פרנץ קפקא / קטעי יומן מאוקטובר 1921

 

היום, ה-3 ביולי, הוא יום הולדתו של קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן כמה קטעים מיומנו.

 

פרנץ קפקא, רישומי יומן 1921

21 באוקטובר

היה בלתי אפשרי עבורו להיכנס הביתה, כי הוא שמע קול שאמר לו: "חכה עד שאוביל אותך!" וכך הוא שכב תמיד בעפר לפני הבית, למרות שהכל כבר היה חסר סיכוי (כפי ששרה היתה אומרת).

הכל הוא פנטסיה, המשפחה, המשרד, החברים, הרחוב, הכל פנטסיה, רחוק יותר או קרוב יותר, האשה, אבל האמת הקרובה ביותר היא רק שאתה לוחץ את הראש כנגד קיר של תא נטול חלון ודלת.

 

22 באוקטובר

מכר, בעל מקצוע, אחד שיודע את חלקו, אמנם יֶדָע, שלא ניתן למסור, אבל למרבה המזל לא נראה שהוא נחוץ למישהו.

 

23 באוקטובר

אחר הצהריים. סרט על פלשתינה.

 

24 באוקטובר

אתמול, אהרנשטיין.

ההורים שיחקו בקלפים: אני ישבתי לבדי, לגמרי זר. אבא אמר שעלי להשתתף במשחק או לפחות לצפות בו. איכשהו הצדקתי את עצמי. מה פשר הסירוב הזה שחזר פעמים רבות מאז ילדותי? חיי הקהילה, בוודאי החיים הציבוריים, הפכו נגישים עבורי באמצעות ההזמנה. הביצוע שנדרש ממני, כלומר ההשתתפות, לא צלח היטב, אלא בקושי. המשחק אמנם לא לגמרי שיעמם אותי כנראה – אף על פי כן סירבתי. אם שופטים על פי זאת, אינני צודק כאשר אני מתלונן, שנהר החיים מעולם לא סחף אותי, שמעולם לא השתחררתי מפראג, שמעולם לא נמשכתי לספורט או למלאכה וכיו"ב – כנראה תמיד דחיתי את ההצעה, כמו את ההזמנה למשחק. רק דברים חסרי משמעות קיבלו רשות כניסה: לימודי המשפטים, המשרד, מאוחר יותר נספחים חסרי משמעות, כמו קצת גינון, נגרות וכיו"ב. את הנספחים האלה צריך להבין בדומה להתנהלותו של אדם, שאת הקבצן הנזקק משליך אל מחוץ לדלת, ואז משחק לבדו את הנדבן, בכך שהוא מעביר נדבה מידו הימנית לידו השמאלית.

אבל תמיד סירבתי, הרבה מתוך חולשה כללית ובמיוחד חולשת הרצון. הבנתי את זה רק מאד מאוחר יחסית. קודם לכן חשבתי את הסירוב הזה לסימן טוב (מפותה על ידי התקוות הגדולות שקיוויתי לעצמי). כיום נותרה רק שארית מן התפיסה הידידותית הזו.

 

29 באוקטובר

באחד מן הערבים הבאים אכן השתתפתי, בכך שרשמתי לאמא את התוצאות. אבל זה לא גרם לשום התקרבות, ואם גם היה שם איזה סימן לכך, כיסו עליו עייפות, שעמום וצער על הזמן האבוד. כך היה תמיד. את אזור הגבול שבין הבדידות והשבת-יחד חציתי רק לעתים רחוקות ביותר. התמקמתי בו אפילו יותר מאשר בבדידות עצמה, שהיתה ארץ תוססת בהשוואה לאי הנ"ל של רובינזון.

 

 

 

קפקא פוגש את רודולף שטיינר

 

אני מתרגמת כאן קטע מיומנו של קפקא מחודש מרץ 1911, שמתאר את המפגש בינו לבין רודולף שטיינר בעקבות הרצאה של שטיינר על התורה התיאוסופית, שככל הנראה סקרנה את קפקא. נראה שקפקא התרשם מכתביו של שטיינר, אך המפגש איתו בפועל הרשים אותו פחות. בסופו של דבר עוסק קפקא בקטע יומן זה פחות בשטיינר ויותר בעצמו.

רודולף יוזף לורנץ שטיינר (פברואר 1861 – מרץ 1925) היה פילוסוף ומיסטיקן אוסטרי שהושפע מאד מהגותו של גיתה. הוא היה חבר בחברה התיאוסופית, שחיפשה מקור משותף לכל הדתות. בשנת 1913 עזב את החברה התיאוסופית בגלל חילוקי דעות אידיאולוגים, והקים את התנועה האנתרופוסופית, שמדגישה את  החיפוש הרוחני של היחיד. שטיינר הקים בתי ספר ברוח תורתו שפעילים עד היום, גם בישראל. קפקא פגש את שטיינר במרץ 1911, כאשר קפקא היה בן 28, ושטיינר בן 50 וכבר בעל שם בינלאומי. שטיינר נפטר חודשים ספורים לאחר מותו של קפקא ב-3 ביוני 1924. ה-3 ביולי הוא תאריך הולדתו של קפקא בשנת 1883. הערותי שלי בסוגריים מרובעים.

 

1911

26 במרץ. הרצאות תיאוסופיות של ד"ר רודולף שטיינר, ברלין. השפעה רטורית. דיון חביב בהתנגדויות של היריבים. המאזין תמה על היריבות החזקה הזו, המאזין נתקף דאגה, לשקוע כליל בהתנגדויות האלה, כאילו אין דבר מלבדן, המאזין חושב כעת שהתנגדות בכלל איננה אפשרית, והוא יותר משבע-רצון מתיאור חטוף של האפשרות להתגונן. ההשפעה הרטורית הזו תואמת בנוסף לכך את צו האווירה המתמסרת. התבוננות ממושכת במשטח היד המונחת לפנים. – השמטת נקודת הסיום. בכללו מתחיל המשפט המדובר אצל הנואם באות גדולה, מתכופף במרוצתו, ככל שביכולתו, אל המאזינים, וחוזר חזרה לנואם עם נקודת הסיום. אך אם הנקודה נשמטת, אז מתעופף המשפט שמאבד את אחיזתו עם כל האוויר ישירות למאזינים.

...

28 במרץ. הצייר פ. קרלין, אשתו, שתי שיניים קדמיות גדולות רחבות שמחדדות את הפרצוף הגדול, השטוח, הגברת יועצת החצר ב. אמו של המלחין, שהגיל כה מבליט את המבנה החזק של עצמותיה, שלפחות בישיבה היא נראית כמו גבר.

ד"ר שטיינר כל כך מבוקש על ידי תלמידיו הנעדרים. בהרצאה מסתערים עליו כל כך המתים. תאוות ידע? האם זה נחוץ במיוחד? ככל הנראה כן – ישֵן שעתיים. מאז שהתקינו לו תאורה חשמלית, הוא תמיד מחזיק אצלו נר. – הוא היה מאד קרוב לישו. – הוא הציג את המחזה שלו במינכן (אתה יכול ללמוד אותו שנה שלמה ולא להבין אותו). הוא תכנן את התלבושות וכתב את המוסיקה. - כימאי לימד אותו. – לוי סימון, סוחר סבון בפריס, בקֶי מונסֶי, קיבל ממנו את העצות העסקיות הטובות ביותר. הוא תרגם את יצירותיו לצרפתית. לכן יועצת החצר כותבת בפנקסה: "איך משיגים את הכרת העולמות העליונים?" [שם ספרו של שטיינר] אצל ס. לוי בפריס."

באולם הוינאי יש תיאוסוף בן 65, ענק, בעבר שתיין גדול הלום יין, שכל הזמן מאמין וכל הזמן מפקפק. היה צריך להיות מאד משעשע, איך פעם בקונגרס בבודפשט בארוחת ערב בבלוקסברג בליל ירח, כאשר ד"ר שטיינר הופיע בחברה באופן בלתי צפוי, התחבא מרוב פחד עם קנקן הבירה שלו מאחורי חבית בירה (למרות שד"ר שטיינר לא היה מתרגז מזה).

אולי הוא איננו חוקר הרוח הגדול ביותר בזמננו, אך הוא לבדו קיבל עליו את המשימה, לחבר בין התיאוסופיה למדע. לכן הוא גם יודע הכל. – לכפר הולדתו הגיע פעם בוטנאי, מיסטיקן גדול. הוא האיר את עיניו. – שאני אבקר אצל ד"ר שטיינר, פירשה לי הגברת כתחילת היזכרות. – הרופא של הגברת, כשהופיעו אצלה התחלות של שפעת, ביקש מד"ר שטיינר תרופה, רשם זאת לגברת וכך היא הבריאה מיד. – צרפתיה אחת נפרדה ממנו באומרה Au revoir (להתראות). הוא נפנף בידו אחריה. אחרי חודשיים היא נפטרה. עוד מקרה דומה במינכן. – רופא במינכן מרפא בעזרת צבעים, שד"ר שטיינר קובע. הוא גם שולח חולים לפינקוטק (מוזיאון לאמנות במינכן) עם הוראה להתרכז חצי שעה או יותר לפני תמונה מסוימת.

שקיעת אטלנטיס, שקיעת למוריה, וכעת שקיעת העולם עקב אנוכיות. [כאן מתייחס קפקא לתיאוריות של רודולף שטיינר ששאובות מתיאוריות שונות במדעי הטבע על תולדות כוכב הלכת ארץ – למוריה היא יבשה או גשר יבשתי שחיבר לכאורה בין אפריקה, אסיה ואוסטרליה, תיאוריה שמבוססת על הימצאות למורים [קופים] בשלוש יבשות אלה, שהחיבור ביניהן התקיים לכאורה ושקע באוקינוס או בים, ע.פ.]

אנו חיים בזמן מכריע. הניסיון של ד"ר שטיינר יצליח, אם ידם של הכוחות האחרימנים [אחרימן הוא האלוהות הרעה, ייצוגם של כוחות הרוע בדת זרתוסטרא] לא תהיה על העליונה. – הוא אוכל שני ליטר חלב שקדים ופירות שגדלים בהרים. – הוא מתקשר עם תלמידיו הנעדרים באמצעות צורות מחשבה, שהוא משגר אליהם, מבלי להתעסק איתם עוד לאחר מכן. אבל במהרה הן נשחקות, והוא צריך לכונן אותן מחדש.

גברת פ.: "יש לי זיכרון גרוע."

ד"ר שטיינר: "אל תאכלי ביצים."   

 

ביקורי אצל ד"ר שטיינר

גברת אחת כבר מחכה (למעלה בקומה השנייה של מלון ויקטוריה ברחוב יונגמן), אבל דוחקת בי להיכנס לפניה. אנחנו מחכים. המזכירה באה ומבקשת מאיתנו להמתין. במבט דרך המסדרון אני רואה אותו. מיד אחר כך הוא בא לקראתנו עם זרועות פרושות למחצה. הגברת מציינת שאני הייתי קודם. כעת אני הולך אחריו, כפי שהוא מוביל אתי לחדרו. הז'קט הקיסרי השחור שלו, שבלילות ההרצאה נראה מבריק (לא מבריק, אלא רק זוהר בשחור הנקי שלו), כעת באור יום (שלוש אחר הצהריים) מאובק, במיוחד בגב ובכתפיים, ואפילו מוכתם.

בחדרו אני מחפש את ענוותי, שאינני מצליח לחוש, באמצעות חיפוש מקום מגוחך להניח את כובעי. אני מניח אותו על שרפרף עץ קטן לשריכת נעליים. שולחן באמצע, אני יושב עם המבט לחלון, הוא בצדו השמאלי של השולחן. על השולחן ניירות עם כמה שרטוטים, שמזכירים את אותן הרצאות על הפיזיולוגיה הסודית. חוברת של "שנתון לפילוסופיה של הטבע" מכסה ערימת ספרים קטנה, שנראה שהם מונחים גם מסביב, אבל אי אפשר להסתכל מסביב, כי הוא תמיד מנסה להצליב איתך את מבטו, ואם איננו עושה זאת, חייבים להיזהר משובו של המבט. הוא מתחיל עם כמה משפטי הקשבה: אתה אמנם הד"ר קפקא? אתה עוסק כבר הרבה זמן בתיאוסופיה?

