שחררו את יאנה גורליק

על המקרה של יאנה גורליק שמעתי קודם בטלויזיה, אבל רק אתמול, כשקראתי ב"הארץ" על העונש של שלושה חודשי מאסר שהושת עליה, קלטתי כמה המקרה הזה מזעזע, ואיך מדינת ישראל יכולה להיראות כמו תורכיה ב"אקספרס של חצות", כמדינה שהחוק משמש בה מכשיר לשרירות לב והתעללות, במקרה הזה באשה צעירה, שהעבירה שלה היא לכל היותר פורמלית, אם בכלל אפשר להאשים אותה בעבירה כלשהי. יאנה גורליק, כיום בת שלושים, עזבה את הארץ עם הוריה לצמיתות בגיל שבע-עשרה, כלומר כשעוד היתה קטינה, מבלי לוותר על אזרחותה הישראלית ומבלי להסדיר את דחיית או ביטול שירותה בצה"ל, אבל כיום היא מחזיקה באזרחות קנדית. כל אותן שנים היא לא ביקרה פה, ורק כעת נואלה לבוא לארץ לחתונתה של בת-משפחתה, ומיד התנפלו עליה רשויות צה"ל והשליכו אותה לכלא על אי התייצבות לשירות בצה"ל ולבסוף נעתרו לשחררה משירות לאחר שתרצה שלושה חודשי מאסר ויירשם לה רישום פלילי על היעדרות מהשירות. לכל היותר היה מקום להזמין את יאנה גורליק לבירור ולדרוש ממנה הצהרה שעזבה את הארץ לצמיתות כבר לפני שנים עוד בהיותה קטינה ואין לה כל כוונה לשוב ולהתגורר כאן. גם זה מיותר בעיניי כאשר מדובר באשה שאיננה חיה בארץ כבר שנים ושלא רק מועד גיוסה חלף לפני שתים-עשרה שנה, אלא שגם לו שירתה בצה"ל היתה זה מכבר משוחררת משירות פעיל בשל גילה, ושגם אילו פשעה פשעים אמיתיים כבר היתה חלה עליהם התיישנות. אבל ההתנכלות של רשויות צה"ל ליאנה גורליק מקוממת במיוחד כשחושבים על הקלות שבה אנשים שכן חיים בישראל פוטרים את עצמם משירות בצה"ל, מבלי לשלם על כך שום מחיר, למשל בר רפאלי, שאותה ממשלה שרודפת כעת עד חורמה את העולה-היורדת יאנה גורליק אוהבת מאד להתחבק איתה, ולהלל את תרומתה למדינת ישראל בהופעת חמוקיה על שערי מגזינים לבגדי ים וכיו"ב, למשל ילדיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהוא וחבר מרעיו מקוננים כעת על הנזק הנורא שנגרם למדינת ישראל כאשר ראש ממשלה כושל זה, שהביא עלינו שתי מלחמות מיותרות וגם ניהל אותן בצורה כושלת מבלי לשעות לקריאות להתפטר מתפקידו, עזב סופסוף את תפקידו בגלל האשמות בשחיתות, למשל שורה ארוכה של מפורסמים, זמרים ואמנים ושחקנים שעסוקים בקריירות מצליחות ולא בילו יום אחד במדי צה"ל אלא אם כן לצורך צילומי סרט, וכל זאת כמובן בלי לדבר על החרדים והמצהירות על עצמן כדתיות. ואם היה שמץ טעם לכלוא מישהו שחמק משירות אם נתפס בתוך שנה או שנתיים, מה הטעם לתפוס ולכלוא אשה למעלה מעשר שנים לאחר שעזבה את הארץ, כאשר אפילו עבירות ופשעים חמורים כבר היו מתבטלים עקב התיישנות? שלושה חודשים בכלא? על מה? על כך שבעוזבה את הארץ לפני שנים לצמיתות עם הוריה לא חתמה על הטופס המתאים? מי האיש שהחליט להתאנות פתאם ליאנה גורליק ולדון אותה ברותחין? האם לעולם אין התיישנות על אי שירות בצה"ל, ועוד כאשר מדובר במקרה כה גבולי – הרי צה"ל איננו מונע מקטינים לעזוב את הארץ יחד עם הוריהם, גם אם הם קרובים לגיל הגיוס, ואילולא היו הוריה של יאנה עולים חדשים, אילו היתה בת של העשירים והמפורסמים מסוגם של הזוג רפאלי או הזוג אולמרט, איש לא היה מעז להציק לה, כל שכן לכלוא אותה למשך חודשים ועוד לאחר שנים כה רבות. יאנה גורליק נכלאה לא מפני שהשתמטה מצה"ל. לו נכלאו כל המשתמטים מצה"ל, ולו גם רק אלה שמתגוררים בארץ, היו צריכים להקים עיר שלמה של בתי כלא. יאנה גורליק נכלאה כי היא בת של עולים חדשים שירדו מהארץ, היא לא מפורסמת ולא מיוחסת ולא מקושרת לאנשים הנכונים, היא סתם בחורה שהוריה הגיעו לכאן ולמרבה הצער לא נקלטו כאן ועזבו, ולכן גם היא עזבה, ובכל אופן היא יהודיה שחיה בחו"ל, והאינטרס של מדינת ישראל הוא לשמור על קשר עם יהודים ולא להפוך למקום שיהודים צריכים לפחד לבוא אליו, כי הם לא הסדירו את שיחרורם מצה"ל לפני שנים. מי שאחראי לכליאתה של יאנה הוא לא רק רשע, הוא טיפש וחסר-מעצורים, ומישהו מלמעלה חייב להתערב ולשחרר את יאנה, וגם לבקש ממנה סליחה על התנהגות שהולמת מדינות אפלות ולא מדינה שרוצה להיות בית לאומי לכל היהודים. שחררו את יאנה והניחו לה לנפשה ועשו זאת מהר, לפני החיבוק הבא עם בר רפאלי, כי אין דבר גרוע יותר למדינה השואפת להיות מדינת חוק, מחוק שנאכף באופן סלקטיבי, רק על הלא חשובים ולא מפורסמים.

