בעקבות תכנית טראמפ

השבוע נאלצתי לחשוב שהשמאל, שיש לו בעיה להבין הרבה דברים על החברה הישראלית, גם איננו מבין את המתנחלים, למרות שהוא חוקר אותם בהתמדה. זהבה גלאון למשל כתבה שתכנית טראמפ היא ניצחון למתנחלים, והרבה פרשנים אמרו שהמחאה של המתנחלים נגד התכנית היא תעלול שנועד לעזור לנתניהו, ושבעצם המתנחלים מאד מרוצים מהתכנית. אני דוקא האמנתי למתנחלים שתכנית טראמפ גרועה עבורם ומפחידה אותם, למשל דניאלה וייס, שקיבלה כמעט חצי שעה ברשת ב' בצהרי יום ד' כדי לפרוש את משנתה, הסבירה את עמדתה בהיגיון רב: מדוע אנחנו צריכים הכרה רשמית בהיותנו חלק ממדינת ישראל, היא שאלה בצדק, האם איננו משלמים מסים ומשרתים בצבא כמו כולם? היא לא אמרה, כי אין צורך לומר, שמדינת ישראל מתייחסת אליהם ממילא כאילו חיו בשטחה הריבוני: צבא הגנה לישראל מגן על המתנחלים כאילו חיו בתחומי הקו הירוק ואף טוב יותר. באיזו עיר או באיזה יישוב בתחומי הקו הירוק מוצבות יחידות צבאיות? אפילו בעוטף עזה, האיזור המותקף והמוכה ביותר במדינת ישראל בעשור האחרון, נלחמים על הזכות לקבל הגנה כמו זו שמקבלים המתנחלים כמובן מאליו. וחוץ מהגנה מקבלים המתנחלים כמובן גם חשמל ומים ממדינת ישראל, וקרקע שנגזלה מהפלשתינים בדרכי מירמה, ומוסדות חינוך שמממן משרד החינוך של מדינת ישראל ותקציבים וסיוע בכל תחומי החיים, וכל זה קורה באין חוקר ובודק כמה תקציבים באמת מועברים למתנחלים וכיצד פועלת מכונת הסיפוח המשומנת הזו, כבר למעלה מיובל שנים. מה נוח יותר למתנחלים מאשר להמשיך הלאה בסיפוח למעשה, שבניגוד לסיפוח להלכה שמציעה התכנית אין לו בכלל גבולות ומגבלות, והוא איננו מעניק לפלשתינים שום פיצוי על הקרקע שנגזלת מהם, ושום סיכוי לקבל חזרה את הגזל? עדיף להם שידברו עליהם מה שפחות, שיעסקו בהם מה שפחות, ושימשיכו להעביר להם תקציבים שתושבי קריית שמונה או שדרות יכולים רק לחלום עליהם.

וגם את הפלשתינים איש בישראל איננו מבין. מדקלמים בהתלהבות את אמירתו המטופשת של אבא אבן שהפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אבל לפלשתינים יש שיקולים משלהם, והכרה במדינה מפוצלת ומצומקת שתינתן להם כמעשה חסד ולא בזכות איננה מלהיבה אותם, והיהודים מלאי פליאה: הרי אנחנו הסכמנו לתכנית החלוקה, והיינו מאושרים במדינת ישראל הקטנה בתחומי הקו הירוק, וכיצד זה הפלשתינים אינם מתלהבים כמונו מכך שמציעים להם מדינה, ולו גם מצומקת ומבותרת בדומה לזו שהוצעה להם בזמנו בתכנית החלוקה? אבל מצבם של הפלשתינים שונה לגמרי מזה של היהודים בטרם היתה להם מדינה: הפלשתינים הם עם שרובו יושב על אדמתו ומיעוטו גולה, והגולים יושבים ברובם בארצות השכנות, במדינות ערביות, ולכן פחות חשובה להם מדינה רשמית. היהודים היו חייבים מדינה כדי שיוכלו בכלל להעלות אליה את בני עמם. הפלשתינים כבר פה, ומה שחשוב להם הוא שיפסיקו לגזול מהם אדמה ולא שיכירו רשמית במעמדם. גם אם לא תהיה להם מדינה הם ימשיכו לשבת על אדמתם ולהילחם עליה. וממילא יש להם כעת שלטון משלהם בטריטוריה שאמנם נתונה לשליטת צה"ל, אבל מרבית היהודים מעדיפים להדיר את רגליהם ממנה. הם יישארו בארצם וימתינו לימים יותר טובים.

תכנית טראמפ היא תכנית שנבראה בראשם של יהודים אמריקאים דתיים ורפובליקאים והיא תואמת את צרכיהם שלהם: כמי שאינם חיים בישראל אלא בארצות-הברית, וזקוקים לישראל כדי לבטא את המרכיב הלאומי היהודי באישיותם, הם זקוקים לירושלים השלמה, למיתוס של קבר יוסף בשכם – עיר שעברה התנ"כי קשור בעיקר ברצח תושביה בידי שמעון ולוי ולא בערכי יהדות כלשהם, וכמובן גם לקבר רחל בבית לחם שיהדות אמריקה מילאה תפקיד מכריע בניכוסו מחדש למסורת היהודית: אולי דוקא בגלל תפקידה המרכזי של העיר במסורת הנוצרית: כמו שיהודי ארצות הברית מדליקים חנוכיות ענק כנגד עצי חג המולד המוארים, זקוקה יהדות אמריקה לקבר רחל כנגד כנסיית המולד. לעומת זאת אין ליהדות אמריקה הרבה קשר לנגב, שמילא תפקיד מרכזי דוקא במיתוס הציוני שנרקם בישראל: מיתוס הפרחת השממה, שנקשר בהכרח גם במלחמות ישראל-מצרים ובמאבק הנמשך על שדות החיטה בנגב כנגד בלוני התבערה של החמאס. הרעיון למסור את חבל חלוצה לפלשתינים, שיוצר לישראל גם בעיה ביטחונית נוספת למול מציאות אחיזתו של דאע"ש בסיני, בלתי נתפס גם בעיני השמאלניות. אני מעדיפה להשאיר בריבונות פלשתינית את קבר יוסף וקבר רחל ומערת המכפלה – אינני תיירת אמריקאית, נולדתי וגדלתי בחיפה וחייתי בירושלים, קטפתי אפרסקים בשדה-בוקר בשירות הלאומי, התנ"ך איננו בשבילי מדריך לפולחן קברים אלא מורשת תרבותית ומוסרית, ובניגוד לדניאלה וייס בשורש אמונתי עומדים עשרת הדיברות ולא הברית בין הבתרים, ומעל הכל לא תרצח, לא תגנוב ולא תחמוד, ולכן שמעון ולוי אינם המופת עבורי  כפי שהינם מופת למתנחלים, אלא יעקב אבינו, ליתר דיוק שלושת אבותינו, שבטחו בדרכי שלום עם עמי הארץ ולא בהבטחה לרשת את הארץ שהותירו בכתובים.

