הפולמוס על "המשפט" של קפקא בשנות החמישים

במאמרי "פרשת החפרפרת הענקית" בגיליון "אורות" המוקדש לקפקא, סיפרתי על הפולמוס שהתעורר בשנות החמישים על אופן עריכת כתבי קפקא בידי מכס ברוד, פולמוס שהמשיך עימותים מוקדמים יותר בין מכס ברוד לעוזריו הצעירים הנס-יואכים שפס והיינץ פוליצר, שסייעו לו בזה אחר זה בהתקנת עזבונו של פרנץ קפקא לדפוס, עד שהסתכסך עימם וסילק אותם. באותו מאמר התמקדתי בהשפעת עימותים אלה על גלגולי כתב-היד של הרומן הזנוח של קפקא "החפרפרת הענקית", או בשמו הכנראה מדויק יותר "מורה בית הספר בכפר". אבל במוקד הפולמוס עמד כתב-היד של "המשפט" והדרך שבה פירסם אותו מכס ברוד. לדעתי פולמוס זה עומד בשורש תביעת הבעלות של מכס ברוד לכתב-היד של "המשפט", שלטענתו העניק לו פרנץ קפקא במתנה, והוא גם לדעתי הסיבה לטענתו של ברוד שכתב-היד הוא רכושו, ולסירובו להשיב את כתב היד של "המשפט" ליורשיו החוקיים של פרנץ קפקא, צאצאי שלוש אחיותיו שנספו בשואה. את כתב-היד של "המשפט" הוריש מכס ברוד לאסתר הופה כדי שתעבירו בסופו של דבר לספרייה האוניברסיטאית בירושלים או לארכיון ציבורי אחר, אך היא מכרה את כתב היד בשנת 1988, תמורת הון עתק, לארכיון הספרות הגרמני במרבאך.

ברשימה זו אני רוצה לתאר איפוא את הפולמוס שהתפתח בשנות החמישים של המאה שעברה על האופן שבו ערך ופירסם מכס ברוד את כתב-היד של "המשפט".

בשנת 1952 פירסם הבלשן וחוקר הספרות פרידריך בייסנר הרצאה שנשא ב-19 באוקטובר 1951 באוניברסיטת אמסטרדם על "המספר פרנץ קפקא", (Friedrich Beissner,Der Erzaehler Franz Kafka, W. Kohlhammer Verlag, Stuttgart 1952) והוסיף הערה מורחבת על עבודת העריכה של ברוד, כולל השוואה שערך בין שתי מהדורות הסיפור "גזר-דין" שפירסם קפקא בחייו, לבין המהדורה שפירסם ברוד בשנת 1946, המוכיחה כי ברוד הכניס שינויים גם בטקסט שקפקא עצמו פירסם בחייו. וכך כתב בייסנר:

צריך רק לקרוא את סופי הדבר של מכס ברוד למהדורות השונות כדי להבחין, על איזה בסיס מעורער ניצב הטקסט. העורך ראה עצמו רשאי, ואולי אפילו מחויב, להקל על פי תפיסתו על הקריאה של הדפוסים הראשונים. מאוחר יותר הוא שוב נסוג מהתערבויות כאלה, אבל עדיין ניסה, למשל במהדורה השנייה של "המשפט", "להתאים את הפיסוק, הכתיב והמיבנה התחבירי לשימוש הגרמני השגור" (המשפט, מהדורה שלישית, ניו יורק, 1946, עמ' 285). הוא הרהיב עוז לפגוע במיבנה התחבירי של סופר, שבמשפט הפותח את סוף הדבר שלו הציב בצדק לצד הגרמנים י. פ. הבלס וקלייסט! יש מקום לחשד שמה שברוד מכנה "שימוש גרמני שגור" אינו נבדל בהרבה מתקינות צחיחה של מורה בית ספר, לאור הודעתו שם (עמ' 286), שבניגוד למהדורה ראשונה של "המשפט", הרי במהדורה השנייה "במקומות רבים" (כלומר לא בכל המקומות!), "סדר המלים כמו גם שימוש כפול ויותר באותה מילה באותו משפט הושארו נאמנים למקור."   

בנוסף לנימת הלעג שנוספה כאן על הביקורת, החל כאן בייסנר להפנות את האש לעבר בבת עינו של מכס ברוד: אופן עריכתו את כתב היד של "המשפט". היתה זו רק יריית הפתיחה למה שיהיה עבור ברוד המכה הקשה מכולן: פירסומיו של חוקר הספרות הפלמי הרמן אויטרשפרוט, פרופסור באוניברסיטת גנט, שחלקו לא רק על תיקוני עריכה זעירים, אלא על סדר הפרקים שקבע ברוד לרומן "המשפט".

שורת פירסומיו של אויטרשפרוט כנגד ברוד החלה באוקטובר 1953, בפירסום בכתב העת Langues Vivantes של מאמרו "Zur Struktur von Kafkas <Der Prozess>", "למיבנה המשפט מאת קפקא". אויטרשפרוט התבסס על הערה אחרת של בייסנר, שדוקא לא נועדה למתוח ביקורת על ברוד, אלא עסקה במאפייני היצירה הקפקאית, שזה היה נושא הרצאתו: יכולתם של הקטעים הבודדים מתוך יצירת קפקא לעמוד בפני עצמם, כמו למשל הסיפור הקצר "מסר מהקיסר" שעומד בפני עצמו כסיפור, בעוד שהוא בעצם קטע מתוך "בעת בניית החומה הסינית", ודוגמאות נוספות. כדוגמה נוספת לעמידה בזכות עצמם של קטעי יצירתו של קפקא, שנראים מושלמים בפני עצמם, ולא בהכרח תלויים זה בזה, העיר בייסנר שאין אפשרות לבסס בביטחון את סדר הפרקים ברומן "המשפט". אויטרשפרוט הרים איפוא את הכפפה שהטיל בייסנר, וניסה לבסס סדר פרקים הגיוני לרומן "המשפט", שונה מזה שקבע מכס ברוד. 