אבל אני מקדים עם הדברים שהכנתי מראש: אני חש כיצד חלק גדול ממהותי שואף לתיאוסופיה, ובה בעת יש לי פחד גדול ביותר מפניה. אני מפחד שתגרום לי בלבול חדש, שעלול להיות עבורי רע מאד, כי האומללות הנוכחית שלי נובעת רק מבלבול. הבלבול הזה מקורו כדלהלן: אושרי, כשרונותי וכל יכולת שאוכל לנצל איכשהו, טמונים מזמן בַּספרותי. וכאן אמנם חוויתי מצבים (לא הרבה), שלדעתי מאד קרובים למצבים בהירי הראוּת שאתה תיארת, דוקטור שטיינר, שבהם אני לגמרי חייתי באותו רעיון, אבל גם הגשמתי את אותו רעיון, ובהם לא רק חשתי בגבולות של עצמי, אלא בגבולו של האנושי בכלל. רק שלוות ההתלהבות, כפי שהיא כנראה אופיינית לבהיר הראוּת, אמנם חסרה באותם מצבים, אם גם לא לגמרי. אני מסיים בכך, שאת מיטב יצירותי לא כתבתי באותם מצבים. – על הַספרותי הזה אינני יכול לוותר כעת לגמרי, כפי שהיה צריך להיות, ואמנם מסיבות שונות. מלבד יחסיי המשפחתיים, עקב התהוותן האיטית של יצירותי ואופיין המיוחד, לא הייתי יכול להתקיים מספרות. בנוסף לכך מונעים זאת ממני גם בריאותי ואופיי, להתמסר לחיים לא בטוחים. לכן נהייתי פקיד במוסד של ביטוח סוציאלי. כעת שני המקצועות האלה אינם יכולים לעולם להתיישב זה עם זה ולאפשר אושר משותף. האושר הקטן ביותר באחד מהם הופך לאומללות גדולה במשנהו. אם בערב אחד כתבתי היטב, למחרת אני בוער במשרד ולא מסוגל להשלים דבר. התעייה הנה והנה נהיית כל הזמן גרועה יותר. במשרד אני מספיק את חובותי באופן חיצוני, אבל לא את חובותי הפנימיים, ואותם חובות פנימיים שלא מולאו הופכים לאומללות, שאיננה עוזבת אותי יותר. ולשתי שאיפות אלה שלעולם אינן מתיישבות זו עם זו, צריך אני כעת להוסיף את התיאוסופיה כשלישית? האם היא לא תפריע לשתי אלה ובעצמה תופרע משתיהן? האם אני, שכבר כעת הנני אדם כה אומלל, אוכל להוביל את השלישית למטרה? באתי, דוקטור שטיינר, לשאול אותך זאת, כי אני חושב, שאם אתה רואה אותי כשיר לכך, גם אני יכול בעצם לקחת זאת על עצמי.

הוא הקשיב בתשומת לב יוצאת דופן, מבלי להתבונן בי בגלוי ולו במעט, לגמרי מסור לדבריי. מעת לעת הנהן, מה שחשב בבירור לאמצעי עזר לריכוז עמוק. בתחילה הפריעה לו נזלת קלה, היא נזלה מאפו, שוב ושוב הוא דחף את הממחטה לעומק אפו, אצבע על כל נחיר.    

 

כאן מסתיימים דברי קפקא בנושא. מה ענה לו שטיינר, אם ענה, איננו מספר.        

 

מיומנו של פרנץ קפקא / הישיבה באוסטרו

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. לפני שנה תרגמתי כאן מתוך יומנו את סיפור אהבתו לשחקנית התיאטרון היהודי הגברת צ'יסיק, אשה נשואה ואם לשניים ומבוגרת ממנו בשנים. הקטע הבא, אף הוא מיומנו של קפקא, מתחיל בגברת צ'יסיק, אך רובו מוקדש לתיאור סיפור מפי ידידו, השחקן באותו תיאטרון יהודי, יצחק לוי, על בריחתו בנעוריו לישיבה בפולין, סיפור שעורר את סקרנותו של קפקא, שהוא עצמו התחנך בבתי ספר גרמניים ממלכתיים בפראג האוסטרו-הונגרית ובאוניברסיטה שלה, ולא הכיר מבשרו את הוויית הישיבות במזרח אירופה.

 

7 בינואר [1912]

לגברת צ'יסיק למרבה הצער יש תמיד תפקידים, שמראים רק את תמצית הווייתה. היא משחקת תמיד נשים ונערות שאומללו, הושפלו, התבזו, נפגעו, אבל לא ניתן להן זמן לפתח את אישיותן באופן טבעי. בכוח הטבעי המתפרץ, שבו היא משחקת תפקידים אלה, שרק בשיאי המשחק אפשר להיווכח מה היא מסוגלת לבצע – לעומת זאת במחזות הכתובים, עקב העושר שהם דורשים, יש רק רמזים. אחת מתנועותיה החשובות נובעת כמו מטר מן המתניים המיטלטלות מעט בנוקשות. נראה שלבתה הקטנה יש מתניים לגמרי נוקשות. כאשר השחקנים מחבקים איש את רעהו, הם אוחזים איש ברעהו בכוח כנגד הפאות.

כשעליתי לאחרונה עם לוי לחדרו, שם רצה להקריא לי את המכתב שכתב לסופר הוורשאי נומברג, פגשנו במדרגות את הזוג צ'יסיק. הם נשאו למעלה לחדרם את התלבושות שלהם ל"כל נדרי", שהיו ארוזות כמו מצות בנייר משי. נשארנו לעמוד זמן מה. יכולתי לתמוך את ידיי על המעקה ועל משפטים מודגשים. פיה הגדול נע כה קרוב אליי בצורות מפתיעות אבל טבעיות. באשמתי איימה השיחה להפוך לחסרת ניחומים, כי עקב שאיפתי לדכא במהירות כל אהבה ומסירות, הגעתי לקביעה שעסקי הלהקה עלובים, שהרפרטואר שלהם מוצה, שלכן אינם יכולים להישאר עוד זמן רב ושאיבוד העניין של יהודי פראג בהם בלתי נתפס. ביום שני הייתי צריך – כך היא ביקשה ממני – לבוא ל"ליל הסדר", למרות שכבר הכרתי את זה. אז אשמע אותם שרים את אותו השיר (בורא ישראל) שאני אוהב במיוחד, כפי שהם זכרו מהערה ישנה שלי.

"ישיבות" הן בתי ספר גבוהים לתלמוד, שהרבה קהילות בפולין וברוסיה מקיימות. ההוצאות אינן מאד גדולות, כי בתי ספר אלה מתנהלים לרוב בבניינים ישנים שאין בהם צורך, שבהם נמצאת, מלבד חדרי הלימוד וחדרי השינה של התלמידים, דירתו של ראש הישיבה, שדואג גם לשירותים נוספים לקהילה ועומד לשירותה. התלמידים אינם משלמים שכר לימוד ומקבלים את ארוחותיהם לסירוגין מחברי הקהילה. למרות שבתי ספר אלה מבוססים על האמונה המחמירה ביותר, דוקא הם הינם נקודות המוצא להתקדמות המרדנית ביותר. כי כאן נפגשים צעירים מרחוק ודוקא העניים, האנרגטיים ביותר, אלה שרוצים להתקדם מהבית, כי הפיקוח פה איננו כה מחמיר והצעירים פה תלויים זה בזה וחלקו העיקרי של הלימוד הוא משותף ויש הסברים מנוגדים למקומות קשים, כי הדתיות במולדות השונות של הסטודנטים היא שוה בחומרתה, ואיננה מעודדת במיוחד תקשורת, בעוד שהקידמה המדוכאת, בכל מקום על פי נסיבות המקום, עולה או נופלת באופנים מגוונים, כך שתמיד יש פה הרבה מה לספר – כי מעבר לצעדי הקידמה האסורים, תמיד אחד או שניים נמצאים בידי אדם יחיד – בעוד שבישיבה הם מגיעים מכל הכיוונים ויכולים להשפיע כאן באופן מיוחד, כאשר כל בעל דיעה איננו מעביר רק את הטקסט, אלא גם את האש הבוערת בו – מכל הסיבות האלה והתוצאות הנלוות אליהן יוצאים מבתי הספר האלה לאחרונה כל המשוררים, הפוליטיקאים, העיתונאים והמלומדים המתקדמים. לכן מצד אחד המוניטין של בתי הספר האלה בקרב המאמינים המחמירים מאד הורע, מצד שני זורמים אליהם יותר מקודם צעירים שואפי קידמה.

ישיבה מפורסמת היא זו של אוסטרו, מקום קטן במרחק שמונה שעות נסיעה מוורשה. כל אוסטרו היא בעצם רק קצה של חתיכה קצרה של רחוב ראשי. לוי טוען שאורכה כאורך מקל ההליכה שלו. כאשר חנה פעם באוסטרו גראף עם מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, שני הסוסים הראשונים וחלקה האחורי של המרכבה עמדו מחוץ לאוסטרו.

בגיל ארבע-עשרה לערך החליט לוי, כאשר כורח החיים בבית נראה לו בלתי נסבל, לנסוע לאוסטרו. בדיוק אביו, כאשר לקראת הערב עזב את בית המדרש, דפק על כתפו ואמר כלאחר יד, שהוא רוצה לבוא אליו מאוחר יותר, שהוא צריך לדבר איתו. מכיוון שברור היה שאין לו למה לצפות כאן מלבד נזיפות, הלך לוי ישר מבית המדרש, ללא מטען, לבוש בקפטן היותר טוב שלו, כי זה היה במוצאי שבת, ועם כל כספו, שתמיד נשא איתו, לתחנת הרכבת, ונסע ברכבת של השעה עשר לאוסטרו, שאליה הגיע בשעה שבע בבוקר. הוא הלך ישר לישיבה, שם הוא לא התבלט במראהו, כי כל אחד יכול להיכנס לישיבה ואין שום תנאי קבלה מיוחדים. יוצא דופן היה רק שהוא רצה להיכנס דוקא בזמן הזה, בקיץ, מה שאיננו נהוג, ושהיה לו קפטן טוב. אבל גם זה הסתדר במהרה, כי יהודים כאלה צעירים, שיהדותם קושרת אותם זה לזה בעוצמה בלתי מוכרת לנו, מתוודעים זה לזה בנקל. בלימודים הוא ציין לעצמו, שהוא כבר הביא עמו מהבית הרבה ידע. השיחה עם הצעירים הזרים מצאה חן בעיניו, במיוחד מכיוון שכולם, כשהם שמעו על כספו, הקיפו אותו בהצעות מכירה: אחד מהם, שרצה למכור לו "ימים", הדהים אותו במיוחד. "ימים" היו בעצם כינוי לארוחות חינם. "ימים" עמדו למכירה, משום שחברי הקהילה, שבדאגה לארוחות חינם מבלי להכיר את האדם רצו לעשות מעשה חסד, היו שווי-נפש מי יישב באותו שולחן. אם סטודנט מסוים היה מוכשר במיוחד, הוא יכול היה להצליח לקבל פעמיים ארוחות חינם באותו יום. הוא יכול היה להסתדר עם הארוחות הכפולות האלה, כי הן לא היו מאד עשירות, ואפשר היה לאכול אחרי האחת עדיין בהנאה גדולה גם את השנייה, ומפני שקרה גם, שאמנם ביום אחד היו ארוחות כפולות, אך ימים אחרים עמדו בריקנותם. למרות זאת היה כמובן כל אחד שמח כאשר נקרתה לו ההזדמנות, למכור ברווח ארוחות חינם עודפות כאלה. כאשר מישהו, כמו לוי, הגיע בקיץ, כלומר בעונה שארוחות החינם כבר חולקו מזמן, אפשר היה לקבל אותן רק באמצעות קנייה, כי ארוחות החינם העודפות מלכתחילה נקנו כולן בידי ספסרים.

הלילה בישיבה היה בלתי נסבל. אמנם כל החלונות היו פתוחים, כי הלילה היה חמים, אבל הסירחון והחום לא זזו מהחדרים, כי הסטודנטים, שלא היו להם מיטות משלהם, במקום שבו ישבו לאחרונה, מבלי להתפשט, שכבו לישון בבגדיהם המיוזעים, הכל היה מלא פרעושים. בבוקר הרטיב כל אחד בחטף את ידיו ופניו במים ומיד החל שוב ללמוד. לרוב למדו יחד, בדרך כלל שניים מספר אחד. לעתים קרובות חיברו הדיונים רבים יותר לחוג אחד. ראש הישיבה הסביר רק פה ושם את המקומות הקשים ביותר. למרות זאת לוי – הוא נשאר באוסטרו עשרה ימים, אבל ישן ואכל בפונדק – מצא שם שני חברים כלבבו (לא קל למצוא חברים, כי צריך קודם לבחון בזהירות מה טעמו של החבר ואם הוא ראוי לאמון), שב מאוחר יותר בשמחה רבה הביתה, כי היה רגיל לחיים מסודרים, ולא יכול היה לגבור על געגועיו הביתה.     

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ ה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

פרנץ קפקא מתאהב בשחקנית

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן מתוך יומניו. ידוע שקפקא התעניין בתיאטרון יידיש. אבל במה בדיוק התעניין בתיאטרון?

 

5 בנובמבר [2011]...

הצגת "בר-כוכבא"    מאת גולדפאדן. שיפוט מוטעה של המחזה בכל האולם ועל הבמה.

הבאתי איתי זר פרחים לגברת צ'יסיק שעליו תלוי כרטיס ביקור עם הכתובת "מתוך הכרת-תודה", וחיכיתי לרגע שבו אוכל להגיש לה אותו. מכיוון שההצגה התחילה מאוחר, והסצינה הראשית של הגברת צ'יסיק הובטחה לי רק במערכה הרביעית, מרוב קוצר-רוח וחשש שהפרחים עלולים לנבול, הנחתי למלצר כבר במשך המערכה השלישית (השעה היתה אחת-עשרה) להוציא את הפרחים מהעטיפה, כעת הם נחו בצד על אחד השולחנות, צוות המטבח וכמה אורחי קבע מלוכלכים הושיטו אותם זה לזה והריחו אותם, יכולתי רק לצפות בכך מודאג וזועם, לא מעבר לכך. במשך הסצינה הראשית שלה בבית הכלא אהבתי את הגברת צ'יסיק, אבל בלבי האצתי בה לסיים. לבסוף הגיעה המערכה לסופה מבלי ששמתי לב לכך בגלל פיזור הנפש שלי, המלצר הראשי הגיש את הפרחים, הגברת צ'יסיק לקחה אותם בין המסכים היורדים, היא קדה בקפל קטן של המסך ולא שבה עוד. איש לא הבחין באהבתי, ואני רציתי להראותה לכולם ובכך להפוך אותה לבעלת ערך עבור הגברת צ'יסיק. בקושי הבחין מישהו בזר. בינתיים כבר חלפה השעה שתיים, כולם היו עייפים, כמה צופים הסתלקו כבר קודם. היה לי חשק להשליך עליהם את כוסי.