בסוף דבריה אמרה דניאלה וייס בלהט שהשמאל תפר תיקים לנתניהו כדי לסלקו מהשלטון. אולי גם בכך היא מאמינה בלב שלם, ומכל מקום היא בוודאי מאמינה שכך צריך לומר כדי לעזור לנתניהו להישאר בשלטון, כי למרות שתכנית טראמפ נרקמה ככל הנראה עבורו ועל דעתו, דניאלה וייס מאמינה שבשלטון נתניהו ימשיכו המתנחלים לעשות ככל העולה על רוחם, ואפילו המגבלות הצנועות שמנסה תכנית טראמפ להטיל עליהם לעולם לא תצאנה אל הפועל. בעניין הזה אני נוטה להסכים איתה. תכנית טראמפ היא ביצה שלא נולדה ואפילו אפרוח לא ייצא ממנה. אבל את נתניהו צריך לסלק בכל מחיר כדי להפסיק את זרימתו של רעל שנאת הערבים והשמאל ששוטף אותנו כבר כל כך הרבה שנים, וגם את טראמפ צריך לסלק, כדי להשיב לארצות הברית שלטון שאיננו תומך במתנחלים ובה בעת נוהג בסלחנות כלפי קבוצות גזעניות ונאציות שמכוונות את נשקן ליהודי ארצות הברית. שנת 2020 עשויה אכן להיות שנת המפנה שתפטור אותנו מנתניהו וטראמפ ומרעל השנאה שהם מפיצים. על כך צריך להילחם ולכך צריך לשאוף.     

אמיל ומדי

אמיל ומדי

אמיל ומדי הם חמי וחמותי. אמיל נפטר לפני שנים ממחלות קשות, ומדי כבר בת תשעים וארבע. היא מאד מתפלאת שהיא עדיין חיה. במיוחד היא מתפלאת מפני שאחיה ואחותה הצעירים ממנה מתו בשנות החמישים לחייהם או אפילו קודם לכן. "והם סבלו הרבה פחות ממני", אומרת מדי, כי הם עוד היו ילדים ואנשי הג'וינט הוציאו אותם מאוקראינה עוד לפני שהמלחמה נגמרה והרבה לפני שהג'וינט עזר למדי לעזוב את אוקראינה, ליתר דיוק את מוגילב (מוהילוב), שלשם היא הגיעה בצעדת מוות מטרנסניסטריה. בטרנסניסטריה רוב בני משפחתה מתו מטיפוס, שני ההורים שלה וגם דודתה. גם מדי חלתה בטיפוס אבל היא הבריאה והתנדבה לפנות את גוויות המתים מטיפוס, וכך פינתה גם את גופת דודתה. שכחתי לשאול אותה איך קראו לדודתה. הרבה דברים אני שוכחת לשאול ומדי בכלל שונאת ששואלים אותה על השואה. היא מנסה לשכוח, "אם לא מכריחים אותי לזכור" היא אומרת ומתבוננת בי בעוקצנות כי תמיד אני רוצה לדעת מה קרה לאנשים בשואה. יש אנשים שאוהבים לספר ומספרים כל הזמן, אבל מדי מאד לא אוהבת לספר. היא רוצה לדבר על הנינים שלה. כבר יש לה תשעה נינים, והיא רוצה לראות אותם ולהינות מהם. אפשר היה לומר שמדי אוהבת לחשוב על העתיד ולא על העבר, אבל גם זה איננו נכון, כי מדי מאד פוחדת מהעתיד, במיוחד היא מפחדת שייגמר לה הכסף ויזרקו אותה מבית האבות. כמובן שאף אחד לא יזרוק את מדי מבית האבות שבו היא חיה, גם מפני שיש לה עדיין הרבה כסף וגם מפני שיש לה בנים שדואגים לה והם לא יתנו שיזרקו אותה מבית האבות. אבל מדי תמיד מפחדת, גם מזיכרון העבר וגם מהעתיד, גם מהמוות וגם מהחיים. אולי היא פחות מפחדת מהמוות ויותר מפחדת מהחיים. מדי ראתה יותר מדי רוע אנושי ותמיד קשה לה להאמין שיהיה טוב ושיש גם אנשים טובים ושלא צריך כל הזמן לפחד. כשהמלחמה נגמרה מדי קיוותה שהיא לא תראה יותר מלחמות בחיים. אבל אמיל ומדי הגיעו לארץ בדיוק במלחמת השחרור, ומדי שוב ראתה מלחמה והתמוטטה. את כל הכוח שלה למלחמות היא כילתה בשואה ולא היה לה יותר שום כוח למלחמות. אבל אמיל תמיד ידע להוציא את מדי מהדיכאון ולרומם את רוחה. כשאחיה מת פתאם מדום לב בטרם עת מדי ואמיל בדיוק עמדו לנסוע לטיול בארצות-הברית. טיול גדול בכל ארצות-הברית. כשאחיה נפטר מדי בכלל לא רצתה לנסוע, אבל אמיל אמר: נוסעים, ומדי תמיד עשתה מה שאמיל אמר. כמעט תמיד. אני חשבתי איזה חוסר רגישות מצדו, אבל אמיל ידע מה הוא עושה. הוא ידע את נפשה של מדי וידע שאם יבטלו את הטיול ויישארו בארץ היא תשקע בדיכאון. אז הם נסעו והיו בהמון מקומות בארצות הברית מחוף אל חוף, גם בניו-יורק וגם בסן-פרנסיסקו. כל המקומות באמריקה התבלבלו למדי בראש, כי לא כל כך היה לה ראש לטיול הזה, היא נסעה רק מפני שאמיל לקח אותה. אבל כשחזרו היא לא היתה מדוכאת, למרות שהיא איבדה בתוך זמן קצר ובטרם עת גם את אחיה וגם את אחותה. אחרי שההורים של מדי מתו בטרנסניסטריה היא היתה כאם לאחיה ואחותה הצעירים ובעצם היא הצילה את חייהם. במוגילב איכרה אוקראינית אספה את מדי לביתה כמשרתת, והרשתה לה להחביא את אחיה ואחותה במרתף ביתה ולהביא להם אוכל, וככה הם שרדו את המלחמה עד שאנשי הג'וינט לקחו אותם משם ומדי עדיין נשארה. האיכרה רצתה שהיא תישאר לתמיד,אבל כשנגמרה המלחמה מדי עזבה ואנשי הג'וינט לקחו אותה לאוסטריה ומשם לאיטליה. ברכבת היא פגשה את אמיל ומאז הם היו ביחד. אנשי הג'וינט לקחו אותם לרומא ושיכנו אותם במחנה פליטים שהוקם בעיר הסרטים של רומא צ'ינה-צ'יטה, שעד היום מצלמים בה סרטים ובמיוחד פליני אהב לצלם בה וגם לצלם אותה. מדי ואמיל גרו שם שלוש שנים ושם נולד בנם הבכור בני ורק אחרי שלוש שנים כשכבר היתה מדינת ישראל הם הצליחו לעלות לארץ וראו שבארץ יש מלחמה וזה היה יותר מדי בשביל מדי עוד מלחמה, אבל למרות שאחרי השואה לא היה למדי שום כוח למלחמות היא חוותה עוד הרבה מלחמות בישראל, ובני נהיה צנחן ונלחם במלחמות וגם הבן השני שלה נהיה צנחן אבל הוא נפצע לפני שהספיק לשרת הרבה ונהיה נכה, וככה החיים לא חסכו ממדי שום דבר, לא את השואה ולא מלחמות אחרות, למרות שכל מה שמדי רצתה בחיים זה לחיות את חייה בשקט בלי מלחמות. אפילו כשאנשים רבו ביניהם היה לה קשה לשאת את זה, כי כל ריב הזכיר לה מלחמה.

