בין מאות מכתביו של מכס ברוד לש. שלום המצויים בעזבונו של ש. שלום
במכון גנזים, נמצא מכתב יוצא דופן מחודש דצמבר 1946 המשתרע על פני עשרה עמודים
בכתב יד צפוף. בראש המכתב כתב ש. שלום בעברית: "על אודות תוכנית לכתיבה
משותפת של קומדיה על "הרשלי אוסטרופולר" לפי מערכון שלי המיוסד על ביקור
אוליפנט אצל סבי ז"ל (בכתב-יד)." סבו של ש. שלום מצד אביו היה
האדמו"ר מדרוהוביץ' בגליציה שבשלטון אוסטריה, וסבו מצד אמו האדמור
מפרצ'ב-ביאלה שהיתה בשטח רוסיה. ככל הנראה הכוונה כאן לאדמו"ר מדרוהוביץ' שכן
בתור העיר הגדולה מוזכרת וינה, אבל אין לכך חשיבות רבה, כי המחזה הוא בעיקרו
בידיון. המכתב הוא למעשה מיתווה של מכס ברוד למחזה בעל מסר ציוני לשלטונות המנדט
הבריטי. כדרמטורג של תיאטרון הבימה מתכנן ברוד תפקיד ראשי במחזה לחנה רובינא
ומדמיין אותה בסצינה המרכזית נושאת נאום על סבלו של עם היהודי ועל חשיבותה של
ארץ-ישראל עבורו. חנה רובינא, ילידת 1893, היתה באותה עת בת 53 וכוכבת בלתי
מעורערת של התיאטרון.
ש. שלום כתב מספר טיוטות למחזה וזנח אותן, אולי מפני שהרעיון היה
מופרך למדי והעלילה מביכה. אבל דומני שיש עניין היסטורי באופן שבו מתכנן מכס ברוד
העלאת מחזה שבמרכזו המסר הציוני, שהוא קושר בינו לבין השואה והניצחון על הנאצים. להלן
תרגום המכתב.
[גנזים, עזבון ש. שלום מס' 97, מכתב 24593 ממכס ברוד]
22 בדצמבר 1946
חבר יקר,
מבלי שחשבתי מאז שיחתנו האחרונה על הקומדיה שלנו, עלה בדעתי פתאם היום
בבוקר בזמן שהתלבשתי, איפה נמצאת אולי הטעות ואיך אפשר לעשות תכנית חדשה. – אני
מאמין, שעבודתי על גלילאו [ספרו גלילאו הכבול, שהתפרסם בהוצאת עם עובד] הביאה אותי
למצב של רגישות-יתר, שבו עולות כל התכניות האפשריות.
הצעתי: צריך להכניס עוד שתי דמויות, שיעניקו משמעות וחיוניות לחצר
הרבי הזקן.
1. כלתו – שאני מתכנן
כתפקיד גדול לרובינא – עם כל האפשרויות של עזות-נפש ותשוקה נשית.
2. בעלה, בנו הצעיר של
הרבי, גם כן עובר שינוי נפשי גדול.
נראה לי בכלל שסוד הדרמה הטובה, אפילו של כל סצינה בנויה היטב,
שהדמויות עוברות התפתחות פנימית. השינוי הפנימי הזה חשוב יותר מן העלילה החיצונית.
כאשר דמות היא בתחילה א-, היא משתנה לא+. או שהיא א+ ומשתנה לא-. בלי זה המחזה, גם
עם העלילה הבלשית הכי עשירה, ריק ולא מעניין מיסודו.
כעת אני מציע, שצערו של הרבי הזקן, שבו מתחיל המחזה שלנו בתמונה
השנייה, אינו נובע רק מהמצב הכללי של עם ישראל, אלא גם מיחסי-המשפחה הבלתי-נעימים.
הכלה (זמנית נכנה אותה מלכה) היא אשה מלכותית, שנועדה מטבעה לשלוט. יש
בה אפילו משהו גברי – ואפשר לקחת מאפיינים ממי שמכונה "הבתולה מלודמיר":
היא שאפה להניח תפילין, - עד שהדבר נאסר עליה, עשתה בעצמה נסים והיו לה חסידים. אז
התאהבה בבנו האדוק של הרבי, שהתפרסם בהתעמקותו במיסטיקה (לשם הקיצור נקרא לו כאן:
יוסף). השניים היו לזוג. אבל הנישואים הפכו במהרה לאומללים, כי יוסף הוא פסיבי,
רכרוכי, סגור – לכן החסידים אוהבים אותו, אבל אין לו אופי של שליט. מלכה עדיין
אוהבת אותו, אבל מצפה ממנו ליותר, למשהו גדול, אבל היא מתאכזבת. אחרי הילד הראשון,
(הנכד שמופיע אצלנו) אין להם עוד ילדים. גם זה תורם למורת רוחו של הזקן, של כל
ה"חצר".
למלכה יש חֲבֵרָה, שהיתה פעם בפריס (כמו "חבקוק" של
ריימונד), ושבכל עניין מחזיקה באמות מידה "מודרניות". ששמעה משהו מקולות
ההשכלה, אשה שטחית. מלכה בסכנה להיכנע להשפעתה של החֲבֵרָה. – אבל ביראת-כבוד
טבעית יותר היא עדיין דבקה במסורת העתיקה. החברה רוצה לנסוע איתה לוינה.
