זעקתה של דניאל אלוני

 

לרגע לא האמנתי לטענה שדבריה של דניאל אלוני בסרטון ששיחרר החמאס לא שודרו מהנימוק שהושמע, שזה טרור פסיכולוגי של החמאס ורשתות הטלויזיה אינן רוצות לשתף איתו פעולה. אני משוכנעת שהסרטון לא שודר רק מפני שהחטופה דניאל אלוני, שנחטפה יחד עם בתה בת החמש, ועם אחותה וגיסה ושתי התאומות שלהם בנות השלוש, תוקפת בסרטון במלים קשות מאד את בנימין נתניהו ואומרת שהוא הפקיר אותם, שלא היה צבא להגן עליהם, ושעכשיו הוא מפקיר באותה צורה את החטופים, שהם בעצם בני אותן משפחות מעוטף עזה שחלקן נרצחו וחלקן נחטפו בגלל שהופקרו על ידי ממשלת נתניהו, ואני משוכנעת שהסרטון לא שודר כי נתניהו הפעיל לחצים ואולי גם איומים על רשתות הטלויזיה שלא ישדרו אותו. הסרטון לא שודר בגלל צנזורה פוליטית, ומפני שלמרבה הזוועה בנימין נתניהו, שהנחית מלמעלה את הקונספציה שצריך לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלשתינית, ולכן היה לו אינטרס להחריש את קולות הסכנה הנשקפת מהחמאס, לא רוצה שהציבור ישמע את הביקורת הקשה שמותחת עליו החטופה, מפני ששום דבר בקולה ובדבריה לא נשמע כמו מסר מוכתב באמצעות טרור – בניגוד למשל לדברים שגלעד שליט הקריא מן הכתב בעודו בשבי החמאס – דניאל אלוני לא נשמעת אחרת למשל משיראל חוגג או מאזרחים רבים אחרים בישראל שזעקו את זעמם של אזרחי ישראל על ההפקרות הבלתי נתפסת ששררה בעוטף עזה, על העברת גדודי צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, על דלדול כיתות הכוננות שקוצצו וחלק מנשקן נלקח מהן – ניסיון נוסף לקחת מהן את הנשק נעשה למרבה הזוועה גם אחרי ה-7 באוקטובר - על העדר קו הגנה שני ושלישי והסתמכות מוחלטת על המכשול שנפרץ בקלות רבה ושום צבא לא עמד מאחוריו כדי להגן על ישובי העוטף במקרה כזה, שהיו חייבים לצפות מראש. דניאל אלוני בסך הכל זעקה את הזעקה שאזרחים חופשיים בישראל זועקים מאז ה-7 באוקטובר, שנתניהו הפקיר אותם ולא במקרה, אלא במסגרת מדיניות שהוא הגה והוריד למטה והכריח את כולם להתיישר איתה באמצעות הכוח העצום שיש לו כראש ממשלה, ושמאפשר לו כעת להכתיב לרשתות הטלויזיה שלא לשדר את זעקתה של דניאל אלוני, ובכך דניאל אלוני איננה שונה מיוכבד ליפשיץ שניסו להשתיק ומאז שדיברה אין חדלים להכפיש אותה, וגם שיבחו את ההחלטה להציב קצינה ליד המשוחררת אורי מגידיש כדי שתשתוק. קודם חשבתי שאולי זה צעד נכון, כי אורי מגידיש שוחררה בפעולה צבאית שהמידע עליה מסווג והיא עדיין חיילת בשירות חובה וכפופה למרות הצבא, אבל עכשיו, אחרי שצפיתי בדבריה של דניאל אלוני שבעצם נאסר על רשתות הטלויזיה לשדר, גם אם האיסור הונחת בדרכים עקמומיות ולא ישירות, אני חוששת שגם אורי מגידיש מושתקת לא בגלל חשש לדליפת מידע מסווג אלא כדי שלא תספר דברים דומים לאלה שסיפרו התצפיתניות המעטות שלא נהרגו ולא נחטפו, שהן הבחינו בהכנות של אנשי חמאס לפשיטה, שהן ראו אנשים עומדים ליד הגדר עם מפות ומצביעים על אתרים בישראל, שהן צפו באימוני חמאס לפשיטה, ודיווחו ודיווחו והתריעו והתריעו וענו להן שהכל בסדר. נתניהו פשוט משתמש בכוחו כראש ממשלה כדי לכפות צנזורה פוליטית ולמנוע שידור דברים שאינם נוחים לו וביקורתיים כלפיו, והמידע על שחרורה של אורי מגידיש שוחרר לפירסום גם כן באופן מניפולטיבי, כדי שהשמחה המתפרצת – בצדק רב – בקרית-גת הליכודניקית, תחריש את קול זעקתה של החטופה אלוני שנחטפה עם בני משפחה נוספים מניר עוז, אחד הקיבוצים שנפגע באופן הקשה ביותר בפשיטת חמאס. כן, בליכוד אוהבים את ההנגדה הזאת בין עיירות הפיתוח לבין הקיבוצניקים. מנחם בגין החל בכך והליכוד נבנה מההנגדה הזו ומההסתה המתבססת עליה נגד הקיבוצים, השמאל, האשכנזים, כל אלה שצריך לשמוח שהיטלר הרג אותם וחבל שהשאיר את חלקם בחיים. כן כן, איציק זרקא לא המציא דבר, רק הידהד סנטימנט שהליכוד מטפח שנים, ולא פלא שכשהאווירה שמהדהדים המעריצים המושבעים היא של גאווה בהשמדת היהודים של היטלר, מופקרים קיבוצי עוטף עזה לטבח של החמאס. הבעיה היחידה שהצליח להם יותר מדי, והאסון שממשלת נתניהו האחרונה יצרה את כל התנאים לנחיתתו על תושבי העוטף, אכן גרם לרבים לחוש כיהודים בשואה, נטולי מגן לחלוטין, חשופים לחלוטין לאויב המפלצתי באכזריותו, ללא צבא וללא מדינה שיעניקו להם הגנה. (וגם היו צריכים לשמוע מפי היסטוריונית הבית של נתניהו, זו שהעניקה גיבוי לחתימתו על הצהרה שמגבה את הכחשת השואה הפולנית, שזה לא כמו השואה. מה את אומרת, פרופסור דינה פורת. לא היינו מעלים בדעתנו).

