זרקו עלינו ביצים

 

בהפגנה אתמול בכיכר צרפת זרקו עלינו ביצים וביצה אחת עפה מעל לראשי, התנפצה לי על הברך וחציה נשאר דבוק לי לחצאית. לא ראיתי מי זרק כי הביצים נזרקו מאחורי גבי, אבל לא קשה לנחש מי זרק, כי מול הכיכר היו ביביסטים שהשמיעו מוזיקה בקול רם כדי להפריע להפגנה. עד כמה שהצלחתי לשמוע אלה היו שירי הלל לנתניהו ולמנהיגותו. את הביצים כיוונו כנראה לכמה פעילים שתקעו בחצוצרות והקרינו על קירות הבניינים הסמוכים כתובות כמו "אתה הראש אתה אשם", "לֵךְ", "הלשכה של קטאר" עם תמונות של נתניהו לצד יונתן אוריך, אלי פלדשטיין וישראל איינהורן וכיו"ב. לפני שבוע המשטרה ניסתה לעצור את מקריני הכתובות בטענה שהם מפריעים לשכנים, אבל כנראה שבית-המשפט שיחרר אתם כי הם לא עשו משהו שאסור: מותר להפגין, מותר לשאת שלטים נגד נתניהו, ולדעתי גם להקרין כתובות נגדו זה לא משהו שאסור לעשות. לעומת זאת, לזרוק ביצים על אנשים, גם אם הם מפגינים נגד נתניהו, בהחלט אסור, אבל לא ראיתי שמישהו עצר את זורקי הביצים, או שאולי עצרו ולא ראיתי. בכל אופן לא דיווחו על התקרית הזו בעיתונים וגם בטלויזיה ולא ראיתי שהתייחסו לזה בכלל.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש זה שגם על אלי אלבג הביביסטים זרקו ביצים, בזמן שבתו, התצפיתנית השבויה לירי, היתה עדיין בעזה בסכנת חיים, ותצלומיה בסרטוני החמאס היו מזעזעים. הדבר שהכי מאפיין ביביסטים זה האכזריות כלפי כל מי שפוגע בדימוי האלילי של נתניהו והנטרול של כל רגש אנושי בשירות ההתמסרות הגמורה לפולחן נתניהו, שהופך לתמצית האישיות שלהם, שהיא בדרך כלל אישיות עלובה מאד, שרק פולחן נתניהו ממלא אותה בתוכן, והיא משקפת את האישיות העלובה של נתניהו עצמו, שלא מסוגל לקחת אחריות על כישלונותיו ולא מסוגל לשמוע שום ביקורת אלא חנופה בלבד, ולכן לא היה מסוגל להקשיב ברצינות לאזהרות מפני הטבח, למרות שהוא קיבל הרבה אזהרות כאלה, וגם שיקר לעצמו ולאחרים שהמתקפה הצבאית על איראן תפיל שם את המשטר, וממשיך לשקר לציבור גם לגבי הטבח וגם לגבי המלחמה באיראן. בעצם נתניהו תמיד מתנהג אותו הדבר. גם כשראש השב"כ באותם ימים, כרמי גילון, הזהיר אותו להפסיק עם ההסתה נגד רבין הוא לא הפסיק, ועלה לשלטון על גופתו של רבין, ומכיוון שמחנה רוצחי רבין עלה לשלטון בעקבות הרצח, ולא שילם שום מחיר על ההסתה שלו נגד רבין, האלימות שלהם רק הלכה והתגברה, ועכשיו היא מציפה את כל המדינה.

בעצם שמחתי שזרקו עלינו ביצים ולא רימון, כי אני יודעת שיכולים גם לזרוק רימון, ואני לא בטוחה שאם מישהו ינסה לזרוק רימון המשטרה תעצור אותו. אני לא בטוחה בכלום. אני הולכת להפגנות כי חייבים לצעוק נגד שלטון הרשע של נתניהו וחייבים להעיף את ממשלת הדמים שהוא מנהיג. אני מביאה בחשבון שאני עלולה לא לחזור הביתה. אני מקווה כמובן שזה לא יקרה, אבל אני מביאה בחשבון שאולי זה יקרה. מי שעלה לשלטון על גופתו של רבין, והפקיר למותם אלף ומאתיים איש בשביעי באוקטובר, ולא חקר כלום ולא תיקן כלום, ורק מייחס לעצמו הצלחות של אחרים, כמו שחרור החטופים שדונלד טראמפ הצליח להוציא לפועל למרות שנתניהו עשה הכל לסכל ולדחות את שחרורם, ושלח את צה"ל לפעולות שגרמו לרצח חטופים, ואז עוזריו מסרו לעיתון נפוץ בגרמניה שמשפחות החטופים עוזרות לחמאס, וכל הביביסטים דקלמו את זה כמו תוכים, כי הם בובות של נתניהו, ומרוב שהם ממלאים את כרסם בתעמולת הרעל של נתניהו לא נשאר להם שום מקום בנפש לחמלה, לרחמים או לאנושיות. הם נהיים גלמים שמדקלמים סיסמאות של נתניהו, והם מוכרחים להשתיק את כל מי שאומר את האמת על נתניהו, כי למשמע האמת הם עלולים לקרוס כמו איש שלג ששפכו עליו מים חמים, ומלבד שלולית מים קטנה לא יישאר מהם דבר.

יולי אדלשטיין בראיון לרוני קובן

 

יולי אדלשטיין הגיע לראיון עם רוני קובן בתכניתו "פגישה" בערוץ כאן 11, על תקן הליכודניק האידיאליסט של פעם, שהודח מכהונתו כיו"ר וועדת חוץ וביטחון מאחר שסירב לקדם חוק השתמטות לחרדים, אבל ככל שהראיון נמשך, הצטיירה דמות שונה מזו שאדלשטיין ניסה להציג, ואתייחס לשני עניינים שהועלו בראיון, שבהם, בניגוד לדמות שניסה אדלשטיין להציג, הצטיירה דמות אחרת לגמרי.

העניין האחד הוא מעצרן של שלוש נשים שהניחו בבית הכנסת בו מתפלל אדלשטיין עלונים שקוראים להשבת החטופים, ומאוחר יותר נעצרו בביתן והחזקו בתחנת המשטרה אזוקות במשך תשע שעות.

"הן אומרות שהן הוחזקו תשע שעות אזוקות. אני לא הייתי מסתמך עליהן", אמר אדלשטיין, וסיפר כי אחת מהנשים האלה נכנסה לשירותים במקום העבודה של אשתו ותלתה שם מודעות עם תמונתה, ולכן איננו מאמין לדבריהן. כשסיפר על כך ניכר בו שהוא זועם על הנשים האלה. זה היה כל כך מגעיל, הוא אמר, וברור שציפה מהמראיין והצופים גם יחד לחוש גועל כלפי האשה הזו ובעצם כלפי שלוש הנשים.

רוני קובן כדרכו המשיך בשאלות שהכין מראש ולא התעכב על הנקודה, שמבחינתי לפחות, היתה מידע חדש ולא ידוע – שכאשר אדלשטיין דאג שידווחו למשטרה ששלוש הנשים פרצו כביכול לבית הכנסת באופן לא חוקי – למרות שהן פשוט נכנסו לבית הכנסת כשהיה פתוח כדי להניח שם את העלונים, כפי שנוהגים אזרחים רבים שמניחים בבתי כנסת עלונים ומודעות למיניהם, וגרם בכך למעצרן ואיזוקן למשך שעות – כבר היה לו חשבון פתוח לפחות עם אחת מהן, ולכן היה לו מניע ברור להתנקם בהן ולגרום שהמשטרה תתאנה להן ותטיל עליהן אימה כאילו היו עברייניות. והמידע הזה בהחלט סותר את הרושם שניסה ליצור בראיון ובכלל, כאילו לא היתה לו שום מעורבות במעצרן של הנשים, כי כדבריו הוא איננו נותן פקודות למשטרה. אבל המשטרה עצרה את הנשים כפורצות ומסיגות גבול, מאחר שמישהו דאג ליצור אצל המשטרה רושם כזה, והמישהו הזה יכול היה להיות רק אדלשטיין. גבאי בתי כנסת ובאי בתי כנסת רגילים לאנשים שנכנסים ומניחים עלונים שונים ומשונים בבתי הכנסת, גם אם אינם מתפללים במקום, ואינם נוהגים להזעיק את המשטרה במקרים כאלה. אם קודם לכן חשבנו שאדלשטיין התרגז רק על הנחת העלונים לשחרור החטופים בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, כעת מתברר שהיה לו מניע אחר, כעסו על מודעות – מן הסתם לשחרור החטופים – שתלתה אחת הנשים בשירותים במקום עבודתה של אשתו, עם תמונתה של אשתו.

אני מניחה שאדלשטיין רצה כבר אז להתלונן במשטרה, ואולי היתה לו סיבה מוצדקת להתלונן, על כך שפגעו באשתו רק משום שהיא נשואה לו, שהרי איננה אשת ציבור ולא בעלת תפקיד ממלכתי, ואם המודעות היו פוגעניות ומבזות, אפשר להתלונן על ביזוי ועל לשון הרע ואולי גם על הטרדה -הכל תלוי מה בדיוק היה באותן מודעות, כמה מהן נתלו, וכמה עוגמת נפש גרמו. אבל אדלשטיין לא התלונן על מה שבאמת הרגיז אותו, כנראה משום שאשתו העדיפה שלא להתלונן, כדי לא למשוך תשומת לב נוספת לעניין, ולכן ניצל את ההזדמנות שהנשים הניחו עלונים בבית הכנסת שלו, כדי להתנקם בהן, שהרי לפי עדות עצמו היה לו מניע להתנקם, ואי אפשר היה לטעות בזעמו הרב על אותן נשים. בקיצור, אינני מכירה את אותן נשים ומה בדיוק עשו, והאם נהגו שלא כראוי, אבל ברור שמעצר השווא שלהן למשך תשע שעות כשהן אזוקות, בעקבות הנחת העלונים לשחרור החטופים בבית הכנסת, היה פעולת נקם של אדלשטיין שבה ניצל לרעה את מעמדו הציבורי, שכן כפי שהעיד על עצמו בראיון עם קובן, היה לו מניע לנקום בהן, ובדבריו הוא ביקש להרשיע את הנשים שנעצרו, אבל בעצם הרשיע את עצמו.

העניין השני שעלה בראיון נוגע לכלל הציבור, והוא סירובו של אדלשטיין במרץ 2020 לציית לפסיקת בג"ץ לכנס את מליאת הכנסת ולאפשר בחירת יו"ר כנסת אחר כבקשת 61 חברי כנסת מהאופוזיציה, בעקבות תוצאות הבחירות. אדלשטיין סירב לפסיקת בג"ץ, התפטר מכהונתו והותיר את הכנסת ללא יו"ר שיוכל לכנס את המליאה, וזאת כדי לאפשר לבנימין נתניהו זמן נוסף ללחוץ על בני גנץ לפרק את סיעתו ולהצטרף לממשלה בראשות נתניהו, כפי שאכן קרה לבסוף.

בראיון עם רוני קובן תיאר אדלשטיין את בג"ץ כמי שפעל נגד החוק, ואת עצמו כצדיק הדור, שפעל רק לטובת מדינת ישראל, ובזמן משבר איפשר את הקמתה של ממשלת אחדות כביכול, למעשה ממשלת ליכוד נוספת בראשות נתניהו ובשותפות עם בני גנץ המרומה והמשוטה, שנתניהו לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם איתו. את התרגיל המלוכלך שעשה אדלשטיין לטובת נתניהו והליכוד – ולא לטובת מדינת ישראל - תוך הפרת פסיקת בג"ץ, אך ורק כדי לאפשר לנתניהו לסכל את תוצאות הבחירות ולהמשיך את שלטונו ושלטון הליכוד, תיאר אדלשטיין בראיון עם קובן תוך היפוך היוצרות, כאילו בג"ץ הוא שפעל באופן לא חוקי ולא ראוי, בעוד שהוא עצמו פעל כביכול רק לטובת המדינה, שהרי לפי תפיסתו טובת המדינה וטובת נתניהו והליכוד חד הם. וכאילו לא די בכך, הוסיף אדלשטיין והלין על כך ששופטי בג"ץ לא ביקשו ממנו סליחה, על כך שהעזו לפסוק שעליו לכנס את הכנסת לבקשת 61 מחבריה, ולא לעכב את כינוסה כדי לסייע לנתניהו להישאר בשלטון.

לאור האופן שבו הצטייר אדלשטיין בראיון, כמי שמנצל את מעמדו הפוליטי, הן לקידום האינטרסים הפוליטיים של מפלגתו, והן לחיסול חשבונות עם אזרחים פרטיים שנפגע מהם, מוזר שקובן שאל אותו האם לאור הדחתו מראשות ועדת חוץ וביטחון יתמודד במפלגה אחרת או יישאר בליכוד. ברור שאדלשטיין יישאר בליכוד, שהרי הוא חולק עם מפלגתו ועם ראש מפלגתו את אותם מאפיינים: חוסר יכולת גמור להבחין בין אינטרסים מפלגתיים ואישיים לאינטרס המדינה ובלבול גמור ביניהם, ושימוש פסול במשטרה לצורך נקמנות אישית ודיכוי מתנגדים לשלטון בשיטות לא דמוקרטיות. הליכוד בראשות  נתניהו ראוי לאדלשטיין, ואדלשטיין לגמרי ראוי לליכוד בראשות נתניהו.

