נתניהו בורח ממשפט

 

בדרך כלל מייחסים את סירובו של נתניהו לסיים את המלחמה בעזה לשאיפותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, ופחות מכך לשאיפתו של נתניהו לדחות את משפטו ובמיוחד לחמוק מחקירה נגדית, אבל בימים האחרונים, ככל שהתרבו ניסיונותיו של נתניהו לדחות את מתן עדותו ולמרוח את העדות על פני זמן ארוך ככל האפשר, התחזקה הרגשתי שהסיבה העיקרית לסירובו של נתניהו להפסיק את המלחמה היא השימוש שהוא עושה במלחמה כדי לדחות את עדותו, ונוח לו שהאשמה לכך נופלת על סמוטריץ' ובן-גביר, שלו רצה לסיים את המלחמה היה כבר דואג להשתיק אותם. נוח לו גם שהמניע הוא כביכול אידיאולוגי, ולא שימוש לרעה בכוחו כראש ממשלה כדי לשבש את משפטו.

כעת אני משוכנעת: החטופים והחיילים ממשיכים למות כדי לסייע לנתניהו לחמוק מאימת הדין. וזה לא רק מקומם, זה מפחיד ומצמרר. וזה מפחיד עוד יותר בגלל האירועים בסוריה, שמעניקים לנתניהו הזדמנות לפתוח במלחמה נוספת, שבעצם כבר החלה עם פלישת צה"ל לשטח סוריה וכיבוש החרמון הסורי. שוב שמענו ששותפיו של נתניהו דוחקים בו להרחיב את ההשתלטות על שטחים סורים, מעבר לגבול המוסכם. שוב שותפיו דוחקים בו, או שהוא עצמו מעוניין בפתיחת חזית נוספת? כיצד אפשר לתת אמון בראש ממשלה שמוכן לעשות שימוש במעמדו כדי להפקיר אזרחים וחיילים למותם, לא עקב צורך בטחוני, ואפילו לא עקב צורך פוליטי, אלא כדי לברוח מאימת הדין. מי יבטיח לנו שפעולות צה"ל בשטח סוריה הן הכרחיות לביטחון המדינה, ולא תירוץ לדחיית עדותו של נתניהו במשפט ותו לאו?

עוד בטרם נודע לאן נעלם בשאר אסד, מיהר נתניהו לטפוח על חזהו ולהכריז כי נפילתו של אסד היא פרי פעולותיה של ישראל בלבנון ובאיראן. הפרשן אלאור לוי הסתייג מאד מן ההתפארות הזו. אסד ניצח את יריביו במלחמת האזרחים האכזרית בסוריה רק בתמיכת רוסיה ואיראן, שכעת נחלשו עקב המלחמה באוקראינה והמאבקים הפנימיים באיראן. ומלבד זאת המשטרים בסוריה ובאיראן שנואים כבר שנים רבות על חלק גדול מנתיניהם, ומשטר ששנוא על מרבית העם סופו ליפול, והכלל הזה חל גם על משטרו של נתניהו, שגם ללא מלחמת אזרחים יפול יום אחד ולא תהיה לו תקומה.

אבל מה שמטריד יותר הוא מדוע נתניהו מתפאר באחריות מדומה לאירוע שכלל לא בטוח שייטיב עם ישראל. בראש המורדים עומד איש אל-קעידה לשעבר, שמבטיחים לנו שהוא התמתן, אבל אל-ג'ולאני התמתן נשמע קצת כמו החמאס מורתע. כלל אין זה בטוח שנזכה מצדו לשקט ושלווה. בין אם ישליט משטר איסלמיסטי נוקשה בסוריה, ובין אם כל האיזור ידרדר לאי יציבות וסוריה תתפרק לכמה יחידות פוליטיות לא יציבות, צפויות לנו סכנות רבות, ומוקדם מאד לשמוח, ומטופש מאד להתפאר שאנו אחראים לשינוי.