היה איתי המפקח פ. מהחברה שלנו, נוצרי. הוא, שבדרך כלל חיבבתי, עצבן אותי. דאגתי היתה נתונה לפרחים, לא לענייניו. אמנם ידעתי שהוא התקשה להבין את המחזה, בעוד שלי לא היו לא זמן, לא חשק ולא יכולת להושיט לו עזרה, שהוא חשב שאיננו זקוק לה. בסופו של דבר התביישתי ממנו, שבעצמי בקושי עקבתי. הוא גם עצבן אותי בשיחה עם מכס [ברוד] ואפילו כשנזכרתי שלפני זה חיבבתי אותו ואחר כך שוב חיבבתי אותו ושהוא לא היה צריך לחשוב לרעה את התנהגותי באותו יום.

אבל לא רק אני הייתי כל כך מעוצבן. מכס חש את עצמו אחראי בגלל מאמר השבח שלו בעיתון. ליהודים שליוו את ברגמן [לימים הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן] זה היה מאוחר מדי. חברי אגודת בר-כוכבא באו בגלל שמו של המחזה ובהכרח התאכזבו. לו הכרתי את בר-כוכבא רק מהמחזה הזה, לא הייתי קורא לשום חברה על שמו. מאחור באולם היו שתי זבניות בשמלות הערב הזנותיות שלהן עם המאהבים שלהן ובמהלך סצינות המוות היה צריך להשתיק אותן בקריאות רמות. לבסוף אנשים ברחוב היכו על השמשות הגדולות מרוב כעס שהם ראו כל כך מעט מהבמה.

על הבמה היה מחסור בשכל. סטטיסטים מגוחכים, "יהודים גסים" כפי שלוי [השחקן יצחק לוי, ידידו  של קפקא] קורא להם. סוכנים נוסעים, שמלבד זאת לא קיבלו שכר. הם עסקו בעיקר בלכבוש את צחוקם או להנות ממנו, אם היתה להם כוונה טובה. עגול לחיים אחד עם זקן בלונדיני, שלמולו בקושי אפשר היה לכבוש את הצחוק, צחק על המלאכותיות של הזקָנים המודבקים, מניד את זקנו המלא, שלא הגביל את לחייו בצחוקו הבלתי צפוי אמנם. מאד קוֹמי. אחר צחק רק כשהוא רצה, אבל אז צחק הרבה. כשלוי מת תוך כדי שירה, הסתובב בזרועותיהם של שני הזקנים האלה, והיה אמור לגלוש אט אט ארצה כשהשירה גוועת, הם דחפו את ראשיהם יחד מאחורי גבו, כדי שיוכלו סופסוף, מוסתרים מהקהל (כפי שחשבו) לצחוק דיים. עוד אתמול, כשנזכרתי בכך בארוחת הצהרים, הייתי חייב לצחוק.

גברת צ'יסיק, שביקרה בכלא את הנציב הרומי השיכור (פיפס הצעיר), היתה צריכה להסיר את הקסדה שלו ולחבוש אותה בעצמה, כשהיא הסירה אותה נפלה ממנה מטפחת מקומטת, שפיפס כנראה דחף פנימה, כי הקסדה לחצה לו מדי. למרות שהוא היה חייב לדעת שעל הבמה יסירו ממנו את הקסדה, הוא שכח את שכרונו והביט בגברת צ'יסיק במבט נוזף.

דבר יפה: כשהגברת צ'יסיק הסתובבה תחת ידיהם של החיילים הרומים (שאמנם קודם לכן היא נאלצה למשוך אותם אליה, כי נראה שהם פחדו לגעת בה), כאשר תנועותיהם של שלושת האנשים עקבו בהקפדה ובמיומנות כמעט, רק כמעט, אחר קצב השירה, בשיר, שבו הם מבשרים על בוא המשיח, מבלי להפריע, רק מכוח עוצמתן, תנועות של קשת הכינור דימו נגינת נבל, בכלא, שם היא מפסיקה תכופות את שירת האבל שלה עקב צעדים קרֵבים, ממהרת אל גלגל הטחנה ומסובבת אותו בשיר עבודה, אז שוב חוזרת לשירתה ושוב לטחנה, כאילו היא שרה בחלום, כאשר פאפוס מבקר אותה, והפה שלה נפתח כמו עין ממצמצת, כמו שבכלל זווית הפה שלה כשהוא נפתח מזכירה את זווית העין. – ברדיד לבן, כמו ברדיד שחור, היא היתה יפה.

תנועות חדשות שלמדתי להכיר אצלה: לחיצת יד בעומק המחוך שאיננו באיכות טובה במיוחד, פרפור קצר של הכתפיים והמותניים מתוך בוז, במיוחד כאשר היא מפנה את גבה למבוזים.

היא הובילה את כל ההצגה כמו אם בית. היא לחשה לכולם, אבל מעולם לא דחפה את עצמה, היא הדריכה את הניצבים, ביקשה מהם, לבסוף דחפה אותם, כשזה היה הכרחי, כשלא היתה על הבמה התערבב קולה הבהיר בשירת המקהלה החלשה על הבמה, היא החזיקה את מחיצת הנייר (שבמערכה האחרונה היתה אמורה לייצג מצודה) שהניצבים הפילו עשר פעמים.

באמצעות זר הפרחים קיוויתי לספק את אהבתי אליה. זה היה לגמרי חסר תועלת. זה אפשרי רק באמצעות ספרות או משכב. אינני כותב זאת מפני שלא ידעתי את זה, אלא מפני שאולי זה טוב, לכתוב לעתים קרובות אזהרות.   

 

7 בנובמבר. יום שלישי. אתמול נסעו לבסוף השחקנים עם הגברת צ'יסיק לדרכם. ליוויתי את לוי בערב לבית הקפה, אבל חיכיתי בחוץ. לא רציתי להיכנס, לא רציתי לראות את הגברת צ'יסיק. אבל כשהלכתי מעלה מטה, ראיתי אותה פותחת את הדלת ויוצאת עם לוי החוצה. הלכתי לקראתם בברכה ופגשתי אותם באמצע הכביש. הגברת צ'יסיק הודתה לי במלים הגדולות, אך הטבעיות בהגוי שלה, על הזר. רק כעת נודע לה שהוא היה ממני. השקרן הזה לוי לא אמר לה דבר. חששתי לה, כי היא לבשה רק חולצה כהה קצרה עם שרוולים קצרים. כמעט נגעתי בה כדי להניע אותה להיכנס לבית הקפה, כדי שלא תתקרר. לא, היא אמרה, היא לא מתקררת, יש לה צעיף, והיא הרימה אותו מעט כדי להראותו והידקה אותו סביב החזה. לא יכולתי לומר לה, שלא בדיוק חששתי לה, אלא רק שמחתי למצוא רגש שבו יכולתי לבטא את אהבתי, ולכן אמרתי לה שוב שאני חושש.

בינתיים יצאו החוצה גם בעלה, ילדיה ומר פיפס. והתברר שבכלל לא הוחלט שעליהם לנסוע לברין, כפי שלוי אמר לי. פיפס היה אפילו נחוש לנסוע לנירנברג. זה יכול להיות הכי טוב, קל יותר למצוא שם אולם, הקהילה היהודית גדולה, והנסיעה הלאה ללייפציג וברלין נוחה מאד. מלבד זאת הם התייעצו כל היום, ולוי שיָשן עד ארבע, הניח להם פשוט לחכות ולאחר את הרכבת של שבע וחצי לברין. בנימוקים האלה נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו לשולחן, אני מול הגברת צ'יסיק. כל כך רציתי להבריק, לכשעצמו זה לא נראה קשה, הייתי צריך רק להכיר כמה קווי רכבת, להבדיל בין התחנות, להוביל החלטה בין נירנברג לבין ברין, אבל לפני הכל להסות את פיפס, שהתנהל כמו בר-כוכבא שלו ושעם צעקותיו התמודד לוי מאד בחכמה, גם אם שלא במתכוון, באמצעות פטפוט מאד מהיר ובלתי פוסק, שלפחות באותה עת היה במידה רבה בלתי מובן לי. במקום להבריק ישבתי שקוע בכורסתי, העברתי את מבטי בין פיפס לבין לוי, ורק פה ושם בדרך זו פגשתי את עיניה של הגברת צ'יסיק, אך כאשר השיבה לי מבט (היא יכלה רק לחייך אלי, עקב התרגשותו של פיפס) הסתכלתי הצדה. זה לא היה חסר טעם, בינינו לא יכול היה להיות שום חיוך על התרגשותו של פיפס. לכך הייתי רציני מדי למול פניה ומרוב רצינות הייתי לגמרי מותש. אם רציתי לצחוק על משהו, יכולתי להסתכל מעבר לכתפה בגברת השמנה, ששיחקה בבר-כוכבא את הנציבה. אבל בעצם גם להסתכל עליה ברצינות לא יכולתי, כי זה היה אומר שאני אוהב אותה. אפילו פיפס הצעיר מאחורי בכל תמימותו היה חייב להבחין בכך. וזה היה באמת בלתי מתקבל על הדעת. אני, איש צעיר, שחושבים לבן שמונה-עשרה, מצהיר לפני יושבי בית הקפה סבוי, בחוג המלצרים העומדים סביב, לפני שולחן השחקנים, על אהבתו לאשה בשנות השלושים לחייה, שבקושי מישהו חושב ליפה, שיש לה שני ילדים בני עשר ושמונה, שבעלה יושב לידה, שהיא מופת למכובדות ולהסתפקות במועט, והוא לגמרי מכור לה, וכעת בא מה שבעצם ראוי יותר לציון, שאמנם איש לא הבחין עוד בכך – הוא מוותר מיד על הגברת, כפי שהיה מוותר עליה לו היתה צעירה ופנויה. האם עלי להיות אסיר-תודה או לקלל, שלמרות כל האומללות אני יכול עדיין לחוש אהבה, אהבה שאיננה ארצית, אמנם ליצורים ארציים?

גברת צ'יסיק היתה יפה אתמול. היופי הנורמלי של הידיים הקטנות, האצבעות הקלות, אמות הידיים המעוגלות, הכה מושלמות לכשעצמן, שאפילו המבט הבלתי מורגל בעירום זה איננו מניח לחשוב על שאר הגוף. השיער המחולק לשני גלים, שמנורת הגז מאירה באור בהיר, העור המעט מלוכלך בזווית הפה. פיה נפתח כמו לתלונה של ילד, נמשך מעלה ומטה במפרצים מעוצבים בעדינות. חושבים שעיצוב מלה יפה זה, שאורו של הצליל מפיץ במלים ובקצה הלשון שומר על המתוה הטהור של המלה, יכול להצליח רק פעם אחת, ומדהים כאשר הוא מתמיד. מצח לבן נמוך. הפודרה, שאת השימוש בה ראיתי עד כה, שנאתי, אבל אם הצבע הלבן הזה, רדיד זה המרחף נמוך מעל העור של צבע חלב דהוי מעט, מקורו בפודרה, הרי כולם צריכים להתפדר. היא הניחה שתי אצבעות בזווית פיה הימנית, אולי אפילו דחפה לפיה את קצות האצבעות, אולי אפילו הכניסה לפיה קיסם שיניים. לא ראיתי בדיוק את האצבעות האלה, אבל זה נראה כאילו הובילה קיסם שיניים לשן חלולה והניחה לו לנוח שם רבע שעה.          