  

 

 

חוזרים להפגין

 

הערב חזרנו להפגין בירושלים כמו לפני המלחמה, נגד ריסוק הדמוקרטיה, ונגד הפגיעה במערכת המשפט, ונגד חוק ההשתמטות ונגד חנינה לנתניהו, ונגד הממשלה הפשיסטית שמציפה את הארץ בשנאה וגזענות, ובעד ועדת חקירה ממלכתית למחדל השביעי באוקטובר. יש כל כך הרבה דברים להפגין עליהם, והם רק הולכים ומתרבים מיום ליום. צעדנו מצומת עזה – מטודלה לבית הנשיא, אבל בניגוד להפגנות שהתקיימו לפני המלחמה בכביש מול בית הנשיא, הפעם חסמו אותנו במרחק עשרות מטרים מבית הנשיא, כי עכשיו כשנתניהו מחכה שהרצוג ייתן לו חנינה ויבטל את המשפט נגדו, בית הנשיא הוא כבר לא בית העם, אלא הוא כמו בית ראש הממשלה ברחוב עזה, מקום חסום שאסור לאזרחים להתקרב אליו, וחסמו את הגישה לבית הנשיא מכל הצדדים. ברחביה אפשר לראות את התקדמות הדיקטטורה באופן גראפי, לפי האיזורים שנחסמים לציבור הרחב, ולפי גובה הגדרות שנמתחות סביבם. כמו שבהתחלה ברחובות בלפור וסמולנסקין סביב מעון ראש הממשלה היו רק מחסומים, ואז גדרות סורגים שנפתחות, ובסוף סגירה מוחלטת, ואחר כך סביב בית ראש הממשלה ברחוב עזה היו מחסומים זמניים, ואז גדרות גבוהות וסורגי קבע ותריסי ברזל, ואז בטונדות עם שערי קבע, עכשיו גם בית הנשיא נסגר במחסומים ניידים, ואני תוהה אם בהמשך יסגרו גם את בית הנשיא בגדרות גבוהות וסורגים ובשערי ברזל, והוא יהיה מחוץ לתחום לאזרחים, כי בדיקטטורה השלטון לא נגיש לאזרחים, ומה שהאזרחים רואים מול פניהם זה מחסומים ושוטרים עם רובים ארוכים, כאלה שהממשלה סירבה לתת לכיתות הכוננות בעוטף עזה, אבל תמיד נתנה לשוטרים נגד האזרחים, כי ממשלת נתניהו מעולם לא הגנה על האזרחים מהאויבים, אבל תמיד הגנה על עצמה מהאזרחים, שהם מבחינתה האויבים הכי גדולים שלה, מה שלא מפריע לשרים להתפלא שכל כך הרבה אזרחים מרגישים שהממשלה היא האויבת הכי גדולה שלהם. זה גורם להרבה אזרחים לפחד מהממשלה, אבל ככל שהאזרחים מפחדים מהממשלה, הממשלה הרבה יותר מפחדת מהאזרחים.

ההפגנה היתה קצרה יחסית, ודיברו בה צבי זוסמן, אבא של בן זוסמן שנפל בקרב ברצועת עזה, והמילואימניק תום פנחסי שנלחם נגד חוק ההשתמטות, ובסוף ההפגנה התחיל לרדת גשם, והתחלנו להתפזר הביתה. מכיוון שאי אפשר היה ללכת דרך בית הנשיא הלכתי דרך רחוב ארלוזורוב, וכשהגעתי לצומת שבו רחוב ארלוזורוב מצטלב עם רחוב עובדיה מברטנורא, שמעתי צעקות וראיתי שהשוטרים מקיפים את ידידיי מהשכונה שאקרא להם כאן סבא וסבתא של יובל ודן, שרצו לחזור מההפגנה לביתם והשוטרים מנעו מהם לעבור ואמרו שהסבא תקף שוטר, אבל אני מכירה את הזוג הזה כל כך הרבה שנים ואני לא מאמינה שהסבא תקף שוטר וגם שמעתי שהסבתא צעקה למה השוטר מתנהג באלימות עם אדם מבוגר. השוטרים והשוטרות שעמדו שם אמרו שיש חסימה ואסור לעבור משם. זו היתה הפעם הראשונה משלוש שנים של הפגנות שראיתי שהשוטרים מונעים מאנשים ללכת הביתה. תמיד כשאמרתי להם את כתובתי הם נתנו לי ללכת הביתה. בעצם הם לא מנעו מכולם לעבור. לכמה אנשים שהיה ברור שהם לא חזרו מההפגנה נתנו לעבור, אבל לאנשים שחזרו מההפגנה לא נתנו ללכת הביתה. עמדתי בצד והסתכלתי מה קורה. הסבא ביקש שיביאו קצין גבוה שיעשה סדר, והסבתא שהיא אשה מאד שקטה בחיים הרגילים צעקה מאד על השוטרים שיניחו לבעלה שהוא אדם מבוגר. הם אנשים בשנות השבעים לחייהם. היו שם עוד כמה אנשים שמכירים את הזוג או שרצו לעבור ונחסמו או שסתם חזרו מההפגנה וצילמו את מה שקורה כדי שיהיה תיעוד. בסוף ראיתי ששוטר ליווה את הסבא והסבתא הביתה, אבל עדיין לא הניחו לנו לעבור ברחוב עובדיה מברטנורא אז הלכתי מסביב. נזכרתי בתקופה של הפגנות בלפור שגם אז השוטרים לא רק ניסו למנוע מאנשים להצטרף להפגנות, אלא גם מנעו מהם אחר כך להתפזר הביתה ויצרו במכוון חיכוכים, כדי שיוכלו לומר שהמפגינים מסוכנים או אלימים ולעצור אותם ולקחת מהם פרטים ולהתנכל להם אחר כך, למרות שהמפגינים לא עשו שום דבר שאסור לעשות, רק הפגינו נגד נתניהו, ואי אפשר היה שלא לחשוב על שכונת רחביה, שרחובותיה משקפים את התקדמות הדיקטטורה של נתניהו ואת צמצום המרחב הדמוקרטי שבו זכאים האזרחים להסתובב ולהתקיים וגם להפגין נגד הממשלה בלי להיחשב לעבריינים. עבר עלינו כל כך הרבה מאז הפגנות בלפור. הבלפוריסטים הפכו לקפלניסטים ומואשמים תדיר על ידי ממשלת המשתמטים בסרבנות גיוס, למרות שהם משרתים הכי הרבה במילואים, והרבה פעמים גם אחרי הגיל ובהתנדבות, והממשלה שמפחדת לאבד את השלטון מנסה להתבצר יותר ויותר ולהתנכל יותר ויותר למפגינים ולמוחים, ומן הסתם ההתנכלות למפגינים תלך ותחמיר ככל שנתקרב לבחירות, כי הממשלה מאד מפחדת לאבד את השלטון, ובאמת אחרי ההפגנות בבלפור נתניהו איבד את השלטון, למרבה הצער והזוועה רק לשנה וחצי, ואחרי שחזר לשלטון המיט עלינו את אסון השביעי באוקטובר. גם הפעם נתניהו יאבד את השלטון, אבל זה לא יהיה לשנה וחצי אלא לתמיד.

אויאויאוי

 

אויאויאוי, צעקו בוז בכיכר החטופים כשהוזכר שמו של נתניהו, איש כל כך נחמד ומנומס, שתמיד מדבר כל כך יפה לאנשים. איך הוא ענה בנימוס לכתב מיכאל שמש ששאל אותו שאלה, תשובה כל כך מנומסת ועניינית, ואיך הוא דיבר יפה לכתבת יולן כהן, ובכלל הוא תמיד מתייחס כל כך יפה לעיתונאים ותמיד עונה על השאלות שלהם כל כך בנימוס, ותמיד מתראיין לתקשורת הישראלית כל כך באדיבות, ואיך הוא דיבר יפה על מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שהכין דו"ח על תפקוד משרדי הממשלה במלחמה, כי נתניהו כל כך מקבל יפה ביקורת, ובכלל הקואליציה של נתניהו כל כך אדיבה ומנומסת, איך הם מדברים יפה ליועצת המשפטית לממשלה ולעוזרים שלה, בכל כך הרבה נימוס והכרת טובה לייעוץ שהיא נותנת בשנתיים של מלחמה, כדי למנוע מהממשלה ומצה"ל הסתבכויות עם החוק הבינלאומי, וכמה יפה נתניהו דיבר על שר הביטחון יואב גלנט, ועל ראש השב"כ רונן בר, ועל הרמטכ"ל הרצי הלוי, כל כך הרבה נימוס וטוב לב היה ביחס של נתניהו אליהם, וגם לרמטכ"ל אייל זמיר מדברים בממשלה כל כך יפה וכל כך מכבדים את המומחיות הצבאית שלו, במיוחד השרים שמעולם לא שירתו בצבא, ובוועדות הכנסת מדברים כל כך יפה למומחים ובכלל לאנשים, ובמיוחד לבני משפחות שכולות ומשפחות חטופים, נתניהו וכל הממשלה שלו והקואליציה שלו פשוט משדרים נימוסים טובים להפליא וערימות של טוב לב, והיה תמיד כל כך נעים לעמוד עם תמונות של חטופים ולשמוע קללות ועלבונות מתומכי נתניהו, במיוחד אני זוכרת את זה שהתקרב כל כך לאוזני ולחש פנימה "חושבים שמישהו עוד חי שם", כשהיו עוד למעלה ממאה חטופים חיים, זה היה כל כך יפה מצדו, וגם זאת שירקה עלינו אחרי שלעגה שאין במאהל הרבה אנשים, וזה שעמד מול המאהל עם שלט "מחלל שבת חייב מיתה", ואלה שסתם צעקו "רק ביבי" או "ביבי המלך" והניפו אגרוף, כאילו רצו להכות אותנו, תמיד עטף אותנו הנימוס המושלם של תומכי נתניהו ונהרות טוב הלב שזרמו אלינו ממנו באמצעותם. וזה רק מהשנתיים האחרונות כמובן. לא דיברנו על המרפסת בכיכר ציון, על בדם ואש את רבין נגרש, על ארון המתים שכתוב עליו רבין לקבר ועל חבל התלייה ליד, ועל השמאל שכח להיות יהודים, ועל נהג המונית שאמר שהוא לא מרחם על משפחות החטופים כי הם רק עוזרים לחמאס ולשמאלנים – חמאס והשמאלנים זו אותה קטיגוריה – גם זו מורשת נתניהו, ומיד אמר שלא יעזור לשמאלנים, נתניהו יהיה ראש ממשלה עד שיבוא המשיח. ואיך אפשר לשכוח את שלטי "שמאלנים בוגדים". כבר שלושים שנה אנחנו מוקפים בנימוסים טובים ונועם הליכות שהולכים ומשתבחים מרגע לרגע. באמת בכל תועפות הנימוסים הטובים והאדיבות והכבוד לזולת שמקיפים ומציפים אותנו מידו הטובה של נתניהו, מהבל פיו הנעים ומליבו החם, באמת המחשבה על כך שצעקו לו בוז פשוט מזעזעת, בניגוד לבעיטה בראש של אבא של תמר קדם סימן-טוב שנרצחה עם כל משפחתה, והדריסות של מפגינים להשבת החטופים, והסוס שדרס את נטלי צנגאוקר, והרימון שכרת למפגין אוזן, והאגרוף בשיניים שקיבל נער בן שמונה-עשרה שהפגין והפה שלו היה מלא דם, והמשטרה טענה שלא עשו לו שום דבר, בכמה עדנה ונימוסים טובים והתחשבות וחביבות זיכה אותנו נתניהו בכל שנותיו בשלטון, שאין דבר חמור יותר מלצעוק לו בוז, ודווקא בנוכחות נציגי הפטרון האמריקני, זה באמת נורא ואיום, ואין דבר יותר מזעזע בשנתיים האחרונות מהבוז שצעקו לנתניהו, ואם אתם בוחרים להזדעזע דוקא מדברים אחרים, כמו ההתאבדות של ניצול הנובה רועי שליו שביקש שלא יכעסו עליו, כי הוא לא יכול לסבול יותר את הכאב על אהובתו שמתה בזרועותיו ועל כל חבריו הנרצחים בידי החמאס המורתע של נתניהו, אז משהו כנראה משובש אצלכם, ואתם פשוט לא ראויים לנימוסיו הטובים של נתניהו, ולנועם ההליכות שהוא מעתיר עליכם.  

כשנזכרו פתאם בחופש הדיבור

 

משום מה דווקא אתמול בערב החליט תאגיד השידור הציבורי לשדר את סרטה של נטע שושני "1948 – לזכור ולשכוח", שבמשך שנתיים עוכב שידורו בלחץ גורמי ימין. דווקא אתמול, כשבמקרה, התנהלה הפגנה גדולה בירושלים נגד כיבוש העיר עזה, שבה דיברו אמהות החטופים עינב צנגאוקר, ענת אנגרסט וויקי כהן, ודרשו להפסיק את המלחמה ולהשיב את בניהן בעסקה. בירושלים רבים ממארגני ההפגנות הם אנשים דתיים שומרי שבת, ולכן ההפגנות במוצאי שבת מתחילות רק בתשע בערב ואפילו מאוחר יותר. אמנם קראתי שהורי החטופים דיברו גם במהלך הצעדה שהתקיימה מוקדם יותר, מגשר המיתרים למקום ההפגנה בכיכר צרפת, אבל נאומי שלוש האמהות בכיכר צרפת, שבה התכנסו אלפי אנשים בנוסף לצועדים, נשמעו קרוב יותר לשעה עשר, ואינני יודעת מה מהם שודר בערוצי החדשות בטלוויזיה. כששבתי הביתה מההפגנה היה כבר שידור סרטה של נטע שושני בעיצומו, ואילו בערוץ 12 שודרה תכנית "מאסטר שף", ובערוץ 13 "האח הגדול". בשום ערוץ לא שודרה ההפגנה במלואה, וגם לא סוקרה הפגנת ההמשך, שבה ירדו חלק מהמפגינים, במיוחד אנשי crimeminister, אל עבר ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה 35 שהוסב למעון רשמי, וזעקו "אתה הראש אתה אשם" וקראו להתפטרות נתניהו ולהשבת החטופים.

אני מאד בעד שידור סרטים היסטוריים על מלחמת השחרור וכל נושא היסטורי אחר, בוודאי כאלה שמתבססים על חומר ארכיוני ומנסים להציג תמונה אמיתית ככל האפשר. אבל השימוש הזה בהקרנת סרט, שלכאורה מדבר לקהל שמאלני, כי הוא מרבה לעסוק בתופעות של הרג חפים מפשע וביזה על ידי חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים, ששנתיים עוכב שידורו והבמאית נרדפה בעילות שווא כאלה ואחרות, דווקא בערב שבו מתקיימת הפגנה כה סוערת, וכה בלתי נוחה לממשלה, שבה משמיעות אמהות החטופים אמירות כה קשות ומרות נגד ראש הממשלה שמתעתע בהן, שלא לומר מתעלל בהן, כבר כמעט שנתיים, וענת אנגרסט משמיעה את הקלטת שיחתה עם הקצין שמודיע לה כי בנה בסכנת חיים, כי ראש הממשלה החליט לסכן את חיי החטופים ואולי גם לגרום למותם כדי לשרת את ענייניו, שדווקא בערב כזה, כשהחדשות הן מה שמתרחש ברחוב עזה בירושלים, וכשהמטרה היא ניסיון נואש להציל את חיי החטופים מידי חמאס ומידי ממשלת הדמים שממיטה עלינו אסון אחר אסון, אני מרשה לעצמי להרים גבה, האם לא בחשה כאן יד זדונית בערב השידורים הזה, כדי למנוע מהקהל בבית, לצפות ולשמוע ולפחות ליטול חלק כצופה וכמאזין בהפגנה החשובה הזו, שראוי היה שכל הערוצים ישדרו את כולה, או לפחות יעקבו אחריה ויפרצו לשידור מדי פעם, ויביאו את דברי האמהות לאזרחי ישראל, לפחות לאלה שעדיין מעוניינים לדעת מה באמת קורה במדינה, ולא מסתפקים ביניקת רעל מעטיני ערוץ 14. כל זה הזכיר לי את ההדלפות לצהובון הנפוץ הגרמני "בילד צייטונג", כדי להסות את קולות המחאה על טרפוד העסקאות והכניסה לרפיח, שהובילה לרצח החטופים שלאחרונה צוינה שנה לאותו יום שחור שבו נודע דבר מותם, שעורר זעם כה רב.

