האזרחים משעממים אותם

 

שר הביטחון ישראל כץ היה מדושן עונג: חיים כץ, השר שלא רק מחזיק במשרד התיירות, אלא שמאז פרישת החרדים מחזיק גם במשרדי השיכון, הבריאות והרווחה, שאל אותו אם אפשר לנסוע לחו"ל, והוא ענה לו בחיוב. תוצאת המתיחה הזו, שכל כך שעשעה את ישראל כץ, היא שהשר כפול ארבע חיים כץ נתקע בחו"ל עם פרוץ המלחמה, ואזרחי ישראל נותרו בימי המלחמה הראשונים ללא שר מכהן במשרדי השיכון, הבריאות והרווחה. גרוע יותר המשתמע מכך: בישיבת הקבינט שדנה במתקפה על איראן, לא דנו באזרחים שייפגעו במערכה: ממשלת ישראל שתקפה את איראן ביוזמתה ולא בתגובה להתקפה עליה, לא הקדישה זמן לתכנון הטיפול באזרחים שייפגעו במלחמה המתוכננת: לא למי שייפצעו ויזדקקו לאישפוז, לא למי שביתם ייהרס, לא למי שפרנסתם תיפגע. איזה תיאום נפלא עם ארצות הברית, משתבחים באוזנינו כל העת, איזה תכנון מדוקדק של המתקפה על איראן. כמה טרח נתניהו לתאם עם נשיא ארצות הברית איך לחרחר מלחמה ואיך לבטל את משפטו. אך על אזרחי ישראל שישלמו את המחיר, לא טרח לתת את דעתו.

רק לאחרונה צפינו בזעזוע במצב בית החולים יוספטל באילת, וכיצד אנשי בית החולים באילת מתחננים לבתי חולים במרכז הארץ לקבל חולה שאינם יכולים לטפל בו, כדי להציל את חייו, ומועברים מאחד לשני. החולה מת מחוסר טיפול. לכך צריך שר הבריאות לדאוג, שהטיפול באזרחים יהיה מתואם ושכל נזקק יקבל טיפול ראוי. בזמן מלחמה התיאום בין בתי החולים קריטי עוד יותר. בתי החולים צריכים למצוא מיגון לחולים הקשים, ולהמשיך לטפל, ליילד ולנתח תחת אזעקה ולפעמים גם תחת אש, וכמובן לקלוט פצועים וחולים חדשים. בקריית שמונה אמור היה להתחיל לפעול חדר מיון קדמי באחריות בית החולים שיבא. משרד הבריאות לא אישר את ההפעלה באחריות שיבא, וסוכם לבסוף שבית החולים רמב"ם בחיפה יפעיל את חדר המיון, אך בית-החולים רמב"ם נזקק לתוספת זמן עד שיוכל להפעיל את חדר המיון בקריית-שמונה, אז אזרחי קריית-שמונה המופגזת נשארו בינתיים בלי טיפול דחוף בלילות.

כבר שנים מתקשות המערכות לתפקד נוכח המחסור ברופאים, באחיות, בעובדות סוציאליות, במורים וגננות. עבור נתניהו כל משרתי הציבור האלה, שעוסקים בהצלת חיים, בסיוע לאזרחים, בחינוך, הם "פקידים", שראוי לקצץ בשכרם ובמספרם. שריו משתלחים כל העת במי שהם מכנים "פקידים". את עצמם הם רואים כנבחרים, ושוכחים שגם שר הוא "פקיד", כלומר אדם שראש הממשלה הפקיד על תחום מסוים, שהוא חייב לטפל בו בנאמנות. אבל את ראש הממשלה נתניהו ואת ממשלתו האזרחים אינם מעניינים. לא בימי מלחמה וגם לא בימים כתיקונם. צרכי הציבור משעממים את ראש הממשלה, כפי שאמר לתושבת קריית-שמונה. הצורך לדאוג לציבור ולטפל בו נראה לו בזבזני. המיליארדים שהוא זורק כפצצות על טהרן, המיליארדים שעולה המתקפה האווירית שלא נועדה להגנת ישראל, אלא להרשים את תומכיו שעזבוהו לאחר השביעי באוקטובר, בתקוה שישובו אליו בקלפי, זו ההוצאה שנראית לו ראויה. אפילו לדבר אל הציבור בישראל, לענות על שאלות, לשמוע גם ביקורת, הוא איננו טורח. את כספי הציבור הישראלי שנועדו לספק את צורכי הציבור, להעניק לו קורת-גג וחינוך, רפואה ראויה וסיוע נדרש, הוא גוזל כדי לשפר את סיכוייו להיבחר מחדש. לא שלום ורווחה הוא מבטיח, אלא מלחמה אינסופית. במקום להקשיב לאזרחים ולמצוקותיהם, נוזפים בהם שלא יתפנקו, כי בממלכת נתניהו מיום שנולד תינוק הוא חייל בשירותו, אבל נתניהו, שרואה את ראשות הממשלה כרשומה על שמו בטאבו, איננו מרגיש שום צורך לדאוג לאזרחי ישראל, ואפילו לא לבוחריו, לא בינקותם ולא בזקנתם, לא בימי שלום ולא בימי מלחמה. הם משעממים.

ואת שר הביטחון כל זה מאד מאד מצחיק.

 

המתה בסיוע רפואי בקנדה

 

מאמרו של איאן אוסטין ב"ניו יורק טיימס" (גרסה מקוצרת ולטעמי מוטה לצד מצדדי החוק פורסמה גם ב"הארץ" 29.9.22) מספר על הויכוח שהתעורר בקנדה בעקבות שינוי בחוק שהרחיב את האפשרות למה שמכונה "מוות בסיוע רפואי". השינוי בחוק אושר במרס 2021 ובעקבותיו הומתו בקנדה עד דצמבר 2021 – מתוך אוכלוסיה של כשלושים ושמונה מיליון נפש - 31,664 איש, מתוכם 224 שלא היו במצב סופני, שזה עיקר החידוש בחוק המתוקן – אפשרות חוקית להמית אנשים שאינם במצב סופני ויכולים לחיות עוד שנים רבות, אם הם "במצב רפואי מייסר וחשוך מרפא" כלשון החוק. החוק מציין שלושה מאפיינים למצב כזה: מחלה או לקות חמורה וחשוכת מרפא, מצב מתקדם של הידרדרות בלתי הפיכה בכשירות, כאשר המחלה או הלקות או ההידרדרות גורמים להם סבל גופני או נפשי שהינו בלתי נסבל עבורם ושלא ניתן להקל עליו בתנאים שמקובלים עליהם.

קל לראות שאין כאן שום מאפיין אובייקטיבי: ההיתר להמית מתבסס על תחושות החולה עצמו ועל חוות דעת של שני רופאים, ללא צורך באישור של בית משפט. מחלות רבות הן חשוכות מרפא, אבל אפשר לחיות עמן שנים רבות ואפילו להנות מהחיים. אנשים רבים סובלים מלקות חמורה: עיוורון, חרשות, נכות קשה, ובכל זאת הם חיים ומוצאים בחייהם עניין ומשמעות ואפילו אושר. חלק מהמחאה נגד החוק מתבסס על כך שהוא עלול לתייג נכויות שונות כגרועות ממוות, ובעצם התיוג הזה להשפיע על ערך חייהם של נכים. בשבוע האחרון הוצגו בערוץ 12 שתי כתבות: האחת על נעמי רביע שכמעט התעוורה לגמרי, אבל ממשיכה להגיש את תכניתה בגלי צה"ל "יהיה בסדר" ומוצאת נחמה בספורט האהוב עליה – ריצה למרחקים ארוכים, כעת בעזרת מנחים שרצים לצדה. האחרת על מירב מילר שכמעט התעוורה, זכתה לטיפול שהציל את ראייתה, אבל ממשיכה להתמודד עם קשיים וחרדות. יש אנשים שלועגים לכתבות כאלה, אבל אלה כתבות חשובות שמעניקות כוח לצופים רבים שמתמודדים עם מחלות ונכויות, ורוצים לבחור בחיים. כל חוקי ההמתה מתעלמים מכך שהרצון למות יכול להופיע אצל כל אדם במצבים מסוימים, והוא מושפע מדברים רבים: מנסיבות החיים, מיחס הסביבה, מהאופן שבו החברה רואה את המחלות והנכויות, והרבה מאד מהעזרה והתמיכה שאדם מקבל מסביבתו בצר לו. מחלה ונכות קשה מצריכות הסתגלות, והסתגלות מצריכה זמן. קרוב משפחתי, ניצול שואה קשיש, התאבד מפני שעמד לאבד את ראייתו, ולדעת אשתו גם בגלל סגרי הקורונה, שהזכירו לו את חוויותיו בשואה. לולא היה שם קץ לחייו אולי היה מגלה שאפשר לחיות גם עם עיוורון, ולהמשיך להנות ממשפחתו האוהבת, מאשתו הנאמנה, אהבת נעוריו, מילדיו ונכדיו והנינים שלא זכה להכיר, שאולי לא היה מסוגל לראות, אבל היה יכול לחבק. ומי שקובע שחיים עם לקות או מחלה אינם נסבלים, עלול אכן להפוך את חייהם של חולים ונכים לבלתי ראויים. רק מי שמאמין בערכם המוחלט ובקדושתם של חיי האדם יהיה מוכן להשקיע משאבים בטיפול ובשיפור חייהם של הסובלים.    

החוק הקנדי מדגים היטב את המדרון החלקלק של חוקים המתירים המתה, שלא לומר רצח, בטענה שזה רצון החולה וזו טובתו: תחילה המתה של חולים סופניים, ואט אט התרחבות היתר ההמתה לאנשים שסובלים ממחלות ונכויות שההתמודדות איתן מטילה עול כספי כבד על המערכת הרפואית, והופכת אותה ואת המדינה שמממנת אותה לבעלת אינטרס לשים קץ לחייהם של אנשים חולים או נכים. מקרה החשוד ככזה מתאר בכתבה (המקורית) כריסטופר ליון. אביו היה בעל היסטוריה של דיכאון, מחשבות אובדנות ואיומי התאבדות. בגיל 77 נפל וסירב לאכול, והרופאים הכריזו עליו כחולה סופני והמיתו אותו. בנו חש שההמתה היתה מפוקפקת, מה שלא מפריע כמובן לאחרים לטעון שאין בקנדה ניצול לרעה של החוק ושהפיקוח מספיק. קל להעלות טיעונים כאלה כאשר הציבור הקנדי תומך בהרחבת האפשרויות להמתה בסיוע רפואי ובית המשפט העליון הקנדי היה זה שחייב את הממשלה להרחיב את החוק. צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שאין שום ניצול לרעה של אפשרות להמית קשישים ונכים שהטיפול בהם דורש משאבים מוגברים.