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן חלק שני

חלקו הראשון של הסיפור

למטה במסדרון ליד הדלת התחתונה, שדרכה נכנסים לדירת המרתף של המשרתת, עומד בנה הקטן בן העשר, העתק של אמו. שום כיעור של הזְקֵנָה לא נגרע מפני הילד שלו. עקום-רגליים, ידיו בכיסי מכנסיו הוא עומד שם ונוהם, כי הוא סובל כבר כעת מזפקת ויכול לנשום רק בקושי. אם במקרים אחרים כשהילד עומד בדרכו של בלומפלד הוא מחיש את צעדיו, כדי לחסוך מעצמו מחזה זה ככל שניתן, היום הוא כמעט רוצה להישאר לעמוד לידו. גם אם הילד בא לעולם מאשה זו ונושא את כל הסימנים למוצָאו, בכל זאת הוא עדיין ילד, בראש חסר צורה זה יש בכל זאת מחשבות ילדותיות, אם מישהו יפנה אליו בצורה מובנת וישאל אותו משהו, הוא כנראה יענה בקול ברור, תמים ומכבד, וגם את הלחיים האלה אפשר ללטף לאחר שאדם מתגבר על עצמו. כך חושב בלומפלד, אך בכל זאת הולך הלאה. ברחוב הוא שם לב שמזג האוויר ידידותי יותר, משחשב בחדרו. ערפל הבוקר התפוגג והופיעו שמיים כחולים, שרוח עוצמתית ניקתה. בלומפלד מודה לכדורים על כך שיצא מחדרו הרבה יותר מוקדם מהרגיל. אפילו את העיתון הוא שכח על השולחן מבלי שקרא אותו. בכל מקרה הוא הרוויח כך הרבה זמן ויכול ללכת כעת לאטו. ראוי לציין כמה מעט דאגה גורמים לו הכדורים, מאז שנפרד מהם. כל עוד הם היו מאחוריו, יכלו לחשוב שהם שייכים אליו, למשהו שחייבים להביא בחשבון בשיפוט של אישיותו. כעת לעומת זאת הם רק כלי משחק בבית בארון, וכך עלה בדעתו של בלומפלד, שאולי הדרך הטובה ביותר להפוך את הכדורים לבלתי-מזיקים, היא להוביל אותם לייעודם האמיתי. שם במבואה עוד עומד הילד. בלומפלד ייתן לו את הכדורים במתנה, לא בהשאלה אלא בפירוש במתנה, מה שבוודאי שוה-ערך לפקודת חיסול שלהם. וגם אם הם יישארו במצב טוב, עדיין בידיו של הילד הם יהיו עוד פחות משמעותיים מאשר בארון - כל הבית יראה את הילד משחק בהם, ילדים אחרים יצטרפו, הדעה הכללית שמדובר פה בכדורי משחק ולא במלווים של חיי בלומפלד, תהיה בלתי ניתנת לערעור ולסתירה. בלומפלד רץ חזרה הביתה. בדיוק ירד הילד במדרגות למרתף ורצה לפתוח את הדלת. בלומפלד חייב איפוא לקרוא לילד ולבטא את שמו, שמגוחך כמו כל מה שקשור בילד. "אלפרד, אלפרד", הוא קורא. הילד מתמהמה זמן רב. "בוא הנה", קורא בלומפלד, "אני אתן לך משהו". שתי הבנות הקטנות של השוער יצאו מן הדלת שממול ונעמדו בסקרנות מימינו ומשמאלו של בלומפלד. הן תופסות הרבה יותר מהר מהילד ואינן מבינות מדוע אינו בא מיד. הן מנפנפות לו, בלי לגרוע עין מבלומפלד, אבל אינן יכולות להבין, איזו מתנה מצפה לאלפרד. הסקרנות מציקה להן והן מקפצות מרגל לרגל. בלומפלד צוחק בה במידה להן וגם לילד. נראה שהלה כבר דן ושקל הכל וכעת עולה במדרגות נוקשה ומגושם. הוא איננו מתעלם ולו לרגע מאמו שגם היא מופיעה בדלת המרתף.  בלומפלד צועק בקול רם, כדי שגם המשרתת תבין אותו, ותפקח, במקרה שיהיה צורך בכך,על ביצוע ההצעה שלו. "יש לי למעלה בחדר שלי", אומר בלומפלד, "שני כדורים יפים. אתה רוצה אותם?" הילד רק מעקם את פיו. הוא איננו יודע כיצד עליו לנהוג. הוא מסתובב ומביט במבט שואל למטה אל אמו. אבל הילדות מיד מתחילות לקפץ סביב בלומפלד ומבקשות את הכדורים. "אתן גם תוכלו לשחק בהן", אומר להן בלומפלד, אבל ממתין לתשובתו של הילד. הוא יכול היה לתת מיד את הכדורים לילדות, אבל הן נראות לו קלות דעת מדי ויש לו כעת יותר אמון בילד. זה קיבל בינתיים את עצתה של אמו, מבלי שהוחלפה ביניהם מלה, ומהנהן בהסכמה לבלומפלד שחזר על שאלתו. "אז שים לב", אומר בלומפלד, שברצון מתעלם מכך שהוא לא יקבל כאן שום תודה על המתנה שלו, "לאמא שלך יש מפתח לחדר שלי, אז אתה צריך לשאול אותו ממנה. אני נותן לך כאן את המפתח לארון הבגדים שלי, ובארון הבגדים הזה נמצאים הכדורים. תנעל שוב את הארון ואת החדר בזהירות. אבל עם הכדורים אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ואתה לא צריך להחזיר אותם. הבנת אותי?" אבל למרבה הצער הילד לא הבין. בלומפלד רצה שהכל יהיה ברור במיוחד ליצור הזה, קשה ההבנה עד אין קץ, אבל דוקא בגלל כוונתו זו חזר על הכל יותר מדי, ויותר מדי דיבר לחילופין על מפתחות, חדר וארון, והילד ראה אותו עקב כך לא כמיטיבו אלא כמסית ומדיח. אמנם הילדות תפסו הכל מיד, נדחקו אל בלומפלד ופשטו את ידיהן אל המפתחות. "חכו רגע", אמר בלומפלד וכבר התרגז על הכל. גם הזמן חלף, הוא לא יכול להתעכב עוד הרבה. לו רק אמרה המשרתת שהיא הבינה אותו ושהיא תסדר הכל נכון בשביל הילד. במקום זאת היא ממשיכה לעמוד למטה ליד הדלת, מחייכת חיוך גנדרני כמו כבדת שמיעה מבוישת, וחושבת אולי שבלומפלד למעלה הוקסם פתאם מִבְּנָה ומרביץ בו תורה. בלומפלד מצדו איננו יכול לרדת למטה במדרגות למרתף ולצעוק באוזני המשרתת את בקשתו שבנה יואיל לרצות בחסדי האל לשחרר אותו מהכדורים. הוא כבר כפה על עצמו מספיק אם הוא רוצה להפקיד את מפתח ארון הבגדים שלו ליום שלם בידי המשפחה הזו. לא כדי לחוס על עצמו הוא מוסר כאן את המפתח לילד, במקום להוביל אותו בעצמו למעלה ולמסור לו שם את הכדורים. הרי הוא איננו יכול למעלה לתת תחילה את הכדורים במתנה, ואז, כפי שצפוי שיקרה, לקחת אותם מיד חזרה מהילד, בכך שהוא ימשוך אותם אחריו כמו בני לוויה. "עדיין אינך מבין אותי?" שואל בלומפלד כמעט בצער, לאחר שפצח בהסבר חדש, אבל שוב הפסיק אותו מיד לנוכח מבטו הריק של הילד. כזה מבט ריק הופך אותך לחסר-אונים. הוא עלול לפתות אותך לומר הרבה יותר משרצית, רק כדי למלא את הרִִִיק הזה בהבנה.  

"אנחנו נביא לו את הכדורים", קוראות אז הילדות. הן ערמומיות. הן הבינו שהן תוכלנה לקבל את הכדורים רק בתיווך כלשהו של הילד, אבל שהן חייבות להסדיר את התיווך הזה בעצמן. מחדרו של השוער מכה שעון ומורה לבלומפלד למהר. "אז תקחו את המפתח", אומר בלומפלד, והמפתח יותר נמשך מידו מאשר הוא מוסר אותו. הביטחון שבו היה נותן את המפתח לילד היה רב יותר לאין ערוך. "את המפתח לחדר תקחו למטה מהגברת", מוסיף בלומפלד, "וכשתחזרו עם הכדורים, אתן חייבות לתת את שני המפתחות לגברת." "כן כן", קוראות הילדות ורצות מטה במדרגות. הן יודעות הכל, בהחלט הכל, וכאילו נדבק בלומפלד מקהות ההבנה של הילד, הוא בעצמו איננו מבין כעת איך הן יכלו לקלוט מהר כל כך את כל הסבריו.

כעת הן כבר מושכות למטה בשמלתה של המשרתת, אבל בלומפלד איננו יכול, למרות הפיתוי לכך, לההמשיך להסתכל. כיצד תבצענה את משימתן, ולא רק בגלל שכבר מאוחר, אלא בגלל שאיננו רוצה להיות נוכח כשהכדורים יצאו לחופשי. הוא אפילו רוצה להיות במרחק כמה רחובות, כשהילדות תפתחנה למעלה את דלת חדרו. הרי כלל איננו יודע, למה הוא עוד יכול לצפות מהכדורים. וכך הוא צועד החוצה בפעם השנייה הבוקר. הוא הספיק עוד לראות איך המשרתת ממש התגוננה מפני הילדות, והילד הניע את רגליו העקומות כדי לבוא לעזרת אמו. בלומפלד איננו תופס מדוע אנשים כמו המשרתת גדלים בעולם ומתרבים.