מר נפי הפילוסוף והמיטה שנשברה

מַעֲשֶׂה שֶׁקָרָה בְּמַר נֶפִּי הַפִילוֹסוֹף וְהַמִּטָּה שֶׁנִּשְׁבְּרָה

וְזֶה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁקָרָה בַּמִטָּה שֶׁנִּשְׁבְּרָה:

לְמַר נֶפִּי הַפִילוֹסוֹף וְאִשְׁתּוֹ סוֹפִי הַזְּעִירָה

יֵשׁ בַּיִת קָטָן

לְיַד יַעַר וֶנְסַן

עִם שֻׁלְחָן וְכִסְאוֹת וְמִטָּה

וְהַכֹּל בְּמִדָּה פְּעוּטָה.

שָׁם מַר נֶפִּי יָשַׁב

וְסֵפֶר כָּתַב:

"הַחַיִּים בְּמַבָּט מִלְמַטָּה".

וּלְסוֹפִי הַזְּעִירָה

יֵשׁ חֲבֵרָה

מִיַּלְדּוּת נַפְשָׁה בְּנַפְשָׁה נִקְשְׁרָה:

זוֹ אֶוָה הַכַּבִּירָה

שֶׁבְּנָה הֶרְקוּל הֶעֲנָק

כְּמוֹ שׁוֹר הוּא חָזָק

וּמַגִּיעַ הוּא עַד הַתִּקְרָה.

מַר נֶפִּי הַפִילוֹסוֹף וְאִשְׁתּוֹ סוֹפִי הַזְּעִירָה

יָצְאוּ לְמַסָּע לְאַפְרִיקָה הַשְּׁחוֹרָה

כְּדֵי לִבְדוֹק אֶת הַמַּבָּט עַל הַחַיִּים מִיַּבֶּשֶׁת זָרָה.

וּבְעֵת הֵעָדְרָם

מָצָא בְּבֵיתָם דִּירָה

בְּנָה שֶׁל אֶוָה הַכַּבִּירָה

הֶרְקוּל הֶעֲנָק

שֶׁכְּמוֹ שׁוֹר הוּא חָזָק

וּמַגִּיעַ הוּא עַד הַתִּקְרָה.

אֶת רֹאשׁוֹ הוּא יָכוֹף

לֹא לַחֲבֹט בַּמַּשְׁקוֹף

שֶׁל הַדֶּלֶת הַפְּעוּטָה

אַךְ אֵיזוֹ צָרָה

הַכִּסְאוֹת כֹּה קְטַנִּים

אֵשֵׁב לִי עַל הַמִּטָּה -

אַךְ אֲבוֹי בּוּם טְרַאח

מַמָּשׁ כְּמוֹ כַּעַךְ

הַמִּטָּה מִתַּחְתָּיו נִשְׁבְּרָה.

הִזְעִיק הֶרְקוּל הֶעֲנָק אֶת אִמּוֹ אֶוָה הַכַּבִּירָה:

אֲבוֹי צָרָה

הַמִּטָּה נִשְׁבְּרָה

מַה נֹאמַר לְבַעֲלֵי הַדִּירָה?

אֶוָה הַכַּבִּירָה נִבְהֲלָה

אַךְ מִיָּד הִתְאוֹשְׁשָׁה:

הַצָּרָה אֵינֶנָּה כֹּה גְּדוֹלָה

נִקְנֶה מִטָּה חֲדָשָׁה:

אָמְרָה וּמִּיָּד פָּעֲלָה.

כְּשֶׁמַר נֶפִּי הַפִילוֹסוֹף וְאִשְׁתּוֹ סוֹפִי הַזְּעִירָה

שָׁבוּ לְבֵיתָם מֵאַפְרִיקָה הַשְּׁחוֹרָה

הֵם מָצְאוּ בּוֹ מִטַּת עֲנָקִים

שֶׁהִגִּיעָה עַד הַתִּקְרָה.