אבל אולי שמחתו של נתניהו איננה נובעת מכך שנפילת אסד טובה לישראל. אולי נתניהו שמח משום שנפלה לידו עוד סיבה לדחות את משפטו, כפי שעולה מהדיון המביש בקבינט שבו תקפו השרים את היועצת המשפטית לממשלה על שאיננה דוחה את עדותו של נתניהו ולא נמנעו מלדרוש שהממשלה תדון בדחיית המשפט ותחליט כי חייבים לדחות את עדות נתניהו, דבר שאיננו לא בסמכות היועצת, ולא בסמכות הממשלה, אלא בסמכות בית המשפט בלבד, שהחלטותיו אינן ואסור שתהיינה כפופות לדרג הפוליטי. מכל מקום מפחיד לחשוב שיחסו של ראש הממשלה לאירועים נגזר מהשפעתם האפשרית על מהלך משפטו ועל הפוטנציאל שלהם לספק תירוצים לדחיית עדותו. בכמה דם ודמים ישלם עוד הציבור הישראלי על ניסיונותיו של נתניהו לחמוק מאימת הדין, ואלו מלחמות עוד צפויות לנו כדי לספק לנתניהו תירוצים למטרה זו?

צרפתים, ערבים, יהודים

אינני יודעת האם אפשר בכלל להסיק מסקנות מהרצח בטולוז. זה מקרה כל כך קיצוני וקשה להבנה. לא רק האכזריות החריגה כלפיי הילדים היהודים בלתי נתפסת. קשה מאד להבין מדוע רצח מוחמד מראח חיילים ערבים מוסלמים וחייל שחור. האם רצה להוקיע אותם כבוגדים בערבים או במוסלמים, בכך ששירתו בצבא הצרפתי? ואם כן, האם לא חשש לעורר את זעמה של הקהילה המוסלמית דוקא? ושל מי היה הרעיון לרצוח חיילים ערבים? האם קיבל משימה כזו מאנשי אל-קעידה, או הגה אותה בעצמו? האם ישנה מזימה של אל-קעידה להרתיע אזרחים צרפתים ממוצא ערבי או אפריקני לשרת בצבא הצרפתי, ביטוי עליון של אינטגרציה? כל העניין הוא חולני, אבל גם פיגועי האחד-עשר בספטמבר היו חולניים – הרהב היה יסוד מרכזי בהם, והרהב גם הביא למפלתו של מוחמד מראח – הוא נתפס לאחר שהתקשר לערוץ טלויזיה כדי להתרברב במעשיו. קשה לתפוס את השילוב של אכזריות קיצונית ורהב כמעט ילדותי.

דוקא במקרים הקיצוניים והחריגים ביותר התגובות הן תמיד הצפויות ביותר – עוסקים בהגירתם של מוסלמים לצרפת ובמיעוט המוסלמי הגדול יחסית שמתגורר בה, ולא בשאלה מדוע גילויי האלימות והאנטישמיות בקרב המוסלמים החיים בצרפת קשים הרבה יותר מאשר בארצות המוצא שלהם. אין עוסקים בתפקידה של החברה הצרפתית ברדיקליזציה האנטישמית של אזרחיה הערבים, שהיא תופעה רחבה בהרבה מהמעשים הקיצוניים של הרצח. אין עוסקים בלגיטימציה השקטה שמעניקה החברה הצרפתית לאנטישמיות מצד ערבים כלפיי יהודים, שבאמצעותה מבטאים הצרפתים את האנטישמיות שלהם עצמם באמצעות שליח.