מדי למדה להיות עובדת סוציאלית והיא עבדה שנים רבות כעובדת סוציאלית וטיפלה באנשים. גם אחרי שהיא יצאה לפנסיה היא המשיכה לעבוד כעובדת סוציאלית עד שהיא היתה כבר ממש זקנה ולא נתנו לה להמשיך. מדי תמיד אהבה לעבוד הרבה ולדבר מעט. העבודה תמיד שימחה אותה והדיבורים בכלל לא שימחו אותה כי הם תמיד הזכירו לה דברים שהיא לא רצתה לזכור. עכשיו מדי כבר בת תשעים וארבע. היא חיה כבר שנים בלי אמיל ועוד הרבה יותר שנים בלי האח והאחות שלה. מאז שאמיל מת היא הרבה פחות שמחה כי אמיל תמיד ידע לרומם את רוחה. אמיל אף פעם לא היה בדיכאון למרות שהיו לו חיים קשים וגם הוא עבר את השואה. הוא נולד בבודפשט ובגיל חמש היגר עם הוריו לארגנטינה, אבל חמש שנים אחר כך הם חזרו לאירופה והתיישבו ברומניה, וככה אמיל הגיע למחנה עבודת כפייה עם שומרים רומנים שגנבו את פולי השעועית מהמרק ושמו במקומם אבנים קטנות, ככה שלאסירים נשארו רק מים בלי שעועית. בלילות היו מכים אותם מכות רצח בקרשים, והיה פחד להירדם, אמיל אמר שכל יום שם היה גיהנום, והגרמנים שילמו לו פיצויים של ארבעה מרק גרמני ליום. אחי אמר לי שזה היה הערך שחישב האס-אס ליום עבודה של יהודים, ולפי הערך הזה הגרמנים שילמו ליהודים פיצויים אחרי המלחמה. מדי קיבלה קצת יותר פיצויים למרות שהיא נכשלה בבחינה בגרמנית, כי הגרמנית שהיא למדה מהנאצים בטרנסניסטריה לא היתה גרמנית כל כך טובה.

אמיל היה מאד טוב אלי והרבה פעמים אני חושבת עליו ואני מאד מצטערת שהוא מת. מאז שהוא מת מדי הרבה פעמים בדיכאון, ובכל זאת היא חיה. היא כבר הפסיקה לבשל ולאפות עוגות לנכדים ולנינים והיא כבר לא עושה הרבה דברים, ולפעמים אפילו אין לה חשק שיבקרו אותה, אבל לרוב היא מאד שמחה כשמבקרים אותה. אני רציתי פעם לחפש את המסמכים של אחיה ואחותה בארכיב של הג'וינט, אבל אמרו לי שהעבירו את התיקים לארכיון בגרמניה. אני לא יכולה להבין איך הג'וינט העביר תיקים של ניצולי שואה לגרמניה. מה פתאם? למה? רציתי לעשות מזה עניין אבל גם אני כבר זקנה ואין לי כבר כוח לעשות עניין מדברים שמרגיזים. הרבה דברים שהיו צריכים להיות פשוטים הם מאד מסובכים וקשה לשנות את זה, אבל ככה זה בחיים. 

בתי שרון כתבה לי: לנו סבתא סיפרה שאמא שלה הגיעה לבקר אותה אצל האיכרה האוקראינית אבל בגלל שהלכה כל הדרך ברגל בשלג קיבלה נמק ומזה נפטרה. גם אמרה שלאבא שלה היה אוסף תקליטים של מוסיקה מצרית שהביא איתו משם והיה מאזין לה אבל היא לא אהבה את זה. לא הצלחנו להבין ממנה בדיוק מתי היה במצרים ומדוע.