אֵיךְ עוֹלִים לְשָׁם?

הֵם הֵבִיאוּ סֻלָּם

וְטִפְּסוּ לִמְּרוֹמֵי הַמִּטָּה.

הִתְבּוֹנֵן מַר נֶפִּי מִמְּרוֹם הַמִּטָּה

וְנַפְשׁוֹ בּוֹ נִרְעֲשָׁה:

שָׁם לְמַעְלָה הוּא מָצָא

זָוִית רְאִיָּה חֲדָשָׁה:

הָעוֹלָם נִרְאֶה לְגַמְרֵי אַחֶרֶת

בְּמַבָּט מֵעָל

שֶׁמִּגֹבַה הָרִצְפָּה

לֹא שִׁעַרְתִּי כְּלָל.

בְּבַיִת קָטָן

לְיַד יַעַר וֶנְסַן

עִם שֻׁלְחָן וְכִסְאוֹת וְכֵן הָלְאָה

מַר נֶפִּי יָשַׁב

וְעוֹד סֵפֶר כָּתַב:

"הַחַיִּים בְּמַבָּט מִלְמַעְלָה."

עוד סיפור עם מיטה

היינריך היינה / הפילאנתרופ

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה / הַפִילַאנְתְּרוֹפּ

הֵם הָיוּ אָח וְאָחוֹת יְקָרִים

הָאָחוֹת עֲנִיָּה, הָאָח עָשִׁיר.

לָאָח הֶעָשִׁיר הָאָחוֹת אָמְרָה:

"תֵּן לִי לֶחֶם, רַק פְּרוּסָה!"

אָמַר הֶעָשִׁיר לַעֲנִיָּה:

"הַיּוֹם עִזְבִינִי בִּמְנוּחָה.

הַיּוֹם אֲנִי מַגִּישׁ אֶת סְעוּדַת הַשָּׁנָה

לָאֲדוֹנִים מֵהַמּוֹעֵצָה.

"אֶחָד אוֹהֵב מָרָק צַבִּים.

שֵׁנִי אֲנָנָס עָלָיו חָבִיב.

שְׁלִישִׁי אוֹכֵל בְּתֵאָבוֹן

פַּסְיוֹנִים עִם כְּמֵהִין מִפֶּרִיגוֹר.

[פריגור  Perigord– איזור בדרום צרפת]

"הָרְבִיעִי רַק דָּג שֶׁל יָם

הַחֲמִישִׁי לְאִלְתִית מִתְאַוֶּה,

וְהַשִּׁשִּׁי אוֹכֵל הַכֹּל

וְעוֹד יוֹתֵר מִכָּך סוֹבֵא."

הָאָחוֹת הַכֹּל כָּךְ עֲנִיָּה

שָׁבָה לְבֵיתָה רְעֵבָה

עַל שַׂק שֶׁל קַשׁ הִשְׁלִיכָה עַצְמָה

נֶאֶנְחָה עֲמֻקוֹת וְגָוְעָה.

כֻּלָנוּ מֻכְרָחִים לָמוּת!

חֶרְמֵשׁ הַמָּוֶת עָלָה

עַל הָאָח הֶעָשִׁיר

כְּמוֹ עַל הָאָחוֹת הָעֲנִיָּה.

כְּשֶׁהָאָח הֶעָשִׁיר רָאָה

שֶׁשְׁעָתוֹ כְּבָר מַגִּיעָה

לַנּוֹטַרְיוֹן הוּא קָרָא

וְאֶת צַוָּאֲתוֹ הוֹרָה.

יְרֻשָּׁה רְאוּיָה

לְאַנְשֵׁי הַכְּנֵסִיָּה

לְמוֹסְדוֹת הַהַשְׂכָּלָה

וְלַמּוּזֵיאוֹן לְזוֹאוֹלוֹגְיָה.

סְכוּמִים מְאֹד נָאִים גָּמַל

הַמּוֹרִישׁ הַמְּהֻלָּל

לָחֶבְרָה לְהֲמָרַת הַיְּהוּדִים

וְלַמּוֹסָד לְחֵרְשִׁים-אִלְמִים.

גַּם פַּעֲמוֹן הוּא תָּרַם

לַמִּגְדָל הָחָדָשׁ שֶׁל סַן-סְטֶפַן

מִשְׁקָלוֹ חֲמֵשׁ-מֵאוֹת קִילוֹגְרַם

מִמַּתֶּכֶת לְלֹא פְּגָם.

זֶהוּ פַּעֲמוֹן נִפְלָא

בֹּקֶר וָעֶרֶב אֵינֶנּוּ נָח

מְצַלְצֵל שֶׁבַח וִתְהִלָּה

לַנִפְטָר הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח.

