גינתר גראס תוקף את אדורנו

לאחר מותו של גינתר גראס ב-13 באפריל האחרון, מלאה העיתונות הגרמנית הספדים עליו, ביניהם של הסופר הגרמני מרטין ולזר, שהזכיר עימות בינו לגראס בשנת 1965, בעקבות השיר "לשונו של אדורנו", שפירסם גראס באוגוסט 1965 בכתב העת המכובד לספרות Akzente, שיר שפתח את גיליון 4/1965 של כתב העת. השיר הוא התקפה פרועה וגסה על תיאודור אדורנו, שסיבתה איננה ברורה, אבל אופיו האלים של השיר בסגנון שירים עממיים גרמניים, ותוכן האלימות הרומז לסירוס או מילה, מצביע על הרקע האנטישמי-נאצי לכתיבתו של גראס, שאיפיין גם את השיר "מה שחייב להיאמר" שפירסם באפריל 2012. השיר "לשונו של אדורנו" קדם בארבע שנים לעימות הידוע בין אדורנו לסטודנטים, עקב התנגדותו לאלימות מצד הסטודנטים המפגינים מן השמאל, שקודם לכן נחשבו לתלמידיו. העימותים הקשים בין אדורנו לסטודנטים, והתקפותיהם האישיות עליו, שהביאוהו להפסיק את הרצאותיו, נחשבים כגורם למותו בטרם עת מהתקף לב באוגוסט 1969, אבל מסתבר שגראס הקדים את הסטודנטים, וששירו עתיר המוטיבים הנאצים "מה שחייב להיאמר" מאפריל 2012, לא היה הראשון מסוג זה.

לשונו של אדורנו

הוא ישב בחדר המחומם

אדורנו יפה הלשון

ושיחק בלשונו היפה.

קַצָּבים עלו במדרגות,

הם תמיד עלו במדרגות,

הלכו וקרבו הקצבים.

אדורנו נטל את מראת הכיס

מראת הכיס העגולה הנקייה

ושיקף את לשונו היפה.

אבל הקצבים לא נקשו

הם פתחו בסכיניהם

את דלתו של אדורנו, ולא נקשו.

אדורנו היה לגמרי לבד

לגמרי לבד עם לשונו

שתרה אחר מלה, נייר.

כשהקצבים עזבו את הבית

הם נשאו עמם במדרגות

את הלשון היפה לביתם.

הרבה אחרי שלשונו של אדורנו

נקצצה, באה לשון לבנה,

ביקשה את הלשון היפה.

מאוחר מדי.

   Er saß in dem geheizten Zimmer
     Adorno mit der schönen Zunge
     und spielte mit der schönen Zunge.

     Da kamen Metzger über Treppen,
     die stiegen regelmäßig Treppen,
     und immer näher kamen Metzger.

     Es nahm Adorno seinen runden
     geputzten runden Taschenspiegel
     und spiegelte die schöne Zunge.

     Die Metzger aber klopften nicht.
     Sie öffneten mit ihren Messern
     Adornos Tür und klopften nicht.

     Grad war Adorno ganz alleine,
     mit seiner Zunge ganz alleine,
     es lauerte auf?s Wort, Papier.

     Als Metzger über Treppenstufen
     das Haus verließen, trugen sie
     die schöne Zunge in ihr Haus.

     Viel später, als Adornos Zunge
     verschnitten, kam belegte Zunge,
     verlangte nach der schönen Zunge, -

     zu spät."(26)

הסופר מרטין ולזר, בעצמו אדם שהתבטא לא פעם התבטאויות אנטישמיות קשות, הגיב במקרה זה תגובה הולמת לשירו של גראס בשיר משלו, שהתפרסם ב-17 בספטמבר 1965 בשבועון "די צייט", ואני מתרגמת אותו כאן:

מרטין ולזר:

על השימוש בקצבים בשירים

בשם הקצבים אני מבקש מהמשוררים,

שלא לפגוע בקצבים באמצעות שירים.

כן, אני יודע, השירה צריכה קצבים,

סכינים, ריח דם, לצורך דוגמה.

אבל מה אם הקצב קורא לעת ערב?