טיעונו העיקרי של אויטרשפרוט נסמך על קביעת מסגרת זמן חיצונית ופנימית לסיפור: המשפט נמשך שנה, מיום הולדתו השלושים של יוסף ק. ועד ערב יום הולדתו השלושים ואחת – אויטרשפרוט טען גם, ובכך התבסס על דברי ברוד עצמו בביוגרפיית קפקא שלו, שקפקא כתב את הסיפור בשנתו השלושים ואחת, בשנים 1915-1914, מסגרת זמן מקבילה לגילו של גיבור הרומן יוזף ק. – ולא כפי שטען ברוד בסוף הדבר שלו לכרך מן העיזבון שפירסם בשנת 1931 בכותרת "בעת בניית החומה הסינית", ש"המשפט" נוצר בעיקרו בשנים 1917-1919, תיארוך שהתאים יותר לטענתו הנ"ל של ברוד בסוף הדבר למהדורה הראשונה של המשפט, שלקח אליו את כתב היד בשנת 1920 (ראה רשימתי "האם היתה למכס ברוד בעלות על כתבי יד של קפקא?"). בנוסף לכך ניסה אויטרשפרוט לסדר את הפרקים מחדש לפי עונות השנה הנזכרות בהם, כך שהסיפור נמשך מסוף האביב במשך שנה שלמה בסדר כרונולוגי, עד סופו של האביב הבא שהוא מועד ההוצאה להורג, והסתמך גם על קשרים תכניים בין הפרקים ועל האוירה בהם, אויטרשפרוט הציע לסדר מחדש את הרומן כך שלאחר הפרק הראשון יבוא הפרק הרביעי, אחריו השני והשלישי, החמישי והששי, ואז הפרק התשיעי שמתרחש בסתו, אחריו השביעי שמתרחש בחורף, ואז השמיני ולאחריו הפרק האחרון.

תחילה פירסם אויטרשפרוט את טענותיו בפלמית, ומטבע הדברים הן זכו לפחות תשומת-לב. אך בשנת 1957, כאשר עמד לפרסם את מאמריו בלשון הגרמנית בספרו "סדר חדש ליצירת קפקא?" H. Uyttersprot, Eine Neue Ordnung der Werke Kafkas?, גלש הדיון אל העיתונות, ובשבועון הנפוץ ביותר בגרמניה, "דר שפיגל", התפרסם בתאריך 26 ביוני 1957, תחת הכותרת "ערימת ניירות בלתי מסודרים", ללא ציון שם המחבר, מאמר התפעלות ממחקרו של אויטרשפרוט, שהשתלח קשות במכס ברוד בסגנון שלא נעדרו ממנו גם נימות אנטישמיות.

להלן מבחר קטעים מתורגמים מתוך מאמר זה:

היסטוריונים של הספרות, שכבר מכירים כמה תיזות עיקריות של מחקר קפקא זה מפירסומים בכתבי עת פילולוגיים, מצפים למחקר מאד ביקורתי זה לא בלי שמחה לאיד.

במקרה שנימוקי החיבור יוכרו כמוכחים, עולות מכך שלוש מסקנות ישירות:

1. אי אפשר לקבל יותר את מהדורת קפקא שמכס ברוד הוציא לאור בהוצאת ס. פישר בצורתה המונחת לפנינו.

2. פרשנות קפקא של העורך מכס ברוד הינה טועה ומטעה מבחינות מהותיות.

3. מהדורה היסטורית ביקורתית חדשה של יצירות קפקא היא מחויבת המציאות.

פרנץ קפקא, שנפטר בשנת 1924 בגיל 41 בקירלינג ליד וינה משחפת הריאות, היה ידוע לפני מלחמת העולם השנייה רק לחוג מוגבל של קוראים ואנשי ספרות חובבי תגליות. לאחר המלחמה הגיעה יצירתו העיקרית, כפי שנמסרה מידי מכס ברוד, לשדה המגנטי של הפילוסופיה האופנתית בשימושה הספרותי, שעוסקת בנושא שהפך אקטואלי, של ניכורו של האדם מעולם שהפך עבורו לבלתי מובן או עוין.

לא בפיסקה זו ולא במקום אחר במאמר לא מצא הכותב לנכון לציין את העובדה שיצירתו של קפקא דוקא זכתה לתהילה בעולם כבר בשנות העשרים והשלושים, אך נאסרה בגרמניה על ידי הנאצים שהשמידו את המהדורה הראשונה של כתבי קפקא. גם רצח אחיותיו של קפקא בידי הנאצים לא הוזכר במאמר וגם לא הירצחה באושויץ של מילנה יסנסקה שמוזכרת בסופו. לעומת זאת מלא המאמר בלעג ושמחה לאיד, שאי אפשר להבינם אלא כביטוי לאנטישמיות כלפי סופר יהודי שנמלט ומילט מהנאצים את יצירת חברו.

ועוד נכתב במאמר זה:

חברו ומוציאו לאור של קפקא מכס ברוד, שלגבי כוונותיו האחרונות של הסופר היו גם לו ספקות גלויים, כי הוא התלונן מרה על שתקנותו והסודיות ה"זועפת" שלו, פירש את אישיותו המסוגרת של קפקא במשמעות אחת, שחלה פחות על הסופר מאשר על התפתחותו הדתית של ברוד עצמו: קפקא, כך טען היהודי האורתודוכסי מכס ברוד, לא היה אדיש, אלא אדם מאד דתי, מונע על ידי האמונה היהודית, שהובילה אותו לבסוף ממחלוקת ניהיליסטית עם האל לאופטימיזם מאמין. "אסור להזניח התחלות של ראיית עולם אופטימיסטית", כך לימד ברוד, "אם רוצים להבין את קפקא נכונה."

ברוד מעולם לא היה יהודי אורתודוכסי, אבל תיאור זה שלו כ"יהודי אורתודוכסי", נועד ליצור כלפיו עוינות מצד הקורא הגרמני, שמזהה "יהודי אורתודוכסי" עם הסטריאוטיפ האנטישמי המסורתי, וברוד כמו אחרים עמד על כך שקפקא, על פי עדות עצמו, הושפע מאד מהפילוסופיה של סרן קירקגור, שאינה יהודית כלל אלא לותרנית.

ברוד המשיך וטען, שקפקא גינה וביקש במפורש את השמדת היצירה, "מפלטן של מבוכות רבות", שהותיר אחריו, משום שלא עמדה ב"קנה המידה הדתי הרם" שעמד לנגד עיניו.

אויטרשפרוט לעומת זאת דוחה באנליזת קפקא שלו את התיזה של "מבוכת" קפקא: ברוד הוציא את בשורת קפקא ה"כאוטי", כי לא ידע לקוראו נכונה ולכן רצה לייצר "אווירה" קפקאית-מעורפלת ספציפית. קפקא שכינה את היצירה "מהות", לא היה בהכרח מעורפל, אלא "בלתי מושלם", רק חמישית מיצירתו יכולה להיחשב למושלמת. אויטרשפרוט: "ומכך נובע איסור הפירסום, שברצינותו ותוקפו אני משוכנע".

בסדר הפרקים של מכס ברוד אפשר להבין מהלך עניינים זה רק כאשר מתעלמים מאי סבירויות בזמן, באוירה ובפסיכולוגיה, ומניחים שקפקא לא רצה ליצור רומן בעל מיבנה הגיוני, אלא יצירה שרק חלקיה הבודדים מובנים, אבל בכללותה היא נטולת מיבנה וקופצנית. בסדר החדש שערך מבקרו של ברוד אויטרשפרוט, אפשר לעומת זאת לזהות תכנית יצירה סדורה.