מעט נחמה מצאתי דווקא בתכניתו של אברי גלעד שהפעם צוות לו ג'קי לוי, בעצמו קרוב משפחה של חטופים, אבל הקול המנחם היה זה של יעל שבח, אלמנת הרב רזיאל שבח ז"ל שנרצח בפיגוע בשנת 2018. היא אמרה שהיא מפחדת להביע את דעתה, אבל שהיא חושבת שעדיף להפסיק את המלחמה, כי להמשך המלחמה יהיה מחיר בחיי אדם. וגם אם בעוד חמש שנים נצטרך להילחם שוב בחמאס שישקם את עצמו, עדיין נרוויח מהפסקת המלחמה שתאפשר לנו להתאושש ולצבור כוחות חדשים. יעל שבח סיפרה שפחדה לפרסם את משאלתה הצנועה הזו לסיום המלחמה, ולא אמרה ממי היא מפחדת, אבל לא היה קשה לנחש מי מנסה לסתום באלימות מילולית, ולא רק מילולית, את פיהם של כל מי שכל משאלתם היא לשים קץ להרג ולהרס הבלתי נגמרים. אבל יש קולות שאי אפשר להשתיק בהטלת אימה וגם לא במניעת סיקור: קולה של יעל שבח נשמע, וגם קולן של אמהות החטופים לא יושתק, ולא יעזרו למשתיקים לא כוחם ולא אלימותם.   

   

שבוע של אשפוזים

 

אחרי כמעט שבוע של אשפוז וטיפולים שיחררו את אושר מבית החולים והעלינו אותו הביתה באלונקה, ואתמול הוא הצליח לרדת למטה, אבל לא הצליח לעלות. למזלי השכנים באו לעזור לי,  והשכנים החביבים מקומה ראשונה הציעו שנעביר אותו דרך הדירה שלהם לחצר. אי אפשר ללכת איתו ישירות לחצר כי היא מוקפת גדר של חצי מטר בערך וגם לי קשה לעלות אליה, אבל דרך דירת השכנים אפשר לעבור לחצר בקלות ונראה שאושר מרוצה מהסידור הזה. עכשיו אני מחפשת לשכור לנו דירה קטנה בקומת קרקע עם חצר, שאושר לא יצטרך לעלות מדרגות, כי הבנתי שבגילו אי אפשר לסמוך על זה שהמצב שלו ישתפר, וגם אם הוא ישתפר, שאני מאד מתפללת לזה, זה יהיה לתקופה מוגבלת. בהתחלה הייתי מאד מדוכאת מהכל אבל לאט לאט אני מתרגלת לרעיון וחושבת שאולי גם דברים רעים לכשעצמם יכולים לפעמים להוביל למשהו טוב. ארבעים ואחת שנים אני גרה בדירה שלי וקשה לי מאד לעזוב אותה, אבל עכשיו אין ברירה וגם אני לא באמת עוזבת, רק שוכרת דירה בסביבה, אז יותר קל להתרגל לרעיון, ואני אמשיך לבוא לדירה שלי, והבנות שלי תוכלנה להמשיך להתארח בה.

בבית החולים הייתי קצת מחוץ לזמן והספקתי לקרוא שני ספרים, ועכשיו אני צריכה לחזור לשגרה, בעצם לשגרה קצת חדשה, כי אני מורידה לאושר אוכל לחצר ומוציאה אותו רק פעמיים ביום ולא יושבת באמצע הלילה בגינת המשחקים ומסתכלת איך נתניהו חוזר הביתה ופותחים את תריס הברזל הגדול כדי להכניס את המכונית שלו למוסך, שמשם הוא עולה במעלית לפנטהאוז. המאבטחים שלו עזרו לי הרבה כשאושר לא הצליח ללכת, והמאבטחות אמרו לי אתמול והיום שבת שלום. כולם מכירים אותנו וכולם עוזרים כמיטב יכולתם, וזה מחמם את הלב, למרות שהמצב מדכא. יש אנשים שכועסים על המאבטחים, אבל אני כועסת רק על נתניהו והשרים שלו, שמפקירים את החטופים למוות ולא רוצים להפסיק את המלחמה וחושבים שככה הם יישארו בשלטון. אני מאד מקווה שהם טועים.

*

ביום ראשון התלבטתי אם לפני הנסיעה לבית החולים הווטרינרי אבקר בכיכר החטופים. ירדתי בתחנת שאול המלך כי זה הכי קרוב לאוטובוס לבית החולים בבית דגן, וראיתי המוני אנשים צועדים לכיכר החטופים עם בלונים צהובים ושלטים, אז החלטתי ללכת איתם. היה לי קשה ללכת כי החום היה בלתי נסבל, אבל היה מאד משמח לראות כל כך הרבה אנשים באים וממלאים את כיכר החטופים עד אפס מקום. אחר כך הלכתי לתחנת האוטובוס לבית דגן וחיכינו שם שעה ושום אוטובוס לא בא, כי התחילה צעדה מכיכר החטופים לתחנת השלום והכביש נחסם לתנועה. בינתיים סיפרתי לאשה שחיכתה איתי שהכלב שלי מאושפז בבית דגן והבת שלי לא יכולה לעזור לי כי היא נסעה לבקר את חמותי שבדיוק אושפזה עם דלקת ריאות והיא ניצולת שואה בת מאה שנה. האשה שחיכתה איתי הזמינה מונית ואני הלכתי לתחנה לנסוע ברכבת לצומת חולון כדי לפחות להתקרב לבית דגן. כשירדתי מהרכבת פגשתי שוב את אותה אשה שסיפרה שביטלו לה את המונית והיא החליטה לנסוע לצומת חולון ולבקש מבתה לאסוף אותה. התחלתי ללכת לתחנת האוטובוסים בצומת, אבל היא צעקה לעברי בואי בואי, ואמרה שהן יעשו מצוה וייקחו אותי לבית החולים. אמרתי להן שבעצם אני מאד תומכת בהפגנות לשחרור החטופים, ואם הכלב שלי לא היה חולה הייתי נשארת בהפגנה. הן השתדלו להיכנס הכי קרוב לבית החולים שלא יהיה לי הרבה ללכת, והאשה אמרה שמיד כשאגיע לבית החולים אשתה מים, כי כנראה הייתי די אדומה. הרופאה שאחראית על חדר האשפוז אמרה לי שיעשו לאושר אולטרסאונד רק מחר, כי הרדיולוגים הצטרפו לשביתה ועושים רק בדיקות חירום. אמרתי לה שלא צריך להתנצל, שחייבים לעשות הכל להציל את החטופים ואני תומכת בשביתה. היא מאד שמחה ובסוף האשפוז הפחיתה לי יום אשפוז מהחשבון בגלל שלא כעסתי על יום השביתה. מוכרחים לעשות משהו, ומה האזרחים כבר יכולים לעשות מול כזאת ממשלה, חוץ מהפגנות ושביתות? בערב אמרתי לבתי שהיה לי ביום הזה חוסר מזל וגם מזל. כנראה יותר מזל מחוסר מזל.

*

בבית החולים היה מאושפז גם לברדור זקן. הוא ביקש כל הזמן אוכל וליטופים. כשהייתי מלטפת את אושר והוא היה מחוץ לתא שלו, הוא בא והתחכך בי וביקש גם ליטופים. אי אפשר היה לסרב לו כי הוא היה מאד חמוד. הוא היה הרבה מחוץ לתא שלו, כי כל הזמן הוא השתין בתא על השמיכות והסדינים ששמו לו, ואז המטפלים הוציאו אותו מהתא ושטפו את התא עם מים וסבון, ופרשו שמיכות נקיות וסדיניות חדשות שיהיה לו נקי ונעים, ואז הוא נכנס לתא ונעמד והשתין על כל המצעים הנקיים שרק פרשו לו והיו צריכים לנקות ולהחליף שוב ושוב וזה די התיש את הצוות. שוב, הם אמרו, שוב הוא השתין. אבל לא יכלו לכעוס עליו באמת כי הוא היה כל כך חמוד. יום אחד בא לבקר הבעלים שלו, בחור עיוור. הוא בא עם זוג חברים והחבר הוביל אותו. הוא שמח מאד לפגוש את כלב הנחייה הזקן שלו, והתרשם מהשיפור במצבו. כבר מזמן לא ראיתי אותו ככה, הוא אמר.

*

בחדר הקבלה היתה קשישה בוכיה. היא היתה לבושה קצת מוזר, במכנסי טרנינג כחולים עם פסים צהובים זרחניים, כמו שיוצאים לריצה בלילה, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שיוצאת לריצה. הכלבה שלה נפגעה ממכונית והיתה בטיפול נמרץ. היא סיפרה שהיא שטפה את הבית והכינה מרק. שמתי עדשים, היא אמרה, וקילפתי גזר, והכלבה באה וביקשה לצאת, ורציתי רק לגמור להכין ואז להוציא אותה, והיא ברחה, ולא ראיתי אותה, ואז ראיתי שלוש שכנות מלטפות מישהו, וזו היתה הכלבה שנפגעה ממכונית והנהג ברח. התחלתי לבכות והשכנה אמרה שהיא תיקח אותנו לבית החולים. זרקתי על עצמי מה שמצאתי והשכנה הביאה אותנו לפה. איזו כלבה חמודה, היא אמרה, איזו כלבה יפה, והראתה לי תמונות שלה בטלפון הנייד. מישהי מטיפול נמרץ באה להגיד שהכלבה הפסיקה לנשום והיא בהחייאה. מפגיעת המכונית נגרם לה קרע בריאות. הקשישה התחילה שוב לבכות וביקשה שיתקשרו לבן שלה. הנייד שלה צילצל וזו היתה נכדתה שהתקשרה ושאלה: סבתא, הכלבה שלך מתה? הקשישה היתה מבולבלת. כמה דקות אחר כך באה הבחורה מטיפול נמרץ להגיד שהכלבה נפטרה. רציתי לנחם את הקשישה אבל לא ידעתי כל כך מה להגיד. אמרתי לה רק שאני יודעת כמה קשה להיפרד מכלב, כי כבר מתו לי שני כלבים, אבל ידעתי שזה לא אותו הדבר, כי הם מתו בשיבה טובה והכלבה שלה היתה רק בת ארבע.

*

היתה עוד אשה מבוגרת בחדר הקבלה עם כלבה קטנה חמודה מאד. היא היתה מודאגת כי היא חיכתה המון זמן לבדיקת אולטרסאונד, ופחדה שלא יספיקו לעשות את הבדיקה באותו יום. היא אמרה שהכלבה שלה לא אוכלת. ואני ידעתי שזה סימן מאד רע. אושר דווקא טרף את כל מה שנתנו לו לאכול, וזה מה שעודד אותי. האשה סיפרה לי שהיא התאלמנה לפני שנתיים וחצי, והיא מאד מתגעגעת לבעלה. הבנות שלה גרות רחוק והיא לבד עם הכלבה, בבית שנהיה גדול מדי בשבילה. אמרתי לה שגם אני גרה לבד עם הכלב, ואני מקוה שהוא יחיה עוד כמה שנים, כי אני לא יודעת אם יהיה לי כוח לגדל עוד כלב, ויהיה לי עצוב מדי בלי כלב, והיא אמרה לי שאסור לי לקחת עוד גור, רק כלב בוגר, ואני חשבתי כמה אושר היה קטן ומוזנח כשלקחתי אותו ואיך הוא גדל מהר והיה כל כך שובב, ועכשיו הוא זקן וקשה לו לעמוד על הרגליים. התור של הכלבה לאולטרסאונד הגיע. לקחו את הכלבה לבדה וביקשו מהאשה לחכות בקבלה. כשבאו לספר לה את התוצאות שמעתי רק קטעי דברים ואת המלה "מפושט". נזכרתי בגידול הקטלני שהרג את אחי ומאד התעצבתי בשבילה,

*

ישבתי מול התא הפתוח של אושר והוא שכב על השמיכות מבלי נוע. קמתי לשירותים והשארתי את דלת התא של אושר פתוחה, הרי הבאתי אותו לבית החולים כי הוא לא קם ולא הלך. כשחזרתי מהשירותים האח בוריס מאד כעס עלי: השארת את התא פתוח? לעולם אל תשאירי את התא פתוח. הוא קם וניסה לרוץ אחרייך. למרות שכעסו עלי הייתי מאד מאושרת ולא יכולתי להפסיק לצחוק: אושר קם וניסה ללכת אחרי, ורק צינור האינפוזיה הדקיק עצר בעדו. התמלאתי תקוה.

למחרת הוצאתי את אושר לחצר שליד חדר האשפוז אבל הוא החזיר אותי לחדר האשפוז ומשך אותי לכיוון היציאה מבית החולים. הוא ממש משך אותי, והבנתי שהוא באמת רצה לברוח מבית החולים וללכת הביתה.

*

בגלל שאת קוראת "הארץ", היא אמרה לי, אני מעזה להגיד לך שישראל היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה פשיסטית. גם אני חושבת ככה, אמרתי. היא אמרה שזה מה שהאנשים פה רוצים ולזה לא הסכמתי. הרבה אנשים לא מסכימים לזה. היא אמרה שלאנשים אכפת מהחטופים אבל לא אכפת להם ממה שקורה בעזה, והם כועסים על נתניהו כי הוא לא הורג את כל הערבים. גם לזה לא הסכמתי. אמרתי שכל מי שרוצה להחזיר את החטופים רוצה שיפסיקו את המלחמה, ושבהפגנות קוראים להפסיק את המלחמה. גם אלה שרוצים להחזיר את החטופים וגם אלה שרוצים שיפסיקו להרוג את העזתים, כולם רוצים להפסיק את המלחמה. בכלל אני חושבת שלרוב האנשים נמאס מהמלחמה הבלתי נגמרת. שאלתי אותה אם היא באה להפגנות והיא אמרה שלא, שבשביל לבוא להפגנות צריך תקוה. זה הזכיר לי את הדברים שאמר לי לפני שנים פרופ' יהושע רוטנשטרייך המנוח, כשניהלתי מאבק אחר והייתי קצת נואשת, ושאלתי אם לדעתו יש עוד תקוה וטעם להיאבק, והוא ענה לי "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש", ואני הבנתי שזה לקח לחיים. "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש". בסוף המאבק ההוא דווקא הצליח, כשכבר לא האמנתי. לפעמים צריך לתקוע בשופרות זמן רב, כדי שחומות יריחו יפלו, וצריך ללכת להפגנות, כי כדי להשפיע צריך מה שיותר אנשים, ולפחות כשהולכים להפגנות רואים שיש עוד אנשים שחושבים כמוך ואתה לא לבד. היא אמרה שבכל מקרה במוצאי שבת היא עובדת, שזה אולי נכון, אבל נראה לי שהיא בכל מקרה איננה הולכת להפגנות ולשום פעילות מחאה, ורק מקטרת. אם אנשים רק יקטרו ולא יפגינו, בוודאי שדברים לא ישתנו. חייבים להפגין ולמחות ולצעוק חזק ולדרוש, ומי שבאמת רוצה לשנות חייב לעשות את המאמץ.