בלילה גורם הנאון לדם להחוויר,

גורם לקצב להחוויר, לקצב שבלילה עודנו שוחט,

כדי שבשעת צהריים לשונות, כבדים, כליות,

נחרוז יפה על לשוננו.

אבל מה אם הקצב קורא לעת ערב?

האין המשוררים מתהללים בכך

שתאבונם מהלך על קביים?

ללא קצבים-עמיתים סוציאל-דמוקרטים

היו לשונות האמנים שרות רק ירקות.

ובכן מה, אם קצב קורא לעת ערב,

מה שמשורר שורר בגסות על קצבים?

באמת אתה מתכוון אליי? ישאל הקצב,

אני שוחט בשבילך בלילה, ואתה

מניח לי להיקרע לגזרים על לשונך היפה בגינוי כללי.

מדוע?

מפני שאני שוחט?

אני שוחט בשבילך, חבר,

בשביל מי אתה שוחט?

הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס

היום לפני 78 שנים, ב-26 באפריל 1937, הפציצו עשרות מטוסים של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית את העיירה הבסקית הקטנה גרניקה והפכו אותה לעיי חורבות בוערים. זו היתה ההפצצה הרביעית על עיירות בסקיות של היחידה הגרמנית הסודית "ליגיון קונדור" שהורכבה בסתר מאנשי חילות האוויר הנאצי והפשיסטי: קדמו להפצצת גרניקה הפצצות של ליגיון קונדור על העיירות הבסקיות דורנגו Durango, אוקנדיאנו Ochandiano ואלגואטה Elegueta. גרניקה הפכה לסמל, מפני ששעות ספורות אחרי ההפצצה הגיע אליה כתב הטיימס של לונדון ג'ורג' סטיר Steer, שתיאר בעיתונו את הנעשה בעיר, ופרצה שערוריה בינלאומית שגרמה לפרנקו להפסיק את ההפצצות הנאציות-פשיסטיות על ארץ הבסקים, ובעיקר מפני שפבלו פיקאסו יצר בהשראת הטבח שגרמה ההפצצה על העיר את יצירתו "גרניקה", שנדמה לי שהיא ידועה כיום יותר מן האירוע שפיקאסו ביקש למחות עליו ביצירתו.

מאז פרוץ מלחמת האזרחים בספרד מילאו הנאצים והפשיסטים תפקיד פעיל מאד בסיוע לכוחות הספרדים, והפגינו כבר שם את האכזריות והרצחנות הבלתי נתפסות שהפכו לסימן ההיכר שלהם במהלך מלחמת העולם השנייה כולה. רבים רואים בהפצצות של ליגיון קונדור את יריית הפתיחה האמיתית של מלחמת העולם השנייה, שהחלה בהתקפה אווירית רצחנית על העיירה הפולנית וִילוּן, שמזכירה מאד את ההתקפה על גרניקה. מפקד הלופטואפה הרמן גרינג אמר במשפטו שההתקפות על העיירות הבסקיות נועדו לבדוק את היכולות של חיל האוויר הנאצי, אך אין ביטחון שזו האמת. מה היתה הסיבה האמיתית להפצצות על הבסקים אין איש יודע בבירור. ניסו לטעון שהן היו הכרחיות לניצחון הפשיסטים בספרד במלחמתם כנגד יריביהם הרפובליקנים, אבל מדובר בעיירות קטנות שלא היוו מטרה צבאית. אני מאמינה שהיה ניסיון מכוון לנצל את מלחמת האזרחים בספרד לטבח המוני בבסקים, כפי שמלחמת העולם השנייה נוצלה להשמדת היהודים, שלא היו בשום צורה חלק מן המלחמה. השערוריה הבינלאומית שמה קץ לכך, ואולי השפיעה גם על החלטתו של פרנקו שלא להצטרף להיטלר ומוסוליני במלחמת העולם השנייה ולשמור על נייטרליות. מה היו מניעיהם האמיתיים של הנאצים בהפצצה על גרניקה ועל העיירות הבסקיות האחרות אי אפשר להוכיח במצב הידע הנוכחי. הארכיון של ליגיון קונדור נעלם. הגרמנים טוענים שהוא נהרס בהפצצה של בעלות הברית. מי שרוצה יכול להאמין בכך.

