איחוד מדכדך

המשפט שהכי הפריע לי בנאום האיחוד עם לפיד של נפתלי בנט הוא: "לא נמסור סנטימטר אחד מארץ ישראל". מאז ששמעתי אותו, כל מחשבה על המפלגה המאוחדת מפילה עלי דכדוך. לכאורה אין בכך שום הפתעה. הרי הדובר הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, ועמדותיו ידועות: ארץ ישראל השלמה. במלים אחרות: שום שינוי לטובה בעניין החשוב והבוער ביותר לטיפול במדינת ישראל: יחסינו עם הפלשתינים. אותו הקיפאון הממושך שגרם לבנימין נתניהו להתרברב: "הורדתי את הבעיה הפלשתינית מהשולחן". ראינו בשביעי באוקטובר איך הוריד אותה מהשולחן. וכמו לגבי אינספור הסימנים לכוונות החמאס לפלוש לישראל, שכולם אכן הורדו מהשולחן בטענה ש"החמאס מורתע", כך גם כעת: עדיין השיח בישראל נמנע מלדון במניעים שעליהם הצהירו בכירי החמאס כאלה שדחפו אותם לבצע את הפלישה והטבח: ההתגרויות של איתמר בן-גביר בהר הבית, והחשש מהסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי, שיקבור את הבעיה הפלשתינית לתמיד, יוריד אותה מהשולחן כפי שחפץ נתניהו. כעת מספר ג'קי חוגי בספר חדש (בינתיים קראתי וצפיתי רק בראיונות עם המחבר), שהחמאס חשש במיוחד מ"תכנית ההכרעה" של סמוטריץ' לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, והיא היתה הסיבה המרכזית לטבח. אפשר כמובן לטעון שהחמאס משקר ואלה אינן הסיבות האמיתיות לטבח. אפשר לטעון שגם לו היתה מדינה פלשתינית היה החמאס ממשיך לרצוח ישראלים. אבל להתעלם לגמרי מן האופן שבו הציגו בכירי החמאס את מניעיהם, ועל אחת כמה וכמה אחרי הכישלון הישראלי המזעזע במניעת הטבח, גם מראש וגם במהלכו, ולהמשיך לדקלם סיסמאות כאילו איננו נמצאים לאחר שנתיים וחצי של טבח מחריד ומלחמה מרובת אבידות, זה בלתי נסלח. להעמיד פנים שהבעיה היחידה של מדינת ישראל היא השתמטות החרדים או הכפייה הדתית, או אפילו מאמציהם הבלתי נלאים של נתניהו ואנשיו לסרס את מערכת המשפט ולהפוך את ישראל לדיקטטורה גמורה, זו עצימת עיניים בלתי-נסבלת. אי אפשר לשקם את ישראל המוכה ללא הסדר עם הפלשתינים, ואי אפשר להגיע לשום הסדר עם הפלשתינים בלי לוותר על רעיון ארץ ישראל השלמה, ומי שאוחז ברעיון זה דן אותנו בהכרח לעוד מלחמות ועוד מוות. הקמת החוות והמאחזים ביהודה ושומרון לצורך התעמרות בפלשתינים, גזל קרקעות פלשתיניות וגירוש פלשתינים מישוביהם, שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מבצעים מאז עליית ממשלת החורבן לשלטון, גרמו וגורמים בהכרח לריכוז רוב היחידות הלוחמות ביהודה ןושומרון, והינם האשמים הישירים בטבח החמאס ובהפקרה המזעזעת של עוטף עזה לצורך מדיניות הטרנספר ביהודה ושומרון. סטרוק הגדירה את פעילותם הזו: "אנחנו מתקנים שלושים שנה של נזקי אוסלו". את התיקון שחוללו מלאכי החבלה האלה כולנו ראינו וממשיכים לראות בעוטף עזה, בגבול הצפון, בנגב, בישובים הערביים, וכעת גם ברחובות תל-אביב ופתח-תקוה. מחירו של המאמץ הממשלתי לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון הוא חורבן מדינת ישראל.

ומה יש לאיחוד של בנט ולפיד להציע בנידון, מלבד חתירה לאותה מטרה מתועבת שהביאה עלינו ממשלת החורבן? נישואים אזרחיים? נחמד מאד. זה בהחלט ישפר את מצבם של ישראלים רבים שמנועים מלהינשא במערכת האורתודוקסית. הורדת יוקר המחיה? זה נחוץ ונדרש מאד. אבל אי אפשר לשפר את כלכלת ישראל ולהחזיר אותה למסלול מבלי לטפל קודם כל במצב הבטחוני. תיירים אינם באים למדינה מוכת מלחמות וטרור, ואפילו הישראלים ממעטים לטייל בארץ ואפילו לקנות אין להם חשק. המראה במרכזי הערים הוא חנויות סגורות, שלטים להשכרה ולמכירה. המשולש הירושלמי גוסס ותל-אביב לגמרי בהפסקה.

אפילו ההישג היפה ביותר של ממשלת בנט-לפיד, שילובה בקואליציה של מפלגה ערבית שחותרת לשיתוף-פעולה, והפניית משאבים לשיפור מצב המגזר הערבי, נדחה כעת על ידי המפלגה המאוחדת: אפילו חזרה לשותפות עם מנסור עבאס, שניתק את קשריו עם התנועה האיסלמית, נדחית, כאילו מה שנדרש כעת הוא ניכור כלפי הציבור הערבי ישראלי וכלפי הבדואים, אלה שרוצחי החמאס לא היססו לרצוח יחד עם היהודים, ולא חסו אפילו על נשים, זקנים ותינוקות. במקום לאחד את שורות הישראלים, לרקום ברית מחודשת של שיתוף פעולה ושיקום, מרחיקים את הציבור הערבי ואפילו את הבדואים. רק גזענות ובדלנות מציעים לנו. האם לפחות יסירו את חבל התלייה שממשלת הדמים מנפנפת מעלינו, ויחזירו אותנו לחיק העולם החופשי? או שילגמו שמפניה ביחד עם איתמר בן-גביר ומרעיו במחול הגרדומים, ויעטרו את מדינת ישראל בחבלי תלייה?

כמה תקוה לשינוי אפשר לתלות במנהיגות שכזאת?  

הים / שי כרמלי-פולק

 

 

"הים" הוא סרט על ילד מהרשות הפלשתינית שגדל עם אֶחָיו אצל סבתו הרחומה, כי אמו מתה מסרטן ואביו עובד בישראל באופן לא חוקי. הסבתא מאד מפנקת ודואגת לילדים היתומים, אבל מתקשה להשליט עליהם משמעת. "הים" הוא בעצם סרט ילדים. חוץ מסצינה יפה שרומזת לעברו של אבי הילד ונשארת מסתורית, ילד מעל גיל עשר ואפילו פחות יכול להבין כל מה שרואים בסרט הזה: הכיתה של הילד נוסעת לים, אבל במחסום החייל אומר למורה להוריד את הילד כי אין לו אישור להיכנס לשטח ישראל, והדוד שלו בא ולוקח אותו חזרה לסבתא בכפר, בזמן שכל חבריו נוסעים לים ונהנים. אני לא יודעת אם ישראל נותנת אישורים לילדי בתי ספר פלשתינים לנסוע לים בתל-אביב או במקום אחר בישראל. אני חושבת שלא. אני חושבת שהם אפילו לא מבקשים אישור כזה. אני חושבת שפלשתינים מבקשים אישורים רק לעבוד בישראל, או ללמוד באוניברסיטה ישראלית, או לנסוע לבית חולים בישראל כשהם צריכים טיפולים. זה מה שאני יודעת, ואולי אני טועה. אני יודעת שלראות את הים או לא לראות את הים זה מוטיב בסיפור הפלשתיני, שמסמל את מצוקתם של הפלשתינים בגלל הכיבוש הישראלי, אבל בעצם גם כשהגדה המערבית היתה בשליטת ירדן לפני שישראל כבשה אותה בשנת 1967, גם אז הפלשתינים לא יכלו לראות את הים התיכון. אני לא יודעת למה דווקא חוף הים של תל-אביב מסמל אצל הפלשתינים משהו נחשק שסגור בפניהם, ולמה דווקא לא לראות את הים התיכון מסמל את הכיבוש והדיכוי, הרי הם יכלו להתגעגע להמון דברים אחרים, למשל לים כנרת, שהיא לא פחות יפה מהים התיכון וגם אותה הם לא יכולים לראות. אבל אין טעם להתווכח עם סמליות. הסרט "הים" הוא כאילו סרט ריאליסטי על ילד יתום מאמו שלא נתנו לו לנסוע עם חבריו לים והוא מחליט לברוח מהבית ולהגיע לים בכוחות עצמו. אפשר להיתמם ולומר למה שר התרבות מיקי זוהר עשה עניין מהסרט, שהוא סרט מאד חלבי: אין בו מתנחלים שמתנכלים לפלשתינים, כמו שרואים כל יום בחדשות, יש תקרית אחת שילדים זורקים אבנים על חיילים והחיילים יורים גז מדמיע, והיא לא מאד חשובה בסרט, חוץ מזה שהילד אוסף מיכלים ריקים של גז מדמיע כמשחק, אבל ילדים שאוספים אמצעי לחימה שנשכחו בשטח יש גם בישראל. יש בסרט שוטר שעוצר שוהים בלתי חוקיים והוא לא מאד נחמד אבל גם לא אכזרי במיוחד, ויש תל-אביבים שיושבים בבית קפה ורואים שעוצרים שוהים בלתי חוקיים ומסתכלים ושותקים ושותים קפה, שזה אולי אמור לסמל את האדישות הישראלית לכיבוש, ואולי מראה כמה הישראלים מפחדים משוהים בלתי חוקיים, והפחד הזה לא חסר בסיס, כי לפני שבוע שוהה בלתי חוקי רצח גבר מבוגר ובחורה צעירה שלרוע מזלם נקרו בדרכו. אין בסרט חיילים שמתעללים בפלשתינים, ולהגיד שהוא פוגע בחיילי צה"ל זה מאד מגוחך. אפילו השוטרים בתל-אביב נראים יותר מפחידים מהחיילים המשועממים במחסום, וגם הם לא מפחידים במיוחד. וגם הסיפור בסרט נוגע ללב אבל לא אכזרי ולא מזעזע. הסרט הזכיר לי שלפני עשר שנים ילדה בת 13 שאיחרה לטיול השנתי ונאלצה לחזור הביתה התאבדה. זה היה מאד מזעזע ויכלו לעשות על זה סרט שאולי גם הוא היה סמלי, כי הילדה היתה בת של עולים מאתיופיה, אבל אז זה היה סרט חברתי ישראלי ואפילו מיקי זוהר או מירי רגב או אידיוט אחר מהליכוד לא היה מתלונן עליו. הסרט "הים" מספר סיפור די גנרי, ואין בו שום דבר מזעזע, הוא סרט עצוב, כי החיים של הפלשתינים עצובים, וגם החיים של הישראלים עצובים. יש אנשים כמוני שמאמינים שאם ישראל היתה מאפשרת לפלשתינים להקים מדינה משלהם, המצב היה משתפר, ויש הרבה אנשים אחרים שחושבים שאם הפלשתינים יקימו מדינה משלהם המצב יידרדר עוד יותר, אבל אף אחד לא באמת יודע. לי לא קשה לראות את הסרט הזה, שנראה לי כמו סרט ילדים, סרט סמלי וקצת אגדתי, למרות שהיו באולם רק אנשים מבוגרים, אבל אני מבינה למה לפוליטיקאים מהליכוד קשה לראות סרטים כאלה, וזה לא בגלל מה שרואים בסרט, אלא בגלל מה שהפוליטיקאים מהליכוד יודעים על עצמם, שהם רוצים לגרש את הפלשתינים ולגזול את האדמות שלהם, ולכן כשהם מסתכלים על סרט שמראה ילד פלשתיני עצוב כי לא נתנו לו לנסוע לים, הם רואים את עצמם ואת המצביעים שלהם מתעללים בפלשתינים, למרות שאין בסרט שום דבר כזה, אבל כשאתה מלא רוע וזדון כלפי מישהו, בין אם אלה חטופים שהפקרת למוות וייסורים, או פלשתינים שגירשת מבתיהם, אתה לא יכול לראות אותם בכלל, כי גם אם אף אחד לא מראה לך את זה, אתה תמיד רואה את הפרצוף המכוער של עצמך.    

אין פתרון בלי הרשות הפלשתינית

 

בנאומו במוצאי שבת בחר נתניהו לתקוף ולנאץ את הרשות הפלשתינית כדי להצדיק את סירובו להעביר את רצועת עזה לשליטתה, כפי שישראל התחייבה לעשות בהסכמי אוסלו. הוא התלונן  שהרשות משלמת למשפחות מחבלים ושמחמוד עבאס לא גינה את הטבח של החמאס. בכך הוא ממשיך באותה המדיניות שהביאה עלינו את אסון ה-7 באוקטובר: להחליש את הרשות הפלשתינית ולחזק את חמאס. יש רק שלוש אפשרויות ריאליות לשליטה בעזה: שליטה ישראלית ישירה שכל העולם מתנגד לה, כולל ידידינו, שליטה של חמאס שכבר נוכחנו במשמעותה, ושליטה של הרשות הפלשתינית, שכל העולם יתמוך בה. אין שום אפשרות אחרת, שתתאים לדברי נתניהו ש"צריך משהו אחר" מהרשות הפלשתינית. עד 1967 עזה היתה אמנם בשלטון מצריים, אבל מאז השתנו דברים רבים וכיום אין היתכנות להשבת רצועת עזה לשלטון מצרי. יש רק חמאס ורשות פלשתינית, אלה שתי האפשרויות הריאליות, ולכן צריך לבחור בגרועה פחות, שזה שלטון הרשות הפלשתינית, שיחליף את שלטון החמאס. לומר שהרשות איננה ראויה לשלוט בעזה, פירושו לחזק את החמאס, שיש לקוות שצה"ל יצליח להכניע, אבל הכנעת החמאס היא עדיין משאלת לב ולא מציאות. מי שלא ירצה את הרשות הפלשתינית בעזה, יקבל משהו גרוע יותר, לא משהו טוב יותר, כי פשוט אין כזה.