בִּלְשׁוֹנוֹ הַנְּחֻשָּׁה הוּא סָח,

כַּמָּה חֲסָדִים הָאִישׁ עָשָׂה

לָעִיר וְגַם לְכָל אֶזְרָח

בֵּן אוֹתָה הָאֲמוּנָה.

אַתָּה מֵיטִיב גָּדוֹל לָאֱנוֹשׁוּת,

בְּחַיֶיךָ וּבְמוֹתְךָ,

כָּל חֶסֶד שֶׁהַנִּפְטָר עָשָׂה

הַפַּעֲמוֹן יַזְכִּיר לְךָ!

הַהַלְוָיָה הִתְנַהֲלָה

בְּרֹב הָדָר וְהִלּוּלָה

הֶהָמוֹן לְשָׁם זָרַם

מָלֵא יִרְאָה וְגַם נִדְהָם.

שָׁחוֹר הָיָה הַקָּרוֹן

מֵעָלָיו נִמְתַּח אַפִּרְיוֹן

עָטוּר בִּצְּרוֹר נוֹצוֹת יָעֵן

נָח עָלָיו הָאָרוֹן.

שָׁם שֶׁפַע רִקְמוֹת כֶּסֶף

וְרִקּוּעֵי כֶּסֶף קָלָל

עַל רֶקַע שָׁחוֹר הַכֶּסֶף

נִרְאֶה יוֹצֵא מִן הַכְּלָל.

אֶת הַקָּרוֹן מָשְׁכוּ שִׁשָּׁה סוּסִים

חֲנוּטִים בִּיְּרִיעוֹת שְׁחוֹרוֹת

שֶׁכְּמוֹ כֻּתָּנוֹת שֶׁל אֲבֵלִים

גָּלְשׁוּ לָהֶם עַד הַפְּרָסוֹת.

מֵאֲחוֹרֵי הָאָרוֹן צָעֲדוּ

מְשָׁרְתִים שְׁחוֹרֵי מַדִּים

אוֹחֲזִים מִמְחָטוֹת צַחוֹת כַּשֶּׁלֶג

לִפְנֵי פַּרְצוּפֵיהֶם הָאֲדֻמִּים.

כָּל נִכְבְּדֵי הָעִיר,

שַׁיָּרָה מְאֹד אֲרֻכָּה

שֶׁל מֶרְכָּבוֹת מְפֹאֲרוֹת,

הִתְגַּלְגְּלָה שָׁם לְדַרְכָּה.

בְּמַסָּע הַהַלְוָיָה

נָטְלוּ חֵלֶק בֵּין הַשְּׁאָר

הָאֲדוֹנִים מֵהַמּוֹעֵצָה

אַךְ בְּמִנְיָנָם אֶחָד חָסַר.

זֶה הָיָה אוֹתוֹ אֶחָד

שֶׁכְּמֵהִין וּפַּסְיוֹנִים חָמַד

לְעוֹלָמוֹ הוּא כְּבָר הָלַךְ

בִּגְלַל עִכּוּל שֶׁלֹא צָלַח.

פרנץ קפקא / גברת קטנה

הסיפור "גברת קטנה" התפרסם לראשונה ב:

Prager Tagblatt, 20 באפריל 1924, ולאחר מכן בקובץ "אמן רעב", אוגוסט 1924, בהוצאת Die Schmiede, ברלין, כחודשיים לאחר מותו של פרנץ קפקא, שהספיק להגיה את הספר בימיו האחרונים. בניגוד לשלושת הסיפורים האחרים בקובץ, "צער ראשון", "אמן רעב", ו"יוזפינה הזמרת או עם העכברים", סיפור זה איננו עוסק בדמותו של אמן, אלא בחוויית הניראות, שקפקא תמיד התקשה בה, ושבסיפור זה מקבלת אופי אובססיבי. לכאורה מתאר הסיפור אשה מסוימת, אך בעצם הוא מתאר את החוויה האמביוולנטית של המספר כמי שחשוף למבטה של אשה שאיננו יכול להימנע ממנו ואיננו יכול לשאת אותו. למרות שאיננו יודעים בסיפור זה דבר על זהותו של המספר, דו-קוטביות זו, של אי היכולת להיות נראה ואי היכולת לחדול מהיות נראה, מאפיינת את כל דמויות האמנים המבצעים בשלושת הסיפורים האחרים בקובץ, והיא משקפת את דו-הקוטביות של אי היכולת שלא לעסוק באמנות ואי היכולת כן לעסוק בה, ששתיהן סופן מות – העיסוק באמנות כמו ההימנעות ממנה שניהם מובילים אל המות, ומבחינה זו זוהי דו-קוטביות גורלית, שמעצבת וגוזרת את גורלו של האמן.  

בסיפור זה באה לידי ביטוי בחריפות מיוחדת אימת הנשים של קפקא, ותחושתו המתמדת שהמבט הנשי שופט אותו כל העת ומאיים להכחידו. בהקשר זה ראו את רשימתי "האיום הנשי אצל קפקא וסמליו הפרוידיאנים". 