במה שנוגע להד שנודע לתיזות של אויטרשפרוט – עוד לפני הופעת המחקר בדפוס, כך מפנה בלש קפקא המלומד לא בלי עונג לתשואות שמומחה הגרמניסטיקה השויצרי, הפרופסור מציריך אמיל שטייגר, הריע לדרך ההוכחה שלו. שטייגר דרש, שיטילו על הפלמי אויטרשפרוט לסדר מחדש את כל היצירות מעזבון פרנץ קפקא. גם הגרמניסט מגטינגן וולפגנג קייזר התבטא: לאחר שהתוודע לנימוקיו של אויטרשפרוט, הוא חייב לשנות לגמרי את דעתו על הסופר עד כה.

שבח ספונטני דומה חלקו לפלמי המלומד עמיתים אנגלים, אמריקנים, צרפתים והולנדים. הגרמניסט מאמסטרדם פרופסור מאייר התלוצץ שכתב התביעה של אויטרשפרוט על "המשפט" של קפקא, יביא למחבר משפט אחר, כלומר מצד המוציא לאור של קפקא ברוד. "הוא יזכה במלוא הבית" ניבא מאייר לעמיתו מן העיר גנט.        

למחרת הופעתו של המאמר, ב-27 ביוני 1957, כתב למכס ברוד ידידו ומקורבו הסופר היהודי-וינאי ועורך כתב-העת הוינאי "פורום" פרידריך תורברג, שבראשית דרכו עבד עם ברוד בפראג במערכת העיתון ה"פראגר טאגבלאט", וברוד אף סייע לו בזמנו בפירסום הרומן הראשון שלו, ותורברג הכיר לו על כך טובה כל ימיו. כתב העת פורום החל להתפרסם בוינה בשנת 1954 מתוך שאיפה לחדש את מסורת הכתיבה האינטלקטואלית היהודית-גרמנית במסורת כתב העת "הלפיד" של קרל קראוס, וכתבו בו בין השאר אינטלקטואלים יהודים מובילים שנמלטו מהנאצים כמו תיאודור אדורנו, חנה ארנדט, מרגריטה נוימן-בובר, אריך הלר ומכס ברוד עצמו. כנהוג באותם ימים טרופים משך העיתון גם אינטלקטואלים נאצים כמו המשורר הוינאי היימיטו פון-דודרר, שאף הוא תרם לו מפרי עטו.

וכך כתב תורברג לברוד (העתק המכתב נמצא בעזבון תורברג בספריית העיר וינה בראטהאוז ואני מתרגמת כאן ציטוט ארוך מתוכו באישור מנהל עזבון תורברג מר דוד אקסמן וספריית העיר וינה. המקור אמור להימצא בעזבון מכס ברוד):

"כעת משהו מאד חשוב וכפי שנראה לי גם דחוף. גיליון ה"שפיגל" שהופיע היום כולל את המאמר המצ"ב, שקראתי באי-נוחות ובזעם רב. הוא נראה לי כשיאה של מערכה, שאני אוהב לכנות "המערכה של הבלתי-מרוצים". שבו מתייחסת אי שביעות הרצון ללא כל ספק להיבטים היהודיים של פרשנות קפקא שלך. אם אינני טועה, מר אויטרשפרוט כמו גם מר בייסנר כבר עלו בהתכתבות בינינו, אבל דחקת אותם הצדה במחווה ללא ספק מוצדקת מצדך של "נו טוב". אני מאמין שכעת אפשר להגיב תגובה תקיפה יותר, ואני מאמין שבשום מקום לא תימצא לה אכסניה ראויה יותר מן ה"פורום", שיש לו לגיטימציה כפולה להגנת הסוללה המבוצרת קפקא-ברוד: הן מתוקף אישיות העורך והן מתוקף העמדה הפובליציסטית שהוא נלחם עליה, כמו גם מתוקף מעמדו ככתב-עת אוסטרי לתרבות. נראה לי מאד סימפטומטי, שההתקפות הממוקדות נגד פרשנות-קפקא שלך באות תמיד מצדדים שאינם אוסטרים ואינם יהודים, כלומר מאנשים, שאינם מבינים דבר בשני מאפייני היסוד המהותיים של קפקא. אם הנך מתלבט, האם מאמר ב"פורום" יזכה לתהודה מספקת, אני יכול להפיץ אותך במצפון נקי. אמנם אין לנו תפוצה המונית (כפי שגם לכתבי עת אחרים מסוג זה אין), אבל נודעת לנו גם בחו"ל השפעה ממוקדת ניכרת. ולפירסום נוסף, כלומר הדפסה נפרדת של מאמרך לאחר מכן אני כבר אדאג.

אני שולח מכתב זה דחוף, כך שאני מקוה שתקבל אותו כבר ביום ראשון. אם ברצונך לקדם את פני הפולמוס שיבוא – מה שאני חושב למועיל מסיבות אסטרטגיות – ואתה מסוגל להכין את תגובתך בימים הקרובים, אנא הודע לי על כך טלגרפית ואני אשאיר לך בדפי הספרות של החוברת הכפולה שלנו [חוברת יולי המיועדת, ע.פ.] כל מקום פנוי שתבקש. אם תשלח את כתב-היד שלך לכל המאוחר ביום חמישי – גם כן בדואר אויר דחוף ולשם ביטחון לכתובתי הפרטית, וינה רובע 4, רחוב ברוקנר 2, אז אוכל למסור אותה לסְדָר ביום שני ה-8 ביולי, וזה עוד ייצא די בדוחק, כלומר אני אצטרך לדחות בכמה ימים את הופעת החוברת הכפולה למען פירסום זה."  

