דניאל בארנבוים והערך "ריכרד וגנר" בויקיפדיה

בשבוע האחרון יצא לי לשמוע הרבה על ריכרד וגנר. זה קצת במקרה, כי רוב הדברים ששמעתי עליהם השבוע קרו כבר לפני זמן מה ואני איחרתי להתעדכן, וקצת לא במקרה, כי השנה חוגגים בגרמניה מאתיים שנה להולדת וגנר, שנולד בשנת 1813, ולכן מדברים וכותבים על וגנר הרבה. מאמר אחד שקראתי התלונן על כך שיצאו הרבה ספרים על וגנר שעוסקים בביוגרפיה ובאנטישמיות שלו, ואף לא ספר אחד שעוסק בגאונות המוסיקלית שלו, שעליה צריך לדבר. גם אני עוסקת בוגנר רק בגלל האנטישמיות שלו, במיוחד בחיבורו "היהדות במוסיקה" שאני רוצה מאד לתרגם לעברית ועוד לא הספקתי לתרגם אלא קטעים ספורים ממנו. החיבור "היהדות במוסיקה" מיוחד בכך שהוא רואה בשפה היהודית ביטוי למהותו הדוחה של היהודי, שהיא לדעת וגנר מהות חקיינית נטולת אותנטיות ונטולת כושר יצירה מקורי, שרק מסוגלת לחקות בצורה משובשת ומעוותת את היצירה המקורית של העמים האירופים. זוהי טענה שהתאימה מאד למאה התשע-עשרה, שבה הפכה הערצת הגאונות והגאונים לקו מאד אופייני לתרבות האירופית, כמו גם הערצת היצירתיות והמקוריות. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה היו המלחינים באירופה תלויים לגמרי באצולה ומעמדם היה דומה לזה של משרתים – כך התייחסו הארכיבישוף של זלצבורג למוצרט והאצילים לבית אסתרהאזי להיידן. אבל המהפכה הצרפתית האיצה את תהליך ההתפוררות של הפיאודליזם, שהחל עוד קודם לכן במעצמות הימיות העירוניות העשירות כמו אנגליה והולנד, הצמיתים השתחררו, גלי הרעב והמגפות דעכו, ולאחר מלחמות נפוליון, כשוגנר בא לעולם, הפכו תושבי אירופה לאנשים חופשיים יותר, והיוצרים שהפכו ממשרתי האצולה למבטאי הרוח הלאומית, הפכו גם מסוג של משרתים למושא הערצה. ריכרד וגנר ביקש בחיבורו לשלול מיוצרים יהודים את המעמד הזה, שבו זכו כעת יוצרים כמוהו. החיבור שלו היה חדשני מאד, ברוח הזמן, ומאד מקורי בנושאו, בטיעוניו ובתרומתו לאנטישמיות הייחודית לגרמניה, ולכן הפך לחיבור מרכזי בחשיבותו בהתפתחות האנטישמיות הגרמנית במאה התשע-עשרה וזכה לימים להערצת הנאצים כמו גם יצירותיו המוסיקליות. בגלל תרומתו הייחודית של וגנר לאנטישמיות ובגלל הקשר בין פולחן וגנר לפולחן היטלר בימי השלטון הנאצי, כאשר ביירוית עירו הפכה למלון-אורחים ובמת תעמולה של היטלר, הפך וגנר למוקצה מחמת מיאוס עבור מתנגדי הנאציזם – המנצח טוסקניני החרים את וגנר עוד לפני שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית החליטה להימנע מנגינתו, לאחר ליל הבדולח. במאמר שפירסם דניאל בארנבוים במגזין The New York Review of Books הוא טוען שהתזמורת הפילהרמונית המשיכה לבצע יצירות של וגנר בתקופת הרייך השלישי, ומנסה ליצור את הרושם שהתזמורת הפילהרמונית ניגנה יצירות של וגנר בתקופת השואה, וחדלה מכך רק אחרי המלחמה, כשנודע שהנאצים השמיעו מוסיקה של וגנר ליהודים בדרכם למשרפות. זה תיאור שקרי של ההיסטוריה. התזמורת חדלה כאמור לנגן את וגנר לאחר ליל הבדולח אם לא קודם לכן. העובדה שיצירות של וגנר נוגנו ליהודים בדרך למשרפות איננה הסיבה לחרם על וגנר, שכן גם מוסיקה של מוצרט ובטהובן ומלחינים גרמנים אחרים נוגנה בדרך למשרפות, ואיש איננו מבקש להחרים אותם. בטהובן נערץ על יהודים רבים כמי שיצירותיו, כמו הסימפוניה התשיעית, נושאות מסר מיוחד של חירות האדם וגדולת הרוח האנושית, ומוצרט מזוהה אצל רבים ולא בלי צדק כמי שמסמל את סבלו של האמן מידי בעלי שררה אטומים. וגנר הוא מקרה אחר לגמרי. וגנר לא היה רק מלחין אלא הוגה אנטישמי מן המעלה הראשונה. האנטישמיות שלו בשום אופן לא היתה דבר מקובל בזמנו או בזמן כלשהו. היא בהחלט היתה יצירה מקורית לגמרי, וההשפעה שלה על היטלר היתה קטלנית, פשוטו כמשמעו. לכן אני אישית לא אלך לשמוע קונצרט של וגנר, מאותה סיבה שלא אבקר בתערוכת ציורים של היטלר, גם לו היה צייר גאוני. לא אכפת לי שאנשים אחרים יאזינו למוסיקה של וגנר אם הם רוצים בכך, אבל אני אינני רוצה להיות שם, ולכן גם אינני הולכת לקונצרטים של דניאל בארנבוים שכבר ניגן את וגנר בישראל במתקפת פתע על קהל המאזינים הנבוכים, גם מפני שאינני יכולה לשאת את דניאל בארנבוים, שאת דעתי עליו כבר הבעתי כאן, את החנופה שלו לגרמנים שבקרבם הוא חי ואת הניחוח האנטישמי שעולה תמיד מדבריו ומהערצת וגנר שלו, אבל בעיקר מפני שאינני רוצה למצוא את עצמי מאזינה לנגינת וגנר בעל כורחי ונותנת בעל כורחי לגיטימציה לגילוייה היותר אנטישמיים של התרבות הגרמנית.