מה שמפחיד במיוחד היא התחושה שנתניהו פשוט מסרב לוותר על החמאס כשותף להחלשת הרשות הפלשתינית, מה שמעורר שאלות קשות לגבי כנות רצונו למוטט את חמאס, ולגבי רצונו בכלל. כיצד הוא בכלל רואה את עזה אחרי המלחמה? מה הוא מצפה שיקרה שם? הרי ישנם שם למעלה משני מיליון אנשים שרבים מתוכם הפכו לחסרי בית ופליטים. מה יהיה עליהם? אם לא יימצא להם פתרון מוסכם, לא יהיה שקט לא להם ולא לישראל. בניגוד למעצמות הגדולות שמנהלות מלחמות הרחק מביתן, ישראל ועזה צמודות זו לזו, ואם לא יימצא פתרון ראוי לרצועת עזה, גם אזרחי ישראל לא יוכלו לחיות בשלום, כפי שנוכחנו לצערנו, באופן כה נורא.

לא רק הקונספציה שחיזוק חמאס ישרת את מדינת ישראל בכך שימנע את הקמתה של מדינה פלשתינית קרסה ב-7 באוקטובר. גם הקונספציה הגדולה יותר של בנימין נתניהו, שהוא "הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן", כלומר שישראל תוכל לחיות היטב וגם לקשור קשרים טובים עם מדינות ערב האחרות, בעודה מתעלמת כליל משאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים וממצבם, קרסה כליל. אם ישראל לא תסכים להשיב את עזה לרשות הפלשתינית ואת הרשות הפלשתינית לעזה, ולא תאפשר לרשות הפלשתינית להפוך למדינה, לא יהיה שום פתרון בר קיימא לעזה. גם שליטה ישראלית ישירה לא תמנע מעשי טרור פלשתינים נגד הכוחות הישראלים, שתגרורנה מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים ואי שקט מתמיד, שלא יאפשר את שיקום ישובי עוטף עזה, שהוא צורך חיוני של מדינת ישראל. החלומות על סיפוח עזה לישראל והקמת התנחלויות בשטחה יביאו רק לעוד ועוד שפיכות דמים, כפי שהם גורמים לשפיכות דמים ומתיחות תמידית ביהודה ושומרון. הציונות חלמה לפתור את בעיותיו של העם היהודי על ידי ריכוזו במדינה שיש בה רוב יהודי, לא על ידי פיזורו בקרב אוכלוסיה עוינת במצב מלחמה נצחי בינינו לבין הערבים, שבסופו של דבר ימוטט גם את היחסים שנתניהו כה מתגאה בהם עם האמירויות במפרץ הפרסי, וגם את הסכמי השלום שנכרתו ברוב עמל עם הירדנים ועם המצרים.                                                                                                                              

עזה שייכת לרשות הפלשתינית

 

נדרש לי הרבה זמן להבין שמה שנשמע כאמירה שקולה ומפוכחת: "אם נמוטט את החמאס נצטרך לשלוט בשני מיליון פלשתינים בעזה ולדאוג להם", הוא בעצם ספין מבית מדרשו של נתניהו, שראה בחמאס את תעודת הביטוח כנגד הקמת מדינה פלשתינית. אני קוראת הבוקר בכתבתו של גידי וייץ ב"הארץ" - ומתקשה להאמין - את הציטוט מדברי נתניהו בישיבת סיעת הליכוד במרץ 2019: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלשתינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס." והוא המשיך: "זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלשתינים בעזה לבין הפלשתינים ביהודה ושומרון." הגישה הזו של נתניהו הלכה והתעצמה עם חתימת הסכמי אברהם והמגעים לנורמליזציה עם סעודיה. קשה לתאר כמה יוהרה, שחצנות וטיפשות עלו מההתבטאויות של נתניהו ומקורביו בהקשר לדיונים על נורמליזציה עם סעודיה: "ראש העיר רמאללה" – כך הם מכנים את אבו-מאזן כדי להתכחש לעובדה שהרשות הפלשתינית הינה ישות מדינית שנועדה להיות מדינה פלשתינית בדרך – "לא יקבע את פרטי ההסכם עם סעודיה." בנוסף לזלזול השחצני באבו-מאזן, הופצו מכיוון הממשלה מסרים שאין צורך בוויתורים מדיניים לפלשתינים, אלא די בכספים שיועברו אליהם מסעודיה כדי לרצות אותם, כאילו יש בעולם עם שימכור את שאיפתו למדינה עצמאית תמורת בצע כסף, אבל ממשלתו של נתניהו תמיד התכחשה ללאומיות הפלשתינית ולשאיפת החירות המפעמת בפלשתינים שמאסו בשלטונם היהיר של היהודים, ובמיוחד בשלטון המתנחלים המתעללים בהם מבלי שממשלת ישראל עוצרת בעדם.

ואם לחזור לאמירה שהזכרתי בתחילת דבריי, היא מעמידה כביכול שתי אפשרויות בלעדיות: שלטון החמאס בעזה, בהסכמת אם לא בתמיכת ישראל, או שלטון ישראלי ישיר על עזה. אבל ישראל איננה צריכה לשלוט בעזה, לא ישירות ולא בעקיפין, וגם לא החמאס שהשתלט עליה בכוח, אלא הרשות הפלשתינית. על פי הסכמי אוסלו שיש להם תמיכה בינלאומית רחבה, עזה היא חלק מהרשות הפלשתינית, וישראל אף התחייבה למסדרון יבשתי שיחבר בין שתי הטריטוריות הפלשתיניות, והאינטרס הישראלי האמיתי הוא לשים קץ לשלטון הטרור של החמאס בעזה ולהשיב אותה לשלטון הרשות הפלשתינית, שיש לה שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, ושאיננה מעודדת טרור נגד ישראל, ובוודאי שאיש מבין בכיריה איננו מתכנן פעולות צבאיות אכזריות ומזעזעות נגד ישראל כפי שחולל החמאס. כמובן שגם מאזורי הרשות הפלשתינית יוצאות פעולות טרור נגד ישראל, אבל למרבה הצער פעולת החמאס שהצליחה לפגוע בנו בצורה כה קשה וכה אכזרית, מגמדת את הטרור הפלשתיני מהגדה, שגם הוא מונע לא פעם מיוזמה של אנשי חמאס שפועלים בתחומי הרשות.

נתניהו הניח לנמר טורף לצמוח לממדים מפלצתיים ממש מתחת לחלוננו, במחשבה שמאפיינת אותו גם בעניינים אחרים, שהוא תמיד יצליח לתמרן את כולם כרצונו, למרות כל האזהרות שקיבל מגורמי המקצוע והתעלם מהן בשחצנות: הוא חשב שתמיד יוכל לחמוק מהזעם הפלשתיני על ידי הזרמת כספים אליהם מגורמים שונים, ושיוכל גם להימנע מסכנות בטחוניות שמהן הזהירו אותו כל הגורמים הביטחוניים כשהוא מתחמק מהם בגסות-רוח, כפי שסירב לתחנוני הרמטכ"ל להיפגש אתו לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, וגם להמשיך בחקיקה להשתלטות על מערכת המשפט כדי לחלץ את עצמו ממשפטו. אבל כל הכדורים נפלו לארץ וכל הפנטזיות קרסו. מי שמשלם את המחיר הנורא הם כמובן אזרחי ישראל, ששמונה מאות מהם כבר שילמו בחייהם על היוהרה, השחצנות וגם הטיפשות – כן, הטיפשות של בנימין נתניהו, הנערץ על חסידיו כגאון, ועד כה טרם שילם כל מחיר על האסון שהמיט על תושבי ישראל.

מחבל בן 14

 

 

אתמול היו ארבעה פיגועים ונהרג החייל הבודד מקסים מולצ'נוב שעלה לבדו מאוקראינה כדי לשרת בצה"ל והיו גם לא מעט פצועים. הפיגוע בתחנת הרכבת הקלה בירושלים, שבו נדקר צעיר ונפצע בינוני, משך פחות תשומת לב מהפיגוע המורכב שבו נהרג החייל ועוד חיילים נפצעו, ופרטי התקרית הובאו מפי עדים שונים ללא התייחסות נוספת, ואלה היו פרטים מטרידים בעיניי. עובדה היא שהדוקר היה בן 14, על כך אין מחלוקת. עובדה היא שאיש ביטחון ירה בו והרגו, לדבריו "כדי שלא ידקור עוד אנשים". אבל אזרח שהיה בתחנה סיפר שבעט בפרצופו של הנער-המחבל והוא הפיל את הסכין, ואז הגיע איש הביטחון וירה בו למוות.

אם דברי האזרח נכונים, ובינתיים לא שמעתי שמישהו סתר אותם, הרי שדי היה בבעיטה בפרצופו של המחבל כדי שיפיל את הסכין, וכל מה שנדרש היה שמישהו ירים את הסכין וירחיק אותו מהמחבל, או יתפוס אותו בכוח, כדי לשים סוף לסכנת החיים שנשקפה ממנו. אם איש הביטחון ירה בו לאחר שהפיל את הסכין והיה המום מהבעיטה של האזרח בפניו, אין מדובר בהגנה עצמית אלא בהוצאה להורג של מחבל שהיה נער בן 14. יש אנשים שסוברים שיש להוציא להורג רוצחים, אבל ספק כמה אנשים היו תומכים בעונש מוות לרוצח בן 14, לולא היה ערבי ומחבל. במקרה זה גם אין מדובר ברצח אלא בניסיון רצח, שהעונש עליו, בצדק או שלא בצדק, קל יותר. אבל העובדה שאיש ביטחון ירה למוות במחבל בן 14, לאחר שאזרח שנכח במקום בעט בו וגרם לו להפיל את הסכין, לא עוררה שום תהיות. איש לא שאל שאלות מה קרה כאן ומדוע. כאילו אין דבר טבעי ומובן יותר מכך שאיש ביטחון יורה למוות במחבל בן 14 לאחר שכבר גרמו לו להפיל את הסכין, במקום לתפוס אותו בכוח ולמסור אותו לידי הצבא או המשטרה.

זה מזכיר כמובן את פרשת אלאור אזריה שירה למוות במחבל פצוע ששכב על הכביש וכבר לא היווה איום, וגם את הנערה-המחבלת שדקרה אדם בעזרת זוג מספריים שנשאה עמה. שני האירועים אירעו במהלך כהונתו כרמטכ"ל של גדי אייזנקוט, שאמר: "לא הייתי רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". כי לירות למוות מותר רק כשאין ברירה, ואם מצליחים לעצור את המחבל מבלי להרוג אותו, אין שום הצדקה לירות בו למוות, בוודאי כשמדובר בנער בן 14, שגברים חסונים יכולים לתפוס ולעצור בכוח מבלי לירות בו ולמסור אותו חי לרשויות הביטחון.

הימין הגזעני חיבק את אלאור אזריה ואיים על חייו של גדי אייזנקוט. "רבין מחכה לגדי" הם שרו לו. מאז עלה הימין הגזעני לשלטון ויושב בממשלה, ועוסק בהתרת דמם של הערבים, לא רק מחבלים ולא רק רוצחים, אלא גם חפים מפשע, ובהגנה על חבריהם שרצחו ערבים, שלהם לדברי איתמר בן-גביר, כל חייו בריון גזעני אלים וכעת גם השר לביטחון לאומי, מגיע צל"ש. אבל היכן העיתונאים? האם איש מהם לא חש שיש מקום לפחות לשאול שאלות, לתהות, על מה שכבר איננו מכונה הריגה אלא "חיסול", מונח שמשלים את הדה-הומניזציה של הערבי כאדם, שאיננו נהרג או נרצח אלא "מחוסל" כמובן מאליו, גם כשהוא בסך הכל נער מוסת בן 14 שנים בלבד, שאפשר וכנראה גם הצליחו לנטרל בבעיטה בפניו, או לכל היותר לירות ברגלו או בידו, אבל ירו בו למוות, ואיש בתקשורת לא תהה על כך ולא שאל שאלות.

 

חמישים שואות ושואה

 

אבו מאזן אמר בביקורו בגרמניה שבמלחמת השחרור ישראל טבחה בחמישים כפרים, וזה חמישים שואות, fifty holocausts. ראש ממשלת גרמניה אולף שולץ שמע ולא הגיב לדברים. למה שיגיב? בגרמניה זה שגרתי להשוות את ישראל לנאצים בכל צורה אפשרית, ובמיוחד לומר שהיהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים את הגרמנים. גרמנים תמיד מאד מקפידים לומר שאת השואה עשו הנאצים, שזאת כביכול ישות אחרת מהעם הגרמני. כמובן שגרמנים בתפקידים רשמיים לא אומרים שהיהודים הם בדיוק כמו הנאצים בטכסים רשמיים, הם רק אומרים את זה בכל מקום אחר ובכל הזדמנות אחרת, או מזמינים אחרים לומר את זה, רצוי ערבים ובמיוחד פלשתינים, כי אז הגרמנים גם שומעים מה שהם אוהבים לשמוע וגם יכולים להאשים מישהו אחר. אפילו פתחו בחקירה נגד אבו מאזן על הכחשת השואה, שזאת ממש בדיחה, שהגרמנים חוקרים את אבו-מאזן על הכחשת השואה. הרי הוא בסך הכל אמר מה שאפשר לשמוע כל הזמן ברחוב הגרמני ובעיתונות הגרמנית ובספרות הגרמנית הנחשבת ביותר, והוא אמר את זה כי ידע שהדברים יערבו לאזני מארחיו. ההשוואות בין יהודים לנאצים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהתופעה שתיאודור אדורנו כינה schuldabwehrantisemitismus, אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, ורווחת בגרמניה מאז השואה ובעצם עוד לפני השואה אפשר היה לקרוא ב"דר שטירמר" שהיהודים רוצים להשמיד את גרמניה והם ישמידו אותה אם גרמניה לא תשמיד אותם קודם, מתוך הגנה עצמית כמובן. הפלשתינים לא המציאו שום דבר ואין להם צורך להמציא שום דבר, כי מאז השואה כל אנטישמי להוט לומר שהיהודים הם נאצים, ולמה שהפלשתינים לא ישתמשו בזה לתעמולה שלהם, אם כבר מישהו דאג להכין עבורם תעמולה כל כך יעילה וכל כך מצליחה.