בכלל הביטוי הזה "טרור פסיכולוגי של החמאס" שמודבק לכל סרטון וכל מידע על החטופים והשבויים עולה לי על העצבים. הביטוי הזה בעצמו הוא טרור פסיכולוגי כלפי אזרחי ישראל שרוצים לקבל כל בדל מידע אפשרי על החטופים ומצפים מצד הממשלה שעשתה הכל כדי לאפשר לחמאס את הטבח והחטיפה, שלפחות תציל את החטופים, שרובם שייכים לאותן משפחות שנטבחו בקיבוצי עוטף עזה וכמובן גם בעיירות הפיתוח בעוטף, כי אולי הממשלה מבחינה בין דם לדם, בין אשכנזים למזרחיים ובין מצביעי ליכוד למצביעי שמאל, אבל הציבור מבין היטב שכולם בסירה אחת, שמי שהפקיר את ניר עוז וכפר עזה ובארי הפקיר גם את שדרות, אופקים ונתיבות, כי החמאס לא הבחין בין דם לדם, וטבח וחטף באותה התלהבות יהודים מכל האמונות והמוצאים, וגם ערבים ובדואים ותאילנדים שעבדו בקיבוצים וכל מי שנפל לידיו הרצחניות ומצא את עצמו חסר מגן באותה מידה, ועכשיו גם מושתק על ידי אותה ממשלת זדון שעלתה לשלטון ומחזיקה בו אך ורק כדי לדאוג לבנימין נתניהו, למלט אותו ממשפטו, לאפשר לו לכהן כראש ממשלה לנצח, לספק לו ארמונות ומשרתים וכל טוב על חשבון אזרחיו המופקרים שלו זכו לאלפית מההגנה שהוא דואג לספק לעצמו, לא היינו היום במקום הנורא הזה, שבו נאסר עלינו אפילו לשמוע ולהשמיע קול זעקה.

כדאי להקשיב ליוכבד ליפשיץ

 

ההתקפות המכוערות על דבריה של יוכבד ליפשיץ עם שחרורה משבי החמאס הן חוצפה תהומית, וגם צירוף של כל המאפיינים שגרמו לאסון של השביעי באוקטובר: רשעות, נקמנות, התנשאות, שחצנות, וגם טיפשות. יוכבד ליפשיץ הביאה עמה מידע רב-ערך: זהותם של עשרים וחמישה אנשים שפגשה בשבי, שחמישה מתוכם הועברו אחר כך למקום אחר, וביניהם אנשים שעד כה לא היתה ידיעה ודאית לגבי הימצאם בשבי החמאס. בנוסף לכך היא תיארה בצורה מדויקת כיצד נחטפה ובאילו תנאים מוחזקים השבויים, ומסרה לא מעט פרטים חשובים. היא גם אמרה את מה שכולנו יודעים וגם אומרים: שתושבי עוטף עזה הופקרו לגורלם ועברו תופת. היא גם תיארה את הפער בין החוטפים שלא הסתפקו בחטיפת אשה בת 85 מושלכת על גבי חמור, אלא גם היכו אותה באכזריות כל הדרך, לבין הצוותים ששמרו על השבויים וטיפלו בהם היטב, כולל שמירה קפדנית על היגיינה וטיפול רפואי, דבר שתואם את ההבנה בישראל שהחטופים והשבויים הם הנכס היקר ביותר של חמאס ולכן ינסו לשמור עליו היטב.   

האנשים שטענו ביהירות שדבריה של יוכבד ליפשיץ משפרים את תדמית החמאס ומפריעים לשחרור החטופים והשבויים מעוררים בי גיחוך. אני מתקשה לראות את התורים ליפול בשבי החמאס בעקבות דבריה. עם כל הכבוד לפיתות עם גבינה לבנה ומלפפון, שירותים נקיים וטיפול רפואי, העובדה שהמוחזקים בידי החמאס נמצאים בסכנת חיים לא השתנתה כהוא זה, הדחיפות לשחרר אותם לא פחתה, והפשע של חטיפת אזרחים לא חמושים, אמהות עם ילדים ותינוקות וקשישים שחלקם חולים ונכים לא איבד מחומרתו. כל השיח המגוחך על כך שהטיפול הרפואי בשבויים מייפה את החמאס הזכיר לי כיצד התבקש זיגמונד פרויד, לאחר שנעצר על ידי הגסטאפו ובעקבות מחאה בינלאומית שוחרר והורשה לצאת מווינה ללונדון, לאשר לגסטאפו שנהגו בו יפה. "אני ממליץ בלבביות על הגסטאפו" כתב פרויד. למרבה הפלא דבריו לא שיפרו את תדמית הגסטאפו.

