הפצע של חטיפת הילדים

רק כעת יבוטל סופסוף סעיף החוק המוזר האוסר על מאומצים לחשוף ברבים את היותם מאומצים. משום מה הדיווחים על כך לא קישרו את האיסור התמוה לילדים שנחטפו מהוריהם בשנות החמישים ונמסרו לאימוץ, כשלהוריהם נאמר שהם מתו ושישבו עליהם שבעה. שי גולדן, איש תקשורת מוכר, סיפר איך התקשרה אליו האחראית על האימוץ במשרד הרווחה להזהיר אותו שלא ידבר על היותו מאומץ. לא צריך דימיון רב כדי לתאר איזה שימוש נעשה בסעיף הזה כדי להטיל אימה על הילדים שנחטפו מהוריהם ועל הוריהם הביולוגיים והמאמצים כדי שיבלמו את פיהם – למסור ילד לאימוץ ללא הסכמת הוריו זו חטיפה, גם אם הילד נלקח כביכול או אפילו באמת לטיפול רפואי ורק "לא הוחזר להוריו". ובכל זאת מיתממים המיתממים: היכן הילדים המאומצים? למה לא ראינו אותם ולא שמענו עליהם? כל כתבי עיתון "הארץ" שהתייחסו לנושא, הפגינו חמיצות שלא ניתן לטעות בה, כך שקשה היה להימנע מתחושה שיש איזו רוח מלמעלה. מה יש לעיתון "הארץ" להסתיר? מה ידעו עורכיו וכתביו בזמן אמיתי על חטיפת הילדים? כי זה לא שאיש לא ידע. חברתי איליין היא זו שסיפרה לי כבר לפני כארבעים שנה שהורי בעלה חיים, עולי תימן מהישוב אליכין, שבתם הבכורה נחטפה, הוזמנו למיפגש של הורי חטופים עם ילדיהם שאומצו, אבל לא מצאו שם את בתם. קשה להאמין שאיש בעיתונות המקורבת של מדינת ישראל לא שמע דבר על המיפגש הזה. חיים עצמו איננו יודע בדיוק מתי נולד: כשנולד החביאה אותו אמו מתחת למיטה והסתירה את העובדה שנולד לה בן, מחשש שגם הוא יילקח ממנה. חיים עצמו סיפר לי שגם את בת דודו ניסו לחטוף, לקחו אותה לבית-חולים ואמרו לאביה שמתה, אבל דודו התעקש, התגנב לבית החולים וחיפש וקרא לבתו שהיתה אז בת ארבע, עד ששמע את קולה מתוך ארון שבו הוסתרה ולקח אותה הביתה. אמו של חיים חיה את הטרגדיה של אובדן בתה הבכורה כל חייה. כשחיים נשא לאשה את איליין, בת למשפחה אשכנזית מאנגליה, אמרה לה אמו של חיים את הדבר היפה ביותר שיכלה לומר לכלתה: את במקום הילדה שחטפו. אבל אין באמת במקום לילד שנלקח מאמו בשרירות-לב. הפצע מעולם לא נרפא.

בזמנו רציתי לחקור את הנושא, התחלתי לחפש אנשים שהיו בקשר עם העולים בשנות החמישים, אבל אז בדיוק שודרה סידרה בטלויזיה, ומונתה ועדה, וחשבתי שהם ייטיבו לחקור ממני. טעיתי כמובן. לא רצו לגלות את האמת, רק לכסות עליה. עדיין מכסים עליה ומוכרים לנו שקרים חסרי בושה: "היה בלגן, לא ידעו למי להחזיר את הילדים, היו שמות זהים". אם היה בלגן, הרי יצרו אותו בכוונה. גם בשנות החמישים ידעו לקשור סרט ליד של תינוק עם שם אמו. גם בשנות החמישים כל תינוק שנולד בארץ או הובא אליה מחו"ל קיבל מיד מספר זהות שעל פיו זיהו ילדים בבתי חולים בדיוק כפי שמזהים אותם היום, לפי מספר הזהות. לא היתה שום סיבה שלא לסמן כהלכה את זהות הילדים ולהחזירם להוריהם, וגם אם חל בילבול היו גם אז כלים למצוא את ההורים, לו רצו בכך. ויש מי שאינם מתביישים גם היום לטעון: מה הם רוצים? הרי טיפלו בילדים יפה, נתנו להם חיים טובים. שהרי אם הילד מטופל יפה מותר לחטוף אותו מהוריו ולומר להם שילדם מת. מי שחושב שהשיח על הגזענות האשכנזית כלפי עדות המזרח הוא מוגזם, צריך רק להקשיב לדוברים ולכותבים האלה, שיש להם דיעה מאד טובה על עצמם. זו כנראה גם הסיבה והרקע לחטיפות: היחס לעולי תימן כאל בהמות, שמותר לגזול את ילדיהם כדי להעניק להם חינוך "ראוי", כלומר אצל משפחות אשכנזיות. כמו שגזלו באוסטרליה את ילדי המאורים מהוריהם כדי שיתחנכו במשפחות אירופיות, והביאו אסון גם על ההורים שילדיהם נקרעו מהם וגם על הילדים שנקרעו ממשפחותיהם. ממשלת אוסטרליה התנצלה ושילמה פיצויים, ואצלנו עדיין משקרים ומסתירים ומונעים מהנפגעים אפילו מעט נחמה לעת זיקנה, וחושבים שפעם ישכחו, אבל יש דברים שאינם משתכחים, ויש פצעים שאם מנסים לכסות אותם הם רק צוברים מוגלה והופכים לעתים לחשוכי מרפא.

