בין טוקיו לבין מינכן

 

מדליית הזהב של לינוי אשראם שימחה אותי מהרבה בחינות. רציתי מאד שהיא תנצח בכלל, ובפרט אחרי הדברים המכוערים שאמרה עליה המאמנת אירה ויגדורצ'יק, שקידמה מאד את ההתעמלות האמנותית בארץ, אבל למרבה הצער קידמה גם גסות-רוח ויחס מחפיר למתעמלות שמנוגדים לכל ערך ספורטיבי. לינוי ריחפה על המזרון כמו פרפר יפהפה שאי אפשר להתיק ממנו את העיניים, וגם הופעתה של ניקול זליקמן היתה מרהיבה, ושתי המתעמלות המופלאות האלה, במקומות הראשון והשביעי באולימפיאדה, הן הישג עצום לישראל, גם אם בניגוד למה שנאמר ההישג הזה איננו "ללא כל קשר לרוסיה", כי שתי המאמנות המצוינות, איילת זוסמן ואלה סמופלוב, הן יוצאות ברית-המועצות, והביאו איתן לישראל ידע רוסי בספורט שאין לזלזל בו. אבל העובדה שיוצאי ברית-המועצות הקפיצו את הספורט הישראלי בכמה וכמה דרגות איננה צריכה להשכיח את העובדה שלמדינת ישראל, גם לפני העלייה הרוסית הגדולה, היו ספורטאים נהדרים, וכל הקלישאות האנטישמיות שגם יהודים אוהבים לדקלם, על היהודים הרופסים שאין להם כישרון בספורט, וגם הקלישאות על מדינת ישראל כנטולת יכולות ספורטיביות עצמאיות, הן דברי הבל מרושעים ותו לא.

וזה מוביל למה שסופסוף קיבל איזכור ראוי באולימפיאדה: טבח הספורטאים הישראלים במינכן. הטבח הזה טבח את נבחרת הגברים והמאמנים הישראלים, אבל בנוסף לכך הוא טבח גם את הספורט הישראלי הצעיר. ישראל הצעירה והענייה שלחה לאולימפיאדת מינכן את אסתר שחמורוב המופלאה, שבלי תשתית ובלי תקציב שמרבים לקונן עליהם היום, כאשר המצב בארץ טוב פי כמה מכפי שהיה אז, היתה אחת מהספורטאיות הטובות בעולם בענפים מאד מרכזיים באולימפיאדה, ריצת מאה מטר וריצת מאה מטר משוכות. באולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976 היא הגיעה למקום הששי בגמר ריצת מאה מטר משוכות. האם יכלה לקבוע תוצאה טובה יותר באולימפיאדת מינכן איננו יודעים, כי לאחר רצח מאמנה עמיצור שפירא יחד עם עוד עשרה ספורטאים ישראלים היא פרשה מהמשחקים. בטבח נרצחו מרימי משקולות, מתאבקים , קלעים וסייפים. התאבקות ואגרוף היו שני ענפים שיהודים רבים הצטיינו בהם במאה העשרים הארורה. גם בענף השחייה היו שחיינים ושחייניות יהודים בארצות רבות. לספורט הישראלי הצעיר לא היו תקציבים גדולים, אבל היו לו כישרונות טבעיים והיו לו ערכים.

הטבח במינכן טבח בספורטאים הישראלים ובספורט הישראלי. עם השנים התפרסם מידע על שיתופי פעולה בארגון וביצוע הטבח בין נאצים מזרח-גרמנים לארגוני הטרור הפלשתינים, וגם על הסכמים בין מערב גרמניה לארגוני טרור פלשתינים שלא יבצעו פעולות טרור בגרמניה תמורת תמיכה גרמנית באש"ף וטיוח חקירת הטבח. אם ביקשה גרמניה להראות בקיום האולימפיאדה שהיא שונה לגמרי מגרמניה הנאצית, התחושה היתה הפוכה. נראה כי עשרים ושבע שנים לאחר השואה היו זמן מועט מדי כדי לאפשר לגרמניה לקיים אולימפיאדה, כאשר כה רבים מהפושעים הנאצים היו עדיין בחיים ושמחו לשתף פעולה עם רצח יהודים.