אבל בעלה של יוכבד ליפשיץ שעדיין מוחזק בשבי החמאס, העיתונאי הוותיק עודד ליפשיץ, לא הסתיר את דעתו על בנימין נתניהו, וכבר לפני שנים כתב שנתניהו הוא כישלון דווקא בתחום הביטחוני שהוא כה מתגאה בו. כמה עצוב לחשוב על כך כעת. נתניהו כידוע איננו סולח למי שמותח עליו ביקורת, וכל חשיבה דמוקרטית על ביקורת כחלק בלתי נפרד מההוויה הדמוקרטית זר לו בתכלית. מי שמותח ביקורת על נתניהו הופך מיד מושא לרדיפה בלתי פוסקת מצד הדיקטטור ובני משפחתו ונקמנותם איננה יודעת גבול. לכן לשכת ראש הממשלה פעלה להשתיק את יוכבד ליפשיץ, ומשלא הצליחה בכך, התאמצה להכפיש אותה ולערער את אמינותה. ממקורותי שלי אני יודעת שגם למשפחות החטופים הועבר מסר שאין לייחס חשיבות למידע היקר מפז שהביאה עמה יוכבד, כי היא חולה ואיננה רואה טוב. כמה רשעות והתנשאות גילנית יש בדברים חסרי השחר האלה על האשה החדה והמדויקת הזו, התנשאות שמזכירה לי את הדברים המזעזעים ששמעתי הערב בתכנית "זמן אמת" בערוץ כאן מפי שתי התצפיתניות היחידות מנחל עוז שנותרו בחיים ולא נפלו בשבי החמאס, כיצד חזרו ודיווחו שוב ושוב לפני פשיטת החמאס על ההתנהגות החריגה של אנשי החמאס ליד הגדר, על אנשים עם מפות שעמדו ליד הגדר והצביעו לעבר אתרים בישראל, וכיצד אמרו להן מפקדיהן שאין לכך שום משמעות, ואיך יצרו אנשי חמאס פרצה בגדר באמצעות מטען כשבועיים לפני הפשיטה, ועד הפשיטה לא טרח איש לתקן את הפרצה, למרות שקיומה היה ידוע לפיקוד. כמה פעמים בחיי נתקלתי ביחס המזלזל הזה למי שמתריע על סכנה, ובפרט כשהמתריעה היא אשה, כי גברים תמיד יודעים יותר טוב ממנה. היוהרה השחצנית הזו מתגלה תמיד בסופו של דבר כטיפשות לשמה. המידע היקר מוגש על מגש של כסף, אבל במקום להתייחס אליו ברצינות הודפים אותו ובמקום להוקיר את תבונתם וחדות ראייתם של המתריעים בשער, מזלזלים בהם ולעתים גם מכפישים אותם.

בשנת 1977, תחת שלטון החונטה הצבאית בארגנטינה נעצר העיתונאי היהודי-ארגנטינאי יעקב טימרמן. מנחם בגין, שבאותה שנה עלה לשלטון, פעל רבות לשחרורו של טימרמן מהכלא ולעלייתו לישראל. טימרמן אכן הגיע לישראל בשנת 1979 וזמן קצר אחר כך החל למתוח ביוקרת חריפה על בגין. כשבגין נשאל על כך ענה שדבריו של טימרמן נכנסים מאוזנו האחת ויוצאים מהשנייה. נתניהו לעומת זאת דואג אך ורק לתדמיתו ולשרידותו הפוליטית, ולולא הלחץ הציבורי והתקשורתי היה מפקיר את החטופים. העובדה שכך התכוון לעשות עלתה גם מדבריו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וגם מהאופן שבו ניסה נתניהו להשתמש באיש הארגון "חוננו" המסייע לרוצחי ערבים כדי לדחות את הפעילות להשבת החטופים עד לאחר המלחמה, כשהזמין אותו כמשקל נגד לנציגי משפחות החטופים. למרבה הצער גם רונן צור שהתנדב לסייע למשפחות החטופים תקף את יוכבד ליפשיץ בטענה חסרת השחר שדבריה מבטלים כביכול את הצורך בשחרור מהיר של החטופים. רונן צור שכח שיפה להתנדב לעזור, אבל אין בכך היתר להשתלט על פדויי השבי ולשלול את זכותם לספר את סיפורם ולבטא את תחושותיהם, ובפרט כשמדובר בדברים שניכר בהם שהם דברי אמת. נקוה שמלבד כל המומחים מטעם עצמם שתהו מדוע לא השתלטו על יוכבד ליפשיץ ולא הכתיבו לה מה לומר, יש במערכת לפחות כמה אנשים הגונים וחכמים, שיקשיבו ליוכבד ויעשו בדבריה שימוש מיטבי להצלת כל החטופים.

 

 

 

 

 

 

רק שאלה אחת

 

יש רק שאלה אחת לשאול על הזוועה של השביעי באוקטובר: מדוע לא היו בעוטף עזה מספיק כוחות צבא כדי למנוע את חדירת המחבלים או לעצור אותם בקו הגנה שני שחייב להיות מול אויב: אף פעם לא סומכים על קו הגנה אחד, לא על מכשול, לא על חומה, לא על חפיר, לא על נהר או תעלה. בשום תקופה, בשום תנאי לא סמכו אסטרטגים על מכשול יחיד. הזדעזעתי הבוקר לקרוא את כתבתו של יניב קובוביץ' ב"הארץ", שמספרת כיצד נלקח הנשק מכיתות הכוננות של ישובי עוטף עזה, בטענה שאין עוד איום מעזה, שאין עוד סכנה של חדירת מחבלים. כמו רוב הטעויות הגורליות, גם הטעות הזו נבעה מהקונספציה שהנחית נתניהו: שיש לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית. כדי להצדיק את הקונספציה המטורפת הזו, שדומה למי שמכניס לביתו נמר כדי להשתלט על נחלת שכניו, ומשכנע את עצמו שמדובר בחתול גדול, שכנע נתניהו את עצמו ואת סביבתו שהחמאס אינו מהווה סיכון, וגם לאחר מערכות של ירי טילים מסיבי מעזה, העדיף לגמול לחמאס בכסף חלף מתקפתו על ישראל, ולהמשיך לדכא את הרשות הפלשתינית. כמובן שגם כיום אין דרך להיפטר משלטון החמאס אלא להשיב את עזה לשליטת הרשות הפלשתינית, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו. זו הדרך המציאותית היחידה לסלק את שלטון החמאס.

