הכדורגל מעל הכל

יצחק אספה נהג כשהוא שיכור, פגע בשני נערים שאחד נפצע ואחד נהרג, הפקיר אותם וברח וניסה לשבש ראיות. הוא הואשם בנהיגה בשיכרות, בהפקרה ובשיבוש הליכי משפט, אבל לא האשימו אותו בתאונה ולא האשימו אותו בפציעת נער ובהריגתו של חברו ארי נשר ז"ל. יצחק אספה לא יושב בכלא. הוא משחק כדורגל במועדון מ. ס. אשדוד, שכפי שאני מבינה זה מועדון כדורגל מאד חשוב, ומאד לא היה נוח למועדון הזה שיאשימו את יצחק אספה בתאונה, כי כפי שהבנתי מהתקשורת אספה השתכר במסיבה של המועדון, שבה הגישו משקאות אלכוהוליים, כך שהמועדון בהכרח נגרר לעניין, וזה מן הסתם מזלו הטוב של יצחק אספה. ארי נשר נהרג, וחברו שהרכיב אותו על האופניים מואשם בגרימת מוות ברשלנות. יצחק אספה איננו נאשם בגרימת מוות, והוא איננו יושב בכלא, למרות שנהיגה בשכרות והפקרת נפגעים הן עבירות חמורות, עבירות שדינן מאסר. ובכל זאת יצחק אספה איננו יושב בכלא אלא משחק כדורגל. הוא משחק כדורגל במועדון מ.ס. אשדוד, וזאת אולי התשובה לכל התמיהות. מתברר שכאשר שחקן כדורגל שנוהג בשכרות פוגע ברוכב אופניים, לא פגיעת המכונית גורמת את המות, אלא הרכיבה על האופניים. כמובן שלפעמים הנהג הפוגע איננו אשם בתאונה, למשל כשילדים קופצים לכביש בהפתעה, אבל גם אם נניח שיצחק אספה לא אשם בתאונה, שקשה מאד להאמין במקרה הזה שהוא איננו אשם, עדיין זה לא פוטר אותו מאחריות להפקרה ולבריחה ולניסיון לטשטש ראיות, שאלה עבירות חמורות בפני עצמן שיושבים עליהן בכלא. יצחק אספה בעצמו חשב שהוא כן אשם בתאונה, כי אחרת לא היתה לו סיבה לברוח ולהפקיר את הנערים שנפגעו ולנסות לטשטש ראיות, ואם יצחק אספה כן ברח וכן הפקיר וכן טישטש ראיות, יש בכך לפי ההיגיון שלי כדי להוכיח שהוא מודע לאשמתו או לפחות לאחריותו לתאונה, כי אם אתה לא אשם בכלום ולא ניתן היה למנוע את התאונה, למה שתברח, ומה יש לך לשבש, אלא אם כן הראיות הן נגדך ולא לטובתך. בכל מקרה נהג שבורח ומפקיר את הנפגעים צריך לעניות דעתי לשבת בכלא, כי הפקרה זאת עבירה מאד חמורה, אבל במקרה הזה יצחק אספה איננו יושב בכלא אלא משחק כדורגל, ואת הנער שהרכיב את ארי נשר על אופניו ובעצמו נפצע בתאונה מאשימים בגרימת המוות של ארי נשר, למרות שלא נראה לי שארי נשר היה נהרג לולא יצחק אספה שנהג בשכרות היה פוגע באופניים שעליהם רכבו הנערים, כך שלא ממש ברור לי איך עצם הרכיבה גרמה למוות. זה לא שאני מזלזלת באיסור להרכיב על האופניים