ליגיון קונדור היה גוף סודי, כי ב-24 באוגוסט 1936 חתמה גרמניה בלחץ צרפת ובריטניה על הסכם בינלאומי לאי-התערבות בספרד ואמברגו על משלוח נשק וחיילים אליה. גרמניה כמובן לא כיבדה את ההסכם ולו לרגע, רק ניסתה להסוות את מעורבות לוחמיה בהציגה אותם כאזרחים שהתנדבו מיוזמתם ללחום נגד ה"בולשביקים" בספרד. בתפיסה הנאצית  בולשביקים מזוהים עם יהודים, והיהודים נחשבים לאויבי גרמניה השואפים להשמידה אם לא תמהר להשמידם קודם לכן.

על פי הידוע לנו החלה מעורבות גרמניה במלחמת האזרחים בספרד ביולי 1936, במשלוח מטוסים גרמנים מוטסים בידי טייסי לופטהאנזה להעברה מהירה של כוחותיו של פרנקו המוצבים במרוקו לספרד כדי להפעילם במלחמת האזרחים. המבצע כונה Feuerzauber (קסם-אש). זו היתה ההתחלה ומאז הלכה והתרחבה פעולת הכוחות הגרמניים בספרד והיא כללה כוח מוטס וכוח ימי שמספרם הגיע לארבעה-עשר אלף לוחמים. הפצצת גרניקה כונתה Operation Ruegen. לאחריה המשיכו הכוחות הגרמניים לסייע לכוחותיו של פרנקו עד לניצחונם. הם נשארו בספרד עד מאי 1939. אז הוחזרו חזרה לגרמניה ממקום הכינוס שלהם באי מאדיירה בעזרת צי הספינות שכונה "Kraft durch Freude", כלומר "עוצמה מתוך שמחה", והשתייך לאירגון בת של האירגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית" בראשות רוברט לאי, האירגון שבאמצעותו השתלטה המפלגה הנאצית על כל אירגוני העובדים בגרמניה ואילצה אותם לפעול באמצעותה. העובדה הזאת, שספינות "עוצמה מתוך שמחה" השיבו לגרמניה ב-31 במאי 1939 כ-14,000 לוחמים צוהלים שסייעו לניצחון כוחותיו של פרנקו בספרד ידועה היטב. פחות ידוע הכיוון השני המוקדם יותר, כלומר שספינותיו של רוברט לאי גם הובילו את הטייסים הגרמנים וביניהם מפציצי גרניקה במסוה של פועלים היוצאים למסעות נופש אל האי מאדיירה, ואל טנריף וליסבון, כמו גם ציוד מלחמתי לשירות הכוחות הפשיסטים בספרד.  

אירגון "עוצמה מתוך שמחה", שרוברט לאי יסד בנובמבר 1933, וספינותיו תוארו בתעמולה הנאצית, הנמשכת עד עצם ימינו אלה, כאירגון שנועד לספק לפועלי גרמניה מסעות נופש זולים, שימש כזרוע מוסווית של חיל הים הנאצי ללוחמה חשאית, וככזה מילא תפקיד מרכזי בהעברת לוחמים נאצים למלחמת האזרחים בספרד במסוה של פועלים היוצאים למסעות נופש. העברת הלוחמים, הנשק והציוד לספרד היה משימתו העיקרית של צי Kraft durch Freude. הוא לא היה אירגון להוצאת פועלים לנופש שגם סייע לכוחות הלוחמים, הוא היה צי לחימה חשאי מוסווה כצי אניות נופש. אחרי שספינות "עוצמה מתוך שמחה" החזירו את הלוחמים מספרד, הן הפכו רשמית לספינות של חיל הים הנאצי ולבתי חולים צפים, וככאלה פעלו עד סוף המלחמה.