ממשלת המחדל עדיין מנסה להטיל את אשמתה על אחרים: גל הירש, שנתניהו מינה לטפל בשבויים ובנעדרים, בגסות רוח שלא תיאמן, נזף בשגרירים על תמיכת מדינותיהם בהסכמי אוסלו, יואב קיש טען שצריך לחקור את ההתנתקות וכו', מיקי זוהר ביקש לחקור את כל ראשי הממשלה שסירבו לכבוש את עזה. מגישי החדשות גיחכו בצדק למשמע נסיונות עלובים אלה להתנער מאשמתה של הממשלה הנוכחית. אם ההתנתקות היתה לדעתם כה מסוכנת, מדוע לא הציבו בעוטף עזה כוחות צבא בהתאם לגודל האיום? אם חשבו שבגלל ההתנתקות לפני כמעט שני עשורים מצב הביטחון בעוטף עזה גרוע, מדוע השאירו את תושביה ללא נשק וללא מגן? הסכמי אוסלו, ההתנתקות או כל אירוע עבר אחר היו נתונים, וחובת הממשלה היתה להציב בעוטף עזה סדר כוחות מתאים להגן על הישובים. מי שטען לפני אסון השביעי באוקטובר שאין שום איום מעזה, איננו יכול לבוא כעת ולהסביר שבגלל ההתנתקות ישובי עזה היו חשופים וחסרי מגן. אם כך הדבר, מדוע הממשלה לא הגבירה את ההגנה עליהם? מדוע לא נערכו כוחות שריון מול הגדר בטרם נפרצו בה פרצות, כדי למנוע חדירת מחבלים, ורק לאחר הטבח בתושבי העוטף ובחוגגים במסיבה ברעים שלחו כוחות שריון ורגלים לחסום חדירה נוספת דרך הפרצות? מדוע לא חיזקו וחימשו ביתר שאת את כיתות הכוננות של הישובים, אלא לקחו מהם את הנשק המועט שהיה להם? אם הסיכון היה גדול, מדוע התירו את קיום המסיבה ברעים שהפכה למלכודת מוות? מדוע אישרו התקהלות כה גדולה קרוב כל כך לגבול, כאשר התקריות והמתיחות בגבול עזה רק התגברו ועלו?

כל הניסיונות העלובים של ממשלת האסון להדוף את הביקורת רק מגבירים את ההבנה כמה נורא היה המחדל, וכמה כרוכים בו לא רק טעות אסטרטגית, אלא גם שיקולים פוליטיים פסולים ואוויליים ורשעות לשמה. ברור שהעדפת המאחזים הבלתי חוקיים ביהודה ושומרון מילאה תפקיד אומלל ומחריד ביחס המחפיר לעוטף עזה. ברור שמי שאפילו בוחריו משעממים אותו, כאשר הם מתנים את מחסורם וצרתם, אין לו אזניים לשמוע את זעקתם של אזרחים אחרים, שאינם מאנשי שלומו. כל יום, כל שעה, כל דקה וכל שנייה שעודנו בשלטון, הם סכנה ואסון לכל תושבי ישראל.

 

השימוש התעמולתי בעסקת שליט

 

 

הימין הלאומני מעולם לא ייחס חשיבות יתרה לחיי אדם. כהמשך להפקרת חייהם של תושבי עוטף עזה, שרבים חושדים שהיה לה מרכיב פוליטי של זלזול בערך חייהם של תושבי הקיבוצים שמשתייכים ברובם לשמאל, מנסה הימין להקל בערך חייהם של חטופי ושבויי החמאס שנמצאים בסכנת חיים מתמדת, שלא לדבר על סבלם הגופני ומצוקתם הנפשית. מי שלא נקפו אצבע להציל את תושבי עוטף עזה, מנסים עכשיו לקדם את הפקרת החטופים והשבויים בשלל תירוצים. אחד מהם הוא האיזכור המתמיד לעובדה שרבים ממנהיגי החמאס כיום, כולל יחיא סינוואר, שוחררו בעסקת שליט, וזו כביכול הוכחה שאסור לשחרר מחבלים, דבר שהוא תנאי לשחרור החטופים והשבויים. למותר לדבר על הניסיון העלוב של נתניהו להציג מתנחלים קיצוניים כנציגי משפחות החטופים, כדי שיקדמו את השקפתו שחשוב יותר להפציץ את עזה ולכבוש אותה מאשר להציל את חיי החטופים, למרות שתוצאת המלחמה בעזה איננה מובטחת – אין שום ביטחון שהמלחמה אכן תביא לתוצאה הרצויה של הפלת שלטון החמאס בעזה, ויש סיכוי גדול שלחץ בינלאומי יאלץ את ישראל להפסיק את הלחימה הרבה לפני שהחמאס יוכרע סופית. לעומת זאת השבת החטופים והשבויים תציל את חייהם של מאות אנשים, ביניהם אמהות רבות וילדים קטנים, זקנים, חולים ונכים, תרפא את משפחותיהם הפצועות ותביא מעט נחמה לרובו הגדול של הציבור הישראלי, שחיי החטופים חשובים לו הרבה יותר מהמשך הלחימה בחמאס, שספק אם תצליח לשנות את המציאות הקשה באזורנו, גם אם ישראל תאבד לשם כך חיי אדם רבים, בנוסף לחיים הרבים שכבר איבדנו. בעיני זו גם חובתה המוסרית העליונה של מדינת ישראל, ועל אחת כמה וכמה לאחר ההפקרה הנוראה של תושבי עוטף עזה במשך שנים רבות שברובן היה נתניהו ראש הממשלה ובפרט העברת גדודים מאוגדת עזה ליהודה ושומרון רק לאחרונה, למרות המתיחות הרבה והתקריות הרבות ליד הגדר.