אי אפשר לדון בהתפתחות הספורט הישראלי ולהעביר עליו ביקורת מבלי להזכיר את הטבח הנורא הזה שבשנה הבאה תמלאנה לו יובל שנים. נדרשו שנים כדי להתאושש מאובדן בכירי הספורטאים והמאמנים הישראלים בטבח הזה. לפעמים שוכחים שגם במינכן היו לנו שייטים, אבל הם הפסיקו את התחרות כששמעו על הפיגוע והטבח. ענף השיט הישראלי התאושש והביא לנו את מדליית הזהב הישראלית הראשונה של גל פרידמן. אבל השייט הישראלי לא התחיל עם גל פרידמן.

ספורט צריך להתפתח מדור לדור ובספורט צריך להשקיע. לא רק בספורט תחרותי ובזכייה במדליות. ראוי להשקיע לא פחות בספורט העממי שגם הוא מתפתח. מרתון ירושלים ומרתון תל-אביב מושכים רצים חובבים רבים, וגם צופים נלהבים. ספורט הוא לא רק שכלול היכולות האנושיות. הוא גם אורח חיים בריא, ומעל הכל הוא מקדם משחר ימיו ביוון העתיקה ערכים אנושיים של תחרות הוגנת ושל ידידות וכבוד הדדי בין יריבים. הידידות היפה בין הג'ודאי הישראלי שגיא מוקי לעמיתו האיראני סעיד מולאי שנאלץ להימלט ממולדתו היא הישג ספורטיבי לא פחות ממדליה. כי ספורט לא נועד רק להשיג מדליות. הוא נועד לחנך לחתירה למצוינות תוך שמירה על ערכים אנושיים. הוא נועד לשפר את נפש האדם ואת בני האדם.

ועל כן אנו צריכים להוקיר את הספורטאים: על המאמץ האינסופי ועל ההתמדה, על המשמעת, על הויתורים למען המטרה, על השאיפה להשתפר תמיד, ולא פחות על ההגינות וההוגנות, על הידידות ועל היכולת להפסיד בכבוד, על הסולידריות והושטת היד לחבר בצרה.

כל אלה נעדרו ממינכן ולכן טכס הזיכרון בפתח אולימפיאדת טוקיו היה חשוב כל כך. הוא לא רק הזכיר את קרבנות הטבח במינכן, הוא הזכיר שלספורט יש עוד ערכים מלבד הצטיינות והשגת מדליות, וכששוכחים או מוותרים על הערכים האלה, הספורט הופך להצגה ריקה מתוכן.

במינכן נרצח הספורט הישראלי ונרצח הספורט בכלל. בטוקיו 2020 חזר הספורט לאיתנו, ונתפלל שכך הוא יישאר.  

 