ובאיסור לרכב על אופניים בלי קסדה, אבל אם כל כך מחמירים ביחס לעבירות האלה של רכיבה לא חוקית על אופניים ואי חבישת קסדה, נראה לי שלפי אותה פרופורציה צריך קצת יותר להחמיר עם אדם שפגע בזמן נהיגה בשכרות וברח והפקיר ושיבש ראיות, ואי אפשר לפטור אותו מכל אחריות לתאונה ולהאשים בגרימת מותו של ארי נשר את החבר שהרכיב אותו על האופניים, ואת יצחק אספה שלפחות על כך שברח והפקיר וטישטש ראיות אין מחלוקת, לשלוח לשחק כדורגל, כאילו הוא בכלל הקורבן של התאונה ולא הגורם שלה. מבחינה מוסרית ההפקרה של הנפגעים וטשטוש הראיות גרועים יותר מהפגיעה בנערים, כי תאונה מתרחשת לרוב בהיסח הדעת ולא בכוונה, אבל בריחה והפקרה ושיבוש ראיות אלה עבירות שאדם עושה מתוך כוונה וזדון, וזה מה שיצחק אספה עשה, וזה שהוא משחק כדורגל והמועדון שלו מתנהג כאילו הנפגעים בתאונה גרמו אותה, והמשטרה והפרקליטות משתפות מסיבותיהן פעולה עם הטענה הזאת שלא יכולה להתקבל על הדעת, כל זה פשוט בלתי נסבל, וזה שיש עכשיו מערכת בחירות והמון פרשיות שחיתות שהופכות את סיפור התאונה הזו והתנהגות הגורמים המעורבים ורשויות החוק לגביה לפרט שולי בכל החדשות שמציפות אותנו, זה לא הופך את הסיפור הזה למשהו שאפשר לסבול ולעבור עליו לסדר היום. המקום של יצחק אספה הוא בכלא, ולא יכול להיות שמועדון כדורגל חזק יעוות את החוק והצדק בצורה כזאת מפני שיש להם קשרים וכוח. הכדורגל איננו מעל הכל.

חיים טוקצ'ינסקי, חיים צעירים שנגדעו

כבר אתמול בבוקר, כשנודע לי שבחור בן שלושים נדרס למות בצומת האיומה שבין טרה סנטה למלון המלכים, שאמורה להיקרא כיכר צרפת, כי ממשלת צרפת תרמה את המזרקה שבמרכזה, אבל הירושלמים מכנים אותה כיכר פריז, בדומה לכיכר הותיקה בעיר התחתית בחיפה שבה מסתיים – או מתחיל - מסלול הכרמלית, והמכוניות נוסעות בה בכל הכיוונים, גם כאשר הרמזורים להולכי הרגל ירוקים, כבר אתמול בבוקר לבי ניבא לי רעות. כמעט בכל יום אני עוברת בצומת הזאת עם הכלב בדרכנו לגן העצמאות, ואני מפחדת פחד מות מן המכוניות שחולפות בה רוב הזמן, כאשר האור הירוק ברמזורים קצר כל כך, שרק מיטיבי לכת מצליחים לצלוח את הכביש בטרם יתחלף האור לאדום. כמעט ואי אפשר לעבור שם מבלי לסכן את חייך, והלוואי שהיו שם שוטרים, אבל לרוב ממש אין. האנשים שעומדים על אי התנועה שבאמצע הכביש המפריד בין שני הנתיבים מחייכים זה לזה, כי אולי זה החיוך האחרון שהם יראו בחייהם. ובלילה המצב גרוע אפילו יותר.