אבל האם יש מקום להתחשב בדעת הכלל כאשר מדובר בהמתה של אנשים? רבים ישמחו לשלוח לעולם הבא את סבא או סבתא, לאחר שהחתימו אותם על צוואה לטובתם. אני מכירה אנשים כאלה אישית, ולא הייתי רוצה שהחוק יסייע למעשיהם, כל שכן שיעודד אותם. לא קשה למצוא רופא שיחתום על אישור המתה של קשיש חולה או נכה שזקוקים לטיפול סיעודי יקר, ולא יחשוב שהוא עובר על "לא תרצח". האיסור לרצוח פירושו לא רק להימנע מהמתה בכל תנאי שהוא, אלא להשקיע משאבים בשימור החיים ואיכותם. הפרזנטורית של התיקון בחוק בכתבת ניו-יורק טיימס היא שריל רומייר, אשה שעברה למעלה מארבעים טיפולים לתיקון בעיה בחוט השדרה שגורמת לה כאבים שהולכים ומחמירים. היא קיבלה על פי החוק המתוקן היתר המתה וכועסת על כל מי שמתנגד לכך. שריל רומייר, אם לשני ילדים בוגרים, היא בת 46 בלבד, ומישהו עלול להרוג אותה בקרוב. האם זה מה שמערכת הרפואה המודרנית יכולה להציע לאשה בת 46 שסובלת מכאבים קשים? להרוג אותה? אין שום אמצעי אחר? ואם יהיו לה כאבים בלתי נסבלים, האם לא ראוי יותר להרדים אותה לכמה ימים, כפי שעושים עם אנשים שנפצעו קשה, כדי שתנוח ותתאושש מהכאבים? כן, הרדמה כזו היא יקרה מאד. כולנו יודעים כמה חששו במערכת הבריאות מריבוי חולים בקורונה שנזקקים להנשמה והרדמה. אבל האם חייה של שריל זולים יותר מהתקציב שנדרש להרדים אותה מדי פעם לימים ספורים כדי להקל על סבלה, במקום להרוג אשה בת 46, שאכן רוצה מאד למות, אבל אולי היא רוצה למות מפני שאין מציעים לה שום הצעה טובה יותר? המחשבה ששריל רומייר שאינני מכירה אישית תומת מעוררת בי חלחלה. אני מביטה בפניה. היא איננה מבוגרת בהרבה מבתי הבכורה. היא מספרת שיש לה בני משפחה שמתנגדים להחלטתה למות. היא מנסה לשכנע אותם. אני מתפללת שהם ישכנעו אותה, שהמוות איננו טוב מהחיים, גם אם הם מייסרים וחשוכי מרפא, שהרי כולנו נמצאים בהידרדרות בלתי הפיכה אל הזקנה והמוות, ובכל זאת יש ערך לחיינו הזקנים, המוגבלים, המכאיבים לעתים, ערך שאסור לבטל בקלות.  

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.   

 

צוות טיפול במגפות

 

כשאני שומעת את המלה "צוות" אני חושבת על מספר חד-ספרתי של אנשים שיכולים לשבת סביב שולחן ממוצע, למשל צוות אוויר שכולל קברניט, טייס משנה וכמה דיילות, או צוות של מסעדה עם טבח ראשי וטבח עזר וכמה עובדי מטבח ומלצרים ושוטף כלים ומנקה. לכן כששמעתי את המונח צט"מ, כלומר צוות טיפול במגפות, חשבתי שמדובר בששה שבעה פרופסורים לרפואה שכולם אפידמיולוגים בכירים ויודעים כל מה שאפשר לדעת על מגפות. רק השבוע למדתי שמדובר בתשעים אנשים, מספר שיותר דומה לפרלמנט מאשר ל"צוות", ושרק ארבעים ושניים מתוכם הם רופאים, ולאו דוקא רופאים שמומחים למגפות. איך הם בכלל יושבים ודנים בטיפול במגפה? הרי הם צריכים מקום בגודל של מליאת הכנסת רק בשביל שיהיה לכולם מקום לשבת, ויושב-הראש צריך גם להחליט מי ידבר ומתי, כי אם לפחות עשרה מתוכם רוצים לדבר זה כבר לוקח שעה וצריך לקבוע תור מי ידבר מתי, ויושב-הראש צריך להפסיק אותו אם הוא מדבר יותר מדי. הם גם מחליטים כמו בכנסת, בהצבעה, ומעניין מי סופר את הקולות בעד ונגד ואם כותבים את המספרים בגיר על לוח כמו שבכנסת עושים.

העניין הוא שבכנסת מקיימים דיונים אבל לפני זה דנים בוועדות הכנסת שהן פורום יותר קטן ובאמת דומה לצוות, והדיונים בוועדות הם הדיונים היותר מעמיקים ומעשיים, כי כמו שפרופסור פרקינסון כבר ציין, אי אפשר לנהל דיונים יעילים בפורום גדול מדי, ולכן הוא המליץ על ממשלות קטנות עם מספר שרים חד-ספרתי, שיכולים לשבת סביב שולחן אחד ולשמוע היטב איש את רעהו, כי אם יש יותר מדי אנשים, אלה שבקצוות השולחן לא שומעים את הקצה האחר, וזה כבר פוגע באיכות הדיון. איך תשעים אנשים דנים יחד איך לטפל במגפה? ואיך לעזאזל הגיעו בכלל למספר הזה של תשעים אנשים? ואולי מי שמינה תשעים אנשים דוקא רצה לסרבל ולסכל את הטיפול היעיל במגפות, כי אז מה שקורה הוא שבעצם הממשלה קובעת ומחליטה והצט"מ הוא רק חותמת גומי שמכשירה את ההחלטות שנפתלי בנט כבר קיבל ודרש, כמו לתת חיסון רביעי לאנשים בקבוצות סיכון, למרות שאין שום מחקר בנושא שאפשר להתבסס עליו לצורך החלטה, ולמרות שנפתלי בנט איננו רופא ואין לו מושג קלוש בחיסונים. לעומת זאת יש לו צורך פוליטי להצטייר כמי שהפליא לטפל במגפת הקורונה, ומכיוון שהטיפול בגל הרביעי בעזרת החיסון השלישי הצליח לו, הוא מנסה לטפל גם בגל החמישי באמצעות חיסון נוסף, כי בעצם אין לו מושג קלוש איך לטפל במגפה וגם לא צריך להיות לו, כי איננו רופא ובוודאי איננו אפידמיולוג והרופאים צריכים להגיד לו מה לעשות, ולא שהוא ינזוף בהם למה עוד לא התחילו בניסוי לתת חיסון רביעי, שמיד גרר החלטה של הצט"מ לתת לקבוצות הסיכון חיסון רביעי, ובלבד שראש הממשלה לא ינזוף בהם על איטיות פעולתם.

בעצם רק בזכות ההחלטה הזאת השנויה במחלוקת, שקוממה כמה פרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ויודעים על המאבק במגפה יותר מאחרים, אנחנו יודעים שבצט"מ יש תשעים איש שרק ארבעים ושניים מתוכם רופאים, ושגם אלה מתוכם שאינם רופאים, שהם רוב חברי הצט"מ, מצביעים וקובעים בהחלטות אם לתת חיסון שלישי או רביעי או חיסון לילדים שזה עניין רגיש במיוחד, למרות שמי שאינו רופא בוודאי שאינו מוכשר להחליט החלטות כאלה, ולא בטוח שכל רופא מוסמך להחליט אותן, כי כדי להחליט החלטות כאלה צריך להבין במיוחד גם במגפות וגם בוירוסים וגם באימונולוגיה שזו תורת החיסונים ואלה התמחויות מיוחדות שלא כל הרופאים מומחים בהם, כי לכל רופא יש תחום מומחיות משלו, ובן-אדם אחד לא יכול להיות מומחה להכל.

כל העובדות האלה די מזעזעות ודי מחזקות את התחושה שיש לרבים, שבעצם מי שמחליט על מדיניות החיסונים, שהיא האסטרטגיה העיקרית של הממשלה למאבק במגפת הקורונה, זו בעצם הממשלה, והרופאים הם רק חותמת גומי, ודוקא העובדה שהצט"מ כולל תשעים חברים מקלה על הממשלה לכפות את המדיניות שלה, כי לגוף של תשעים חברים הרבה יותר קשה לגבש התנגדות למדיניות הממשלה מאשר לתשעה חברים שבאמת מבינים בנושא ויושבים סביב שולחן אחד ומתייעצים בנושא שבו הם באמת מבינים. ויש גם הדינמיקה של אספת עם שכבר אבי ההיסטוריה הרודוטוס עמד עליה כשסיפר איך היוונים מלידיה שבאסיה הקטנה באו לבקש מהיוונים ביוון שיעזרו להם נגד מלך פרס. תחילה הם באו למלך ספרטה ליאונידס והוא גירש אותם, ואז הם הלכו לאסיפת העם באתונה והלהיבו את חברי האסיפה ואתונה יצאה לעזרת לידיה וכמו שהרודוטוס כתב, זאת היתה ראשית האסון ליוונים ולפרסים, וחוץ מזה הוא גם כתב שכנראה יותר קל לשכנע אסיפת עם שלמה מאשר מלך אחד, ועל העיקרון הזה כנראה מבוסס גם הצט"מ. כמובן כשמלך פרס פלש ליוון האתונאים השתפנו ומלך ספרטה ליאונידס יצא עם שלוש מאות מטובי לוחמיו שעצרו את הפרסים בתרמופילאי והוא בעצמו נהרג בקרב, מה שמזכיר לי את הפתגם היווני האהוב עלי: כשצחקו על ספרטני זקן שהוא יוצא לקרב צולע, הוא ענה: אני באתי להילחם, לא לברוח.

ומה שאותי לפחות מרגיז זה שרק עכשיו נזכרו העיתונאים לברר מה זה בכלל הצט"מ ומי בכלל חבר שם, רק כשפרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ומבינים בנושא התקוממו ומתחו ביקורת על ההחלטה לתת חיסון רביעי שאיננה נסמכת על מחקרים. עד עכשיו, למרות שהצט"מ היה אותו צט"מ, והחליט באותה צורה על חיסון ראשון ושני ושלישי וחיסוני ילדים שזו החלטה רגישה במיוחד,ועל סמך ההחלטות האלה גם קבעו מי יקבל תו ירוק ומי לא, מי ילמד בכיתה, ומי ילמד בזום, ועוד כהנה וכהנה החלטות רבות משמעות לגבי המבוגרים ולגבי הילדים, וכתבי הבריאות ושאר הכתבים חשבו שתפקידם הוא לדברר את הצט"מ ואת משרד הבריאות, ולא העלו בדעתם לברר איך בכלל מתקבלות ההחלטות, שהיו במקרים רבים שונות משל מדינות שלרוב אנו רוצים להידמות להן, או הקדימו אותן במידה רבה, וגם כעת מקדימות אותן מסיבות שאינן תמיד משכנעות. ומתברר שדוקא מי שפקפקו והיססו והתקשו לתת אמון היו דוקא הרציונלים, ולא דוקא הצייתנים והמדבררים.

ומכיוון ששנת 2021 מסתיימת היום, ומאחר שאני נמנית על תלמידיו הפסימיים של הרודוטוס, אני מעריכה שדברים לא ממש ישתנו גם בשנה הבאה. אבל מכיוון שכדברי הרומאים כל עוד נשמה באפי תקוה בלבי, אולי בכל זאת יקרה גם משהו טוב בשנה הבאה.