ארטו פאסילינה / שנת הארנב

היום לגמרי התנתקתי מהמציאות. ממילא המציאות לא משהו. בבוקר דוקא היו לי כוונות מועילות, להעיף מהבית את כל הזבל שהצטבר, כולל בערך עשרים בקבוקי פלסטיק ריקים של סודה, ולנקות את הבית במרץ. אבל אחרי שזרקתי את הזבל קרסתי. ברומאנים הצפוניים שאני אוהבת לקרוא הבקבוקים הריקים הם תמיד של וודקה או ויסקי או יי"ש, ואנשים משתכרים ואין להם מושג מה הם עושים מתוך שיכרות והם מתעוררים עם כאב-ראש ובלי זיכרון. אצלנו שותים סודה קרה ושום דבר לא מעמעם לא את המציאות ולא את החום. נשכבתי על הפוטון הישן מול המאוורר והתחלתי לקרוא את "שנת הארנב" של הסופר הפיני ארטו פאסילינה, שמצאתי בדוכן של עם עובד בשבוע הספר, ספר מרענן כמו סודה קרה מאד, שהתפרסם במקור כבר לפני ארבעים שנה, כשעוד היתה ברית המועצות – זה פרט חשוב בספר. הגיבור של הספר הוא וָטָנֶן שכמו פאסילינה עצמו מעדיף את לאפלנד, ארץ הולדתו, על פני פינלנד הדרומית, אבל לא ברור אם הוא באמת לאפי, או רק מעדיף את לאפלנד, שהיא ארץ שלג ויערות מיושבת בדלילות שנעים בה במזחלות ואוכלים איילים, כמו בסיפורים, אבל לא בדיוק, כי היום יש צרכניות ניידות שמגיעות לכל מקום, אבל הלאפים עדיין מתענגים על יי"ש תוצרת בית ונתחי אייל מטוגן, כזה שצדים לבד ברובה שמחזיקים בבית תלוי על הקיר. זה בהחלט ספר שמעריך גבר שיודע להשתמש בידיים לחבוש רגל שבורה של ארנב או להרוג דוב בירייה אחת – לאפלנד מצטיירת כמקום מאד גברי ומאד אלים, אבל משחרר בדרכו, במיוחד עבור וטנן שבורח ללאפלנד מחייו העגומים בהלסינקי ככתב עיתון משועמם ששונא את אשתו שבגדה בו. היחס לנשים בספר הזה לא משהו, אבל לא צריך לקחת את זה, או כל דבר אחר בספר, מדי ברצינות. זאת אומרת, זה לא שוטנן מתכנן בריחה ומבצע אותה, הוא פשוט יורד מהמכונית של עמיתו המעצבן שפגע בארנב כדי לחפש את הארנב ולנסות להציל אותו, ולחבר נמאס והוא נוסע, ווטנן נרדם באיזה אסם בכפר הסמוך וזה מוצא חן בעיניו, נעים לו להיות רחוק מהעבודה שהוא שונא ומהאשה שהוא שונא, אז הוא נשאר בכפר עם הארנב שלו, ואז הוא נוסע לעיירה הסמוכה כשהוא רק חושב לא לחזור להלסינקי, ואיכשהו קורים כל מיני דברים שגורמים לו באמת לברוח. אבל זה לא שוטנן מתכנן משהו עד הסוף, הוא פשוט זורם עם האירועים, כל מה