אבל אנשי ימין מעוניינים לסכל כל עסקה כזו. יאיר שרקי אמר במפורש שאסור לשחרר מחבלים כי רוב מנהיגי החמאס כיום הם משוחררי עסקת שליט. רבים אחרים משמיעים הערות דומות, שמאחוריהן ההנחה כי אילולי עסקת שליט לא היה החמאס מבצע את הפשיטה. הנחה זו מתייחסת לחמאס כאל ארגון קטן בעל מספר חברים מוגבל, שאם ישראל רק תהרוג את חלקם ותאסור את חלקם החמאס יפסיק לפעול. הדבר רחוק מאד מהאמת. החמאס הוא ארגון שיש לו מאות אלפי תומכים ואלפי לוחמים פעילים, ולכל הרוג קם במהרה מחליף שלא פעם הוא גרוע מקודמו. בימי האינתיפאדה השנייה חוסלו בזה אחר זה מנהיג החמאס השייך אחמד יאסין, ומחליפו עבד-אל-עזיז רנטיסי. לאחר חודשים ספורים מילאו אחרים את מקומם והחמאס הפך אכזרי ומסוכן עוד יותר מקודם. גם לו החזיקה ישראל את יחיא סינוואר בבית הסוהר עד היום ולו הצליחה באחד מניסיונותיה הרבים להרוג את מוחמד דף, היו קמים להם מחליפים. החמאס הוא ארגון של רבים, שבנוסך לאכזריות ולפנאטיות שאיפיינה אותו תמיד, הוא מושפע מאד מפעולות הראווה של אל-קאעידה ודאע"ש, מבלי לחשוב על כך שארגונים אלה כמעט חוסלו לגמרי בעקבות פעולות הטרור הראוותניות שלהם. והדבר העצוב ביותר – להצלחת הפשיטה של החמאס תרמה יותר מכל ההפקרות בשמירת הביטחון של ישובי עוטף עזה, שלה אחראית בראש וראשונה הממשלה שדואגת אך ורק למתנחלים ביהודה ושומרון, ומפקירה את כל תושבי ישראל האחרים. יצירת הקשר בין עסקת שליט לפשיטה בעזה איננו עובדה אלא מניפולציה, ובכל מקרה, אם הימין חשב שעסקת שליט חושפת את תושבי עוטף עזה לפגיעה קשה מצד החמאס, מדוע לא דאגו למגן ולחמש את האזור ולהציב בו סדר כוחות מתאים להתגבר על התקפות מצד החמאס? מדוע חזרו ואמרו שהחמאס מורתע ואין סכנה מעזה, אם חשבו שעסקת שליט יצרה איום כה גדול? מדוע איפשרו קיום מסיבה של אלפי אנשים קרוב כל כך לגבול? האם ההפקרה הנפשעת של תושבי העוטף מקטינה את הצורך בהצלת חיי החטופים, או ההיפך מכך, הממשלה שהפקירה את תושבי עוטף עזה ורבים אחרים לתוקפנות החמאס, חייבת להציל את חייהם של מי שעוד אפשר להציל? האם אין די במוות הנורא שחווינו? האם אנו זקוקים למוות נוסף, או להצלת הנפשות ושיקום החיים?

 

הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽך

דברים ל', י"ט

 

  

 

חטופות

 

אתמול נודע לנו שגבי ומִִיה ליימברג, אשתו ובתו של ידיד משפחתנו משה, נעדרות, יחד עם אחיה ואחותה של גבי ובן זוגה של האחות. גבי ומִיה שהו אצל אחותה של גבי בקיבוץ בעוטף עזה, ובזמן ההתקפה הן היו בקשר טלפוני וסיפרו שפורצים לבית האחות שבו שהו ואז נותק איתן הקשר. מצאו את הדלת פרוצה, המפתחות זרוקים על הרצפה, ואת הבית ריק, אבל לא היו סימני דם או מאבק והטלפונים של חלקם אוכנו בעזה, לכן כל הסיכויים שהן בעזה, אבל אין בינתיים הוכחה ודאית לכך, ולכן הן מוגדרות בינתיים כנעדרות. מִיה היא בת 17, והיא בתם היחידה של משה וגבי.

מאז שבת יש לי תחושת מועקה קשה, שהולכת וגוברת עם מספרי ההרוגים שעולים ועולים, אבל מאז שנודע לי על העדרן של גבי ומִיה המועקה הפכה קשה מנשוא. לצערי ממשלת החירום איננה משפרת במאומה את הרגשתי, גם לא ההפצצות הקשות בעזה. אני רק מייחלת לשחרור החטופים, שרובם אינם חיילים ולוחמים, אלא אזרחים לא חמושים, כולל אמהות וילדים וזקנים ונכים, שנלקחו מביתם וגורלם אינו ידוע. אילו לפחות הרשו לצלב האדום לבקר אותם, אבל החמאס נעדר כל אנושיות ולצערי ממשלת הזוועה של נתניהו שהביאה עלינו את האסון איננה טובה בהרבה מהחמאס, וכל עוד הוא עומד בראש הממשלה אני מרגישה שאזרחי המדינה מופקרים, אלה שיושבים כמוני בביתם ואלה שנעקרו ממנו, כולם נתונים למאכולת אש וחרב ואין מציל.