הכדורגל מעל הכל

יצחק אספה נהג כשהוא שיכור, פגע בשני נערים שאחד נפצע ואחד נהרג, הפקיר אותם וברח וניסה לשבש ראיות. הוא הואשם בנהיגה בשיכרות, בהפקרה ובשיבוש הליכי משפט, אבל לא האשימו אותו בתאונה ולא האשימו אותו בפציעת נער ובהריגתו של חברו ארי נשר ז"ל. יצחק אספה לא יושב בכלא. הוא משחק כדורגל במועדון מ. ס. אשדוד, שכפי שאני מבינה זה מועדון כדורגל מאד חשוב, ומאד לא היה נוח למועדון הזה שיאשימו את יצחק אספה בתאונה, כי כפי שהבנתי מהתקשורת אספה השתכר במסיבה של המועדון, שבה הגישו משקאות אלכוהוליים, כך שהמועדון בהכרח נגרר לעניין, וזה מן הסתם מזלו הטוב של יצחק אספה. ארי נשר נהרג, וחברו שהרכיב אותו על האופניים מואשם בגרימת מוות ברשלנות. יצחק אספה איננו נאשם בגרימת מוות, והוא איננו יושב בכלא, למרות שנהיגה בשכרות והפקרת נפגעים הן עבירות חמורות, עבירות שדינן מאסר. ובכל זאת יצחק אספה איננו יושב בכלא אלא משחק כדורגל. הוא משחק כדורגל במועדון מ.ס. אשדוד, וזאת אולי התשובה לכל התמיהות. מתברר שכאשר שחקן כדורגל שנוהג בשכרות פוגע ברוכב אופניים, לא פגיעת המכונית גורמת את המות, אלא הרכיבה על האופניים. כמובן שלפעמים הנהג הפוגע איננו אשם בתאונה, למשל כשילדים קופצים לכביש בהפתעה, אבל גם אם נניח שיצחק אספה לא אשם בתאונה, שקשה מאד להאמין במקרה הזה שהוא איננו אשם, עדיין זה לא פוטר אותו מאחריות להפקרה ולבריחה ולניסיון לטשטש ראיות, שאלה עבירות חמורות בפני עצמן שיושבים עליהן בכלא. יצחק אספה בעצמו חשב שהוא כן אשם בתאונה, כי אחרת לא היתה לו סיבה לברוח ולהפקיר את הנערים שנפגעו ולנסות לטשטש ראיות, ואם יצחק אספה כן ברח וכן הפקיר וכן טישטש ראיות, יש בכך לפי ההיגיון שלי כדי להוכיח שהוא מודע לאשמתו או לפחות לאחריותו לתאונה, כי אם אתה לא אשם בכלום ולא ניתן היה למנוע את התאונה, למה שתברח, ומה יש לך לשבש, אלא אם כן הראיות הן נגדך ולא לטובתך. בכל מקרה נהג שבורח ומפקיר את הנפגעים צריך לעניות דעתי לשבת בכלא, כי הפקרה זאת עבירה מאד חמורה, אבל במקרה הזה יצחק אספה איננו יושב בכלא אלא משחק כדורגל, ואת הנער שהרכיב את ארי נשר על אופניו ובעצמו נפצע בתאונה מאשימים בגרימת המוות של ארי נשר, למרות שלא נראה לי שארי נשר היה נהרג לולא יצחק אספה שנהג בשכרות היה פוגע באופניים שעליהם רכבו הנערים, כך שלא ממש ברור לי איך עצם הרכיבה גרמה למוות. זה לא שאני מזלזלת באיסור להרכיב על האופניים ובאיסור לרכב על אופניים בלי קסדה, אבל אם כל כך מחמירים ביחס לעבירות האלה של רכיבה לא חוקית על אופניים ואי חבישת קסדה, נראה לי שלפי אותה פרופורציה צריך קצת יותר להחמיר עם אדם שפגע בזמן נהיגה בשכרות וברח והפקיר ושיבש ראיות, ואי אפשר לפטור אותו מכל אחריות לתאונה ולהאשים בגרימת מותו של ארי נשר את החבר שהרכיב אותו על האופניים, ואת יצחק אספה שלפחות על כך שברח והפקיר וטישטש ראיות אין מחלוקת, לשלוח לשחק כדורגל, כאילו הוא בכלל הקורבן של התאונה ולא הגורם שלה. מבחינה מוסרית ההפקרה של הנפגעים וטשטוש הראיות גרועים יותר מהפגיעה בנערים, כי תאונה מתרחשת לרוב בהיסח הדעת ולא בכוונה, אבל בריחה והפקרה ושיבוש ראיות אלה עבירות שאדם עושה מתוך כוונה וזדון, וזה מה שיצחק אספה עשה, וזה שהוא משחק כדורגל והמועדון שלו מתנהג כאילו הנפגעים בתאונה גרמו אותה, והמשטרה והפרקליטות משתפות מסיבותיהן פעולה עם הטענה הזאת שלא יכולה להתקבל על הדעת, כל זה פשוט בלתי נסבל, וזה שיש עכשיו מערכת בחירות והמון פרשיות שחיתות שהופכות את סיפור התאונה הזו והתנהגות הגורמים המעורבים ורשויות החוק לגביה לפרט שולי בכל החדשות שמציפות אותנו, זה לא הופך את הסיפור הזה למשהו שאפשר לסבול ולעבור עליו לסדר היום. המקום של יצחק אספה הוא בכלא, ולא יכול להיות שמועדון כדורגל חזק יעוות את החוק והצדק בצורה כזאת מפני שיש להם קשרים וכוח. הכדורגל איננו מעל הכל.