*

ביום ששי נפטרה חמותי מדי שרק לפני חודש מלאו לה מאה שנה. היא היתה ניצולת טרנסניסטריה וניצולת צעדת המוות למוגילב. איכרה אוקראינית העסיקה אותה כעוזרת ואיפשרה לה להתחבא במרתף ביתה עם אחיה ואחותה הצעירים ממנה ולהביא להם אוכל וככה שלושתם שרדו את השואה. גם אחיה וגם אחותה מתו בטרם עת בשנות החמישים לחייהם. והם סבלו הרבה פחות ממני, אמרה מדי, כי הם היו קטנים והג'וינט הוציא אותם משם, והיא עוד נשארה עד שהצליחה לצאת מאוקראינה ופגשה ברכבת את חמי, ושלוש שנים הם היו במחנה הג'וינט באיטליה ברומא, באולפני הסרטים של הצ'ינה-צ'יטה ששם נולד בנם הבכור ושם הם נשארו עד שקמה מדינת ישראל ורק אז הם עלו לארץ, מדי היתה עובדת סוציאלית ועזרה להמון אנשים. היא המשיכה לעבוד אחרי גיל הפנסיה, כי הרגישה שהעבודה היא חייה. היא היתה בטוחה שתמות צעירה בגלל כל מה שעבר עליה, אבל חיה מאה שנה. לא סיפרו לה שבנה הצעיר מת לפניה, אבל בתי חשבה שהיא בכל זאת ידעה.

מוזר שגם מדי וגם אושר התאשפזו באותו זמן, אבל לפעמים יש צירופי מקרים כאלה, שקשה להבין. אני לא יודעת אם יש בזה איזה מסר בשבילי. לפעמים זה פשוט ככה כי זה מה שקרה.

עמדי נגד חותמי העצומה

 

תחילה לא רציתי בכלל להתייחס לעידן עמדי ולהתנפלותו הגסה על חותמי העצומה נגד פשעי המלחמה של ישראל בעזה ובעד הפסקת המלחמה. קודם לכן דווקא הערכתי וכיבדתי את עמדי, ולכן ההשתלחות שלו בחותמי העצומה, וביניהם אמנים ותיקים ואהובים כמו חוה אלברשטיין, נורית גלרון, גידי גוב ורבקה מיכאלי ועוד רבים שיכלו להיות הוריו ומוריו, הדהימה אותי, גם בסגנון וגם בתוכן. כשסירב להשיא משואה חשבתי שהוא מסתייג מממשלת הדמים, ופתאם הוא נראה כמו ראשי אגודת הסופרים בברית המועצות, שגויסו מטעם השלטונות להכפיש ולהעניש סופר דיסידנט, וכל האירועים שקרו אחר כך, שאלון אוליארצ'יק האהוב עלי כל כך חזר בו מהחתימה אחרי שהקרן הקיימת ביטלה הופעה שלו, ואז החזירו את ההופעה, ממש כמו בברית-המועצות כשחינכו אמנים דיסידנטים לחזור למסלול, וגם אסף אמדורסקי חזר בו, ורבקה מיכאלי אמרה שהיא מצטערת שחיילי צה"ל נפגעו וביקשה מהם סליחה, כי ככה עמדי בתפקיד הקומיסר אמר, שהעצומה פגעה בחיילי צה"ל, למרות שבעצומה לא הזכירו בכלל את חיילי צה"ל, אלא את גירוש האוכלוסיה וההרעבה והרג ילדים ובלתי מעורבים והחרבת הערים העזתיות, שאלה החלטות של ממשלת ישראל, והממשלה היא זאת שהעצומה מתייחסת אליה, וזה ספין שקוף של ממשלה דיקטטורית להגיד "פגעתם בחיילים שמקריבים את חייהם, תתנצלו", כאילו לא ברור שהעצומה מתייחסת לפשעי ממשלת ישראל שצה"ל אמנם מבצע, בלית ברירה, אבל כמו בהחלטת הקבינט האחרונה וברבות לפניה, לפחות הרמטכ"ל, הקודם והנוכחי, ובעבר גם שר הביטחון יואב גלנט, רצו כבר לפני שנה לסיים את המלחמה בעסקה ולהשיב את החטופים, ומי שמנע זאת הוא בנימין נתניהו ושותפיו בן-גביר וסמוטריץ', כלומר ברית הפשיסטים בממשלה שגלנט פוטר ממנה כי הפריע לברית הפשיסטים לממש את חזונה כפי שביטא אותו השר עמיחי אליהו, למחוק את עזה ולהפוך אותה ליהודית. לו התקבלה הצעתו של גלנט היו ניצלים עוד חטופים רבים שנהרגו או נרצחו מאז ומצבה של ישראל, גם הפנימי וגם הבינלאומי, היה טוב בהרבה, ולא היינו מגיעים למצב שגם ידידותינו פונות נגדנו וישראלים מפחדים לנסוע לחו"ל כי האנטישמיות קיבלה לגיטימציה והפכה בוטה יותר ויותר, ויותר ממחצית העם מיואש ומדוכא עד היסוד ולפעמים נהיה מרוב יאוש ממש חולה וחיילים מיואשים חולים וגם מתאבדים.

וכדי להסיר ספק עלי לומר, שלי אישית אין שום בעיה למתוח ביקורת קשה על חיילי ומפקדי צה"ל, ובמיוחד על אלה שמגיעים מרקע מתנחלי, כמו ברק חירם שהורה לירות פגזי טנק על בית שהיו בו עשרות מחבלים אבל גם בני ערובה רבים, שחוץ מאחת כולם נהרגו, כולל הילדים התאומים ליאל וינאי חצרוני. אותו ברק חירם פוצץ מאוחר יותר ללא אישור אוניברסיטה בעיר עזה, וזה כידוע לא הפריע לו להפוך למפקד אוגדת עזה, כי ממשלת ישראל מתגמלת התנהגות פשיסטית ופשעי מלחמה, ולצורך ביצוע פשעי מלחמה אלה מקדמת מפקדים מרקע מתנחלי לאומני שלאומנות וגזענות ורמיסת כל ערך אנושי לטובת אלימות אכזרית, הן חלק מהדנ"א שלהם. צה"ל מגייס בתשלום גם אזרחים מרקע מתנחלי לאומני להרס מבנים בעזה, והם עושים זאת בחדווה.

והחמור מכל: צה"ל ממעט להעניש פשעים של חיילים, כולל רצח. בהספד שנישא על חייל שנהרג, גם הוא מתנחל, נאמר שנכנס לבתי פלשתינים בעזה והצית אותם להנאתו, ולא נענש. ומה ששבר אותי אישית הוא כמובן רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, אלון שמריז וסאמר אל-טללקה ויותם חיים, ולפחות במקרה של האחרון, גם בניגוד מפורש לפקודת חדל אש. הם לא נעצרו אפילו. הביאו את ההורים ההמומים והאבלים לחבק אותם ולסלוח להם, כדי להצדיק את העובדה שלא נעצרו ולא נשפטו ולא נענשו כלל, כדי להוכיח לנו לאיזה שפל הידרדר צה"ל תחת ממשלה פשיסטית, שאדישה לחלוטין לירי בניגוד לפקודות פתיחה באש ולרצח יהודים, ובלבד שתקבל יד חופשית לרצח חסר הבחנה של פלשתינים. את רצח שלושת החטופים מכנים בתקשורת "ירי בשגגה", ומתעלמים כליל ממה שחושף רצח החטופים, שחיילי צה"ל הורגים גם אנשים שאינם מהווים כל סכנה, גם אנשים שמרימים דגל לבן, שזה פשוט רצח ופשע מלחמה, ושלו נהגו חיילי צה"ל כראוי, היו החטופים ניצלים. לא שגגה היתה כאן, אלא פשע מלחמה.

ואיך כינה עמדי את חותמי העצומה? "פריבילגים", כינוי לשמאלנים אשכנזים בשיח הפשיסטי של משטר נתניהו, שמנסה לצייר את תומכי נתניהו כ"עממיים" ו"אותנטים", וכמובן כמופלים ומקופחים, ואת מתנגדיו הוא מעצב כ"קוסמופוליטים מנותקים", בדומה לאופן שבו תיארו משטרים אנטישמים את היהודים, כמי שאינם שייכים באמת לקולקטיב. אבל חוה אלברשטיין היא בת לניצולי שואה מהקריות, ואף לא אחד מהחותמים ששמותיהם אוזכרו איננו בן למשפחה חזקה ועשירה ומבוססת כמו משפחת עמדי, שלא לומר שבט עמדי מירושלים, המקורבים מאד לליכוד ולשלטון, מה שאיננו מזיק לעסקים. כן כן, הפריבילג הוא דווקא עמדי, למרות שאיננו אשכנזי, מה שלא מפריע לו להיות גם גזען. ולהיות מקורב לשלטון ולחסדו טוב תמיד.

ותודה לאל על גידי גוב, שלא התקפל ולא התחרט ולא ביקש מהפשיסטים סליחה ומחילה. גידי גוב וכל הלא מתחרטים לנצח.

ולשופט בדימוס עודד מודריק המתחנף לנתניהו, שלא היתה לו מלה רעה לומר, לא על רצח החטופים ששחררו את עצמם, ולא על טרפוד העסקאות והפקרת החטופים למוות ביסורי תופת, גם לא על דברי הבלע של סמוטריץ' ועמיחי אליהו על הרעבת ומחיקת אוכלוסיה של שני מיליון נפש, אבל הוא נורא מזועזע מעצומת האמנים, טוב שלא תלך להופעה של חוה אלברשטיין. אינך ראוי להאזין לשירתה.

 

נשים נגררות

 

אתמול כשחזרתי הביתה ראיתי שלוש נשים יושבות על המדרכה ושרות. הן באו מההפגנה של הנשים בלבן שישבו על הכביש בצומת עזה-בנימין מטודלה. היו עוד שתי נשים ליד הכניסה לבית 44 ברחוב עזה שליד הבית שלי. לא מזמן כתבתי איך עיכבו שם לחקירה את רופא השיניים שלנו וידידו כי הם עמדו ושוחחו בפתח המרפאה, ובגלל שנתניהו גר מהצד השני של הרחוב, כל מי שעומד קרוב לבית של נתניהו חשוד. את אחת הנשים שעמדו בכניסה לבית מספר 44, אשה קטנה עם משקפיים וזנב-סוס, תפס בידיים שוטר ומשך אותה לעבר הצומת, ששם חסמו את הרחוב. היא היתה מאד מבוהלת ואמרה לא עשיתי כלום. אשה אחרת צילמה בטלפון הנייד איך השוטר גורר את האשה עם המשקפיים. רציתי מאד להגיד לשוטר שלא יגרור אותה בכוח, שאני אשכנע אותה בטוב ללכת משם, אבל לא אמרתי כלום, רק הסתכלתי. אחר כך באו עוד שוטרים ומשכו עוד נשים שהיו שם, גם את אלה שישבו על המדרכה ושרו. אשה אחת נשכבה על המדרכה וכמה שוטרים הרימו אותה ולקחו אותה. אולי הם התכוונו לעצור את הנשים האלה, כי הן חצו את המחסומים ונכנסו לשבת מול הבית של נתניהו, ובשביל הזוג נתניהו הפגנה זה כמו ניסיון רצח, אולי מפני שכשבנימין נתניהו הפגין נגד רבין, נשאו בהפגנה ארון מתים שכתוב עליו "רבין לקבר" ולידו חבל תלייה, ואז רצחו את רבין, ובגלל שבנימין נתניהו הוא האיש שהכי הסית נגד רבין, הוא תמיד מפחד שרוצים לרצוח אותו כמו שהוא עודד את הרצח של רבין, למרות שלא רוצים לרצוח אותו, רק רוצים שהוא יתפטר כבר ויפסיק לענות אותנו במלחמה בלתי נגמרת שהורגת חיילים וחטופים. קניתי משהו בחנות ופניתי לחזור הביתה, וראיתי את השוטרים סוחבים עוד נשים. היו שם כמה אנשים שאני מכירה ממאהל החטופים, וביקשתי מהם שלא יתנגדו. הם רק הסתכלו בי בשתיקה ופחדתי מאד שהשוטרים יגררו גם אותם. היו שם גם בני זוג שהאשה בכתה והבעל אמר: השוטר דחף את אשתי רק בגלל שהיא הלכה הביתה, ואז הוא הרים את הראש לשמיים וצעק בכל הכוח: "בני זונות". זאת היתה הצעקה היחידה. כל האנשים האחרים שתקו, גם השוטרים לא אמרו לו כלום. עליתי הביתה ולא ראיתי מה קרה אחר כך, וגם לא רציתי לראות מה עוד קרה. אני לא מאשימה את השוטרים שהם גררו את הנשים, למרות שהנשים האלה לא עשו שום דבר מסוכן וגם לא הפריעו לאף אחד, אבל אני יודעת שיש הוראה חמורה לשוטרים לא לאפשר לשום מפגין להתקרב לבית של נתניהו, ולהתייחס לכל אחד שמתקרב כאילו הוא זומם לרצוח את נתניהו. אולי זה העונש של נתניהו על ההסתה שלו שעודדה את רצח רבין, שהוא כל החיים מפחד שירצחו אותו ודואג שהמשטרה לא תיתן לשום מפגין לעמוד מול הבית שלו, למרות שהבית שלו מבוצר בסורגים ותריסי ברזל ענקיים ובטונדות, ואולי רק טנקים יכולים לפרוץ לשם, ואולי גם טנקים לא יכולים. הסתכלתי בחדשות בטלויזיה בכמה ערוצים, ובשום ערוץ לא ראיתי שדיברו על ההפגנה ועל הנשים שנגררו ואולי גם נעצרו. אולי זה בגלל שהיו אתמול המון חדשות על טראמפ בסעודיה ועל הניסיון להרוג את מוחמד סינוואר ועל הטילים שהחות'ים ירו. הפגנת הנשים בלבן היא הפגנה של הורי חטופים, בעיקר אמהות של חטופים ונשים אחרות. הן רק יושבות על הכביש ושותקות או שרות שירים שקטים כמו "בואי אמא", והן נהיות יותר ויותר נואשות עם הזמן, כי הילדים שלהם מעונים וצועקים אליהן בסרטונים המזעזעים שהחמאס מצלם, והשחרור של עידן אלכסנדר ייאש אותן עוד יותר, כי לילדים שלהן אין אזרחות זרה, רק אזרחות ישראלית, וממשלת ישראל לא רוצה לשחרר אותם, רק להילחם ולהילחם בלי סוף, כאילו למלחמה אין שום מחיר, למרות שהמלחמה היא מאד מאד יקרה, היא יקרה בדם והיא יקרה בדמים, והיא יקרה בסבל והיא יקרה בייאוש ובאובדן אמון מוחלט. היו צריכים להיות ברחובות מיליוני אנשים נגד המלחמה, אבל אין מיליוני אנשים ברחוב, ואפילו אני שהולכת להפגנות לא מסוגלת לשבת בצומת עזה-בנימין מטודלה על הכביש על יד הבית שלי, ורק מסתכלת. לפעמים גם ממני השוטרים מבקשים תעודת זהות אבל לרוב לא מבקשים, כי אני זקנה ובקושי הולכת וגם הכלב שלי זקן ובקושי הולך, ויש שוטרים ומאבטחים שכבר מכירים אותי ויודעים שאני והכלב גרים ממול לנתניהו, ושכמה פעמים נפלתי על המחסומים, שזה מאד מכאיב ליפול על המחסומים, אז השוטרים מפחדים שאני שוב אפול ואולי יאשימו אותם בזה. לפעמים אני חולמת שיבוא קוסם ויעלים את נתניהו ובמקום הבית עם הסורגים והבטונדות יהיה שם בית של אנשים רגילים עם חלונות פתוחים, שלפעמים יסתכל מהם מישהו החוצה, אולי סבתא ונכד שיפריח מהחלון בועות סבון שיזהרו בשמש, ויתעופפו אל השמיים, עד שיתפוגגו באוויר.