וכאן אני מגיעה לסופר גינתר גראס שנפטר לאחרונה, בעברו לוחם בוואפן אס-אס בחטיבת השיריון פרונדסברג בקרבות הנוראים על נהר השפרה בין הנאצים הנסוגים לבין הצבא האדום המפלס את דרכו לברלין. כבר פירסמתי כאן לפני מספר שנים את מאמרי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס", שנכתב במקור בשנת 2006, בעקבות גילויו של גינתר גראס על עברו כלוחם בוואפן אס-אס. ובו סיפרתי כיצד ביסס גינתר גראס את ספרו "בהילוך סרטן" Im Krebsgang, שהתפרסם בשנת 2002 והיה לספר הנקרא ביותר בגרמניה באתה שנה ומוקד לשיח ציבורי סוער על "הסבל הגרמני", על ספרו של התועמלן הנאצי וולפגנג דיוורגה Diewerge "יהודי ירה..." Ein Jude hat geschossen…. ספר תעמולה פופולרי על רצח מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף בידי הצעיר היהודי דוד פרנקפורטר, שיצא לאור בשנת 1937, באותה השנה שבה השיק אירגון "עוצמה מתוך שמחה" ספינה נוספת על שמו של וילהלם גוסטלוף. הספינה הזו לא הושקה כדי להוציא פועלים למסעות נופש, אלא כדי להוביל לספרד את הכוחות הגרמנים של ליגיון קונדור, שכן לא די היה בצי הקיים כדי להוביל במהרה את אלפי הלוחמים. ואכן ב-18 באפריל 1937 יצאה "וילהלם גוסטלוף" למסע הבתולים שלה אל מאדיירה, שם הורידה ליבשה את הלוחמים והמשיכה לטנריף ולליסבון, שם פרקה ציוד לחימה עבור כוחותיו של פרנקו. אינני יכולה לומר בוודאות שהובילה את אותם הטייסים שהפציצו את גרניקה, אבל אם לא אותם את חבריהם, שהמשיכו להפציץ את הכוחות הרפובליקנים עד למפלתם. כשכתבתי את מאמרי על התעמולה הנאצית שגינתר גראס שאב והערה ממנה לתוך ספרו טרם ידעתי עדיין, שמלבד התעמולה האנטישמית והתיאור של הנאצים כקורבנות שבמוקד ספרו של גראס, ישנו בספר רובד נוסף של תעמולה נאצית, חמור לא פחות אם לא יותר, שבו מנסה גינתר גראס לתאר את צי "עוצמה מתוך שמחה", ששירת את ליגיון קונדור במלחמת האזרחים בספרד ואחראי להפצצות המחרידות על אוכלוסיה אזרחית שלא נודעו כמותן קודם לכן, כאילו היה באמת צי של ספינות נופש לפועלים.

מי מכיר עוד היום את רוברט לאי? שואל גראס בספרו, וממשיך:

"הוא היה זה שמיד אחרי תפיסת השלטון פירק את כל האיגודים המקצועיים, רוקן את קופותיהם, תפס את בנייניהם עם אנשיהם וכפה על חבריהם – מיליונים במספר – להתאגד בחזית העבודה הגרמנית. בחלקו, בעל פני הירח והמצח עטור התלתלים, נפל להורות לכל פקידי המדינה, אחר כך לכל המורים והתלמידים, לבסוף לכל העובדים בכל המפעלים, להצדיע במועל יד ולקרוא "הייל היטלר" כברכת שלום. ואצלו גם עלה הרעיון, לארגן לעובדים ולשכירים גם את החופשה, לאפשר להם תחת הסיסמה "עוצמה מתוך שמחה", טיולים זולים לאלפים הבוואריים ולהרי אֶרְץ, חופשה בים הבלטי ובים הצפוני, ואחרון אחרון חביב הפלגות קצרות וארוכות בים."

הבנתם? הנאצים הרעים האלה, איזה רעיונות סוציאליסטים נהדרים היו להם! אלא שלחופשה באלפים הבוואריים ובהרי אֶרְץ אפשר לנסוע ברכבת, וגם לחופשה על גדות הים הבלטי או הצפוני. לא צריך לשם כך צי של אוניות אדירות שכל אחת מסוגלת לשאת כאלף וחמש-מאות לוחמים וציוד צבאי רב. "לרוב מסעות של חמישה ימים לנורווגיה,  אבל במהרה גם למסעות אטלנטיים ליעד הטיול האהוב מאדיירה. רק ארבעים רייכסמארק עלה "עוצמה מתוך שמחה"...