לאו מסי ומירי רגב וגלריה ברבור

אני באמת לא יודעת אם מירי רגב אשמה או לא אשמה בביטול המשחק של נבחרת ארגנטינה בישראל. הרבה מביני דבר מתעקשים שהמשחק בוטל רק בגלל שמירי רגב התערבה וביקשה להעביר אותו לירושלים, ואני לא מבינת דבר, לא בכדורגל ולא בארגנטינאים, אבל נראה לי מוזר שהארגנטינאים ידעו מספיק זמן מראש שהמשחק הועבר לירושלים, אבל ביטלו אותו רק ברגע האחרון, ולא מיד כשנודע להם על ההעברה. ובכלל, אם הם לא רצו לשחק בירושלים, למה הם לא אמרו מיד שהם מוכנים לשחק רק בחיפה, ואז ככל הנראה מירי רגב היתה מתקפלת, כי היא היתה מפחדת מזעם האוהדים? הרי לא מדובר באנשים שלא יודעים לנהל משא ומתן. בכלל אני מאד חשדנית כלפי אנשים שקודם מסכימים, ואז מבטלים ברגע האחרון, אחרי שהם גרמו לאנשים להוצאות ולהכנות ולנזקים. אם לא רוצים אז אומרים מראש לא וזהו, ולא מסכימים ואז מבטלים ברגע האחרון, כשכל כך הרבה אנשים תמימים שלא עשו שום רע כבר הפסידו הרבה מאד כספים שאף אחד לא יחזיר. אני לא מוכנה להתפעל מההתנהגות של הארגנטינאים כמו כמה עיתונאים בעיתון "הארץ", שלמרות שנאתי למירי רגב הצליחו לעורר בי בחילה בהתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה ארגנטינה, שמזכירה את ההתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה עוד יותר גרמניה, שמה שמשותף לשתי המדינות האלה זה אחוז גבוה של נאצים ופשיסטים באוכלוסיה ובמימשל והרבה דם יהודי שפוך. מי שהוא באמת שמאלני לא מתרפס לא בפני גרמניה ולא בפני ארגנטינה, ומי שכן השמאלנות שלו מסריחה מאנטישמיות, וזה לא יותר טוב מהימניות של נתניהו שמסריחה מהברית שלו עם פשיסטים ואנטישמים ומכחישי שואה כמו ויקטור אורבן ואנדז'י דודה ודונלד טראמפ ועכשיו גם מפלרטט עם האוסטרים שיש להם מפלגה נאצית בממשלה. זה שמירי רגב גסה ודורסנית ונדחפת לכל מקום וזה שנתניהו פחדן ושקרן ומתחבא מאחורי השמלה שלה, זה נוגע להרבה דברים שקורים, אבל לא בטוח שזה נוגע לביטול המשחק של הארגנטינאים, שמי שצורך כמוני תקשורת זרה, גם אם הוא לא מבין שום דבר בכדורגל, ידע שהרבה זמן הסתובבו שמועות באירופה שאין להם שום כוונה לבוא לישראל, ולמרבה הצער השמועות האלה שהרבה אנשים ידעו עליהן וגם כתב הספורט הותיק של "הארץ" עוזי דן כתב שהשחקנים והמאמן לא רצו לבוא הנה ולחצו לבטל, למרות שגם לדעתו הם כן היו באים לשחק בחיפה, שאני לצערי לא כל כך מאמינה בזה מהסיבות שכתבתי לעיל, שבשביל זה לא צריך להבין בכדורגל, רק בהתנהגות של בני אדם. ועכשיו יש שמועות שדוקא כן הגיעו לתקשורת הישראלית, שהקטארים שילמו לארגנטינאים כדי שלא יסעו לישראל ואם זה נכון, ואם בגלל זה הם משכו את ההודעה על ביטול המשחק עד הרגע האחרון, כדי לסגור עם הקטארים על התשלום, זו התנהגות מבחילה במיוחד, ואני מקוה שזה לא נכון, אבל שמתי לב שעד עכשיו כל השמועות שהסתובבו לגבי נבחרת ארגנטינה התבררו תוך כמה ימים כנכונות, וגם השמועות על ביטול המשחק, הסתובבו כמה ימים לפני ההודעה הרשמית.