בסך הכל זה בדיוק מה שקרה בתערוכת הדוקומנטה ה-15, שבה הזמינו אמנים אינדונזים לאצור את התערוכה, ובאופן מופלא האמנים האינדונזים הציגו דמות יהודי עם פאות וסיגר בסגנון "דר שטירמר" – לא "דמות של חרדי" כפי שכתבה אתמול ב"הארץ" נעמה ריבה – אלא דמות יהודי עם סיגר בפיו, שכך ציירו יהודים ב"דר שטירמר" – שמנים ומעוותים עם פאות וזקן וסיגר גדול בפה, שגם סימן את ה"לובי הציוני" בארצות הברית, וגם את הרוע היהודי, כי הנאצים מאד התנגדו לעישון, ולכן יהודים אופיינו כמעשנים, וגם בספרו הנאצי של גינתר גראס "בהילוך סרטן", דוד פרנקפורטר, שבפברואר 1936 הרג את מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף, מתואר תמיד כ"מעשן בשרשרת", שזה סימול נאצי לאדם רע. הגרפיקה הנאצית איננה תיאורית אלא סימבולית, והיהודי מופיע בה לא כפי שיהודים אמיתיים כלשהם נראים, אלא כפי שהנאצים רצו להראות אותם. חבל שכל כך מעט אנשים בישראל מכירים את הגרפיקה הנאצית ואת הסימבוליקה הנאצית, וזה מאפשר כמובן לבלבל אותם בטענה שאין כוונה אנטישמית, אבל אף אחד לא משתמש בסימבוליקה הנאצית, שבגרמניה דווקא מכירים אותה היטב, בלי כוונה. אחר כך היתה שערוריה גדולה, ומנהלת התערוכה התפטרה, אבל בעצם לא השאירו לה ברירה אלא להתפטר, ומינו מנהל אחר, ובמקום היצירות האנטישמיות האינדונזיות הביאו יצירות אנטישמיות ממדינות ערב, כי את האנטישמיות הנאצית בגרמניה אי אפשר להפסיק.

כמובן איש לא התכוון שתפרוץ שערוריה ועוד שערוריה. כולם קיוו שהגרמנים יוכלו להסתתר מתחת לשמלת המדוכאים מהעולם השלישי וכיו"ב, אבל זה לא ממש משכנע, ועדיין כולם מעמידים פנים שמדובר באיזו חריגה מהנורמה. בסך הכל הגרמנים נתנו במה להשוואות בין ישראל לנאצים שזה מה שהם עושים מאז השואה, והפלשתינים ניצלו את האנטישמיות המתגוננת של הגרמנים כדי לקדם את ענייניהם, מה שהפך אותם למאד פופולרים באירופה ועוד יותר שנואים בישראל מכפי שהינם ממילא. את השלום והפיוס בין יהודים לפלשתינים זה לא קידם.

הרבה אנשים טובים חושבים שהפיוס בין היהודים והפלשתינים צריך להיות רגשי, וצריך שכל צד יכיר את כאביו ויסוריו של הצד האחר. אני חושבת ההיפך. הפלשתינים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי היהודים בשואה, והיהודים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי חורבן הישוב הפלשתיני בארץ ישראל במלחמת השחרור, והניסיון לטפח חמלה כזו בין אלה לאלה נידון לכישלון. הסדר בין ישראל לפלשתינים צריך להיות כמו הסכם גירושין ולא כמו הסכם נישואין. הוא צריך להגדיר גבולות, תחנות גבול, הסדרי מעבר, מעמד התושבים וכן הלאה, בצורה הכי יבשה והכי בירוקרטית, ולא להתעסק בשום דבר רגשי, אלא להסדיר יחסים של אי-לוחמה למען הצלת חיים של בני שני העמים ותו לאו. לא תהיה חברות וחמלה והבנה בין יהודים לפלשתינים, ומי שמצפה לכך טועה טעות מרה. אבו-מאזן הוא שותף להסדרי ביטחון ודו-קיום הכרחיים, וככזה צריך לכבד אותו למרות שהוא מכחיש שואה סדרתי. את זכרון השואה ומשמעותה עבור היהודים צריך לשמר בקרב העם היהודי. הפלשתינים והגרמנים הם שותפינו במקרה הטוב למניעת טרור ולעשיית עסקים. לשימור זכר השואה הם אינם שותפים ואינם צריכים להיות שותפים.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

   

רצח בטנטורה

 

רק השבוע צפיתי בערוץ 8 של הוט בסרטו של אלון שוורץ "טנטורה", כך שלפני הצפייה הספקתי לקרוא כמה מאמרים שתקפו בחריפות את במאי הסרט וגם את תדי כ"ץ, שהסרט מתייחס לעבודת הגמר שלו, שטענה, על פי עדויות שאסף מלוחמים ומתושבי הכפר, שלוחמי חטיבת אלכסנדרוני, לאחר שכבשו את המקום, טבחו בתושביו והרגו כמאתיים עד מאתיים וחמישים איש. בעקבות תביעת דיבה של לוחמי אלכסנדרוני נגד טדי כ"ץ והתנצלות שנכפתה עליו, הוסרה עבודתו ממדפי הספריה ותוארו נשלל ממנו. כמה ממאמרים אלה נכתבו על ידי אנשים שאני מכירה אישית וגם מעריכה, ובכל זאת חשבתי שהתוקפנות במאמריהם הן לגבי במאי הסרט והן לגבי טדי כ"ץ איננה ראויה, לא מצד התוכן ולא מצד הסגנון.

גם לי יש ביקורת על הסרט, אך לא מצד התוכן אלא מצד העריכה הקופצנית שמקשה על הצופה לזהות את הדוברים, במיוחד לוחמי אלכסנדרוני, שעדויותיהם החשובות נקטעו ללא הרף וקפצו מאיש לרעהו, והקשו עלי לגבש לעצמי מתוך העדויות תמונה ברורה של זהות הדוברים ומהלך האירועים תוך כדי הצפייה. לדעתי כאשר יוצרים סרט שעיקר מטרתו לאשש טענות על קיומו של טבח בתושבי הכפר טנטורה, טענות שהמימסד האקדמי הישראלי, או לפחות כמה דמויות מפתח בו, מכחישות בתוקף ובחריפות, צריך לוותר על עריכה מתחכמת, להניח לדוברים להציג לצופה את עצמם ואת הקשר שלהם לנושא, ובעיקר להניח להם לספר לצופים סיפור שלם וברור, גם אם עריכה כזו נחשבת ל"שמרנית" ואפילו ל"משעממת". במקרה הספציפי הזה עריכה כזו היתה מיטיבה מאד עם הסרט. גם חסר לסרט היסטוריון צבאי מובהק שילווה אותו, ואני מתכוונת להיסטוריון שמומחה ללחימה ולניהול קרבות, ולא להיסטוריונים שמומחים לבעיית הפליטים הערבים, שכבודם במקומם.

המחלוקת איננה נסבה על עובדת הריגתם של שבויים בקרב על טנטורה, שגם מבקרי הסרט, ואפילו עורך דינם של חיילי אלכסנדרוני, עו"ד גיורא ארדינסט, מסכימים שהיו שבויים שנרצחו לאחר כיבוש הכפר, אלא שהם טוענים שנהרגו מעטים בלבד ולא נערך במקום טבח המוני.

את הטענה הקשה ביותר בסרט העלה מרדכי-מוטל סוקולר, שלדבריו נשלח לטנטורה לקבור את המתים (אלון שוורץ במאמרו ב"הארץ" ביום ו' 22.7 מספר שסוקולר ליווה את הכוחות לקרב ונשאר שם מספר ימים כדי לקבור את הגופות, אבל מהסרט הבנתי, אולי בטעות, שהוא נשלח במיוחד לטנטורה לצורך הקבורה ולא שהה במקום מראש). סוקולר טוען בסרט שהיו במקום 280-270 גופות, ועד כמה שהצלחתי להבין, דבריו הם העדות העיקרית למספר גדול של נטבחים בטנטורה.

למרות חשיבות עדותו, הופעתו של סוקולר בסרט קצרה ביותר. הפרופסור יואב גלבר טוען בסרט שסוקולר משוגע. הפרופסור גלבר איננו מכבד את עצמו בטענתו זו, ועוד פחות מכך בדבריו בסרט שאיננו מאמין לעדויות בעל-פה. זו אמירה שערורייתית מפי היסטוריון. עדויות בעל-פה צריכות להישפט ככל ראייה, על ידי הצלבה עם עדויות וראיות אחרות ועל פי הגיונן הפנימי – העדר סתירות בדברי העד, יכולתו לחזור על הדברים כלשונם בהזדמנויות שונות, להשיב על שאלות הבהרה ולצייר תמונה קוהרנטית של ההתרחשויות. עדויות בעל פה אינן נופלות בהכרח באמינותן ממסמכים כתובים שגם הם נכתבים על ידי בני אדם, ויכולים עקרונית לכלול טעויות ושקרים בדיוק כמו עדויות בעל פה. הקושי העיקרי לטעמי בעדותו של סוקולר היא שלא ברור, לפחות מהסרט, באיזה שלב הגיע לטנטורה, והאם עדותו על 270 גופות מתייחסת רק למי שנטבחו, או כוללת לוחמים ואזרחים שנפלו במהלך הקרב על הכפר.

לוחמים אחרים מספרים על לוחם שזרק רימון על שבויים שנכלאו, על הכנסת שבויים לחבית ויריות בהם למוות, ועל לוחם שרצח שבויים באקדח. איש מהם איננו מציין מספרים ומן הסתם הם לא יכלו לספור את ההרוגים. ייתכן שמדובר רק בעשרות הרוגים ולא במאתיים הרוגים ויותר כפי שציין סוקולר. ברור מעדויות הלוחמים בסרט שהיה טבח של שבויים בטנטורה, כפי שברור מדבריהם ששררה במקום מהומה, שהפיקוד איבד שליטה על הלוחמים, ושאיש לא עצר את הלוחמים שרצחו שבויים מביצוע המעשים. ברור גם שההתנפלות על טדי כ"ץ ופסילת עבודתו איננה ראויה. הוא הסתמך על עדויות של לוחמים ותושבים כפי שעושה כל היסטוריון, ושום היסטוריון איננו צריך לעבור מסע יסורים והכפשות כפי שעבר, גם אם יש חולקים על הממצאים של עבודתו, ובוודאי שעבודתו איננה ראויה לפסילה ולהעלמה. העובדה שנבהל מתביעת הדיבה והסכים לחתום על התנצלות שהוכתבה לו באיומים יכולה אולי למנוע הליכים משפטיים נוספים מצדו, אבל איננה יכולה להשתיק את הדיון ההיסטורי. אי אפשר להכריע דיון היסטורי באמצעים משפטיים, מה גם שברור, והשופטת דרורה פלפל מעידה על כך בסרט, שתדי כ"ץ היה מבוהל מהמשפט. חבל שהשופטת לא חיזקה אותו. כאשר שופט חש שאחד הצדדים מאוים ומפוחד מתפקידו להגן עליו, ויש לו סמכות מלאה לכך. שבירת אנשים והשתקתם באמצעות איומים משפטיים איננה מוכיחה דבר, ובוודאי שאין זה ראוי להיסטוריונים להסתמך עליה, כאשר בפועל כלל לא התקיים משפט.

אני התרשמתי שהעדים בסרט מאד אמינים, גם הלוחמים וגם תושבי הכפר. גם אחד הלוחמים וגם אחד התושבים מספרים על לוחם שאנס נערה בת 16. לו רצו לשקר יכלו לספר על מעשי אונס רבים, אבל שניהם, שהיו משני צדי המתרס, סיפרו על מעשה אונס אכזרי אחד של נערה, ואין שום סיבה לפקפק בעדויותיהם. גם אום רסמי הקשישה, מפליטי הכפר, שאביה ואחיה היו בין המתים, כשנשאלה אם ראתה שהורגים אותם השיבה שלא, מפני שפחדה וברחה, ורק בדיעבד נודע לה הדבר. למרות השנים הרבות שחלפו היא דיברה בכאב רב על מה שחוותה בהיותה צעירה מאד, וניכר בה שאין לה עניין להמציא דבר שאיננו אמת.

תדי כ"ץ מדבר בסרט על כך שיש בעדויות הלוחמים שעות מתות שאינם יודעים לתאר מה עשו בהן, שהכפר נכבש בבוקר והלוחמים עזבו בערב. אבל לוחמי אלכסנדרוני מתארים שאספו וריכזו את תושבי הכפר, הפרידו את הגברים והנערים מן הנשים, הילדים והזקנים, ושילחו את האחרונים לפרדיס. האיסוף, הריכוז, ההפרדה והשילוח של תושבי כפר שלם, סביר שיימשכו יום שלם, וסביר שהלוחמים יתקשו לתאר כיצד עברה עליהם כל שעה ושעה. אבל יש עניין נוסף.

מעולם לא עסקתי במלחמת השחרור, תחום התמחותי שעליו כתבתי בעבודת הגמר לתואר שני בירושלים, ובעבודת הדוקטור באוניברסיטת וינה, שכתבתי את רובה אבל מעולם לא השלמתי, הוא תפקיד היהודים בקיסרות האוסטרית בלוגיסטיקה של מלחמות התורכים במאות ה-17 וה-18 – מלחמות שהתקיימו בשטחי הונגריה, רומניה, סלובקיה, סרביה וקרואטיה של היום, בין צבאות פיאודלים גרמנים-אוסטרים-הונגרים-סרבים לבין הצבא התורכי ששלט באותם ימים ברוב שטחי הבלקן. המימון והאספקה לצבאות היו בידי יהודים, מכיוון שהקיסרות התקשתה לשלם את העלויות, ורק יהודים היו מוכנים לקחת את הסיכון בהשקעת כל הונם באספקה לצבא הקיסרות שסבלה מפשיטת רגל כרונית. אם בימינו המודרנים מאפיין את המלחמות כאוס, הרי שבאותם ימים הכאוס היה גדול פי כמה. לא רק שלא תמיד היה ברור היכן נמצאים הגבולות, שלעתים קרובות הלוחמים רעבו ללחם ובזזו את האיכרים חסרי האונים, שהמשמעת הצבאית היתה בשפל והאכזריות בלתי נשלטת, שמאגרי אבק שריפה ונשק ניצתו בפתאומיות ועפו עם כל סביבתם השמיימה, ושתכופות הכריעה את הקרבות מגפה שפרצה בין לוחמי צד אחד ועברה במהרה ללוחמים הערוכים נגדם, אלא שלא תמיד היה ברור מתי בכלל מתרחש קרב ומתי הוא בכלל מסתיים. הרי תמיד היו לוחמים שהסתתרו וצצו לפתע חמושים ונכונים להרוג כשנדמה היה שהקרב כבר נרגע.

