגביל את סמכויותיו. בנוסף לפגיעותיה בחופש העיתונות, יש לממשלה אפשרות לתמוך ובעצם לממן עיתונות מתחנפת באמצעות לשכת הפירסומים הממשלתית, שמפרסמת כיום את פירסומיה ב"ישראל היום", הפועל כבטאון תעמולה של ראש הממשלה ומחולק בחינם, וכך מסייע ראש הממשלה, המכהן גם כשר התקשורת, לממן מכספי משלם המסים את בטאון התעמולה המהלל אותו ומקדם את ענייניו.

מפלגות האופוזיציה, ובמיוחד מפלגת העבודה, שהיא כיום מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, חייבות לפעול לחקיקת חוק חופש העיתונות והתקשורת בישראל, שיעגן בחוק את זכותה של העיתונות למתוח ביקורת על השלטון, ויחייב את רשויות השלטון להשיב לביקורת תשובות ענייניות, ובעיקר יאסור על רשויות השלטון ובפרט על הממשלה וראש הממשלה לתקוף עיתונאים, לאיים עליהם, לאסוף עליהם חומרים מרשיעים או לפגוע בפרטיותם. כמו כן צריך לאסור בחוק כהונה של ראש הממשלה כשר התקשורת. ייתכן שאין איסורים דומים במדינות דמוקרטיות אחרות, אבל כפי שכנסת ישראל נאלצה להוסיף לחוק הבחירות איסור להשפיע ולאיים על בוחרים באמצעות נדרים וקמיעות שלא עלה כלל על הדעת קודם לכן, כך מחייב המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית חקיקה שלא רק תגן על חופש העיתונות ועל הזכות לבקר את הממשלה, אלא גם תגן אישית על עיתונאים מן ההתנכלות המתמשכת של ראש הממשלה לתקשורת, ומניסיונותיו הבלתי פוסקים לדה-לגיטימציה של כל ביקורת על ראש הממשלה, אשתו וילדיו, שכולם נהנים ממימון ציבורי, למשל לצורך אבטחתם, בהיקף שלא היה מקובל אצל שום ראש ממשלה שקדם לו, ובמשך שנות כהונה רבות יותר משל כל ראש ממשלה אחר, עניין שהוא בעייתי בפני עצמו ופוגע בדמוקרטיה, שנשמת אפה היא חילופי שלטון לעתים קרובות, ולא שלטון רב שנים של אדם יחיד, הרוכש לו עוצמה מצטברת נטולת-רסן.

העובדה שהאופוזיציה תתקשה להעביר חקיקה כזו בכנסת איננה צריכה למנוע את הכנתו והגשתו של חוק כזה, גם אם הקואליציה לא תאפשר להעביר אותו, כי לניסיון חקיקה כזה, גם אם ייכשל, יהיה ערך מוסרי וציבורי, ועצם העלאתו תקרא לסדר את ראש הממשלה החסר ריסון עצמי והבנה של מהות הדמוקרטיה, וסבור שהעיתונאים הם אלה שחייבים לו ולציבור דין וחשבון, במקום שהוא ייתן לאזרחי המדינה דין וחשבון על כל מעשיו ויענה תשובה עניינית על כל שאלה שהוא נשאל, מכיוון שבמדינה דמוקרטית ראש הממשלה חייב לתת לציבור דין וחשבון ולקבל ביקורת. פגיעה ביכולתם של עיתונאים לבקר את ראש הממשלה היא פגיעה מהותית בדמוקרטיה, והכנסת חייבת למנוע אותה לא רק בדיבורים, אלא גם בניסיון לחוקק חוקים שיוצאים להגנתם של העיתונאים ומבטיחים את יכולתם לפעול לחשיפת מידע על רשויות השלטון ולביקורת עליהן ללא מורא ומבלי להיפגע.

וכדי לחסוך ללשכת ראש הממשלה העסוקה עבודה, אני כבר מודיעה כאן שענת פרי היא אשת שמאל קיצונית שסבורה שראש הממשלה הוא לא רק אדם שהיא מתנגדת לדיעותיו, אלא גם סכנה לדמוקרטיה שאת מהותה איננו מבין כלל, שפועל לקידום עיתונות מתחנפת כמו "ישראל היום" המחולק בחינם ומשרת ומקדם את ענייניו, תוקף אישית עיתונאים, מכפיש אותם ומאיים עליהם, ופועל לסגירת ערוצי תקשורת שמותחים עליו ביקורת וביניהם ערוצי השידור הציבורי. בעבר מתחה ענת פרי חזור ושוב ביקורת קשה על ראש הממשלה ורעייתו, ותמיד ראתה בו ראש ממשלה שהלגיטימיות שלו מוטלת בספק, מאחר שנבחר לשמש כראש ממשלה  לאחר רצח רבין, ולדעתה השמאלנית קיצונית של ענת פרי נבחר לשלטון רק בזכות הרצח, שהוא אחד מהאחראים העקיפים לו, עקב חלקו בהסתה נגד ראש הממשלה רבין. ענת פרי מייחלת בכל לבה להפלת שלטונו של ראש הממשלה ולהחלפתו ברעהו הטוב ממנו, ותשמח לפעול בכל דרך חוקית למען מטרה זו, שהיא רואה כנשמת אפה של הדמוקרטיה, וכתיבתה של רשימה זו היא בהחלט חלק ממאבקה של השמאלנית הקיצונית ענת פרי להפלת שלטונו של ראש הממשלה ולהחלפתו ברעהו הטוב ממנו. וכן יהי רצון.