מצד אחד מדכאת החברה הצרפתית בנוקשות וללא כל הצדקה ביטויים של זהות ערבית ומוסלמית שאין בהם כל רע. ילדים ערבים שמדברים ביניהם ערבית בבית הספר ננזפים. מנהגים דתיים כמו תפילה במקום ציבורי או כיסוי ראש, שלא לדבר על רעלה – נאסרו בצרפת בחוק והמשטרה יכולה לעצור מוסלמי שכורע להתפלל ברשות הרבים או אשה שמכסה את פניה ברחוב – חקיקה מזעזעת באופייה הגזעני והדכאני כלפיי מיעוטים, שהיא בושה וחרפה למדינה הרואה בעצמה דמוקרטיה. כדי לאזן את איסור חבישת כיסוי הראש בבתי הספר לנערות ערביות, אסרו גם על ילדים יהודים לחבוש כיפה בבתי הספר הממלכתיים – איסור מזעזע שהיה צריך לעורר התנגדות כללית ומחאה חריפה מצד גורמים יהודים וישראלים, דבר שלמרבה הצער לא קרה – כל כך התלהבו יהודים מסוימים מהפגיעה בערבים המוסלמים, שהתעלמו מכך שהפגיעה במקרה זה ביהודים הרבה יותר גדולה, ונותנת לגיטימציה לתביעה אנטישמית מסורתית מהיהודים להתכחש לזהותם היהודית ולהסתירה.

הגילוי היחיד של זהות ערבית או מוסלמית שזוכה בצרפת להבנה ואפילו לעידוד הוא שנאה ליהודים, "בגלל סבלם של הפלשתינים", ביטוי שמחליף את ההצדקה המסורתית לרדיפת יהודים – "בגלל סבלו של ישו" - במדינה המאד קתולית, למרות טענתה לחילוניות. הזדהות עם אלימות ערבית נגד יהודים, שהיא לכאורה מוצדקת "בגלל סבלם של הפלשתינים", מאפשרת לאנטישמי הצרפתי לדבוק באנטישמיות שלו מבלי לחוש אשמה, וכך צרפת שמדכאת באכזריות כל גילוי תמים של זהות ערבית או מוסלמית כמו תפילה ברשות הרבים או שיחה בלשון הערבית, מקבלת הרבה יותר בהבנה גילויי שנאה כלפיי יהודים ומצדיקה אותם בכך שהיא מסבירה אותם כ"מחאה על סבלם של הפלשתינים", ובכך פוטרים עצמם הצרפתים מאחריות לסבלם של היהודים ומעודדים את ההתנכלות כלפיהם, כי התנכלות שנתקלת בהבנה מתעצמת וחוזרת על עצמה.

כמובן שאיש איננו מעודד בגלוי רצח יהודים או מזדהה איתו בגלוי, ובכל זאת החזרה הבלתי פוסקת על כך שהרצח הוא "מחאה על סבלם של הפלשתינים", בניסוח זה שהוא ניסוח צרפתי ואירופי ומתכתב עם האנטישמיות האירופית המסורתית שהצדיקה במשך דורות את רדיפת היהודים ב"סבלו של ישו", מהוה הצדקה שקטה של רצח היהודים. הויכוח על מתן הלגיטימציה לרצח יהודים מתנהל בין השורות ולא בגלוי: כאשר ביקר סרקוזי בבית ספר ממלכתי ואמר לילדים שרצח כזה יכול לקרות גם להם, לא רק לילדים היהודים, עוררו דבריו תגובות נזעמות, והוא הואשם בהפחדת ילדים. אבל סרקוזי לא דיבר לילדים אלא להוריהם, שאומרים להם בבית שהם לא צריכים לפחד כי הערבים רוצחים רק יהודים, בגלל שהיהודים רוצחים ילדים פלשתינים. כשסרקוזי אמר לילדים צרפתים שזה יכול לקרות גם להם, הוא אמר להם בעצם שלא יאשימו את היהודים בכך שרוצחים אותם. הציבור הצרפתי הבין את המסר הזה ולא אהב אותו. הצרפתים אינם שמחים על רצח יהודים ואינם מעוניינים ברצח כזה, אבל אם זה קורה הם בהחלט מעוניינים להאשים את היהודים בכך שהמיטו את האסון על עצמם, ובכך הם מצדיקים ומעודדים את המשך ההתנכלות ליהודים. הרדיקליזציה האנטישמית של ערביי צרפת בהחלט מושפעת מכך שגילויי אנטישמיות מצד ערבים כלפיי יהודים הם הגילוי הערבי הייחודי היחיד שהציבור הצרפתי מוכן לגלות כלפיו הבנה.