בערב הגיעה בשורת האיוב – כפי שיגור לבי היכרתי את ההרוג, את חיים טוקצ'ינסקי המתוק, הצנוע, העדין, הפסנתרן והמוסיקאי המחונן, שתמיד ניאות לנגן בהתנדבות במועדון הקשישים ברחביה, וכך ליוו צלילי הפסנתר הענוגים של חיים את החגיגות הצנועות במועדון ואת ימי ההולדת של בני השמונים, התשעים ואפילו המאה, ואיש לא פילל שימיו שלו יהיו כה קצרים, ושכה מהר ילקח המלאך הטוב הזה מאיתנו. ואי אפשר להשלים עם אי הצדק הזה, עם העוול הנורא הזה, שהחיים הצעירים האלה, שהוקדשו למוסיקה ולמעשים טובים, נגדעו בכזאת אכזריות. והאשמים הם רבים: כמובן הנהג שנהג בשיכרות ובפראות ופגע וברח והפקיר את הנפגע, ועורכי דינו מספרים סיפורים שאינם מתקבלים על הדעת, ומי שאיפשרו לו לשוב לישראל לאחר שגורש מכאן בגלל אלימות, ואיפשרו לו לשדר מכאן בשם בדוי לתחנת טלויזיה איראנית, עניין כמעט בלתי נתפס, וגם עיריית ירושלים, שמניחה לתושביה לסכן את חייהם יומיום בצומת כביכול מרומזרת ומוסדרת ובעצם פרועה לגמרי, כי זרם המכוניות העולות מרחוב אגרון אל רחוב רמב"ן איננו עוצר כשהרמזור להולכי הרגל מן המזרקה למלון המלכים מראה ירוק, וכך נאלצים צעירים וזקנים ומשפחות עם ילדים רכים ועגלות תינוק וזקנים עם מקל ונכים לפלס לעצמם דרך בין המכוניות הנוסעות כאשר הם מנסים לחצות את הכביש  - באור ירוק! והמצב במעברי החציה המרומזרים האחרים איננו טוב בהרבה, ומכוניות ואוטובוסים שועטים מרחוב קרן היסוד לרחוב קינג ג'ורג' במהירות כה גדולה, כאשר אנשים מצפים על אי התנועה לעבור, וכמעט דורסים אותם. האם אי אפשר לשפר את המצב? אולי להוסיף פסי הרעדה, להסדיר את הרמזורים שיעצרו את המכוניות כשהולכי הרגל עוברים במעבר החציה, להאריך את משך האור הירוק, לעשות משהו שיגן על העוברים ושבים באחד הצמתים ההומים והסואנים בירושלים. את חיים טוקצ'ינסקי וצלילי הפסנתר שלו שום דבר כבר לא יחזיר.  

אסון קריסת החניון

מאז שקרס החניון ברמת-החייל על פועליו, אינני מצליחה לחשוב על משהו אחר, חוץ מהפועלים שמוטלים מתחת לערימות הבטון והעפר. ביום שבו קרה האסון צפיתי ללא הרף בניסיונות ההצלה, וראיתי שעוד הצליחו להציל ניצולים חיים, אבל מאז מצאו רק שלושה הרוגים, ועדיין ישנם בוודאות מתחת להריסות שלושה אנשים, שכולם מקווים שעוד יקרה להם נס. בדרך כלל אני לא שומעת הרבה חדשות בשעות הבוקר, אבל מאז האסון אני שומעת חדשות כל הזמן, ומחכה לאיזה דיווח דרמטי על אדם שנכלא בחלל אוויר והוצא חי מבין ההריסות, אבל אני מבינה שכבר אין כמעט סיכוי שזה יקרה והזמן שחולף נראה לי בלתי נסבל. אני חושבת מה עובר על המשפחות של האנשים הלכודים, אבל בייחוד אני חושבת על האנשים שנלכדו מתחת לבטון ולעפר ואולי מתו מיד אבל אולי גססו במשך שעות. לכל אחד יש צורת מות שהוא מפחד ממנה במיוחד, וזאת צורת המות שהכי מפחידה אותי, והמחשבה עליה נראית לי מוחשית עד כדי תחושת חנק. נדמה לי שרק ביום הראשון דיברו על האסון הרבה, ומאז מדברים פחות ופחות, ובראש אתרי