ציר בנט-לפיד ומשמעותו

הרבה גבות הורמו על הברית בין יאיר לפיד לנפתלי בנט. היו מי שהסבירו אותה בשנאה משותפת לחרדים ולערבים, והיו מי שהאשימו בה את נתניהו שהיפנה לבנט כתף קרה, אבל לברית הזו יש מטרה משותפת מעשית שהולכת ומתבהרת, והיא איננה רק זו שמוצהרת במפורש. משהו מכוונה זו נחשף בשיחה של גל גבאי עם הד"ר עליזה לביא, חברת-כנסת במפלגת "יש עתיד", שיחה שעסקה בבעיית העגונות, ובה הסבירה לביא כי מי שאשם בבעיית העגונות הם הרבנים החרדים שמנותקים מהמציאות, ואם יוחלפו רבנים אלה ברבנים דתיים לאומיים שהם מודרנים ומחוברים לחיים, הם ימצאו פיתרונות לבעיות. לידה ישבה עו"ד בתיה כהנא-דרור שדיברה על הצורך בנישואים אזרחיים, ואם אוזניי לא הטעוני שמעתי מפיה של הד"ר לביא הסתייגות מנישואים אזרחיים. היא לא הביעה התנגדות מוחלטת להנהגתם, אך טענה שאם יוחלפו הרבנים החרדיים ברבנים פחות אנשים ירצו נישואים אזרחיים.

יש הרבה מאד התנשאות ופטרונות בעמדה הזו כלפי מי שאינם מעוניינים בנישואים דתיים ובהשקפת העולם המונחת בבסיסם, שרואה את האשה כאדם מדרגה שנייה וכרכושו של הבעל, שהוא מקדש אותה ורק הוא רשאי לשחרר אותה, גם אם מקום הימצאו איננו נודע עשרים או שלושים שנה, וגם אם האשה איננה חפצה עוד בנישואים ואפילו אם סבלה מאלימות של הבעל כלפיה. פיתרונות הלכתיים לבעיית הנשים העגונות נחוצים וחשובים מאד, אבל אין זה תחליף לנישואים אזרחיים, שמבוססים על שיוויון בין הגבר והאשה, ואינם מכירים במושגים הפוגעים בכבוד האדם וחירותו כמו ממזרים, או אסורה לבעלה ולבועלה.

השיחה הזו מטרידה אותי מזה כמה ימים. נפתלי בנט איננו מסתיר שמטרתו היא להחזיר את הדתיים-הלאומיים לתפקידם ההיסטורי, כגורם חשוב בממשלות ישראל, וכמי שמחזיקים בשירותי הדת ומספקים אותם. מאז הקמת מפלגת ש"ס בשנות השמונים תפסה מפלגה זו את מקומה של המפד"ל בתיקי הפנים והדתות והשתלטה למעשה על כל שירותי הדת במדינת ישראל. אבל למרות האחיזה שקנתה לה בממסד, ממשיכה ש"ס לפעול גם כמפלגה אנטי-ממסדית: להפעיל תחנת רדיו פיראטית, ולקיים מותג כשרות משלה, "בית יוסף", שנוסף על הרבנות הראשית והבד"ץ החרדי ומטיל עול קשה על חקלאים ויצרנים שנזקקים כעת לרצות שלוש כשרויות שונות עם כל העלויות הכרוכות בכך. ש"ס ואגודת-ישראל דחקו את הציונות הדתית ממעמדה כספקית שירותי הדת של מדינת ישראל, על התקציבים והמישרות הכרוכים בכך, ובנט מעוניין לכבוש כעת מחדש את המעוז הזה. מה שמטריד הוא הכוונה שעולה מדבריה של הד"ר לביא, שאיננה חברה במפלגת הבית היהודי אלא במפלגת יש עתיד, להחליף את המאבק למען האפשרות להסדיר את המעמד האישי במדינת ישראל על פי חוק אזרחי שמכיר בשיוויון בין נשים וגברים, במאבק משותף עם הבית היהודי לסילוק החרדים משירותי הדת והחלפתם ברבנים דתיים-לאומיים.