שהוא רוצה זה שיעזבו אותו בשקט, אבל איכשהו הוא כל הזמן מסתבך, עם אנשים ועם חיות ועם הבירוקרטיה בפינלנד שמצטיירת כארץ מאד בירוקרטית ומאד לא ידידותית לאנשים שרק רוצים לישון על שפת פלג עם הארנב שלהם ושיעזבו אותם בשקט. (אם תסתכלו במפה על פינלנד תראו שהיא די דומה לארנב עם אוזן אחת קצת מקופלת). כמו הבחורים הטובים שנגררים לפשע קטן ועוד פשע קטן ואט אט הופכים לפושעים גדולים, גם וטנן הופך יותר ויותר אלים ונדחף למעשים קיצוניים יותר ויותר, בניסיונו למצוא לו שלוות נפש וחופש. הוא נקלע לסיטואציות מטורפות יותר ויותר ומרוב רצון לחיות בטבע ולא להסתבך עם איש הוא מסתבך עם כולם ובמיוחד עם הטבע עצמו, ובסופו של דבר הוא מגיע לכלא על סדרת עבירות שאין משונות מהן. זה ספר מצחיק מאד, והקוראים אנוסים להתאהב בארנב של וטנן שהופך לחיית המחמד הצמודה שלו, אבל זו קודם כל סאטירה חברתית ופוליטית עוקצנית על פינלנד, שמגיעה לשיאה כאשר הסופר מעמת את היחס לוטנן בברית-המועצות שאליה הוא פולש בטעות כאשר הוא רודף אחרי דוב שפגע בו עם היחס כלפיו בפינלנד, ומתברר שפינלנד המערבית והדמוקרטית לכאורה איננה שונה בהרבה מברית-המועצות אם לא גרועה ממנה: גם בפינלנד עוקבות הרשויות אחר כל תנועותיו ומעשיו של וטנן, שגם ביערות המושלגים של לאפלנד הוא נתון לפיקוחם המתמיד של השלטונות, שבכל מקום חייבים לבקש מהם רישיון לדיג, רישיון לציד, רישיון להחזקת חיית בר וכיו"ב ואפילו החיים האישיים אינם חומקים מעינם הבוחנת והשופטת, וגם בפינלנד מושל שליט יחיד רב סמכויות וכוח – מאז 1956 ועד 1982 כיהן בפינלנד אורהו קקונן כנשיא, ופאסילינה מוצא בספר דרך מקורית במיוחד להגחיך את שלטונו הארוך והאוטוריטרי למדי של קקונן, כאשר דמות שלכאורה דעתה נתבלעה עליה מתעקשת שבשנה מסוימת הוחלף קקונן בכפיל צעיר ומשכיל ממנו, שיוכל להמשיך לשלוט עד סוף האלף. אם תחושותיהם של הפינים תחת שלטונו האינסופי של קקונן בספרו של פאסילינה שהתפרסם בשנת 1975 נשמעות לכם מוכרות, בוודאי גם דעתכם התבלעה עליכם מרוב החום, שהרי אין להניח שהשתכרתם עד אובדן חושים כפי שנוהג וטנן לעשות ומצאתם קוי דימיון בין ארץ השלג והיערות לארץ הקוצים והשרב. אצלנו חם מאד ושותים רק סודה קרה, אין שלג ואין איילים, והמציאות חדה וחותכת עד שיגעון.