במשך הדרך למפעל ההלבשה התחתונה שבו מועסק בלומפלד, מקבלות המחשבות על העבודה אט אט עדיפות על כל האחרות. הוא מחיש את צעדיו ולמרות העיכוב, באשמת הילד, הוא הראשון במשרדו. המשרד הזה הינו חלל עם אשנב זכוכית, יש בו שולחן כתיבה עבור בלומפלד ושתי מכתבות עבור המתמחים הכפופים לבלומפלד. למרות שהמכתבות האלה כל כך קטנות וצרות, כאילו נועדו לתלמידי בית-ספר, בכל זאת מאד צפוף במשרד ואסור למתמחים לשבת, כי אז לא יהיה מקום לכורסה של בלומפלד. אז הם עומדים כל היום לחוצים למכתבות שלהם. זה כמובן מאד לא נוח להם, אבל זה מקשה גם על בלומפלד להתבונן בהם. לעתים הם נדחקים בהתלהבות למכתבה, אבל לא כדי לעבוד, אלא כדי להתלחש איש עם רעהו או אפילו להתנמנם. לבלומפלד יש הרבה התרגזויות איתם. הם בכלל לא עוזרים לו מספיק בעבודה הענקית שמוטלת עליו. עבודתו היא לדאוג לכל תנועת הסחורות והכסף עם עובדות הבית, שבית החרושת מעסיק לצורך ייצור סחורות איכות מסוימות. כדי לשפוט את גודלה של העבודה הזו, צריך מבט קרוב יותר במכלול הנסיבות. אבל מבט כזה, מאז נפטר לפני מספר שנים הממונה הישיר על בלומפלד, אין עוד לאיש. לכן גם בלומפלד איננו יכול עוד להעניק למישהו את הרשות לשפוט את עבודתו. למשל בעל בית החרושת, מר אוטומאר, מזלזל במופגן בעבודתו של בלומפלד, הוא כמובן מכיר בשירותים שבלומפלד העניק במהלך עשרים שנותיו בבית החרושת, והוא מכיר בהם לא רק כי הוא מוכרח, אלא גם מפני שהוא מוקיר את בלומפלד כאדם נאמן וראוי לאמון, ובכל זאת הוא מזלזל בעבודתו, כלומר הוא מאמין, שאפשר לבצע אותה ביתר פשטות ולפיכך מכל בחינה ביתר יעילות מכפי שבלומפלד עושה. אומרים, וזה לגמרי לא בלתי ראוי לאמון, שאוטומאר מראה את עצמו לעתים כה רחוקות במחלקה של בלומפלד רק כדי לחסוך לעצמו את הכעס, שגורמות לו שיטות העבודה של בלומפלד. בוודאי עצוב לבלומפלד להיות כה בלתי-מוערך, אבל אין לכך פיתרון: כי איננו יכול להכריח את אוטומאר לשהות במחלקתו של בלומפלד חודש ללא הפסקה, ללמוד את סוגי העבודות המגוונות שיש להתמודד איתן כאן, ליישם את שיטות העבודה שלו הטובות יותר לכאורה, ועקב קריסת המחלקה, שזו תהיה בהכרח התוצאה, להשתכנע בערכו של בלומפלד. לכן בלומפלד מספק את עבודתו ללא רבב כמו קודם, נבהל קצת כאשר אוטומאר מופיע לאחר זמן ארוך, עושה מתוך תחושת חובה של עובד לאדונו ניסיון דל, להסביר לאוטומאר עשייה כזו או אחרת, שעל כך הלה מהנהן ללא מלה בעיניים מושפלות והולך הלאה. בלומפלד סובל מהזלזול הזה פחות מאשר מהמחשבות, שאם ייאלץ פעם לעזוב את משרתו, התוצאה המיידית תהיה אנדרלמוסיה גדולה שאיש לא יוכל להתיר, כי הוא לא הכיר איש בבית החרושת שהיה מסוגל להחליף אותו ולקבל עליו הלכה למעשה את מִשְׂרָתוֹ, כך שיִמָּנְעוּ מבית החרושת ולוּ רק התקלות החמורות ביותר במשך חודָשִׁים. כאשר האדון מזלזל במישהו, העובדים מנסים כמובן להתעלות עליו. הדבר מפחית מערך כל עבודה של בלומפלד – איש איננו רואה לנכון, לצורך השתלמותו, לעבוד זמן מה במחלקה של בלומפלד, וכאשר מתקבלים עובדים חדשים, איש איננו מופנה למחלקה של בלומפלד מיוזמתו. כתוצאה מכך חסר למחלקה של בלומפלד דור המשך. אלה היו שבועות של המאבק הקשה ביותר כאשר בלומפלד, שעד כה טיפל בכל במחלקתו לגמרי לבד, בעזרת עוזר אחד בלבד, דרש להעסיק מתמחה. כמעט בכל יום הופיע בלומפלד במשרדו של אוטומאר והסביר לו ברוגע ובפירוט מדוע נחוץ מתמחה במחלקה הזו. הוא איננו נחוץ מפני שבלומפלד רוצה לחוס על עצמו. בלומפלד איננו רוצה לחוס על עצמו, הוא עשה את חלקו המוגזם ולא חשב להפסיק זאת, אבל מר אוטומאר צריך רק לחשוב, איך העסק התפתח במשך השנים, כל המחלקות הוגדלו בהתאם, רק המחלקה של בלומפלד תמיד נשכחת. ואיך העבודה גדלה דוקא שם! כשבלומפלד הגיע, מר אוטומאר בוודאי כבר איננו יכול להיזכר באותם זמנים, היה צריך להתעסק שם עם בערך עשר תופרות, וכיום נע מספרן בין חמישים לששים. עבודה כזו דורשת כוחות. בלומפלד יכול לערוב לכך, שהוא מכלה את כל כולו למען העבודה, אבל לכך שהוא יתמודד עם כל כולה, לכך איננו יכול לערוב עוד מכאן ואילך. מר אוטומאר אמנם מעולם לא דחה במפורש את בקשתו של בלומפלד, דבר כזה הוא לא היה מסוגל לעשות לפקיד זקן, אבל הצורה שבה הוא בקושי הקשיב, דיבר עם אנשים אחרים בפני בלומפלד המבקש, נתן הסכמה חלקית, ובתוך כמה ימים שוב שכח הכל – זה היה באמת מעליב. לאו דוקא לבלומפלד, בלומפלד איננו הוזה. יפים ככל שיהיו הכבוד וההכרה, בלומפלד יכול בלעדיהם, הוא יתמיד בשלו למרות הכל, כל עוד זה עובד איכשהו, בכל מקרה הוא צודק, וצדק חייב לזכות בהכרה גם אם זה נמשך קצת יותר זמן. כך בעצם קיבל בלומפלד בסופו של דבר אפילו שני מתמחים, אמנם איזה מין מתמחים. אפשר היה לחשוב שאוטומאר הבין, שעל ידי הקצאת מתמחים אלה הוא יכול להראות את זלזולו במחלקה עוד יותר מאשר על ידי הסירוב להקצאתם. ייתכן אפילו, שאוטומאר דחה את בלומפלד זמן כה רב מפני שחיפש שני מתמחים כאלה, וזמן כה רב, מה שסביר, לא הצליח למצוא כאלה. וכעת בלומפלד איננו יכול להתלונן, כי אפשר לצפות מה ישיבו לו: הוא קיבל אפילו שני מתמחים, בעוד שדרש רק אחד. אוטומאר ניהל את הכל בכזו פקחות. כמובן שבלומפלד התלונן למרות זאת, אבל רק משום שמצוקתו ממש דחפה אותו לכך, לא משום שהוא קיווה כעת לעוד עזרה. הוא גם לא התלונן בתוקף, אלא רק דרך אגב, כאשר נקרתה לו ההזדמנות. למרות זאת התפשטה מיד בקרב עמיתיו שוחרי הרע השמועה, שמישהו שאל את אוטומאר, האם ייתכן שבלומפלד, שקיבל כעת כזו עזרה יוצאת דופן, עדיין תמיד מתלונן. על כך השיב אוטומאר שזה נכון, שבלומפלד עדיין תמיד מתלונן, אבל בצדק. הוא אוטומאר, צפה זאת בסופו של דבר, והוא מתכוון להקצות לבלומפלד לאט לאט מתמחה לכל תופרת, כלומר ששים בסך הכל. ואם גם אלה לא יספיקו, הוא ישלח עוד נוספים, והוא לא יפסיק עד להשלמתו של בית המשוגעים שמתפתח כבר שנים במחלקה של בלומפלד. ההערה הזאת אמנם חיקתה היטב את אורח הדיבור של אוטומאר, אבל הוא עצמו, בכך לא היה לבלומפלד ספק, היה רחוק מאד מלהתבטא ולו גם באופן דומה לכך אודות בלומפלד. הכל היה המצאה של הבטלנים מהמשרד בקומה הראשונה, בלומפלד מתעלם מזה – לו רק יכול היה להתעלם בשלווה כזו גם מנוכחותם של המתמחים. אבל הם עומדים שם וכבר אי אפשר לסלקם. ילדים חיוורים, חלשים. לפי מסמכיהם כבר עברו את גיל בית הספר, אבל קשה היה להאמין שכך הדבר במציאות. איש לא היה רוצה להפקיד אותם בידי מורה, כל כך ברור היה שמקומם עדיין תחת סינור אִמָּם. הם עדיין לא יכלו לנוע בתבונה. עמידה ממושכת התישה אותם נוראות במיוחד בתקופה הראשונה. אם לא השגיחו עליהם, הם מיד התכופפו בחולשתם, עמדו כפופים ושמוטים באחת הפינות.  בלומפלד ניסה לגרום להם להבין, שהם יהפכו לנכים לכל חייהם, אם ייכנעו כך לנוחות. להטיל על המתמחים לבצע תנועה קטנה כלשהי, היה בגדר העזה. פעם היה על אחד מהם ללכת כמה צעדים. הוא רץ בהתלהבות יתר עד שהיכה בברכו במכתבה ונפצע. החדר היה מלא תופרות, המכתבות מלאות סחורה, אבל בלומפלד נאלץ לזנוח הכל ולקחת את המתמחה המייבב למשרד ולחבוש לו שם תחבושת קטנה. אבל גם ההתלהבות הזו של המתמחים היתה חיצונית בלבד. כמו ילדים אמיתיים הם חפצו לפעמים להצטיין. אבל לעתים הרבה יותר קרובות או הרבה יותר, כמעט תמיד, הם רצו רק לאחז את עיני הממונה עליהם ולרמותו. פעם בזמן העבודה הרבה ביותר רדף אחריהם בלומפלד שטוף-זיעה והבחין, כיצד חבויים בין צרורות של סחורה החליפו ביניהם סימנים. הוא היה רוצה להנחית אגרופים על ראשיהם, זה יכול היה להיות העונש היחיד האפשרי להתנהגות כזו, אבל אלה היו ילדים. בלומפלד לא היה מסוגל להכות ילדים מכות רצח. וכך הוא התענה איתם הלאה. מלכתחילה הוא דימיין שהמתמחים יעזרו לו במשא ומתן הישיר, שבזמן חלוקת הסחורות דרש כל כך הרבה מתח ועירנות. הוא חשב שהוא יעמוד באמצע מאחורי המכתבה, מפקח תמיד על הכל ודואג לרישומים, בעוד שהמתמחים ירוצו אנה ואנה על פי פקודתו ויחלקו הכל. הוא דימיין לעצמו שאת הפיקוח שלו, אשר עירני ככל שיהיה, אין די בו למצבי לחץ שכאלה, תשלים תשומת-הלב מצד המתמחים, ושאט אט המתמחים האלה יצברו ניסיון, לא יישארו תלויים בכל פרט בהנחיותיו, ולבסוף ילמדו להבחין בעצמם בין התופרות, באשר לצורך בסחורות ולמידת האמון שאפשר לתת בהן. ביחס למתמחים האלה, היו אלה תקוות שוא. בלומפלד נוכח מיד, שאסור לו בכלל להניח להם לדבר עם התופרות. לתופרות מסוימות הם לא ניגשו מלכתחילה, כי חשו דחייה או פחד מפניהן, לעומת זאת האחרות, אלו שהם חיבבו, הם רצו לקראתן לעתים קרובות עד הדלת. לאלה הם הביאו מה שרק ביקשו, דחפו להן את זה, גם אם התופרות היו זכאיות לקבל זאת, כאילו בסודיות, אספו בכוננית ריקה עבור המועדפות חתיכות בד שונות, שאריות חסרות ערך, אבל גם זוטות שימושיות, כבר מרחוק נופפו להן בשביעות רצון מאחורי גבו של בלומפלד, וקיבלו בתמורה סוכריות שנדחפו לתוך פיהם. בלומפלד אמנם שם קץ מיד למטרד זה, וכאשר התופרות באו גירש אותם לתָּאָם, אבל עוד זמן רב הם חשבו זאת לעוול גדול, מחו, שברו בזדון את נוצות הכתיבה, ולעתים דפקו ברעש על הזכוכית, אמנם מבלי שהעזו להרים את הראש, כדי לעורר את תשומת לבן של התופרות למה שלדעתם נאלצו לסבול מבלומפלד.

את העוול שהם עצמם גורמים, הם אינם יכולים להבין. כך למשל הם באים כמעט תמיד באיחור למשרד. בלומפלד, שממונה עליהם, חשב זאת משחר נעוריו למובן מאליו, שמופיעים לפחות חצי שעה לפני תחילת העבודה. לא שאפתנות, לא תודעת חובה מוגזמת, רק תחושה מסוימת של הגינות הניעה אותו לכך. בלומפלד אנוס לרוב להמתין למתמחים שלו יותר משעה. כשהוא לועס את כריך ארוחת הבוקר הוא נוהג לעמוד מאחורי המכתבה באולם, ותוך כדי הלעיסה הוא מסכם את החשבונות בפנקסים הקטנים של התופרות. מיד הוא שוקע בעבודה ואיננו חושב על שום דבר אחר. לכן הוא כה נחרד פתאם, והנוצה בידיו רועדת עוד זמן מה לאחר מכן. אחד המתמחים הסתער פנימה, כאילו עמד להתמוטט, ביד אחת נאחז במשהו בכל הכוח, ביד השנייה לחץ על חזהו הנושם בקושי – אבל כל זה נועד רק לספק תירוץ לאיחור, שהיה כה מגוחך, שבלומפלד בכוונה התעלם ממנו, כי לולא עשה כן, היה נאלץ להלקותו  כדין. אבל כך הוא צפה בו רק לזמן קצר ואז הראה בידו המושטת על התא ופנה שוב לעבודתו. כעת אפשר היה לצפות שהמתמחה ישתכנע בטוב לבו של הממונה עליו וימהר למקום העמידה שלו. לא, הוא איננו ממהר. הוא מרקד, הוא הולך על קצות האצבעות, רגל אחר רגל. האם הוא רוצה להלעיג על הממונה עליו? גם זה לא. זו שוב אותה תערובת של פחד ושביעות רצון עצמית, שכנגדה אנו חסרי אונים. כיצד אפשר להסביר זאת אחרת שבלומפלד, היום, כאשר באופן בלתי רגיל הגיע בעצמו למשרד באיחור, כעת לאחר המתנה ארוכה – לבדוק את הפנקס לא היה לו חשק – מביט דרך ענני האבק, שהמשרת חסר-הדעת הפריח לפניו מעלה עם המטאטא, צופה בשני המתמחים ברחוב, כיצד הם מגיעים בשלווה. הם צמודים חזק זה לזה ונראה שיש להם דברים חשובים לספר איש לרעהו, שבוודאי קשורים לעסק לכל היותר בקשר אסור. ככל שהם קרבים לדלת הזכוכית, כך הם מאטים את צעדיהם. לבסוף תופס אחד מהם את הידית, אבל איננו לוחץ אותה למטה, הם עדיין מספרים זה לזה, מקשיבים וצוחקים. "תפתח אדוני", צועק בלומפלד בידיים מורמות למשרת. אבל כשהמתמחים נכנסים, בלומפלד איננו רוצה להתעמת עוד, הוא איננו עונה על ברכתם והולך לשולחן הכתיבה שלו. הוא מתחיל לחשב, אבל מרים את מבטו מדי פעם לראות מה עושים המתמחים. האחד נראה מאד עייף ומשפשף את עיניו: כאשר תלה את מעילו על הוו, הוא ניצל את ההזדמנות ונשאר להישען עוד קצת על הקיר. ברחוב הוא היה רענן, אבל קרבתה של העבודה מעייפת אותו. למתמחה האחר לעומת זאת היה חשק לעבוד, אבל רק לעבודות מסוימות. כך רצונו מאז ומתמיד, שירשו לו לטאטא. אמנם זו עבודה שלא נועדה לו. הטאטוא נועד למשרת בלבד. לכשעצמו לא היתה לבלומפלד שום התנגדות לכך שהמתמחה יטאטא, אם המתמחה רוצה לטאטא – גרוע יותר מן המשרת אי אפשר לעשות זאת. אבל אם המתמחה רוצה לטאטא, שיואיל לבוא מוקדם יותר, לפני שהמשרת מתחיל לטאטא, ושלא ינצל לשם כך את הזמן שבו הוא מחויב אך ורק לעבודות המשרד. אבל אם הנער הצעיר אטום לכל מחשבה נבונה, הרי לפחות המשרת, קשיש עיוור למחצה זה, שהבעלים בוודאי לא היה סובל בשום מחלקה אחרת מלבד זו של בלומפלד, ושרק בחסדו של אלהים ושל הבעלים הוא חי עדיין, לפחות המשרת הזה יכול היה להיות ותרן ולמסור את המטאטא לרגע לצעיר, שאכן הוא מגושם, מיד היה הלה מאבד את החשק לטאטא ורץ אחרי המשרת עם המטאטא כדי להניעו שוב לטאטא. אך נראה שהמשרת דוקא לגבי הטאטוא חש אחראי במיוחד, רואים איך כשהצעיר רק מתקרב אליו, הוא מנסה לתפוס את המטאטא טוב יותר בידיו הרועדות. עדיף שיעמוד בשקט ויניח למטאטא, כדי שיוכל להטות כל תשומת לב להחזקתו במטאטא. המתמחה מבקש כעת לא במלים, כי הוא מפחד מבלומפלד, שגלוי לעין שהוא מחשב. מלים רגילות גם לא היו מועילות, כי המשרת קולט רק אם צועקים חזק. המתמחה מושך איפוא תחילה את המשרת בשרוול. המשרת יודע כמובן במה מדובר, הוא מביט במתמחה במבט עגמומי, מניד בראשו ומושך אליו את המטאטא קרוב יותר, עד לחזהו. כעת מקפל המתמחה את ידיו ומבקש. אמנם אין לו שום תקוה להשיג משהו באמצעות בקשה. הבקשה רק משעשעת אותו ולכן הוא מבקש. המתמחה השני מלווה את המהלך בצחוק חרישי וברור שהוא מאמין, אם גם בלתי נתפס כיצד, שבלומפלד איננו שומע אותו. על המשרת הבקשה איננה עושה שום רושם. הוא מסתובב ומאמין שכעת הוא שוב יכול להשתמש במטאטא בביטחון. אבל המתמחה עוקב אחריו בניתור על בהונות הרגליים ומשפשף את שתי ידיו זו בזו בתחינה, ומבקש כעת מהצד הזה. הפניות האלה של המשרת והניתור של המתמחה אחריו חוזרים על עצמם שוב ושוב. לבסוף חש עצמו המשרת חסום מכל צדדיו ומבחין במה שיכול היה להבחין בתמימות הקלה ביותר מיד בהתחלה, שהוא יותש לפני המתמחה. בעקבות זאת הוא מבקש עזרה חיצונית, מאיים על המתמחה באצבעו ומצביע על בלומפלד, שאצלו יתלונן אם המתמחה לא יניח לו. המתמחה מבין כעת, שאם הוא בכלל רוצה לקבל את המטאטא, הוא חייב למהר, אז הוא תופס את המטאטא בחוצפה, צעקה בלתי רצונית של המתמחה השני מעידה על ההכרעה הקרבה. אמנם הפעם המשרת הציל את המטאטא, בכך שנסוג צעד אחורה ומשך אותו אליו. אבל כעת המתמחה אינו מוותר עוד, בפה פעור ועיניים בורקות הוא קופץ קדימה, המשרת רוצה לברוח, אבל רגליו הזקנות רועדות במקום לרוץ, המתמחה מתנפל על המטאטא, וגם אם איננו תופס אותו, הוא מצליח לגרום לכך שהמטאטא נופל וכך המשרת מאבד אותו. ברור שגם המתמחה מאבד אותו, כי בנפילת המטאטא קופאים תחילה כל השלושה, שני המתמחים והמשרת, כי עכשיו הכל גלוי בהכרח לבלומפלד. בלומפלד מביט בעצם מעל לאשנב שלו, כאילו רק כעת הבחין בכך, במבט קפדני ובוחן עינו קולטת הכל, גם המטאטא על הרצפה לא נעלם ממנו. אם מפני שהשתיקה נמשכה זמן רב מדי, ואם מפני שהמתמחה האשם לא היה מסוגל לדכא את תאוותו לטאטא, בכל מקרה הוא רכן, אמנם מאד בזהירות, כאילו הוא תופס חיה ולא מטאטא, לקח את המטאטא, ליטף איתו את הרצפה, אבל מיד השליך אותו בבהלה, כשבלומפלד זינק וצעד מתוך תאו. "שניכם לעבודה ולא לזוז יותר," צעק בלומפלד והראה בידו הפשוטה לשני המתמחים את הדרך למכתבותיהם. הם מצייתים מיד, אבל לא מבוישים בראש מושפל, אלא הם מסתובבים זקופים אל בלומפלד ומביטים נדהמים בעיניו, כאילו רצו למנוע ממנו להכות אותם. ואמנם הם יכלו ללמוד דיים מהניסיון, שבלומפלד בעיקרון לעולם איננו מכה. אבל הם מבועתים ומנסים תמיד וללא כל עידון להגן על זכויותיהם האמיתיות או המדומות.