תורברג לא צדק לגמרי: בין המבקרים הבולטים של פרשנות קפקא של מכס ברוד היה כבר בשנות השלושים ולטר בנימין, והפולמוס של שנות החמישים החל במאמרו של היינץ פוליצר, יהודי וינאי במקור, שעמד היטב על היותה של יצירת קפקא סאטירה על הבירוקרטיה האוסטרו-הונגרית. אני מדגישה זאת לא רק למען הדיוק: תורברג לא טעה לגבי אופיה האנטישמי של הביקורת על מכס ברוד בגרמניה של אחרי המלחמה, ולגבי הניסיון להכחיש את קיומם של מאפיינים יהודיים ואוסטרו-הונגרים ייחודיים ביצירתו של קפקא, שמאפיין את העיסוק הגרמני בקפקא עד עצם היום הזה, ולבש אופי בוטה במיוחד במהלך הדיון המשפטי בתביעת ארכיון הספרות הגרמני במרבאך לדחות את תביעת הספרייה הלאומית לעיזבון ברוד ולרכוש את כתבי קפקא לעצמו. חשוב לי להדגיש שיצירת קפקא היא באופיה יצירה ביקורתית סאטירית, כמו יצירתו של ג'ונתן סוויפט, שהאבסורד שבה נועד לבקר את צדדיה האבסורדיים של המציאות האוסטרו-הונגרית ולא לייצר עולם דימיוני, ובכך הוא שונה מהותית מן הספרות הפנטסטית, שקפקא בשום אופן איננו משתייך אליה. השימוש של קפקא באבסורד הוא סאטירי-ביקורתי ולא פנטסטי, לבד מכך שכל המכיר אפילו את אוסטריה של היום, יודע כמה מחוברים למציאות תיאורים רבים של קפקא, הנתפסים מחמת הבורות כדימיוניים.

ברוד אכן שלח את מאמר התגובה שלו לתורברג כבר ב-1 ביולי, והיא אכן התפרסמה בחוברת יולי הכפולה של "פורום". כותרת מאמר התגובה של ברוד היתה: "אויטרשפרוט מתקן את קפקא" (נספח כ"ה). תורברג הקדים לתגובתו של ברוד את המלים הבאות:

(פורום IV 44-43, יולי-אוגוסט 1957, וינה):

מיותר לציין או אפילו לרמוז על הזכויות היחידות במינן שרכש מכס ברוד ביצירת בן ארצו וחברו הגאוני, שעליהן מגיעה לו לא רק תודה, אלא בהחלט גם נימה אחרת מזו שכמה מבקרים אוהבים להטיח כנגד בן ה-73 כיום. המניעים לאיבה בלתי מוצנעת זו (ולקשר המובהק שלה לעלייתו של פרנץ קפקא לתהילת עולם ולהצלחה עולמית, שברוד נטל בה חלק מכריע) יכולים עוד לשמש נושא למחקר פורה. בהתעלם מכך הננו בדיעה, שהביקורת המוטחת בברוד, כל עוד הינה במסגרת עימות ספרותי, פילולוגי או השקפתי, הינה בהחלט במקום. היה זה מפליא, אפילו מצער, אם על תופעה רוחנית כה מורכבת כמו פרנץ קפקא לא היו חילוקי דעות. נותר לקוות שמניעיו של פרופסור אויטרשפרוט הינם באותה מסגרת עניינית, ואינם גולשים לשמחה לאיד ולהערות לעגניות. זאת אפשר יהיה לקבוע ביתר דיוק לאחר הופעת חיבורו. כעת ראינו את העמדות ש"דר שפיגל" ציטט או דיווח עליהן כמהותיות דיין כדי לאפשר למכס ברוד, כמי שנפגע, מענה עקרוני.

                                                                                              פרידריך תורברג

ואלה עיקרי תגובתו של ברוד לאויטרשפרוט:

קפקא קרע את הפרקים הבודדים ממחברת הכתיבה שלו והניח כל פרק במעטפה נפרדת, שהעניק לה כותרת (למשל: "הסוחר בלוק. פיטורי עורך הדין"). כעת נותרו על הדף, שבו התחיל פרק, עוד כמה שורות של הפרק הקודם (גם אם מחוקות). שורות זהות אלה הוסיף קפקא שוב בחצי סטנוגרפיה לפרק הקודם. אולי הוא רצה לכתוב פרקים חדשים ולהכניס ביניהם את אלה שכבר קיימים. מאוחר יותר התחלפה תשוקתו לסיים את הרומן באי חשק עז. הוא מעולם לא הביט שוב בצרורות הניירות בעטיפותיהם, ופרקי הביניים שאולי תוכננו נותרו בלתי כתובים. אבל השורות הנותרות, שניצבו לפני רוב הפרקים הבודדים, מספקות רמזים בטוחים, באיזה סדר עוקבים הפרקים זה אחר זה. בסדר זה ערכתי אותם במהדורת קפקא שלי. אני מאמין שצריך לכבד את כוונתו המקורית של המחבר, אם לא התגבשה אצלו כוונה אחרת, ובדיוק גיבוש כזה איננו נמצא אצל קפקא. הסדר שבו ערכתי את הפרקים הבודדים של ה"משפט" הינו זה שאליו התכוון קפקא.

בכך אני מסתמך מלבד זאת על זיכרון מדויק. קפקא הקריא לי במשך היווצרות הרומן את הפרקים המוכנים, כמה מהם אפילו פעמיים: תחילה לי לבדי, ואז שוב בחוג חברינו הקטן, שאליו השתייכו מלבד קפקא ומלבדי גם אוסקר באום ופליכס ולטש. ולבסוף יכולתי גם לבטוח מעט בתחושתי, כי כבר בתוך המעטפות הבודדות, שכל אחת הכילה פרק, היה עליי לסדר את הדפים הנפרדים.

וכן:

נזהרתי מ"לשפר" את הפרטים העובדתיים אצל קפקא. הרי הרומנים אינם גמורים. הם לא זכו לעיבוד סופי של המחבר ולפיכך אינם צריכים לשוות לעצמם פני יצירות מלוטשות. לא "שיניתי" דבר מלבד טעויות כתיבה ברורות, שגיאות כתיב ופיסוק וכיו"ב. אני מצטער שפרופסור בייסנר, שאת השתדלויותיו בעבור הלדרלין אני כה מעריץ, טעה בהבנת הדבר. (יותר על אופי ה"שינויים" נמצא במהדורה 3 של ביוגרפיית קפקא שלי, עמ' 300 ואילך.) בסך הכל, כלומר בכל תשעת הכרכים של יצירות פרנץ קפקא שערכתי, מדובר ב-10 או 15 מלים ובעקירת שיבושי לשון מסוימים שנהוגים בפראג, שקפקא עצמו רדף עד חורמה כאשר הגיה את ספריו הגמורים לפני ההדפסה. במהדורה מאוחרת יותר, היסטורית-פילולוגית, יכולים להוסיף מחדש את אותם "נוסחי קריאה מקוריים" מאד פעוטים בכמותם ובהיקפם.

"רק שגיאות לגמרי ברורות בכתב היד תוקנו", הבהרתי בסוף הדבר למהדורה השנייה, שהיא לבדה מוסמכת. במהדורה הראשונה אולי הרחקתי מעט לכת בנוגע לכך. אבל את זה העמדתי על דיוקו אני עצמי כבר לפני עשרים שנה. לסלק שגיאות מפורשות, שקפקא לעולם לא היה מניח להן להופיע בדפוס, הרגשתי מחויב, ולו כדי לעשות חסד עם חֲבֵרִי.          