ארטו פאסילינה, שנת הארנב, הוצאת עם עובד, תרגם מפינית רמי סערי

אות מאיראן

אינני יודעת אם מישהו מסוגל לצפות  בתערוכת "אות מאיראן" במוזיאון האיסלם בירושלים מבלי לחשוב כל הזמן על ההקשר של המהפכה החומיינית ועל משטר הפחד שבו חיים האיראנים. אפילו שם התערוכה עורר את רוגזו של ידידי המזרחן, שאמר לי בכעס: "מה זה השם הזה אות מאיראן? אין שום אות מאיראן, אנחנו רק משלים את עצמנו". ואני אמרתי לו שלא יתרגז כי בטח זו תערוכה של ערבסקות ולא צריך להתרגז מזה, כי צריך להבין את המונח "אות" כפשוטו, אות של הא"ב הערבי. אבל האמת ששום דבר בתערוכת "אות מאיראן" איננו כפשוטו, אבל אני לא הרגשתי שום כעס, רק צער גדול על האמנים שצריכים לדבר בחידות כדי לבטא את נפשם, והאמנות המוסלמית העתיקה של ציור האות הערבית היפה איננה בשבילם עוד אמצעי ביטוי אלא כסות למה שאינם יכולים פשוט לצייר. למשל אשה. אשה מופיעה באחת הכרזות בסמל המקובל לנקבה, עיגול שצמוד אליו צלב ולידו הכתובת הלטינית "אסטרוגן". בכרזה אחרת אותיות ערביות ארוכות שוליים בגוונים כחולים מרקדות כשמלת אשה, במקום ראשה חפץ כלשהו. ואולי זו בכלל ציפור ורק אני בעיני תעתועי ראיתי אשה. בכרזה אחרת מופיע צילום ראש אשה שאותיות ערביות צפופות מכסות אותו כשיריון, ובכרזה נועזת שעוצבה כנראה מחוץ לאיראן מופיעה אשה שפניה מכוסים אותיות אבל רגליה דוקא חשופות מן הברכיים ומטה, וצפורני רגליה היחפות צבועות. באיראן הוכו נשים מכות רצח על מריחת שפתונים ולכה צבעונית. הכרזות יפהפיות אבל היופי הזה מעורר בי עצב עמוק.

וגם פני גבר כמעט ואינם נראים. ערבסקות שחורות על רקע שנהבי יוצרות גלימה שמתוכה מתבלטות כפות ידיים מנגנות בחליל שמסמלות את דמותו של המשורר הפרסי האיקוני מימי הביניים ג'לאל א-דין רומי. הבגדים מייצגים את הגוף האנושי, וגם הם מרומזים בערבסקות, במיעוט גוונים, ברמז. כמה כרזות של דור המעצבים הקודם מתקופת השח חוגגות את צבעי הקשת. בכרזות משלטון האייטולות הצבעים מועטים. מעט צבע פורץ בדמויות של חיות, אבל גם דמויות החיות מטושטשות משהו, צרופות מאותיות ומסתתרות מאחוריהן, כאילו אין להתבונן בחיים אלא דרך וילון: השתקפויות, בבואות, דימויים מחליפים את דמות היצור החי. רק האותיות מרשות לעצמן להתפרע, שהרי הקליגרפיה הערבית היא אמנות איסלמית עתיקה ואי אפשר לאסור עליה, אולי אפילו מטפחים אותה כאמנות שמרנית מועדפת, ורק האותיות רשאיות לגעת זו בזו, לשלוח ידיים ורגליים, להשתולל ולצאת במחול. האמן מציץ אלינו מאחוריהן, זהיר זהיר כבתולה חסודה המציצה באהובה מבעד לוילון. בכרזה הנקראת "חתול ישן בתוכי" דמויות החתולים מזכירות יותר עכברים מוזרים, כאילו יצאו מאיורי אליס בארץ הפלאות.

בכרזה שמושכת את לבי ניצבות האותיות הערביות כנגד אותיות גותיות כאילו יצאו למלחמה אלו באלו: אם את תנצחי אצא מֵחַיַּיִךְ, אבל אם אנצח אני, נתאהב מחדש מתחת להר... אינני מצליחה לקרוא את השם. זה מתרחש בברלין, הצייר הפרסי התאהב בנערה גרמניה, אני חושבת, אהבה קשה בין תרבויות רחוקות. יש משהו מאד תוקפני בכרזה, אבל היא צוירה מן הסתם בברלין, לא באיראן. ובכל זאת, נדמה שגם כרזות הגולים מאיראן מדברות עם איראן, מדברות על איראן. כמעט ארבעים שנה תחת משטר הדיכוי. מציירי הכרזות כבר נולדו ברובם תחת שלטון חומייני, לא הכירו משטר אחר. גם בימי השח לא היתה איראן חופשית, אבל תחת שלטון האייטולות קפא הזמן. אפשר להתפעל, בוודאי יש טעם להתפעל, מן הנפש האנושית שמוצאת לה דרך ביטוי בכל מצב ובכל תנאי, מן התשוקה לחיים וליופי ולביטוי עצמי ולאהבה שרוחשת בכרזות האלה, באותיות הערביות הממלאות אותן ובאלה שמותירות בהן רווח גדול לדימיונו של הצופה, אבל הנפשות האלה רוקדות את ריקודן בכלא, מנופפות לנו נמרצות דרך אשנבי הכלא, מפריחות אלינו יוני  דואר מבעד לסורגי הכלא. אולי אכן אינני אלא משלה את עצמי, אבל אני ראיתי אותות מאיראן, ובעיקר רציתי לבכות.         