העלילה עוסקת כעת בכך, שהרבי הצעיר יוסף, בעידודו של הרשלה
מאוסטרופולה, מתייצב בראש הפועלים שהמצאת באופן כה מוצלח. בעוד שהרבי הקשיש עוד
מתמהמה, מחליטה חבורת צעירים זו לשלוח בעצמה משלחת אל הלורד. המשלחת צריכה לדווח
על התנאים מקרוב, ולכך העלילה הפורמלית הטהורה, כפי שתיכננו אותה בתכנית הראשונה
שלנו, לא מספיקה.
העלילה הפנימית תהיה כעת שבעקבות יוזמה זאת מלכה רואה כעת את יוסף שלה
מזווית חדשה, והאהבה הישנה מתעוררת בה. היא שוב מוצאת את עצמה ושולחת לעזאזל את
החברה הפסאודו-צרפתיה, לאחר שכבר האמינה שתוכל לשלוט בבית להפוך אותו למודרני
בדרכה הוולגרית.
אבל לכך נוספת עוד הסתבכות. הרשלה החכם, שמיד בהתחלה הבין (בעזרת
המשרתת), היכן הפצע בנישואים אלה, איבחן את אבחנתו: למלכה אין תעסוקה – חייבים לתת
לה לעשות משהו. לכן הציע, שהיא תקבל את הלורד ותדון עמו בתכנית במשך שמונת ימי
שהותו. הוא רומם את ערכה עד מאד, אבל לא טעה בהרבה. השיחה הזו עושה על הלורד
אוליפנט רושם גדול. גם עבורו אני מציע התפתחות פנימית. בהתחלה הוא לא יותר
מסתם סנוב, חבר פרלמנט אנגלי צעיר שרוצה לעורר תשומת לב בדרך מטורפת כלשהי (כמו
דיזרעאלי), לכן הוא מגלה עניין ביהודים, בתורכיה, בפלשתינה, עניין שטחי ופנטסטי.
בסצינה גדולה יכולה מלכה להסביר לו את סבלו של העם היהודי ואת העובדה שעבורנו
פלשתינה איננה משחק, אלא עניין של חיים ומוות. היא מספרת סיפור מצפת, מחוגם של
המקובלים הזקנים – ואולי גם משהו על סָבְך. סיפור זה משנה את הלורד! מה שעד כה היה
עבורו רק תחביב, הופך לאהבת ציון אמיתית. כמו ילד נזוף הוא עומד לפני הגברת
הגדולה. הוא מתאהב בה. אבל היא מעמידה אותו במקומו בהדר-מלכות חינני, למרות שהפתוס
האבירי שלו מוצא חן בעיניה, כעת הוא באמת נלהב בכל לבו לה ולפרויקט הציוני. –
הסצינה הזאת חייבת להיות הסצינה העיקרית במחזה!!
את הלורד אני מדמיין לעצמי אחרת מאשר בטיוטה הראשונה שלנו. הוא יותר
קרוב לאוליפנט ההיסטורי, לשובה-הלבבות הסימפטי, משחשבנו קודם – לכן הוא יכול אפילו
לשאת את השם לורד אוליפנט. הוא אינו מלווה בפמליה קומית, במוסיקה וכיו"ב, אלא
הוא לבדו עם חבר אחד או שניים, סטודנטים מאוקספורד שרואים את כל העניין כבדיחה
ומצטרפים למסע המוזר הזה לפולין מתוך אהבה ללורד. ויש שם עוד משרת אנגלי אמיתי
(משקל נגד למשרתת היהודיה – היא מדברת יותר מדי, הוא פחות מדי). המשרת איננו מבין
כלל מה קורה וחייב לתרגם הכל לאנגלית, כלומר למושגים אנגליים. הרבי הוא
"בישוף", לפי האנקדוטה שסיפרת, וכו'.
לורד אוליפנט נראה מגוחך בעיני החסידים ובתחילה באמת הינו כזה עקב
הסנוביות שלו. אבל אט אט חדלה אהדת הציונות שלו להיות גחמה. לבסוף אנו חשים: הוא
ימשיך לפעול למען חזונה של מלכה!
רבי יוסף נמצא עם המשלחת בדרך אל הלורד. כשהוא דופק על דלת המלון,
אומרים לו משרתי הסטודנט מאוקספורד: הרבנית היפה הזמינה את הלורד, הוא אצלה. מהומה
אצל החסידים. יוסף הופך לאותלו. רק כעת הוא נוכח, שלא התייחס מספיק לאשתו. הרשלה
שוב חולל משהו, עולל עוד מעשה קונדס, הוא תיווך כעת בין הלורד ומלכה. יוסף ממהר
הביתה.