בתכנית הבוקר של מירי נבו ואור הלר בערוץ 10 מירי נבו התקשרה לאילנה רומנו, אלמנתו של אלוף הרמת המשקולות יוסף רומנו שנרצח באולימפיאדת מינכן, בגלל שמירי רגב הזכירה את הרצח בהודעה שבה היא ניסתה להדוף את ההאשמות נגדה, שלדעתי היה עוזר לה יותר לשתוק ולהתחבא, אבל זה נגד הטבע שלה. מירי נבו התכוונה כנראה שאילנה רומנו תגנה את מירי רגב על כך שקשרה את ביטול המשחק לטרור הפלשתיני באולימפיאדת מינכן, אבל אילנה רומנו אמרה דברים אחרים שהיו מטלטלים. היא אמרה שכשהיא ראתה את מדי נבחרת ארגנטינה הכאילו מגואלים בדם שהניפו המפגינים שדרשו מנבחרת ארגנטינה לא לנסוע לישראל, זה הזכיר לה את מדי נבחרת ישראל המגואלים בדם באולימפיאדת מינכן, והיא דיברה על ג'יבריל רג'וב שמתנגד בתוקף לבקשה שלה שהיא נלחמת על זה עשרות שנים, לקיים בכל פתיחת אולימפיאדה דקת דומיה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו, והיא דיברה על כך שהוא טוען שהוא התנגד רק למשחק בירושלים, אבל בעצם הוא מתנגד להנציח את זכרם של הספורטאים היהודים שהפלשתינים רצחו ואילנה רומנו לא חשבה שהמקום זה מה שמשנה לו. אני חושבת שאם מישהו איבד אדם יקר בפעולת טרור או נפגע בעצמו בפעולת טרור, אני חושבת שהרבה דברים מזכירים לו את הטראומה שלו, וזה לא כל כך משנה אם זה דומה או לא דומה באופן אובייקטיבי, כי החוויה האנושית היא לא מחקר מדעי, ואנשים מרגישים כפי שהם מרגישים, ויש בישראל המון אנשים שנפגעו מהפלשתינים – העיתונאי אודי סגל נזכר בתמונה של הילד דניאל טרגרמן מנחל עוז שנהרג מפצמ"ר לבוש במדי קבוצת ארגנטינה – גם הוא היה אוהד של לאו מסי, שאנשים בישראל אפילו קוראים לילדים שלהם על שמו, שזה דבר שקשה לי לתפוס, אבל זאת עובדה. בכל זאת ארבעים ואחד מהנשאלים בסקר של מנו גבע ומינה צמח שרינה מצליח הזמינה לתכנית שלה, אמרו שהם תומכים בהקלות במצור על עזה. בכל זאת יש בישראל הרבה אנשים שמרחמים על אנשי עזה ומאמינים שאפשר לשפר את המצב ואת היחסים. אני מקוה שזה נכון, אבל אני לא יכולה לומר שאני מאד מאמינה בזה. כשהייתי צעירה הייתי הרבה יותר אופטימית, אבל עכשיו אני כבר זקנה.

בכל אופן מה שרציתי לומר למירי רגב, שעכשיו כולם יורדים עליה, הרבה יותר ממה שירדו עליה בכל הפעמים שהגיע לה הרבה יותר, רציתי להחזיר לה את השאלה שלה בחזרה: כמה אפשר להיות רעים ונבזיים? כמה את יכולה לרדוף אנשים רק בגלל שהדיעות שלהם לא מתאימות לדיעות הלאומניות התוקפניות שלך? כי בזמן שכולם דיברו על נבחרת ארגנטינה התפרסם גם שמירי רגב דרשה מהיועץ המשפטי לממשלה לקדם חקיקה שתאפשר לה לסגור את גלריה ברבור בירושלים ומקומות כאלה, שמקיימים פעילויות משותפות ליהודים וערבים ברוח שמאלנית שלא לטעמה. כשאומרים גלריה ברבור זה נשמע איזה מקום מפואר, אבל בעצם מדובר בבית קטן וישן בירכתי שוק מחנה יהודה בירושלים, שנראה כמו גן ילדים של פעם, עם חצר מגודרת, ואם לא היו עושים בו את גלריה ברבור הוא בטח היה מוזנח ונהרס. כמה אפשר לרדוף את המקום הקטן והצנוע הזה שאיננו עושה רע לאיש? אולי תעשי פעם משהו טוב, ותפסיקי לרדוף אנשים כל הזמן ולהרוס כל דבר שאת נוגעת בו? אמנם בניגוד לנבחרת ארגנטינה ולאו מסי, למעט מאד אנשים אכפת מגלריה ברבור ומהתיאטרון ביפו ומתיאטרון מידאן ומכל המוסדות הצנועים שפגעת בהם מאד ורמסת אותם בכל כוחך, ועכשיו אולי את מתכננת לרמוס אותם עוד יותר כדי לפצות את עצמך על האכזבה שהארגנטינאים הנחילו לך ושבגללה את חוטפת עכשיו בשביל כל מעשי הרשעות שלך. אולי תעשי מה שאף פעם לא עשית, במקום להתעמת ולהתגונן ולתקוף ולהאשים אחרים, פשוט תשתקי ותחשבי קצת על המעשים שלך ועל כל הרוע והעוול שעשית בכוח שלמרבה הצער ניתן לך. בן אדם יכול להשתנות ולתקן, או לפחות להפסיק להרע לאחרים, אם עוד יש לכך תקוה.  