חנה קראל / שוב מלך לב אדום

הספר הזה תפס אותי בגרון מהעמוד הראשון, למרות שהעמוד הראשון עדיין תמים, הוא מתאר את המיפגש הראשון בין איזולדה המכונה איזה לישעיהו המכונה שעייק, את אהבתם ממבט ראשון, למרות שקודם לכן חשבה איזולדה שהיא מאוהבת בחבר הילדות יורק שוורצוולד, שממנו שאלה זוג נעליים, כי ביתה נהרס בהפצצה. בעצם אפשר כבר מהשורות הראשונות לדעת שזה סיפור ממלחמת-העולם השנייה, כי מאז לא היתה בפולין שום מלחמה. איזה אושר לחיות במדינה שאין בה מלחמות. ומצד שני מלחמת-העולם השנייה לגמרי הספיקה למאה השנים הבאות או יותר. איזולדה היא צעירה יהודיה בפולין במלחמת העולם השנייה, והיא מתאהבת בשעייק, והם מתחתנים. היא לובשת שמלה מבד תכלת לילך שאמה קנתה כדי לתפור שמלה ליום ההולדת של אחיה, שמת מדלקת-ריאות בטרם מלאו לו שנתיים. אחר כך נלמד שכנראה לא היו לה עוד אחים, שהיתה בת יחידה מפונקת של הורים משכילים, ולמדה לדבר גרמנית, רוסית, צרפתית, אפילו קצת אנגלית. זה יעזור לה מאד לשרוד במלחמה. יורק שוורצוולד גם סידר לה עבודה בטיפול בחולים. העבודה הזו עוד תציל את חייה כמה פעמים. אבל מה שהכי מציל את איזולדה זה שלעולם איננה פסיבית: תמיד תמיד היא יוזמת, מנסה כל הזמן למצוא דרך להימלט מהגורל המר הצפוי לצעירה יהודיה בפולין הכבושה בידי הנאצים, ולשם כך היא נוטלת סיכונים שלא ייאמנו. קשה לומר אם איזולדה שורדת את המלחמה על כל תהפוכותיה בזכות היוזמה והאומץ או בזכות ההשגחה העליונה או בזכות מזלה הטוב. אולי כל השלושה נכונים.

איזולדה משחדת את השומר ויוצאת מן הגטו, איזולדה צובעת את שערה השחור כעורב לבלונד אפרפר, משנה את הקול, לומדת לדבר כמו פולניה, להתנהג כמו פולניה, עכשיו קוראים לה מריה פבליצקי, אבל כל הזמן מישהו מזהה שהיא יהודיה. שוטר פולני מאלץ אותה לשכב איתו והיא מאושרת, כי היתה בטוחה שיסגיר אותה לגרמנים והוא מניח לה ללכת. אומר לה שיש לה מזל שפגשה אדם הגון.

אבל היא עושה גם טעויות. הולכת להיפרד מחברתה בשה שבעזרת דרכונים מן השוק השחור מאמינה שתצליח לנסוע להונדורס. אצל בשה הכירה את שעייק. בעצם בשה חפצה בו ראשונה. אבל הוא התאהב ממבט ראשון באיזולדה היפה. בשה סורגת סוודר משאריות צמר. היא לא תזכה ללבוש את הסוודר הזה ולא תראה את הונדורס. איזולדה עוד תפגוש יום אחד את הסוודר. בינתים היא נזרקת לכלא כפולניה ומשתחררת, אבל למאסרה תוצאות הרות-גורל לקרוביה: בעלת הבית שהחביאה את הורי בעלה ואחותו נבהלה ממאסרה וזרקה אותם לרחוב. אמו של בעלה נתפסה והוצאה להורג. הוא לא יסלח לה על כך, למרות שבעצמו לא מנע מאביה ללכת אל מותו. היא איננה מאשימה את בעלה בדבר. בעלה מאשים אותה בכל. כך זה יהיה גם אחרי המלחמה. במהרה גם בעלה נתפס ונשלח לאושוויץ. היא נשבעת להציל אותו.