   

יום השואה הבינלאומי 27 בינואר 2020

  

כינוס הפורום הבינלאומי לשואה

הייתי מאד צינית לגבי כינוס מנהיגי העולם בירושלים לרגל 75 שנה לשחרור אושוויץ ולמען המאבק באנטישמיות, אבל האירוע באמת היה מרשים ומרגש, גם אם היה ברור שהוא נועד בעיקר לרצות את ולדימיר פוטין כדי שיעזור לנתניהו במאמציו למשוך את לב העולים מרוסיה ולנצח בבחירות ובכלל להרשים את אזרחי ישראל, כדי שיעניקו לו מספיק קולות להקים ממשלה ולקבל חסינות מהעמדה לדין. אבל לפעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה, והקריאה להילחם באנטישמיות מפי מנהיגי המעצמות היא חשובה מאד, כי אלימות שמקורה בשנאה תמיד צומחת על רקע של אווירה ציבורית ופוליטית שמעודדת אותה או לפחות סלחנית כלפיה, ולכן עמדה נחושה ומוצהרת של מנהיגים נגד שנאה ונגד אנטישמיות היא חשובה ומשמעותית. פוטין מצדו השתדל להיות חביב וידידותי ולא לעומתי מדי, נשיא גרמניה פרנק ולטר שטיינמאייר דיבר בכנות וביושר על התעצמות האלימות האנטישמית בגרמניה, והאירוע כולו כיבד את מדינת ישראל ואת העם היהודי. לא מובן מדוע סורבה בקשתו של נשיא פולין לנאום באירוע שמתייחס לשחרור מחנה אושוויץ שבנוי על אדמת פולין. ללא ספק שילם נשיא פולין את מחיר ההצהרה המביכה שכפה על נתניהו לפני שנתיים, שיצרה הקבלה מוחלטת בין גורל הפולנים לגורל היהודים בשואה, ודיברה על אנטי-פולניות שמקבילה לאנטישמיות ושגרמה לרצח מיליוני פולנים, תיארה את הפולנים הרבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם כחריגים ואת העם הפולני כולו כמי שפעל בכל כוחו להציל יהודים, דבר שאין לו שחר. הצהרה זו והביקורת החריפה שמתחו עליה בצדק היסטוריונים בכירים הביכה מאד את נתניהו, והוא חשש שנאום של נשיא פולין באירוע יביך אותו בשנית, ואולי יקלקל את הרומן עם פוטין שנתניהו זקוק לו כעת בתקוה להשיב אליו את הקול הרוסי. קולות הפולנים בישראל – בניגוד למתרחש במכורתם הישנה - הולכים כידוע שמאלה, שהרי הם חמוצים ולא מתלהבים מנתניהו, וגם לא מנשיא פולין, שכן בשונה מרוב קהילות היהודים, יהודי פולין אינם חדורים אהבה למולדתם. רובם נמלטו ממנה לישראל שלא על מנת לחזור.

מה שעצוב הוא שההעדפה הישראלית לרוסיה, שלכאורה סיבתה היחידה היא עוצמתה של רוסיה וריבוי האינטרסים הישראלים ביחסי ישראל עם רוסיה, משקפת גם פער בלתי ניתן לגישור ביחסינו עם פולין בנושא השואה. כי פולין שונה מכל קורבנות הנאצים האחרים, שכן היא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים בשואה, ולהציג את הפולנים כמי שחוו בעצמם שואה, ומפיצה באופן רשמי וזדוני מושגים כוזבים כמו "ששה מיליון אזרחים פולנים נרצחו במלחמה", אמירה שלמרבה הצער אפילו מלומדים חוזרים עליה. המספר השקרי הזה נועד אך ורק למטרת ניכוס אסונם של היהודים לפולין על ידי צירוף מספר הקורבנות הפולנים שמוכפל פי שניים ליהודי פולין שנרצחו בשואה. הערכות מהימנות של מספר הקורבנות הפולנים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי, ומספר זה כולל קורבנות הפצצות ולוחמים שנפלו. המספר שלושה מיליון קשור לטענה פולנית שקרית שבאושוויץ נספו שלושה מיליון פולנים, בניגוד לאמת, שבאושוויץ נספו כמיליון וחצי יהודים ומספר הפולנים שנספו במחנה קטן. על סמך טענה שקרית זו היו בעבר ניסיונות בפולין להציב באושוויץ צלבים ולהציגו כמקום שבו עונו פולנים קתולים, שבכך תמך גם הוותיקן שמנסה לטשטש את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו עם היטלר על פי הקונקורדט שחתם נציג האפיפיור בגרמניה, לימים פיוס השנים-עשר, עם היטלר. להציג את יהודי פולין שאיבדו תחת הכיבוש הנאצי לא רק את אזרחותם אלא את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ונרדפו כחיות כ"אזרחים פולנים", ולמנות אותם יחד עם קורבנות פולנים, אמיתיים או מדומים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את המספר ששה מיליון קורבנות ולטעון שהיא קורבן שואה כמו היהודים ושיש תופעה של אנטי פולניות שמקבילה לאנטישמיות. זהו מעשה שפל שמביא לשיאה את האנטישמיות הקשה בפולין ואיננו מאפשר שום שיתוף פעולה פולני-יהודי בנושא השואה. דוקא רוסיה שאיבדה במלחמה כעשרים מיליון מאזרחיה, וזו הערכת הממעיטים, מכבדת את יחודו של האסון היהודי, ואיננה מנסה לנכס אותו לעצמה.

ולכן גם אם נמנע מנשיא פולין לנאום היום בטקס ביד ושם מסיבות פוליטיות ואינטרסנטיות והדבר צרם לרבים, וגם אם נשיא פולין וגם נשיא אוקראינה התחמקו מן הטקס בירושלים עקב העדפתה הבולטת של ישראל את רוסיה על פניהן, שיקף העדרה של פולין מן הטקס פער בלתי ניתן לגישור בין התפיסה הישראלית את הפולנים כמי שהרבו להסגיר ולרצוח יהודים בשואה לבין תפיסת הפולנים את עצמם כמי שעברו שואה בדיוק כמו היהודים.