המלכוד הרפואי של בנט

 

נפתלי בנט כמובן צודק: הרופאים יכולים רק להמליץ לממשלה אלו צעדים לנקוט נגד הקורונה, והממשלה היא זו שצריכה להחליט אם מחיר הצעדים האלה איננו גבוה מדי עבור האזרחים שיפסידו בגללם את פרנסתם ובעקבות זאת גם בריאותם תיפגע, כי למרבה הצער אוספים נתונים על המתים מקורונה, ולא אוספים נתונים על מי שבריאותם נפגעה בגלל המגפה ובגלל האמצעים שננקטו כדי להילחם בה, כמו הסגרים, שבפרספקטיבה של שנה וחצי אני יכולה לומר אפילו מהיכרות אישית, שנזקי הבידוד והסגרים והקפאת הפעילות ההתנדבותית, התרבותית, הספורטיבית ועוד, במיוחד לאוכלוסיה המבוגרת, הם קשים ואפילו קטלניים, אולי לא פחות מהקורונה. הידרדרות קוגניטיבית עד כדי התפתחות דמנציה, סרטן שלא טופל בזמן והפך קטלני, דיכאון כבד ועוד ועוד. קרוב משפחה שלי, ניצול שואה קשיש, התאבד לא רק בגלל הקורונה, אבל גם בהשפעת הסגר הראשון הארוך, ומכר בשנות הארבעים לחייו לקה בטרומבוזה מחוסר פעילות ועודף אכילה ועישון. הוא טופל בבית החולים הדסה ואמרו לו שם שיש עלייה במספר המקרים בגלל הסגר. תמיד צריך להיזהר שהתרופה לא תהיה יותר קשה מהמחלה, וסגרים הם בהחלט תרופה קטלנית, במיוחד כשהם חוזרים על עצמם ומאד ממושכים. הפגיעה הקשה כל כך, עד כדי חיסול, בעסקים קטנים, שממילא נכנסים אליהם אנשים בודדים ואין בהם צפיפות, היתה אכזרית ומיותרת לגמרי. אפשר היה להסתפק בהגבלת מספר הנכנסים לחנויות הקטנות ללקוח בודד או שני לקוחות בכל פעם, במקום לכפות סגירה, לגזול את פת לחמם של אנשים ולהרוס את מפעל חייהם שבנו במשך שנים רבות. כמובן לא הרופאים החליטו על כך אלא בנימין נתניהו, לבדו ותוך רמיסת הממשלה והכנסת, ומטעמים פוליטיים ואישיים לגמרי, כמו המאמץ לעצור את ההפגנות נגדו כביכול מטעמים רפואיים.

גם משום כך היה טעם לפגם בנאומו של בנט, כאשר תיאר את ראש המדינה לבדו כמי שצריך להחליט. הממשלה כולה צריכה להחליט ולא ראש המדינה לבדו, והכנסת צריכה לאשר כי היא הריבון והיא זו שמייצגת את העם, והרופאים צריכים לאסוף נתונים ולייעץ לממשלה כיצד לפעול. כל זה ברור. הבעיה מתחילה כאשר הממשלה מחליטה לא רק בעניינים כלכליים ומדיניים שזה תפקידה והיא אמורה להבין בזה, אלא כשהיא מחליטה בעניינים שהם לגמרי רפואיים, כמו מתן חיסונים לאוכלוסיה. והבעיה קשה עוד יותר, כאשר ממשלתו של בנט, עוד יותר מממשלות נתניהו, הפכה את החיסונים לכלי העיקרי למלחמה במגפה. אין בכוונתי לפסול מדיניות זו של הממשלה, ייתכן מאד שהיא צודקת ונכונה, אבל כאשר ממשלה מחליטה להסתמך במלחמתה במגפה בעיקר על חיסונים, היא בעצמה מעניקה לרופאים את כוח ההחלטה, כי אישור חיסונים, כל שכן חיסונים חדשים שרק הוכנסו למעגל הייצור בשנה האחרונה, הוא עניין לגמרי רפואי. אי אפשר להחליט לחסן את האוכלוסיה בלי להסתמך על הרופאים שלא רק שהחיסונים נמצאים בתחום מומחיותם, אלא שמדובר בנושא שלציבור הרחב אין בו שום ידיעה, בניגוד למשל כלכלה או למדיניות, שאדם יכול להבין בהם גם מבלי להיות איש מקצוע. בחיסונים רק הרופאים מבינים, ורק הם יכולים להחליט אם חיסון הוא בטוח ויעיל, אם אין לו תופעות לוואי קשות, ואם כדאי וצריך לתת אותו לציבור. רק הרופאים יכולים לקבוע מתי לתת חיסונים, באיזו כמות, כמה פעמים, באלו מרווחים ובאלו תנאים, למי כן ולמי לא.

ולכן ברגע שנפתלי בנט וממשלתו החליטו שהכלי העיקרי שלהם למלחמה במגפה אלה החיסונים, הם החליטו בעצם שהרופאים הם המחליטים ומסרו את עצמם בידי הרופאים. במקרה הטוב הם מסרו את עצמם בידי רופאים הגונים, ובמקרה הרע בידי רופאים שנמצאים בניגוד עניינים, כי הם קשורים בקשר גלוי או סמוי ליצרני התרופות, ובעניין הזה שני דברים מטרידים מאד את הציבור: האחד, האם הרופאים שמחליטים וממליצים שכדאי לתת חיסונים, וכדאי לתת חיסונים של חברה מסוימת, וכדאי לתת אותם פעמיים או שלוש פעמים, לגילאים כאלה או אחרים, לבעלי תסמונות כאלה או אחרות, הם רופאים הגונים ואמינים שחושבים רק על טובת הציבור ואין להם שום אינטרסים אחרים. והדבר השני שמטריד את הציבור הוא, אם הרופאים הם עצמאיים בהחלטותיהם הרפואיות, ובפרט במתן חיסונים או תרופות שברור שיש בהן אינטרס כלכלי ליצרנים, או שחלילה החלטותיהם הרפואיות מוטות עקב שיקולים כלכליים או פוליטיים או אחרים.

והנה בהתקפתו על הרופאים בכירי מערכת הבריאות ירה נפתלי בנט לעצמו ברגל פעמיים: ראשית הוא זלזל ברופאים שכל אסטרטגיית המאבק במגפה שלו מבוססת על המלצותיהם לחסן את כלל אזרחי ישראל הבוגרים בשלושה חיסונים, ללא אישור מנהל התרופות האמריקני לפרוטוקול חיסונים כזה וללא תקדים כזה בכל העולם, וגם בניגוד לתחנוני ארגון הבריאות העולמי לא לחסן חיסון שלישי בטרם ישיגו אזרחי המדינות העניות לפחות חיסון אחד, ושנית הוא עשה גרוע מכך: הוא טען שהיו בכירים במערכת הבריאות שהתנגדות לחיסון השלישי ואילו הוא תמך בו.

ועכשיו תמיהתי שלצערי לא שמעתי הד לה בתקשורת, שהתעניינה רק ביחסי נפתלי בנט עם בכירי מערכת הבריאות ולא במשמעות המאד מטרידה של דבריו. מה רצה בנט לומר? האם בכירי מערכת הבריאות, כולם או חלקם, התנגדו למתן חיסון שלישי לכלל הציבור, ובנט החליט על כך בניגוד לדעתם? האם החיסון השלישי הוא פרי החלטה שאיננה רפואית אלא פוליטית? מה ההכשרה של נפתלי בנט שהוא איש הייטק ולא רופא להחליט על מתן חיסון שלישי לכלל הציבור? ועל מה הסתמך בהחלטתו שאזרחי ישראל יקבלו חיסון שלישי או שיישלל מהם התו הירוק כאילו לא חוסנו בכלל, בניגוד להמלצת מנהל התרופות האמריקני שדי לכלל האוכלוסיה בשני חיסונים? על סמך מה ממליץ בנט לציבור להתחסן ונוזף בבלתי מתחסנים, אם לא על סמך המלצות הרופאים, שהם בכירי משרד הבריאות? ומדוע התקשורת איננה שואלת את השאלות האלה, שמציקות לרבים בציבור, ולא רק לבלתי מתחסנים? אני שלא התחסנתי בגלל דלקת מפרקים כרונית קשה ואלרגיות מרובות, מרגישה שמאד לא הוגן לשלול את התו הירוק מאנשים שקיבלו כבר שני חיסונים, שבעצם המדינה רימתה אותם שאם יקבלו שני חיסונים הם ייחשבו מחוסנים, והם סבלו את כל תופעות הלוואי כדי להיות מחוסנים, ועכשיו אומרים להם ששני חיסונים כמוהם כאי קבלת חיסונים בכלל, וזה כל כך מקומם, כי המדינה היא זו שהפרה את החוזה איתם, ושיקרה להם פעם ואולי שוב משקרת להם. כי איש איננו יודע באמת מה יקרה עם הקורונה ומה טיבם של החיסונים וכמה חיסונים יצטרכו לתת ואיזו השפעה תהיה להם על המתחסנים בטווח הארוך. עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לדעת ולהבין. אפילו לא לראשי המדינה.  

 

אין לה חמלה

 

אני אסירת תודה לנעמה כרמי שכתבה על הפוסט של פרופ' שרון עינב, מנהלת מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "שערי צדק", שבו כתבה שחולי קורונה שלא התחסנו לא יצפו ממנה לחמלה. האמת שהפוסט היה עדין לעומת הדברים שפרופ' עינב אמרה בתכנית הבוקר של ערוץ 13 שזיפזפתי אליה בטעות. שם היא דיברה על "הסחי" של הגוססים מקורונה שחבל שלא מראים אותו בטלויזיה. אברי גלעד מאד הזדהה איתה. ואני חשבתי לעצמי: איך האשה הזאת יכולה בכלל להיות רופאה?

מאד לא נעים לראות אדם גוסס. אני ראיתי את אחי גוסס מסרטן מוח. ראיתי אותו בפעם האחרונה שלושה ימים לפני מותו והוא כבר לא היה בהכרה והעינים שלו היו כבר לבנות, אבל כשדיברתי אליו הוא פקח אותן. אני לא יודעת אם הוא זיהה אותי באיזושהי צורה.

הרגשתי כלפיו הרבה מאד חמלה ואני חושבת שעדיין אני מרגישה כלפיו חמלה, למרות שבמשך השנים שחלפו מאז למדתי לדעת על דברים הרבה יותר גרועים שעשה לי. הרבה יותר גרועים מלא להתחסן. רוב האנשים שלא מתחסנים כמוני לא מתחסנים בגלל חרדה מתופעות לוואי קשות. לעתים יש סיבה רפואית לחרדה שלהם ולפעמים זו חרדה בלי סיבה, אבל מבחינת האדם שחרד תמיד יש לחרדה סיבה.

מעניין שהפרופ' עינב איבדה את החמלה – אם אי פעם היתה בה כזאת, רק כלפי חולי קורונה שלא התחסנו, לא כלפי כאלה שנסעו למדינות מוכות קורונה ושבו חולים, או כאלה שבילו באירוע המוני בלי מסכה, שגם זאת בחירה. ואובדן החמלה קרה לה דוקא כשהתברר שזן דלתא עמיד יותר לחיסון מהזנים הקודמים, ושרוב החולים הקשים דוקא התחסנו, ולמרבה הצער החיסון לא הגן עליהם מספיק. גם בין הנפטרים מהמחלה היו מחוסנים. הפרופ' עינב רוצה שנאמין שרק חולי קורונה שלא התחסנו מגעילים אותה, ורק למענם היא לא מוכנה לסבול את חליפת המגן החמה והמגרדת שעוטים צוותי הרפואה המטפלים בקורונה.