בשנת 1959, לאחר שבנוסף לביקורתו של אויטרשפרוט על עריכת "המשפט" של ברוד התפרסם גם כתב היד החלקי של "החפרפרת הענקית", שארכיון מרבאך קיבל מהנס-יואכים שפס, שעל כך סיפרתי בהרחבה במאמרי בגיליון קפקא של אורות, פירסם מכס ברוד את ספרו "יאוש וגאולה ביצירת קפקא". בסוף הדבר של הספר הרחיב את תגובתו לתיזה של אויטרשפרוט:

במקום אחר (פרופסור פריץ מרטיני ב"שנתון חברת שילר הגרמנית" 1958) מעלה תוכחה, ששיניתי יותר מדי את הפיסוק של קפקא, יותר מדי תיקנתי. "יחודו של הדיבור הקצבי של קפקא, שגם את השימוש בדיקדוק, או ההתעלמות ממנו, הופך לצורת עיצוב פיוטית, נהרס על ידי ההתקנה, בפרט כאשר היא נעשית על פי המוסכמות בפדנטיות קשת-עורף." ובכן, קפקא היה חסיד פנאטי של "פדנטיות" שכזו, במה שנוגע לסימני פיסוק, - אני קראתי איתו כמעט את כל ההגהות ליצירות שמסר בעצמו לדפוס, ויכול להעיד על כך. מלבד זאת צריך היה מרטיני רק לעיין ביצירותיו של קפקא שהופיעו בימי חייו, ויכול היה לקבוע, שאין בהן כל שגיאות נגד כללי הפיסוק, לא אילתור ולא "האחדה זורמת", אלא בכל מקום שוררת תקינות מחמירה ביותר של סימני הפיסוק, כל עוד הדבר אפשרי, כל עוד אינו שנוי במחלוקת. אני זוכר את הויכוחים המאומצים ולעתים קרובות ממושכים שלנו על פסיק, על צורה דקדוקית, כאשר ערכנו ביחד הגהה של יצירותיו. אני מכיר מעבודה משותפת באינטימיות הרבה ביותר את כוונותיו של קפקא, שעימן ניגש להדפסת יצירותיו. ובאותה רוח טיפלתי בטקסטים של קפקא. גם מהדורה פילולוגית-ביקורתית חייבת להיעשות ביום מן הימים ברוח זהה. אילו השליך קפקא את הטיוטה הראשונה, היה זה אמנם מעט אחרת, אז לא היה טורח להתקין פסיקים או לתקן טעויות. אבל בין טיוטה ראשונה חמקמקה שכזו לבין כתב יד מיועד לדפוס של קפקא פעור הבדל גדול. ואם מחליטים להדפיס, צריך בתור חבר לבחור את אותו נוסח, שסביר ביותר שיכול היה להיות הנוסח התואם את כוונותיו הידועות או הגלויות של קפקא, שלפיהן התקין קפקא באופן דפיניטיבי את הפיסוק.

[ההדגשות הן שלי, ע.פ.]

ועוד כתב ברוד באותו סוף דבר:

גם מהדורה פילולוגית-ביקורתית מאוחרת יותר לא תשנה דבר בסדר הפרקים של יצירות קפקא.

באותה שנה, 1959, נפטר זלמן שוקן, ויורשיו הסכימו להשיב ליורשי קפקא את כתבי היד שלו, למעט אלה שברוד טען לבעלות עליהם – "תיאור של מאבק", המכתב לאבא", "הכנות לחתונה בכפר" וכתב היד של "המשפט". העברת כתבי היד מן הכספת של משפחת שוקן בציריך, אליה העביר זלמן שוקן את כתבי היד של פרנץ קפקא בשנת 1956, התבצעה בשנת 1961, ויורשי קפקא הפקידו את כתבי היד בספרייה הבודליאנית באוקספורד, והחלו בהכנות להתקנת מהדורה ביקורתית שלהם. על פי עדות אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר, בתה של אחות קפקא ואלרי פולק שנרצחה עם בעלה ובתה האחרת במחנה הריכוז חלמנו, סירב מכס ברוד לאפשר לה לעיין בכתב-היד של "המשפט" או לקבל ממנו צילומים. הוא הוריש את כתב היד לאסתר הופה, כדי שגם לאחר מותו תמנע ממשפחת קפקא להתקין מהדורה ביקורתית לכתב-היד של "המשפט". בשנת 1988 מכרה אסתר הופה את כתב-היד תמורת הון עתק לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך, ורק אז התאפשר להתקין לו מהדורה ביקורתית.

האם היתה למכס ברוד בעלות על כתבי יד של קפקא?

התכוונתי להמתין עד למתן פסק-הדין במשפט עזבון מכס ברוד, ואז לפרסם כמה רשימות שיש להן נגיעה לעבודתי במשפט, אבל עניינן הוא מעבר למשפט עצמו. אבל אתמול גרמו לי עניינים אחרים להרהר שוב בפרשת כתבי היד של פרנץ קפקא, שהיא פרשה עצובה מאד, ואני רוצה לפרסם כעת את הרשימה הזאת שנוגעת לשאלה שלא נדונה כלל במשפט, והיא: האם למכס ברוד היתה בכלל בעלות על כתבי יד מסוימים של קפקא, בראשם כתב-היד רב–הערך של "המשפט", ומתוקף מה? שאלה זו לא נדונה כלל במשפט, לא הנוכחי ולא הליכים שהתנהלו בעבר, מפני שכל הצדדים המעורבים במשפט: מדינת ישראל, הספרייה הלאומית, האחיות לבית הופה שהבכורה מביניהן נפטרה לפני מספר חודשים, ארכיון הספרות הגרמני במרבאך וגורמים נוספים, יצאו מנקודת הנחה שאכן היתה לו בעלות כזו, ואיש לא עירער על כך, והיחידים שיכלו לערער על טענת בעלות זו, ושהם בעיני הבעלים האמיתיים והיחידים של כתבי קפקא, כולל אלה שמכס ברוד טען לבעלות עליהם, כלומר יורשיו של פרנץ קפקא, צאצאי שלוש אחיותיו שנרצחו בשואה, סירבו במשך כל השנים להתעמת פומבית עם מכס ברוד ועם אסתר הופה, ורק מאחורי הקלעים ניסו לפעול כל העת לקבלת כתבי היד כדי להפקידם בספרייה הבודליאנית באוקספורד ולאפשר את התקנתה של מהדורה ביקורתית מכתבי הסופר, שברוד התנגד בכל לבו להתקנתה, מאחר שראה את עצמו כאדם היחיד שרשאי ומוסמך לערוך את כתבי קפקא לפירסום, למרות ביקורת קשה שנמתחה על עבודת העריכה שלו, שבחלקה עסקתי ברשימתי בגיליון קפקא של "אורות" וכמובן אוסיף ואתייחס אליה בהזדמנויות אחרות.