אני מכירה שתי ביביסטיות שרופות. אחת מהן בעלת תואר דוקטור והשנייה קופאית פשוטה, אבל בפיהן סיסמאות זהות. קודם זה היה רק ביבי רק ביבי יכול לנהל את המדינה, ומאז שבת זה הפך ל"צריך למחוק את עזה". אתמול הקופאית גם שיבחה את נתניהו, כמה שהוא בסדר. לא התאפקתי ואמרתי לה שבגללו קרה האסון. היא אמרה שאחרי המלחמה יתחשבנו איתו, אבל לא נראה לי שהמעריצים המושבעים מסוגלים לדין וחשבון. בעוד שכניי הסטודנטים שהיו פעילים במחאה התגייסו לסדר ולנקות את המקלט בגינה הסמוכה לביתנו, שפעם שימש כסניף של הג"א, אבל כבר שנים מוזנח ולא פעיל, מיהרו אנשי לה-פמיליה להכות רופאים ואחיות בטענה שהם מטפלים במחבלים, ובערוצי החדשות הצטרפו אליהם רוב הכתבים והמגישים בטענה שלא בסדר להעניק טיפול רפואי למחבלים בבתי חולים ולא מעניינת אותם שבועת היפוקרטס, שמחייבת רופאים ואחיות לטפל בכל אדם פצוע, גם באדם שהוא חלאת המין האנושי. נראה שערכי לה-פמיליה השתלטו על המדינה, ולמרות שכולם התרגשו ובצדק מנאומו המופתי של ג'ו ביידן, מעטים הפנימו את דבריו ששמירה על החוק הבינלאומי ועל ערכי הדמוקרטיה וההומניזם היא כוח ולא חולשה. המעבר המהיר מ"רק ביבי" ל"למחוק את עזה" נראה בעיקר כמו מאמץ למחוק כל מחשבה וחשבון נפש, כדי להמשיך לדבוק בהערצה החולנית לחדל-האישים המושחת נתניהו. העיקר לצעוק ולהתלהם ולא להתמודד עם ההכרה שממשלת נתניהו הביאה עלינו אסון נורא והאחריות עליו, וכל עוד הוא ראש הממשלה יבואו עלינו רק אסונות, והמלה אחדות היא רק אמצעי להחריש ביקורת, ואין לי שום עניין באחדות עם נתניהו ויריב לוין ושמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר ואורית סטרוק וגלית דיסטל ומירי רגב קפוצי-תחת וטלי גוטליב שמאלנים בוגדים ושלמה קרעי לכו לעזאזל ודוד אמסלם למה אתם עושים עניין מכמה צפונבונים שנרצחו ויוסי שלי ראש ממשלה תותח. הדבר היחיד שיכול לכפר מעט על עוונם הוא אם ימסרו את עצמם לחמאס חלף החטופים שישוחררו בריאים ושלמים. עד שזה יקרה, מבחינתי, כמאמר הד"ר קרעי, שילכו לעזאזל.   

עזה שייכת לרשות הפלשתינית

 

נדרש לי הרבה זמן להבין שמה שנשמע כאמירה שקולה ומפוכחת: "אם נמוטט את החמאס נצטרך לשלוט בשני מיליון פלשתינים בעזה ולדאוג להם", הוא בעצם ספין מבית מדרשו של נתניהו, שראה בחמאס את תעודת הביטוח כנגד הקמת מדינה פלשתינית. אני קוראת הבוקר בכתבתו של גידי וייץ ב"הארץ" - ומתקשה להאמין - את הציטוט מדברי נתניהו בישיבת סיעת הליכוד במרץ 2019: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלשתינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס." והוא המשיך: "זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלשתינים בעזה לבין הפלשתינים ביהודה ושומרון." הגישה הזו של נתניהו הלכה והתעצמה עם חתימת הסכמי אברהם והמגעים לנורמליזציה עם סעודיה. קשה לתאר כמה יוהרה, שחצנות וטיפשות עלו מההתבטאויות של נתניהו ומקורביו בהקשר לדיונים על נורמליזציה עם סעודיה: "ראש העיר רמאללה" – כך הם מכנים את אבו-מאזן כדי להתכחש לעובדה שהרשות הפלשתינית הינה ישות מדינית שנועדה להיות מדינה פלשתינית בדרך – "לא יקבע את פרטי ההסכם עם סעודיה." בנוסף לזלזול השחצני באבו-מאזן, הופצו מכיוון הממשלה מסרים שאין צורך בוויתורים מדיניים לפלשתינים, אלא די בכספים שיועברו אליהם מסעודיה כדי לרצות אותם, כאילו יש בעולם עם שימכור את שאיפתו למדינה עצמאית תמורת בצע כסף, אבל ממשלתו של נתניהו תמיד התכחשה ללאומיות הפלשתינית ולשאיפת החירות המפעמת בפלשתינים שמאסו בשלטונם היהיר של היהודים, ובמיוחד בשלטון המתנחלים המתעללים בהם מבלי שממשלת ישראל עוצרת בעדם.

ואם לחזור לאמירה שהזכרתי בתחילת דבריי, היא מעמידה כביכול שתי אפשרויות בלעדיות: שלטון החמאס בעזה, בהסכמת אם לא בתמיכת ישראל, או שלטון ישראלי ישיר על עזה. אבל ישראל איננה צריכה לשלוט בעזה, לא ישירות ולא בעקיפין, וגם לא החמאס שהשתלט עליה בכוח, אלא הרשות הפלשתינית. על פי הסכמי אוסלו שיש להם תמיכה בינלאומית רחבה, עזה היא חלק מהרשות הפלשתינית, וישראל אף התחייבה למסדרון יבשתי שיחבר בין שתי הטריטוריות הפלשתיניות, והאינטרס הישראלי האמיתי הוא לשים קץ לשלטון הטרור של החמאס בעזה ולהשיב אותה לשלטון הרשות הפלשתינית, שיש לה שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, ושאיננה מעודדת טרור נגד ישראל, ובוודאי שאיש מבין בכיריה איננו מתכנן פעולות צבאיות אכזריות ומזעזעות נגד ישראל כפי שחולל החמאס. כמובן שגם מאזורי הרשות הפלשתינית יוצאות פעולות טרור נגד ישראל, אבל למרבה הצער פעולת החמאס שהצליחה לפגוע בנו בצורה כה קשה וכה אכזרית, מגמדת את הטרור הפלשתיני מהגדה, שגם הוא מונע לא פעם מיוזמה של אנשי חמאס שפועלים בתחומי הרשות.