אני מתקשה להאמין לה. אם היא כל כך נגעלת מ"הסחי" של חולי הקורונה שלא התחסנו, אני בטוחה שהיא נגעלת באותה מידה מחולי קורונה שכן התחסנו, ואסור לה לטפל באנשים ואסור לה להיות רופאה. אולי מותר לה לטפל בחולים קלים, אבל לא בגוססים. ופרופ' יונתן הלוי שמנהל את בית החולים "שערי צדק" היה צריך מיד לפטר אותה. את פרופ' מוטי רביד, שביקר את הזלזול של החרדים בתקנות הקורונה, אבל מעולם לא אמר שלא תהיה לו חמלה כלפי החולים או שנמאס לו לטפל בהם, פיטרו ממשרתו מיד, למרות שהוא אחד הרופאים רבי הזכויות ביותר, וכבר הרבה אחרי גיל העבודה, ובעצם הוא עשה טובה שהמשיך לנהל את בית החולים "מעייני הישועה", ובכל זאת פיטרו אותו בגלל האמירה, כי לחרדים היה המון כוח פוליטי וגם שליטה בוועדת הכספים של הכנסת שאחראית גם על תקציבים לבתי החולים.

ללא מחוסנים אין לובי פוליטי. חלק מאד גדול מהם הם ערבים, ורבים מהם אנשים עניים. בישובים העשירים והאמידים שיעורי ההתחסנות גבוהים. בישובים העניים שיעורי ההתחסנות נמוכים.

אנשים עניים זקוקים יותר לשירותי הבריאות אבל פונים אליהם פחות. לפעמים צריך לנסוע למרפאות ואין להם רכב, או כסף, או כוח, ולא תמיד יש בן משפחה שיכול לעזור להם. לפעמים הם עובדים ולא יכולים להרשות לעצמם להפסיד ימי עבודה בגלל תופעות הלוואי של החיסונים. לפעמים יש סיבות אחרות. אני מניחה שפרופ' עינב איננה מכירה הרבה אנשים עניים. רופאים מקבלים משכורות מאד מאד גבוהות וזה כמובן בסדר גמור. העבודה שלהם מאד קשה ואין על זה ויכוח. ויש להם כמובן זכות לומר לאנשים להתחסן, לאכול בריא, לעשות ספורט, לא לעשן ולא לצרוך אלכוהול או סמים, יש להם זכות להגיד לחולים לעבור בדיקות תקופתיות – אפילו כאלה שעולות כסף, שזאת שערוריה בפני עצמה שאנשים שמשלמים ביטוח בריאות צריכים לשלם בנפרד על ביקור אצל רופא מומחה או על בדיקות או על צילומי רנטגן או על גבס כשהם זקוקים לו. מותר לרופא להגיד לחולים שלו הרבה דברים. אבל אסור לרופא לומר שחולים קשים לא יזכו ממנו לחמלה כי הם לא התחסנו, או עישנו יותר מדי, או עלו יותר מדי במשקל – גם משקל יתר ועישון הם כידוע גורמי סיכון לקורונה ולהמון מחלות אחרות, ופרופ' עינב אומרת שעישון וסמים זו התמכרות בגיל צעיר ולא בחירה, אפשר כמובן גם על זה להתווכח. אבל בשום מקרה רופאה לא יכולה לומר שלא תהיה לה חמלה לחולים קשים מאיזו שהיא סיבה, ולא יכולה לומר שהיא נגעלת מ"הסחי" של החולים. גם לחולי סרטן בימיהם האחרונים יש הרבה תופעות קשות, לא רק לחולי קורונה. מי שנגעל מחולי קורונה קשים נגעל כנראה מחולים קשים בכלל, בוודאי מגוססים.

אם אחלה בקורונה או בכל מחלה קשה שהיא ואזדקק לאישפוז, אני מבקשת מאד לא לשלוח אותי ל"שערי צדק", בית חולים שאף פעם לא סבלתי, ואין לי חשק כרגע להסביר למה. בכל אופן אני מעדיפה למות מאשר ליפול לידיה של הפרופ' עינב. אני לא מאד מפחדת מהמוות, אבל אני כן מפחדת מאנשים שאין להם חמלה. אינני רוצה ליפול לידיהם לא כשאני בריאה, ובוודאי לא כשאני חולה.

בלבולים

בימים האחרונים המחשבות שלי מאד מבולבלות ואני לא ממש יודעת מה לחשוב. כבר כמה שבועות אני חוששת מאד שהמגפה תתגבר וגם כתבתי על כך, על הצעירים שרקדו על הגגות ועל הברים ובתי הקפה ברחוב עזה שאני מתגוררת בו, שיושבים בהם בצפיפות עשרות אנשים. לפעמים התפלאתי איך לא בא אף פקח או שוטר לאיזור בילויים כמו רחוב עזה, לראות ששומרים על ההנחיות, ואולי הוא היה מבחין במסיבות הפרועות שצעירים חגגו על הגגות, וממש אצלנו בבניין, אפילו ביום העצמאות כשהיה סגר עם המון חברים שהם הזמינו, והיינו צריכים להתרגז הרבה כדי שיפסיקו את המסיבות על הגג שבגללן נפל לי הרבה טיח מהתקרה על המיטה של שרון שמזל שהיא בדיוק היתה ביפו ולא אצלי, וכשאמרנו להם להפסיק לחגוג על הגג הם היתממו וצפצפו על הזקנות מהבניין שנורא מפחדות לחלות בקורונה ואולי גם להיות חולות קשות ואפילו למות. מהמחשבות האלה עלייה במספר החולים נראית מובנת מאליה, וזה אפילו לא גל שני, רק המשך של הגל הראשון כשעושים הפוך ממה שמבקשים.

מצד שני אי אפשר להשלים עם הבלבול של בכירי משרד הבריאות בין חולים לבין נשאים, שהם בערך חצי מהמקרים החדשים ואין להם שום סימפטומים, אפילו לא קלים, של מחלה, ולא היו יודעים עליהם לולא הגדילו פי חמש או יותר את מספר הבדיקות שעושים ולולא ביטלו את ההגבלה לבדוק רק אנשים עם סימפטומים של מחלה ובודקים כמעט כל מי שרוצה. בבריטניה עדיין בודקים בעיקר אנשים עם סימפטומים של מחלה, ולכן להשוות את מספר הנדבקים בישראל למשל למספר הנדבקים בבריטניה זו השוואה מאד מטעה, וגם אי אפשר להתעלם מזה שבבריטניה מתו מקורונה יותר מארבעים וארבעה אלף אנשים, באיטליה שלושים וחמישה אלף ובצרפת וספרד קרוב לשלושים אלף בכל אחת מהן, ואילו בישראל רק שלוש מאות ארבעים ושניים מתו מהמחלה – וגם על כך חולקים למשל רופאי בית החולים איכילוב שתהו, כפי שאמר דובר בית החולים, האם נכון לומר שפטירתה של קשישה בת תשעים וארבע עם המון מחלות רקע שנמצאה גם חיובית לקורונה, הוא מוות מקורונה, אז האמירה שמצב ישראל גרוע ממצבן של מדינות אירופה מאד מגוחכת. קשה לדעת מדוע מספר הנפטרים בישראל נמוך, אבל כזה הוא המצב גם במדינות השכנות, אולי מפני שהמזרח התיכון רחוק יחסית ממוקדי המחלה ותושביו עניים וממעטים מאד לנסוע לחו"ל בהשוואה לאירופאים, ואולי מסיבות אחרות שאינן ידועות לנו. ואני לא יודעת אם הפרופסור סיגל סדצקי שהתפטרה טיפלה במגפה נכון או לא. אולי היא לא צדקה בכל מיני דברים, ומצד שני עובדה שבישראל מתו רק מעט חולים לעומת מקומות אחרים, ואם הכלכלה נפגעה קשה הממשלה אחראית לזה ולא הרופאים, שיכולים רק להמליץ אבל לא הם מחליטים אלו צעדים לנקוט ואיך לפצות את הנפגעים. הדברים שהכי הרגיזו אותי אצל פרופסור סדצקי היו שהיא תמכה באיכוני השב"כ שהם לא רק לא דמוקרטיים אלא גם לא מדויקים וגורמים נזק ועוול בלי שום סיבה להמון אנשים בגלל הטעויות הקשות באיכונים. מצד שני היא הצליחה שלא יהיו בישראל הרבה מתים. והדבר השני שהרגיז אותי אצלה זה שהיא קוראת לנדבקים חולים, גם אם בפועל הם רק נשאים ולא חולים, ובידיעה שהגדלת מספר הבדיקות והשינוי בקריטריונים לעריכת בדיקות מעלים מאד את מספר הנשאים המאובחנים.

אז מצד אחד מאד סביר בעיניי שיש עלייה משמעותית במספר החולים לפי הצורה שבה התנהגו אנשים שצפצפו על ההנחיות והאיסורים, והיו כאלה רבים, ומצד שני הנתונים שמביא משרד הבריאות, כשחושבים עליהם, יש הרגשה שעושים מניפולציה בנתונים, במיוחד כשקוראים לנדבקים "חולים" בידיעה שכמחציתם אינם חולים כלל, שזה חשוב לצורך מחקר, אבל לא סיבה להטיל על הציבור איסורים דרקוניים ואכיפה דרקונית וקנסות דרקוניים ולהרוס לאנשים את הפרנסה ואת החיים. ועוד פעם עולה בי הפחד שאולי נתניהו מעוניין לעשות במחלה שוב שימוש לצרכיו הפוליטיים והמשפטיים, כי מתקרב הדיון השני במשפטו, ומאד נוח בשבילו שתהיה עכשיו מגפה נוראה והוא ינצל אותה לדחות שוב את המשפט כפי שכבר עשה בלי שום הצדקה לפני כמה חודשים. אני מאד מפחדת מהקפאה של מערכת המשפט וההליכים המתנהלים בה, שרובם בכלל מתנהלים באינטרנט בהזנת מסמכים לאינטרנט ללא כל מפגש פנים אל פנים, ורק מעט מן הדיונים מתנהלים בבתי המשפט עצמם, ואני בניגוד לנתניהו אינני מעוניינת שיתעכב ההליך שבנותי ואני מנהלות על ירושת אמי, ואני יכולה רק לדמיין כמה נזק יכול להיגרם לאנשים שמנהלים הליכים אזרחיים, למשל נפגעי תאונות דרכים שנאבקים לקבל פיצויים, וחייהם ושיקומם תלויים לא פעם בפיצויים האלה, ועכשיו הכל מתעכב להם, או זוגות שמתגרשים וילדיהם, שגם ככה הם מתענים בבתי המשפט ואם יהיו עיכובים עינוי הדין שלהם רק יתמשך ויתמשך. בינתיים נתניהו לא הקפיא את מערכת המשפט, ואולי יותר קשה לו לעשות את זה כששר המשפטים הוא אבי ניסנקורן מכחול לבן, אבל אני בכל זאת חוששת.