סוף האולימפיאדה

עוד מעט יתקיים טקס הסיום של האולימפיאדה, ואני כבר אשן לצערי כי אני מתה מעייפות. צפיתי היום במרתון גברים ובגמר התעמלות אמנותית ובגמר אופני הרים, שזה מקצוע ממש מפחיד שמזכיר רכבת הרים בלונה-פארק ועולים ויורדים בעליות ובירידות מאד תלולות מעל סלעים וקורות עץ, וכמה מהרוכבים נפלו ונפצעו ושתתו דם. הרוכב הישראלי לא נפל אבל קודם התפנצ'ר לו הגלגל הקדמי ואחר כך האחורי, ובגלל זה הוא סיים במקום עשרים ותשעה והשדרים מאד הצטערו, כי בתחילת הרכיבה הוא היה די בהתחלה, והם מיד התחילו לדבר על מדליה נוספת לישראל, שברור שלא היה לנו שום סיכוי לקבל בשום מקרה. כל הזמן בכל המקצועות השדרנים דיברו על זה שאולי תהיה לישראל עוד מדליה, אפילו כשהיה ברור שאין שום סיכוי לזה. אני לא יודעת למה הם כל הזמן דיברו על מדליה דימיונית. אולי אמרו להם שזה מה שידביק את הצופים למסך, אפשרות של עוד מדליה לישראל, אבל אותי זה מאד עיצבן, גם כי זה סתם קשקוש וגם כי בסופו של דבר זה מגמד את ההישגים האמיתיים של ישראל, שלמשל נבחרת ההתעמלות האמנותית שלה במקום ששי בעולם, אחרי רוסיה וספרד ובולגריה ואיטליה ובלארוס, שכולן מעצמות התעמלות, ולפני ארצות-הברית וגרמניה וסין שבכלל לא עלו לגמר, שזה בלתי נתפס. אני לא מבינה בספורט ובטח לא בהתעמלות אמנותית, אבל אני מבינה מה המשמעות שנבחרת ישראל מגיעה למקום כזה בדירוג העולמי והאולימפי, אחרי מי שלפניה ולפני מי שאחריה, וההופעה שלה יפה להפליא ושובה את הלב, וזה לגמרי נכון שאני לא מבינה במרכיבים של התרגיל ומה בדיוק המתעמלות עושות, אני מביטה בתרגילים שלהן כמו במחול, אבל גם מי שצופה במחול לא צריך להבין את משמעות הצעדים ולהכיר את תולדות המחול, הוא רק צריך להתבשם מהיופי ולהינות, וזה מה שעושים מיליוני האנשים שצופים באולימפיאדה, פשוט נהנים לראות משהו יפה וגם לעודד את הנבחרות שלהם, כי אולימפיאדה וספורט בכלל זה גם מאבק בין מדינות, ולפעמים יש בו פוליטיקה מלוכלכת, אבל זה בדיוק הרעיון האולימפי, שיש מאבקים בין אנשים ובין מדינות, ויש גאוה לאומית ונאמנות ואפילו גבורה, אבל אף אחד לא מת. האולימפיאדה היא מאבק בין אומות בדרך של משחק, בלי לשפוך דם, וזה בדיוק מה שיפה בה, שאפשר להיאבק ביריבים ולנצח ולהריע למדינה שלך ולהרגיש המון גאוה לאומית, בלי שאף אחד ימות מזה, וכתב צבאי אחד קונן בפרצוף חמוץ לאן הגענו, שמדברים על וואזארי וסלמונלה, וזה בדיוק מה שהיה נפלא בקיץ הזה, שהכתבים הצבאיים נדחקו קצת לפינה, החדשות נהיו משעממות מאד למי שלא אוכל קורנפלקס, והיה הרבה יותר כיף להתמכר למשחקים האולימפיים, אבל עוד לא הסתיימה האולימפיאדה וכבר ירו רקטה על שדרות, ועכשיו צה"ל מפציץ בעזה, והכתבים הצבאיים שוב יפתחו את מהדורות החדשות בפרצוף מלא חשיבות עצמית, והמתעמלות היפות תקפלנה את הסרטים ותארוזנה את החישוקים והאלות שאינן מכות איש ואינן שוברות שום ידיים ורגליים, וכמו פיות שהגיעו לעולמנו המיוסר רק לרגע קט, כדי לחולל קסם ולהיעלם, הן תחזורנה לפיטר פן בארץ שום מקום, ולמסכים שלנו ישובו כתבים צבאיים במלוא תפארתם עם פצצות מתפוצצות מאחורי גבם והבזקים של אש, ובתור אתנחתא יהיו גם דיווחים על סלמונלה בקורנפלקס או בטחינה. עיר המקלט שלנו, שבה בוכים רק בגלל נפילת חישוקים ומדליות מוחמצות, תחזור ותהפוך בלתי מושגת, בהעדר קצת אבקת קסמים והרבה מחשבות חיוביות.   