פרנץ קפקא / גברת קטנה

זוהי גברת קטנה: אמנם דקת גיזרה מטבעה, אך בכל זאת עוטה מחוך: אני תמיד רואה אותה באותה שמלה, היא מאריג צהוב-אפור, כביכול בצבע עץ, ומצוידת בגדילים או עיטורים דמויי כפתורים באותו הצבע: היא תמיד ללא כובע, שערה הבלונדיני העמום חלק ולא בלתי מסודר, אבל מאד רפוי. למרות שהיא עוטה מחוך, היא בכל זאת קלת תנועה, היא בוודאי מפריזה בקלות תנועה זו: ברצון היא מחזיקה את ידיה על המתניים ובתנופה מטה את פלג גופה העליון במהירות מפתיעה הצידה. את הרושם שידה עושה עליי, אני יכול לשחזר רק כשאני אומר, שטרם ראיתי יד, שהאצבעות הנבדלות נפרדות בה זו מזו בחדות כזו, כמו בידה, ועם זאת אין בידה בשום אופן שום ייחוד אנטומי, זו יד נורמלית לחלוטין.

ובכן גברת קטנה זו מאד איננה שבעת רצון ממני, תמיד היא מוצאת בי פסול כלשהו, תמיד אני גורם לה עוול, אני מכעיס אותה על כל צעד ושעל: לו חילקו את החיים לחלקיקים הקטנטנים ביותר, וכל חלקיק היה נשפט בנפרד, היה בוודאי כל חלקיק של חיי מטרד עבורה. תכופות הרהרתי בכך, מדוע באמת אני כה מכעיס אותה: הייתכן שהכל בי נוגד את חוש היופי שלה, את חוש הצדק שלה, את הרגליה, את מסורותיה, את תקוותיה, ישנם טבעים מנוגדים זה לזה כגון אלה, אבל מדוע היא כל כך סובלת מכך? אין שום יחסים בינינו, שיכלו לכפות עליה לסבול ממני. היא היתה רק צריכה להחליט, לראות בי זר גמור, שכזה בעצם הנני ואינני יכול לצאת כנגד החלטה שכזו, אלא הייתי מאד מברך עליה, היא רק היתה צריכה להחליט לשכוח את קיומי, שאכן מעולם לא כפיתי עליה ולא הייתי כופה עליה – וברור שכל הסבל היה חולף. אני לגמרי מתעלם כאן מעצמי, שהתנהגותה כמובן מטרידה גם אותי, אני מתעלם מכך כי אני מכיר בהחלט בכך, שכל הטירדה הזו הינה כאין וכאפס בהשוואה לסבל שלה. כאשר אני אמנם מודע בהחלט לכך, שאין זה סבל אוהב: אין זה חשוב לה כלל, באמת לשפר אותי: מה גם שכל פסול שהיא מוצאת בי, איננו מאותו סוג שיכול להפריע את התקדמותי. אבל היא גם איננה עוסקת בהתקדמותי, היא אינה עוסקת בדבר לבד מעניינה האישי, כלומר לנקום על העינוי, שאני גורם לה, ולמנוע את העינוי, שאני מאיים לגרום לה בעתיד. כבר ניסיתי פעם לרמוז לה, כיצד ניתן לשים קץ בצורה הטובה ביותר לרוגז נמשך זה, אבל דוקא על ידי כך גרמתי לה להתרגשות כזו, שלא אחזור יותר על הניסיון.