נתניהו הניח לנמר טורף לצמוח לממדים מפלצתיים ממש מתחת לחלוננו, במחשבה שמאפיינת אותו גם בעניינים אחרים, שהוא תמיד יצליח לתמרן את כולם כרצונו, למרות כל האזהרות שקיבל מגורמי המקצוע והתעלם מהן בשחצנות: הוא חשב שתמיד יוכל לחמוק מהזעם הפלשתיני על ידי הזרמת כספים אליהם מגורמים שונים, ושיוכל גם להימנע מסכנות בטחוניות שמהן הזהירו אותו כל הגורמים הביטחוניים כשהוא מתחמק מהם בגסות-רוח, כפי שסירב לתחנוני הרמטכ"ל להיפגש אתו לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, וגם להמשיך בחקיקה להשתלטות על מערכת המשפט כדי לחלץ את עצמו ממשפטו. אבל כל הכדורים נפלו לארץ וכל הפנטזיות קרסו. מי שמשלם את המחיר הנורא הם כמובן אזרחי ישראל, ששמונה מאות מהם כבר שילמו בחייהם על היוהרה, השחצנות וגם הטיפשות – כן, הטיפשות של בנימין נתניהו, הנערץ על חסידיו כגאון, ועד כה טרם שילם כל מחיר על האסון שהמיט על תושבי ישראל.

ירי חי

 

בכל יום מגיעה בשורת איוב חדשה שמהפכת את המעיים. אתמול זו החשיפה של משה שטיינמץ מערוץ כאן, על התכנית שמקדמים איתמר בן-גביר ומפכ"ל המשטרה להתיר ירי חי בהפגנות, שנאסר בעקבות הדו"ח של ועדת אור, הוועדה שחקרה את אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו שלושה עשר אזרחים ערבים, חלקם קטינים, מאש שוטרים. כדי שזה יישמע פחות נורא הם מדברים על מפגינים שעוצרים שיירות צבאיות בזמן מלחמה, ואז מדברים על מבצע "שומר החומות", לא בדיוק מלחמה, ולא שום שיירות צבאיות אלא פרעות של אזרחים יהודים וערבים אלה נגד אלה. לא קשה לנחש במי מעוניין בן-גביר לירות. כמובן בערבים, אבל גם במפגינים נגד הממשלה. את הסיבה כבר ימצאו, כפי שמצאו סיבה לזרוק רימון הלם בהפגנה בתל אביב. לא היתה סיבה לרימוני הלם, ובזמן הפגנות בלפור גם לא היתה ממש סיבה לשימוש במכת"זיות, אבל השתמשו, וגם היכו מפגינים באגרופים וסטירות. כל השוטרים המכים זוכו בסופו של דבר. לא חסרים למשטרה אמצעים לפיזור הפגנות. חלקם פשוטים, חלקם אכזריים. אבל בן-גביר רוצה דם, והמפכ"ל שבתאי רוצה להישאר מפכ"ל. אז אנשים צריכים למות, כמו במהומות אוקטובר  בשנת 2000. אז באמת היתה תדהמה גדולה מעוצמת המהומות. הציבור היהודי היה בהלם והמשטרה היתה בהלם מעוצמת ההתפרעויות, והתגובה הקטלנית שיקפה את עוצמת התדהמה והאימה שעוררו המהומות. עכשיו הדברים ידועים, התקוממות של אזרחי ישראל לא תעורר פליאה ותדהמה, ולמשטרה יש די אמצעים לפיזור הפגנות, והיא יכולה להתמודד היטב עם הפגנות והתקהלויות ללא שימוש בירי חי ומבלי לגרום לשפיכות דמים, אבל בן-גביר רוצה דם. כמו שהוא אוהב לומר, זאת המדיניות שלו. ואם נתניהו ייתן לכך יד, הוא לא יוכל לחמוק מאחריות, כפי שהוא אחראי לכל הפארסה של מינוי בן-גביר, בריון מועד, גזען אלים ואדם חסר כל שיקול דעת למשרד הרגיש ביותר, הקשה ביותר, משרד שהכשיל אנשי משטרה וצבא מנוסים עם ניסיון מבצעי רב. לבן-גביר היה ניסיון בתלישת הסמל ממכוניתו של יצחק רבין, ובהחטפת מכות לערבים והשלכת סחורה של סוחרים ערבים לרחוב. מכל היוזמות האוויליות של השר בן-גביר, זו האחרונה מטילה עלי את האימה הגדולה ביותר. אני כבר רואה לנגד עיניי את השוטרים מכוונים את הנשק לרגליים ופוגעים לאנשים בראש, כפי שקרה וקורה ביהודה ושומרון. אני רואה אנשים נהרגים. אני נזכרת בנער שנעצר בנתיבי איילון. אמרו שלא היכו אותו, אבל ראיתי שהפה שלו מלא דם. נתנו לו אגרוף בשיניים. מח"ש היתה אמורה לחקור, אולי היא אפילו חקרה, אבל בעיקר חקרו את הנער על אחזקת סם ואולי המציאו עוד איזו עבירה. אלימות משטרתית מטואטאת מתחת לשטיח, במיוחד כאשר היא נוחה לקואליציה השלטת ולממשלה, ןהאלימות המשטרתית היא קשה גם ללא היתר לירי חי.

ומעבר לכך: האם בכך עוסקים השר והמפכ"ל בשבוע שיומיום נרצחו בו אנשים, ביום שבו נרצחו שתי נשים צעירות. אחת מהן, יסמין ג'בארין, היתה רק בת עשרים ושש, אם לשני פעוטות. גם בחברה היהודית הוכפל מספר הרציחות לעומת השנה שעברה. בחברה הערבית המספר שולש. אבל השר והמפכ"ל עסוקים בקידום היתר לשוטרים לרצוח מפגינים, שברור שהוא מדרון חלקלק, שייעשה בו שימוש גזעני ופוליטי, כי זו דרכו של השר. לו ראש הממשלה היה באמת המבוגר האחראי, כל זה לא היה עולה על הדעת. אבל אין בישראל לא ממשלה ולא ראש ממשלה. יש אוסף של אנשים בלתי ראויים ובראשם נאשם המנסה לחמוק בכל מחיר מגזר דינו ומוכן לדרדר את המדינה כולה לתהום.