באחד מאתרי הזיכרון ברשת מצאתי את הסכום הפנטסטי בין מארק לחמישה לטיול קצר, ו-120 רייכסמארק למסע למאדיירה. אני מניחה שטייסי הלופטוואפה – בבגדים אזרחיים וחיוך צוהל, כראוי ל"פועלים בחופשה", קיבלו פטור מתשלום דמי המסע.

אבל כדי שנבין אלו סוציאליסטים נפלאים היו הנאציונלסוציאליסטים, אומר לנו המספר בספר "בהילוך סרטן", כביכול מפי אמו הקומוניסטית המושבעת, שבכתה לדבריו על מות סטאלין, שבזכות "עוצמה מתוך שמחה", נסעו הוריה פשוטי העם בפעם הראשונה בחייהם לחופשה.

ועוד מוסיף גראס: "אבל בניגוד לספינות נוסעים אחרות,  הוצבה לבונים משימה, לבטל בינתיים את כל ההבדלים המעמדיים, עם מחלקת נוסעים אחת בלבד, על פי הוראתו של רוברט לאי, כדי להיות למופת לאחדות העם הנכספת של כל הגרמנים." באמת סוציאליזם למופת, אלא שה"וילהלם גוסטלוף" לא היתה ספינת נוסעים אלא נושאת גייסות, ולספינת מלחמה אין צורך במחלקת תיירים נפרדת. ה"וילהלם גוסטלוף" היתה ספינת נוסעים רק בתעמולה הנאצית, זו שרוברט לאי החל בה, וגינתר גראס המשיך בה עד יומו האחרון.

הרעיון למכור את הנאצים כמשטר סוציאליסטי שמיטיב עם עניי העם איננו מיוחד לגראס. הוא משגשג בגרמניה במיוחד בחיבוריו של ההיסטוריון השנוי מאד במחלוקת בין אנשי המקצוע, אבל אהוב מאד על הציבור הגרמני, גץ אלי, שהתייחסתי אליו בכמה רשימות. בספרו "מדינת העם של היטלר" Hitlers Volksstaat,  שהתבסס על מאמרים ישנים יותר, טען גץ אלי שהשמדת היהודים לא נבעה מאנטישמיות, אלא נועדה לאפשר לעם הגרמני לשדוד את רכוש היהודים ולהינות ממנו. מדוע לא הסתפקו איפוא בהחרמת הרכוש, מדוע רצחו את היהודים כולם, עניים כעשירים? בשאלה זו אין גץ אלי מטריד את עצמו, שהרי ידוע לכל שיהודים הם מאד עשירים, וכל איציק הוא רוטשילד.

הנורא מכל הוא שאיש בגרמניה לא יצא כנגד השיווק הזה של תעמולה נאצית כוזבת ושפלה, שמאחוריה רצח אלפי בסקים וספרדים חפים מפשע, במסוה של יצירה ספרותית, שנועדה, לצד הצגת הגרמנים כקורבנות חפים מפשע של רוע כביכול מצד בעלות הברית, שלטענת הגרמנים הטביעו את הוילהלם גוסטלוף עם כעשרת אלפים אזרחים עליה – האניה, ששימשה כנושאת גייסות ובית חולים צף של חיל הים הגרמני, יכלה לשאת כאלף וחמש-מאות איש, כך שגם אם הצטופפו עליה בסוף המלחמה פליטים רבים, המספר הנטען ככל הנראה מופרך לחלוטין ואין לו שום אסמכתא – לצד הצגת הטבעת ספינת לוחמים גרמנית כפשע נגד חפים מפשע, ניסה גראס גם לטהר את פשעי המלחמה של הנאצים בספרד ובארץ הבסקים, ולהציג את הגורמים שנטלו בהם חלק כעוסקים בפעילות מבורכת, שהיטיבה כביכול עם פשוטי העם הגרמנים.