הטכסים והאש

 

ההאשמה של יאיר נתניהו את השמאל בהצתת השרפות במבואות ירושלים בערב יום הזיכרון, מוכיחה לא רק את נטייתה של משפחת נתניהו להפצת עלילות דם, אלא גם חושפת את האופן שבו רואה המשפחה – דגש על המשפחה כמכלול – את החגים הלאומיים, כאירועים שאינם שייכים לאומה אלא לשלטון. במשך כהונתו הארוכה מדי הפך נתניהו, בעזרתה של מירי רגב, את הטכסים הלאומיים למפגני ראווה ותעמולה לשלטונו. בשנת השבעים למדינה הוא דרש לראשונה לנאום בטכס הדלקת המשואות, בניגוד לנוהג שטכס זה מנוהל על ידי יו"ר הכנסת שמייצגת את העם כולו, ולא את השלטון. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2014, הוכפל אחוז החסימה בכוונה מוצהרת לפגוע בייצוג הערבי והשמאלני, כפי שאכן קרה מאז באופן הולך ומחריף. באותה שנה, 2018, שבה הפקיע נתניהו חלק מטכס הדלקת המשואות לטובת נאום פוליטי שהדגיש את מרכזיותו שלו ואת עדיפות כוחו על כוחה של הכנסת, שאמורה לייצג את כלל האזרחים, ביום ה-19 ביולי 2018, הועבר בכנסת חוק הלאום, שביטל למעשה את השיוויון בין אזרחי ישראל וצמצם את זכויותיהם של הלא-יהודים, וביסס את הקשר בין הלאומנות שקידם נתניהו לבין שלטון היחיד שלו: השלטון הצהיר על עצמו כשלטונם של בני הלאום היהודי שרואה את האזרחים הערבים כפחותי-מעמד, ואת נתניהו כמי שמייצג את האזרחים בעלי המעמד העדיף: יהודים וימניים, ובעיקר תומכי נתניהו. יום העצמאות וה-19 ביולי 2018 הם שני תאריכים בהעצמת כוחו של שלטון היחיד הלאומני של נתניהו, ובערעור הלגיטימציה שמעניקה האזרחות הישראלית לנושאיה והחלפתה בהשתייכות ללאום המועדף ובחנופה לשלטון כמקור לזכויות הפרט, להבדיל מזכויות דמוקרטיות שנגזרות מן האזרחות ושוות לכולם, הטכסים הלאומיים הפכו להפגנת עוצמתו של השלטון והבלעדיות של נתניהו על הכוח השלטוני, שגובר על זה של העם המיוצג על ידי הכנסת. המדינה בשלטון נתניהו איננה מגולמת בנציגות כלל האזרחים, אלא בעקבות לואי ה-14, המדינה היא נתניהו והוא מגלם אותה. הסתייגות מנתניהו ומשלטונו איננה נתפסת ביקום הביביסטי כחלק בלתי נפרד מהוויית הדמוקרטיה, אלא כבגידה בשלטון, ולפיכך כבגידה במדינה שאין הפרדה בינה לבין השלטון. כמו בכל דיקטטורה נדרשים אזרחי ישראל לשמוח ולצהול בחגה של המדינה שהוא חגו של נתניהו, ולחגוג לא את עצמאותם שלהם, שתחת שלטונו היא הולכת ומצטמצמת, אלא את שלטונו. במידה שאין להם מצב רוח לחגוג בגלל המלחמה הבלתי נגמרת, החטופים המופקרים לעינויי תופת והחיילים הנשלחים למותם במלחמת כזב, הם אינם נתפסים כאזרחים שיש להתחשב ברגשותיהם, אלא כבוגדים במדינה שהיא נתניהו ואין בלתו, כמרעילי באורת ומציתי יערות, אשמה חוזרת שמוטחת בערבים וכעת גם בשמאלנים, כשני מגזרים שמוצאים מכלל האזרחים בעלי הזכויות, ושבפועל ייצוגם בכנסת לוקה, שהרי לא לכמאה וחמישים אלף מצביעי מר"ץ ולא לכמאה ושלושים אלף נציגי בל"ד יש נציגות בכנסת הנוכחית, דבר הנתפס כלגיטימי, כאילו מניעת ייצוג מלמעלה מרבע מיליון אזרחים, שמתנגדים לשלטון נתניהו, איננה פוגעת ביומרה הדמוקרטית של מדינת ישראל, שהרוב הימני בכנסת שלה הושג על ידי פגיעה בזכות לייצוג פוליטי של כלל המגזרים והדעות, ונוהג כמי שיש לו רוב מוחלט שזכותו לרסק את הדמוקרטיה כליל.

נאמנה לדרכה, כמו במקרה של טבח שמחת-תורה, מתנערת הממשלה מאחריותה להעדר המוכנות של מדינת ישראל לשרפות ענק, כמו אלה שהשתוללו ביום הזיכרון, ובאותו אופן היא מטילה את האחריות לשרפות על מי שהיא מסמנת כאויבים – הערבים והשמאלנים, כשם שהטילה את האחריות לטבח שמחת-תורה על הרמטכ"ל שהזהיר מסכנות ההפיכה המשטרית, על ראש השב"כ שחקר הדלפת מסמך סודי ל"בילד" כדי להתנער מאחריות למות חטופים שנרצחו עקב התקרבות צה"ל, ואת הקשר הקטארי בלשכת ראש הממשלה, ועל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל את עצמה ואת מדיניותה פטרה מכל אחריות לאסון שהמיטה על מדינת ישראל. את האש שכילתה ביום הזיכרון שטחי יערות עצומים חוללו בראש וראשונה בצורת קשה, טמפרטורות גבוהות ורוחות עזות, מה שמקשה להימלט מהתחושה שהמכה למהדורת יום העצמאות של חגיגות שלטון נתניהו הגיעה דווקא מידי שמיים, ואולי מכך נגזרת משמעותה.  

העם לא איתם

 

ברשימה הקודמת סיפרתי על האיש שעבר ליד מאהל החטופים כשעמדתי שם עם תמונה של חטוף וצעק: "איפה כולם? העם לא אתכם". היום עמדתי שוב לפני הצהריים עם תמונה של אחד החטופים, ועברה אשה ואמרה: :איזה מין הפגנה יש לכם, אין פה אף אחד". אמרתי לה שטוב הלב שלה עולה על גדותיו ואז היא ירקה לעברי פעמיים. היא לא ירקה עלי, כי עמדו בינינו כסאות עם תמונות החטופים, רק לעברי, ואז אמרתי לה "תירקי, תירקי, מתאים לביביסטית מסריחה כמוך", והיא היתה קצת בהלם והלכה משם לאט לאט. המדיניות במאהל היא לא לענות לאנשים כאלה ולא להתווכח איתם, ולעמוד שם בפנים קפואות כמו משמר המלכה הבריטי שחייליו אינם מנידים עפעף גם כשמציקים להם, אבל אני לא ממשמר המלכה הבריטי ואני מקללת בחזרה את הביביסטים שבאים לקלל אותנו במאהל. מתנדב אחר שהיה שם אמר לי שהיא לא הבינה, חשבה שזאת הפגנה וזאת לא היתה הפגנה, רק הפעילות השגרתית של המאהל בבוקר שבת – ההפגנה היא בערב, ואז באים אלפי אנשים והביביסטים לא מראים את הפרצוף. ואני חשבתי שהיא הבינה מצוין, ובאה להעביר את המסר שלה שזהה למסר של האיש שהזכרתי קודם – העם לא אתכם, העם רוצה שהחטופים ימותו ולא ישתחררו בעסקה, כי זה מה שנתניה רוצה, ונתניהו ואספסופו הם "העם". האחרים הם סתם שמאלנים בוגדים. אני חושבת שצריך לקלל את הביביסטים בחזרה, כדי להראות להם שלא מפחדים מהם, וכדי שלא ילכו הביתה בתחושת כוח. כשמקללים אותם בחזרה הם תמיד קצת בהלם, כי בעולמם מי שתומך בהשבת החטופים הוא חנון אשכנזי שמפחד מהם. זה קצת דומה לסצינה האהובה עלי בסרט "העד", כשהריסון פורד, שמשחק שוטר מוסווה לאיש כת ההאמיש, במטרה להגן על ילד קטן מהכת שהיה עד לרצח, והוא נוסע עם בני הכת לעיר הקרובה לקנות מצרכים ורואה איך אנשים מתגרים בבני הכת שאסור להם להשיב באלימות, ואחד מהם תוקע גביע גלידה באפו של בן הכת שלא מגיב, ואז הריסון פורד יורד מהכרכרה של ההאמיש – הם נוסעים בכרכרה כי אסור להם גם להשתמש בטכנולוגיה מודרנית כמו מכוניות - ומכניס אגרוף ישר באפו של המתנכל לבני הכת, וכולם שם בהלם גמור, כי הם התרגלו שאפשר להתנכל לבני ההאמיש והם לא מגיבים. אני חושבת שלאלימות המילולית של הביביסטים כלפי משפחות החטופים ותומכיהן צריך להשיב באלימות מילולית, לא להכות אותם באגרופים אבל בהחלט להכות אותם במלים, ולדעתי זה גם ירתיע אותם מלעשות את זה שוב. לפעמים כשאנשים אומרים שלא ראוי לענות הם בעצם מתכוונים שהם חוששים להתעמת וזאת טעות, כי מי שחושש להתעמת מתנכלים לו יותר.

כמובן שכל זה מראה כמה נתניהו ותומכיו מוטרדים מהעובדה שרוב הציבור תומך בהפסקת המלחמה ובהחזרת החטופים, ובמיוחד בהצלת החטופים החיים שבסכנת מוות בשבי החמאס, וכמה הם מודעים לכך ש"העם", לא מה שהם מכנים "העם" אלא העם האמיתי, לגמרי לא איתם, וזה דבר שצריך לתת למשפחות החטופים ותומכיהן כוח ואומץ להתמודד עם הרשעות הביביסטית שמייחלת למות החטופים במחשבה שמות החטופים יפטור אותם מהצורך להפסיק את המלחמה ולהחזיר אותם, הביביסטים מן הסתם מוטרדים מאד גם מכך שרוב הציבור איננו מקבל את השקר שהחזרה ללחימה נועדה למוטט את החמאס ולהשיב את החטופים ולהביא "ניצחון מוחלט". הציבור מבין היטב שלא יהיה שום ניצחון מוחלט ושהחזרה ללחימה נועדה לרצות את מפלגות סמוטריץ' ובן-גביר ולא להשיג שום מטרה אחרת, בוודאי לא את מיטוט החמאס ולא את השבת החטופים, שהחזרה ללחימה מגבירה מאד את הסכנה לחייהם, שממילא, כל עוד הם בשבי, תלויים על בלימה.

אולי החטופים הנמקים בשבי אינם יודעים שהעם איתם, אבל אנחנו יודעים את זה, ולא שוכחים, וגם אם איננו מצליחים להשפיע על ממשלת הדמים, הידיעה של החטופים, ולו גם בעתיד, ולו בדיעבד, כשסופסוף יחזרו, שנלחמנו בשבילם ולא ויתרנו עליהם, היא סיבה מספיקה לגמרי לצאת ולהפגין, יותר ויותר אנשים בכל שבוע, ויהי רצון שהזעם הציבורי על הפקרת החטופים הבלתי נסבלת רק יתגבר ויתגבר, ולא יניח לנתניהו, עד שישיב את אחרון החטופים.  

אני והביביסטים

 

בשבוע שעבר הייתי בביקור תנחומים בשבעה של אשה שמאד אהבתי, שמתה בגיל מופלג. השיח בשבעה התמקד בשני נושאים: האחד, שהמנוחה ובעלה הקימו משפחה ציונית וחינכו את ילדיהם לציונות, ובהתאם לכך עלתה המשפחה כולה לארץ וכל צאצאיה חיים בישראל, והשני, שהמנוחה, שהיתה בת יחידה, ובעזרת קסם אישי, אנשים טובים שעזרו והרבה מזל, הצליחה לשרוד את השואה, וילדה בן ובת, זכתה לנכדים רבים ולעשרות רבות של נינים, שממחישים את האמרה שכל המציל נפש אחת מציל עולם שלם.