אם יעמידו את הציבור החילוני, המסורתי והדתי המתון במדינת ישראל מול הברירה לבחור בין ש"ס לבין הבית היהודי כמחזיקי תיקי הפנים והדתות במדינת ישראל, לא קשה לשער שציבור זה יעדיף את הציונות הדתית, שאיננה מפלה נשים באופן כה בוטה, ובוודאי איננה אוסרת עליהן להשתתף בחיים הפוליטיים, ואיננה מביעה עמדות כה מלאות שנאה כלפיי מי שאינם יהודים כפי שחברי הכנסת והשרים מטעם ש"ס הביעו ומביעים. כנראה שיאיר לפיד חושב שציבור בוחריו הגדול יסתפק בכך שהשליטה בשירותי הדת תחזור מידי החרדים לידי הציונות הדתית, או אולי הוא חושב שבשונה מהנהגת נישואים וגירושים אזרחיים במדינת ישראל זו מטרה ריאלית יותר שתשפר את המצב, ואולי הוא אפילו צודק בכך. אבל לא זו ציפייתם של רוב מצביעי מפלגת יש עתיד, שאינם מסתפקים בהחלפת החרדים בדתיים מודרניים יותר, לאומיים יותר, ציוניים יותר, ששירתו בצה"ל ולמדו באוניברסיטה, דברים שהינם בהחלט חיוביים בפני עצמם, אבל אינם יכולים לתת תשובה למי שרוצה לממש את זכות האדם שלו להינשא על פי השקפת עולמו. נשים רבות בישראל אינן מסתפקות בפיתרונות מוצלחים יותר לבעיית העגונות, אלא מעוניינות להינשא במסגרת שמושג העגונות איננו קיים בה, מסגרת שרואה בנשים בני אדם בעלי זכויות שוות לאלה של הגברים ומעמד שווה בנישואים, ולא רכוש של הבעל.

אני שנישאתי לפני שלושים וחמש שנה, בטרם באה מפלגת ש"ס לעולם, לא נמלטתי מן הרבנית שהזהירה אותי שאם אתרשל בשמירת דיני הנידה בעלי יברח ממני. מסיפורים שהגיעו לאוזניי הבנתי שכלות עדיין נדרשות לעבור את החוויה הדוחה והמבישה הזו כדי להגיע לחופה. לא כך אני רוצה שידברו עם כלות צעירות, והנשים הצעירות כיום אינן מוכנות עוד לסבול את החוצפה והפגיעה בפרטיותן. אין די בהעברת המונופול על שירותי הדת מידי החרדים לידי הציונות הדתית, כי ציבור גדול מאד בישראל איננו מוכן עוד להשלים עם הכפייה להינשא במסגרת ההלכה בלבד, ולקבל את תפיסתה הרואה את האשה כנחותה. אם מפלגת "יש עתיד" אימצה את מטרתה של מפלגת "הבית היהודי" להחזיר את השליטה בנושאי המעמד האישי לידי הציונות הדתית מבלי לבטל את הכפייה בתחום זה ולייסד נישואים אזרחיים, ואם זה המיתווה שעל פיו תפעל אם תיכנס לקואליציה, זוהי בשורה מאד מאד מטרידה.

ונהפוך הוא

נכתב ביום ה-14 ביוני 2009 בערבו של נאום בר-אילן ופורסם לראשונה באדיבות יובל דרור בבלוגו. כמדומני שלא הרבה השתנה מאז, חוץ מזה שהכלבים הזקנים הלכו לעולמם ואושר נכנס לחיי ובתי הבכורה למדה משפטים ובתי הצעירה נישאה ונסעה ללמוד באנגליה. כן, בחיינו הפרטיים עוד משהו משתנה לפעמים, אבל עדיין נתניהו, והתנגשויות דמים עם הפלשתינים, עדיין אנו שומעים שאין עם מי לדבר, ואין תקוה באופק. ובכל זאת פורים שמח לכל קוראיי.