נזכור את אחינו הבסקים, שעד היום לא זכו בעצמאות המגיעה להם, ואת הטבח שטבחו בהם הנאצים ביום הזה ובימים שקדמו לו, לפני שבעים ושמונה שנים.      

תומס גניאלקה ועדותו על אושוויץ

תומס גניאלקה Gnielka נפטר מסרטן בשנת 1965 בגיל 36 והותיר אחריו אלמנה וחמישה ילדים. הוא היה כתב ועורך ב"פרנקפורטר רונדשאו", וגם חבר ב"קבוצת 47". בשנת 1952, במיפגש שבו הקריא פאול צלאן לפני חברי הקבוצה את "פוגת המות" שלו, הקריא גם תומס גניאלקה בן ה-24 קטע מרומן שהתחיל לכתוב ומעולם לא סיים. הרומן התבסס על השירות הצבאי שגויס לבצע כנער, יחד עם כל כיתתו, במחנה אושוויץ, שם הורו להם מפקדיהם להתרחק מן האסירים היהודיים, שתוארו להם כפושעים מסוכנים. תומס וחבריו מיהרו להבין שהדבר איננו בדיוק כך.

"ראשיהם מגולחים וכולם צועדים את אותם צעדים. כאשר הם מניחים את רגליהם נשמע רעש. הם הולכים לאט. זה נראה כאילו כולם סוחבים על כתפיהם שקים של תפוחי אדמה, אבל כתפיהם ריקות ומשוכות לפנים... לרבים יש כתמים על עור הראש החשוף, שמנצנצים בלובנם. אני חש ברע."

ועוד קטע:

"אני יושב על הבמה, מעשן ומביט בהם. זה עם משקפי הקרן עובד קרוב אליי, וכמו האחרים הסיר את מעילו. גוף כמו של פגר, אני נאלץ לחשוב. מהזרועות נותרו רק גידים..."

לאחר פינוי המחנה על ידי הגרמנים ב-24 בינואר 1945, שלושה ימים לפני בואו של הצבא הרוסי, נכנס אליו גניאלקה עם הקצין האחראי עליהם. הוא מתאר:

"אנחנו הולכים למקום לפני הסככה, היכן שהעורבים תמיד מצטופפים ונועצים סביב את מקוריהם במשהו שאיננו יכולים לראות. כשאנו מתקרבים הם חסרי מנוחה".

הוא ממשיך לתאר כיצד הקצין נעצר, מסתובב, ומורה לו לחזור לרכב. אבל הוא מבחין שבמקום בו מצטופפים העורבים ונועצים את מקוריהם סביב, יש בור מלא גוויות.      