ואת הפער הזה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, ולהעמיד פנים שהוא איננו קיים ושאפשר לגשר עליו בדברי חלקות ופלפולים.  

פגישה עם הרוע המוחלט

לפעמים אתה נושא את עיניך ואנוס להבין שלפניך ניצב הרוע המוחלט. הרוע המוחלט איננו ניכר במראהו. מראהו אפרורי למדי, וכל עוד איננו פוצה את פיו אינך מצליח לזהות אותו. אבל כשהוא עומד לפניך ופוצה את פיו אתה אנוס להבין שלפניך ניצב הרוע המוחלט. כל מלה שהרוע המוחלט אומר היא כמוסה של רעל שנועד לשתק ולהצמית את מי שעומד בדרכו של הרוע המוחלט. לרוע המוחלט אין רגשות ואין יקירים, יש לו רק מטרות. כדי להשיג את מטרותיו הרוע המוחלט יעשה הכל וירמוס עד עפר את כל מי שעומד בדרכו, הוא איננו חס על אם, אח, בן או בת. לרוע המוחלט אין רגשות, יש לו רק מטרות, ואין דבר שהרוע המוחלט לא יעשה כדי להשיג את מטרותיו, הוא ירמוס וישמיד וידרוך על גוויות, כל מה שיאפשר לו להשיג את מטרתו. הרוע המוחלט איננו בוחל בדבר. אין צורך שתעשה משהו כדי שהרוע המוחלט יתנפל עליך. די בכך שאתה עומד בדרכו, מספיק שאתה נמצא שם במקרה ומפריע לו לעבור, כדי שהרוע המוחלט יתנפל עליך ויעשה כל מה שביכולתו כדי להשמיד אותך. לרוע המוחלט אף פעם לא מספיק להזיז אותך קצת הצדה או לסלק אותך מן הדרך. הרוע המוחלט חייב לדרוס אותך עד שלא יישאר ממך דבר. אין אצל הרוע המוחלט פשרות או ויתורים. הרוע המוחלט הולך עד הסוף מבלי לספור את הגוויות שהשאיר אחריו בדרך. ואם מפריעים לו בדרכו, הרוע המוחלט לא רק רומס ודורס, הוא גם מתנקם.  אם העזת להתייצב מול הרוע המוחלט ולבקר את מעשיו, כל שכן לגנות אותו, נקמתו של הרוע המוחלט לא תדע גבולות. אצל הרוע המוחלט אין הנחות. גם לא לאם או לאח, לבן או לבת. אצל הרוע המוחלט כולם שווים לפחות בדבר אחד: את כולם הוא ישמיד אם יעמדו בדרכו.

באמתחתו של הרוע המוחלט יש כלים רבים ומגוונים, אבל הכלי החשוב מכולם הוא השקר. הרוע המוחלט פועל בעולם של שקר. בעולמו של הרוע המוחלט הוא רואה את עצמו כטוב המוחלט. לעולם אין די לרוע המוחלט לספר על נפלאותיו וטוב לבו שלא היו מעולם, וככל שרשעותו אינסופית, כך אינסופית כמיהתו לחלוב מחמאות ולשמוע את מעריציו מזמרים את תהילתו. הרוע המוחלט חי רק בעולם השקר שלו, מתבצר בפני האמת ואיננו מניח לה שום פתח לחדור אליו, ולו סדק קטן. האמת היא אויבתו הגדולה של הרוע המוחלט. יותר מכל דבר אחר, הרוע המוחלט איננו יכול לשאת את האמת. האמת פועלת עליו כמו חומצה מאכלת. לפיכך האמת היא הנשק היחיד שבאמצעותו אפשר להילחם ברוע המוחלט.  

ולמען האמת חייבים להילחם.