צום ומרתון

צום תשעה באב התחיל בשבילי בכלל לא טוב: אושר שחולה כבר כמה ימים (זה מה שקורה כשאוכלים עצמות שמוצאים בזבל), ביקש לצאת בשלוש וחצי בלילה. חשבתי שאולי נראה אנשים חוזרים מהכותל, כמו בליל שבועות, אבל הרחובות היו ריקים לגמרי, לא איש ולא כלב, חוץ מלבדנו, כמובן. בבוקר יצאנו שוב, ובצהרים שוב, וכשחזרנו הרגשתי שאפילו לקרוא אינני יכולה, אפילו פחדתי שאולי אתעלף. תמיד אני מפחדת מזה, שאתעלף ואושר ייבהל ולא יהיה מי שיעזור. אבל יש אולימפיאדה, ונזכרתי שבשלוש וחצי מירוץ המרתון לנשים, ויש גם שתי משתתפות ישראליות, מאור טיורי ולונה צ'מטאי, שמאד רציתי לראות אותן רצות. מירוץ מרתון שונה מכל המקצועות האחרים, כי נדמה לי שזו התחרות היחידה שרק לבצע אותה מהתחלה עד הסוף זה הישג עצום, כי קשה בלי גבול לרוץ ברצף ארבעים ושניים קילומטרים, והרי המירוץ הזה נקרא על שם מישהו שאחרי המירוץ רק הספיק להגיד "ניצחנו", ואז נפל ומת. גם בימינו אנשים מתים לפעמים בריצת מרתון, אפילו בתל אביב זה קרה לפני שלוש שנים, ובכל זאת אנשים ממשיכים לרוץ מרתון, ובכל שנה יש יותר ויותר משתתפים, מפני שאנשים תמיד אוהבים לאתגר את עצמם, שלא בטוח שזה חכם אבל בטוח שזה מעורר הערצה. כשהייתי ילדה קטנה הערצתי את אבאבה ביקילה, שהחיים שלו היו יותר דימיוניים מכל סרט, ובאמת עשו עליו סרט, אבל גם הסרט לא הקיף את הטראגיות והמופלאות של חייו. אבאבה ביקילה רץ יחף וניצח באולימפיאדות של רומא בשנת 1960 ושל טוקיו בשנת 1964. היום מודדים גדוּלה של ספורטאים לפי מספר המדליות שהם משיגים, ואבאבה ביקילה אכן היה אלוף אולימפי במרתון פעמיים, אבל שתי מדליות הזהב שלו אינן מבטאות את קצה גדולתו של אבאבה ביקילה, האיש שבגללו ילדים בכל העולם התחילו לרוץ יחפים, גם אני ואחי רצנו יחפים על ערימות הצדפים בחוף הכרמל בתקוה שיצמח לנו עור מחוספס וקשה ונוכל לרוץ כמו אבאבה ביקילה, שנדמה היה שאיננו רץ אלא מרחף באוויר. אבל עוד לפני שמלאו לו ארבעים שנה עבר אבאבה ביקילה תאונת דרכים קשה והפך משותק בשתי רגליו. רוחו לא נפלה והוא המשיך להתחרות בספורט הנכים בכסא גלגלים, אבל כשהיה בן קצת יותר מארבעים מת מפצעי התאונה, ובשבילי הוא תמיד יהיה הספורטאי הגדול מהחיים, שרק המחשבה עליו ממלאת את העיניים דמעות, כי הספורט, בניגוד למה שחושבים כל מיני טיפשים והגיגנים בגרוש חמוצי פנים ומתנשאים, הספורט מעולם לא סימל סגידה לגוף האנושי, אלא מראשית ימיו ביוון הקדומה, הספורט סימל את ניצחון הרוח על הגוף, כי שום דבר שספורטאי עושה איננו טבעי לנו, הספורטאי תמיד מנסה לעשות יותר ממה שהגוף יכול, והוא עושה את זה בכוח הרוח, כל ספורט הוא ניצחון הרוח על מגבלות הגוף, ובדיוק בגלל זה ספורטאים הם מקור השראה לכולנו, תמיד היו ותמיד יהיו, ותמיד הם גרמו ויגרמו לאנשים להתרגש