ויש כמובן עוד דבר – המאמץ של ממשלת גרמניה לדחוף לישראלים את וגנר לגרון, שהופך את ההתנגדות לוגנר לעוד יותר משמעותית מבחינתי. למען האמת העובדה שבגרמניה חוגגים כעת את שנת וגנר לרגל מאתיים שנה להולדת וגנר היא עוד הוכחה מבחינתי לכך שאין גרמניה אחרת, אלא רק אותה גרמניה שסוגדת לאנטישמים אבל מנסה תמיד לעטוף את הסגידה הזאת בהתחסדות ובתוקפנות כלפי יהודים, שמסרבים להצטרף לחגיגה הגרמנית ולהעניק לה לגיטימציה שהיא כל כך זקוקה לה. כי הגרמנים יודעים היטב שלהקשיב לאופרות של וגנר זה לא רק מעשה מוסיקלי, אלא מעשה פוליטי ממדרגה ראשונה, או ליתר דיוק, שמיעת וגנר אחרי היטלר היא בהחלט סוג של מחוה לנאציזם, אחרת הגרמנים ויהודי החצר שלהם בארנבוים לא היו מתאמצים כל כך לשכנע את היהודים להאזין לוגנר, לולא חשו שיש בכך כדי לתת לגיטימציה למי שצלב קרס גדול מתנוסס כבר שמונים שנה מעל חגיגת המוסיקה שלו ואיננו נמחה. דניאל בארנבוים עצמו, במאמציו הבלתי פוסקים להסביר שהסירוב לנגן את וגנר בישראל נובע מהסירוב להכיר בכך שמדינת ישראל הוקמה על חשבון עם אחר, טיעון שחזר עליו לאחרונה במאמרו הנ"ל שתורגם במוסף "הארץ" מיום ו' ה-28 ביוני האחרון ושאיננו נקי מניחוחות אנטישמיים של שלילת זכות היהודים להגדרה עצמית, מודה שגם לשיטתו האזנה לוגנר היא עניין פוליטי ולא עניין מוסיקלי גרידא. שוב ושוב חוזר בארנבוים על הטענה שהסירוב לנגן את וגנר קשור לדיכוי הפלשתינים, טענה שמהדהדת את האנטישמיות הגרמנית אחרי השואה, אנטישמיות מן הסוג שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות שתפקידה הוא לגונן על הגרמנים מפני תחושות אשם על השואה על ידי האשמת היהודים בהאשמות שונות ומשונות, למשל שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את דיכוי הפלשתינים, טענה שאף היא מהדהדת חזק בטיעוניו של בארנבוים, והיא טענה אנטישמית גרמנית שנועדה לבטא את הזעם על אי הנעימות שנגרם לגרמנים מהעיסוק בפשעיהם. הם היו בהחלט מעדיפים שבמקום לעסוק בשואה נלך לאופרה של וגנר ונתמוגג מהגאונות המוסיקלית של הגרמנים, ונזכור שאנו איננו אלא חקיינים עלובים שמסוגלים רק לשבש את המוסיקה הגאונית הזאת, מה שמגחיך מעט את תשוקתם לשמוע את היהודים מבצעים את המוסיקה הזו ומאזינים לה.