סוף הטקסט

 

כאן סיים קפקא את הכתיבה מבלי להמשיך את הסיפור, שכפי שציין ביומנו, לא נשא חן בעיניו, ולא נוכל עוד לדעת מה קרה לבלומפלד, לכדורים המקפצים אחריו או למתמחים המקפצים לפניו, שאולי הם השתקפויות אלה של אלה, ומזכירים גם את שני העוזרים של ק. ברומן "הטירה" שהולכים אחריו לכל מקום והם בעצם מטרד ולא עזר כנגדו. יש לא מעט אכזריות ביחסי האנוש המתוארים בסיפור, שאולי הרתיעו אפילו את קפקא עצמו, אבל אכזריות כזו שנתקלים בה בבית ובעבודה מוכרת בוודאי לרובנו, וכך כדרכו משלב קפקא את היסוד הפנטסטי של הכדורים המקפצים במציאות האפורה והמדכאת של חיי המשרד שבה כולם ממררים את חיי כולם וכולם מדוכאים בה במידה.

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מפרסמת להלן את חציו הראשון של תרגום סיפורו הלא גמור "בלומפלד, רווק זקן" ע"פ הכותרת שהעניק לו מכס ברוד. קפקא, כעולה מהרישום ביומנו, כינה את הסיפור "מעשה בכלב", אך בחרתי בכותרת של ברוד כדי שלא לבלבל עם סיפור אחר של קפקא "חקירותיו של כלב". קפקא אהב מאד כלבים וחיות בכלל, אך התקשה לגדל אותם, כך שבסיפורו הלא גמור של בלומפלד הכניס לא מעט מעצמו. למרבה הצער אפשר רק לנחש לאן התכוון לקחת את סיפורו של בלומפלד. ככל הנראה דיכאה אותו מאד כתיבת הסיפור, שהיה קרוב מאד לחייו, והעניק לנו עוד מטאפורה קפקאית לנוירוזה קשה. כמו ב"משפט" גם אצל "בלומפלד" הצרה נופלת על הגיבור בביתו, לייתר דיוק בחדרו השכור, ואת הסיפור מניעה קודם כל הבושה, הבושה שהיא פרי הצורך הדוחק לשמור על כבודך הרמוס בפני זולתך בכל מצב, וכפי שמסתיים "המשפט" - הבושה היא זו שתישאר אחריך.

על מצב רוחו של קפקא בעת כתיבת הסיפור מעידים רישומי יומנו

ביום ה-9 בפברואר 1915 כותב פרנץ קפקא ביומנו:

"אתמול והיום כתבתי מעט. מעשה בכלב.

כעת קראתי את ההתחלה. היא מכוערת וגורמת כאבי ראש. בניגוד לכל אמת היא רעה, פדנטית, מכנית, דג שעדיין נושם בקושי על הגדה החולית...

סופסוף שכרתי חדר באותו בית ברחוב בילק.

10 בפברואר. ערב ראשון. השכן משוחח שעות עם בעלת הבית. שניהם מדברים בלחש, את בעלת הבית כמעט אין שומעין, לכן זה מרגיז עוד יותר. הכתיבה שבמשך יומיים התקדמה נפסקה, מי יודע לכמה זמן. יאוש גמור. האם זה כך בכל דירה? האם מצפה לי מצוקה מגוחכת כזאת וללא ספק קטלנית אצל כל בעלת בית, בכל עיר? שני החדרים של המורה שלי במנזר. אבל זה טפשי, מיד להתייאש. עדיף לחפש אמצעי – עד כדי כך – לא, זה לא נגד אופיי, עוד יש בי יהדות נוקשה מעט, רק שלרוב היא פועלת הפוך.

15 בפברואר. הכל תקוע. חלוקת זמן גרועה, לא סדירה. הדירה מקלקלת לי הכל. היום שוב שמעתי את שיעור הצרפתית של בתה של בעלת הבית.

16 בפברואר. לא מוצא את עצמי. כאילו כל מה שהיה לי חומק ממני, ושאם זה יחזור חזרה זה לא יספיק לי.

22 בפברואר. אי יכולת בכל מובן ולחלוטין.

25 בפברואר. לאחר ימים של כאבי ראש בלתי פוסקים סופסוף חופשי ובטוח יותר. לו הייתי זר שמתבונן בי ובמהלך חיי, הייתי חייב לומר, שהכל יסתיים ללא כל תועלת, יתכלה בספק אינסופי, יצירתי רק בעינוי עצמי. אבל כמי שנוטל חלק בדבר עודי מקווה."

והנה תרגום חציו הראשון של הסיפור הלא גמור, שאת חציו השני אפרסם בקרוב.

  

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן

בלומפלד, רווק זקן, עלה בערב לדירתו, מה שדרש מאמץ, כי הוא גר בקומה הששית. במשך העלייה למעלה הוא חשב, כמו לעתים קרובות בזמן האחרון, שהחיים האלה בבדידות מוחלטת הינם באמת מעיקים: שהוא חייב לטפס כעת את שש הקומות האלה ממש בחשאי, כדי להגיע למעלה לחדרו הריק, ושם שוב ממש בחשאי להחליף לכתונת שינה, לפטם את המקטרת, לקרוא מעט בכתב העת הצרפתי, שעליו הוא מנוי כבר שנים, ותוך כדי כך ללגום מליקר הדובדבנים שהכין בעצמו, ולבסוף לאחר מחצית השעה לעלות על משכבו, לא לפני שייאלץ לסדר לגמרי מחדש את המצעים, שהמשרתת האטומה לכל תוכחה, השליכה תמיד על פי מצב-רוחה. בלומפלד היה מברך על כל מלווה, על כל צופה בפעילויות אלה. הוא כבר שקל, האם לא כדאי לקנות לעצמו כלב קטן. חיה כזו היא משעשעת ולפני הכל אסירת-תודה ונאמנה. לאחד מעמיתיו של בלומפלד יש כלב כזה: הוא איננו מתחבר לאיש מלבד אדונו, ואם לא ראה אותו כמה רגעים, הוא מיד מקבל אותו בנביחות רמות, שבהן הוא רוצה בבירור לבטא את שמחתו על כך ששוב מצא את אדונו, אותו מיטיב יוצא מן הכלל. אמנם לכלב יש גם חסרונות: אפילו אם שומרים על נקיונו, הוא מלכלך את החדר. זה לגמרי בלתי נמנע. אי אפשר לרחוץ אותו כל פעם במים חמים לפני שמניחים לו להיכנס לחדר, גם בריאותו לא תסבול זאת. אבל לכלוך בחדרו בלומפלד איננו סובל, נקיון חדרו הוא חיוני עבורו. כמה פעמים בשבוע הוא רב עם המשרתת שלמרבה הצער איננה מקפידה בעניין זה. מכיוון שהיא כבדת שמיעה, הוא נוהג למשוך אותה בזרועה לאותם מקומות בחדר שמצא רבב בנקיונם. עם הקפדה זו הוא הגיע לכך, שהסדר בחדרו תואם בקירוב את משאלתו. אבל עם הכנסת כלב הוא יביא לחדרו מרצונו החופשי בדיוק את אותו לכלוך שעד כה נשמר ממנו בקפידה. פרעושים, מלוויהם הקבועים של הכלבים, יופיעו. אבל אם יהיו שם פרעושים, לא ירחק גם הרגע, שבו יניח בלומפלד את חדרו הנוח לכלב ויחפש לו חדר אחר. אבל לכלוך הוא רק חיסרון אחד של הכלב. כלבים גם נהיים חולים, ואף אחד לא מבין מחלות של כלבים. אז קורסת החיה הזו בפינה או צולעת סביב, מייללת, מכעכעת, מתענה בכאב כלשהו. עוטפים אותה בשמיכה, שורקים לה משהו, דוחפים לה חלב, בקיצור, מטפלים בה בתקוה, שזה, כפי שיכול להיות, רק כאב חולף, אבל זו יכולה להיות מחלה רצינית, דוחה ומדבקת. ואפילו אם הכלב נשאר בריא, בכל זאת הוא יזדקן מאוחר יותר, ולא היו מסוגלים להחליט למסור את החיה הנאמנה בזמן, ואז מגיע הזמן, שמעיניה הדומעות של החיה נשקף גילך שלך. אז חייבים להתענות עם החיה העיוורת למחצה, חלושת הריאות, שמרוב שומן בקושי זזה, וכך לשלם ביוקר על השמחות שהכלב הביא קודם לכן. עד כמה שבלומפלד היה שמח שיהיה לו כעת כלב, הוא מעדיף לטפס עוד שלושים שנה את המדרגות לבדו, מאשר שמאוחר יותר יעיק עליו כלב כזה, שייאנח בקול רם יותר משלו, כאשר יגרור עצמו לצדו ממדרגה למדרגה.