המחלוקת הגדולה ביותר בתיק עזבון מכס ברוד המתנהל בבית-המשפט למשפחה היא בעניין טענתן של בנותיה של אסתר הופה, אהובתו ויורשתו של מכס ברוד, שאמן קיבלה ממכס ברוד את כתבי קפקא כמתנה עוד בחייו והעניקה אותם להן במתנה עוד בחייה, ולכן כתבי קפקא אינם מהווים חלק מעזבון מכס ברוד שצריך על פי צוואתו לעבור לרשות הספרייה הלאומית – האחיות הופה עירערו גם על כך - אלא הינם רכוש פרטי שעבר בירושה מאמן אליהן וזכותן לעשות בו ככל העולה על רוחן. כהוכחה הציגו האחיות הופה שני עמודים ממכתב שתחילה טענו ששני העמודים מהווים את המכתב כלו, אך בדיעבד הודו שהמכתב כלל ארבעה עמודים, שאני מביאה להלן את תרגומם. בניגוד למשפחת הופה שטוענת כי מדובר במתנה בחיים, אני טוענת, על פי ניסוחו של ברוד שכתבי קפקא שייכים לעזבונו על פי צוואתו משנת 1948, שמדובר במתנה אחרי המות, דפוס ירושה מאד מקובל בחוק האוסטרי, שבו התלמד מכס ברוד, אך איננו חוקי בדין הישראלי, אי ההבנה של הישראלים למשמעות מתנתו של ברוד, נוצלה היטב בידי נשי משפחת הופה לצורך גזילת כתבי קפקא לעצמן ומכירתם בחו"ל לכל המרבה במחיר. אבל ענייננו כאן הוא בטענתו של ברוד כי קפקא העניק לו כתבי יד מסוימים כמתנה עוד בחייו, טענה זו עולה בסיפא של סעיף 3 למכתב, והיא נראית כטענה שנוספה כתוספת למכתב, מתוך תחושה שנחוצה הצטדקות כזו לגבי טענתו של ברוד לבעלות על כתבי קפקא מסוימים:

לגברת אסתר הופה

תל-אביב

רחוב שפינוזה 20

אסתר היקרה,

כבר בשנת 1945 הענקתי לך את כל כתבי היד ומכתבי קפקא השייכים לי. בצוואה משנת 1948 סעיף 2 מצביע על כך, שכל עזבוני הספרותי, ספרייתי, כתבי היד שלי, מכתביי, רשימותיי וכיו"ב, שייכים לך, בכך יש להביא בחשבון כמובן גם את זכרונותיי מקפקא, מכתבי וכתבי היד של קפקא הנמצאים ברשותי ובבעלותי, שאת חלקם הגדול הענקתי לך והעברתי לידייך עוד בימי חיי, בזאת אני מציין גם את 4 התיקים כרכושך.

כדי למנוע כעת כל אי בהירות, אני מציין כאן כמה יצירות עיקריות מכתבי יד ומכתבי קפקא אלה, כמו גם הזיכרונות ממנו:

1.    כל מכתביו המקוריים של קפקא אליי –

2.    כתבי היד של קפקא "משפט", "תיאור של מאבק", "הכנות חתונה בכפר". העובדה שקפקא נתן לי במתנה את "משפט" ו"תיאור של מאבק", עולה ללא ספק מן האפילוג ל"תיאור של מאבק" (עמ' 306), קופירייט להיינץ מרצי הבן, פראג, 1936. אפילוג זה חזר בכל המהדורות הבאות של הספר. ביחס ל"תיאור של מאבק" אני מפנה לרשימה של ארכיון הכספת  [[Safe-Archivs, שסידרתי מאז שנת 1948 יחד עם הגברת אסתר הופה. "רשימה" זו מהוה חלק בלתי נפרד של המכתב הנמצא לפנינו.

3.    כל כתבי היד האחרים של קפקא ע"פ הרשימה הנ"ל, כמו למשל מכתבים של קפקא לרעייתי המנוחה אלזה, 4 תיקים עם רישומים וכתבי יד, תמונות, יומנים משותפים,  "הכנות לחתונה", בנוסף ל"מכתב לאב" של קפקא במקור im Original, (במכונת כתיבה), כמה דפים בודדים של קפקא. את כל זה העניק  לי קפקא.

4.    המזכרות מקפקא הנמצאות בארכיון שוקן בירושלים, שאינן שייכות לעזבון כתבי היד שלו (5-15 דפוסים ראשונים, ביקורות מוקדמות ואחרים שאספתי). אלה לפני הכל המספרים 13, 14, 22-27 על פי המכתב המצ"ב לגברת שטיינר מה-2 באפריל 1952.

                                                      מכס ברוד

תל-אביב, 2 באפריל 1952

אני מקבלת מתנה זו ----------  אילזה אסתר הופה

5.4.52

כפי שמצוין בסיפא של מכתב זה שלח מכס ברוד ביום ה-2 באפריל 1952 מכתב לאחייניתו של פרנץ קפקא מריאנה שטיינר שהתגוררה בלונדון, ובו הכיר בבעלותם של יורשי קפקא על רוב כתבי היד של הסופר, למעט שלושה כתבי יד שתבע לעצמו, שלהם הסמיך כמה כתבי יד נוספים. להלן תרגום העתק המכתב שמכס ברוד התקין לעצמו:

העתק (אגרת אויר, כתב-יד)

                                             2 באפריל 1952

גברת שטיינר היקרה,

אני מקוה שקיבלת את מכתבי מן ה-10 במרס ושלחת להוצאת שוקן הוראות כרצונך בנוגע לשאלה של Csl. Div. a Lit. Jednatelstvi.

כעת, בנוכחות פקיד של ההוצאה, פתחתי את ארכיון קפקא בספריית שוקן ומצאתי הכל מסודר למופת. כאן אני מוסר לך כעת את רשימת המצאי שביקשת מזמן.

1.    יומנים וכו' (מצ"ב רשימה).

כתבתי לך מחדש על האופרה על המשפט של קפקא. ההוצאה נתנה היתר תוך הפרת חוזה. אין לי בכלל זמן, לכן אני משאיר את זה בינתיים תלוי ועומד.

בבקשה התקשרי לזנהאוס בעניין אריך הלר.

מהמספרים הנזכרים 2, 4 ו9ב הם בבעלותי, 13, 14, 27-22 אינם שייכים לעזבון קפקא, אלא אני עצמי הפקדתי אותם שם זמנית. כל השאר שייך ליורשי קפקא.