מה שגרם לי, בנוסף לרקע המקצועי שלי, לשאול את השאלה מתי בדיוק הסתיים הקרב בטנטורה, היה סיפור הג'יפ שסיפר אחד מלוחמי אלכסנדרוני: הוא סיפר על כמה לוחמים שנסעו בג'יפ כי חשבו שכבר אין סכנה, והערבים התנפלו עליהם, הרגו את כולם והתעללו בגופותיהם בצורה שזיעזעה את חבריהם והציתה בהם זעם ונקמנות. לא הצלחתי להבין מהסרט מתי נטבחו הנוסעים בג'יפ: תוך כדי כיבוש הכפר? לאחריו? זמן קצר לאחריו? כמה שעות לאחריו? יום או ימים לאחר כיבוש הכפר? והאם רצח הלוחמים בג'יפ שקרה, היכן בדיוק? האם הוא זה שעורר בחלק מן הלוחמים זעם, וגרם להם לצאת מכליהם ולירות בשבויים, להתעלל בשבויים ולהורגם?

אם יש לי ביקורת על הסרט היא מכך שלא הצלחתי להבין טוב יותר את מהלך האירועים, ושלא נעשה מאמץ גדול יותר לצייר תמונה קוהרנטית יותר של כיבוש טנטורה, של מהלך האירועים עד כמה שהדבר ניתן, ואם הדבר לא ניתן, כי היה שם כאוס גמור, או מפני שהעדויות היו מבולבלות, היה צריך לציין זאת – לפחות חלק מהלוחמים היו למיטב הבנתי ברורים מאד, ומה שהיה חסר לי זו הצלבה כלשהי בין עדויותיהם, למשל הכנסה של סיפור הג'יפ לסיפור הכיבוש, שנותרו מקבילים ולא התחברו זה לזה.

אם נכונה טענתו של במאי הסרט אלון שוורץ במאמרו הנ"ל ב"הארץ", שהסרט אינו מתמקד בשאלה כמה נרצחו בטנטורה אלא מספק דיוקן היסטורי של החברה הישראלית, הרי הוא מגדיר בעצמו את נקודת התורפה של הסרט: עודף יומרה והעדר מיקוד. פרשת טנטורה ראויה בפני עצמה לעיון מעמיק מבלי לגלוש למגוון נושאים אחרים, ובהעניקו מטרה כה יומרנית לסרט תיעודי צנוע, חותר הבמאי תחת מלאכתו שלו עצמו. עדיף היה שיתמקד בסיפור כיבושה של טנטורה, ואת הלקחים הרחבים יותר המשתמעים מכך יותיר לקהל הצופים. כל זה איננו מפחית מחשיבות הסרט ומחשיבות עיסוקו בעניין טבח שבויים בטנטורה, כמו גם מחשיבות עבודתו של תדי כ"ץ שבזכותו עלה הנושא לדיון וההתקפות עליו גבלו וגובלות בביריונות ואין להן הצדקה.

ואני רוצה להתייחס גם למאמרו של בני מוריס ב"הארץ" מיום 29.7, שגם בו הוא תוקף את שוורץ ואת כ"ץ במלים קשות, ורומז שסיפור הטבח הומצא ארבעים שנה לאחר המלחמה, ושבזמן אמיתי איש לא דיבר על טבח והדבר לא צוין במסמכים. אבל כנ"ל, לוחמי אלכסנדרוני עצמם מספרים בסרט על מעשי טבח אכזריים בשבויים, וכן חברת קיבוץ נחשולים מעידה בסרט שאנשים מפרדיס, שלשם פונו תושבי טנטורה, סיפרו לה על קיומו של קבר אחים בטנטורה לאחר שהתיישבו במקום ביוני 1948, ובני מוריס עצמו מזכיר מסמך צה"לי שמדבר על גופות שפזורות בשטח, אך לטענתו אין הדבר מעיד על טבח "כי לפי הסיפור של כ"ץ ושוורץ, רוב הנטבחים נטבחו במרוכז". לפחות בסרט, לא שוורץ ולא כ"ץ טוענים דבר כזה, והלוחמים מספרים כאמור על מעשים שונים ונבדלים של רצח שבויים במקומות שונים ובצורות שונות, וכך אומר גם שוורץ. ושוב בני מוריס עצמו מזכיר עדות מזעזעת בזמן אמיתי: יומנו של טוליק מקובסקי, לוחם גדוד 33, שנהרג ב-1 ביוני 1948. קשה לתאר מלים חריפות מאלה שכתב הלוחם שנפל ביומנו: "החברה יודעים את מלאכת הרצח די טוב. היו אלה בייחוד בחורים שהערבים רצחו, שחטו או עשו מעשים "יפים" אחרים לבני ביתם או נפגעי היטלר (הרי זה אותו הפאשיזם). הם נקמו בצלפים את נקמתם הפרטית ואת נקמת חברים שנפלו". מוריס כותב שהעדות מאששת שחיילי אלכסונדרוני רצחו בטנטורה "מספר שבויים". זו אמירה מקטינה שאין לה בסיס בטקסט של מקובסקי, שאיננו מתייחס למספר הנרצחים, אבל חריפות דבריו מדברת בעד עצמה וקשה להאמין שהיא מתייחסת לתופעה שולית. ושוב מוריס עצמו מזכיר את ספרו של חאג' מוחמד נימר אל חטיב שגלה מחיפה "אירועי הנכבה", שפורסם בדמשק בשנות החמישים, וטען שהיה בטנטורה טבח. מוריס משלב עדויות אלה באזכורים של אלה שלא טענו שהיה בטנטורה טבח. העובדה שרק מעטים טענו שהיה בטנטורה טבח, איננה מוכיחה שדבריהם אינם אמת, והעובדה שגם השוללים טבח מודים שהיו בטנטורה אירועים של רצח שבויים – כיצד אפשר להכחיש את עדויות הלוחמים עצמם? הרי הם אלה שהיו שם, ואיזה אינטרס יש להם לשקר? הרי קשישי חטיבת אלכסנדרוני אינם מצפים לקבל פרסים על דבריהם בסרט, אשמה שמוריס מייחס לאלון שוורץ.

לצערי ההתקפות הארסיות על שוורץ ועל כ"ץ והגלישה לאמירות קיצוניות נוסח "אינני מאמין לעדויות בע"פ" ו"מרדכי סוקולר משוגע" ו"אין שום ראיה" – כשמתברר שיש גם יש ראיות, וכפי שאמרה יפה השופטת בדימוס עדנה ארבל "גם עדות היא ראיה", ואין זה ראוי שמי שלא היה שם יתנשא על מי שכן היה שם ויחלק לו ציונים על העדר אמינות. מלאכתנו כהיסטוריונים היא לספר את סיפורם של האנשים שחוו את מה שאנו עצמנו לומדים רק מתוך עדויות, מסמכים, שרידים היסטורים, וראוי לנו לנהוג בצניעות ובהגינות כלפי העדים וכלפי מי שהקשיב להם וסיפר את סיפורם.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    

ההתעלמות מהפלשתינים לא השתלמה

 

אם בנט ולפיד קיוו לחגוג השבוע קבל עם ועולם את מדיניות ההתעלמות מהפלשתינים, הרי שהתכנית לא עלתה יפה. אזרחי ישראל יזכרו את הפיגועים הרצחניים בבאר-שבע ובחדרה יותר מאשר את "פסגת הנגב", שחיברה יחדיו את כל מי שיחסיו עם הפלשתינים בעייתיים: ישראל כמובן, איחוד האמירויות ובחריין שיחסיהן, כמו של כל מדינות המפרץ, עם הפלשתינים, נעכרו מאז תמיכתם של האחרונים בסדאם חוסיין שכבש את המדינה-האחות כוויית, ומרוקו, שכועסת על תמיכת הפלשתינים באלג'יריה בסכסוך ביניהן על סהרה המערבית. גם יחסיה של ארצות הברית עם הפלשתינים טרם נרפאו מנזקי העידן הטראמפי ליחסים אלה, שתמיד היו בעייתיים. כמובן שכל המדינות המשתתפות גם חוששות מאיראן ומהקבוצות הנתמכות על ידיה כמו החות'ים שפוגעים במדינות המפרץ, אבל ישראל בעיקר מנצלת את העוינות בין מדינות אלה לפלשתינים כדי לקדם את ענייניה, וככל שיחסינו עם מדינות האיזור חשובים, ואין חולק על כך, יש משהו לא נעים בניסיון להשתמש במדינות שיחסיהן עם הפלשתינים נעכרו כדי להתחמק מהצורך להתחשב בזכויותיהם של שכנינו הפלשתינים.  

חבל מאד שבנט ולפיד לא האזינו לעצתו הטובה של המלך עבדאללה מירדן לשתף גם את הפלשתינים בפסגה, שלכן גם ירדן סירבה להשתתף בה. הפעם צדק בני גנץ שרצה להיפגש עם אבן-מאזן והמלך עבדאללה, וטעו בנט ולפיד שמנעו ממנו פגישה משולשת כזו. הם חשבו כנראה שהעדרות הפלשתינים מהפסגה תעלים אותם מהתודעה, וקיבלו את התזכורת הגרועה ביותר לקיומם של הנעדרים.

ברור שהמחבלים שחוללו את הפיגוע בחדרה אגרו נשק ותחמושת במשך זמן רב וזממו מזימות רצחניות במשך תקופה ארוכה, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שבחרו לבצע את זממם דוקא ביום קיום "פסגת הנגב". קשה לדעת אם השתתפותו של אבו-מאזן בפסגה היתה מונעת את הפיגוע, אבל השאלה בכל זאת מטרידה: האם ההתעלמות מאבו-מאזן ותחושת ההשפלה מן ההתעלמות הזו מילאו אף הן תפקיד בפיגוע? וגם אם הפיגוע היה מתקיים בכל מקרה, עדיף היה לישראל שאבו-מאזן יישב בפסגה ברגע שבו נודע הדבר. השתתפותו היתה מוכיחה שהפיגועים בישראל אינם הייצוג הבלעדי של העם הפלשתיני. אבל ההתנכרות של בנט ולפיד לאבו-מאזן, שלפיד אף הבטיח שתימשך כשיחליף את בנט כראש הממשלה, מביאה לכך שקולם של הפלשתינים נשמע רק כאשר הם רוצחים יהודים, ואז קל לומר למי שמעוניין לומר זאת, שאין עם מי לדבר.

לא יכול להיות שבכירי ממשלת ישראל יתעלמו מהפלשתינים וינהגו כאילו אם נקיים יחסים טובים עם מדינות ערביות רחוקות מאיתנו, נוכל להעמיד פנים שהפלשתינים אינם קיימים ולהמשיך כרגיל. הפלשתינים קיימים והם חולקים איתנו את ארץ אבותינו, שהיא גם ארץ אבותיהם - גם הם בני אברהם, ומי שהעניק להסכמים בין ישראל למדינות המפרץ את השם רב המשמעות "הסכמי אברהם", כדאי שיזכור שבני אברהם יושבים קודם כל בארץ הקודש, והם אינם רק יהודים, וגם אם קשה ומתסכל להגיע איתם להסדר, הצורך הקיומי של ישראל מחייב לכבד אותם ואת זכויותיהם, והם זכאים להגדרה עצמית ולמדינה משלהם כפי שהיהודים זכאים לכך. מי שעומדים בראש ממשלת ישראל חייבים להכיר בפלשתינים ולקיים איתם קשר רצוף והדוק גם אם הדבר איננו נוח להם, ואם יתכחשו לחובתם זו, יקבלו לכך שוב ושוב תזכורת בדרך הנוראה ביותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

הרשעות של איילת שקד

כבר יומיים אני חושבת על ילדה אוקראינית חולת סרטן שמקבלת טיפולים בישראל במסגרת יוזמה של עמותת "רחשי לב" לטיפול בישראל בילדים חולים מאוקראינה. ראיתי אותה בכתבה של "כאן" במהדורת החדשות של יום שלישי בהגשת מיכל רבינוביץ'. הילדה נמצאת כאן עם אמה כבר כמה חודשים בעוד שאביה ואחותה הקטנה נשארו באוקראינה. אחרי תחילת המלחמה הם הצליחו להגיע לישראל, אבל החזירו אותם לגבול רומניה-אוקראינה ולא נתנו להם להיכנס. האמא של הילדה בכתה וביקשה שלפחות יתנו לבעלה לבוא. אני לא יודעת ולא מבינה למה לא נתנו להם להיכנס. אולי הם לא ידעו לפנות לאנשים הנכונים, לבקש מעמותת "רחשי לב" או ממישהו אחר שקשור להבאת הילדה לטיפול בשראל שיאפשר גם לאביה ואחותה להיכנס לכאן. כשהכתבה הסתיימה מיכל רבינוביץ' פשוט המשיכה הלאה ואני לא זוכרת אם היתה בסוף הכתבה איזו תגובה מהרשויות. נדמה לי שלא. בדרך כלל אני מעדיפה את מיכל רבינוביץ' שהיא מגישה מאד קורקטית, אבל במקרה הזה מאד הצטערתי שזה לא היה בערוץ 2, והקריינות לא היתה דרמטית ולא היתה יונית לוי שתרים גבה ותגיד "מזעזע". לפעמים אני רוצה לעשות משהו ואני לא יודעת איך, למרות שאני אזרחית ישראלית וכבר ניהלתי כמה מאבקים בחיי. כמה רע אפשר להיות כלפי אנשים שגם ככה הגורל הימר להם מכל בחינה אפשרית.