מוטלת כאן, אם רוצים, גם עליי אחריות מסוימת. כי זרה ככל שהגברת הקטנה הינה עבורי, וככל שהיחסים היחידים שקיימים בינינו, הינם הכעס, שאני גורם לה, או ליתר דיוק הכעס שנגרם לה בעטיי, לא צריך הייתי להיות שוה נפש לכך, כיצד היא סובלת בבירור גם גופנית עקב הכעס הזה. פה ושם, ועוד יותר בזמן האחרון, מגיעות אליי חדשות, שהיא שוב חיוורת בבוקר, שנתה נודדת, סובלת מכאבי ראש וכמעט איננה מסוגלת לעבוד: בכך היא מדאיגה את קרוביה, הם מתייעצים פה ושם בנוגע לסיבות למצבה, אך עד כה לא מצאו אותן. אני לבדי יודע אותן, זה הכעס הישן והמתחדש תמיד. כמובן שאין לי חלק בדאגת קרוביה: היא חזקה וקשת עורף. מי שיכול לכעוס ככה, יכול כנראה גם להתגבר על תוצאות הכעס, אני אפילו חושד, שהיא – לפחות חלקית – רק מעמידה פני סובלת, כדי להפנות באופן כזה את חשד העולם כלפיי. לומר גלויות כיצד אני מענה אותה בעצם קיומי, היא מדי גאה: לפנות בגיני לאחרים, היא תראה אפילו כפגיעה בערכה. רק בחוסר רצון, בחוסר רצון בלתי פוסק שדוחק בה לַנֶּצַּח היא מתעסקת בי: לדון בציבור בעניין מזוהם זה יהא יותר מדי לבושתה. אבל זה גם יותר מדי לגמרי לשתוק על דבר, שמעיק עליה ללא הרף. וכך היא מנסה בעורמת הנשים שלה דרך ביניים: בשתיקה, רק באמצעות הסימנים החיצוניים לסבל פנימי, היא רוצה להביא את העניין לשיפוטו של הציבור. אולי היא אפילו מקוה, שאם הציבור יכוון פעם את מבטו המלא כלפיי, יתעורר כלפיי כעס ציבורי כללי ויביא באמצעי הכוח הגדולים שלו הרבה יותר חזק ומהר לסופי הגמור מכפי שכעסה הפרטי, החלש יותר יחסית, מסוגל. אז היא תסתובב, תנשום לרווחה ותפנה לי את גבה. כעת, אם אלה אכן תקוותיה, הרי הן נכזבות. הציבור לא יטול את תפקידה: הציבור לעולם לא ימצא בי כה הרבה פסול עד אין קץ, גם אם יניחני תחת זכוכית המגדלת החזקה ביותר שלו. אינני אדם כה בלתי מועיל, כפי שהיא חושבת: אינני רוצה להלל את עצמי, ובפרט לא בהקשר זה, גם אם אמנם אינני מצטיין ביעילות מיוחדת, בוודאי גם אינני מתבלט בתור ההיפך מכך. רק עבורה, לעיניה הכמעט בוהקות בלובנן הנני כזה, היא לא תוכל לשכנע בכך שום אדם אחר. ובכן האם יכולני מבחינה זו להירגע כליל? לא, בכל זאת לא, כי כאשר אכן יכירו בכך, שאני בהתנהגותי באמת גורם לה להיות חולה, וכמה מפקחים, כמו גם נושאי החדשות החרוצים ביותר, יתנו את דעתם לרדת לעומק העניין, או להעמיד פנים שירדו לעומקו, ויבוא העולם ויציג בפניי את השאלה, מדוע איפוא הנני מענה את הגברת הקטנה בהיותי חסר תקנה והאם אני מתכוון להביא את מותה ומתי תהיה בי בינה וחמלה אנושית פשוטה לחדול מכך – אם העולם ישאלני כך, יהיה קשה לענות לו. האם יהא עליי להודות אז שאינני מאמין כל כך באותם סימני מחלה והאם עלי לעורר בכך את הרושם הבלתי נעים, שאני, כדי לחמוק מאשמה, מאשים אחרים, ודוקא באופן בלתי נאה שכזה? והאם אוכל בכלל לומר בגלוי, שאני, גם לו האמנתי במחלה אמיתית, אין בי ולו החמלה המועטה ביותר, כי הגברת לגמרי זרה לי, והיחסים שקיימים בינינו נוצרו רק על ידה וקיימים רק מצידה. אינני רוצה לומר שלא יאמינו לי, ליתר דיוק לא יאמינו ולא לא יאמינו לי: בכלל לא יגיעו כל כך רחוק, שיהיה אפשר לדבר בכך. רק ירשמו את התשובה שנתתי בעניין לגברת חלשה, חולה, וזה לא יהיה לטובתי. כאן, כמו בכל תשובה אחרת, תעמוד לי בעקשנות למכשול אי יכולתו של העולם שלא להעלות במקרה כגון זה חשד ליחסי אהבה, למרות שגלוי וברור בבהירות קיצונית, שיחסים כאלה אינם קיימים, ושלו היו קיימים, סביר יותר שהיו באים מצדי, כי אני לפחות הייתי מסוגל באמת להעריץ את הגברת הקטנה על עוצמת שיפוטה ועל מסקנותיה הבלתי נלאות, לולא הייתי נענש בהתמדה ממעלותיה. אבל אצלה אין כל סימן ליחס ידידותי כלפיי: בזאת היא כנה ואמיתית: על כך אני סומך את תקוותי האחרונה: אפילו פעם אחת, כאשר הדבר התאים לתכנית המלחמה שלה, לגרום שיאמינו ביחסים שכאלה כלפיי, היא לא שכחה את עצמה עד כדי כך, לעשות משהו מעין זה. אבל הציבור האטום לגמרי בכיוון זה יישאר בדעתו ותמיד יכריע נגדי.                 