התקשורת ישנן ידיעות אחרות, על פרשיות שחיתות שונות ומשונות שבוודאי הן חשובות, אבל כרגע הן לא מצליחות לעניין אותי בכלל, כל עוד אני יודעת שיש אנשים מתחת להריסות החניון, ואני מבינה בין השורות שכנראה לא צפו מראש את גודל הקושי לפנות את הכמויות האדירות של העפר וההריסות, וקולות הלכודים שנשמעו בתחילה ועוררו במחלצים כל כך הרבה תקוה נדמו, ואולי הם חשים כישלון, למרות שהם אינם אשמים בכך שקשה כל כך לפנות את הבטון והעפר, ודרכם אל הלכודים שהיו כנראה בתחתית החניון מתארכת ומתארכת, וכמה זה מייאש לדעת שיש אנשים מתחת ואתה פשוט לא מצליח להגיע אליהם בזמן. בכל פעם שיש רעידת אדמה, כמו באיטליה רק לאחרונה, אנשים מדברים על תחושת האפסות שלהם מול כוחות הטבע, אבל גם עם הטיפשות האנושית שמפילה עלינו אסונות לא קל להתמודד, והיה מרגיז לשמוע את נציג החברה אומר שזה כשל הנדסי ולא בטיחותי, כאילו כשל שגורם לקריסת בניין על יושביו איננו כשל בטיחותי בכל מקרה, כאילו כל הבעיה היא במיתוג, והיום כשקורה אסון מנסים קודם כל לתאר אותו במלים שיישמעו פחות הרות-אסון, מלים מגמדות ככל האפשר, שמקוות שהזמן יעשה את שלו, שלאנשים יימאס לצפות בדחפורים שחופרים ומוציאים מגל ההריסות ערימות עפר וגושי בטון שמתוכם מזדקרים מוטות ברזל עקומים שהופכים את השם חניון הברזל לבדיחה גרועה במיוחד, ובעצם הכל נראה כאילו חופרים בקבר, כאילו מפרקים מצבות ועפר שמכסים על גויות וזאת למרבה הצער כנראה האמת, וכל מה שמצפים למצוא הוא גויות של אנשים שהלכו לעבוד ולהרויח את פת לחמם ונקברו חיים, ואולי חבל שאי אפשר כמו בים להשאיר את הגויות בקרקעית ולהשאיר במקום רק גל של הריסות שיעמוד כמו מצבה ועליו יתקעו שלט: פה נקבר חניון שקרס ותחתיו נקברו פועלים שיצאו להרוויח את פת יומם והותירו אלמנות ויתומים, לפחות לא היו דורשים מהאלמנה של אולג יעקובוב המת ארבעים אלף שקל כדי לקבור אותו באדמה אחרת. האם זה המחיר שחברה קדישא דורשת כיום ממשפחות נפטרים? ארבעים אלף שקל לחלקת קבר? באמת אנשים משלמים סכומים כאלה? או שמישהו חשב שיש הזדמנות נפלאה לעשוק אלמנה ברגע שעולמה חרב עליה? לפחות לבן הגדול שלה שהגיע מחו"ל הירשו כעת להישאר, אחרי שהראו בערוץ 2 מה עוברת אלמנה שחרב עליה עולמה ברגע שעולמה חרב עליה - יגרשו לך את הבן ותשלמי ארבעים אלף שקל לחלקת קבר לבעלך. גם מאיר סחיווסחודרר, שהוריו ושלושה מאחיו נרצחו בפיגוע במסעדת סברה, סיפר בזמנו כיצד דרשו ממנו בחברה קדישא תשלום מופקע על חמשת הקברים למשפחתו הנרצחת, ואחר כך נסוגו מכך. מה קורה בחברה קדישא? שיטת מצליח? מדוע המדינה איננה מודיעה רישמית, שתדאג בינתיים לצרכיהן המיידיים של משפחות ההרוגים באסון, עד שיתברר מי בדיוק אחראי לפצות אותם ולטפל בהם? האין זה תפקידה של המדינה לטפל בנפגעי אסון שהיה עליה למנוע, והיא לא מנעה? מי בכלל אישר את מיבנה החניון הזה? האין זה תפקידה של העירייה לבדוק שהמיבנים המאושרים לבנייה תוכננו כהלכה, ואינם מועדים לאסון?