קצת אופטימיות

אתמול התקשרה אליי טכנאית מבית החולים הוטרינרי ואמרה שלא מצאו לאושר גידול, אבל הרופא די סקפטי, כי הוא חושב שכן יש גידול, רק שלא מוצאים אותו. בהתחלה לא ידעתי מה להרגיש, כי אם הרופא עדיין סקפטי אולי זה לא משהו טוב, אבל אז חשבתי שאם לא מצאו גידול אז כנראה אין גידול, אין סיבה לחשוב שיש כי בשום בדיקה לא מצאו גידול, ונכון שנשארנו בלי הסבר למה אושר צלע מערב פסח וכל הזמן המצב שלו הידרדר ולפני שאישפזו אותו הוא כמעט רק קפץ על שלוש רגליים, וחשבו שנקרעה לו הרצועה בברך אבל פתחו לו את הברך והרצועה היתה בסדר ואז הרופא חשב שיש לו גידול אבל לא מצאו גידול אבל אחרי שאושר התעורר מההרדמה הוא נהיה שמח והתחיל ללכת על הרגל הכואבת כאילו קרה לו נס, ובהתחלה חשבתי שזה מהתרופות שהוא קיבל אבל התרופות נגמרו והוא עדיין הולך והולך ורוצה לטייל רחוק כמו לפני שהוא התחיל לצלוע. אולי באמת קרה לאושר נס ואולי יש הסבר אחר ולפעמים אני מפחדת שהוא שוב יתחיל לצלוע ולסבול, אבל ככל שחשבתי על זה נהייתי יותר ויותר שמחה והחלטתי שמותר לי לשמוח שלא מצאו לאושר גידול ובכל מקרה נהייתי מאד שמחה, כי קודם הייתי מאד עצובה ופחדתי מאד. עדיין אושר לא באמת בריא ויש לו הרבה בעיות, אבל אם אין לו גידול זאת סיבה טובה לשמוח ואי אפשר כל הזמן להיות עצובים בגלל שאולי יש גידול שלא מוצאים כי אז היינו צריכים להיות עצובים כל הזמן. עדיין אני מתפללת הרבה ומבקשת מאלהים כל הזמן שאושר יהיה בריא ועכשיו אני חושבת שאולי התפילה שלי נענתה. ואמרתי לעצמי תמיד אני מפחדת שיקרו דברים רעים, אבל אולי עכשיו יהיה דוקא זמן טוב בשבילנו. אולי דוקא נהיה בריאים, ואולי נתניהו יפסיד בבחירות ויהיה לנו ראש ממשלה שהוא לא מושחת ולא רשע, ואולי יבטלו את חוק הלאום המרושע, ואולי גם דונלד טראמפ יפסיד בבחירות ויהיה עידן אחר ושונה, ואולי גם האחיינים שלי יפסידו במשפט הירושה ונקבל את מה שמגיע לנו. לא צריך כל הזמן להיות פסימי, אפשר גם להיות קצת אופטימים ולקוות לטוב. נכון שנתניהו ניצל עד עכשיו את הכוח שלו כדי להישאר בראשות הממשלה בתעלולים ותחבולות, אבל הוא לא מצליח כמו שהוא רצה: בכל זאת הגישו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים, ואין לו רוב בכנסת לקבל חסינות, ואם הוא יפסיד בבחירות ויהיה ראש ממשלה חדש הכל ישתנה, כי השלטון אמנם משפיע על המדינה במעשים שלו, אבל קודם כל הוא משפיע באווירה שהוא יוצר, והנזק הכי כבד שנתניהו גרם הוא דוקא בדיבורים שלו, בהתקפות שלו על חברי הכנסת הערבים ואפילו על המצביעים הערבים, בהסתה חסרת המעצורים שלו נגד רשויות החוק בטענות חסרות שחר שמותר לקבל מתנות מחברים, כאילו כל ארגזי השמפניה והסיגרים במאות אלפי שקלים שהוא ביקש מדורשי חסדו הם כמו בקבוק יין מהמכולת שחברים מביאים לארוחת ערב, שאם היתה לו טיפת בושה הוא מזמן היה מתפטר ואז יכלה לקום ממשלת אחדות. אבל אולי מכל התעלולים והתחבולות שלו ייצא רק טוב בשבילנו, ואולי תהיה אפילו ממשלה יותר טובה ממה שאנחנו מדמיינים, אולי אפילו ממשלה שתוביל לשלום. כמובן שגם אם מכל זה יתגשם רק שנהיה בריאים זה ישמח אותי מאד, כי השמחה שלי בחיים היא לראות את הבנות והנכדים שלי שמחים ולטייל עם אושר בעמק המצלבה ואני חושבת על אנשים שהיו נותנים הכל למען השמחות הפשוטות האלה ואינם זוכים, ולפעמים צריך לחשוב על כל הדברים הרעים שיכלו לקרות ותודה לאל לא קרו, בשביל להבין כמה המצב שלנו טוב.         

אושר בינתיים

הכלב שלי חולה. המצב שלו ממש גרוע. אנשים אחרים לא כל כך רואים את זה, כי הוא קיבל הרבה תרופות ונראה היה כאילו הוא חזר לעצמו. אבל שלשום התרופות נגמרו והמצב שלו שוב מתחיל להידרדר. אני מתקשרת כל הזמן לבית החולים אבל הרופא היה בחו"ל ובכל פעם מבטיחים לי שמישהו יתקשר ואף אחד לא מתקשר. היום התחלתי לבכות בטלפון ושוב הבטיחו לי שיתקשרו. אני תמיד מפחדת שאני לא אשמע את הטלפון כי אני לא שומעת טוב והטלפון בחדר השינה, ואני לרוב בסלון או במטבח. אני בודקת מדי פעם את מספר השיחה האחרונה אבל רק הבת שלי התקשרה. לא התקשרו מבית החולים. בינתיים יצאנו לטיול. הכלב שלי רצה להקיף את כל עמק המצלבה. היה גשם ובוץ אבל הוא אוהב גשם ובוץ. כלבים הם בעצם זאבים והמקור שלהם בסיביר. הם אוהבים קור ושלגים. בינתיים אין שלג אבל קר ויורד הרבה גשם. העשב בעמק המצלבה דליל ויש הרבה שלוליות ובוץ. אני הולכת לאט כדי לא להחליק. בכר הדשא שבין עצי הזית, שבעוד כמה שבועות יתמלא בכלניות, משתוללים כמה כלבים. אושר רוצה ללכת לשם, אבל לא בשביל לשחק, רק בשביל לריב. ובכלל אסור לו להשתולל עכשיו כי הוא חולה והרופאים אמרו שאסור לו להתאמץ. אני מנסה לחזור על עקבותינו אבל אושר לא רוצה. הוא רוצה ללכת קדימה ושם הכלבים משתוללים והוא רוצה לריב עם כולם ואני מחזיקה אותו חזק שיישאר על ידי. סופסוף האנשים קשרו את הכלבים והלכו. הגשם יורד בלי הפסקה, והאיש שיוצא תמיד עם בנו הקטן ועם שני כלבים מרכיב את הילד על הכתפיים וקושר את הכלבים והולך. עכשיו אנחנו חוצים את כר הדשא ומנסים לעקוף את השלוליות. בעצם לא רואים הרבה דשא בעיקר רואים בוץ. מייקל בא עם הכלבה שלו בולי. הוא אומר שהיא נורא אוהבת לאכול זיתים, והיא אוכלת מלא זיתים. אנחנו עוברים ליד עץ זית ובולי אוכלת את הזיתים שנשרו לרצפה. אושר אוכל המון דברים אבל הוא לא אוכל זיתים. הוא אוהב לחם, בשר, עצמות. והוא משוגע על בורקס, בורקס עם כל המילויים, אפילו עם תרד הוא אוכל. פעם כשהוא היה בריא קשרתי אותו ליד המרכול שבינתיים נסגר ובונים במקומו בניין חדש. אושר ראה חתול והצליח להתיר את הקשר ולברוח אחרי החתול והחתול ברח לו ואושר נכנס לחצר מהצד השני של הכביש ולא רצה לבוא אליי, אז עמדתי ואכלתי לו בפרצוף בורקס תרד עד שהוא נשבר ובא אליי לקבל בורקס. זה מאד הצחיק אותי למרות שזה הזכיר לי סיפור חסידי עצוב, על איש שרצה להיות עשיר והרבי אמר לו שאם הוא רוצה להיות עשיר שיישב ויאכל מול הילדים שלו ולא ייתן להם אף פירור. הילדים בכו והוא אכל ולא נתן להם אף פירור, ואז הוא בא לרבי שפוף ואמר שהוא כבר לא רוצה להיות עשיר. מי שרוצה להיות עשיר צריך להיות קשה-לב כלפי מי שאין לו, ולהינות מזה שלו יש ולשני אין. יש דוקא אנשים שמאד נהנים מזה שלהם יש ולאחרים אין, והם מאד רוצים לקחת לעצמם הכל ולא לתת לאחרים כלום, וזה אפילו גורם להם עונג שהם לוקחים לעצמם את מה ששייך לאחרים, והם מוכנים אפילו לגזול מהילדים שלהם בלי להרגיש שום יסורים, אבל למרבה המזל רוב האנשים מעדיפים להיות חברים מאשר להיות עשירים, והם לא רוצים לאכול הכל לבדם. אני חושבת שאושר לא היה אכפת לו לאכול הכל לבדו ושלא יישאר לאחרים אבל הוא כלב, ואנשים אמורים להיות יותר נאורים. לפחות אושר הוא לא צבוע ולא אומר שהוא קומוניסט ודוגל בשוויון כמו כמה מאלה שגוזלים את מה ששייך לאחרים, הוא רק מראה שהוא רוצה לאכול הכל בעצמו, וקשה לכעוס עליו. פתאם הרגשתי שאפילו שנרטבתי מהגשם והיה לי קר וראיתי ערפל מכסה את הקומות הגבוהות של הבניינים שמתנשאים מעל עמק המצלבה באופן מוזר די נעים לי ללכת בין עצי הזית בגשם ולמרות שידעתי שקר מאד כבר לא כל כך הרגשתי שקר. היה לי הרבה זמן לחשוב בטיול כי אושר הלך לאט ועצר הרבה לרחרח, ולאט לאט השתפר לי מצב הרוח וחשבתי לעצמי שבינתיים אושר הולך לא רע ואוכל הרבה ושמח ונהנה שמאד קר ויורד המון גשם כמו שהוא אוהב ואולי זה רק בינתיים אבל זה מה שיש לנו, הבינתיים שבו אנו חיים ובינתיים ננסה להינות.   