עד דמעות, כי הספורטאים הם אלה שמתקרבים יותר מכולנו להגשים את חלומו של האדם לעוף כציפור, לשוט כדג ולרוץ כאיילה, ולמרות שלתאונה של אבאבה ביקילה לא היה שום קשר לספורט שלו, תמיד כשאני חושבת עליו, ואני חושבת עליו הרבה יותר מכפי שאפשר היה לשער, נדמה לי שהוא הקריב את עצמו כדי לנצח את הגוף, כמו איקרוס שהתקרב יותר מדי עם כנפיו אל השמש, ואז נהרג. מי שמנסה להמריא גבוה מדי עלול למות, ובכל זאת האנשים תמיד ינסו לעלות יותר ויותר גבוה, וגם אם הם ימותו הם יהיו בכך מקור השראה לאחרים. עברו הרבה שנים עד שהחלו לקיים גם ריצת מרתון לנשים באולימפיאדה, הנשים היו צריכות להילחם על זה, כמו על כל דבר, וזאת היתה מלחמה הרואית, שהסתיימה בניצחון, וכל מירוץ מרתון של נשים הוא מלחמה הרואית על זכותן של נשים לא רק ליחס שוה, אלא על הזכות להמריא ולהעניק השראה, שהיא הזכות לעוף אל השמש. אתמול, כשהייתי רעבה וצמאה ומותשת ועייפה, ישבתי לצפות במירוץ המרתון, שהיה מירוץ מרתק. קבוצת הראשונות רצה יחד כמעט כל הדרך, ורק בסוף פרצו קדימה שלוש הראשונות קלות הרגליים. למנצחת ג'מימה סומגונג מקניה יש רגליים כל כך ארוכות ודקות שמתנועעות באופן מופלא, ואני לא רוצה לומר שהיא רצה כאיילה, למרות שזה אולי נכון, כי הרגליים שלה אינן רגלי איילה אלא רגלי אשה מאד ארוכות ודקות, וכל הזמן הסתכלתי ברגליים שלה נעות כמו מהופנטת, לא יכולתי להתיק ממנה את המבט. ומה שמוזר שלמרות שכשהתחיל המרתון הרגשתי כמעט מעולפת, ככל שצפיתי במרתון הרגשתי שאני מתמלאת כוח, כאילו רצתי בעצמי. חשבתי על בעלי לשעבר שהצליח בעזרת רכיבה מאומצת באופניים לחזק את רגלו שרוסקה בשלושה כדורי רובה, והוא מאד בז לאנשים כמוני, שרק מביטים בספורטאים מן הכורסה ולא עוסקים בספורט בעצמם, ואני לא אדבר על זה שאני הולכת המון ברגל, כי גם את זה אני עושה בעיקר מחוסר ברירה ולא משום רוח ספורטיבית, אבל בדרך פלאית כלשהי הצפייה במירוץ המרתון מילאה אותי כוח, והרגשתי פתאם אשה חזקה כמו רצות המרתון, שגם כשהמירוץ הסתיים המשיכו לרוץ לי מול העיניים. שעה לפני צאת הצום לקחתי את אושר לעוד טיול, וכשפגשנו את חנה הסתכלתי בשעון ואמרתי לה שנשארו לי עוד ארבעים דקות לצום, הספרינט האחרון, והיא אמרה בתדהמה את צמה? את לגמרי לא נראית כמו מישהי שצמה, את נראית כמו מישהי שהשתזפה כל היום בשמש, ואמרתי לה שצפיתי בריצת המרתון וכנראה קיבלתי משהו מהאנרגיות של הרצות. תמיד אנשים אומרים שהם ישלחו לספורטאים האהובים עליהם אנרגיות טובות כדי שינצחו, אבל הספורטאים הם אלה ששולחים אנרגיות לכולנו, ולמרות שהם בני תמותה רגילים, שנפצעים ונכשלים ומתים כמו כולנו, עדיין ישנם הרגעים האלה שבהם הם עפים בשבילנו אל השמש, ולרגע מושכים גם אותנו איתם להתרומם קצת מעל הקרקע, ועל כך אנחנו אסירי תודה להם כל החיים.