בכלל אי אפשר להתעלם מצלילי השנאה והשיטנה של אוהדי וגנר בדברם על ההתנגדות בישראל לנגינת וגנר. יכול אדם לחשוב שאין רע בנגינת וגנר ושאין למוסיקה שלו כל קשר לדיעותיו האנטישמיות, אבל מדוע עליו לחרף ולגדף את היהודים שמתנגדים לנגינת וגנר מסיבותיהם שלהם ולייחס להם מניעים פסולים? נדמה שריבוי החרפות הזה למתנגדים להשמעת וגנר אינו מייצג מצפון נקי ותום לב.

באותו מאמר שתורגם במוסף "הארץ" הגדיל בארנבוים לעשות וטען שהרצל החזיק גם הוא בדיעותיו של וגנר, ושאין שום ייחוד באנטישמיות של וגנר. כדי לחבר בין הרצל לוגנר המציא בארנבוים גרמנית חדשה וטען כי המלה הגרמנית Untergang שוגנר ניבא ליהודים, מלה שפירושה שקיעה, טביעה או אבדון, פירושה היטמעות במובן של התבוללות. וגנר היה מעוניין כמובן באובדנם של היהודים ולא בהתבוללותם, וראוי היה שבארנבוים יסתפק בניתוח המוסיקה של וגנר, שבכך מקצועו, ולא יעסוק בנושאים היסטוריים ובאנטישמיות, נושאים שאיננו מבין בהם דבר וחצי דבר. מאמרו זה הוא בעצמו תעמולה אנטישמית גסה יותר מכל דבר אחר.

הדים לתעמולה האנטישמית הזו נגד מתנגדי וגנר אפשר לשמוע גם בערך העברי של ויקיפדיה על וגנר, שבו קראתי השבוע את הדברים הבאים:

"בשל שימוש בשמו לסוגיות פוליטיות בכנסת, ובשל השימוש לרעה שנעשה במוסיקה שלו בתקופת שלטון הנאצים בגרמניה, קיים איסור להשמיע את המוסיקה שלו באירועים רשמיים ובקונצרטים. איסור זה נאכף בחומרה על ידי הרשויות, וכתוצאה מכך המוסיקה של המלחין נעדרת מהרפרטואר של התזמורות הגדולות בישראל."