איזולדה כבר איננה מנסה להציל את עצמה אלא את בעלה בלבד. הדברים שהיא עושה לשם כך מדהימים בתעוזתם. כשנודע לה שבעלה במאוטהאוזן היא נוסעת לוינה כדי להגיע אליו ונתפסת, ונשלחת לאושוויץ. היא מנסה להימלט מחלון הרכבת, אבל יהודי אחד אוחז ברגלה בכוח, מפחד שייפגעו בגללה, מסרב להבין שגורלם ממילא נגזר. היא תינצל מאושוויץ. היהודי שמשך ברגלה ומנע ממנה לקפוץ מן הרכבת יומת מיד. האם זה מין צדק מוזר? היא תיחלץ ותימלט שוב ושוב וגם תיתפס שוב ושוב. אבל בפעם האחרונה שתישלח לאושוויץ אל מות ודאי, יתברר שאושוויץ נפלה בידי הרוסים. הרכבת תחזור חזרה. היא חושבת שאלהים הציל אותה הפעם מכיוון שהשיגה זוג נעליים לאסירה נטולת נעליים. הצילה את חיי חברתה וחייה שלה ניצלו בתמורה. היא איננה חדלה להאמין באלהים שחוזר ומציל אותה. אחרי המלחמה היא תנסה ללמד את בנותיה ונכדיה מה לעשות כדי לשרוד: לצבוע לבלונד, אבל לא בלונד מוגזם, שייראה טבעי, לשנות את הקול, לא לדבר כמו יהודיה, לא להתנהג כמו יהודיה, וגם לעשות הסכם עם אלהים, אלהים שלנו, לא זה של הנוצרים שרע אלינו. באלהים שלנו היא עדיין מאמינה. הרי היא ניצלה, וגם בעלה ניצל. אבל זה לא היה כמו בסרט, כפי שדימיינה. הפגישה ביניהם לא היתה מאושרת, חייהם אחרי המלחמה לא היו מאושרים. הם ניצלו מן המלחמה, אבל אהבתם לא ניצלה. והיא רצתה רק לחיות ואפילו למות בשבילו. רק בשבילו. כל ימיה הוא היה אהבתה היחידה. היא לא האשימה אותו בדבר, לא כעסה על בעלה, לא על אלהים, אפילו על הגרמנים והפולנים לא כעסה. לנקמות וגם לתודות לא היה לה כוח. אבל כעסה על עצמה. חזרה והאשימה את עצמה.

את הסיפור שסיפרה חנה קראל, איזולדה לא אהבה. הסיפור שלה היה צריך להיות סרט הוליוודי. היא רצתה שאליזבת טיילור תשחק את דמותה. היא רצתה סרט רומנטי, כמו הסרטים שצפתה בהם לפני המלחמה. בסיפור שכתבה חנה קראל אין סרט ואין סוף של סרט, יש רק מציאות. יש חיים כמו שחיים. יש הצלה. אין נחמה.

והגרון נחנק, והלב מתכווץ ומתכווץ. 