כך נותר לי רק להשתנות בעוד מועד, בטרם יתערב העולם, במידה כזו, שאמנם לא אסלק את כעסה של הגברת הקטנה, דבר שאינו עולה על הדעת, אבל בכל זאת אפחית אותו מעט. ואכן שאלתי את עצמי לעתים קרובות, האם אמנם מצבי הנוכחי כה משביע את רצוני, שכלל אינני רוצה לשנותו, והאם לא היה בגדר האפשר, לתכנן אצלי שינויים מסוימים, גם אם לא אעשה אותם, משום שהנני משוכנע בנחיצותם, אלא רק כדי לרכך את הגברת. וניסיתי זאת ביושר, לא בלי מאמץ והקפדה, זה אפילו התאים לי, זה כמעט גרם לי עונג, שינויים בודדים התחוללו, היו די ניכרים לעין, לא הייתי צריך לגרום לגברת לשים לב אליהם, היא שמה לב לכל דבר כגון זה לפניי, היא מבחינה כבר במבע של כוונה בהוויתי, אבל הצלחה לא זומנה לי. כיצד יכלה להתאפשר הצלחה? חוסר שביעות רצונה ממני, כפי שאני כבר מבין כעת, הינו עקרוני, דבר אינו יכול לסלקו, אפילו לא סילוקי שלי עצמי: התקפות הזעם שלה למשמע ידיעה על התאבדותי יכלו להיות נטולות מעצורים. כעת אינני יכול לתאר לעצמי שהיא, גברת חריפת שכל זו, איננה מבינה זאת בדיוק כמוני, הן את חוסר התוחלת שבמאמציה כמו גם את תום לבי, את אי יכולתי, למרות רצוני הטוב, להיענות לדרישותיה. היא בוודאי מבינה זאת, אבל כבעלת טבע לוחם היא שוכחת זאת בלהט הקרב, ואת האופן האומלל שבו אני, שאבל אינני יכול לבחור אחרת, כי ככה זה אצלי, רוצה ללחוש אזהרה חרישית למישהו, שיצא מהכלים. כמובן שבאופן שכזה לעולם לא נגיע להסכמה. שוב ושוב אצא לי מן הבית באושר של שעות הבוקר הראשונות ואראה את הפרצוף הזה העגום בגללי, את השפתיים המופשלות ברוגז, את המבט הבוחן שעוד לפני הבחינה יודע את התוצאה, שחולף על פניי ואיננו יכול להיעלם במהירות רבה יותר, את החיוכים המרים הקודחים בלחיים הילדותיות, את המבט התובעני כלפיי שמיים, את הנחת הידיים על המתניים, כדי להתחזק, ואז את החיוורון והרעד מחמת הכעס.

לאחרונה, בעצם לראשונה, כפי שהודיתי בפני עצמי בהשתאות בהזדמנות זו, רמזתי לחבר טוב כמה רמזים בעניין זה, רק דרך אגב, בקלילות, במלים ספורות, הפחתתי בחשיבות העניין כולו, קטן ככל שהינו עבורי ביסודו לכאורה, עוד פחות מן האמת. נפלא בעיניי שהחבר לא התעלם מכך, אלא אפילו מעצמו ייחס לעניין משמעות, לא רצה וגם התקשה להסיח את דעתו ממנו. נפלא בעיניי עוד יותר, שלמרות זאת, בנקודה מכרעת הוא המעיט בערך העניין, כי הוא יעץ לי ברצינות לנסוע לזמן מה. שום עצה לא יכלה להיות פחות מובנת מכך: אמנם הדברים פשוטים, כל אחד יכול לרדת לעומקם, אם הוא נותן את דעתו על כך, אך בכל זאת הם אינם כה פשוטים, שבאמצעות נסיעתי הכל, או אפילו רק החשוב ביותר, יבוא על מקומו בשלום. ההיפך מכך: עלי להישמר מפני הנסיעה: אם עליי בכלל לנהוג על פי תכנית כלשהי, הרי זה בכל מקרה לשמור את העניין בגבולותיו הצרים עד כה, שאינם כוללים את העולם שבחוץ, כלומר לשבת בשקט על מקומי, ולא לבצע שינויים גדולים ובולטים בעטיו של עניין זה, שלכך שייך גם, שלא לדבר עם איש על כך, אבל כל זה לא בגלל, שזהו כביכול איזה סוד נורא, אלא בגלל שזה עניין קטן, לגמרי אישי ובתור שכזה לפחות קל לשאתו, ובגלל שכזה הוא צריך להישאר. לצורך זה היו אמנם הערותיו של החבר לא בלתי מועילות, הן לא לימדוני דבר מה חדש, אלא חיזקוני בהשקפת היסוד שלי.

כפי שזה בכלל נראה בעיון מדוקדק יותר, השינויים, שנראה שנודעו במצב הדברים במרוצת הזמן, אינם שינויים בעניין עצמו, אלא רק התפתחות השקפתי עליו, מבחינה זו שהשקפתי הפכה בחלקה שלוה יותר, גברית יותר, קרובה יותר ללב העניין, ובחלקה אכן, גם תחת השפעתם הבלתי ניתנת לשליטה של זעזועים נמשכים, לקתה בעצבנות מסוימת.