קשה לדעת מהיכן להתחיל לתאר את גודל השקריות של הטקסט הזה. ראשית אין בישראל שום איסור להשמיע את המוסיקה של וגנר ולכן גם הרשויות אינן אוכפות שום איסור כזה, לא בחומרה ולא בכלל. יש נוהג ומוסכמה שלא לנגן את וגנר באירועים רשמיים בגלל האנטישמיות שלו ובגלל השפעתו על היטלר והיותו נערץ על הנאצים, ובעיקר בגלל שניצולי שואה רבים ואירגונים המייצגים ניצולי שואה חוזרים ומבקשים שלא לנגן את וגנר ושלא לתת לו לגיטימציה בישראל, ולא בגלל "שימוש בשמו לסוגיות פוליטיות בכנסת" שמהדהד את הטענות האנטישמיות של בארנבוים ברוח השיח האנטישמי הגרמני, ומקדים בערך של ויקיפדיה את ההתייחסות לשימוש שעשו הנאצים בוגנר כסיבה לחרם. הערך איננו מציין את האנטישמיות של וגנר עצמו כסיבה לחרם, ובהמשך הוא מתאר אותה כאנטישמיות שאינה חריגה לזמנו, תיאור שרחוק מן האמת. גם בארנבוים טען במאמרו הנ"ל ובהתבטאויות אחרות שלו שלחרם אין שום קשר לאנטישמיות של וגנר. לדעת כותב הערך בויקיפדיה כמו לדעת דניאל בארנבוים, היהודים מחרימים את וגנר לא בגלל הזדוניות של וגנר, אלא בגלל הזדוניות של היהודים. לזכותו של מחבר הערך בויקיפדיה ייאמר שהוא לפחות יודע גרמנית ומתרגם נכונה את נבואתו של וגנר על גורל היהודים Untergang – "שקיעתם או הסתלקותם". יש ויכוח האם בכך התכוון וגנר לקרוא להשמדת היהודים. אין ויכוח שלא רצה בשום אופן לראותם כחלק מן האומה הגרמנית, ושאין שום קשר בין תפיסותיו לאלה של הרצל, קישור שמביא את חוצפתו ונבזותו של בארנבוים לשיאים חדשים.

לערך בויקיפדיה נכנסתי השבוע כדי לבדוק את תאריך הולדתו של וגנר, וזאת בעקבות קריאת מאמרה של דליה שחורי ב"הארץ" (מעריצי וגנר המומים, 22 באוגוסט 2013). דליה שחורי מסקרת כבר שנים את פסטיבל ביירוית ואת שערוריות הבימוי שלו שהפכו כבר גם כן למסורת, והיא דיווחה על השערורייה האחרונה בפסטיבל השנה, בעקבות הבימוי של במאי ה"בימה העממית" Volksbuehne בברלין פרנק קסטורף, שביים את ארבע האופרות במחזור "טבעת הניבלונגים" של וגנר בסגנון וולגרי מאד שקומם את הקהל, וגם על השערוריות שעוד צפויות בפסטיבל זה בעתיד, לאור הזמנת אמן המרבה להשתמש בסמלים נאצים לביים בפסטיבל בעתיד. במקרה באותו יום עצמו קראתי את הדיווח של כריסטין למקה-מאתווי ב"די צייט" (גיליון 32, 1 באוגוסט 2013) על האופרות של וגנר בבימוי קסטורף, ונוכחתי שתיאוריה של דליה שחורי היו מאד מעודנים. לדברי למקה-מאתווי הרג זיגפריד בבימויו של קסטורף את הדרקון בקלצ'ניקוב במקום בחרב, הירייה החרישה את אוזני הקהל ובעקבותיה פרצה מהומה, אדי מלחת שעלו מן האפקטים המיוחדים על הבמה נשפכו לאולם וגרמו לאחד הצופים להקיא, ורופאת התיאטרון חשה לטפל בו בין השורות והצופים המבוהלים. פעם היתה המוסיקה של וגנר טרגדיה, ועכשיו היא חוזרת אלינו כפארסה, וכך ראוי לה.

דר שטירמר על ריכרד וגנר והיהודים

כבר שנים מונח אצלי צילום של כתבת "דר שטירמר" שאת תרגומה אני מביאה להלן, ובה מתואר סבלו של ריכרד וגנר מידי המוסיקאים והמבקרים היהודים, שלא חיבבו לא את יצירתו המוסיקלית ולא את יצירתו האנטישמית "היהדות במוסיקה". תיאורו של האנטישמי כקרבן שהיהודים רודפים אותו ומאיימים לכלותו מאד אופייני לשיח האנטישמי הגרמני עד עצם היום הזה. התלבטתי הרבה אם לתרגם את הכתבה, מאחר שמוזכרים בה שמות אישים שכבר אינם ידועים כיום, אבל קריאת כמה מן הויכוחים על השמעת וגנר בימים האחרונים הביאה אותי להחלטה לתרגם את הכתבה בכל זאת, ולהלן הסבר קצר לכמה מן השמות הנזכרים בכתבה:  

המלחין אטינגר כתב חיבור תשובה ליצירתו האנטישמית של וגנר "היהדות במוסיקה".

תיאטרון ואלנר היה תיאטרון עממי חשוב בברלין של המאה ה-19, נשא זמן מה בתואר "התיאטרון המלכותי". הנאצים ייחסו לו חשיבות מיוחדת בהיותו תיאטרון עממי שהתמחה בקומדיות גרמניות פופולאריות.