בסוף תמיד יש תחת

לא חשוב כמה ההתחלה של החדשות גרועה: אחמדינג'אד נבחר ברוב עצום, צפון קוריאה שיגרה טיל גרעיני, ברעידת אדמה נהרגו חמישים אלף איש, בסוף של החדשות תמיד יהיה תחת. זאת אומרת, תחת  חדשותי, למען איכות הסביבה, או נגד המלחמה, או נגד התחממות כדור הארץ והיעלמות הקרחונים, או תחת של קנצלרית או זמרת, אבל בסוף תמיד צריך תחת. לפעמים אפילו יש הרבה, אם זו הפגנה או צילום המוני. תחת זה נורא מצחיק. אנשים מאד אוהבים לראות תחת. מאז שילדים הולכים לגן הם נורא אוהבים לראות למישהו את התחת. זה גורם להם לחייך, בניגוד לפרצוף שגורם לחייך רק אם מכירים אותו אישית, לתחת אפשר לחייך גם אם לא מכירים אותו בכלל.

כולם כמובן יודעים שבסוף של החדשות יש תחת כי אנשים נורא אוהבים לראות תחת, ואם הם יודעים שיש בסוף תחת יש סיכוי שהם יצלחו את נאום הניצחון של אחמדינג'אד, את כתבנו בכנסת מראיין ח"כ שבחיים לא ראינו על רגשותיו כלפיי נאום נתניהו, אולי אפילו את נאום נתניהו בעצמו (שפחתכם הנאמנה נשרה ויצאה לטיול עם הכלבים בעמק המצלבה המחשיך, ואבוי, הפסידה המון תחת). אבל כולם צריכים להעמיד כמובן פנים שהם צופים בחדשות בשביל אחמדינג'אד ונתניהו, ולא בשביל לראות תחת. למרות שכולם מחכים לתחת, שתודו, זה הרבה יותר מעניין מנאום נתניהו, למרות שגם תחת, כמו נאום נתניהו, הוא לרוב חזרה על אותה תבנית בלי הרבה שינויים, למעט הגודל והגוון. 

לכן נותנים תמיד בהקדמה של החדשות פיתיון של תחת על אופניים בצילום מרחוק, ואז כולם מחכים כל נאום נתניהו שייגמר ויראו כבר את התחת. כמובן יכלו להראות את התחת מיד בהתחלה, אבל אז מי בכלל היה נשאר לנאום נתניהו, שתמיד מתחיל כמה דקות אחרי שמונה בערב, בשביל שישדרו בשידור ישיר במהדורת החדשות, ותמיד נתניהו מדבר הרבה והצפייה בתחת נורא מתעכבת, ועד שזה מגיע אפשר כבר להישבר.

ומכיוון שכולם צריכים להעמיד פנים, תמיד אומרים, כמו שראיתי בסוף בערוץ 1, כשחזרנו מהטיול הארוך בעמק המצלבה, "העירום נועד להדגיש את השבריריות של האדם מול הטבע", או משהו מעין זה, ובדיוק כשנאמרו המלים "השבריריות של האדם" התמלא המסך בתחת שרירי ומוצק במיוחד שבדיוק ירד מהאופניים שעליהם הוא רכב בעירום למען איכות הסביבה. מי שרוצה להראות את שבריריות האדם שיראה תחת של סבתות, ולא תחת של טור דה פראנס, אם כי תחת של סבתות מעדיף את עצמו בחודשי הקיץ לא עירום על מרכב של אופניים אלא עטוף בכתונת לילה מכותנה ונח על הכורסה שמול הטלויזיה, במקום שאפשר אחרי הצפייה בתחת האחרון להניח את הראש שבמעלה התחת אחורה ולעצום את העיניים ולחלום על עולם שבו החדשות כולן תחת, מן הפתיח ועד הקרחון האחרון.

היינריך היינה / שִׁירֵי בְּרִיאָה

1.

בראשית ברא אלוהים את השֶמֶש

ואז את כוכבי אֶמֶש

אחר כך ברא אלוהים שְוָרִים

ממֵי זֵעַת אַפּוֹ הנִּגָּרִים.

אחר כך ברא חיות טרף

לביאים זעוּפֵי טֶלֶף

ובצֶלֶם הלביאים ברא

חתולים קטנים חמודים נורא.

כדי לאכלס את השממה

נברא אדם עם נשמה

ובצֶלֶם אדם ענוג פנים

הוא ברא קופים מעניינים.

השטן התבונן וּפָּסַל בְּמוּמוֹ:

הי, אלוהים מעתיק מעצמו!

בצֶלֶם השוורים הגדולים

ברא בסופו של דבר עֲגָלִים!

2.