אז בלומפלד יישאר בכל זאת לבדו. הוא חסר את תאוותיה של בתולה זקנה שרוצה בקרבתה ישות חיה כלשהי שתלויה בה, שתוכל להגן עליה, לנהוג בה ברוך ולטפל בה, שלמטרה זו יספיק לה חתול, ציפור כנרית או אפילו דג זהב. ואם זה איננו אפשרי, היא תשמח אפילו בפרחים לפני חלונה. בלומפלד לעומת זאת רוצה בן-לוויה, חיה, שאיננו צריך לטפל בה הרבה, שבעיטה מזדמנת לא תזיק לה, שבמקרה הצורך תוכל ללון גם ברחוב, אבל שכאשר בלומפלד כמה לכך, תעמוד לרשותו מיד עם נביחות, קפיצות וליקוקי ידיים. משהו כזה רוצה בלומפלד, אך כפי שהוא רואה, איננו יכול שיהיה לו בלא חסרונות גדולים מדי, אז הוא מוותר על זה, אבל בהתאם לאופיו, מדי פעם בפעם, למשל בערב הזה, הוא שוב חוזר לאותן מחשבות.

כאשר הוא למעלה לפני דלת חדרו מוציא מכיסו את המפתח, מושך את תשומת לבו רחש שעולה מחדרו. רחש מוזר מטרטר, אבל מאד קצבי, מאד סדיר. מכיוון שבלומפלד בדיוק חשב על כלב, זה מזכיר לו את הרעש שמפיקות כפות רגליו של כלב, שמכות על הרצפה לחילופין. אבל כפות אינן מטרטרות, אלה אינן כפות של כלב. הוא פותח בבהילות את הדלת ומדליק את החשמל. למראה זה הוא לא היה מוכן. זהו מעשה קסמים: שני כדורי צלולואיד לבנים קטנים מפוספסים בכחול קופצים על הפרקט זה לצד זה מעלה ומטה. כשהאחד מכה ברצפה, האחר קופץ לגובה, והם ממשיכים במשחקם מבלי להתייגע. פעם בגימנסיה ראה בלומפלד בניסוי חשמלי ידוע כדורים קטנים קופצים באופן דומה, אבל אלה כדורים גדולים יחסית, קופצים בחלל החדר ושום ניסוי חשמלי איננו נערך. בלומפלד מתכופף אליהם מטה כדי לראותם טוב יותר. אלה ללא ספק כדורים רגילים, הם מכילים כנראה בתוכם כדורים קטנים יותר, והללו יוצרים את הרעש המטרטר. בלומפלד ממשש באוויר כדי לוודא שאינם תלויים על חוטים כלשהם, לא, הם נעים לגמרי בכוחות עצמם. חבל שבלומפלד איננו ילד קטן. שני כדורים כאלה יכלו להיות עבורו הפתעה משמחת, בעוד שכעת כל זה עושה עליו רושם לא נעים. אבל אין זה לגמרי חסר ערך, לחיות רק בסתר כרווק שאין משגיחים בו. כעת מישהו, לא משנה מי, חשף את סודו, ושלח אליו הנה את שני הכדורים הקומיים האלה.

הוא רוצה לתפוס אחד, אבל הם חומקים מפניו ומושכים אותו אחריהם אל החדר. זה טפשי מדי, הוא חושב, לרוץ אחרי הכדורים, נשאר לעמוד ומסתכל עליהם, איך הם, מכיוון שנראה שזנח את המרדף אחריהם, נשארים גם כן באותו המקום. אני בכל זאת אנסה לתפוס אותם, הוא חושב אז שוב וממהר אליהם. מיד הם נמלטים, אבל בלומפלד דוחק אותם ברגליו לאחת מפינות החדר, ולפני המזוודה שעומדת שם, הוא מצליח לתפוס כדור אחד. זה כדור קטן וקריר שמסתובב בכף ידו, בבירור להוט לחמוק ממנו. וגם הכדור השני, כשהוא רואה את מצוקת חברו, קופץ גבוה יתר מקודם ומאריך את קפיצותיו, עד שהוא נוגע בידו של בלומפלד. הוא מכה ביד, מכה בקפיצות יותר ויותר מהירות, משנה את נקודות ההתקפה, ואז, מכיוון שאיננו מצליח לכוון כנגד היד שמקיפה לגמרי את הכדור, הוא קופץ גבוה יותר ורוצה כנראה להגיע לפניו של בלומפלד. בלומפלד יכול היה לתפוס גם את הכדור השני ולנעול את שניהם במקום כלשהו, אבל כרגע זה נראה לו משפיל, לנקוט אמצעים שכאלה נגד שני כדורים קטנים. זו גם הנאה להחזיק בשני כדורים כאלה, וגם הם במהרה יתעייפו, יתגלגלו מתחת לארון ויתנו לו מנוחה. למרות המחשבה הזו זורק בלומפלד בסוג של זעם את הכדור ארצה, זה פלא שמעטה הצלולואיד החלש, הכמעט שקוף, איננו נשבר מכך. ללא שהות חוזרים הכדורים לקפיצותיהם הנמוכות הקודמות זה כנגד זה.

בלומפלד מתפשט בשלווה, מסדר את הבגדים בארון, הוא תמיד דואג לבדוק בדיוק, אם המשרתת השאירה הכל מסודר. פעם או פעמיים הוא מביט מעבר לכתפו בכדורים, שנראה שאפילו כשאינו רודף אחריהם הם רודפים אחריו: הם נעים בעקבותיו וקופצים כעת מעט מאחוריו. בלומפלד לובש את כתונת השינה ורוצה להגיע לקיר שממול, כדי לקחת את אחת המקטרות שתלויות שם על כוננית. מבלי להתכוון הוא מכה, לפני שהוא מסתובב, באחת הרגליים לאחור, אבל הכדורים יודעים לחמוק ואינם נפגעים. כשהוא הולך כעת למקטרת, הכדורים נצמדים אליו מיד. הוא נשרך בנעלי הבית, צועד צעדים בלתי סדירים, אך בכל זאת, כמעט ללא שהות, בעקבות כל צעד מצעדיו מכים הכדורים. הם צועדים יחד עמו. בלומפלד מסתובב לפתע, כדי לראות איך הכדורים יתמודדו עם זה. אך בקושי הוא הסתובב וכבר שרטטו הכדורים חצי מעגל ושוב היו מאחוריו, והדבר חזר על עצמו בכל פעם שהסתובב. כמלווים הכפופים למרותו, הם ניסו להימנע מלהימצא לפני בלומפלד. עד כה הם העזו רק להתייצב סביבו, אבל כעת כבר נכנסו לתפקידם.

עד כה תמיד בחר בלומפלד, בכל המקרים יוצאי הדופן, כאשר כוחו לא הספיק לו כדי לשלוט במצב, להעמיד פנים שלא הבחין בדבר. לעתים קרובות זה עזר ולרוב לפחות שיפר את המצב. לכן התנהג כך גם כעת, עמד לפני מתלה המקטרות, בחר בשפתיים מופשלות באחת המקטרות, פיטם אותה ביסודיות מיוחדת משקית הטבק שעמדה מוכנה, והניח לכדורים לקפץ את קפיצותיהם מאחוריו מבלי שהשגיח בהם. רק ללכת לשולחן הוא התמהמה. לשמוע את הקצב האחיד של הקפיצות ושל צעדיו שלו כמעט ציער אותו. כך הוא עמד, פיטם את המקטרת זמן רב מהדרוש ובחן את המרחק שמפריד בינו לבין השולחן. לבסוף הוא גבר על חולשתו וגמא את המרחק בכאלה רקיעות רגליים, שכלל לא שמע את הכדורים. כאשר התיישב, הם שוב קיפצו ברעש מאחורי כורסתו כמקודם.        

מעל השולחן הותקן על הקיר במרחק אחיזה קרש, שעליו עומד בקבוק ליקר הדובדבנים, מוקף כוסיות קטנות. לידו מונחת ערימת גליונות של כתב העת הצרפתי (בדיוק היום הגיע גליון חדש ובלומפלד מוריד אותו. מהליקר הוא שוכח לגמרי. יש לו אפילו הרגשה, כאילו היום איננו מניח לעצמו להימנע מעיסוקיו השגרתיים רק כדי להתנחם, גם אין לו צורך ממשי לקרוא. הוא פותח את הגיליון, בניגוד להרגלו להפוך בקפידה דף אחר דף, במקום אקראי, ומוצא שם תמונה גדולה. הוא מכריח את עצמו להתבונן בה בעיון. היא מציגה מפגש בין הצאר הרוסי לנשיא צרפת. המפגש מתקיים על ספינה. מסביב עד האופק ישנן ספינות רבות נוספות, עשן ארובותיהן מתפוגג בשמיים הבהירים. שניהם, הצאר הרוסי ונשיא צרפת ממהרים זה לקראת זה בצעדים ארוכים ותופסים זה את זה בדיוק ביד. מאחורי הצאר כמו גם מאחורי הנשיא עומדים שני אדונים. לעומת הפנים השמחות של הצאר ושל הנשיא, פניהם של המלווים מאד רציניות, מבטיה של כל פמליה נשואים אל אדוניה. עמוק יותר למטה – האירוע מתרחש על הסיפון העליון – עומדות חתוכות בשולי התמונה שורות ארוכות של מלחים מריעים. אט אט מתבונן בלומפלד בתמונה ביתר הזדהות. ואז מרחיק אותה מעט ומסתכל בה בעיניים ממצמצות. תמיד היה לו רגש לסצנות נהדרות כאלה. שהדמויות הראשיות לוחצות זו לזו ידיים ללא כל מבוכה, בלבביות ובקלילות, הוא מוצא כמאד נאמן למציאות. ובאותה מידה נכון שהמלווים – כמובן אדונים נכבדים מאד, ששמותיהם מצוינים למטה, משמרים בהתנהגותם את רצינות הרגע ההסטורי.)

ובמקום להוריד למטה את כל מה שהוא צריך, עומד בלומפלד ללא נוע ומביט בראש המקטרת שטרם הוצתה. הוא אורב. לפתע, באופן לגמרי בלתי צפוי, מפשיר קפאונו והוא מסתובב בתנופה יחד עם הכורסה. אבל גם הכדורים דרוכים בהתאם, או מצייתים ללא מחשבה לחוק המושל בהם, בה בעת עם סיבובו של בלומפלד משנים גם הם את מקומם ומתחבאים מאחורי גבו. כעת יושב בלומפלד עם הגב לשולחן, המקטרת הקרה בידו. הכדורים מקפצים כעת מתחת לשולחן, ומכיוון שיש שם שטיח, בקושי אפשר לשמוע אותם. זה יתרון גדול: יש רק רעשים עמומים לגמרי חלשים. צריך להיות מאד קשוב, כדי לקלוט אותם עדיין בחוש השמיעה. בלומפלד אכן מאד קשוב ושומע אותם במדויק. אבל רק כעת זה כך, עוד מעט קט הוא כנראה לא ישמע אותם כלל. זה שעל שטיח בקושי אפשר להבחין בהם, נראה לבלומפלד כחולשה גדולה של הכדורים. צריך רק לדחוף מתחתיהם שטיח, או עדיף שני שטיחים, והם כמעט חסרי אונים. אמנם רק לזמן קצוב, ומלבד זאת, כבר לעצם קיומם יש כוח מסוים.

כעת יכול היה בלומפלד להפיק תועלת מכלב. כלב צעיר, חית פרא, יכלה לחסל את הכדורים מיד: הוא מדמיין לעצמו כיצד הכלב הזה בכפותיו רודף אחריהם, כיצד הוא מגרש אותם ממקומותיהם, כיצד הוא צד אותם ברחבי החדר ולבסוף הם מסיימים בין שיניו. בקלות ייתכן, שבלומפלד יביא בקרוב כלב.

בינתיים צריכים הכדורים לפחד רק מבלומפלד. וכעת אין לו שום חשק לנפץ אותם, אולי חסר לו גם כוח ההחלטה לכך. הוא חוזר בערב עייף מן העבודה ועכשיו, כשהוא זקוק למנוחה, ציפתה לו ההפתעה הזו. רק כעת הוא חש, עד כמה הוא עייף. הוא בוודאי ינפץ את הכדורים, ואפילו בזמן הקרוב ביותר, אבל בינתיים וכנראה רק למחרת. כאשר מסתכלים על הכל ללא פניות, הרי הכדורים מתנהגים די בצניעות. הם יכלו למשל מעת לעת לקפוץ קדימה, להראות את עצמם ושוב לחזור למקומם, או יכלו לקפוץ גבוה, כדי להכות על השולחן, ולפצות את עצמם על העמעום שמעמעם את קולם השטיח. אבל את זאת אינם עושים. הם אינם רוצים לעצבן את בלומפלד שלא לצורך. הם בבירור מגבילים את עצמם רק למה שנחוץ ללא תנאי.

אמנם די גם בנחוץ הזה, כדי לקלקל לבלומפלד את השהות ליד השולחן. הוא יושב שם רק כמה דקות וכבר חושב ללכת לישון. אחת הסיבות לכך היא שאיננו יכול לעשן כאן, כי הניח את הגפרורים על שולחן הלילה. הוא צריך איפוא להביא את הגפרורים האלה, אבל אם הוא ליד שולחן הלילה, כבר עדיף להישאר שם ולשכב. יש לו כאן גם כוונה נסתרת, כלומר הוא מאמין, שהכדורים, בשגעונם העיוור, להיות תמיד מאחוריו, יקפצו על המיטה, ושכאשר הוא ישכב, מרצונו או שלא מרצונו, הוא ימחץ אותם שם. את הטענה, שאולי גם שברי הכדורים יוכלו לקפוץ, הוא דוחה. גם לבלתי רגיל צריכים להיות גבולות. כדורים שלמים קופצים גם בדרך כלל, אם כי לא בלי הרף. שברי כדורים לעומת זאת אינם קופצים לעולם, ולכן גם כאן לא יקפצו.