חשבתי שיראו את אתר החפירות יום ולילה במשך ימים ולילות, לפחות עד שיימצאו כל הנעדרים, ושאתרי החדשות לא יפסיקו לרגע לדווח על מה שקורה באתר ולא יתנו לשכוח לרגע מה שקרה, כדי שגם הממשלה והעירייה לא תוכלנה להסב עיניים ולהטות את הדעת, אבל זה לא מה שקורה, מדווחים רק אם יש איזה אירוע חדש, מעצר או דיון בכנסת, שזה כמובן חשוב מאד, אבל מה שקורה באתר כבר נדחק לשולי החדשות, לפעמים אני עוברת מאתר חדשות אחד למשנהו ומתקשה לברר מה קורה, האם מצאו עוד נעדר, או שהכל עוד עומד בעינו, ואני חושבת שאילו מצאו מישהו חי היו בוודאי משדרים בשידור חי, אבל כשמוציאים בטון ועפר וחשים שבבוא הרגע ימצאו רק גופות, כבר לא רוצים לראות ולהראות, כבר מרגישים כישלון, ובתקשורת אוהבים להראות הצלחות ולא כישלונות, ואולי אפילו בצדק, כי המראות הם קשים, וחוששים שהצופים יבחינו בגופה יחד עם המחלצים, מעדיפים להסב עיניים, אבל אולי אסור להסב עיניים, אולי צריך להסתכל במות של אנשים שהלכו להביא לחם הביתה ונקברו בחיים, ואולי היה ראוי, מה שמן הסתם איננו אפשרי, להשאיר את תלי חורבותיו של החניון ההרוס כפי שהינן, כמו אנדרטה או מצבה.   

התאונה

תמיד בחגים, במיוחד בחגים הארוכים, אני מפחדת מתאונות שיקרו לאנשים שמטיילים ומבלים ולא מאמינים כנראה שיכול לקרות להם משהו רע, אבל בפסח הזה התאונות נחתו עלינו הרבה יותר מכפי שיכולתי לשער, האנשים שנמחצו למוות בלוויית הרב, האנשים שנהרגו בתאונות דרכים, המטייל שנפל אל מותו מצוק במדבר יהודה, הילדה שנשרפה למות בספינה בתאילנד, הצעיר שנפל מאומגה בפרו, וזה שנרצח בברלין, שאי אפשר לקרוא לזה תאונה אבל גם זה קרה בפסח, אבל התאונה שאני לא מפסיקה לחשוב עליה היא זו שקרתה מאד קרוב, אצלנו בשכונה, כשאוטובוס תיירים פגע בווטרינר שאני מכירה והוא נפצע קשה בראשו, ועכשיו הוא בבית-החולים מחוסר הכרה, ולא יודעים אם הוא יוכל להחלים מהפציעה הקשה שלו. על התאונה הזאת נודע לי לא מאמצעי התקשורת, אלא משכנה של הווטרינר שאני מכירה, כי הכלב שלי חבר של הכלב שלה – כשהם היו קטנים הם אהבו לשחק ופעם שניהם ברחו לנו יחד ורצו בעמק המצלבה ורצנו אחריהם הרבה זמן עד שהצלחנו לתפוס אותם, ומאז הכלב שלי תמיד רץ אחרי הכלב שלה ולא רוצה לעזוב אותו. התאונה קרתה מוקדם בבוקר וכשטיילתי עם הכלב שלי פגשתי אותה מחזיקה שני כלבים, והיא צעקה לי שאחזיק את אושר, אבל אושר נשאר צמוד אליי, כי הוא נורא מפחד מהכלב של הווטרינר, ולכן נמנע מלרוץ אל חברו שעמד ליד הכלב של הווטרינר ונראה אדיש למדי לסערת-רוחה של גבירתו. היא אמרה לי זה הכלב של הווטרינר, הוא נדרס, וחשבתי שהיא מתכוונת שהכלב נדרס, כי כל הזמן אני שומעת על כלבים וחתולים שנדרסים, ואמרתי איך יכול להיות שהוא נדרס, הווטרינר תמיד מחזיק אותו צמוד אליו, והיא צעקה לי לא הכלב, הווטרינר