חנה קראל / שוב מלך לב אדום, הוצאת עם עובד, מירי פז תירגמה מפולנית      

קנה לך ספר

אתמול מלאו לי ששים שנה וניצן שאלה אותי מה אני רוצה לעשות ביום ההולדת שלי ורציתי רק לבלות איתה את היום, כי רוב הזמן היא נמצאת באנגליה ואין לי הרבה הזדמנויות. אחר כך ראיתי שבדיוק נפתח שבוע הספר אז ביקשתי שנלך לשם. בשנה שעברה לא הייתי בשבוע הספר, אולי כבר כמה שנים לא הייתי, אינני זוכרת, ואני אוהבת ללכת לשם ולחטט בספרים, במיוחד אלה של ההוצאות הותיקות, כמו עם עובד והקיבוץ המאוחד, שמביאים מהמחסן ספרים ישנים שכבר אי אפשר להשיג בחנויות. אבל בכל פעם שמצאתי ספר שרציתי אמרו לי שאפשר שלושה במאה, או אחד ועוד אחד, ודברים כאלה שמבלבלים אותי. בעצם כולם אמרו שלוש במאה, לא כל כך שמתי לב לזה אבל ניצן אמרה לי, כולם אומרים שלוש במאה, נדמה לי שעל דוכן אחד אפילו כתבו במלים מפורשות "שלוש במאה". תמיד כשאומרים לי לבחור עוד ספרים אני מתבלבלת. בדרך כלל אני רוצה ספר אחד שמוצא חן בעיני ולא שלושה ספרים במאה שקל, ספרים זה לא כמו שעועית ירוקה שאם זה בזול אז לוקחים שני קילו במקום אחד, שיאכלו הילדים שעועית, יש בזה הרבה ויטמינים. לפעמים כשמתחילים להציק לי לבחור עוד ספר, ומתחילים להראות לי כל מיני ספרים ואומרים לי שזה מאד מצחיק וכאלה דברים אני מוותרת על כל הקנייה. פתאם נדמה לי שתיכף יפלו לי כל הספרים על הראש והאותיות שעל הכריכות קופצות ומתבלבלות לי. ספר צריך להתאהב בו, צריך לקרוא אותו כאילו אין שום דבר אחר בעולם. ואם אומרים לך תיקח עוד אחד, זה כמו שמציעים פגישה עם כמה בני זוג ביחד, יש בזה משהו מגעיל, כמעט פורנוגרפי, שהורג את האינטימיות בין בן-אדם לספר, ובן-אדם שאוהב ספרים רוצה אינטימיות עם ספר, לא אורגיה המונית. פעם אפילו הציעו לי בחנות צנצנת גדולה של קפה ביחד עם ספר, ואני לא שותה קפה, וכמה פעמים ממש דרשו שאבחר ספר בחינם, ובחרתי כמה אבל אף פעם לא קראתי אף אחד מהם. אני אוהבת לחפש ולמצוא ספרים שאני רוצה באמת. למשל את הסיפורים של אליס מונרו. בכל פעם שמצאתי קובץ סיפורים שעוד לא קראתי זה היה כמו למצוא מטמון קטן שחיפשתי, וגם כמו להשלים חתיכה בפאזל. אם אני אוהבת ספר אחד של סופר אני מחפשת עוד ספרים שלו, וזה כבר כמו פגישה שנייה עם מישהו שמצא חן בעיניך בפגישה הראשונה: זה מרגש עוד יותר מהפגישה הראשונה, כי כבר יש ציפיות ופוחדים להתאכזב, ומצד שני אם הציפיות מתממשות גם בפעם השנייה והשלישית, אז כבר מרגישים שיוצאים קבוע עם הסופר, וכבר מתגעגעים אליו מספר לספר כמו מפגישה לפגישה עם חבר אהוב. ואיזה אושר למצוא ספר שנורא רצית לקרוא וחיפשת וחיפשת המון זמן ופתאם מוצאים אותו בשבוע הספר מונח ככה בערימה ולא נראה כל כך טוב, איזה פגם בכריכה, ומרגישים כזאת שמחה שהנה עכשיו נפגשתם סופסוף, אתה והספר, ותוכלו להשלים את החסר, ואז אומרים לך זה שלוש במאה, ותמיד מתחשק לי לומר שמספיק לי עותק אחד, אני לא צריכה שלושה, זה רק בשבילי הספר, לקריאה עצמית, אבל אני רק עומדת שם בעיניים פעורות ומרגישה איך כאב הראש מתפשט מהאוזניים לגולגולת במעגלים מתרחבים כמו של אבן שנזרקת למים. פתאם מתפוצצים בלונים, אחד מתפוצץ לי ממש קרוב לאוזן ועכשיו האוזן ממש כואבת. בלונים לא הולכים טוב עם ספרים. אני לא אוהבת בלונים, אפילו ביום הולדת. אני לא אוהבת שום דבר שיכול להתפוצץ ולהרעיש, כולל בלונים וזיקוקים. יותר מדי דברים בירושלים מתפוצצים, אני מוכרחה שקט, ספר אחד בבקשה, רק הספר הזה, רק אותו אני רוצה, רק הוא קנה את לבי, אני טיפוס מונוגמי, שלושה זה יותר מדי בשבילי, אפילו שניים, עכשיו שקט, נלך הביתה, נשתה כוס תה, נפתח את הספר, העיניים תתרחבנה, העייפות תחלוף כלא היתה, הדף הראשון ייפתח כמו דלת ויבלע אותנו פנימה. ושום דבר לא יפריע לנו יותר.