שליו יותר לגבי העניין נהייתי במובן זה, שנדמה לי שאני מכיר בכך, שהכרעה, ככל שהיא נראית לפעמים כעומדת מאחורי הדלת, למרות זאת בהחלט לא תבוא עדיין. אדם נוטה בקלות, במיוחד בשנים האחרונות, להגזים מאד בהערכת הקצב, שבו נופלות הכרעות: אם פעם השופטת הקטנה שלי, שנחלשה עקב מבטי, שקעה הצדה בכורסה, ידה האחת אחזה במשענת הגב, ידה האחרת התירה את מחוכה, ודמעות זעם ויאוש זלגו על לחייה, חשבתי תמיד, שכעת ההכרעה עומדת ליפול ומיד אֶקָּרֵא לתת את הדין. אבל לא הכרעה ולא נתינת דין, נשים חשות ברע בקלות, העולם זמנו קצר מכדי לפקוח עין על כל המקרים. ומה בעצם קרה במשך כל השנים? לא יותר מכך שמקרים כאלה חזרו על עצמם, לעתים חזק יותר, לעתים חלש יותר, וכעת איפוא מספרם הכולל גדול יותר. והאנשים מסתובבים מסביב והיו מתערבים ברצון, לו מצאו הזדמנות לכך, אבל הם אינם מוצאים, עד כה הם מסתמכים רק על חוש הריח, וחוש הריח לבדו מספיק אמנם לספק לבעליו תעסוקה רבה, אבל ליותר מכך איננו מסוגל. אבל כך ביסודו של דבר זה היה תמיד, תמיד היו עומדי הפינות ושואפי האוויר חסרי-התועלת הללו, שהצדיקו את היותם בסביבה באיזה אופן ערמומי, עדיף בקרבת משפחה, תמיד הם פקחו עין, תמיד רטט אפם מרוב ריחרוח, אבל התוצאה מכל זה היא אך ורק שהם עדיין עומדים שם. כל ההבדל הינו בכך, שלאט לאט היכרתי אותם, למדתי להבחין בין פרצופיהם: קודם חשבתי שהם נאספים הנה אט אט מכל מקום, שממדי העניין גדלים ויכפו מעצמם הכרעה: היום אני חושב שאני יודע, שכל זה היה שם מימים ימימה ואין לו דבר וחצי דבר עם בוא ההכרעה. וההכרעה עצמה, מדוע אני מכנה אותה במלה כה גדולה? אם ביום מן הימים – וובוודאי לא מחר ולא מחרתיים וכנראה שלעולם לא – נגיע לידי כך, שהציבור יעסוק בעניין זה, אשר כפי שאני חוזר ואומר איננו מוסמך לעסוק בו, אמנם לא אצא ניזוק מן ההליך, אבל עם זאת יילקח בהחלט בחשבון, שאינני בלתי מוכר לציבור, שאני חי מאז ומתמיד לאורו המלא, נותן אמון וראוי לאמון, ושלפיכך גברת קטנה זו שנתגלתה בדיעבד כסובלת, שאולי דרך אגב מבחינה במישהו אחר מלבדי שזמן רב מוכר כטפיל ושלמען הציבור רמסה חרישית תחת מגפיה, גברת זו יכלה במקרה הגרוע ביותר להוסיף רק סלסול קטן מכוער לתעודה, שבה הכריז עליי הציבור מזמן כחבר ראוי להוקרה. זהו מצב העניינים כיום, שאיננו מסוגל להדאיגני במיוחד.

זה שבמשך השנים הפכתי יותר שליו, אין לו דבר עם משמעותו האמיתית של העניין: פשוט אי אפשר להתמיד בכך, להכעיס מישהו תמיד, אפילו כאשר מכירים בהחלט בהעדר יסוד לכעס: נהיים לא שקטים, מתחילים, כביכול רק גופנית, לארוב להכרעות, גם אם בחכמה לא מאד מאמינים בהגעתן. בחלקו מדובר רק בתופעת גיל: לצעירים הכל יפה. פרטים בלתי נאים אובדים במקור הכוח הבלתי אכזב של הנעורים: אם למישהו כאדם צעיר היה מבט אורב משהו, הוא לא נפגע מכך, בכלל לא שמו לב לכך, אפילו לא הוא עצמו, אבל מה שנשאר עם הגיל, הינן שאריות, כל אחת נחוצה, דבר איננו מתחדש, הכל נמצא תחת השגחה, ומבטו האורב של אדם מזדקן הינו אכן לגמרי בבירור מבט אורב, ולא קשה לזהות אותו. גם פה אין כל הרעה ממשית אמיתית.

ובכן מכל צד שאראה זאת, שוב ושוב מתברר ואני נשאר בשלי, שאם רק אכסה בידי על עניין קטן זה ולו גם בקלילות רבה, אוכל להמשיך בשלוה בחיי עד כה עוד זמן רב, מבלי שהעולם יפריעני, למרות כל המהומה של הגברת.  

  ספר תרגומי קפקא שלי