חשבתי על זה שוב היום בבוקר כשצפיתי בתכנית הבוקר עם עקיבא נוביק וחיים לוינסון ויש להם תמיד קטע מטופש של "שיחה בהפתעה", שההפקה מקשרת אותם עם מישהו שהם צריכים לנחש מיהו ולשאול אותו שאלות לא מתוכננות, והבוקר זה היה היחצ"ן רני רהב, ושאלו אותו על היחס של איילת שקד לפליטים מאוקראינה והוא אמר שהיא נוהגת בתבונה, ואני חשבתי שרני רהב הוא לא בן-אדם שמנדב את דעותיו בחינם, הוא יחצ"ן מפורסם שמשלמים לו הרבה כסף כדי שיפאר את לקוחותיו, והתקשיתי להאמין שהוא התנדב לשבח את מדיניות הרשע והגזענות של איילת שקד מרצונו החופשי, או שבעצם השיחה בהפתעה בכלל לא היתה בהפתעה והוא עלה לשידור כדי לשבח את מדיניות הרשע תמורת שכר נאה. חשבתי על הילדה חולת הסרטן שלא ראתה חודשים את אבא שלה ועכשיו צריכה גם לדאוג לאבא ולאחות שלא איפשרו להם להיכנס לישראל ועל רני רהב שאולי עושה כסף מלפאר את את איילת שקד ומדיניות הרשע והגזענות שלה וחשבתי כמה אני שונאת את הנימוס הזה שבו מראיינים אנשים שפלים שכל מלה שלהם נועדה להרע למי שגורלו לו הימר לו ממילא במקום להגיד להם בפנים שהם פשוט חלאות אדם, כי לפעמים צריך פשוט להגיד לאנשים שהם חלאות, גם אם הם יודעים להיות בכל המקומות הנכונים, לעשות פילאטיס אצל לאה שנירר ולהתראיין עליה לגיא פינס ולהתראיין אצל רוני קובן ולהתחנחן פה ושם בזמן שהם דנים אנשים למוות מבלי להניד עפעף. עכשיו אייל שקד עסוקה בהעברת חוק האזרחות שיותר מדויק לקרוא לו חוק הגזענות, חוק שמונע תושבות מבני זוג פלשתינים של ערבים שהם אזרחי ישראל, ואיילת שקד רוצה להעביר את חוק הגזענות הזה בעזרת מפלגות הימין המתועבות שהם כמובן חבריה האידיאולוגיים, והיא חושבת שהיא יכולה להיות שרת הפנים בתמיכת רע"ם ומר"ץ ובנט יכול להיות ראש ממשלה בתמיכת רע"ם ומר"ץ, אבל את כל החקיקה הגזענית ואת כל המדיניות הגזענית והמרושעת שלה, ומן הסתם גם של בנט, היא תעביר בעזרת הימין שמתנגד לממשלה שהיא שרת הפנים בה. אני מאד לא רוצה שהממשלה הזאת תיפול, כי אם נתניהו יחזור זה יהיה סיוט, אבל אם יפילו את הממשלה על חוק האזרחות, אני אהיה שלמה עם זה. והדבר שהכי מרגיז אותי זה שמפלגת העבודה תומכת גם כן בחוק הגזענות הזה ששולל זכויות אדם בסיסיות מפלשתינים ומונע מהם לחיות בישראל עם בני זוגם והורי ילדיהם רק מפני שהם ערבים. ואני לא מבינה איך אדם כד"ר נחמן שי לא רואה את החוט המקשר בין שלילת זכויות אדם בחוק האזרחות לבין ההתנכרות לפליטים אוקראינים שאינם יהודים. כשמסכימים לחקיקה גזענית כמו חוק האזרחות וחוק הלאום, והופכים את המדינה באופן רשמי למדינה ששוללת זכויות אדם מערבים רק משום שהם ערבים, ומעניקה ליהודים זכויות שנשללות מלא יהודים, מניחים תשתית למדיניות הגזענית שמאפשרת לנעול את הדלתות בפני פליטים שנמלטים מסכנת מות, רק מפני שאינם יהודים. אי אפשר להטיף לאנושיות לאחר שקבעת את חוסר האנושיות כחוק המדינה, ומי שמתבייש בפרצופה של מדינת ישראל שנועלת את שעריה בפני פליטי המלחמה מאוקראינה, שיבין שזה בדיוק פרצופה של מדינה ששוללת זכויות מערבים שמתחתנים עם בני עמם מצדה השני של גדר ההפרדה.   

נער בן 12 נורה למוות

 

השבוע חיילים של צה"ל ירו למוות בנער בן 12, מוחמד אל עלמי, בזמן שישב במכונית של אביו יחד עם אחיו ואחותו. הם חזרו מקניות, ראו בכניסה לכפר מחסום של צה"ל והאב כנראה נבהל מהחיילים ונסע אחורה וניסה לנסוע משם, ואז החיילים ירו לעבר הרכב והרגו את מוחמד. אני לא מבינה למה החיילים ירו על מכונית שישבו בה שלושה ילדים, מוחמד ואחיו ואחותו שקטנים ממנו. האם החיילים לא ראו שברכב יש אבא ושלושה ילדים? האם הם חשבו שאלה מחבלים שבורחים? אפילו החיילים לא טענו דבר כזה. הם אמרו שהם ירו לכיוון הגלגלים. תמיד כשהורגים פלשתיני חף מפשע אומרים שירו באוויר או לגלגלים, אבל העובדה היא שהרגו את הילד, וזה אומר שמשהו בהוראות שנותנים לחיילים מאד לא בסדר, כי הרבה חפים מפשע נהרגים, ולא יכול להיות שיהרגו אנשים חפים מפשע ובוודאי לא יכול להיות שיהרגו ילדים. בכלל לא ברור אם החיילים ירו בהתאם להוראות או חרגו מהן, אבל זה כבר לא משנה להורים של מוחמד ולאחים שלו שאיבדו אותו לתמיד. אבא שלו אמר ששבע שנים הוא ואשתו ניסו להביא ילדים לעולם לפני שהצליחו להביא לעולם את מוחמד, ועכשיו הילד הזה נלקח מהם סתם. הסיפור ששמעתי וקראתי בחדשות היה הכי מוזר ששמעתי אי פעם: החיילים אמרו שהם ראו אנשים חופרים באדמה וכשהם הסתכלו שם אחר כך הם ראו גופה של תינוק בשקית, והם ניסו לחפש את המכונית של האנשים שקברו את התינוק וחשבו שהמכונית של אבא של מוחמד זו המכונית שקברה את התינוק. האנשים בכפר אמרו שבחלקה ההיא קוברים תינוקות שמתו, למרות שזה לא ממש בית קברות מסודר. אני לא כל כך מבינה את זה. בישראל יש חלקות מוסדרות לתינוקות שמתים ואי אפשר סתם לקבור איפה שרוצים, אבל זה קרה ברשות הפלשתינית ולא בשטח ישראל, וגם אם אנשים קברו תינוק ואולי זה לא בסדר, אני לא מבינה למה החיילים בכלל התערבו בזה. צה"ל הוא לא משטרה, ואם יש חשד לפשע אזרחי ברשות הפלשתינית זה עניין של המשטרה הפלשתינית, מה פתאם חיילי צה"ל מתעסקים בזה, ומה זה עניינם לרדוף אחרי אנשים שאולי קברו תינוק ואולי אפילו הרגו תינוק. בכל מקרה הם צריכים להודיע למשטרה הפלשתינית ולא לרדוף אחרי אנשים ולירות ולהרוג. צה"ל צריך להתעסק רק עם מחבלים שמנסים לעשות פיגוע. זה לא עסקו של צה"ל להתערב בחיים של התושבים הפלשתינים בעניינים אחרים, ובוודאי שלא צריכים לירות על מכונית עם שלושה ילדים ולהרוג ילד בן 12 שרק ישב במכונית של אבא שלו ולא עשה שום רע. גם אם ילד פלשתיני זורק אבנים לא צריך לירות בו ולהרוג אותו, אבל במקרה הזה בוודאי שלא היה צריך לירות. השבוע גם הרגו איש בן ארבעים שהחיילים חשבו שהוא מאיים עליהם במוט והרגו אותו, והתושבים בכפר אמרו שהוא שרברב שבא לתקן צינור. זה נשמע שהחיילים מבוהלים ולא יודעים מה נעשה איתם ויורים על כל בן אדם שמעורר בהם חשד הכי קל והורגים אנשים חפים מפשע. בהלוויה של הילד מוחמד גם הרגו צעיר בן עשרים. למה החיילים יורים בנשק חם? אם יש התפרעויות של אנשים לא חמושים אפשר להשתמש בהרבה אמצעים – גז מדמיע, מים, עשן, למה לירות בנשק חם ולהרוג אנשים? אולי החיילים צעירים מדי וחסרי ניסיון, אבל המפקדים צריכים לתת הוראות כאלה שדברים כאלה לא יקרו, כי זה פשוט לא יכול להיות שחיילים שלנו יירו באנשים סתם, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים. אולי זה קורה הרבה ואני לא תמיד שמה לב למה שקורה בשטחים הכבושים כי יש לי הרבה דברים על הראש שמעסיקים אותי יותר מדי, אבל המוות הזה של מוחמד אל-עלמי לא נותן לי מנוח. אלה שעוקבים כל הזמן אחרי מה שקורה בשטחים הכבושים בוודאי חושבים לעצמם שזה קורה כל כך הרבה ולא שמים לזה לב ולא מדברים על זה כמו שהיה ראוי לדבר על זה, וזה הרי לא פחות דרמטי ולא פחות מאפיל על חיינו מהקורונה ומהדברים האחרים שמדברים עליהם בלי סוף, ולא רק על מה שבאמת קורה, אלא על מה שיכול לקרות אולי, ובינתיים חיילי צה"ל הרגו השבוע שלושה פלשתינים , אחד בן ארבעים, אחד בן עשרים, ואחד ילד בן 12, ולא היתה הצדקה להרוג איש מהם, את כולם הרגו סתם, ודמם השפוך זועק מן האדמה לשמיים.

הגזענות לא השתנתה

 

יש אנשים שמאושרים מזה שנתניהו כבר לא ראש הממשלה והכל נראה להם נפלא, אבל אני לצערי לא מרגישה כך. אני מרגישה שעדיין נתניהו תלוי מעל ראשינו כמו חרב מתהפכת, זועם ומאיים, ואי אפשר לצפות בתכנית אקטואליה בלי לראות את שופרו הנאמן ד"ר שלמה קרעי, שלכן אני צופה פחות ופחות. דוקא העובדה שיש אנשים שממש שמחים היא בעצמה הוכחה עצובה לכמה עגום מצבנו, שהציפיות שלנו כל כך קטנות, כל כך נמוכות, שהדעות המזעזעות ביותר הפכו לנורמה, ונחשבות לקונסנזוס. אתמול שמעתי את קרין אלהרר נוזפת בחברי הכנסת של הליכוד והציונות הדתית, שאינם רוצים להצביע בעד החוק הגזעני והטרנספריסטי שאוסר על איחוד משפחות בין בני זוג ישראלים ופלשתינים, שאותי זה מאד משמח ואני מקוה שיתמידו בהתנגדותם לחוק ושהוא יתבטל סופסוף אחרי שבמשך שמונה-עשרה שנה סיפק הצדקה להתעלל באנשים חפים מפשע. קרין אלהרר אמרה שכשהיתה באופוזיציה דאגה תמיד לבטחון המדינה. אבל החוק הזה, בעצם הוראת שעה שמתחדשת מדי שנה מפני שאיננה ראויה להיות חוק קבוע, איננו דואג לבטחון המדינה. הוא רק משתמש בבטחון המדינה כתירוץ לטרנספר של ערבים שנישאו לבני זוג פלשתינים. זה חוק מזעזע שמונע מאזרחים ישראלים לחיות בישראל עם בני זוג פלשתינים ומפריד אמהות מילדיהן באכזריות שאין דוגמתה. מדינה שיש לה חוק כזה בספר החוקים צריכה להתבייש. אבל בישראל מתייחסים לחוק הטרנספר הגזעני הזה כאילו מדובר בחוק סביר לגמרי ולגיטימי לגמרי, שכל חבר כנסת צריך לתמוך בו, וזה אומר רק דבר אחד: שכנסת ישראל שרצתה להיות אור לגויים היא בושה וחרפה, ומפלגות שמתיימרות להיות ליברליות ואפילו שמאלניות הן בעצם לאומניות וגזעניות בצורה בלתי נסבלת, ובראש וראשונה יש עתיד, שהיא המפלגה  הגדולה ביותר אחרי הליכוד. אלה דעות שהן לא רק ימניות, הן לאומניות וגזעניות, כי שום יהודי לא היה מסכים שיגרשו אותו מארץ כלשהי בגלל שהוא התחתן עם בת המקום. כולם מצפים להיפך, שיתנו להם מיד אזרחות של המדינה שנישאו לאחד מבניה או בנותיה. בישראל לעומת זאת אם אלמן עם שמונה ילדים מתחתן עם אשה מהגדה או מעזה, מדינת ישראל עלולה לגרש את אשתו או את כל המשפחה, מבלי להתחשב בכך שמקור פרנסתם בישראל ושהילדים נולדו וגדלו בישראל. חוץ מלסלק פלשתינים מהמדינה אין לחוק הזה שום מטרה אמיתית, רק תירוצים. יש עתיד תומכת בשוויון להומוסקסואלים אבל לא לערבים. הסיבה היא שהרבה הומוסקסואלים מצביעים ליש עתיד אבל אין הרבה ערבים שמצביעים לה, ומפלגת יש עתיד היא לא מפלגה אידיאולוגית, אלא ארגון לקידום בורגנים שבעים או עשירים ממש שמחזיקים בדעות הלאומניות והחשוכות ביותר אבל משוכנעים שאנשים ליברלים ומתקדמים כמותם עוד לא נולדו. עצם העובדה שהמפלגה הזאת היא עמוד התווך של קואליציית השינוי לכאורה מדכאת עד היסוד. שלא לדבר על מה שקרוי השמאל. רק עיסאווי פרייג' הערבי מתנגד לחוק המזעזע הזה? למה מר"ץ איננה דורשת כאיש אחד את ביטולו המוחלט של חוק הגזענות הזה? למה משאירים את עיסאווי פרייג' לבדו? איזו בושה זו למפלגה שמתיימרת להיות התגלמות השמאל וערך השוויון. ומפלגת העבודה בכלל שותקת, המפלגה שכל מיני עיתונאים כתבו שעכשיו אין שום הבדל בינה לבין מר"ץ, אבל נדמה שהדנ"א שלה לא השתנה מימי הממשל הצבאי הזכור לשמצה, זה שהאירוע המכונן שלו הוא טבח כפר קאסם, במקרה או שלא במקרה הכפר של עיסאווי פרייג'. רק לערבים יש בעיה עם חוק גזעני שלא רק מפלה אלא יורד לחייהם של ערבים ופוגע בזכויות האדם הכי בסיסיות שלהם? ליהודים אין בעיה עם גירוש של אם לשמונה ילדים לעזה כשבעלה הישראלי צריך לבחור בין לעזוב את עבודתו בישראל ולהצטרף אליה לעזה או להיפרד ממנה? מה היו כל חברי הכנסת האלה שנואמים לנו על בטחון המדינה אומרים לו נהגו כך בהם ובחבריהם?  