ואני כן חוששת מן המגפה, ולא הולכת להסתפר למרות שאני מאד זקוקה לתספורת, והולכת לשוק וגם חוזרת עם הסלים הכבדים ברגל, כי אני מפחדת לעלות על אוטובוס. אני גם מפחדת מהקורונה וגם מפחדת שיגידו לי להיכנס לבידוד בגלל חולה מאומת שנסע איתי באוטובוס, אפילו אם לא נדבקתי, כי מי יוציא את אושר לטיולים אם אני אהיה בבידוד ומי יביא לנו אוכל וידאג לנו? רוב החברות הירושלמיות שלי הרבה יותר זקנות וחולות ממני והן בקושי יוצאות מהבית וגם לפני הקורונה הן בקושי יצאו, וגם את החברים הבריאים מאד לא נעים להטריח. הרי הסידורים והקניות הם אינסופיים, ובכל יום מגלים שמשהו נגמר ומשהו חסר, ובלי לצאת מהבית לקניות מאד קשה להסתדר. שלא לדבר על כך שאין עכשיו עבודה בשכר וגם לא תהיה בקרוב ובקושי יש כסף למה שהכרחי.

למזלי אני לא מדוכאת כי אני די רגילה להיות ענייה ובצרות ועם משפטים ובעיות, וזה אולי מה שהכי מטורף כשאני חושבת על זה, שקשה לי עכשיו כמו לכולם, וזה באופן פרדוקסלי הופך את המצב היחסי שלי לטוב יותר ממה שהוא היה, כי בזמנים רגילים המצב שלי לרוב יותר קשה משל אחרים, ועכשיו אי אפשר להגיד שהמצב שלי יותר קשה. הוא דוקא די רגיל לתקופה ולמצב. אני יוצאת מהבית רק לטייל עם אושר ולקניות וסידורים הכרחיים, אני לא הולכת לבלות כי אין לי כל כך כוח וכסף לבילויים, אני מבשלת ואופה לעצמי ולא יושבת בבתי קפה ומסעדות, וההבדל היחיד שהוא אולי משמעותי יותר זה שאני קונה הרבה פחות ספרים, אבל גם זה לא נורא, כי אני מקבלת במתנה ספרים מהבנות שלי ומהחברים. נדמה לי שהבנות שלי פחות אופטימיות ממני, למרות שהמצב שלהן כנראה יותר טוב משלי וגם הסיכויים שלהן שמצבן ישתפר הרבה יותר גדולים. אני ממש לא יודעת להסביר בהגיון למה אני אופטימית, למה אני לא מיואשת, ולמה אני בטוחה שבנימין נתניהו לא יהיה ראש ממשלה עוד זמן רב, למרות שזה כאילו כנגד כל העובדות והסיכויים.

בכל מקרה אני סקרנית מאד לראות מה יקרה בשנה הקרובה, כי החיים הם מאד מעניינים.

רופאים מסוכנים

בסוף השבוע קראתי במוסף "הארץ" תחקיר מזעזע של הילו גלזר על ניתוחים מיותרים שגרמו למטופלים נזקים בלתי הפיכים. אינני רוצה להתייחס לתוכן התחקיר שאני מקוה שהוא יקבל את ההתייחסות הראויה ממשרד הבריאות. אני רוצה לספר על דברים שהתחקיר הזכיר לי על רופאה גיניקולוגית שטיפלה בי לפני שנים, שכבר אז היא היתה זקנה ועכשיו בוודאי כבר איננה עובדת אם היא בכלל עוד בחיים. היא טיפלה בי הרבה שנים וחשבתי שהיא טיפלה בי היטב, אבל כשהגעתי בערך לאמצע שנות הארבעים שלי הרגשתי שמשהו חשוד בדברים שאמרה לי. היא התחילה לדחוק בי שאעבור איזה טיפול כירורגי בהרדמה כללית שהיא בעצמה לא הצליחה להסביר לי מדוע אני זקוקה לו. בעצם עוד קודם לכן היא רשמה לי הורמונים שלטענתה אשה בגילי היתה צריכה לקחת, וזרקתי את המרשם לפח, כי ידעתי שעודף הורמונים עלול לגרום סרטן, ובאמת כמה שנים לאחר מכן התפרסמו תוצאות מחקרים שהראו עלייה במקרי סרטן השד בגלל מתן הורמונים לנשים והפסיקו לתת לנשים הורמונים, מה שהביא לירידה במקרי סרטן השד. אני הייתי המומה מכל הסיפור הזה, כי הקשר בין הורמונים לסרטן היה ידוע כבר שנים רבות קודם לכן, ולא הבנתי איך רופאים רושמים לנשים הורמונים בלי שום סיבה אמיתית כשהם יודעים שחלקן תחלינה בסרטן כתוצאה מכך. אני לא התווכחתי עם הרופאה, רק זרקתי את המרשם של ההורמונים לפח, כמו שעשיתי כבר קודם לכן עם כל מיני כדורים שקיבלתי שלא הצלחתי להבין מדוע הם דרושים לי. הסיפור עם ההורמונים התחיל לערער את האמון שלי ברופאה וזה היה מזל, שנהייתי מאד חשדנית כלפיה, וכשהיא התחילה להמליץ לי לעבור את הטיפול הכירורגי בהרדמה כללית סירבתי, והיא המשיכה להציע לי את הטיפול הזה לבעיות שונות שאין ביניהן קשר. למשל היתה לי ציסטה בשחלה אז היא טענה שאני חייבת לעבור את הטיפול הכירורגי הזה, והזכרתי לה שכבר היתה לי פעם ציסטה ואז היא רשמה לי שלושה חודשים גלולות והציסטה התמוססה ונעלמה, והיא אמרה שאכן זה יכול לעזור אבל בלי הטיפול הכירורגי הציסטה תחזור. בכל זאת התעקשתי שאני רוצה גלולות ולא ניתוח, והיא רשמה לי גלולות והבעיה נפתרה, ואז האמנתי לה עוד פחות, וזה היה מזל, כי אחר כך היו לי מיומות והיא התחילה לדחוק בי ממש שאעבור את הטיפול הכירורגי בהרדמה כללית, כי אחרת יהיו לי שטפי דם איומים, ושאלתי מה הטיפול הכירורגי עושה, והיא לא ממש הצליחה להסביר לי, ואמרתי לה שלא נראה לי לעבור ניתוח בהרדמה כללית בלי שיש לי משהו באמת רציני ואז היא שאלה אותי בבוז: "מה הבעיה שלך עם הרדמה כללית?" ואז נזכרתי בוטרינר שניתח את הכלבה שלי וכששאלתי אותו לפני הניתוח אם יש סיכונים בניתוח הוא ענה לי: "וודאי שיש סיכונים בניתוח. אם רופא אומר לך שאין סיכונים, אז תתחילי לדאוג." אז הבנתי שזה המקרה שאני צריכה להתחיל לדאוג, מה גם שכדי להרגיע אותי כביכול הרופאה הסבירה לי שכדאי לי לבקש ניתוח במקום מסוים ששם היא בעצמה תבצע אותו, וזה ממש לא הרגיע אותי – לקחתי את המעטפה שהיא נתנה לי עם הפניה לניתוח, אני כבר לא זוכרת אם זרקתי אותה או סתם הנחתי אותה באיזשהו מקום, ויותר לא הלכתי לרופאה הזאת ובעצם המון שנים לא הלכתי בכלל לגיניקולוגים, שזה גם מה שאמי עשתה כשהיתה בערך באותו גיל והיו לה גם מיומות שיש לחלק גדול מהנשים ואמרו לה שהיא חייבת ניתוח. פשוט לא הלכנו לגיניקולוגים כשהם התחילו לשלוח אותנו לניתוחים בלתי מוסברים עם כל מיני הפחדות על כל מיני דברים נוראים שיקרו לנו אם לא נעשה כדבריהם, ואולי בזכות זה אמי הגיעה לגיל תשעים ואחת ואני עדיין חיה ולא קרו לי שום דברים נוראים למרות שעברו מאז המון שנים. האמת שלפני שנתיים הלכתי שוב לגיניקולוגית והיא שלחה אותי להמון בדיקות שלא כל הבודקים הבינו למה צריך אותן, למשל בדיקת צפיפות עצם שבכלל לא הייתי בקבוצת סיכון משום בחינה והרדיולוגית התפלאה ששלחו אותי לבדיקה הזאת, שהדבר היחיד שלמדתי ממנה היה שהתכווצתי למטר וחצי בערך שזה אולי גורם לכמה אנשים להתנשא עלי אבל לא מזיק בשום צורה לבריאות שלי. בכל אופן עשיתי המון בדיקות וגם אולטרסאונד רחם שגרם לרדיולוגית להגיד לי שאני חייבת לדבר עם הרופאה שלי כי יש לי הרבה בעיות, אבל כשבאתי לרופאה היא צחקה ואמרה שלו הייתי אשה צעירה שצריכה ללדת זה אולי היה מדאיג אבל בגילי למי אכפת אם יש לי צלקות ברחם. המיומות בכל אופן נעלמו מעצמן במשך השנים שבהן התרחקתי מגיניקולוגים. זמן קצר אחרי שהגיניקולוגית ההיא שרצתה לשלוח אותי לניתוח בהרדמה כללית נתנה לי את המעטפה שאני לא זוכרת מה עשיתי בה והפסקתי ללכת אליה לתמיד התברר לי שעמיתה לעבודה שגם טופלה אצלה נשלחה גם להליך הזה ועברה אותו. לא נגרמו לה נזקים בריאותיים למרבה המזל אבל היא סתם סבלה ואמרה שזה היה לגמרי מיותר, ומאד הצטערתי שלא ידעתי קודם ולא אמרתי לה שתתרחק מהרופאה הזאת ששלחה כנראה את כל המטופלות שלה לניתוחים מיותרים ואני מקוה שאף אחת לא ניזוקה ממנה בצורה קשה. אני מספרת את כל זה כי אנשים לא צריכים להאמין יותר מדי לרופאים, במיוחד כשמדובר בטיפולים מרחיקי לכת כמו ניתוחים, ותמיד צריך להיות חשדן ולבדוק ולקרוא וללמוד ורצוי מאד להתייעץ עם רופא המשפחה ועם עוד רופאים מומחים ולא לסמוך על רופא אחד שאולי הוא בכלל לא הגון ושולח לניתוחים מיותרים מנימוקים כספיים. ובמיוחד נשים צריכות להיזהר מכל מיני המלצות של רופאים לקחת הורמונים ולעבור ניתוחים בגלל תהליכים טבעיים של הזדקנות שהם מאד נפוצים ולא מסוכנים כמו הטיפולים המיותרים שהרופאים מציעים. זה קצת עצוב שאי אפשר לסמוך על רופאים אבל זאת המציאות ולאדם אין ברירה אלא להיות הרופא של עצמו ולהחליט מתי להקשיב לרופא, למשל כשיש בגוף דלקת קשה וצריך טיפול דחוף וחיוני. אני לא ממליצה חלילה להתנזר מרופאים, אלא להיות זהירים מאד ולערוך בירורים נוספים כשרופאים מציעים הליכים מרחיקי לכת כמו ניתוחים או טיפולים קשים, שתמיד כדאי לקבל חוות דעת מעוד רופאים. הרבה פעמים רופאים מצילים חיים אבל יש גם רופאים חסרי מצפון שמוכנים לסכן חיים, ולכן חשוב מאד להיות זהירים.        