Fake News

Fake news, יצירתן והפצתן, אינן מעשה של בורות כפי שחושבים גם כמה מלומדים שמנסים לתרץ הפצת ידיעות כזב בכך שאנשים אינם צורכים תקשורת מהימנה אלא ניזונים מן הרשתות החברתיות. זוהי גם איננה תופעה חדשה, גם אם המונח שבו משתמשים נכנס לשימוש רק בשנים האחרונות, ודוקא בהיפוך משמעות, שכן דונלד טראמפ כינה את פרסומי העיתונות האיכותית שאיננה נוטה לו חסד Fake news, למרות שהוא עצמו הוא כיום גדול המפיצים של חדשות כזב בעיקר באמצעות הטוויטר, שהוא כלי התקשורת החביב עליו. הציוצים השקריים והשיתופים של פרסומים שקריים באמצעות ציוציו של דונלד טראמפ מציגים את כל מאפייניה של התופעה: הפצת שקרים היא מעשה פוליטי, היא מונעת מזדון ולא מבורות, והיא נסמכת על כוחו, עוצמתו והשפעתו של השלטון המרכזי הממוסד, ולא על גורמים שוליים תמימים או חתרניים במודע. כאמור אין זו תופעה חדשה: מאז ומתמיד הפיצו גורמים פוליטיים עלילות שקריות שנועדו לפגוע ביריביהם, האמיתיים או המדומים, והתופעה הגיעה לשיאה בדיקטטורות הטוטליטריות הגדולות של המאה העשרים, ברית-המועצות הסטליניסטית וגרמניה ההיטלראית, ותוארה באופן נפלא בספרו של ג'ורג' אורוול "1984".

אני עצמי פגשתי את התופעה לראשונה כשעקבתי אחרי חוגים נאציים בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה ונוכחתי כיצד הם טוענים ללא הנד עפעף שלא היתה שואה, שמדובר בתפאורות שבנו [היהודים] בהוליווד, ומיד ממשיכים ואומרים שישראל עושה שואה לפלשתינים. לא בורות יש כאן אלא כוחנות וזדון: אתם לא תגידו לי דברים שאינם נעימים לי. אני אכחיש כל דבר שבו אתם מאשימים אותי, ומיד אאשים אתכם באותו דבר עצמו. כך נוהג גם דונלד טראמפ: הוא מכחיש את דיווחי האמת של התקשורת האיכותית ומאשים אותה בשקרים כאשר היא מדווחת עליו אמת, וטוען לציד מכשפות נגדו, למרות שהביטוי מתאים הרבה יותר לשקרים הזדוניים שהפיצו הוא ואנשיו על הילארי קלינטון כדי להכפיש את דמותה. Fake news כוללים כמעט תמיד הכחשה של עובדות מוכחות, והאשמת היריב בהאשמות שוא וברדיפה, כלומר כמעט תמיד כוללת הפצת השקרים גם מרכיב של התקרבנות, שבו הופך הנאשם את עצמו לקורבן של רדיפה על ידי אלה שהוא רודף, ובכך הופך את תפקידי הרודף והקורבן על פיהם ונוטל לעצמו את תפקיד הקורבן בעודו רודף.