אלוהים אל השטן אמר:

אני מעתיק מעצמי כל דבר,

בצלם השֶמֶש אֶבְרָא כוכבי אֶמֶש,

בצלם שְוָרִים גדולים אברא עֲגָלִים,

בצלם לביאים אֶבְרָא

חתולים קטנים חמודים נורא,

בצלם אדם אֶבְרָא קופים, אבל

אתה לא יכול לברוא בכלל.

3.

למען אתהלל, אני האלוהים

בראתי שמש, אנשים, שוורים ולביאים,

אך כוכבים, עגלים, קופים וחתולים

בראתי רק למען אושרי שלי.

4.

בקושי התחלתי לברוא את העולם

וכבר בתוך שבוע הוא היה מושלם.

אבל אלף שנים קודם לכן

עמלתי את הבריאה לתכנן.

הבריאה עצמה היא תנועה גנדרנית

שנמרחת קלות בקוצר זמן

אבל המחשבה והתכנית

רק הם מראים מיהו אמן.

במשך שלוש מאות שנים

יום יום תיכננתי תכנונים

איך לברוא דוקטורים למשפטים

ואפילו פרעושים פעוטים.

5.

ביום הששי אלוהים אמר

סוף כל סוף הכל נגמר

הבריאה הגדולה היפה כל כך

הכל יצא מאד מוצלח.

איך השמש ורודה-זהבהבת

בתוך מי הים משתקפת

ואיך העצים ירוקים זוהרים

האין זה יפה כמו בציורים?

לטלה לבן כַּבַּהַט הצבע

ובאחו הוא רועה

כמה נראה טבעי הטבע

וכמה הגימור נאה!

גם הארץ גם השמים

מלאים נשמת כל חי

לי אדם ימחא כַּפַּיִם

עד לְנֶצַח נְצָחַי!

6.

את החֹמֶר לשיר עצמו

לא מן האצבע מוצצים

לא מאפס ברא אלוהים עולמו

כל שכן משורר אַרְצִי.

מחלאת עולמות קדמונים

בראתי לגברים גופות

וּמִנִתְחֵי צֶלַע דשנים

בראתי את הנשים היפות.

את השמים בראתי מחֹמֶר

ומלאכים מנשים בִּמְלֹא יופיין

את ערכו מקבל החֹמֶר

רק כשעוצב ביד אמן.

7.

למה בעצם בראתי

את העולם, אודה בשמחה:

אש בערה בנשמתי

להבה מטורפת שלא שככה.

וסיבה אחרונה: המחלה

היא דחף הבריאה כולה

בבוראי יכולתי להבריא

בבוראי נהייתי כבר בריא.

חמש מצלמות שבורות

הסרט "חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי מספר שני סיפורים. סיפור אחד הוא האופן שבו הסרט רוצה לתאר את המציאות ולגרום לצופים להאמין בתיאור הזה, והוא מיועד לקהל מערבי זר שאיננו מכיר את מדינת ישראל ומעוניין לחזק את הדימויים שיש לו עליה ועל הסכסוך הישראלי-פלשתיני, וסיפור אחר הוא סיפור שהסרט מספר בעל כורחו ויכולים להבין אותו רק מי שחיים בארץ המריבה שלנו ומכירים את המציאות שלה די הצורך כדי להבין מתוך הסיפור שהסרט רוצה שנאמין בו או מספר לנו בעל כורחו מה היה הסיפור האמיתי ומהן השאלות האמיתיות והנוראות שצריך לשאול בעקבותיו. שני הסיפורים, זה שהסרט רוצה שנאמין בו, וזה שהוא מספר בעל-כורחו, הם סיפורים מזעזעים וטראגיים, אבל בעיניי הסיפור כפי שאני הבנתי אותו מקומם וטראגי הרבה יותר.