כן לדווח לתקשורת

פרופ' רוני גמזו, מבכירי הרופאים בארצנו, מנכ"ל בית החולים איכילוב ולשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, מונה כעת לטפל בבתי האבות בארץ המתמודדים עם סכנת נגיף הקורונה שחלק נכבד מקרבנות הנגיף בארצנו נמנים על דייריהם, ובפרט אלה מהם שהיו חולים סיעודיים. הרבה אנשים שמחו על המינוי הזה בתקוה שהוא מצביע על כך שהממשלה תטפל כעת טוב יותר בסכנה הנשקפת לדיירי בתי האבות מהמחלה הזו שעלולה להיות מאד קטלנית עבור קשישים חולים. התחושה בציבור עד כה היתה שבתי האבות הוזנחו, שדייריהם ומטפליהם לא נבדקו לנוכחות נגיף הקורונה, ולא ננקטו הצעדים הדרושים כדי להגן על דייריהם שנמנים על קבוצת הסיכון הפגיעה ביותר לנגיף. כעת חשבו אנשים שפרופ' גמזו, שהוא רופא כה מנוסה ומנהלן רפואי מוערך, וגם בשונה מכמה מעמיתיו נחשב לאדם סימפטי, ישפר את המצב. אבל הדבר הראשון שפרופ' גמזו עשה בשיחתו עם מנהלי בתי האבות הוא להסתייג מפירסום בתקשורת של שמות בתי האבות הנגועים בנגיף הקורונה, וגם להסתייג מכך שמנהלי בתי האבות מדווחים לתקשורת על הקושי לקבל ממשרד הבריאות ציוד מיגון וסיוע ועל סירוב המשרד לערוך בתחומם בדיקות לדיירים ולצוות, דיווח שרק בזכותו ניאות המשרד לערוך בדיקות בבתי האבות ולמנות את פרופ' גמזו לאחראי על הטיפול בבתי האבות בנגיף. פרופ' גמזו אמר שאם יש בעיות שיפנו אליו ולא לתקשורת, כי רק ממנו יקבלו פיתרון.

אותי האמירות האלה הרגיזו. אפילו הרגיזו מאד, כי פרופ' גמזו מונה לטפל בבתי האבות רק בלחץ התקשורת שדיווחה לציבור על האחוז הגבוה של דיירי בתי האבות בקרב החולים והנפטרים מהנגיף ועל העדר הבדיקות, וכי למיטב הבנתי התפקיד של פרופ' גמזו הוא לדאוג שבתי האבות לא יוזנחו ויזכו להתייחסות הראויה ולעריכת הבדיקות הנדרשות בהם ולנקיטת כל הצעדים שיגנו על דייריהם בצורה הטובה ביותר מפני המחלה, ולא לשפר את התדמית של בתי האבות או של משרד הבריאות או של ראש הממשלה, ובוודאי שלא לזרוע איומים סמויים כלפי מנהלי בתי האבות שיתנהגו יפה ויסתירו את מצוקתם מהציבור אם ברצונם לזכות ביחס הראוי. אבל אולי אני בעצם טועה. אולי פרופ' גמזו מונה לא כדי שבתי האבות יקבלו טיפול טוב יותר ודייריהם ועובדיהם יחלו פחות וימותו פחות מנגיף הקורונה, אלא אולי הוא מונה קודם כל כדי שיפסיקו לדבר בתקשורת על מה שמכונה "מחדל בתי האבות" שהקפיץ את מספר הנפטרים מהמחלה בישראל שהוא בסך הכל לא גבוה וכולנו כמובן שמחים על כך מאד. אולי בעצם פרופ' גמזו מונה כדי להסתיר את עקב אכילס של משרד הבריאות וראש הממשלה שאיחרו מאד לאסור על תפילות בבתי כנסת ורחצה במקוואות שהקפיצו את מספר החולים מהנגיף, והתירו לייבא לארץ מתים מהמחלה לקבורה בישראל, שזאת בכלל שערוריה גם מבחינת הסכנה לתושבי ישראל וגם בשל המחסור הקשה במקומות קבורה בישראל ודאגו להקפיא את פעילות מערכת המשפט ללא כל הצדקה וכמובן לדחות את משפטו של ראש הממשלה שהיה אמור כבר להיפתח ונראה שהוא מהווה שיקול מרכזי בסדר העדיפויות של ראש הממשלה בכלל ובפרט בטיפולו המאד ריכוזי בסכנת נגיף הקורונה הרבה יותר מבריאות הציבור בכלל ומפגיעותם של דיירי בתי האבות מהנגיף בפרט. אולי פרופ' גמזו רק נועד להיות עלה תאנה לעדיפות הנמוכה של שמירת חיי הקשישים לעומת העדיפות הגבוהה של קידום האינטרסים הפוליטיים והמשפטיים של ראש הממשלה שנדמה כי מנהלי המשבר משרתים קודם כל אותם. פורסם למשל שמנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימנטוב החליט על דעתו להגביל הפגנות, שצריך להיות מאד תמים כדי להאמין שבר סימנטוב עשה זאת על דעתו ולא כדי למלא אחר חפצו של ראש הממשלה למנוע הפגנות ולמנוע ביקורת על תפקודו במשבר ובכלל. בכלל לא ברור מדוע מנכ"ל משרד הבריאות מתעסק בדוברות לציבור במקום להתמקד בניהול המשבר, למשל בטיפול בבתי האבות ובהגדלת מספר הבדיקות והשגת הציוד הדרוש למד"א ולבתי החולים ובתי האבות וכל מי שמתמודד עם הטיפול בנגיף. פורסם גם שהמשטרה מגבילה הפגנות על דעת עצמה ומטילה על המשתתפים בהן, גם כאשר הם עומדים במרחק שני מטר זה מזה ועוטים מסכות, קנס דרקוני של חמשת אלפים ₪ על התקהלות, וגם במקרה הזה קשה מאד להאמין שהמשטרה פועלת על דעת עצמה ולא ממלאת את חפצו של ראש הממשלה לדכא כל התנגדות וביקורת על הניצול שהוא מנצל את המגפה כדי לקדם את ענייניו הפוליטיים והמשפטיים שתמיד כרוכים אלו באלו ללא בושה וללא מעצורים. כשאנשים בתפקידים בכירים תוקפים את התקשורת ואת מי שמדווח לתקשורת ובתקשורת ואומרים כמה זה לא מועיל, שזה לא עסקם ולא תפקידם למנוע דיווח בתקשורת כל עוד הוא אמיתי ומשקף את המציאות, זה לא נשמע טוב ולא מריח טוב, וזה גורם לאנשים לתהות מה האינטרס מאחורי הדברים ועד כמה אפשר בכלל להאמין לבכירים שדורשים מאיתנו אמון וציות שפוגעים בזכויות הכי בסיסיות והכי מהותיות של אנשים ואוסרים עליהם לעבוד למחייתם ולהתפרנס ולקנות את הדרוש להם ולבקר את הוריהם ואפילו סתם ללכת ברחוב. עכשיו למשל כשמדברים על המצב החמור בעירי ירושלים ומטילים סגר על שכונות בעיר אני שואלת את עצמי אם באמת פועלים לטובת בריאות הציבור או אולי מכינים את הקרקע להסיר את ההגבלות בשאר המדינה ולהותיר אותן על כנן בירושלים, במיוחד להמשיך את הקפאת מערכת המשפט בירושלים כדי למנוע את פתיחת משפטו של ראש הממשלה בבית המשפט המחוזי בירושלים שנדחה למאי ושברור לי שראש הממשלה ינסה לדחות אותו שוב, ואם הוא יידחה שנית הדחייה כבר תהיה לשנה הבאה אחרי הפגרה וכנראה כבר אחרי החגים וככה הלאה והלאה עד שהפריץ או הכלב ימות ונתניהו ימציא תעלול חדש לדחות או לבטל את המשפט עד קץ הימים ואת כל זה הוא יעשה על כתפינו או על גופותינו או על גופותיהם של הקשישים מאיתנו והחולים. כי כשכל האווירה משדרת דיכוי וסתימת פיות וחתירה לשרת בראש וראשונה אינטרסים אישיים, קשה להאמין שהבכירים ובעלי הסמכויות פועלים למעננו האזרחים הפשוטים, וכדאי מאד שגם המורמים מעם יזכרו שאחרי הכל למרות רום מעמדם הם זקוקים לאמוננו, ולשם כך צריך לפעול בשקיפות ובהגינות שייעשו וגם ייראו.   