שלך, מכס ברוד

ד"ר מכס ברוד

              

העתק של ארכיון קפקא בספריית שוקן, ירושלים

1.    יומנים בקווארטו, 13 פריטים

2.    מכתב לאבא

3.    אמריקה

4.    המשפט

5.    הטירה

6.    יומני מסע, ויומן על פי ימי ויימאר

7.    שומר הקבר (מערכה אחת)

8.    בלומנפלד (סיפור)

9.    הבנין

תיאור של מאבק (טיוטה והעתק לנקי של קפקא)

10.           ראשית סיפור הכלב

11.           אפוריזמים "הוא"

12.           תרגילים בעברית

13.           זכרונותי הפרטיים מקפקא

14.           מכתבי קפקא לברוד

15.           אפוריזמים

יוזפינה, סיפור

הגברת הקטנה, סיפור

אותו הדבר בצילום

16.           פרגמנטים (מסודרים)

17.           פרגמנטים (שסידרתי מאוחר יותר)

18.           פרגמנטים משנת 1920

19.           שלוש מחברות חומות עם פרגמנטים ונובלות (ביניהן "אמן רעב" ו"מחקריו של כלב")

20.           פרגמנטים, מחברת קווארטו שחורה

21.           מחברת כחולה עם רשימות

22.           -27 מזכרות פרטיות של ברוד מקפקא, ביקורות שלי על קפקא, התכתבויות בנוגע להוצאה לאור עם הוצאות ומבקרים וכיו"ב.

28. 8 מחברות אוקטבו כחולות

ד"ר מכס ברוד

הד"ר מכס ברוד כותב איפוא לגברת שטיינר ביום ה-2 באפריל 1952, אותו יום עצמו שבו העניק לגברת אסתר הופה את מכתב המתנה, שפריטים 2 "מכתב לאבא", 4 "המשפט" ו9ב "תיאור של מאבק", מבין כתבי היד של פרנץ קפקא שנמצאים בארכיון שוקן, הינם בבעלותו.

המקור שנמצא בידי עו"ד מיכאל שטיינר, אשר תצלומו נשלח למנכ"ל הספרייה הלאומית, כמעט זהה בתוכנו – ההבדלים הזעירים נובעים מכך שמכס ברוד לא צילם אלא העתיק לעצמו את המכתב באופן לא זהה, אבל בעניין המרכזי, הצהרתו ששלושה מכתבי היד ובראשם המשפט נמצאים בבעלותו, וששאר כתבי היד הספרותיים שייכים ליורשי קפקא, הדברים זהים.

במכתבו לגברת שטיינר נמנע מכס ברוד מלהביא אסמכתאות כלשהן או להסביר באורח כלשהו את טענת הבעלות שהעלה. לעומת זאת ניסה לספק מעין אסמכתא לטענת בעלותו על כתבי היד במכתבו לאסתר הופה מאותו יום, ה-2 באפריל 1952:

 העובדה שקפקא נתן לי במתנה את "משפט" ו"תיאור של מאבק", עולה ללא ספק מסוף הדבר ל"תיאור של מאבק" (עמ' 306), קופירייט להיינץ מרצי הבן, פראג, 1936.

וכך כתב הוא עצמו בסוף הדבר הנ"ל:

הכרך החמישי המונח לפניכם של המהדורה השלמה של יצירות פרנץ קפקא, קיים בזכות המציאה הבלתי צפויה של היצירה הגדולה שהעניקה לספר את שמו – מתכונת שלא תוכננה מראש.  – האמנתי שאיבדתי את הנובלה "תיאור של מאבק", כי ידעתי, שזמן ארוך למדי החזקתי בה למשמרת אצלי, אבל אז השבתיה לידידי חלף כתב היד של הרומן "המשפט". חילוף זה לבדו מנע באותה עת את השמדת כתב-היד של "המשפט" שקפקא התכוון [לבצע], וכך יכולתי לאחר מותו של קפקא לפרסם את "המשפט" כדוגמה ראשונה מעזבונו הכה עשיר. הצטערתי על הסיפור "תיאור של מאבק" כעל סיפור אבוד, אבל כעת התגלה הדבר כתעתוע זיכרון. בהזדמנות אחרת כלשהי, כנראה כשכר על אחת ממחוות הידידות ההדדיות התדירות, הקטנות והגדולות, המבדחות והרציניות בינינו, נגזר שיעלה בידי לקבץ שוב בסופו של דבר גם את כתב היד הכה אהוב עליי של ה"תיאור". כעת, באוגוסט 1935, מצאתי אותו בעת בדיקה יסודית בארונות ספרייתי. המציאה הינה כה משמעותית כי "תיאור של מאבק" הינה יצירתו המוקדמת ביותר של קפקא שקיימת והיצירה הגדולה היחידה מן העיזבון שמונחת לפנינו שלמה בכתב נקי. באותו תיק שבו נשמר "תיאור של מאבק, נמצאים: ציורים של קפקא, מכתבים אליי, טיוטות ליצירות קטנות (ביקורות) וההתחלה החסרה לצערי של הרומן "הכנות לחתונה בכפר" שגם כן האמנתי שאבדה. מעט מכך יעשיר את הכרך הששי של ההוצאה.

אין בקטע זה שום הוכחה לכך שפרנץ קפקא נתן למכס ברוד את כתבי היד שברוד טוען לבעלות עליהם, לבד מעדותו של ברוד עצמו. יתר על כן, הדברים מוזרים ותמוהים:

אנו יודעים שלאחר מותו של קפקא אסף אליו מכס ברוד את כתבי היד שלו, ולכן נמצאו כתבי היד מעזבונו של קפקא ברשותו של ברוד. והנה כאן ממציא ברוד הסבר מוזר ביותר לכך שכתב היד של "תיאור של מאבק" נמצא ברשותו, והרי אין תימה בכך שכתבי היד הספרותיים של קפקא נמצאים ברשותו, מאחר שהוא עצמו לקחם לאחר מותו והחזיקם ברשותו. כל הסיפור המוזר על כך ש"תיאור של מאבק" ניתן לו במתנה על ידי קפקא, ואז הוא החליפו בכתב היד של המשפט, ואז "כנראה" שוב נתן לו קפקא את "תיאור של מאבק", כלומר הוא עצמו אינו זוכר מתי וכיצד, ומכיון ש"הכנות לחתונה בכפר" נמצאו לו יחד עם "תיאור של מאבק", הוא מסיק שגם כתב יד זה וכל כתבי וציורי קפקא שנמצאו יחד עמו באותו תיק יחד עם "תיאור של מאבק" הינם רכושו ונמצאים בבעלותו – הכיצד? זהו הסבר בלתי מתקבל על הדעת וגם אנכרוניסטי, כי בחייו של קפקא עדיין לא נודע ערך  כה רב לכתבי היד שלו, וגם אם קפקא מסר לברוד כתבי יד, הוא לא ייחס ערך לכתבי היד עצמם אלא לתוכנם בלבד. כל הפיסקה הזו היא אנכרוניסטית, ומשקפת את הערך שנודע לכתבי היד של קפקא רק בעת כתיבת האפילוג, כלומר באמצע שנות השלושים, לאחר שבאמצע שנות העשרים, לאחר מותו של קפקא, התפרסמו "המשפט" ו"הטירה" והוציאו את תהילתו של קפקא בעולם, ואף העלו פלאים את ערך כתבי היד של הסופר המת. בנוסף לאי הסבירות של דברי ברוד, אין כל עדות חיצונית למסירות וחילופים אלה של כתבי יד עם ברוד ביומניו של קפקא, ולו היתה בדברי ברוד אמת, סביר שהיו רישומי יומן המעידים על כך, או מסמך אחר כלשהו הנותן אסמכתא להחלפת בעלות כזאת, שכן פרנץ קפקא נהג לתעד את מעשיו ומחשבותיו וניהל יומנים מפורטים, התכתבויות רבות ורשם רשימות רבות בפנקסים.

יתרה מכך, הדברים בסוף הדבר ל"תיאור של מאבק" אינם עולים בקנה אחד עם הדברים שכתב ברוד עצמו בסוף הדבר שלו למהדורה הראשונה של "המשפט". שם, לאחר שקונן על כך שקפקא עצמו השמיד כמה מיצירותיו, הוא מספר שלמרבה המזל לקח אליו את כתבי היד "הטירה" ו"המשפט" בשנים 1920 ו-1923, לקח אליו ולא קיבל במתנה, ואיננו מזכיר במלה את החלפת כתב היד של "תיאור של מאבק" בכתב היד של "המשפט" שמתוארת בסוף הדבר ל"תיאור של מאבק". לאחר מכן הוא מפרט לגבי "המשפט" שלקח את כתב היד שלו אליו ביוני 1920 וסידר אותו מיד. "בנוגע לסדר הפרקים הסתמכתי על תחושתי. אך מכיון שחברי הקריא לי חלק גדול מהרומן, יכלה תחושתי בסידור הניירות להסתמך על זכרונות." כותב ברוד באותו סוף דבר למהדורה הראשונה של המשפט. אבל מדוע היה עליו להסתמך על זיכרונותיו, אם סידר את כתב-היד של "המשפט" בשנת 1920, כשקפקא היה עדיין בחיים, והוא יכול היה פשוט לשאול אותו מה סדר הפרקים הרצוי לו?

ואכן בסוף דבר לספרו משנת 1959 "יאוש וגאולה ביצירת קפקא", מציע מכס ברוד גירסה שלישית שהרבה יותר מתקבלת על הדעת, וכך הוא כותב שם: "בסידור הפרקים [של המשפט] התבססתי בראש וראשונה על הסדר שבו נמצאו הדפים בעיזבון", כלומר שלא לקח את כתב היד של המשפט מקפקא בשנת 1920, כטענתו בסוף הדבר למהדורה הראשונה של המשפט, וגם לא קיבל אותו חלף כתב היד של "תיאור של מאבק", כפי שכתב בסוף דבר ל"תיאור של מאבק", אלא שמצא אותו לאחר מותו של קפקא בעיזבונו עם כל כתבי היד של קפקא. לעניות דעתי גירסה זו הינה האמת, גם מפני שברוד אומר זאת כאן מבלי משים, בדרך אגב, וגם מפני שהדעת נותנת, שלו ביקש לסדר את הפרקים עוד בחייו של פרנץ קפקא, היה פשוט שואל את חברו מהו סדר הפרקים הרצוי לו, במקום להסתמך על סדר הדפים בעיזבון או על תחושתו, ששניהם מתאימים למצב שבו המחבר כבר איננו בחיים, ולא למצב שבו המחבר חי ומתראה עימו לעתים תכופות ומזומנות, או לפחות שומר איתו על קשר מכתבים רציף ופורה. מוזר שמכל מבקריו של מכס ברוד שיוזכרו להלן לא שאל אותו איש את השאלה הפשוטה והמתבקשת: אם החזקת בכתב היד של "המשפט" עוד בחייו של קפקא, ואם קראת וסידרת את פרקי הרומן "המשפט" עוד בחייו של קפקא, מדוע לא שאלת את ידידך כיצד הוא חפץ לסדר את הפרקים?  

וקושיה נוספת: על פי סוף הדבר למהדורה הראשונה של "המשפט", אין כל מקום להבחין בין "המשפט" לבין "הטירה" – באותו משפט עצמו מציין ברוד שלקח אליו את שני כתבי היד בשנים 1920 ו-1923, לקח אליו, ולא קיבל במתנה. אין איפוא שום הסבר לכך שמאוחר יותר מצא לנכון להגדיר את כתב היד של "המשפט" כרכושו, ואילו לגבי כתב-היד של "הטירה", הכיר בבעלותם של יורשי קפקא עליו והסכים להשבתו לידי יורשי קפקא, כפי שעולה ממכתבו הנ"ל לגברת שטיינר. הסיבה היחידה שאני מוצאת להבדל זה בתביעת הבעלות של מכס ברוד, הינה שעריכתו את כתב היד של "המשפט" היתה נושא לפולמוס בינלאומי חריף ולביקורת קשה וארסית על מכס ברוד שגרמה לו לחפוץ בהסתרתו של כתב היד של "המשפט", שעל כך ארחיב בהזדמנות אחרת, בעוד שלגבי הפירסום בעריכתו של הרומן "הטירה", לא התעוררו מחלוקות, ולכן לא התנגד להתקנת מהדורה ביקורתית של "הטירה". לגבי כתבי היד של קפקא שלא חפץ במהדורה ביקורתית שלהם, שיכלה להכניס שינויים בעריכה שלו עצמו, טען מכס ברוד שקפקא נתנם לו במתנה, סירב למוסרם ואף למסור תצלומים שלהם ליורשיו של קפקא, והורישם לאהובתו אסתר הופה כדי שגם לאחר מותו תמנע מיורשיו של קפקא להשלים את המהדורה הביקורתית של כל כתבי קפקא. בכך גרם בסופו של דבר לפגיעה קשה הן בעזבונו של פרנץ קפקא והן בעזבונו שלו, כאשר כתבי יד משני העזבונות נמכרו בידי אסתר הופה לכל המרבה במחיר. 

ראה גם:

האם כתב פרנץ קפקא סיפורים בעברית?

מכירת המשפט של קפקא