הנס זכס הוא דמות היסטורית אמיתית של סנדלר-משורר (1576-1494) וגיבור האופרה הקומית של וגנר "המייסטרזינגר מנירנברג", וסיקטוס בֶּקמֶסֶר (סכין בגב) הוא דמות של פקיד מאוס שעיצב וגנר באופרה על פי דמותו של המבקר היהודי הנסליק שמצוטט בכתבת "דר שטירמר" זו. השחקנים תיאודור רוישה Reusche וקרל הלמרדינג היו צמד קומי ידוע בתיאטרון וַאלנֶר בברלין באמצע המאה ה-19. אוה היא הדמות הנשית הראשית באופרה "המייסטרזינגר מנירנברג".

ולהלן תרגום הכתבה:

דר שטירמר, 29 ביולי 1938

ריכרד וגנר במאבק נגד היהדות

נציב העיר ריכרד וילהלם שטוק בנירנברג פירסם בהוצאת קרל אולריך ושות' בנירנברג את הספר "ריכרד וגנר ועירו של המייסטרזינגר". אנו מביאים מתוך יצירה מצוינת זו בתוכנה ובנועזותה חלק מן הפרק "מבקרים יהודים על מייסטר זינגר מאת ריכרד וגנר".

[העיר נירנברג היתה גם מקום מושבה של הוצאת "דר שטירמר"]

אחדים ישאלו: מה לביקורות שלהלן על ה"מייסטרזינגר" ולכותרת הספר הזה? בעצם הרבה מאד, כי הן נוגעות לכל יצירה של ריכרד וגנר, שקושרת אותו ואת תהילתו לנצח עם העיר נירנברג.

יצירה גרמנית קדמונית זו מותקפת מיום הופעתה על ידי היהדות ולַווייניה באופן המר והמזוהם ביותר,תוצאה הכרחית של שנאתו המדבקת של גזע חסר-שורשים זה לכל חיי נפש ויצירה עממיים. בראש וראשונה ניסו המבקרים והסופרים היהודים, שבדיוק בימי חייו של וגנר צצו מן האדמה כפטריות רעל, באמצעות ההתקפות הבלתי ענייניות ביותר והשפלות ביותר על ריכרד וגנר ויצירותיו, ליצור חזית אנטי וגנרית גדולה. הדבר היה תקף גם לגבי הפולשים היהודים לחיי המוסיקה של ארצות המערב – כמו ג'קומו מאיירבר, שבאמת שמו יעקב ליבמן בר, איגנץ בריל ואחרים – כדי לעודד ו"להגן" כנגד היוצר הגאוני של דרמות המוסיקה הגרמניות. הם היו חייבים לחסל את האנטישמי הגדול, כפי שריכרד וגנר תיאר את עצמו באומץ בעל-פה ובכתב, שקרע ללא התחשבות את המסכה מעל פניהם של טפילים אלה על חיי התרבות הלאומיים של העמים. 

מבקרים יהודים רבים גם לא הסתירו את הדבר, שהסיבה העיקרית להתנגדותם למוסיקה של וגנר הינה האנטישמיות של רב-האמן. כך למשל היהודי E. M. Oettinger, שהניח לפרסם ברבים את דברי התועבה הבאים על ריכרד וגנר:

אתה שונא, אתה נגעל מהיהודים. אבל מדוע אתה שונא אותם? אך ורק מפני שהם יוצרים מוסיקה טובה יותר משלך, יותר כישרון מקורי משלך, יותר גאונות טבעית משלך, ולמרבה הצער גם יותר כסף מאשר לך, מר וגנר. קוראים לך ריכרד, אבל בשום אופן אין לך לב-ארי, כאשר אתה מגנה את היהודים ובפרט את המלחינים היהודים כמו כומר קתדרלה שיצא מדעתו, ורק מפני שהאופרות היהודיות נוחלות בגרמניה ובצרפת, באנגליה ובאיטליה, בעצם בעולם כולו, עשרת מונים יותר הצלחות מן היצירות הנוצריות-גרמניות שלך.