אורחים הלכו ואחרים באו ובשלב מסוים התגלגלה השיחה לחסימות הכבישים בעקבות המחאות ולכך שאנשים נאלצו עקב כך להמתין שעה לאוטובוס, וגם אני אמרתי שאכן חסימות הכבישים מכבידות, ועל כך העירה בתה של המנוחה, לא בלי ציניות, שעדיף שיפסיקו את ההפגנות ואז לא יהיו חסימות כבישים, ואני אמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות, אבל החסימות מכבידות. בשלב זה הייתי רק אני לבדי עם בתה ונכדתה של המנוחה, וכשאמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות הן פשוט שתקו, וגם אני לא רציתי להרחיב בנושא ולהתווכח, כי באתי לניחום אבלים ולא לריב, והעדפתי להחליף נושא ולשבח את יופיו של בית המנוחה ואת הרהיטים והשטיחים הנאים, שאותם הביאה לארץ עם עלייתה, ואז הלכתי לשוק, וסחבתי את הסלים מרחק גדול ברגל ובלי כעס, כי ברור לי שאין ברירה אלא להפגין, כדי להציל את חיי החטופים שהממשלה מפקירה, וכדי לסלק את משטרו של נתניהו, שמזמן הפך למשטר דיקטטורי, ומזה שנה וחצי הוא שופך את דמם של האזרחים.

ברור לי כמובן שאין שום קשר בין החסימות לבין ההפגנות. אין שום צורך בטחוני לחסום את רחוב עזה כאשר מתקיימות הפגנות. ביתו של ראש הממשלה מוגן היטב בגדרות אבן, סורגי ברזל ותריסי ענק, וגם אם יותר למפגינים להתקרב לבית, לא יאונה כל רע לראש הממשלה. החסימות נועדו להעניש את הציבור על ההפגנות בתקוה להמאיס עליו את המפגינים, ולצייר תמונת כזב כאילו המפגינים מסוכנים לראש הממשלה, בדומה לטענת הזוג נתניהו שהמפגינים שצעקו בכיכר המדינה דמוקרטיה, לנוכח שרה המסתפרת, ביקשו לבצע בה לינץ'. המפגינים נגד הדיקטטורה והפקרת חיי האדם של ממשלת נתניהו אינם מסוכנים. נתניהו וממשלתו הם הסכנה, ולא רק לחיי החטופים.

גם אחרי שהלכתי נותרו לנגד עיניי פני בתה של המנוחה כשאמרה שעדיף שההפגנות ייפסקו, ולא הפסקתי לחשוב על הציניות שבה אמרה את דבריה. הרי ההפגנות הן קודם כל על השבת החטופים שעדיין מוחזקים בשבי החמאס וסובלים ייסורי גיהנום, ולכך קשור הכל: הדחת ראש השב"כ מניהול המו"מ להשבת החטופים והדחתו בכלל, קשורה להימנעות הממשלה מקיום שלב ב' בעסקה, וזאת כדי לשמר את חברות מפלגתו של סמוטריץ' בממשלה ולהבטיח את שובם של בן-גביר ומפלגתו לממשלה, כדי להבטיח את אישור התקציב והישרדות הממשלה. הממשלה מקריבה את החטופים כדי לשמר את עצמה, והחטופים ממשיכים לסבול ייסורי גיהנום ועלולים אף למות, והדחת היועצת המשפטית לממשלה כרוכה בהתנגדותה לפיטורי ראש השב"כ ובמעורבותה – ההכרחית על פי החוק – בחקירת פרשת המעורבות הקטארית בתשלומים ליועצו של נתניהו שלא עבר סיווג בטחוני כנדרש מעובד לשכת ראש הממשלה, וכבר הודו כמה מעורבים בהעברת ובקבלת הכסף, שזו שערוריה בפני עצמה שיש לה משמעות קודם כל במישור הציבורי, ורק אחר כך במישור המשפטי.

לא רציתי לשאול את בת המנוחה אם לא אכפת לה מהחטופים. זה ממש לא מתאים לניחום אבלים לשאול שאלה כזאת, אבל השאלה הזו מאד הטרידה אותי. כבר שנים ידעתי שהמשפחה היא ביביסטית מושבעת, שאחרי רצח רבין הם לעגו לאבלים שהם שרים לזכרו כי אינם יודעים להתפלל, ואחרי שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה ובנט התמנה לראש ממשלה הם ממש התאבלו על כך שנתניהו הודח מהשלטון ושיוועו לשובו. אז שאלתי את חברתי, בתה של המנוחה, אם נתניהו לא שלט מספיק זמן לדעתה, והיא אמרה מה זה משנה, הצביעו לו, ובעצם אז לא הצביעו לו מספיק אנשים כדי לכונן ממשלה, אבל היא חשבה שרק הוא צריך להיות ראש הממשלה, ואוי אם יתמנה לתפקיד מישהו אחר.

בכל זאת היינו חברות, ופעם אפילו התגאיתי בכך שאינני בוחרת חברים לפי הדעות ושיש לי חברים בדעות שונות ובכל זאת אנחנו חברים, אבל עכשיו, כשיותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים מתו או נרצחו בגלל העיכובים בשחרור, ועוד למעלה מעשרים נמצאים שם בסכנת חיים, ובמיוחד כעת כשצה"ל חזר ללחימה, הפעם היה לי קשה לשאת את הניכור הזה לסבלם של החטופים, שמאפשר לאדם לומר: "יותר פשוט שיפסיקו את ההפגנות", כאילו אי הנוחות של הציבור מן ההפגנות גרוע מהפקרת חייהם של החטופים ומסבלן של משפחות החטופים.

הכעס גרם לי לחשוב על דברים שידעתי גם קודם, אבל קודם הם לא הרגיזו אותי. פתאם חשבתי על כך שצאצאיה של המנוחה רבים כל כך מפני שבנה הפך לחרדי והוליד ילדים רבים שגדלו כחרדים והולידו אף הם ילדים רבים, וגם בן בתה הפך לחרדי והוליד חמישה ילדים, שזה לא הרבה בחברה החרדית ובכל זאת – הם הפכו למשפחה ענקית בגלל ההתחרדות והחרדיות של בני המשפחה.

ואז חשבתי לראשונה על מה שלא חשבתי עליו מעולם קודם לכן: שמשפחתם היא אכן משפחה חיובית ומשכילה ומלומדת  ואוהבת תרבות וספרות ואמנות ומוסיקה ועתירת כשרונות יצירתיים, אבל שמעטים מאד מבני המשפחה הגדולה הזו, שמתהדרת בגודל ובציונות, שירתו בצבא. פתאם שאלתי את עצמי כמה מהם באמת שירתו בצבא? הבנות בכלל לא, אף לא אחת מהן, אבל כמה מהגברים? אולי בעלה של הנכדה שמשפחתם ציונית לאומית ולא חרדית, אולי הוא שירת ואולי גם בניהם ישרתו בצבא. אבל מצאצאיו החרדים של בן הבת ועשרות צאצאיו של בן המנוחה, כמה שירתו או ישרתו בצבא? אני חוששת שמעטים מאד אם בכלל.

וחשבתי על הציונות שהם מתהדרים בה. איזו מין ציונות זו שאיננה שותפה לחוויה המרכזית ולחובה האזרחית הראשונה במעלה במדינתנו: לשרת בצבא. קודם אפילו לא רציתי לחשוב על כך. לרוב הרגיז אותי שאנשים בישראל חושבים שרק השירות בצבא מקנה לך זכויות במדינה, אבל כעת, כשהשירות בצבא מעיק כל כך על רבים כל כך, והחרדים, ובכללם בני משפחה גדולה זו, משתמטים ממנו, ויחד עם זאת יושבים בממשלה ותומכים בממשלה שכופה על הציבור מלחמה אינסופית והפקרת חטופים לצורך קיומה, אינני יכולה לשאת זאת יותר. חשבתי שכל הציונות הזאת היא מעשה הונאה וניצול ושאין להם בכלל זכות מוסרית לכפות עלינו את ממשלת הזדון שהם תומכים בה, ואת החובה להילחם במלחמה שרק הם מעוניינים בה, ולחרוץ את גורל החטופים למוות, וגם את גורלם של חיילים רבים כל כך שמגויסים לשירות ונשלחים אל מותם למען קיומה של ממשלה שמייצגת בעיקר את הלא משרתים והמפקירים.

וגם שאלתי את עצמי עד כמה אנחנו יכולים עדיין להיות באמת חברים, אבל על כך אין לי תשובה.

תחקיר עובדה על חני בלייוייס ושרה נתניהו

 

התחקיר של ספי עובדיה ששודר בתכנית "עובדה", על שרה נתניהו וחני בלייוייס כמארגנות ומפעילות חבורת פעילי ליכוד לצורך התנכלויות, הטרדות, הכפשות ואיומים על התובעת במשפט נתניהו ליאת בן-ארי, על הדס קליין העדה בתיק 1000, וכן על יריבים ומתנגדים פוליטיים של נתניהו, זיעזע אותי עד כדי כך שהתקשיתי להירדם בלילה, ואינני מפסיקה לחשוב עליו באימה וחרדה. אינני בטוחה שאני מבינה בעצמי מדוע התחקיר טילטל אותי כל כך, שהרי כבר זמן רב אני משוכנעת שההתנכלויות האלה, שכולנו היינו עדים להן, מגיעות באופן מאורגן מסביבת נתניהו, אבל למרות כל מה שכולנו למדנו במשך השנים על שרה נתניהו, חשדתי שמי שמארגנים את ההתנכלויות הם עוזרי נתניהו, כמו למשל יונתן אוריך שחשוד גם בפרשת פלדשטיין, וגם היה מעורב בהטרדה ואיומים על העד שלמה פילבר, וחשבתי על שרה נתניהו כעל אשה קפריזית שמסוגלת להשתולל בגלל תמונה לא מחמיאה שלה בעיתון, בגלל שבידיעה עליה בעיתון לא הוזכרה העובדה שהיא פסיכולוגית עם ב.א. וגם מ.א., או בגלל שהטבחית האומללה לא החליפה את מפת השולחן (אחרי שהבן אבנר אמר לה שאין צורך). אבל לא חשבתי על שרה כמי שמפעילה בשיטתיות מנגנון של התנכלות ואיומים בעל אופי פלילי ומאפיונרי, וחשבתי שהדיווחים על מעורבותה במינויים בכירים אולי קצת מוגזמים. אבל בתחקיר הצטיירה שרה נתניהו – מופללת על ידי דבריה שלה – כאשת מאפיה אכזרית בלי גבול ונטולת מעצורים, שאין לה קווים אדומים.

במחשבה שנייה, מבחינתו של בנימין נתניהו, דווקא הפעלתה של רעייתו לצורך פגיעה ביריביו היא מחוכמת, שכן בניגוד לעוזריו היא איננה נחשבת כפופה לו, ואי אפשר לטעון שבכל מקרה יש לו אחריות מיניסטריאלית למעשיה, כפי שאפשר לטעון לגבי יונתן אוריך וטופז לוק, או עוזרים אחרים שעובדים בשירות נתניהו. גם אי אפשר להכריח אותה להעיד נגדו, ולכן גם אין אפשרות שתהפוך לעדת מדינה, כפי שקרה עם כמה מעוזריו לשעבר. ככל שמרבים לחשוב על כך, שרה נתניהו היא האדם המושלם לבצע מעשים פליליים, כגון הטרדת עדים או סחיטה באיומים או שיבוש הליכי משפט בשירות נתניהו, מבלי שיהיה אפשר לטעון לאחריות ישירה שלו למעשיה או להוכיח אחריות כזו. אמנם העובדה שהפעילה דווקא את חני בלייוייס, מי שעבדה במשך שנים רבות בשירותו של נתניהו והיתה ראש לשכתו, כלומר קיבלה משכורת כעובדת בשירותו, מצביעה לעבר מעורבות של בנימין נתניהו במעשים, אבל קל לטעון שהקשר בינה לבין שרה נתניהו היה קשר עצמאי ללא מודעות של נתניהו למעשים.  

אי אפשר להתעלם מהקווים המקבילים בין מעשיה של שרה נתניהו שנחשפו בתחקיר לבין האופן שבו מייחס לה בנימין נתניהו, בעדותו בתיק 4000 , שבו נאשם בעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' במתן שוחד של סיקור אוהד לזוג נתניהו תמורת הטבות רגולטוריות לחברת בזק – אחריות בלעדית לקשר עם הזוג אלוביץ', ולדרישות לסיקור אוהד באתר וואלה, ששרה דרשה לכאורה מאחורי גבו וללא ידיעתו, ולכן כביכול איננו אחראי לדרישות לסיקור אוהד ואין להאשימו בקבלת שוחד, בעוד ששרה נתניהו, מאחר שאיננה מכהנת במשרה ציבורית, איננה יכולה להיות מואשמת בקבלת שוחד.

הגילוי המזעזע מכולם מבחינתי הוא העובדה שמפכ"ל משטרת ישראל, דני לוי, שנחשב למי שנבחר לתפקידו בזכות קרבתו וחנופתו לשר איתמר בן-גביר, הוא למעשה מינוי של שרה נתניהו בתיווכה של חני בלייוייס, שהתוודעה לדני לוי עוד כשהיה מפקד מרחב ירקון. לבקשת שרה המליצה עליו בלייוייס לשר המשטרה בזמנו אמיר אוחנה, בזכות פעילותו הנמרצת נגד מפגינים נגד הממשלה. נראה שהטיפוס המהיר לפסגה תחת השר בן-גביר, המינוי למפקד מחוז חוף במשטרה ואז למפכ"ל למרות הישגים דלים למדי בפעילותו במשטרה, הונחה על ידי שרה נתניהו כדי שיגשים את מה שמבחינתה הוא הפעילות המשטרתית החשובה ביותר: דיכוי המפגינים נגד נתניהו, ואין ספק ש"טיפול" המשטרה במפגינים לאחרונה מוכיח שלוי מצדיק את הציפיות. מלכתחילה חשבתי שמינויו של בן-גביר ל"שר לביטחון לאומי" מבוסס על הסכמה בשתיקה בינו לבין נתניהו, שנתניהו יעלים עין מכך שבן-גביר מעודד פשיעה לאומנית אלימה ואי אכיפה של החוק על פושעים לאומנים, ובתמורה ידאג בן-גביר לדיכוי המפגינים נגד נתניהו. כעת אני מבינה ששרה נתניהו לא הסתפקה במינוי שר משטרה שבראש מעייניו דיכוי המפגינים נגד הממשלה, ודאגה למנות גם מפכ"ל שזו תהא פסגת מפעלותיו.