נדרס, והרגשתי מאד מטומטמת. היא אמרה שפגע בו אוטובוס שהיה כנראה מסונוור מהשמש והוא נפצע קשה ולקחו אותו לבית-החולים. אחר כך ניצן באה וסיפרה לי שאמרו ברדיו שגבר נפצע קשה בתאונה ברחוב רמב"ן, והיא נרגעה כשאמרו שזה גבר, כי אם זאת היתה אשה היא היתה מפחדת שאולי זאת אני. אבל היא לא ידעה שזה הווטרינר שאנחנו מכירות, שפעם טיפל בכלבה שלנו שכבר מתה בשיבה טובה, ואחרי שהיא המליטה שבעה גורים והחלטנו לשמור אחד מהם, היינו חייבים לעקר אותה, ואני פחדתי מהניתוח, ושאלתי אותו אם אין סיכונים, והוא ענה לי בוודאי שיש סיכונים, אם רופא יגיד לך שאין סיכונים, אז תתחילי לדאוג. אולי האמירה הזאת הצילה אותי לימים, כשהרופאה רצתה לשלוח אותי לטיפול בהרדמה כללית, וכשאמרתי לה שאני לא מבינה למה להסתכן בהרדמה כללית כשאין ממש סיבה, היא אמרה לי מה הבעיה עם הרדמה כללית, ואז נזכרתי בדברים של הווטרינר והתחלתי לדאוג. ויתרתי על הטיפול וגם על הרופאה ובכלל השתדלתי מאז למעט מאד בביקורים אצל רופאים, מה שתרם מאד לבריאותי. הכלבה שלי דוקא עברה את הניתוח בהצלחה וחיה שש עשרה שנים, שזה גיל מופלג לכלב. אחר כך הווטרינר עבר למרפאה רחוקה יותר ואנחנו ביקרנו אצל וטרינר אחר. לפעמים ראיתי אותו מטייל עם הכלב שלו שמת בינתיים, ובמקומו הוא אימץ את הכלב הזה, שהיה איתו בזמן התאונה, כך סיפרה לי שכנה אחרת, וליקק את הווטרינר אחרי שנפגע, אבל הוא כבר היה בלי הכרה, ולא יודעים אם הוא יכול להחלים, האחים שלו רצו שהעיריה תיקח את הכלב, אבל השכנה ביקשה שיישאר אצלה, היא ריחמה כל כך על הכלב שראה את בעליו נפגע, וכלבים הם חיות חכמות והם מבינים טוב מאד מה שהם רואים. כל זה קרה בחג הפסח שהיה אמור להיות שמח וגם היה רוב הזמן שמח בשבילי, ובכל זאת אני לא יכולה להפסיק לחשוב על התאונה, איך היא קרתה, ולמה היא קרתה, ומה יקרה עכשיו עם הווטרינר, ועם הכלב של הווטרינר, ואם יסכימו לומר לי בבית החולים מה שלומו, או שאם אשאל יאמרו לי שלא עונים לזרים, ואני באמת זרה, רק פעם הוא טיפל בכלבה שלי, וניתח אותה בהצלחה, אחרי שהיא המליטה שבעה גורים, ונתן לי על הדרך עצה טובה שיכולה להציל חיים, אחר כך הלכתי לווטרינרים אחרים, ראיתי אותו לפעמים מטייל עם הכלב שלו, אבל לא דיברתי איתו בכלל, ופתאם התאונה הנוראה הזאת, במקום שאני עוברת בו הרבה כי הוא בשכונה שלי, קרוב לבית, אני מכירה את האיש שנפצע קשה, אני מכירה את השכנים, אני מכירה את פינת הרחוב, הכל מאד קרוב ומוחשי, השכנה סיפרה לי שזה היה אוטובוס של תיירים שהגיע מכיוון גן סאקר, וכל זה קרה ביום שני שהיה גם היום השני בחול המועד של פסח, ומאז אני מנסה לחשוב על דברים אחרים, אני לא רוצה לדבר עם הבנות שלי שבאו לחג על דברים כאלה נוראים ואני באמת לא מדברת איתן על זה, אבל בראש אני חושבת כל הזמן על הווטרינר ועל הכלב של הווטרינר.