נתניהו הלך אבל לא נעלם מהשטח, ומה שהרבה יותר גרוע, הרוח הרעה של הלאומנות והגזענות לא נעלמה. היא מפעמת בממשלת השינוי כפי שפיעמה בממשלה שהתפזרה.

החוק שחייב להתבטל

 

אני מתפללת שהחוק המרושע שאוסר על ישראלים שמתחתנים עם פלשתינים לחיות יחד בישראל יתבטל, ולא אכפת לי אם זה יערער את הממשלה החדשה. למען האמת זה לא באמת יערער את הממשלה החדשה, רק יזכיר לאנשי הימין בממשלה הזאת, שדרשו לעצמם מעמד ומשרות מעל ומעבר לאנשי השמאל שהם באותו גודל אם לא יותר, שזאת איננה ממשלת ימין, ושהם לא יכולים להקים ממשלת ימין על הגב של השמאל ולהמשיך לחוקק חוקים גזעניים שפוגעים פגיעה אנושה בזכויות אדם. להפריד זוגות נשואים בגלל שאחד מבני הזוג פלשתיני, או לא יהודי מארץ אחרת, שגם לזוגות כאלה ממררים במשרד הפנים את החיים ושולחים אותם להתגורר ברשות הפלשתינית או בחו"ל, זה מעשה כל כך נורא וקיצוני, שנימוקי הביטחון לכאורה לא יכולים להצדיק אותו בשום אופן. בעצם זה אפילו לא חוק אלא הוראת שעה שכל הזמן מאריכים, שזה דבר לא ראוי בפני עצמו שהוראת שעה נמשכת שמונה עשרה שנים, אבל פחות מעניין העניין הפורמלי ויותר העניין המהותי, שמי שמתחתן עם פלשתינים מגורש מישראל לרשות הפלשתינית ולא יכול לחיות עם בן או בת זוגו בישראל. זה דבר מזעזע ומזעזע שכל כך הרבה חברי כנסת תומכים בחוק הנורא הזה וחושבים שמותר למדינה לעשות דברים כאלה לאזרחים שלה, ושמדברים על החוק הזה כאילו הוא הנורמה והקונסנזוס ולא חריג קיצוני שמתאים למדינות לא דמוקרטיות ולא למדינה שיש לה יומרות להיחשב למדינה דמוקרטית ולכבד זכויות אדם בסיסיות. האינתיפאדה השנייה שבמהלכה נחקקה הוראת השעה הזאת היתה אכן נוראה והטילה על אזרחי ישראל אימת מות מהפיגועים הנוראים בבתי קפה ובאוטובוסים, וגם הדמוקרטיה הישראלית והשמירה על זכויות אדם הלכה והתערערה, ומה שברור מאליו בכל מדינה דמוקרטית, שאי אפשר ואסור להפריד בין בני משפחה, הדבר שהוא הכי הגיוני ומובן מאליו, מוצג בישראל כמו סכנה קיומית, כדי להצדיק חוק שמהותו היא גזענות לשמה, וכבר אפילו לא מתביישים לומר בפה מלא שהמטרה היא למנוע מערבים להתיישב בישראל על ידי נישואין, כאילו עצם הרצון של פלשתינים להתחתן עם בני זוג ישראלים ולהתגורר איתם בישראל הוא פשע בפני עצמו. ברור שיותר נעים לחיות בישראל מאשר ברשות הפלשתינית, וזאת לא סיבה לאסור על פלשתינים שנשואים לישראלים לחיות בישראל. הרי לא מעט ישראלים נסעו לארצות הברית והתחתנו שם עם בני זוג אמריקאים וקיבלו באופן כזה אזרחות אמריקאית. מה הייתם חושבים לו אסרה ארצות הברית על ישראלים שנישאים לאמריקאים להתגורר בארצות הברית, אילו הכריחה ממשלת ארצות הברית כל זוג של אמריקאי וישראלית או ישראלי ואמריקאית לעזוב את ארצות הברית ולהתגורר בישראל? איך אפשר לעשות לאנשים דבר כזה ולהרגיש שזה בסדר ושמדינה יכולה להתנהג כך ועדיין לחשוב את עצמה למדינה דמוקרטית? גם תומכי החוק מרגישים שהוא חוק פסול, ומנסים לתרץ אותו בטענות שמדובר בנישואים פיקטיביים – נדב העצני אמר זאת וזו כמובן איננה אמת. יש זוגות שכבר יש להם כמה ילדים והם עדיין מופרדים זה מזה או חיים יחד ברשות הפלשתינית או בחו"ל. השבוע קראתי בגלריה על שרי בשי שנשואה לפלשתיני ומתגוררת איתו ברמאללה, והיא כתבה ספר שנקרא "מקלובה – אהבה הפוכה" וסיפרה על הקשיים שלה ובעצם של בעלה שלא יכול לנסוע מהרשות הפלשתינית לישראל כפי שהיא יכולה. גם יהודים כמובן נפגעים מהחוק הזה ומחוקים ונהלים גזעניים אחרים של משרד הפנים. כולם מדברים על זה שאי אפשר שכל אחד בקואליציה יעשה מה שהוא רוצה, אבל האם אפשר ששרת הפנים איילת שקד, שהיתה תמיד סמן של גזענות בוטה, זלזול בזכויות אדם, וסתם רשעות וחוסר אנושיות לשמן, תתנהג כאילו היא בממשלה עם נתניהו והחרדים, ותזלזל בשותפים השמאלנים והערבים בממשלה, שצריכים לעמוד בכל הכוח על העיקרון של שמירה על זכויות אדם בסיסיות. אי אפשר שבגלל רצון להצניע את הפערים לא יסכמו על מדיניות ממשלתית כוללת בנושאי הגירה, ושאיילת שקד, רק מפני שהיא שרת הפנים, תנהל מדיניות הגירה ימנית שרומסת זכויות אדם. השמאל נמצא בקואליציה והוא צריך להציב קווים אדומים למדיניות הימין שאיננה יכולה להיות המדיניות של ממשלה שכוללת גם את השמאל והערבים, ושיש לה וחייבים להיות לה קווים אדומים משלה.

בעקבות תכנית טראמפ

השבוע נאלצתי לחשוב שהשמאל, שיש לו בעיה להבין הרבה דברים על החברה הישראלית, גם איננו מבין את המתנחלים, למרות שהוא חוקר אותם בהתמדה. זהבה גלאון למשל כתבה שתכנית טראמפ היא ניצחון למתנחלים, והרבה פרשנים אמרו שהמחאה של המתנחלים נגד התכנית היא תעלול שנועד לעזור לנתניהו, ושבעצם המתנחלים מאד מרוצים מהתכנית. אני דוקא האמנתי למתנחלים שתכנית טראמפ גרועה עבורם ומפחידה אותם, למשל דניאלה וייס, שקיבלה כמעט חצי שעה ברשת ב' בצהרי יום ד' כדי לפרוש את משנתה, הסבירה את עמדתה בהיגיון רב: מדוע אנחנו צריכים הכרה רשמית בהיותנו חלק ממדינת ישראל, היא שאלה בצדק, האם איננו משלמים מסים ומשרתים בצבא כמו כולם? היא לא אמרה, כי אין צורך לומר, שמדינת ישראל מתייחסת אליהם ממילא כאילו חיו בשטחה הריבוני: צבא הגנה לישראל מגן על המתנחלים כאילו חיו בתחומי הקו הירוק ואף טוב יותר. באיזו עיר או באיזה יישוב בתחומי הקו הירוק מוצבות יחידות צבאיות? אפילו בעוטף עזה, האיזור המותקף והמוכה ביותר במדינת ישראל בעשור האחרון, נלחמים על הזכות לקבל הגנה כמו זו שמקבלים המתנחלים כמובן מאליו. וחוץ מהגנה מקבלים המתנחלים כמובן גם חשמל ומים ממדינת ישראל, וקרקע שנגזלה מהפלשתינים בדרכי מירמה, ומוסדות חינוך שמממן משרד החינוך של מדינת ישראל ותקציבים וסיוע בכל תחומי החיים, וכל זה קורה באין חוקר ובודק כמה תקציבים באמת מועברים למתנחלים וכיצד פועלת מכונת הסיפוח המשומנת הזו, כבר למעלה מיובל שנים. מה נוח יותר למתנחלים מאשר להמשיך הלאה בסיפוח למעשה, שבניגוד לסיפוח להלכה שמציעה התכנית אין לו בכלל גבולות ומגבלות, והוא איננו מעניק לפלשתינים שום פיצוי על הקרקע שנגזלת מהם, ושום סיכוי לקבל חזרה את הגזל? עדיף להם שידברו עליהם מה שפחות, שיעסקו בהם מה שפחות, ושימשיכו להעביר להם תקציבים שתושבי קריית שמונה או שדרות יכולים רק לחלום עליהם.

וגם את הפלשתינים איש בישראל איננו מבין. מדקלמים בהתלהבות את אמירתו המטופשת של אבא אבן שהפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אבל לפלשתינים יש שיקולים משלהם, והכרה במדינה מפוצלת ומצומקת שתינתן להם כמעשה חסד ולא בזכות איננה מלהיבה אותם, והיהודים מלאי פליאה: הרי אנחנו הסכמנו לתכנית החלוקה, והיינו מאושרים במדינת ישראל הקטנה בתחומי הקו הירוק, וכיצד זה הפלשתינים אינם מתלהבים כמונו מכך שמציעים להם מדינה, ולו גם מצומקת ומבותרת בדומה לזו שהוצעה להם בזמנו בתכנית החלוקה? אבל מצבם של הפלשתינים שונה לגמרי מזה של היהודים בטרם היתה להם מדינה: הפלשתינים הם עם שרובו יושב על אדמתו ומיעוטו גולה, והגולים יושבים ברובם בארצות השכנות, במדינות ערביות, ולכן פחות חשובה להם מדינה רשמית. היהודים היו חייבים מדינה כדי שיוכלו בכלל להעלות אליה את בני עמם. הפלשתינים כבר פה, ומה שחשוב להם הוא שיפסיקו לגזול מהם אדמה ולא שיכירו רשמית במעמדם. גם אם לא תהיה להם מדינה הם ימשיכו לשבת על אדמתם ולהילחם עליה. וממילא יש להם כעת שלטון משלהם בטריטוריה שאמנם נתונה לשליטת צה"ל, אבל מרבית היהודים מעדיפים להדיר את רגליהם ממנה. הם יישארו בארצם וימתינו לימים יותר טובים.

תכנית טראמפ היא תכנית שנבראה בראשם של יהודים אמריקאים דתיים ורפובליקאים והיא תואמת את צרכיהם שלהם: כמי שאינם חיים בישראל אלא בארצות-הברית, וזקוקים לישראל כדי לבטא את המרכיב הלאומי היהודי באישיותם, הם זקוקים לירושלים השלמה, למיתוס של קבר יוסף בשכם – עיר שעברה התנ"כי קשור בעיקר ברצח תושביה בידי שמעון ולוי ולא בערכי יהדות כלשהם, וכמובן גם לקבר רחל בבית לחם שיהדות אמריקה מילאה תפקיד מכריע בניכוסו מחדש למסורת היהודית: אולי דוקא בגלל תפקידה המרכזי של העיר במסורת הנוצרית: כמו שיהודי ארצות הברית מדליקים חנוכיות ענק כנגד עצי חג המולד המוארים, זקוקה יהדות אמריקה לקבר רחל כנגד כנסיית המולד. לעומת זאת אין ליהדות אמריקה הרבה קשר לנגב, שמילא תפקיד מרכזי דוקא במיתוס הציוני שנרקם בישראל: מיתוס הפרחת השממה, שנקשר בהכרח גם במלחמות ישראל-מצרים ובמאבק הנמשך על שדות החיטה בנגב כנגד בלוני התבערה של החמאס. הרעיון למסור את חבל חלוצה לפלשתינים, שיוצר לישראל גם בעיה ביטחונית נוספת למול מציאות אחיזתו של דאע"ש בסיני, בלתי נתפס גם בעיני השמאלניות. אני מעדיפה להשאיר בריבונות פלשתינית את קבר יוסף וקבר רחל ומערת המכפלה – אינני תיירת אמריקאית, נולדתי וגדלתי בחיפה וחייתי בירושלים, קטפתי אפרסקים בשדה-בוקר בשירות הלאומי, התנ"ך איננו בשבילי מדריך לפולחן קברים אלא מורשת תרבותית ומוסרית, ובניגוד לדניאלה וייס בשורש אמונתי עומדים עשרת הדיברות ולא הברית בין הבתרים, ומעל הכל לא תרצח, לא תגנוב ולא תחמוד, ולכן שמעון ולוי אינם המופת עבורי  כפי שהינם מופת למתנחלים, אלא יעקב אבינו, ליתר דיוק שלושת אבותינו, שבטחו בדרכי שלום עם עמי הארץ ולא בהבטחה לרשת את הארץ שהותירו בכתובים.