טבלאות הקורונה

כבר כמה שבועות שאני מכורה לטבלאות הקורונה: החולים, המונשמים, המתים. היום בהיתי במסך וראיתי את המספר 44 מתחלף ל-45 והצטמררתי, כי ידעתי שעכשיו מת עוד אדם. בינתיים לא מתו בישראל הרבה אנשים, אז עוד מתייחסים לכל אדם ואדם בשמו ובזהותו וזה יפה, וגם מוזר, כי בכל יום מתים הרבה אנשים בישראל, מאה אנשים ביום או יותר, אבל מדברים רק על אלה שמתו מקורונה, כדי לבדוק אם הצליחו לשטח את העקומה, כי בעצם לא מתעניינים במתים אלא בעקומה, כי אם העקומה לא תשתטח זה יכביד על מערכת הבריאות ואז יותר אנשים ימותו כי לא יוכלו לטפל בהם. זה הגיוני אבל כשאומרים את זה נדמה שמערכת הבריאות היא מישהי שצריך לשמור עליה למען עצמה, ולא למען החולים שהיא אמורה לשרת, וכאילו כולם צריכים להפסיק לחיות ולשמור על מערכת הבריאות. במקום שמערכת הבריאות תעזור לאנשים לחיות האנשים צריכים להקפיד לא להעמיס על מערכת הבריאות, שלא יוטל עליה עול כבד מדי, ובאמת האנשים משתדלים לא להעיק על מערכת הבריאות והרבה מהם מתים בבית בשקט וזה לא מעיק כי איש איננו סופר אותם. ומכיוון שאני חושבת על המתים מקורונה, אני חושבת על כל האנשים שמתים, שאולי היו צריכים כל יום להגיד מי מת היום ולספר עליו. נגיד שהיתה פינה כזאת בחדשות על מי שמת באותו יום שיגידו ממה הוא מת ומי הוא היה, אבל אז אולי לא היו שמים לב מי מת מקורונה כי בכל יום מתים בישראל בערך מאה אנשים מכל מיני סיבות. אני לא יודעת למה אני כל הזמן מסתכלת באתרי החדשות לראות כמה אנשים מתו ואני תמיד מתפללת שלא יהיו עוד ותמיד יש עוד כמה מתים. אולי מספר המתים מודד גם בשבילי משהו, אולי את היאוש וחוסר האונים. אני חושבת על כל האנשים שמתים כי הם נדבקו בבתי חולים במחלות אחרות. יש המון אנשים כאלה. ביומיים האחרונים דיברו על דני וחוליה אברהמי, שנדבקו בקורונה כי דני היה מאושפז בבית החולים וולפסון במחלקה שהיתה בה חולת קורונה ואחר כך סגרו את המחלקה, אבל הוא נדבק והדביק את אשתו חוליה שלא רצתה לחיות בלעדיו וביקשה שלא ינשימו אותה וגם היא מתה. אם דני אברהמי היה נדבק בבית החולים בסתם איזה חיידק ולא בקורונה ומת מזה, כמו שקורה להמון זקנים בבתי החולים הלא כל כך היגייניים שלנו, לא היו שמים לב לזה בכלל. וגם הזקנים בבתי אבות נדבקו במחלה יותר מאחרים כי במוסדות אנשים יותר נדבקים במחלות מאשר בבתים הפרטיים. אני לא מאמינה שהכל בעולם ישתנה אחרי משבר הקורונה, אבל אני כן מאמינה שפחות אנשים ילכו לבתי אבות ופחות אנשים ירצו לשוט באניות פאר. יהיו כמה דברים שכן ישתנו. אולי גם המטוסים יצטרכו להשתנות כדי שאנשים לא יפחדו להידבק במחלות בזמן הטיסה, ואני מאמינה שעוד הרבה זמן אנשים יפחדו ממחלות ומזיהומים. אבל האם מערכת הבריאות שלנו באמת תשתפר ותשתנה לטובה, האם ישקיעו בה יותר ויציידו אותה טוב יותר ויקפידו יותר על ההיגיינה וישמרו טוב יותר על החולים? אני לא יודעת, כי זה דורש לא רק שינוי בתודעה אלא גם הרבה כסף, וכשצריך להשקיע כסף, כולם הרבה פחות נדיבים. כבר השלמתי עם זה שאהיה בסדר לבד, ולא אוכל לחבק בפסח הזה את הנכדים שלי הקטנים, ואראה אותם רק בסקייפ. אני משתדלת להיות קצת שמחה, כי אי אפשר כל הזמן להיות עצובים. קניתי כל מה שצריך לסדר – מצות וקמח מצה וחזרת ויין, ונרים כוסית בסקייפ ונגיד השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, ונתפלל שבפסח הבא לא תהיה קורונה, ונוכל ללכת למחנה יהודה שכולם שם יהיו עצבניים לפני החג והשוק יהיה מלא בצעקות המוכרים ובהמולת הקונים ובריחות של פטרוזיליה ושמיר וריחן וכדורי פלאפל וקציצות ומאפים טריים ותחנות האוטובוסים יהיו מלאות אנשים שיחכו לאוטובוסים שתמיד מאחרים. אפילו לרחוב יפו אני מתגעגעת עכשיו, לחנויות הזולות, לחצאיות ולנעליים הזולות שתלויות בפתחי החנויות במחיר מציאה ומתחילות להתפרק אחרי כמה ימים. אני מחכה ליום שאשוטט שם שוב ואקנה לי חצאית זולה ונעלי סירה לימי האביב שממילא הוא קצר בארצנו כי מיד כשבורח החורף מגיע הקיץ והימים לוהטים. והכי אני מתגעגעת לחנויות הספרים ולדפדף בספרים החדשים ולקנות רק אחד כי הם מאד יקרים. מדהים כמה מהר מתרגלים למציאות ומדהים כמה עדיין מתגעגעים לימים הרגילים ולחיים הרגילים בלי לחשוב כל הזמן לא להידבק ובלי לקרוא טבלאות מחלה ובלי לפתוח את החדשות במספר המתים.    

הדרת נשים בפה רך

סיפור המופע שאורגן ובוטל לצורך גיוס תרומות לארגונו של הרב פירר בלא השתתפות נשים הזכיר  לי מדרש חכמים על עבודת הפרך של בני ישראל במצרים:

"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א', י"ג). רבי אלעזר אמר: "בפה רך". רבי שמואל בן נחמן אומר בפריכה. וכן עשו לכל אחד מישראל: כל מה שעשו הלבנים ביום ראשון שמו עליו לגזרה שיעשה כנגדן בכל יום ויום: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך."    

ואכן שעבוד ודיכוי מתחילים לא פעם "בפה רך". גברים שמדכאים את נשותיהם מתחילים את הדיכוי בהצהרות אהבה לוהטות, ומה, לא תוותרי על אישיותך וחלומותייך למען גבר שכל כך אוהב אותך ומסור לך? והמתנחלים, האם אינם מלאים אהבה ודאגה לפלשתינים, ומהם כבר הכיבוש וגזל האדמות לעומת האהבה הגדולה הזאת? והמעסיק הנצלן העושק את פועליו, האם לא תשבחוהו על כך שהוא מספק להם עבודה, ובלעדיו היו מובטלים? וכל הנצלנים למיניהם, הרי הם מנצלים בלי גבול רק מפני שהם כל כך מעריכים את מנוצליהם, וסומכים רק עליהם, והאם מי שהם כל כך מעריכים וסומכים עליו לא יקדיש את חייו למענם חינם אין כסף? כמה מדויקת האמירה הזו של רבי אלעזר ורבי שמואל על טבעם של משעבדים, מדכאים ומנצלים, שראשיתם טובלת תמיד בחביבות ונופת צופים, למען תיפול בשביים, אבל במהרה הופך הפה הרך לעבודה בפרך, שעוד בטרם תשבור את הגוף, תשבור את הנפש.

כזו היא חתירתם הבלתי נלאית של החרדים, ולא רק שלהם, לביזוין והדרתן של נשים מהמרחב הציבורי. הם אינם נלאים להסביר שרק לכבוד האשה הם דואגים, שכל כבודה פנימה (הפסוק המקורי בתהלים מ"ה י"ד מדבר על "כְּבוּדָּה", כלומר המטען שנשאה עמה ולא על כבודן האבוד של הנשים), ורק לשם כבודן של הנשים סותמים את פיהן, מונעים מהן ייצוג ומגרשים אותן מכל מקום שהנוכחות בו מעניקה כוח. די היה לראות את כנס הניצחון של ש"ס לאחר הצלחתם בבחירות: ים של גברים ונשים אין, או את חגיגות שמחת תורה שקרייני הטלויזיה כה התפייטו על מראיהן, שאשה לא נראתה בהן בנהרות העולצים והחוגגים, וזו היתה רק השתקפות של מניעת הייצוג מנשים בכנסת, שזו פגיעה חמורה מאין כמוה בדמוקרטיה, שמדינת ישראל משתפת עמה פעולה כאילו אין דבר נורמלי מזה במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, שרבנים ימנעו מנשים ייצוג בכנסת ויגבילו אותו לגברים בלבד, ולפיכך גם ימנעו מנשים ייצוג בממשלה, וכאילו לא די בכך, ישפילו וידכאו את הנשים הלוחמות בצה"ל, כדי לספק לחרדים שמואילים בטובם להתגייס, דבר שעבור שאר האוכלוסיה הוא חובה, מעט עונג של דיכוי נשים, שמאפשר להם לחוש בצבא ממש כמו בבית. וכעת גם האקדמיה משתפת פעולה עם דיכוי והדרת נשים ופגיעה חמורה במעמדן ובפרנסתן, כאשר היא מעודדת מסלולים נפרדים לחרדים שבהם מותר לגברים ללמד נשים, אך נשים מנועות מללמד בהם, כאילו לא די באפליה הקיימת של נשים באקדמיה, כפי שאמר לי פרופסור אחד: אבל יש לך בעל ושתי בנות לטפל בהם, וגם אם תסכמי את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה." הוא התכוון תרומה נאה למחקריו, שבהם עשה שימוש בעבודתי מבלי לציין זאת. כעת נדרשות הנשים באקדמיה לפחת עוד את מעמדן הפחות ממילא, כדי שלא לפגוע בצניעותם של החרדים, שצריך לעזור להם להשתלב, להשתלב כמובן בשוביניזם הישראלי מדכא הנשים כפי שהוא מתגלה בהנהגה של הליכוד וכחול לבן גם יחד: לא ארץ לנשים, ישראל.

ואם נחזור לפה הרך, הרי שני טיעונים עיקריים הועלו להדרת הנשים מהמופע לכבוד הרב פירר, שבאופן מוזר מעט הוגדר כמופע מחוה לזמר שלמה ארצי, אדם לא חרדי בעליל שאף לשיריו אין שמץ זיקה לטעמו המוסיקלי של המגזר החרדי. מראש תמהתי מה לרב חרדי ולשלמה ארצי, ומדוע לא יקיימו באחד מבתי הכנסת שבה ממילא הנשים דחוקות מאחורי מחיצה ובריח, מופע של נעימי זמירות חרדים, שפלסטרם על עיניהם, וחשש ממראה אשה מזמרת מצמרר את כל גופם? אלא שהכסף הגדול, זה שחפצו לגייס עבור ארגונו של הרב פירר, נמצא בתל-אביב, אצל הציבור החילוני והליברלי, זה שמותר ליטול את כספו אך אסור לכבד את ערכיו ונשותיו, צנועות וכבודות ככל שתהיינה, מכונות בפי החרדים "פרוצות", מה שמראה כמובן על המון כבוד לנשים. ומדוע לא לנצל את ההזדמנות שבה מבקשים את תרומתם של החילונים התל-אביבים לארגונו של הרב פירר, כדי לקדם עוד קצת את המסע לדיכוי והשפלת הנשים שמנהלים החרדים כדי לסכל את אימת הפמיניזם שמאיים על שלטון הגבר הבלעדי במגזרם? ואתם, קשי לב שכמותכם, אומר הפה הרך, האם לא יירך לבבכם לנוכח עזרתו של הרב פירר לכל הציבור, גברים ונשים, דתיים וחילוניים, שכולם מתדפקים על דלתותיו בצר להם, כשהם אנוסים להתמודד עם מחלות קשות ונוראות לנוכח מערכת הבריאות הקורסת של ישראל ומלבד הרב פירר אין להם מושיע? האם יירב מכם לוותר קצת לערכיו של הרב הצדיק ולסלק את הנשים מנגד עיניו?

ואכן הזמרת עלמה זוהר סיפרה כיצד סייע הרב לאמה החולה בניוון שרירים ולאחותה החולה בסרטן, וכמו קרובים רבים של חולים במחלות נוראות, היא חשה כלפיו הכרת תודה עצומה, שלא קשה להבין, ולמול החתירה להצלת חייהם של שכיבי מרע, הכעס על הדרת הנשים נראה לה קטנוני מאד, וזו בדיוק פעולתו של הפה הרך. את הדיכוי וההדרה דוחפים לנו אט אט, בעטיפות נאות של מעשי צדקה וחסד. אבל מופע גיוס הכספים כיוון לקהל חילוני והזמין זמרים חילוניים ועמד להתקיים באולם ציבורי ולהיות פתוח לכלל הציבור, וגם להוות תקדים, שאחריו יבואו מופעים רבים נוספים בהפרדה, שהרי מטרות קדושות ואנשים קדושים אינם חסרים בארצנו, ואם מותר להדיר נשים למען גיוס כספים להצלת חיים, יהיו אינספור הזדמנויות אחרות להדיר נשים למען מטרה דומה או זהה, ומה שנדרש לכאורה באופן חד פעמי יהפוך במהרה למעשה יום יום, כפי שכבר קורה במערכות חיים רבות באקדמיה ובצבא ועוד ועוד.