הדינמיקה הזו, שבה משמש המהגר הערבי שליח של האנטישמיות הצרפתית המתחמקת מאשמה איננה דינמיקה פשוטה, ולכן נשמע הרבה על בעייתה של צרפת עם המהגרים הערבים, ועל כך שאין בצרפת אנטישמיות אלימה, אלא זו אנטישמיות חדשה של מהגרים מוסלמים. אבל זו איננה אנטישמיות חדשה. זו אותה אנטישמיות צרפתית שמאשימה את היהודים במותם שאימצה לה רטוריקה מעט שונה, ומתירה את דמם של היהודים בדרך מעט מתוחכמת יותר, אבל לא ממש חדשה.  

קדאפי מת, יחי אל-קעידה

כבר הרבה זמן אני מרגישה כמו הילד הקטן הזה שצעק שהמלך הוא עירום, ובדקות לפני שצעק הוא בוודאי התבונן בפליאה בכל המחזה הבלתי מובן הזה, שבו כולם מעמידים פנים שהם רואים דבר אחר לחלוטין ממה שבאמת קורה, אבל הנאום של אובמה היום אחרי הרצח של קדאפי היה השיא. כמה אפשר להעמיד פנים שאתה רואה את מהפכת הקטיפה הצ'כית, כשאתה רואה ברבריות של אנשי אל-קעידה שמשתלטים על לוב, ולמה מדינות נאט"ו עוזרות לאנשי אל-קעידה להשתלט על לוב? האם אל-קעידה איננו האירגון הזה שכולם נשבעו להילחם בו אחרי שאירגן את הפיגוע במגדלי התאומים ולחסל אותו עד כלות? אז מה קרה בלוב, אל-קעידה נהיה פתאם ידיד המערב, בן הטיפוחים של נאט"ו? ועוד פעם מקרינים את התמונות המחליאות האלה, למה? ואובמה וסרקוזי וקמרון מברכים. מה קורה? חסר להם בורג? זה מה שהם רצו? שאל-קעידה תשלוט בלוב? ככה הם חושבים שהעם הלובי יוכל לקבוע את גורלו בעצמו, זה החופש שמצפה לו?

לפעמים אני מרגישה שאם עוד פעם אשמע על האביב הערבי הנפלא ועל כמה שהעולם משתנה לטובה אתפוצץ. באמת אף אחד לא שם לב שבמצריים יש שלטון צבאי ואנרכיה ובלוב משתוללת ברבריות מחרידה באלימותה? רק אני רואה את זה? ומה עובר בראשם של מנהיגי המערב? האם הם מטומטמים או מנוולים או משהו אחר? מה הם בכלל רוצים? האם זו באמת תאוה לנפט? או שיבה מחודשת לקולוניאליזם? בכל פעם שאני חושבת שירדו לתחתית החבית, כמו בריקודים על הריגת בן-לאדן, אני רואה שיש עוד הרבה יותר נמוך מזה.

לפחות שמישהו יתמרד, שמישהו יסרב לשדר, שמישהו במקום לשדר את תמונות הטבח והנאום ההזוי של אובמה בהדרת כבוד גמורה, כאילו מדובר בתורה מסיני, יאמר שהאיש הזה הוזה, או שהוא מנוול – קשה לדעת מה יותר. שמישהו יצעק כבר שמה שבאמת קורה באיזור שלנו איננו אביב אלא מרחץ דמים וחורבן והרס כל שריד של אנושיות, שמישהו יפסיק את ההצגה והעמדת הפנים הזאת, ויצעק שאין בגדי מלך חדשים, שמה שיש גרוע מכל מה שהיה, שהאכזריות הזאת מפחידה ושמי שמברך עליה גם הוא מעורר פלצות.