הפתיחה של שני הסיפורים היא אותה פתיחה והיא אכן מעוגנת בעובדות יבשות וקשות: מדינת ישראל תיכננה לבנות את גדר ההפרדה כך שתעבור באדמות הכפר בילעין ותפריד בין הכפר שיישאר ברשות הפלשתינית לבין אדמותיו החקלאיות, כך שאדמות אלה תופקענה מתושבי הכפר ותעבורנה לרשות מדינת ישראל, שתיבנה עליהם שיכונים ליהודים, במקרה זה לא בדיוק מה שאנו מכנים "מתנחלים" אלא משפחות חרדיות, שתמיד זקוקות לדיור זול, אם אין ברירה אז בשטחי יהודה ושומרון. כמו במקרים אחרים שבהם מדינת ישראל עושה דברים שאינם חוקיים לגמרי ואינם הגונים כלל, התנהלה העבודה במהירות מוגזמת מעט, למי שמכיר את האיטיות שמאפיינת לרוב את התנהלות המדינה במקרים אחרים. הגדר נבנתה במהירות, תושבי בילעין מצאו יום אחד גדר גבוהה  שמפרידה ביניהם לבין האדמה שבה גידלו עצי זית וגידולים אחרים, לא בהיקף משמעותי אבל כמשק עזר לקיומם הצנוע, ומיד החלה המדינה לבנות שיכונים על אדמות בילעין הגזולות. תושבי בילעין פנו לבג"ץ שנתן צו ביניים שחייב את צה"ל לאפשר לתושבי בילעין לעבור את הגדר ולהמשיך לעבד את אדמותיהם עד להכרעה הסופית בעניין. צה"ל כיבד את צו הביניים ואיפשר לתושבים לעבור את הגדר ולעבד את אדמתם, אך מדינת ישראל המשיכה לבנות בחלק מאדמות המריבה. לאחר דיונים ארוכים שהתמשכו במשך שנים, כפי שקורה בבתי המשפט הישראליים ובבג"ץ בפרט, קיבל בית המשפט העליון את תביעתם של תושבי בילעין והורה לצה"ל לפרק את הגדר ולשנות את התוואי שלה כך שלא תפריד בין אדמות הכפר בילעין לכפר עצמו, וכך חזרו אדמות הכפר לידי בעליהן, לא כל האדמות שהיו להם קודם לכן, אבל לפחות חלק מן האדמות חזרו בעקבות החלטת בג"ץ לידי אנשי הכפר וגדר ההפרדה פורקה ונבנתה מחדש על פי הוראת בג"ץ.

הסיפור הזה מוזכר בחלקו בסרט ומובן למי שמכיר את התנהלות בג"ץ, את העיקרון שקבע שגדר ההפרדה תיבנה אך ורק על פי שיקולים ביטחוניים ושלא תהיה פגיעה בתושבים הפלשתיניים ובזכויותיהם מעבר למה שמחייבים צורכי הביטחון של מדינת ישראל כדי למנוע את הפיגועים הקשים באוכלוסיית ישראל. בג"ץ לא התיר שימוש בגדר ההפרדה לצורך נישול תושבים פלשתיניים והתנחלות ישראלית באדמתם, וכידוע בג"ץ העניק כבר לפני שנים רבות לתושבי הרשות הפלשתינית זכות לפנות אליו, ובדיעבד הכירה גם מדינת ישראל בזכות הזאת. בג"ץ פעל כאן על פי עקרונותיו שלא להתערב במדיניות הביטחון של מדינת ישראל, אבל למנוע פגיעה מיותרת בתושבים בשם הביטחון.