ה"ביקורות" הבאות מציגות דוגמאות של תשפוכות יהודיות על המוסיקה של רב-האמן מביירות, ומהן אפשר לזהות נכונה את היבבה היללנית של המון הנחשים חסרי האונים המזילים ריר: "שטות השורפת את המוח", "מוסיקה מצחינה", "תליינה של המוסיקה המודרנית", "מאחז עיניים מוסיקלי", "הונאה מוסיקלית", "שגעון-גדלות וריפיון-מוחין", "יצירה חסרת-ניחומים", "הבל ורעות-רוח", "מוסיקת טירוף", "מוסיקה למטחנת-קפה וקנקן תה", "נהמת סיר", "סרנדת חתולים", "קרקור צפרדע", "שאגת דרקון", "קדחת-עצבים", "התעללות באוזניים", "אפקטים של ניפוץ חרסינה", "מוסיקת עינויים", "שמנת כבשים", "שרלטן". האופרה "זהב הריין" תוארה כ"אקוואריום של זונות". איזו זוהמה שהמבקרים היהודים וכתבי העת היהודיים שפכו, במיוחד על ה"מייסטרזינגר מנירנברג", מראים הקטעים הבאים: החצי-יהודי אדוארד הנסליק, בוודאי אחד מ"מבקרי-המוסיקה" הידועים לשמצה ביותר, כתב בשנת 1868 על הצגת-הבכורה של ה"מייסטרזינגר" בתיאטרון החצר במינכן ב"וינר מורגנבלאט":

"שתי המערכות הראשונות עם תחילת השלישית יוצרות רושם של ערבת חול חסרת-נחמה, שרק לעתים רחוקות מחייה אותה פרח זעיר, אשר אמנם לקראת הסוף מובילה לנוה-מדבר פורח. הפתיחה ל"מייסטרזינגר", שמטילה לשיעורין, בזה אחר זה, את כל המוטיבים המרכזיים באופרה, בשטף של סקוונצות ומהלכים כרומטיים, כדי להטילם לבסוף בסופת צלילים אמיתית זה מעל זה וזה בתוך זה, מחייבת להעלות את ההשערה, ש"המייסטרזינגר מנירנברג" עוסקת בעיקר בציאנקלי. רק ההקדמה המזעזעת עוד יותר ל"טריסטאן ואיזולדה" מונעת ממני להכריז על קטע תזמורתי זה כעל אחת הפתיחות היותר בלתי נעימות בעולם. המייסטרזינגר נמנית, במלה אחת, על התופעות המוסיקליות יוצאות-הדופן או החולניות המעניינות ביותר. אם חושבים עליהן כדבר שבשגרה, משמעותן היא קץ האמנות."    

במאמרו "האופרה המודרנית" מכנה הנסליק את הליברית של ה"מייסטרזינגר": "עלילה קטנה, דלה, שללא התפתחות מותחת או אינטריגות שוקטת על שמריה ובקושי מציעה חומר מספיק למחזמר של שתי מערכות."

באפריל 1870 פירסם "עיתון הזרים הברלינאי" Berliner Fremdenblatt את הדברים הבאים:

"הנהלת אופרה ראויה לשמה בוודאי תבקש בנימוס רב, להציג את המחזמר החדש "המייסטרזינגר" בתיאטרון וַאלנֶר, שלכך פארסה זו מתאימה להפליא.

רק חישבו על רוישה בתור הנס זכס, הֶלְמֶרְדִינג בתור בֶּקמֶסֶר, על  שטוֹלֶה בתור שולייתו של זכס, איזה עלה תלתן נהדר! אפילו המוסיקה הקריקטורית תישמע בתיאטרון-ואלנר הרבה יותר דרמטית! אבל אם הנהלת התיאטרון המלכותי לא תקבל את הצעתנו, נמליץ לה על קיצורים משמעותיים, ונציע למחוק לגמרי למטרה זו את המערכות 1, 2 ו-3."  

לרגל בכורת ה"מייסטרזינגר" בקרלסרוהה ב-5 במרץ 1869 כתב ה-Neue Freie Press (העיתון בו כתב הרצל שנחשב עד האנשלוס ל"עיתון יהודי") בין השאר את הדברים הבאים:

"גרועה לגמרי היא אוה, אחת הגיבורות האפידמיות אצל וגנר, חולת אהבה וטירוף, הקורסת בזרועות מושטות למול הנבחר, מיוחמת, עד שאדם שואל את עצמו שוב ושוב בפליאה, על איזה מודלים ערך היוצר את מחקריו לדמויותיהן של בתולות אלה.