בסוף דבריה אמרה דניאלה וייס בלהט שהשמאל תפר תיקים לנתניהו כדי לסלקו מהשלטון. אולי גם בכך היא מאמינה בלב שלם, ומכל מקום היא בוודאי מאמינה שכך צריך לומר כדי לעזור לנתניהו להישאר בשלטון, כי למרות שתכנית טראמפ נרקמה ככל הנראה עבורו ועל דעתו, דניאלה וייס מאמינה שבשלטון נתניהו ימשיכו המתנחלים לעשות ככל העולה על רוחם, ואפילו המגבלות הצנועות שמנסה תכנית טראמפ להטיל עליהם לעולם לא תצאנה אל הפועל. בעניין הזה אני נוטה להסכים איתה. תכנית טראמפ היא ביצה שלא נולדה ואפילו אפרוח לא ייצא ממנה. אבל את נתניהו צריך לסלק בכל מחיר כדי להפסיק את זרימתו של רעל שנאת הערבים והשמאל ששוטף אותנו כבר כל כך הרבה שנים, וגם את טראמפ צריך לסלק, כדי להשיב לארצות הברית שלטון שאיננו תומך במתנחלים ובה בעת נוהג בסלחנות כלפי קבוצות גזעניות ונאציות שמכוונות את נשקן ליהודי ארצות הברית. שנת 2020 עשויה אכן להיות שנת המפנה שתפטור אותנו מנתניהו וטראמפ ומרעל השנאה שהם מפיצים. על כך צריך להילחם ולכך צריך לשאוף.     

על שלושה פשעי מצלמה

לא צפיתי בסדרה "מחוז ירושלים", והרגשתי קצת אשמה בגלל זה, שבמקום לצפות בסדרה רצינית על חיינו כאן צפיתי בשופטים של מאסטר שף מדקלמים בזה אחר זה דברי חכמה כמו "פתי בר, פתי בר, יש בכל בית" ובאנשים נחמדים מבשלים קציצות דגים ומרק שום מביסקוויטים שמזכירים לי בעיקר את מחנות הצופים, שכדברי הליצנים סעדנו בהם את לבנו ב"לחם צר ומים לחץ" – גזוז וביסקוויטים, וברגעי האושר ביסקוויטים עם ריבה, שבשבילה לא מצאנו שם מהתנ"ך. גם כסטודנטית מתחילה הכנתי עוגות גבינה עם לפתן אגסים וביסקוויטים במטבח המשותף של המעונות בתקוה שאיש לא יגנוב מהמקרר המשותף. אבל במהרה התחתנתי, קבלתי תנור אפייה ונפרדתי לשלום מהביסקוויטים בלי שום רגשי אשמה. ואין, אין לי ביסקוויטים בבית, ואם כבר מתוק, אני מעדיפה חלה מתוקה, וכן גם סבתי ציפורה ז"ל טחנה בגפילטע פיש שלה פרוסת חלה מתוקה. זה היה סוד כמוס שאסור היה לאיש לדעת, אבל אמי הציצה למטבח של סבתא ציפורה כשזו טחנה במטבח את הדגים, וכך גילתה משהו על הגפילטע פיש המופלא של סבתא ציפורה, שאפילו הגולדברגים בעלי המסעדה היהודית בפאתי המושבה, שבשביל הטשולענט והקישקעס שלהם הגיעו מרחוק, החמיאו לדגים של סבתא ציפורה. המתכון המלא ירד איתה לקבר, ואיש לא הצליח לשחזר מאז את הגפילטע פיש של סבתא, או את החבושים האפויים שלה שאפתה בתנור הלחם של המאפיה של סבא, בחום של שש מאות מעלות, והכניסה והוציאה מהתנור על מרדה העץ הגדול שבימי החול שימש להכנסת והוצאת כיכרות הלחם מהתנור, ואני קצת מקנאה במלאכים בגן-עדן, שסבתא ציפורה מכינה להם את מאכליה לשבת. את החלה מכין להם בוודאי סבא אברהם, חלה מתוקה קלועה וארוכה כמו שהיה מכין לחתונות במיוחד. לפני שמאיר שליו כתב את "עשיו" הוא בא לראיין את אבא שלי על המאפיה של סבא, ואני לא יודעת מה מזה נכנס לספר, כי קראתי רק את ההתחלה וסיפורי התאומים עצבנו אותי, אז לא המשכתי והנחתי את הספר מהיד.

בכל אופן ניסיתי לצפות ב"מחוז ירושלים" ולא התחשק לי. הייתי רוצה לחשוב שחשתי בשקר. תמיד בן-אדם רוצה לחשוב שהוא מבחין בין אמת לשקר, למרות שזה קשה. אבל ראיתי מעט מאד ולא הבחנתי בשקר. נדמה לי שהבחנתי ברהב, בשביעות הרצון העצמית, וזה מה שהיה מעצבן במיוחד – שביעות הרצון העצמית, כי מה לעזאזל כל כך נפלא בזה, שממררים את החיים לפלשתינים? או לכל אחד אחר? ואיזה מין אנשים מוכנים לעשות עבודה כזאת, להעיר משפחות עם ילדים באמצע הלילה כי מישהו הלשין שיש להם נשק ואולי זה בכלל שקר, אולי זאת סתם נקמה בהם של שכן מרושע, או אפילו לא נקמה, סתם רוע-לב? כששלטון ניזון מהלשנות הוא מטפח את השקר והרוע, כמו בדיקטטורות, גם אצל הנשלטים וגם אצל השולטים, לומדים לשקר ולהתעמר, להתעמר ולשקר, ומה שהכי נורא זה שגם נהיים נורא מרוצים ושבעי-רצון מזה, מהסבל שגורמים לאחרים, כאילו אין עונג גדול מזה.

לכאורה מצלמה היא כלי לגילוי האמת ולתיעוד האמת. לכאורה. אבל כשם שהמצלמה יכולה לפעול בשירותה של האמת, היא יכולה לפעול בשירותו של השקר, היא יכולה לתעד ולברוא את השקר, ואז המצלמה הופכת גם לכלי אלים ואכזרי. לכאורה אין קשר בין הסצינות המבוימות של "מחוז ירושלים" לנערים שצילמו את עצמם מקיימים יחסי מין עם הצעירה הבריטית באיה נאפה, לבין המצלמות של מנוולי הליכוד שבאו להפחיד ולהרתיע אזרחים ערבים מלהצביע, והפכו במחי צילום את ישראל למדינה לא דמוקרטית, מבלי לתת לעצמם דין וחשבון על המשמעות הנוראה של מעשיהם. בכל שלושת המקרים היו המצלמים מאד מרוצים מעצמם והשתבחו במעשיהם, ובכל שלושת המקרים היו הקורבנות חסרי אונים, מושא להתעללות וביזוי, התעמרות והשפלה שהוצגו ברשות הרבים בתרועת ניצחון, פרטיותם נגזלה מהם ושמם הוכפש ונגרם להם נזק נפשי וחברתי שאין לו תקנה.

וזה מה שהכי נורא, שנזקו של הקורבן איננו בר תיקון, אפילו כשמתהפך הגלגל. המשפחה הפלשתינית שבניה הוחרדו ממיטתם באישון לילה כדי לשמש ניצבים בתצוגת תדמית של המשטרה, משפחה שאחד מילדיה התעוור מפגיעת כדור ספוג ולא נודע מי השוטר שירה, לעולם לא תחוש עוד בטוחה בתוך ביתה. הצעירה שנמשכה לבחור ישראלי אחד, והוא, כסרסור מיומן, קרא לחבריו לצלם את יחסי המין וגם לקיים איתה יחסי מין בעצמם, כאילו היתה חפץ למכירה, וכולם הכריזו כתוכים שהכל היה בהסכמה והכל כדת אין אונס, ולראיה: הם צילמו במצלמה, הצעירה הזו שזקוקה להגנה ולטיפול נפשי אבל לקול צהלת המסרסרים והתוקפים נזרקה לתא הכלא כאשמה, כדי להזכיר לכל הנשים מה באמת מעמדן בעולם ובחברה, ספק אם תצליח להתאושש מהתקיפה הזדונית שעברה ומהאונס השני שכעת היא חווה, והאזרחים הערבים שנשללה זכותם הדמוקרטית להצביע ללא הפרעה וללא מורא לעולם לא יחושו עוד כאזרחים שווי-זכויות, גם כאשר הבחירות שראוי היה לבטל את תוצאותיהן התבטלו לא בגלל הפגיעה בשיוויון ובדמוקרטיה אלא בגלל שלמרבה המזל לא הוקמה ממשלה וניתנה הזדמנות שנייה לעשות מעט צדק, וגם לכך תקוה די קלושה. כל נפגעי מצלמות הזדון ימשיכו לשלם את המחיר הכבד, גם אם צדקתם תזכה להתגלות ולהישמע.     

  

הזכות הלאומית להשתמש בשפתך

מצדדי חוק הלאום סברו שדי יהיה בהאשמת מבקריהם באנטי ציונות ושיתוף פעולה עם הערבים כדי להשתיקם, ושהם יוכלו גם לעגן בחוק את אפליית הציבור הערבי וגם למכור לציבור את אפליית הערבים כ"ציונות", תוך כדי שהם מעלימים מהציבור את תוכנו המדויק של החוק ואת משמעות התוכן הזה. בעיקר הם סומכים על כך שהציבור איננו מבין את משמעות המושג "זכויות לאומיות", והם מנסים לטעון שהכרה בזכויותיהם הלאומיות של הערבים, פירושה ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל. זו איננה אמת.

זכויות לאומיות של עמים כוללות מגוון של זכויות, שהחשובה בהן היא זכותו של המיעוט להשתמש בשפתו הלאומית, לא רק בחיי היומיום, אלא גם במסמכים רשמיים, בחינוך ובתרבות. במשך שבעים שנה הכירה מדינת ישראל בשפה הלאומית של ערביי ישראל כשפה רשמית, גם אם לא תמיד נתנה ביטוי מעשי להכרה זו, ובכך הכירה בעובדה שהם מיעוט לאומי שיש לו זכויות לאומיות, ובראשן הזכות הלאומית להשתמש בשפתו. להכרה בערבית כשפה רשמית היתה חשיבות ומשמעות עצומה: לצד מערכת החינוך היהודית התקיימה ומתקיימת בישראל מערכת חינוך ערבית לציבור הערבי, בשפה הערבית, והציבור הערבי יכול לחנך את ילדיו בשפתם ובתרבותם, לשמר ולטפח את שפתו ותרבותו. למרבה הצער מעולם לא הוקמה בישראל אוניברסיטה בשפה הערבית, שראוי היה שתקום גם אוניברסיטה כזו, אבל גני ילדים וחינוך יסודי ותיכון בשפה הערבית התקיימו כל העת. כעת ביטל חוק הלאום המרושע את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. אמנם היא הוכרה בחוק כבעלת מעמד מיוחד והובטח שבפועל מעמד השפה הערבית לא ייפגע, אבל לביטול מעמדה של הערבית כשפה רשמית יש משמעות מדאיגה, שכבר התבטאה בפועל בסירובו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לחתום על מכתב התפטרות של חבר כנסת ערבי שנכתב בשפה הערבית. אם יו"ר הכנסת איננו שולט בערבית, יש למנות לו סגן מבין חברי הכנסת הערבים שיוכל לטפל במסמכים רשמיים בשפה הערבית. עצוב במיוחד שדוקא יולי אדלשטיין, שנרדף בברית המועצות בגלל עיסוקו בהוראת ולימוד עברית, פוגע בזכויותיהם הלאומיות של ערביי ישראל. היה עליו לדעת שלא זו הדרך. הערבים זכאים לשמר ולטפח את שפתם ותרבותם, שהיא גם שפה אחות לשפה העברית, ולא בכדי מתאר התנ"ך את הישראלים והישמעאלים כבני אותו אב, כאחים למחצה. התרבות הערבית מילאה תפקיד עצום בהסטוריה היהודית, וממנה שאבו חכמי ומדקדקי תור הזהב בספרד את הדקדוק העברי שלנו. ראוי שכל ילד יהודי במדינת ישראל ילמד את השפה הערבית על בוריה, ובכך יעמיק ויעשיר את לשונו העברית האחות לה, וגם יפתח לעצמו שער לעולם העשיר של השירה והספרות בלשון הערבית שאנו מכירים כה מעט, וחבל.

לא בכדי מתעלמים מצדדי החוק המנסים להגן עליו מסעיף החוק המבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית, מפני שאינם יכולים להצדיק את הצעד הזה, שאין לו שום הצדקה. שבעים שנה הוכרה הערבית כשפה רשמית ובכך איפשרה מדינת ישראל לערבים לחוש שהמדינה מכבדת את זהותם הנבדלת, ואיננה כופה עליהם להתייהד ולזנוח את שפתם ותרבותם. לא רק שלא היתה בכך שום פגיעה בציונות, להיפך, המצב הזה איפשר לאזרחים הערבים להיות ישראלים מבלי לוותר על זהותם, ובכך הקל עליהם להיות ישראלים. את העברית הם למדו ממילא, מתוך רצון להשתלב בחיי היומיום של הרוב היהודי ולמצוא את מקומם במדינה שיש בה רוב יהודי. הצעד המרושע והפוגעני של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית בישראל, שהוא בעיני הסעיף הגרוע ביותר בחוק, שכן הוא מבטל זכויות קיימות, דבר שיש בו משום הרעת מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ללא כל סיבה, ולעניות דעתי די בו כדי להקים עילה לביטול החוק. לא זכינו לשום הסבר ממצדדי החוק מדוע נזקקו לצעד המרושע והמשפיל הזה של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית במדינת ישראל, ולא נותר לנו אלא לחשוב שהמטרה היחידה של צעד זה היא השפלת ואפליית המיעוט הלאומי הגדול של ערביי ישראל. השפלה ואפליה מולידות עלבון, זעם ומרי במקום שותפות, ובוודאי שאין בכך כדי לסייע לקידום הציונות, כפי שמתיימרים מצדדי חוק הלאום.