לכאורה יש כאן סיפור ששייך לנושאים שנדונו בסרטו המצוין של רענן אלכסנדרוביץ' "שלטון החוק" שלמיטב ידיעתי לא היה מועמד לאוסקר, כי הוא סרט הרבה פחות דרמטי ומזעזע אבל הרבה יותר מעמיק ופונה בעיקר לשכלו של הצופה, שהרבה פחות מזדעזע אבל נאלץ לחשוב. בסרט "חמש מצלמות שבורות" אנו מתבקשים להשעות את שכלנו למשך שעה, וגם את כל מה שאנחנו יודעים על המציאות בישראל, למשל על האופן שבו פועל בג"ץ, ולהתמסר לסיפור שמסופר לנו מפיו של עימאד בורנאט שהוא אחד מבמאי הסרט ומוצג כמי שמצלם אותו, למרות שבפועל צולם הסרט בידי חמישה צלמים נוספים, צלמים ישראלים שמופיעים רק ברשימת הקרדיטים בסוף הסרט, מה שהיה בלתי נמנע, כי במהלך צילומי הסרט, או ליתר דיוק במהלך ההפגנות בבילעין שעליהן מספר הסרט את הסיפור שהוא רוצה לספר, ישב עימאד בורנאט תקופה מסוימת בכלא ותקופה אחרת טופל בבית-חולים בישראל בעקבות תאונה קשה שבה התנגש בגדר ההפרדה בטרקטור ונפצע קשה מאד עד כדי סכנה לחייו. את הימצאותם במקום של חיילים ישראלים שהחליטו להעביר אותו לבית חולים ישראלי מתאר עימאד בורנאט בכנות כדבר שכנראה הציל את חייו – הוא חושש שלו הועבר לבית חולים פלשתיני היה מת מפציעתו הקשה. חשוב לי לציין זאת כדי לומר שעימאד בורנאט איננו שקרן והוא איננו מנסה להשחיר את פניה של ישראל בכל מחיר, ממש לא. וזה מה שהכי עצוב בעיניי. שעימאד בורנאט מספר סיפור שהוא כנראה מאמין בו, והסיפור הזה הוא סיפור טראגי במיוחד, כי עימאד בורנאט מספר בסרט, וכנראה הוא עצמו מאמין בכך ורוצה שגם הצופים יאמינו בכך, שאת כל ההישגים שהשיגו תושבי הכפר בילעין בזכות התביעה שהגישו לבג"ץ ואת כל הפסיקות שנפסקו לטובתם בבג"ץ בזכות צדקתם שהוכחה בראיות משפטיות מוצקות לבעלותם על אדמותיהם שבג"ץ הכיר בה והורה למדינת ישראל לכבד אותה ולשנות את תוואי הגדר בהתאם, עימאד בורנאט מספר ורוצה שנאמין שהן הושגו בזכות ההפגנות בבילעין שפוזרו בכוח וגרמו לפצועים והרוגים בקרב הפלשתינים. כנראה שגם הצופים במערב שאינם מכירים את מדינת ישראל ואת בג"ץ יאמינו בכך. עימאד בורנאט מספר לנו שצה"ל התיר לתושבי בילעין לעבור את הגדר כדי לעבד את אדמתם בגלל לחץ ההפגנות, למרות שהאמת היא שההיתר ניתן להם בצו ביניים של בג"ץ. עימאד בורנאט מספר  שהפסיקה לטובת תושבי בילעין בבג"ץ היתה תוצאת ההפגנות והפצועים וההרוגים שגבו מתושבי בילעין. אבל אני חיה במדינת ישראל ומכירה היטב את המערכת המשפטית שלה ויודעת שאין שום קשר בין ההפגנות בבילעין לבין הפסיקות של בג"ץ, ושההפגנות בבילעין נגד הגדר שכללו ניסיונות לפרק את הגדר בכוח ופיזורן האלים גרם לפצועים והרוגים בקרב הפלשתינים היו בעצם מיותרות. המאבק המשפטי הצודק של תושבי בילעין בבג"ץ נמשך אמנם זמן ארוך והתבצע באיטיות, אבל הוא היה מביא לאותן תוצאות עצמן ללא הפגנות וללא פצועים והרוגים, גם לו ישבו תושבי בילעין בשקט בביתם והניחו לעורכי-הדין שלהם לנהל את המאבק בבג"ץ מבלי להקריב את גופם ונפשם לשם כך. אולי לא היה יוצא מזה סרט שמועמד לאוסקר, אבל היו נחסכים חיי אדם.