אלה קריקטורות מכוערות של יוליה של שייקספיר וגרטכן של גיתה ---

לקומדיה מוסיקלית אמיתית אין שום סימן. המהות הרוממה המודגשת של וגנר, ההאלהה הבומבסטית העצמית החגיגית שלו, חונקת כל ניצוץ של הומור אמיתי. רק לפעמים יש לה השפעה קומית בעל כורחה."

"ברלינר מונטאגסצייטונג" מפרסם במקומון שלו בנובמבר 1875 את הידיעה הבאה:

"האופרה המלכותית, שעמלה על שינון "טריסטאן ואיזולדה", תעלה אחר כך שוב את "מייסטרזינגר" של ריכרד וגנר, הנוראה שבכל האופרות הנוראות."

"מבקר האמנות" היהודי ר. ווירסט כתב בשנת 1870 בדיון על "מייסטרזינגר":

"ביצירות שנתחברו על פי עקרונות אחרים לא היו מתייחסים בכלל לקוינטט [מייסטרזינגר, מערכה 3). אבל כמובן שהגוועים בצמא מסתפקים גם בפה מלא מי בִּצָּה."  

עיתון המוסיקה הברלינאי "אקו" (שנתון 1876) מצטט מ-J.L. Klein "תולדות הדרמה" (כרך שמיני) את הציטטה הבאה:

"לא מכל המוסיקה השטנית של בעל המצח הנחושה, האבוס בפח ועץ, במפיסטופלס עם אד הגיהנום המורעל המפיסטופלי של אנוכיות מטורפת הרסנית כמלחין חצר של בעל-זבוב ומנהל כללי של מוסיקת הגיהנום, וגנר השנוא. רק וגנר הפדנטי-עצי המתאים לאדי הגיהנום, יכול היה לחבר את ה"מייסטרזינגר מנירנברג"."

מאמר מביש זה מראה לנו, שמצד היהודים ניסו הכל, כדי לחסל את ריכרד וגנר לפני כל העולם. השפעתה של מתקפה יהודית כללית זו על המוסיקאי הגאוני לא נותרה ללא השפעה על עולם האמנות והרוח הלא-יהודי. זה כידוע כשל תורשתי של הגרמני, שהוא תמיד מאד רגיש לזר, גם אם על ידי כך נכסי הרוח הלאומיים הקדושים ביותר שלו הולכים לאבדון. לכן גם מובן שרבים מן האינטלקטואלים המשועבדים ליהדות התייצבו כנגד רב-האמן מביירות ויצירותיו רבות-העוצמה. כך למשל ענה על השאלה: "האם נמצאת כבר ברשותך הפרטיטורה של ה"מייסטרזינגר" של וגנר?" מנהל ספרייה גרמנית בשנת 1868: "אינני יכול להיות אחראי לרכישת זבל כזה. לו היינו צריכים לזרוק כסף, הייתי שם כדוגמה מצמררת את הפרטיטורה בחדר הקריאה."

זה שהיהדות, במלחמתה נגד ריכרד וגנר, מצאה אוהדים כה רבים דוקא בשורות האינטליגנציה הגרמנית, שייך לפרק העצוב ביותר בתולדות האמנות הגרמנית. בימינו שואל אדם את עצמו, כיצד בכלל אפשרי הדבר, שמלחין בן-אלמוות, אחד המלחינים רבי העוצמה בכל הזמנים, זכה ליחס כה מביש ומחפיר.

כיום מבין לא רק העם הגרמני, אלא העולם כולו, את החזון הרפורמטורי הגדול של וגנר במוסיקה ומוקיר בו את אחד הגיבורים הגדולים של חיי האמנות והרוח. האנדרטה הלאומית העצומה, שריכרד וגנר הקים בעיר-הולדתו לייפציג, ושלרגל חגיגת יום הולדתו ה-125 ב-22 במאי 1938 הוסר ממנה הלוט, הינה הביטוי הנראה-לעין של הכבוד והאהבה של העם הגרמני לאחד מגדולי אמניו.    

עוד על האנטישמיות של וגנר ראו ברשימתי "תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר" וכן ברשימתי "יוזפינה הזמרת או קפקא עונה לוגנר".