רוב המאמרים ב"דר שטירמר" עסקו בסכנה שמהווים היהודים לגרמניה, ובטענה שאם הגרמנים לא ימהרו להשמיד את היהודים תחילה, ישמידו היהודים את גרמניה. בתחתית כל גיליון "דר שטירמר" נכתב "היהודים הם אסוננו". גם החזרתיות היא מאפיין של הפצת שקרים. השקרן יחזור על השקר שוב ושוב בניסיון למלא בו את החלל ולדחוק את האמת אל מחוץ לשדה הראייה. חזרתיות זו, לצד היפוך הרודף והקורבן מאפיינת כמובן גם את נתניהו באמירותיו "לא יהיה כלום כי אין כלום" שקצת נדחקה הצדה לאחר הגשת כתבי האישום, והוחלפה ב"יריבינו בשמאל נלחמים לעצור את הישגינו האדירים" ו"תפרו לי תיקים" ובפי חסידיו המושבעים "שי ניצן עבריין". האנשים שחוזרים על אמירות אלה אינם עושים זאת מבורות אלא דוקא מפני שהם יודעים שנתניהו הוא העבריין, והם מנסים במודע, בזדון ובכוחנות להפוך את היוצרות ולהטיל את האשמה על מי שתפקידם להגיש את כתבי האישום. אין גם סיבה לרחמנות כלפי חסרי השכלה שחוזרים בקול ענות על כזבים, סלחנות שמאפיינת מגמות מסוימות באקדמיה מתוך הנחה שגויה שאנשים אלה אינם יודעים מה הם עושים. הם דוקא יודעים היטב שכדאי להם להתחבר לשלטון על ידי תמיכה במי שהכוח בידו, ושבכך הם מחזקים גם את עצמם, כאשר הם מתחברים ומשתתפים באלימות השלטון נגד קורבנותיו ונרדפיו. ובשלטון נתניהו רשויות החוק והשמאל, שאין ביניהם שום חפיפה למעט היות שניהם יריביו המוצהרים של נתניהו, בשלטון נתניהו השמאל ורשויות החוק נרדפים, נרדפים עד חורמה, והצלחתם לשרוד בכלל, ולו במתכונת מתגוננת וחלשה, היא פלא בפני עצמו, שמעיד על עוצמתם המוסרית.

גם הטענה הסלחנית שמפיצים כמה מלומדים שבני השכבות החלשות תומכים בנתניהו מפני שהוא מאפשר להם להרגיש עליונות על הערבים מקלה עם תומכי נתניהו, או טראמפ, או מודי בהודו, או בני דמותם האחרים. אולי פרופסורים אינם ממהרים לרחבת המוזיאון כדי לצעוק ששי ניצן עבריין ועוד קללות, אבל החנופה לשלטון והתוקפנות כלפי יריביו איננה מוגבלת לחסרי השכלה ומעמד. גם פרופסורים בכירים ועיתונאים בכירים אוהבים לסגוד לכוח ולהחניף לשליטים, ואם אינם מחניפים לנתניהו וטראמפ, הם מתחנפים לאנגלה מרקל, ואם אינם מחניפים לשליט מסוים הם מחניפים לעם הגרמני או לעם הצרפתי או לאמריקאים שההפצצות שלהם בשנות התשעים על הסרבים קורבנות הנאצים נתמכו על ידי להקה עצומה של פרופסורים ואנשי רוח שיודעים הכל מלבד היסטוריה וממשיכים עד היום לתקוף את הסופר פטר הנדקה שהיה בין היחידים שהזכירו לגרמנים את מיליון וחצי הסרבים שרצחו במלחמת העולם השנייה כשהרסו את יוגוסלביה בפעם הראשונה, בלי עזרה מהאמריקאים והבריטים שניתנה להם בפעם השנייה, ומציגים דוקא אותו כמי שתמך כביכול ברציחות המוניות, רק משום שהעז להזכיר לגרמנים שהם ולא הסרבים הרסו את יוגוסלביה ורצחו את תושביה היהודים והסרבים, שכיום הם להוטים להאשימם בפשעי מלחמה בתקוה למחוק את פשעיהם שלהם. לשוא. למרות המאמצים שום מנהיג איננו תופס בתודעת ההמונים את מקומו של היטלר, ולא בכדי. הנדקה לא ביקש לעצמו את פרס נובל אלא לסופר היהודי-סרבי אלכסנדר טישמה שתיאר בספרו "ספר על בלאם" (התפרסם בהוצאת עם עובד בתרגום דינה קטן בן-ציון) את טבח היהודים והסרבים בעיר נוביסאד, וכבר זמן רב איננו בין החיים. אינני יודעת אם מי שהעניק את פרס נובל דוקא להנדקה רצה לחזק את המסר שלו או אולי להשתיק אותו דוקא, כי איש לא דיבר על ספריו של טישמה ועל פשעי הנאצים והקומוניסטים שעליהם כתב בעוצמה ובזעקה נוקבת. את פשעי הקומוניסטים דוקא מדגישים כעת במשטרים הלאומנים במזרח אירופה, אבל את פשעי הנאצים, ובפרט אלה שנעשו נגד יהודים וסרבים, הכל מנסים להכחיש. גם נתניהו כמובן ניסה לתרום את חלקו לכך כאשר טען שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי השפיע עליו להורגם. קשה כנראה לתפקד כשקרן סדרתי מבלי להידרדר במוקדם או במאוחר גם להכחשת השואה. הרי זה האירוע שהכי קשה להתמודד איתו ועם אימת הזוועה של האנטישמיות והגזענות חסרת-הגבולות שעמדה בבסיסו. לכן הגזענים נמשכים במיוחד לסיפורי כזב מסיתים, שבהם מושאי השנאה שלהם מופיעים בתפקיד הנאצים, גם ובפרט כאשר הם עצמם מאופיינים בחשיבה אנטישמית או נאצית. מי שניזון מדמוניזציה מתמדת של קבוצות אתניות או דתיות יעדיף תמיד שקרים מכלילים על פני אמיתות מורכבות.

בעולם שבו מתחזקות המגמות הפשיסטיות והנאציות ומשטרים מאבדים את מאפייניהם הדמוקרטים – פחות חילופי שלטון, פחות חילופי מנהיגים, פחות כוח למערכת המשפטית ולמערכות הבקרה ומתקפה מתמדת על התקשורת והאמנות שמטבען להתבטא ולא לשתוק, פורחת התעמולה בעזרת ידיעות כוזבות. חשוב לדעת שהיא איננה מגיעה מלמטה אלא מלמעלה, מגורמי שלטון שמעוררים, מדריכים, מלבים ומפיצים אותה, ושהדרך היחידה להילחם בה היא לזכור את האמת לחזור עליה בלי הרף. האמת היא עקשנית ובכוחה למוטט בסופו של דבר את השקר.