כעת התפרסם הטקסט שהותיר אחריו גניאלקה בלוויית מסמכים ומאמרים שפירסם על אושוויץ. הוא היה אחד האנשים שהביאו לפתיחת מה שכונה "משפט אושוויץ השני", (כדי להבדילו ממשפט אושוויץ שהתקיים בפולין בשנת 1947 ובעקבותיו ניתלה מפקד מחנה אושוויץ רודולף הס). בשנת 1959 קיבל גניאלקה מניצול מחנה אושוויץ אמיל וולקן מסמכים שהאחרון הציל במאי 1945 מבניין האס-אס הבוער בברסלאו, לאחר כיבוש העיר בידי הצבא האדום, ושמר אצלו כמזכרת. המסמכים הכילו תיעוד על הוצאה להורג בידי אנשי אס-אס של אסירים שברחו מן המחנה, שמות אנשי האס-אס שהרגו את האסירים הופיעו במסמכים. גניאלקה העביר את המסמכים לתובע (היהודי) פריץ באואר, והם שימשו עדות במשפט, שחלק מן הנאשמים נידונו בו למאסר עולם וחלק לשנות מאסר ספורות. רבים מהם שוחררו בטרם ריצו את מלוא עונשם. איש לא הוצא להורג במשפט אושוויץ השני, כי גרמניה ביטלה את עונש המוות ומעולם לא הוציאה להורג רוצחים נאצים, כדי שיהיה ברור שהפשע היחיד שגרמנים מוציאים עליו להורג הוא היותך יהודי. גם בגרמניה יודעים שמשפט אושוויץ השני היה פארסה. לדעתי לא היו מקיימים אותו כלל לולא חטיפתו ומשפטו של אייכמן בישראל, שאילץ את גרמניה להראות שגם היא מעמידה פושעים נאצים לדין, ולו כדי להגן עליהם מפני העמדתם לדין בארצות אחרות. כל זה לא משנה כמובן לגבי חשיבות עדותו של גניאלקה ומאמציו להשיג עדויות נגד פושעים נאצים ולהעמידם לדין. לאחרונה נעשה בגרמניה סרט על גניאלקה שנקרא "בלבירינט השתיקה", ומתאר את מאמציו להביא פושעים נאציים לדין, דבר שהגרמנים לא היו מעוניינים בו. בניגוד גמור לטענתו השקרית והאנטישמית של גינתר גראס, שנפטר השבוע, גרמניה לא עסקה אחרי המלחמה בפשעיה נגד היהודים והזניחה את העיסוק בסבלה שלה. גרמניה עסקה אחרי המלחמה בסבלה שלה, האמיתי והמומצא, כפי שהיא מרבה לעסוק גם כיום בעיקר בסבלה שלה, האמיתי והמומצא, ויחסה לקורבנותיה היהודים נותר אנטישמי כשהיה. תומס גניאלקה היה ראוי להפוך לסמל ההתמודדות של גרמניה עם עברה, אבל הוא בעצם נשכח עד לשנה האחרונה, כאשר ילדיו דאגו לפרסם את כתביו ולהשיבו לזיכרון. גרמניה מספידה בימים אלה את גינתר גראס כאילו היה איש רוח דגול, אבל הוא היה בעיקר תועמלן נאצי, שהפיץ תעמולה נאצית במסוה של ספרות ושירה. גניאלקה ראוי להיזכר לשבח, אבל הסיפור על מסירת המסמכים שלו שהביאה לפתיחת משפטי אושוויץ השניים מוזר: האם חסרו לממשלת גרמניה עדויות ומסמכים על פשעי אושוויץ, שנזקקה לאותם ניירות שאסף במקרה יהודי ניצול אושוויץ מבניין האס-אס הבוער בברסלאו? ניסיתי לחפש מידע על אמיל וולקן, אבל לא מצאתי דבר, מלבד הסיפור על המסמכים שמצא. מדוע לא עשה דבר עם המסמכים במשך השנים, עד שמסר אותם לגניאלקה? גניאלקה אמר שוולקן רק שמר את המסמכים למזכרת, אבל זה לא משכנע. מסמכי אס-אס אינם מזכרת שניצול שואה יהודי רוצה לשמור. וולקן בוודאי הבין היטב את משמעות המסמכים שאסף, אבל משהו עצר אותו במשך שנים מלפרסם אותם או למסור אותם למישהו. הם לא נגעו אליו אישית, הם נגעו לפושעים הנאצים, שאולי חלק מהם הכיר אישית כשהיה אסיר באושוויץ. האם מישהו שאל אותו על כך? כל כך הרבה פרטים שהיו צריכים לכאורה להיות ידועים לוטים בחשיכה, ונדמה שכבר אין את מי לשאול, צריך רק לקוות שהמסמכים יצופו ויספרו את סיפורם של מי שכבר אינם יכולים לספר בעצמם. אני מאד מקוה שיתרגמו את כתביו של גניאלקה לעברית, ותתווסף לנו עוד פיסת עדות, של נער גרמני שהתבונן באסירי אושוויץ וגם דיבר עם כמה מהם ונוכח שאינם פושעים מסוכנים אלא יהודים משכילים, למשל פרופסור לאמנות שפגש במחנה, ופשעם היחיד הוא היותם יהודים, שבגרמניה זה הגדול בפשעים, ועל הפשע הזה של היותך יהודי אין לגרמנים סליחה ומחילה.

Thomas Gnielka: Als Kindersoldat in Auschwitz. Die Geschichte einer Klasse, Europaeische Verlagsanstalt, Hamburg 2014