האופן שבו דאגה שרה נתניהו לקידומו ומינויו למפכ"ל של דני לוי הזכיר לי נשכחות מפרשת בר-און- חברון בשנת 1997. אז ביקש נתניהו למנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה את רוני בר-און, שהיה אז עורך-דין פרטי ומקורב לליכוד – כמה שנים אחר כך נבחר לכנסת מטעם הליכוד, ולא היה לו ניסיון כפרקליט בשירות הציבורי, וגם לא קריירה אקדמית מוערכת כמו לפרופ' אהרון ברק. לאור הביקורת על מינויו התפטר רוני בר-און מהתפקיד עוד בטרם החל למלא אותו. זמן קצר אחר כך התפרסמו חשדות שמינויו של בר-און היה חלק מקנוניה בין ראש הממשלה נתניהו לראש ש"ס אריה דרעי שנאשם בעסקת שוחד. החשד היה שנתניהו הסכים למינוי בר-און ליועץ משפטי לממשלה תמורת הסכמה של ש"ס לתמוך בנסיגת צה"ל מאיזור חברון על פי הסכמות בין ישראל לרשות הפלשתינית, כדי שבר-און יסדיר לדרעי עסקת טיעון נוחה במשפט השוחד נגדו. מה שהזכיר לי את הפרשה ההיא הוא שהכל חשדו אז בשר המשפטים צחי הנגבי, שהתמחה במשרדו של בר-און, שהוא בישל את המינוי, בעוד שמי שיזם את המינוי בפועל היה דרעי. כך חשבו כולם כעת שמי שאחראי למינויו המתמיה של דני לוי הוא איתמר בן-גביר, כאשר בפועל עמדה מאחורי המינוי שרה נתניהו, מבלי שניתן להוכיח כמובן את מעורבותו או אפילו את מודעותו של בעלה.

כבר כתבתי כאן שבן-גביר, כפי שהתגלה מהקלטות שהושמעו בתכנית "המקור", הוא איש הקש של בנצי גופשטיין, ממנהיגי תנועת כ"ך שנאסר עליו להתמודד לכנסת, והוא מופעל על ידי גופשטיין וחתנו חנמאל דורפמן בכוונה לחרחר מהומות בקרב ערביי ישראל כדי להצדיק פגיעה בזכויותיהם. כעת אני חושבת שאולי בן-גביר הוא גם איש קש של בנימין נתניהו, לצורך דיכוי המפגינים נגדו, מבלי שנתניהו נושא באחריות ישירה לכך. כשעלתה הממשלה הזו לשלטון חשבתי לעצמי: הרי לנו ממשלת רצח רבין, שבראשה עומד מי שהסית נגד רבין, צעד בראש הפגנה שבה נישא ארון מתים שעליו הכתובת רבין, ולצדו מופקד על המשטרה מי ששבר את סמל מכוניתו של רבין והודיע שכפי שהגיעו לסמל יגיעו לרבין עצמו, מה שאכן התרחש במהרה, ואיפשר לנתניהו לעלות לשלטון על גופת רעו הטוב ממנו. האם רק כיום בן-גביר הינו איש הקש של נתניהו לצורך דיכוי המפגינים נגד הממשלה, או אולי כבר אז הפעיל אותו נתניהו נגד רבין? מה פשר מערכת היחסים בין שני האנשים האלה, שאיתמר בן-גביר תיאר כאהבה הדדית: "הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואמרתי לו שגם אני אוהב אותו". נדמה לי שאין מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר.

 

מה שבאמת מטריד

אולי אני שאננה מדי לגבי סכנת מלחמה עם איראן, אבל לא נראה לי שנתניהו רוצה לתקוף את איראן. אם נתניהו היה רוצה לתקוף את איראן, אריה דרעי לא היה אומר שצריך להגיב רק בתיאום עם האמריקאים, שכידוע לא מעוניינים בשום אופן שישראל תתקוף באיראן. ממילא רק הדעה של נתניהו משנה, כי הוא עושה רק מה שהוא רוצה בהתאם לאינטרס האישי שלו ולא מתחשב בדעות של אחרים, אלא אם כן הוא מרגיש מאוים, וביידן בהחלט מאיים עליו שלא יעז לתקוף באיראן. לא האמנתי שטייסים אמריקנים ובריטים וצרפתים וירדנים יתגייסו לעזור לבלום את המתקפה האיראנית עלינו. אני יודעת שהם חששו שישראל תיפגע קשה כי הם חששו שבמקרה שישראל תיפגע קשה היא תתקוף חזרה וכל האיזור ידרדר למלחמה, אבל בכל זאת היתה לי הרגשה טובה מכך שמדינות אחרות התגייסו לעזור לנו לבלום את המתקפה האיראנית. נעים לחשוב שעדיין יש לנו ידידים, גם אם יש להם אינטרס משלהם. היה יפה לראות איך ביידן החמיא לטייסים האמריקנים ורישי סונאק החמיא לטייסים הבריטים ומקרון החמיא  לטייסים הצרפתים ונתניהו החמיא לעצמו.

מה שמטריד אותי והרבה יותר מכך מכאיב לי ומייאש אותי זה שאין שום צפי לעסקת שחרור חטופים. מטריד אותי גם שמדברים הרבה על כך שסינוואר איננו רוצה עסקה ואין לו אינטרס לעסקה, אבל לא מדברים על כך שחמאס הקשיח את הדרישות אחרי שצה"ל הרג שלושה מבניו של איסמעיל הנייה ושאולי זאת הסיבה להקשחה בעמדת חמאס, וזה דבר שישראל גרמה לו, וכבר כתבתי שאני משוכנעת שנתניהו יזם את החיסול, דוקא מפני שיצאה הודעה שהוא לא היה מעורב ורק הדרג הצבאי החליט וביצע את החיסול, ואני חושבת שהוא עשה את זה בכוונה ובכוונה הכשיל עסקה לשחרור החטופים, כדי להמשיך במצב מלחמה לכאורה שמסייע לו לשרוד בשלטון ועוזר לו לדכא את המחאה נגדו ואת הדרישה לבחירות. היום שוב הפגינו אנשים בגינת המשחקים ליד הבית שלי ומול הבית של נתניהו, ושמעתי אותם צועקים "הדם על הידיים של שרה נתניהו". אני לא יודעת למה הם האשימו את שרה ולא את בנימין נתניהו, אולי בגלל ששרה אמרה למשפחות החטופים לשתוק ולא למחות, שהיה עדיף שהיא תשתוק בעצמה. ראיתי שוטר רודף אחרי צעירים שברחו. מה שהפתיע אותי זה שאחרי שהם קראו קריאות הם שרו את "התקוה", כמו בהפגנות ברישיון, ומאז שהממשלה הזאת בשלטון גם המלים של "התקוה" קיבלו משמעות חדשה וטעונה, במיוחד "להיות עם חופשי בארצנו" שקשה להרגיש ככה כשמסתובבים ברחוב עזה בין הגדרות הגבוהות שהציבו מאז הלילה שהשוטרים הרביצו למשפחות החטופים וירו עליהם בבואש והאשימו אותם שהם היו אלימים וניסו לפרוץ לבית של נתניהו שזה שקר גמור כי הם היו בגינה מהצד השני של הרחוב כמו הערב. לא דיווחו בחדשות על ההפגנה הזו כי היא היתה קצרה ולא צפויה ולא היו שם עיתונאים ופרשים ומכת"זיות, ורק השכנים כמוני יצאו למרפסות והסתכלו.

ומה שהכי מטריד זה שקטאר המתווכת רוצה להפסיק את התיווך, ואולי גם זה קשור להתקפות המילוליות של בנימין נתניהו על קטאר, שכמו החיסול של בניו של הנייה גם הן נועדו להכשיל עסקה לשחרור חטופים. המזל של נתניהו זה שהוא כל כך רשע, שאנשים לא מסוגלים להאמין שהוא מסוגל להיות כל כך רשע, לכן רוב האנשים משכנעים את עצמם שנתניהו רצה עסקה וזה לא התממש בגלל החמאס, אבל זה גם בגלל נתניהו. ברור שהחמאס רוצה לשמור לעצמו מה שיותר חטופים לכמה שיותר זמן, כי זה מבחינתו הנכס ואמצעי הסחיטה שלו, וברור שחמאס יודע יפה מאד איפה החטופים, כי כמו שמורן סטלה ינאי סיפרה, היא היתה ביחד עם נועה ארגמני שאמא שלה גוססת מסרטן, ואמרו להן שישחררו רק אחת מהן, והיא היתה משוכנעת שזו תהיה נועה, אבל שחררו אותה ונועה נשארה. אולי דווקא מפני שאמא של נועה סינית וחולה מאד החמאס חושב שאם הם יחזיקו בנועה הם יוכלו לסחוט יותר. ואז בפעימה השביעית והאחרונה הם החזירו רק שבע נשים במקום עשר שהיו צריכות לחזור. וזה כישלון גדול של צה"ל שלא הצליח לאתר ולשחרר יותר משלושה חטופים, ולמרבה הזוועה גם הרג שלושה חטופים, שבדיעבד די ברור שלחצו על ההורים שלהם "לסלוח" לרוצחים של ילדיהם, כדי להשתיק את כל העניין ולא להיגרר לעימותים עם חסידי אלאור אזריה. ברור גם שלא תדרכו את חיילי צה"ל להיזהר מאד ולא לירות כשאין סכנת חיים, כי לא באמת רצו שהצבא יעשה הכל למצוא ולהשיב לישראל את החטופים, ושובר את הלב לראות את המשפחות שלהם, שחג הפסח נהפך להם לחג של אסון כמו ששמחת תורה נהפכה לאסון, ובינתיים אין תקוה ואין מציל.

 

 

 

 

 

  

המוטיבציה של חמאס

 

כל ראיון, כל סיפור, כל פרט נוסף, חושף את ממדי ההפקרה של ישובי עוטף עזה. קצין תותחנים ראשי, תא"ל יאיר נתנס, סיפר בראיון ל-ynet שבעוטף עזה לא הוצבו סוללות תותחים, כאלה שלו היו פרושות שם למול הגדר, יכלו לעצור את המחבלים שפרצו אותה. לדברי נתנס הועברו כל סוללות התותחים לצפון ולאיו"ש, והוזעקו לעוטף עזה רק כשהיתה אתרעה למלחמה. לתמיהה מה לסוללות תותחים ביהודה ושומרון, השיב נתנס שהתותחנים שירתו שם ללא התותחים במשימות ביטחון שוטף. זוהי עובדה מקוממת מכל בחינה שהיא. מצד אחד סוללות התותחים יכלו לעזור מאד למנוע את חדירת המחבלים לישובי עוטף עזה, גם ובמיוחד במקרה של פריצת הגדר, ומצד שני הכשרתו של תותחן היא אחת הארוכות בצה"ל, והעסקת תותחנים במשימות ביטחון שוטף היא בזבוז משווע של כוח אדם מקצועי. לכך יכלה להיות רק סיבה אחת: הלחץ מצד המתנחלים, שיש להם נציגים אוהדים בממשלה. כזכור אמר איתמר בן-גביר שזכותו להסתובב בכל מקום בביטחון קודמת לחופש התנועה של הפלשתינים. מתברר כי זכותו להגנה קודמת לחייהם של תושבי עוטף עזה, ולכן הועברו מרבית כוחות הצבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון וישובי העוטף נותרו מופקרים לחלוטין לידי החמאס.

גם ליאור פרי, בנו של החטוף חיים פרי, סיפר שליד הגלריה לאמנות שייסד אביו בבית נטוש בניר עוז, חנו תמיד טנקים, ואביו היה רב איתם על האבק שפגע ביצירות האמנות בגלריה שלו. אבל בשבת של ה-7 באוקטובר לא היו שם טנקים להגן על ניר עוז. כנראה גם הם הועברו ליהודה ושומרון כדי לשמור על המתנחלים, שמתעקשים לחיות בלב אוכלוסיה עוינת ולדכא אותה. ההפקרה של עוטף עזה בשמחת תורה היתה מוחלטת, ולא היה לה לובי בממשלה, שידאג לאנשים שמחזיקים את גבולה המערבי של ישראל וסובלים כבר שנים רבות מירי טילים ופצמ"רים וחדירות מחבלים שעד ה-7 באוקטובר היו למרבה המזל קטנות, והיתה תקוות שוא שהמכשול יחסום אותם.

נתניהו אמר שצריך לבדוק כיצד השפיעה מה שהוא מכנה סרבנות, ובפועל היה הפסקת התנדבות למילואים של יחידות מובחרות, עקב ניסיונו העיקש של נתניהו להשתלט על מערכת המשפט ולפגוע בעצמאותה. אין צורך לבדוק כי זה בדיוק מה ששר הביטחון יואב גלנט הזהיר מפניו, ותגובתו של נתניהו היתה לפטר את גלנט, פיטורים שחזר בו מהם לאחר יציאתם של המוני מוחים לרחובות. גם הרמטכ"ל הזהיר מפני הפגיעה בלכידות הצבא עקב ניסיון ההפיכה המשטרית של נתניהו, ותגובתו של נתניהו היתה להתחמק מפגישה עם הרמטכ"ל, וכנ"ל לגבי ראשי השב"כ והמוסד. כולם הזהירו שפגיעה בעצמאות מערכת המשפט עלולה למוטט את חומת ההגנה המשפטית על טייסי צה"ל ולוחמים אחרים, ושהקרע שיוצר נתניהו בעם הורס את הלכידות החברתית בצבא. נתניהו סירב להקשיב וסירב לעצור את החקיקה וההסתה נגד מערכת המשפט. האחריות לקרע בעם ולתוצאותיו רובצת גם היא על כתפי נתניהו, שכראש ממשלה היה מחובתו לאחד וללכד את העם ולא לשסע אותו ולשסות את בניו איש ברעהו.

ייתכן שהקרע בציבור הישראלי השפיע על המוטיבציה של חמאס וייתכן שדברים אחרים השפיעו, כמו התעקשותו של נתניהו שהוא הוריד מעל השולחן את הבעיה הפלשתינית ושאין צורך להתייחס אליה יותר - כך לפחות טוען חמאס, שמטרת ההתקפה היתה להשיב את העניין הפלשתיני לדיון. בכל מקרה אין בקרע בעם כדי להסביר מדוע דווקא בחג הסוכות, מדוע דווקא בשבת  ה-7 באוקטובר, בחר החמאס לבצע את התקפתו הנוראה, ועל כך אין נתניהו טורח לדבר. הרי החמאס צופה כל העת במה שקורה מעבר לגדר הגבול, ויכול היה להבחין בקלות שהטנקים נעלמו מעוטף עזה, שתותחים אין, שבכלל אין מעבר לגדר שום קו הגנה שני, שום איום על מי שפורץ את המכשול. בניגוד להתפעלות של רבים מפעולת החמאס, שהחליפה את הזלזול שקדם לה, מחבלי חמאס היו גיבורים בעיקר כנגד אמהות, פעוטות וקשישים. כאשר נתקלו בהתנגדות נחושה של כיתות הכוננות הצנועות כמו במושבים מגן ופרי-גן, נמלטו מבלי לפגוע בתושבים. פריסה ראויה של כוחות שריון ותותחנים לאורך הגדר היתה מונעת את האסון של ה-7 באוקטובר, אבל הם לא היו שם, וחמאס יכול היה לראות בעיניו שישובי עוטף עזה הופקרו ללא מגן. גם מבלי לבדוק ברור שמראה ישובי עוטף עזה נטולי המגן יצר אצל החמאס מוטיבציה עזה לתקוף אותם דוקא בסוכות, לאחר שנוכחו שרוב כוחות הצבא באיזור נעלמו משם. אנשי חמאס סיפרו דבר מעניין: הם קיבלו את הוראות הפעולה ברגע האחרון. הם טענו שהדבר נעשה כדי לשמור על סודיות הפעולה. יכול להיות. אבל יכול להיות גם שחמאס החליט על הפעולה ברגע האחרון, כשהתברר למפקדיו שעוטף עזה מופקר וחשוף, מאחר שממשלת המתנחלים דאגה לשמח בסוכות את בוחריה על חשבון אזרחים אחרים שהופקרו כליל. יותר משאפשר להאשים את המחאה בעידוד חמאס לבצע את ההתקפה, אין ספק שלהפקרת ביטחון ישובי עוטף עזה מצד ממשלת נתניהו היה תפקיד מכריע בעידוד ההתקפה ובקביעת עיתויה בשמחת תורה. לכל זאת אחראי נתניהו, לפני ומעל כל אחראי אחר.