כך הוא מתפרץ לסצינה הגדולה בין מלכה והלורד. היא בדיוק מכתיבה ללורד
דו"ח עבור הפרלמנט האנגלי – (בכך מסתיימת הסצינה הגדולה) – העם האנגלי צריך
להישאר מודע למשימה המוסרית הנעלה שלו, הוא שיחרר את העולם מנפוליון, נפולין נשלח
לסנט-הלנה (מקביל לניצחון על היטלר) – כעת מוטל על אנגליה, שתמיד דאגה למדוכאים,
לגייס את העוצמה שבה זכתה מחדש לטובת היהודים.
יוסף, שמאזין מאחורי הדלת יחד עם מישהו שהסית אותו (נכנה אותו יענקל) –
חייבים איפוא לראות גם את חדר הכניסה – ציפה לשיחה אחרת. במקום סצינת אהבה הוא
שומע דברים שהוא מסכים להם מעומק לבו. הוא רואה את אשתו באור חדש.
אבל גם הוא נראה לה באור חדש: נודע לה שהוא התייצב בראש "אגודת
הצעירים" (או "אגודת הפועלים") ורוצה להשפיע באמצעותה על הרבי
הזקן. ובכן הקבלה: מלכה רצתה להשפיע על הלורד השפעה ציונית, ויוסף רצה להשפיע על
הרבי הזקן. הוא שוב מרשים אותה והיא אותו. הלורד המופתע מעיר שלשניים יש עוד הרבה
לומר זה לזו. הוא מוותר בדיסקרטיות ומתרחק.
המערכה האחרונה מראה איך הלשנה אצל השלטונות גורמת למפלת התכנית היפה.
הלורד חייב לעזוב את גליציה (הוראה מוינה). אבל מלכה, יוסף והרשלה ידאגו לכך,
שהניצוץ שניצת לא יכבה, שהזקן לא ייכנע שוב. בסוף הרשלה מספר שוב סיפור מבדח –
הרבי שוב צוחק – התקוה לא תאבד עוד.
למשרתת יהיה תפקיד ממש קטן (עבור חנה הנדלר) – היא שוברת הכל,
כבדת-רגליים, טיפשה אבל יראת-שמיים, מאמינה שיש לה זכות אבות לרשלנות. משליכים
אותה יחד עם החברה הצרפתיה – השמרנית המזויפת יחד עם המודרנית המזויפת. הרשלה הופך
לעוזרת [כתוב במקור Oseret] הבית – הוא מתכנן ללמוד משהו מן המשרת האנגלי הדייקן.
הסצינה הראשונה יכולה להישאר כפי שהיא, רק שהרשלה צריך לספר למישהו את
כל הסיפור עם הקרעפלאך, אולי למשרת האנגלי, שבדיוק מחפש כרכרה ומורה דרך, כי
הכרכרה של הלורד נהרסה בדרך הגרועה. זו יכולה להיות תחילת המחזה. הלורד ו-2
סטודנטים: הם נוזפים בו: לאן הבאת אותנו? הוא נשאר מקסים, חולם. הם נכנסים לפונדק
ללגימה הגונה. המשרת מחפש עצה. בדיוק אז נכנס הרשלה בדלת האחורית. דיאלוג בין
הרשלה למשרת. הרשלה נמלט מהרבי. לוקחים אותו איתם במזחלת ששכרו. כל הדברים
המלודרמטיים = הפמליה, אשת הלורד – נופלים.
שיר אחד או שניים של הרשלה במשך כל המחזה – מקהלת החסידים נשארת –
לגבי המוסיקה לשאול אולי את [פאול] בן-חיים.
תמונה 2 נשארת בשלמותה. לכך נוספת סצינה שבה הזקן רוצה לפייס בין מלכה
ויוסף. הם קרובים להתגרש.
אז נכנס הרשלה. הרבי צוחק. הטיפוסים העממיים והמתנגדים נשארים. כניסת
הלורד.
לאחר שהרבי הזקן רואה את לורד אוליפנט, הוא הבטיח לקבל תשובה בתוך 8
(או 3) ימים. בעלי המלאכה מקימים את האגודה עם רבי יוסף. הרשלה מחבר בין שני הגורמים,
שקודם לא בטחו זה בזה, שוב באמצעות אנקדוטה.
תמונה שלישית: מלכה והחברה, להרשלה נודע מהמשרתת כי הסיבה האמיתית
לאווירה הרעה היא הנישואים הכושלים. הרשלה אצל מלכה, האפיזודה של המשרתת. היא
[מלכה] צריכה להזמין את הלורד.
תמונה רביעית במלון של הלורד.
הלורד, סטודנטים, משרתים. הרשלה מביא הזמנה למלכה. הלורד מופתע.
אז מגיע יוסף עם המשלחת.
תמונה חמישית: מלכה - לורד (סצנריו
מתמונה 3)
אז יוסף.
תמונה 6 – תמונת סיום (סצנריו של תמונה 2)
יענקל שמוזכר לעיל הוא המלשין.
אולי המכתב הקצת ארוך הזה ייתן לך השראה. אני נודד עכשיו שוב מגליציה
לפירנצה [לספרו על גליליאו], אבל אשמח מאד, אם תמלא את השלד המאד סכמטי הנ"ל
בחיים ותוכל לעורר אותו לחיים אמיתיים!
שלך, מכס