מלחמת דת

 

אני מסכימה לגמרי עם חבר הכנסת החרדי משה גפני שאנחנו בעיצומה של מלחמת דת, וכמו רוב מלחמות הדת, זו איננה מלחמה בין דתיים לחילוניים, אלא בין פונדמנטליסטים לליברלים: בין תפיסה מהותנית והירארכית של המין האנושי, שבה נשים נחותות מגברים, הומוסקסואלים אינם ראויים לבוא בקהל, ויהודים עליונים על בני עמים אחרים ודתות אחרות, לבין תפיסה של כל האנשים כשווים זה לזה וכבעלי זכויות שוות, שהראשונה בהן היא הזכות לייצוג שווה. העובדה שיש בישראל מפלגות שאוסרות על נשים להיות מיוצגות בכנסת ובממשלה היא בלתי נסבלת, והיא פוגעת בכל הנשים, כי כאשר יש ממשלה פונדמנטליסטית כפי שיש לנו כיום, הייצוג הנשי מאד נמוך, ואין כלל נשים בתפקידים בכירים, ולכך יש בהכרח השלכות על מצבן ומעמדן של נשים ועל יכולתן להשפיע על השלטון. העובדה שעד היום ישראל לא חייבה את המפלגות החרדיות לאפשר ייצוג לנשים היא פגם קשה בדמוקרטיה הישראלית, שמחייב תיקון בהקדם. זוהי אחת הדרישות שהמחאה צריכה להציב בראש מאבקה, כדי להגשים ולממש את הבטחת השוויון ללא הבדל מין  במגילת העצמאות, והדרך לכך היא פשוטה מאד: איסור מימון מפלגות למפלגות ללא נשים. התעקשות על כך תגרום לחרדים לאפשר לנשים להתמודד בשורות מפלגותיהם, שכן אין שום איסור הלכתי על כך, רק דעה קדומה.

העיסוק החולני של הפונדמנטליסטים בהומוסקסואלים וההסתה כלפיהם, שאף מעודדת אלימות, קשורה לאפליית הנשים. חברה שמבוססת על הפרדה בין גברים לנשים ועל עליונות גברית, מתקשה לשאת גברים שאוהבים את בני מינם, כי הומוסקסואליות מטשטשת את ההבחנה הנחרצת של החברה הדתית בין נשים לגברים ואת הבידול בתפקידים החברתיים שהיא מייעדת לשני המינים. לכן מבחינת הפונדמנטליסטים, ההומוסקסואליות מערערת את עולמם, והם מגיבים כלפיה באלימות בלתי נתפסת, כפי שביטא זאת חבר הכנסת יצחק פינדרוס, שטען כי ההומוסקסואלים הם האיום הגדול ביותר, יותר מדאע"ש, חיזבאללה וחמאס, שכן מבחינתו ההומוסקסואלים מערערים את עולמו מבפנים: עולם שאין בו חלוקה מובהקת בין גברים לנשים הוא מבחינתו האיום הקשה ביותר על עולמו שמסודר במתכונת תיבת נוח ומתקשה לפעול במתכונת אחרת.

גם תפיסת העליונות כלפי מי שאינם יהודים, ובפרט כלפי הערבים, ממלאת תפקיד חשוב בעולמם ההירארכי של הפונדמנטליסטים, שבו היהדות עליונה על הדתות האחרות, והיהודי טוב בהכרח ממי שאיננו יהודי. זוהי תפיסה שמשרתת היטב את שאיפתו של הגבר היהודי הפונדמנטליסטי, לחוש שיש לו זכויות יתר לא משום שגזל אותן מאחרים בכוח הזרוע, אלא מפני שבמהותו הוא טוב כביכול מן האחרים וראוי לזכויות היתר הללו. ומאחר שהבידול וההתבדלות מעסיקים את הקהילה הפונדמנטליסטית ונתפסים כקיומיים, רווחת במגזר החרדי גם אפליה קשה בין אשכנזים לספרדים, שמודרים ממוסדות חינוך אשכנזים, וגם אם הם מורשים להתקבל למוסדות חינוך אשכנזיים, הם מופלים ומבוזים בהם. כמובן שהציבור החרדי מבטא שנאה לערבים, שבאמצעותה הוא מאפיין את עצמו כבן לציבור נעלה יותר, וגם משתמש בה כסוג של מחיצה – מי ששנוא יתקשה להתערבב בקרב הרוב, וכך נשמרים בציבור החרדי מעגלים סגורים זה בתוך זה: היהודים לעצמם, ואין בתוכם ערבים, האשכנזים לעצמם, ואין בתוכם ספרדים, והגברים לעצמם, ואין בתוכם נשים. כל מחיצה היא כלי נשק וכל הבדלה היא דיכוי, כי כל מעגל סגור הוא מעגל של שליטה, ששמורה רק לחברים במעגל. המהותנות וההירארכיה מצדיקות את ההפרדה וההדרה, כי רק כאשר רואים את הגבר כשונה ועליון על האשה, את האשכנזי כשונה ועליון על המזרחי, את היהודי כשונה לגמרי ועליון על הערבי או לא יהודי אחר, אפשר להצדיק את ההפרדה, ההדרה והאפליה, ולראות בהם הכרח שנובע מתכונותיהם השונות כביכול של שני הצדדים, ולא כהפרדה טכנית שאין לה שום סיבה עניינית.

לכן המאבק בפונדמנטליזם הוא מאבק על הסרת מחיצות. זה איננו אומר בהכרח הסרת מחיצות בכוח. זה אומר הסרת מחיצות מרצון בהתכנסות מרצון – בהפגנות, בצעדות, במחאה, בבמות שעליהן ניצבים ומדברים. שיתופם ושילובם יחד של צועדים וצועדות, דוברים ודוברות, נואמים ונואמות, זמרים וזמרות, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, הומוסקסואלים וסטרייטים, דגלי ישראל ודגלי גאוה, כל העירובים שוברי המחיצות הללו, סופם לפוגג גם את המחיצות האחרות שמוצבות בכוח ועל מנת להפריד. הערבוב הוא אויבו של הפונדמנטליזם, שיותר מכל מפחידות אותו הסובלנות, הקבלה והאהבה.