 

מלחמת דת

 

אני מסכימה לגמרי עם חבר הכנסת החרדי משה גפני שאנחנו בעיצומה של מלחמת דת, וכמו רוב מלחמות הדת, זו איננה מלחמה בין דתיים לחילוניים, אלא בין פונדמנטליסטים לליברלים: בין תפיסה מהותנית והירארכית של המין האנושי, שבה נשים נחותות מגברים, הומוסקסואלים אינם ראויים לבוא בקהל, ויהודים עליונים על בני עמים אחרים ודתות אחרות, לבין תפיסה של כל האנשים כשווים זה לזה וכבעלי זכויות שוות, שהראשונה בהן היא הזכות לייצוג שווה. העובדה שיש בישראל מפלגות שאוסרות על נשים להיות מיוצגות בכנסת ובממשלה היא בלתי נסבלת, והיא פוגעת בכל הנשים, כי כאשר יש ממשלה פונדמנטליסטית כפי שיש לנו כיום, הייצוג הנשי מאד נמוך, ואין כלל נשים בתפקידים בכירים, ולכך יש בהכרח השלכות על מצבן ומעמדן של נשים ועל יכולתן להשפיע על השלטון. העובדה שעד היום ישראל לא חייבה את המפלגות החרדיות לאפשר ייצוג לנשים היא פגם קשה בדמוקרטיה הישראלית, שמחייב תיקון בהקדם. זוהי אחת הדרישות שהמחאה צריכה להציב בראש מאבקה, כדי להגשים ולממש את הבטחת השוויון ללא הבדל מין  במגילת העצמאות, והדרך לכך היא פשוטה מאד: איסור מימון מפלגות למפלגות ללא נשים. התעקשות על כך תגרום לחרדים לאפשר לנשים להתמודד בשורות מפלגותיהם, שכן אין שום איסור הלכתי על כך, רק דעה קדומה.

העיסוק החולני של הפונדמנטליסטים בהומוסקסואלים וההסתה כלפיהם, שאף מעודדת אלימות, קשורה לאפליית הנשים. חברה שמבוססת על הפרדה בין גברים לנשים ועל עליונות גברית, מתקשה לשאת גברים שאוהבים את בני מינם, כי הומוסקסואליות מטשטשת את ההבחנה הנחרצת של החברה הדתית בין נשים לגברים ואת הבידול בתפקידים החברתיים שהיא מייעדת לשני המינים. לכן מבחינת הפונדמנטליסטים, ההומוסקסואליות מערערת את עולמם, והם מגיבים כלפיה באלימות בלתי נתפסת, כפי שביטא זאת חבר הכנסת יצחק פינדרוס, שטען כי ההומוסקסואלים הם האיום הגדול ביותר, יותר מדאע"ש, חיזבאללה וחמאס, שכן מבחינתו ההומוסקסואלים מערערים את עולמו מבפנים: עולם שאין בו חלוקה מובהקת בין גברים לנשים הוא מבחינתו האיום הקשה ביותר על עולמו שמסודר במתכונת תיבת נוח ומתקשה לפעול במתכונת אחרת.

גם תפיסת העליונות כלפי מי שאינם יהודים, ובפרט כלפי הערבים, ממלאת תפקיד חשוב בעולמם ההירארכי של הפונדמנטליסטים, שבו היהדות עליונה על הדתות האחרות, והיהודי טוב בהכרח ממי שאיננו יהודי. זוהי תפיסה שמשרתת היטב את שאיפתו של הגבר היהודי הפונדמנטליסטי, לחוש שיש לו זכויות יתר לא משום שגזל אותן מאחרים בכוח הזרוע, אלא מפני שבמהותו הוא טוב כביכול מן האחרים וראוי לזכויות היתר הללו. ומאחר שהבידול וההתבדלות מעסיקים את הקהילה הפונדמנטליסטית ונתפסים כקיומיים, רווחת במגזר החרדי גם אפליה קשה בין אשכנזים לספרדים, שמודרים ממוסדות חינוך אשכנזים, וגם אם הם מורשים להתקבל למוסדות חינוך אשכנזיים, הם מופלים ומבוזים בהם. כמובן שהציבור החרדי מבטא שנאה לערבים, שבאמצעותה הוא מאפיין את עצמו כבן לציבור נעלה יותר, וגם משתמש בה כסוג של מחיצה – מי ששנוא יתקשה להתערבב בקרב הרוב, וכך נשמרים בציבור החרדי מעגלים סגורים זה בתוך זה: היהודים לעצמם, ואין בתוכם ערבים, האשכנזים לעצמם, ואין בתוכם ספרדים, והגברים לעצמם, ואין בתוכם נשים. כל מחיצה היא כלי נשק וכל הבדלה היא דיכוי, כי כל מעגל סגור הוא מעגל של שליטה, ששמורה רק לחברים במעגל. המהותנות וההירארכיה מצדיקות את ההפרדה וההדרה, כי רק כאשר רואים את הגבר כשונה ועליון על האשה, את האשכנזי כשונה ועליון על המזרחי, את היהודי כשונה לגמרי ועליון על הערבי או לא יהודי אחר, אפשר להצדיק את ההפרדה, ההדרה והאפליה, ולראות בהם הכרח שנובע מתכונותיהם השונות כביכול של שני הצדדים, ולא כהפרדה טכנית שאין לה שום סיבה עניינית.

לכן המאבק בפונדמנטליזם הוא מאבק על הסרת מחיצות. זה איננו אומר בהכרח הסרת מחיצות בכוח. זה אומר הסרת מחיצות מרצון בהתכנסות מרצון – בהפגנות, בצעדות, במחאה, בבמות שעליהן ניצבים ומדברים. שיתופם ושילובם יחד של צועדים וצועדות, דוברים ודוברות, נואמים ונואמות, זמרים וזמרות, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, הומוסקסואלים וסטרייטים, דגלי ישראל ודגלי גאוה, כל העירובים שוברי המחיצות הללו, סופם לפוגג גם את המחיצות האחרות שמוצבות בכוח ועל מנת להפריד. הערבוב הוא אויבו של הפונדמנטליזם, שיותר מכל מפחידות אותו הסובלנות, הקבלה והאהבה.                                                                                                                                                                                                                                                                                            

אניטה שפירא על המזוודות

 

הראיון ב"דה מארקר" בערב יום הכיפורים עם הפרופ' אניטה שפירא הרגיז אותי מאד. אני מנסה כעת לכתוב שלא מתוך כעס, שזה בניגוד לטבעי. שלוש אמירות בראיון אני מזהה כחשובות ביותר, ושלושתן מקוממות. האחת שאף מופיעה בכותרת המאמר בעיתון המודפס היא: "אם התכנית של הממשלה תתקדם, אם היא תתממש – אז אני חושבת שהגיע הזמן שנארוז, ואם טראמפ ייבחר מחדש - הלך עלינו." אחר כך היא אמרה שלא לעצמה היא מתכוונת, אלא לילדיה ולנכדיה.

המראיינים לא שאלו לאן היא חושבת שמשפחתה צריכה לעזוב. מהי המדינה הטובה יותר והבטוחה יותר שאליה היא רוצה לראות את ילדיה ונכדיה מהגרים אם מזימות הקואליציה להפיכה משטרית יצליחו. לארצות הברית שבה עלול טראמפ להיבחר שנית בשנה הבאה, דבר שהיא עצמה חרדה ממנו מאד? לגרמניה שרצחה את הוריה בינקותה וכיום עולה בה כפורחת מפלגה שדעותיה והטרמינולוגיה שלה מהדהדות את האידיאולוגיה הנאצית? לצרפת שבה מתנהל כבר שנים מאבק קשה בין הליברליזם לימין קיצוני גדול ונחוש ומושרש היטב בקרב ציבורים גדולים? בוודאי איננה מתכוונת לחזור לפולין מולדתה שספק אם היתה אי פעם דמוקרטיה, ומשטרה נושא כיום אופי אוטוריטרי בולט, לבריטניה שעזבה את האיחוד האירופי בשל עוינותה למהגרים, וגם אם היא סובלנית הרבה יותר ממדינות אירופיות אחרות, עדיין איננה שוכחת למהגרים את היותם נטע זר, וגם לא לילדיהם הבריטים מלידה. ואיזו עמדה נפשית גורמת לאדם לשבת על המזוודות במדינה שבה הוא אזרח? האם היא, שכל עיסוקה בתולדות הציונות, איננה חשה שום הבדל בין ישראל למדינה אחרת? האם אין שום משמעות לעובדה שבקרב עמה היא יושבת, אותו עם שבקרבו פרחה הקריירה שלה כהיסטוריונית גם מוערכת מקצועית וגם פופולרית מאד של תולדות הישוב, שעבודתה המחקרית זכתה להתעניינות רחבה וספריה היו רבי מכר שהתחרו במיטב הרומנים של הסופרים האהובים. האם אין לה כל מחויבות לציבור הקוראים הזה? אכן, כשרונותיה המחקריים והספרותיים זיכו אותה בהצלחה הזו, אבל האם היתה זוכה לאותה הצלחה אילו כתבה למשל על יהדות פולין במאה השמונה-עשרה ולא על תולדות הישוב במאה העשרים? הרי לא רק הכישרון לבדו מוליד את ההצלחה, אלא החיבור בין הכותב לקהל הקוראים, שנושאים מסוימים מעניינים אותו יותר מאחרים. יש בישראל מלומדים מבריקים שאף מפליאים לכתוב, אבל עיסוקם המחקרי ברומא העתיקה או בצרפת בימי הביניים או אפילו בצלבנים בארץ ישראל מונע מהם להפוך לרבי מכר. קל למי שהצליח לייחס את הצלחתו לעצמו בלבד ולשכוח את קוראיו הנאמנים שנשאו אותו על כפיהם. כך נהג גם יהודה עמיחי שמכר את עזבונו בחייו לאוניברסיטת ייל, וענה בכעס לגנז המדינה שזה רכושו הפרטי. הוא שכח שאהבת הקוראים איננה רכושו הפרטי של היוצר, אלא חסד שהציבור מעניק לו, והחסד הזה דורש מאדם מוסרי מחויבות נגדית. יוצר שהצליח בארצו וזכה לתהילה בזכות קוראיו הרבים, ראוי שירגיש מחויבות כלפי קוראיו וכלפי הארץ שרוממה אותו, ואניטה שפירא זכתה לכך יותר מרבים אחרים. אבל היא דיברה על ישראל כאילו לא היתה עבורה אלא תחנת מעבר, לא מקום שיש לך מחויבות כלפיו, שאתה מוכן ומחויב להילחם עליו ולהציל אותו.

האמירה המקוממת השנייה, שמראה עד כמה גם היסטוריונית בכירה מתקשה להימלט מהקלישאות הנפוצות על העם היהודי, היא הטלת הספק בכך שהיהודים מסוגלים לנהל מדינה. מה הקשר? מדוע עליית ממשלה לאומנית וגזענית מוכיחה שהעם היהודי איננו מתאים לנהל מדינה? אולי היא מוכיחה רק שהיהודים אינם שונים משאר העמים שרובם לאומנים וגזענים וגם אנטישמים, ואף אחד איננו חושב שזו סיבה לשלול את יכולתם לנהל מדינה או את זכאותם למדינה משלהם. מתחת לכל הדיון הזה מסתתרת הנחה אנטישמית שהיהודים צריכים להיות טובים מאחרים, אחרת אינם זכאים למה שמגיע לכולם. הרי אפילו על זכותם של הגרמנים לחיות במדינה משלהם לא ערער איש אפילו אחרי פשעיהם הבלתי נתפסים נגד היהודים ונגד האנושות בכלל. אז יש לנו ממשלה איומה וזוועתית שחבריה תומכים ברצח ערבים חפים מפשע ומגינים על הרוצחים. האם לא הגיוני יותר להיאבק לסילוקה של הממשלה הבלתי ראויה והמזעזעת הזאת, להילחם למטרה זו בכל הכוח, במקום לשלוח את כולנו לגלות חדשה? והאם המחאה האדירה איננה ראויה לשמוע מלת עידוד ותקוה מפי הפרופסורית שאליה פנו המראיינים כאל אורים ותומים, אבל כל דבריה היו מרפי ידיים ומייאשים, ללא כל הצדקה, וזו האמירה השלישית שקוממה אותי כל כך: "אני לא רואה איך אנחנו עוצרים את זה", כלומר את ההפיכה המשטרית. הרי אנחנו באמצע המאבק שאיננו מוגבל בזמן, המוחים ברחובות, העתירות על שולחן בג"ץ, אז למה להרים ידיים מראש? "בינתיים זה לא נעצר" היא אומרת, למרות תשעה חודשי מחאה. אבל מה הם תשעה חודשים במלחמה על אופיה של מדינה? אנשים נלחמו שנים על חופש, גם נגד שלטונות רצחניים ונוראים בהרבה מן הממשלה הגרועה בתולדות ישראל, שעדיין אפילו בתוכה יש כוחות שפועלים לבלימה של מגמות הרודנות. הרי ההיסטוריונים הם הראשונים שצריכים לעודד את ציבור המוחים לאורך נשימה, לעמידות במאבק ארוך, לא להישבר במהרה ולא להישבר בכלל, כי כמו שאמרו בצדק אצל אקטיביסטים תקוה היא כלי עבודה, ונצחונות על הרוע מגיעים רק במאבק ארוך ונחוש ורק כשהלב מלא בתקוה ובאמונה.

ואנחנו עוד ננצח ותהיה לנו מדינה טובה יותר, למרות המפקפקים וקטני האמונה.