"אוף" הוא קרא תוך כדי מחשבה זו כמעט בזדון וצעד עם הכדורים מאחוריו אל המיטה. נראה שתקוותו התממשה, כאשר הוא בכוונה נעמד ליד המיטה, קפץ מיד אחד הכדורים למעלה אל המיטה. לעומת זאת קרה הבלתי צפוי, שהכדור השני התגלגל אל מתחת למיטה. על האפשרות שהכדורים יוכלו לקפוץ גם מתחת למיטה, בלומפלד כלל לא חשב. הוא התרגז על הכדור האחד, למרות שחש כמה זה איננו צודק, כי על ידי הקפיצה מתחת למיטה מִלֵא הכדור את משימתו אולי עוד יותר מאשר הכדור שעל המיטה. עכשיו הכל תלוי על איזה מקום יחליטו הכדורים, כי בלומפלד לא האמין שהם יכולים לפעול זמן רב בנפרד. ובאמת תוך רגע קפץ גם הכדור השני על המיטה. כעת הם בידי, חושב בלומפלד, לוהט מרוב שמחה, וקורע את כתונת השינה מגופו, כדי להטיל את עצמו למיטה. אבל בדיוק קופץ הכדור הזהה שוב מתחת למיטה. מאוכזב לאין קץ בלומפלד ממש קורס במיטה. הכדור עלה כנראה למעלה רק כדי להסתכל סביב, וזה לא מצא חן בעיניו, וכעת הולך בעקבותיו גם השני ונשאר כמובן למטה, כי למטה טוב יותר. כעת יהיה לי את המתופפים האלה כל הלילה, חושב בלומפלד, נושך את השפתיים ומהנהן בראשו.

הוא עצוב מבלי לדעת בעצם, במה יכולים הכדורים להזיק לו בלילה. שנתו מצוינת, הוא יתגבר בקלות על הרעש הקל. כדי להיות לגמרי בטוח בכך, הוא דוחף מתחתיהם, בהתאם לניסיון שרכש, שני שטיחים. זה כאילו היה לו כלב קטן, שהוא רוצה להציע לו מצע רך. ומכיוון שגם הכדורים עייפים ומנומנמים כביכול, קפיצותיהם נמוכות ואיטיות יותר מאשר קודם לכן. כאשר בלומפלד כורע לפני המיטה ומאיר תחתיה במנורת הלילה, הוא מאמין לעתים שהכדורים יישארו לשכב לנצח על השטיחים, כה חלש הם נופלים, כה לאט הם מתגלגלים מעט. אמנם אז הם מתרוממים שוב בהתאם לחובתם. אבל בקלות ייתכן שבלומפלד, כשיביט בבוקר תחת המיטה, ימצא שם שני כדורי ילדים שקטים ובלתי מזיקים.

אבל נראה שאינם יכולים להמשיך את קפיצותיהם עד הבוקר, כי כבר כשבלומפלד נשכב במיטה, הוא כלל איננו שומע אותם עוד. הוא מתאמץ לשמוע משהו, מאזין רכון קדימה מהמיטה – אין קול. השטיחים אינם יכולים לפעול כה חזק, ההסבר היחיד הוא, שהכדורים אינם קופצים עוד. או שהשטיחים הרכים אינם מעניקים להם דחיפה מספקת, ולכן בינתיים ויתרו על הקפיצה, או מה שסביר יותר, שלעולם לא יקפצו עוד. בלומפלד יכול היה לקום ולהסתכל, מה בעצם קורה, אבל בשמחתו על כך, שסופסוף יש שקט, הוא מעדיף להישאר לשכב. הוא איננו רוצה להתייחס לכדורים שנרגעו אפילו במבטים. אפילו על העישון הוא מוותר ברצון, מסתובב על צדו ונרדם מיד.

אך הוא איננו נשאר שליו: כמו תמיד, שנתו גם כעת נעדרת חלומות, אך מאד לא שְׁלֵווה. פעמים אינספור במשך הלילה הוא נחרד מכך שנדמה לו שמישהו מקיש בדלת. הוא יודע בוודאות שאיש איננו מקיש בדלת, מי רוצה להקיש בדלת בלילה, ועוד על דלתו שלו, של רווק בודד. אבל למרות שהוא יודע זאת בוודאות, הוא מתרומם שוב ושוב ומביט מבט ארוך ומתוח בדלת, פיו פתוח, עיניו קרועות, וקווצות שערו מִטַּלטלות על מצחו הלח. הוא מנסה לספור, באיזו תדירות הוא מתעורר, אבל חסר הכרה מהמספרים המפלצתיים שיוצאים לו, שוב נופלת עליו תרדמה. נדמה לו שהוא יודע מנין מגיעות הנקישות, הן לא ננקשות על הדלת, אלא במקום לגמרי אחר, אבל מבולבל משינה הוא איננו יכול לזכור, על מה מבוססות השערותיו. הוא יודע רק שהרבה מכות זעירות גועליות מתקבצות יחד, לפני שהן מסתכמות בנקישה חזקה וגדולה. הוא היה רוצה לסבול את כל הגועל של המכות הקטנות, לו יכול היה להימנע מן הנקישות, אבל מסיבה כלשהי זה מאוחר מדי, הוא לא יכול להתערב כאן, הוא באיחור, אין לו כלל מלים, פיו נפתח רק לפיהוקים אלמים, ובזעמו על כך הוא מכה את פניו בכרים. כך עובר הלילה.

בבוקר מעירה אותו נקישת המשרתת. באנחת רווחה הוא מברך על הנקישה העדינה, שתמיד התלונן שקשה לו לשמוע אותה, ורוצה כבר לקרוא "כנסי", כשהוא שומע עוד נקישה קצבית, אמנם חלשה, אבל לוחמנית. אלה הכדורים תחת המיטה. האם הם התעוררו? האם בניגוד אליו אספו במשך הלילה כוחות חדשים? "רגע" קורא בלומפלד למשרתת, קופץ מן המיטה, אבל ביתר זהירות, כדי שיעצור את הכדורים בגבו, משליך את עצמו, כשגבו תמיד מופנה אליהם, לרצפה, מביט כשראשו מסתובב אל הכדורים, וכמעט רוצה לקלל. כמו ילדים שבלילה משליכים מעליהם את השמיכות המכבידות, דחפו הכדורים כנראה במשך כל הלילה בפרפורים קטנים את השטיחים כה רחוק מתחת למיטה, כך ששוב היה מתחתיהם הפרקט החשוף, והם יכלו להרעיש. "עלו חזרה על השטיח" אמר בלומפלד בפרצוף כועס, ורק כשהכדורים הודות לשטיחים שוב השתתקו, הוא קרא למשרתת להיכנס. כאשר אשה שמנה ומטומטמת זו, שתמיד מהלכת זקופה, מניחה את ארוחת-הבוקר על השולחן, ועושה את עבודות השירות הנחוצות, עומד בלומפלד ללא נוע בכתונת הלילה ליד מיטתו, כדי להחזיק את הכדורים למטה. הוא מלווה במבטיו את המשרתת כדי לבדוק אם היא מבחינה במשהו. בהתחשב בשמיעתה הכבדה זה מאד בלתי סביר, ובלומפלד מייחס זאת לעצבנות היתרה שלו עקב השינה הגרועה, שנדמה לו שהמשרתת פה ושם נעצרת, נאחזת ברהיט כלשהו, ומאזינה בגבות מורמות. הוא היה בר-מזל לו יכול היה לגרום למשרתת לזרז מעט את עבודתה, אבל היא כמעט איטית יותר מתמיד. בכבדות היא מרימה את בגדיו ומגפיו של בלומפלד ונושאת אותם למבואה. זמן רב איננה חוזרת, חדגוניות ומבודדות נשמעות דפיקותיה, כשהיא מטפלת בחוץ בבגדים. ובמשך כל הזמן הזה אנוס בלומפלד להמתין בסבלנות על המיטה. אסור לו לזוז, אם איננו רוצה שהכדורים יבואו אחריו. הוא חייב להניח לקפה, שהוא היה כל כך רוצה לשתותו חם, להתקרר, ואיננו יכול לעשות דבר מלבד לבהות בוילון המורד על חלונו, שמאחוריו עולה יום קודר. לבסוף מסיימת המשרתת את עבודתה, מאחלת בוקר טוב ורוצה כבר ללכת. אבל לפני שהיא מתרחקת סופית, היא נשארת עדיין לעמוד ליד הדלת, מניעה מעט את שפתיה ושולחת אל בלומפלד מבטים ארוכים. בלומפלד רוצה לקרוא אותה לסדר, שתלך סופסוף. הכי בלומפלד היה רוצה לעקור את הדלת ולצעוק אחריה איזו אשה טפשה, זקנה ומטומטמת היא. אבל כשהוא חושב על כך, מה יש לו לטעון נגדה, הוא מוצא רק את דבר ההבל שהיא ללא ספק לא הבחינה בדבר, ובכל זאת רצתה ליצור רושם כאילו הבחינה במשהו. כמה מבולבלות מחשבותיו! ורק בגלל לילה של שינה גרועה! לשינה הגרועה הוא מוצא הסבר קטן בכך, שאתמול בערב סטה ממנהגיו, לא עישן ולא שתה. כאשר אינני מעשן ואינני שותה – זאת המסקנה הסופית של הרהורו – אני ישן גרוע.

מכאן ואילך הוא יקפיד יותר לדאוג לעצמו, והוא מתחיל בכך שמתיבת העזרה הראשונה שלו, שתלויה על שולחן הלילה, הוא לוקח צמר-גפן ןתוקע באוזניו שני כדורי צמר-גפן. כעת הוא קם וצועד צעד לניסיון. הכדורים אמנם באים בעקבותיו, אך הוא בקושי שומע אותם. עוד דחיפה של צמר-גפן הופכת אותם לבלתי נשמעים כלל. בלומפלד צועד עוד כמה צעדים, זה קורה בלי אי-נעימות מיוחדת. כל אחד לעצמו, בלומפלד כמו גם הכדורים, יש אמנם קשר ביניהם, אך הם אינם מפריעים לו והוא אינו מפריע להם. רק פעם כשבלומפלד מסתובב מהר יותר, ואחד הכדורים איננו מסוגל לבצע את התנועה הנגדית מספיק מהר, בלומפלד נתקל בו בברכו. זו התקרית היחידה. חוץ ממנה שותה בלומפלד את הקפה בשלווה. הוא רעב כאילו בלילה לא ישן, אלא גמא דרך ארוכה. הוא מתרחץ במים קרים, מאד מרעננים, ומתלבש. עד כה לא הפשיל את הוילונות, אלא מתוך זהירות העדיף להישאר באפלולית למחצה. הוא לא צריך ששום עין זרה תצפה בכדורים. אבל כעת, כשהוא מוכן לצאת, הוא צריך לדאוג איכשהו לכדורים למקרה שיעזו – הוא לא מאמין שיעזו – לעקוב אחריו גם ברחוב. לכך יש לו רעיון טוב: הוא פותח את ארון הבגדים הגדול ועומד עם הגב אליו. כאילו יש לכדורים מושג מה כוונתו, הם נזהרים מפנים הארון, מנצלים כל מקום שנותר בין בלומפלד לבין הארון, קופצים, אם אין ברירה אחרת, לרגע לתוך הארון, אבל נמלטים מיד החוצה מהחשכה. להביאם פנימה יותר, מעבר לקצה הארון, אי אפשר כלל. הם היו מעדיפים להפר את חובתם ולהתייצב לצדו של בלומפלד, אבל תחבולותיהם הקטנות אינן יכולות לעזור להם, כי כעת עולה בלומפלד עצמו לארון כשגבו פנימה, והם אנוסים לבוא בעקבותיו. בכך נגזר גורלם, כי על רצפת הארון מונחים חפצים קטנים שונים, כמו מגפיים, קופסאות, מזוודה קטנה, שכולם אמנם – כעת בלומפלד מצטער על כך – מסודרים למופת, אבל בכל זאת מאד מגבילים את הכדורים. וכאשר כעת בלומפלד, שבינתיים כמעט סגר את דלת הארון, בקפיצה גדולה, שכמותה לא קפץ כבר שנים, יוצא מהארון, טורק את הדלת ומסובב את המפתח – הכדורים נעולים. ובכן זה הצליח, חושב בלומפלד ומוחה את הזיעה מפניו. איך הכדורים מרעישים בארון! עושה רושם כאילו הם מיואשים. בלומפלד לעומת זאת מאד מרוצה. הוא עוזב את החדר וכבר המסדרון השומם משפיע עליו לטובה. הוא משחרר את אוזניו מצמר-הגפן ורחשי הבניין המתעורר מקסימים אותו. רק אנשים מעטים נראים. עדיין מאד מוקדם.

חלקו השני של הסיפור