במסקנה העגומה הזאת לא מסתיים למרבה הצער העניין, כי בניגוד לתיאור בסרט של מאבק תושבי בילעין כ"מאבק פלשתיני עממי" ספונטני ואותנטי לכאורה, מתברר מן הסרט שההפגנות נהגו ואורגנו בידי פעילים יהודיים הקשורים לגורמים אירופיים. רואים את הפעילים היהודיים האלה רק בתמונה אחת בסרט והם אינם מזוהים בשמם. הם נראים כמו יהודים שהיו בצבא ומארגנים את הפלשתינים מבילעין ומכפרים אחרים להפגין נגד הגדר וגם מביאים מתנדבים מאירופה שמצטרפים להפגנות לבושים בבגדי קרנבל, מה שהופך את ההפגנות לאירועים מאד צבעוניים וגם ביזאריים במיוחד, שמסתיימים בענני גז מדמיע ולעתים במטחי יריות של חיילי צה"ל ובפלשתינים פצועים ולפעמים גם מתים. גם בקרנבלים המסורתיים באירופה היה קורה לפעמים שאנשים נסחפו יותר מדי: בספרו של ההיסטוריון איב-מארי בֶּרסֶה "חג ומרד" (Ive-Marie Berce, Fete et Revolte) קראתי למשל על מקרה שבו חוגגים שהתחפשו לחיילים רומיים שבאים לתפוס את ישו בעקבות הלשנתו של יהודה איש-קריות נכנסו כל כך לתפקיד שהרגו בפועל את החוגג המחופש ליהודה איש-קריות. נזכרתי בכך כשצפיתי בסרט, כי ההפגנות בבילעין נראו כמו תהלוכות קרנבל מאורגנות עם דגלים ותחפושות, אבל בסוף אנשים נפצעו ומתו באמת. אפשר לומר, וזה גם נכון, שממשלת ישראל אשמה בכך: היא ניסתה לגזול את אדמות הכפר בילעין ולבנות עליהן שיכונים לישראלים, והיא שלחה את החיילים לפזר את המפגינים ובמקרה הצורך גם לירות בהם. אפשר לומר גם שבכל מקרה לא היו צריכים להשתמש נגד המפגינים בבילעין באש רובים אלא להסתפק באמצעי פיזור הפגנות בלבד כמו גז מדמיע, שגם בו נעשה שימוש, ואולי מים או אמצעים אחרים שאינם קטלניים, כי היה מדובר באוכלוסיה אזרחית בלתי חמושה, אם כי בכמה מקרים, שחלקם גם מתועדים בסרט, היו גם זריקות אבנים מסיביות, ואולי במקרים כאלה נאלצו החיילים לירות ממש. כל זה נכון ודורש בירור. אבל האם אין שום אחריות למארגני ההפגנות בבילעין, אלה שעודדו את הפלשתינים להתעמת עם החיילים ולצלם את העימותים, כדי להציג בחו"ל תמונות של חיילים יהודים רעים יורים בפלשתינים לא חמושים, וגרמו להם להאמין שהפגנות מסוכנות אלה, ולא המאבק המשפטי בבג"ץ, ישיבו להם את אדמותיהם? האם יהודים אלה ועמיתיהם האירופים שעודדו ואירגנו את ההפגנות הקטלניות, באמת יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם? והאם לא נמצא אדם הגון אחד שיגיד לתושבי בילעין: ההפגנות מביאות לכם הרבה התעניינות ותמיכה בינלאומית, אבל הן מסכנות את חייכם לשוא. רק המאבק המשפטי יעזור לכם, ולשם כך אין צורך שתסכנו את חייכם? והאם הסיפור שמספר הסרט, שמסתיים בסיכום האופטימי של עימאד בורנאט שתושבי בילעין לקחו את גורלם בידיהם ונלחמו וסבלו ושפכו את דמם, אבל כך החזירו לעצמם לפחות חלק מאדמותיהם, איננו בעצם סיפור פסימי לגמרי, על מציאות שבה ישראלים מרושעים גוזלים את אדמות הפלשתינים, וישראלים מרושעים אחרים מעודדים את הפלשתינים להתעמת בדרך שמביאה לפציעתם ולמותם, ואלה ואלה רוחצים בניקיון כפיהם, כשהפלשתינים, ללא כל צורך וללא כל טעם, שופכים את דמם, בזמן שבג"ץ ובתי החולים בישראל עמלים לתקן מקצת מן הקלקלות שמקלקלים אנשים מרושעים כאלה ואחרים? זה לצערי הסרט שאני ראיתי, והוא ממש לא סרט הרואי, ואפילו לא סרט על מאבק בין טובים לרעים, כי על החיילים שנשלחו לבילעין די ריחמתי, לא רק מפני שהם ילדינו, כי גם על הפלשתינים שהקריבו את עצמם ללא כל צורך ואפילו לא הבינו שהסבל שלהם לגמרי מיותר מאד ריחמתי. כולם נראו לי כמו חיילים על לוח משחק שמשחקים בו אנשים ששולחים אחרים למות ומצלמים אותם מתים וגם מקבלים על זה פרס, כי זו המציאות וכאלה הם החיים.