מדינה יכולה להתעמר במיעוט לאומי, אבל אין לשום מדינה ולשום עם סמכות לשלול זכויות לאומיות של עם אחר. מדינת ישראל יכולה להכריז מכאן ועד להודעה חדשה שזכויותיהם הלאומיות של תושביה הערבים בטלות ומבוטלות, כשם ששרת התרבות מכריזה שמופעי תרבות שאינם לטעמה הפוליטי אינם זכאים לתקצוב, אבל אלה פעולות רודניות ללא בסיס מוסרי וחוקתי, והן מתבססות על דיכוי בכוח הזרוע ולא על חוק ומשפט. לדיכוי בכוח הזרוע יש גבולות. אם תומכי חוק הלאום חושבים, למשל, שבעזרת החוק הם יוכלו לספח את השטחים הפלשתיניים, ובה בעת למנוע מתושביהם הפלשתיניים זכויות אזרח, הם טועים טעות מרה. אם יהיה בעתיד במדינת ישראל רוב ערבי, חוק הלאום לא יוכל למנוע ממנו להפוך את מדינת ישראל למדינה ערבית, ולדכא את המיעוט היהודי כשם שהימין מדכא כעת את אזרחי ישראל הערבים. חבל שבמקום כבוד הדדי מבקש הימין לבסס את יחסיו עם המיעוט הערבי על כיפוף ידיים הדדי. זה עלול לפעול כבומרנג, ואיש איננו מבטיח לנו, שתמיד תהיה דוקא ידנו על העליונה.  

חוק הלאום לשם מה?

הדבר הכי מוזר בחוק הלאום הוא לשם מה בכלל מחוקקים אותו. מדוע כשמדינת ישראל מציינת שבעים שנה לקיומה מחוקקים חוק שאומר ששם המדינה הוא ישראל ושההמנון שלה הוא התקוה, ושבת יום המנוחה שלה? שיום הזיכרון ויום השואה (בסדר זה) הם ימי הזיכרון שלה? זה הרי המצב הקיים. אפילו הסעיף האומר שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל, כבר נקבע בחוק בשנת 1980, ולא שינה דבר, כי ירושלים נמצאת תחת שלטון מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, אבל שום מדינה, כולל ארצות-הברית, איננה מכירה בשלטון ישראל במזרח ירושלים, ומלבד הישראלים עצמם, כל שאר העולם רואה במזרח ירושלים שטח כבוש. השאיפה היהודית לשלוט במזרח ירושלים היא המכשול הגדול ביותר להסדר עם הפלשתינים והעולם הערבי, שרואה במזרח ירושלים את בירתו הקדושה, וגם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ללא ספק ידיד נאמן של מדינת ישראל, הציע בתכנית השלום שלו, שמזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלשתין שתקום לצד ישראל, כפי שכל שאר העולם מלבד מדינת ישראל מצפה. לכן החוק הזה איננו יכול להתקבל בעולם אלא כהתרסה לשמה, שגם זה מטופש להפליא. הרי מצבה הבינלאומי של ישראל היום איננו רע, יחסינו עם ארצות הברית מצוינים, ולמרות הכעס האירופי על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ועל ההכרה בירושלים כבירת ישראל (בחלקה המערבי בלבד), יחסינו עם האירופים סבירים בהחלט. גם רוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, וגם יחסינו עם רוסיה, למרות המצב המתוח בינינו לסוריה, טובים. מדוע סתם להתגרות ולהרגיז ולקומם עלינו מדינות אחרות? קשה להבין. מה מקוה נתניהו להשיג בחוק הזה? אנשי הבית היהודי וכמה מחבריהם בליכוד קיוו אולי שהחוק ייתן לגיטימציה לאפליה מפורשת של הציבור הערבי בישראל, אבל בסופו של דבר הסעיפים המפלים הוצאו או רוככו, אז לשם מה החוק בכלל?

גם הטענה של מתנגדי החוק שהוא סותר את עקרון השוויון איננה נכונה. העובדה שהזכות לשוויון איננה מוזכרת בחוק, איננה מבטלת בשום אופן את הזכות לשוויון, כפי שהעובדה שאין מוזכר בחוק שישראל היא מדינה דמוקרטית, איננה מבטלת את הדמוקרטיה בישראל. המשטר הדמוקרטי בישראל מתקיים מכוח חוקים רבים, שמאפשרים לכל אזרח להצביע בבחירות חופשיות וחשאיות על פי מצפונו, לכהן בכנסת ולבקש סעד משפטי. משטר מתקיים מכוח הנוהג והמסורת ולא רק מכוח החוק. באנגליה, שישראל כוננה את משטרה על פי דגם המשטר שלה, הגורם החשוב ביותר בהתנהלות השלטון הוא המסורת, וכולם מכבדים את המסורת. אין לאנגליה חוקה ובכל זאת איש איננו חושב להפר את העקרונות שעל פיהם מתנהלת המדינה כמאתיים שנה. ובכל זאת ההתייחסות בחוק הלאום רק לזכויותיו של העם היהודי, וההדחה של השפה הערבית ממעמד שפה רשמית שהיה לה עד כה ואסור היה לשנות, פגעו קשה בתחושתו של הציבור הערבי, ואולי בצדק, מפני שכולנו נעלבים לא רק כשפוגעים בנו פגיעה ממשית, אלא די בהבעת רצון של הזולת להשפילנו ולפגוע בנו, כדי שנרגיש פגועים. התחושה שסיבת חקיקת החוק היא לפגוע באזרחיה הערביים של מדינת ישראל, די בה כדי שהם יחושו נפגעים, ויש להם סיבות טובות לחוש שכל מטרת החוק היא להשפילם ולפגוע בהם, כי אין שום מטרה סבירה או נראית לעין לחוק הזה מלבד ההתרסה שלו נגד אמונתם של האזרחים והתושבים הערבים, שגם הם כפלשתינים זכאים להגדרה עצמית שישראל מונעת מהם, לא רק בשטח המדינה אלא גם בשטחים הכבושים, כמו גם ההתנכרות בחוק לחשיבותה של מזרח ירושלים לציבור הערבי, ולמשמעות העמוקה שנודעת לה בתרבות ובהסטוריה של הערבים. גם אם העילה הראשונית לקידוש ירושלים היתה תחרות עם היהודים, אין זה משנה את החשיבות שקיבלה ירושלים במהלך ההיסטוריה במסורת הערבית, ואת הרגש העמוק שיש לערבים כלפי מזרח ירושלים הקרויה בערבית "הקדושה", שם שמדבר בעד עצמו.

מדוע אפוא להרגיז ולקומם הן את מדינות המערב והן את אזרחי ישראל הערבים ומדינות ערב הידידותיות לנו, כדי לחקוק חוק שאיננו משנה דבר במציאות? מאותה סיבה שראש הממשלה ושריו מתנכלים לציבור הערבי ולאנשי השמאל ללא הפסקה, תוך הענשתם הבלתי פוסקת על הבעת דיעות לגיטימית שאיננה לטעמם, מכפישים אותם ועולבים בהם, פוגעים בהם ורודפים אותם: הסיבה היחידה להתנהגות זו היא שנתניהו ושריו הם שפלים וגזענים, ולאנשים מסוג זה יש הנאה עמוקה מהשפלת מושא הגזענות והשנאה שלהם, גם אם אינם מרוויחים מכך דבר, ואפילו אם הם משלמים על כך מחיר.  

שלילת הלאומיות היהודית היא אנטישמיות

לרגל נאומו של אבו-מאזן הזמין ירון לונדון כדרכו מומחה לאולפן והסביר לו מהי אנטישמיות. העובדה שאבו-מאזן מקפיד להתייחס ל"בני הדת היהודית" ומתכחש ללאומיות היהודית – כך גם בנאומו וגם בהתנצלותו כביכול – איננה לדעתו של לונדון אנטישמיות. אבל למרבה הצער זו כן אנטישמיות, ודוקא כזו ששייכת ללבת הפולמוס היהודי-נוצרי, שכן הנוצרים טוענים מאז ראשית הנצרות שהם, הנוצרים, הינם verus Israel, עם ישראל האמיתי. ומכיוון שהיהודים טענו לעומתם: אנחנו בני אברהם, אנו עם ישראל ולא אתם, טענו הנוצרים כי אין כלל עם יהודי, ורק הכנסיה הנוצרית היא היא עם ישראל. הדים לפולמוס הזה מצויים בבשורה על פי מתי בפרק ג', שם מיוחסים הדברים ליוחנן המטביל, שאומר לפרושים ולצדוקים שלא יחשבו כי "אברהם הוא אבינו", שכן אלהים יכול להקים בנים לאברהם מן האבנים. לכן כבר אלפיים שנה מתכחשים רבים מהנוצרים ללאומיות היהודית, וטוענים כי היהדות היא רק דת, ולא זו בלבד שהם מתכחשים ללאומיות היהודית, אלא הם טוענים כי הנצרות בכלל קדמה ליהדות, וכי "היהדות הרבנית", כפי שהם מכנים את היהדות, היא דת שהומצאה אחרי הנצרות. את כל הטענות האלה אפשר למצוא עדיין, למשל בעיתונות הגרמנית, שגם בימינו מרובות בה התלונות על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, שהרי עם הבחירה האמיתי הוא הגרמנים. ברשימתי "דר שטירמר שולל את הציונות" מובאת טענת דר שטירמר כי ארץ ישראל היתה מיושבת על ידי אכרים גרמנים, ולא על ידי יהודים, והיהודים הגיעו רק כדי להרוס את עמל האכרים הגרמנים, ולכן ישו יצא נגדם והם צלבו אותו. כמו כן הרבה דר שטירמר לטעון שהיהודים הם עם חסר מולדת ונווד מטבעו, וכי היהודים הם "תערובת גזעים". לדברי מו"ל דר שטירמר יוליוס שטרייכר "לעם היהודי מוצא אפל. איש איננו יודע מתי והיכן ראה את אור העולם. אבל מכל אשר כבר נאמר על התהוות העם היהודי, דבר אחד יכול להיות נכון: היהודים נוצרו מעירבוב של שחורים, מונגולים ולבנים, שנפגשו באתרי התרבות של קדמת אסיה והים התיכון". כל הטענות האלה, המערערות על רצף הקיום היהודי ועל הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ-ישראל, יסודן בפולמוס היהודי הנוצרי העתיק ובשאיפה הנוצרית להתכחש ללאומיות יהודית ולקשר העתיק של היהודים לציון, שכן העבר היהודי בארץ ישראל קשור ליהדותו של ישו ולקשריו עם בני עמו, דבר בלתי נסבל מבחינתם. בניגוד למה שחושבים יהודים רבים, שלילת הלאומיות היהודית וזכותם של היהודים למדינה איננה תופעה מודרנית שנובעת מהמאבק בציונות, אין זו "אנטישמיות חדשה" כדברי הבורים, אלא חלק בלתי נפרד מן האנטישמיות הנוצרית העתיקה שתבעה לעצמה את התואר "עם ישראל" ולכן שללה את קיומו של עם יהודי, ובנוסף לכך אף טענה שהיהודים איבדו את ריבונותם כעונש על צליבת ישו, ולכן אין לתמוך בריבונות יהודית. לכן גם התקשה הוותיקן להכיר במדינת ישראל ועשה כן רק משקמה הרשות הפלשתינית, והוא היה מעוניין להכיר בה ובשלטונה בבית לחם, כדי שהעיר הנחשבת למקום הולדתו של ישו (ככל הנראה בטעות ומתוך כוונה לזהותו עם שושלת דוד המלך, שכן הורי ישו חיו בגליל, וסביר יותר שנולד בבית לחם הגלילית שהיתה סמוכה לנצרת), תימצא בשלטון שאיננו יהודי.

העמים הערבים תמיד שמחו לאמץ את האנטישמיות האירופית, גם ככלי מאבק נגד הציונות, ונגד הבריטים והאמריקנים שנתפסו כפטרוניהם של הציונים, המתוארים לרוב, כמו גם בנאום אבו-מאזן, כזרוע קולוניאליסטית שלהם - אבל גם בגלל קרבה אידיאולוגית לזרמים האנטישמים והנאצים באירופה. חשיבה אנטישמית נפוצה ביותר אצל פלשתינים, והיהודים מתקשים לרוב להבחין בה. דוגמה שאיננה קשורה כלל לסכסוך הישראלי-פלשתיני הופיעה למשל במאמרו של עודה בשאראת ב"הארץ" על דעיכתו של המרי האזרחי באיראן לפני מספר חודשים: המרי דוכא לאחר שהמשטר התקשח ופתח באש חיה על המפגינים, ולמעלה מעשרים איש, ביניהם ילדים, נהרגו. אבל לתפיסתו של בשאראת מה שבאמת קרה הוא שהאיראנים המורדים שמעו על תמיכת ארצות הברית וישראל בהם, ומיד החליטו להפסיק למרוד, כי הם מעדיפים את משטר האייטולות על פני ארצות-הברית וישראל. זוהי צורת מחשבה ששוב ושוב פוגשים אצל פלשתינים: כל מה שקורה הוא בגלל ישראל ו"הלובי היהודי" באמריקה, שמוצגים שוב ושוב כמי שמניעים את גלגלי העולם. הדברים אינם נשמעים בוטים לכאורה, אבל למעשה הם מתכתבים עם ההשקפה הנאצית על כוחם המיתי של היהודים ששולטים בעולם.

גם התנצלותו של אבו-מאזן איננה באמת התנצלות, כי היא הופנתה במודגש ל"בני הדת היהודית", שאולי נפגעו, ולא לעם היהודי, שבקיומו אבו-מאזן איננו מאמין. על כך כבר אמר יהודי חכם בתגובה לעלבונות גזעניים שהוטחו בו: "אי אפשר להתנצל על השקפת עולם".

האנטישמיות היא עובדת יסוד של החיים היהודיים וההתנהלות היהודית בעולם, ויש לה השפעה מאד שלילית על הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מי שמעוניין בפתרון הסכסוך, איננו צריך לעצום עיניים ולהתכחש לקיומה ולהשפעתה של האנטישמיות, אלא להביא אותה בחשבון כגורם נוסף במציאות הסבוכה, שצריך להתמודד גם איתו במסגרת המאמץ לישוב הסכסוך.