וזאת גם אם אין מתייחסים לכך שפעילותו של הרב פירר זכתה למשנה חשיבות משום כשליה הנוראים של מערכת הבריאות הציבורית, שמפריטה רבות מן הפעולות שהיתה אמורה לעשות למען החולים ומעבירה אותן לאגודות חסד פרטיות מסוג העמותה של הרב פירר. אזרחי ישראל משלמים לא מעט מסים שמופנים למטרות הזויות כמו עלותו המטורפת של מטוס ראש הממשלה, אבל בצר להם הממשלה מתנערת מהם. מדוע חולה שזקוק לטיפול או ניתוח מציל חיים בחו"ל שאין אפשרות לבצע בישראל נזקק לאגודות צדקה? האין די בביטוח הבריאות שמשלמים אזרחי ישראל כדי שקופות החולים או משרד הבריאות יסדירו ויממנו לחולים הנזקקים לכך טיפולים רפואיים בחו"ל? הרי יותר מהכל מעידה פעילותו של הרב פירר על הכשל הנורא במערכת הבריאות הישראלית, שגובה מאזרחי המדינה הרבה ומעניקה להם בתמורה מעט מאד – ונניח לרגע לניתוחים וטיפולים מורכבים בחו"ל, נסו לקבוע תור בקופת החולים שלכם לאורטופד או לרופאת נשים, כדי להבין עד כמה המצב גרוע ומסכן חיי אדם. אין פלא שאנשים רואים ברב פירר סוג של משיח בעת צרתם, ומוכנים לעשות למענו הכל, וגם לפגוע עוד קצת בנשים, מה שממילא מאד מקובל בתיאוקרטיה הישראלית שבה חל הדין הדתי בענייני אישות ונשים משועבדות לבעליהן עד שאלה יואילו לשחרר אותן משביין, בגיבוי מלא של המדינה המתיימרת להיות דמוקרטית ושוויונית.

ונשאלת השאלה: אם פני הרב פירר להצלת חייהם של כל מי שנזקקים, ועצם קיומו של ארגונו מאוים מביטול המופע, מדוע כל כך חשוב לו דוקא שלא תופענה נשים, כל כך חשוב לו שלא תופענה נשים שהוא מוכן לסכן את קיום מפעל חייו רק כדי למנוע מופע בהשתתפות זמרות? הרי אם המפעל כל כך חשוב, גם הרב יכול לוותר קצת, לא? או אולי המופע הוא רק תירוץ, והמטרה היא בעצם לקדם עוד קצת דיכוי והדרת נשים ולהרגיל את הציבור החילוני, תחילה בפה רך, רק למען הצלת חיי אדם שהיא כה חשובה, ואז למען מטרות מעורפלות ומפוקפקות בהרבה, לקבל את הדרת הנשים כתופעה מתקבלת על הדעת, מנהג יום יום?

ועוד נימוק היה לתומכי המופע והרב פירר: מדוע החילונים / הפמיניסטיות כה בלתי סובלנים? והרי הם תומכים בסובלנות. ועל כך נאמר לחרדים הכופים על כל ישראל להינשא ולהתגרש ולהיקבר אצלם על פי אמונתם ובניגוד לאמונת הרבים, שסובלנות איננה יכולה להתקיים מתוך פגיעה בעקרון היסוד של הסובלנות, שהוא עקרון השוויון של כל בני האדם, ואשה, כפי שאנו למדים מספר בראשית פרק א', אף היא קרויה אדם, שהרי זכר ונקבה בראם. במקום שאין בו שוויון ממילא אין בו סובלנות, כי סובלנות מעצם הגדרתה היא כלפי כל בני האדם, ולכן היא איננה יכולה להתקיים יחד עם הפרדה בין בני אדם, על פי מינם או על פי כל עקרון מפלה אחר. סובלנות ואפליה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

ועצם העובדה שדבר כזה בכלל אפשרי במדינתנו, שצריך בכלל להסביר למה דרישה שלא תופענה נשים היא דרישה בלתי נסבלת שאסור להסכים לה בשום תנאי ובשום אופן, זוהי בעצמה בושה, שמבהירה עד כמה אפליית הנשים מקובלת ונסבלת ואפילו מקודמת במדינת ישראל, ובדיוק משום כך אסור להתפשר ואסור להיכנע לנופת הצופים של הפה הרך, שבעקבותיו יבוא במהרה שוט האפליה.

מה עצבן אותי באיכילוב

בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.

אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.

ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.  

בעצב תלדי בנים

אתמול ראיתי את פרופ' רחל אליאור בתכניתו של דב אלבוים "בין השמשות" והרגשתי מוזר מאד. היא סיפרה על החווייה הקשה שהיתה לה בלידת בתה הבכורה בשנת 1977, ואמרה דברים מוזרים ולגמרי בלתי נכונים, שבשנות השבעים לא נתנו לנשים יולדות משככי כאבים בגלל המוסר היהודי-נוצרי שאומר "בעצב תלדי בנים". אני חושבת שחוקרת, גם אם היא חוקרת מיסטיקה יהודית ולא חוקרת ילודה, צריכה להקפיד על אמירת אמת ועל דיוק והבחנה בין עובדות לדיעות גם כשהיא מדברת על נושא כמו ילודה, שאיננו תחום המחקר שלה. אני ילדתי את בתי הבכורה בשנת 1978, רק שנה אחרי שרחל אליאור ילדה את בתה הבכורה, ולא היתה באותה שנה איזו מהפכה גדולה בשיטות הלידה, וקיבלתי בלידת בתי כמויות נדיבות ביותר של משכך הכאבים פטידין, וגם חברותי שילדו בסמיכות זמנים קיבלו את משכך הכאבים הזה, שהיה מקובל לתת ליולדות באותה עת. לא יכול להיות שחוקרת, גם אם איננה חוקרת ילודה אלא חוקרת מיסטיקה יהודית, תגיד דבר כל כך לא נכון, שבשנות השבעים לא נתנו ליולדות משככי כאבים בגלל שכתוב בתורה "בעצב תלדי בנים". ומכיוון שגם אני קראתי מעט ספרות בנושא ילודה שאיננו נושא מחקרי אך מסיבות מובנות הוא מעניין אותי מאד, ידוע לי שתמיד ניסו לשכך את כאבי הלידה בעזרת אמצעים ששימשו תמיד לשיכוך כאבים בחברות פחות מודרניות, כמו משקאות אלכוהוליים, מישרות צמחים ושיקויים עממיים שונים ומשונים. כמו סם הפטידין שאני קיבלתי בנדיבות בשתי הלידות שלי, גם כל האמצעים האחרים, כולל האפידורל שמקובל כיום וזוכה ליחסי ציבור נאים ולהרבה פחות דיון ענייני בתופעות הלוואי הפחות רצויות שלו, אינם מונעים לחלוטין את כאבי הלידה. נשים סובלות בלידה לא מפני שמונעים מהן משככי כאבים – האמת היא שלרוב דוקא מלעיטים אותן במשככי כאבים, מפני שאלה זמינים מאד בבתי החולים ומפני שרופאים, אחיות ומיילדות אינם נהנים במיוחד לטפל באשה צורחת ומתפתלת מכאבים, אבל כאבי הלידה הם עוצמתיים ואי אפשר לשכך אותם לגמרי וגם מאד בלתי רצוי לעשות כן, מפני שככל שמשתמשים במשככי כאבים יעילים יותר, והאפידורל הוא הדוגמה המובהקת לכך, כך מאיטים יותר את תהליך הלידה הטבעי. הלידה היא תהליך פעיל וגופה של היולדת דוחף את התינוק החוצה, ואם הוא רדום מדי הוא איננו יכול לדחוף את התינוק החוצה ביעילות הנדרשת, ועקב האטת תהליך הלידה, למשל עקב שימוש באפידורל, כבר התעוררה השאלה בקרב הרופאים המיילדים האם אין צורך לשנות את ההגדרות ולהמתין זמן רב יותר לפני שמחליטים שהלידה איננה מתקדמת כראוי ויש לבצע ניתוח קיסרי. ארגון הבריאות העולמי סובר שאחוז הניתוחים הקיסריים איננו צריך לעלות על עשרה אחוז מהלידות. בישראל הוא כמעט כפול מזה, כך שבהחלט אפשר לחשוש שמא שימוש במשככי כאבים חזקים פוגע בתהליך הלידה הטבעי וגורם לריבוי ניתוחים קיסריים שכרוכים ביותר סיבוכים ותהליך ההחלמה מהם איטי וקשה יותר מתהליך ההחלמה מלידה טבעית.

לידתי הראשונה, בבית החולים הדסה על הר הצופים, היתה לידת עכוז טבעית ותקינה, אבל ארוכה מאד, ומי שבילו איתי רוב הזמן בחדר הלידה היו נשים מיילדות ולא גברים, היתה גם רופאה מרדימה למקרה שיידרש ניתוח חירום והיתה גם הגיניקולוגית ד"ר רחל אדטו, שבדיעבד אני יודעת שאכן בזמנו לא היו גיניקולוגיות רבות כמוה. לא חשתי אובדן עשתונות כפי שרחל אליאור תיארה וגם לא השפלה או שבר נפשי. הייתי מאד גאה בעצמי ומאד מאושרת אחרי הלידה, מפני שההחלטה ללדת לידה טבעית למרות מצג העכוז היתה במידה רבה שלי, ואני ילדתי בשנת 1978, רק שנה אחרי רחל אליאור. בדיעבד, כשהתברר שהתינוקת היתה במשקל שלושה קילו ושש מאות גרם אמרה לי רחל אדטו שאילו ידעו מראש שהתינוקת בגודל כזה, היו מתעקשים לבצע ניתוח קיסרי. למזלי לא היו אז אמצעים לדעת וילדתי את בתי הבכורה ואת בתי הצעירה בלידות טבעיות, ובמהרה קמתי מהמיטה והסתובבתי, לא לפני שעברו כמה שעות טובות כדי להפיג את השפעת סם הפטידין, אחד הסמים האופיאטים, שקיבלתי כאמור בנדיבות, ובלי שום קשר לפסוק בעצב תלדי בנים. אני כן זוכרת רגע אחד שבו הרגשתי ששכחו שאני אדם אוטונומי. זה היה ממש לפני שהתינוקת יצאה, כאשר הרמתי את ראשי וראיתי כעשרים נשים, נדמה לי שאלה היו נשים, עומדות וצופות בי כמו בתיאטרון. התברר שגם הצוותים האחרים וגם כמה מיילדות ואחיות מתלמדות רצו לצפות במחזה הבלתי שכיח של לידת עכוז טבעית, ושכחו שאני אדם ולא חפץ, ורצוי לשאול גם אותי אם אני מסכימה שאנשים זרים שאינם נמצאים בחדר הלידה במסגרת תפקידם, יעמדו ויצפו בי יולדת. אני מקוה שדבר כזה לא היה קורה היום, אבל לא הייתי מאד מופתעת אילו שמעתי שגם היום מתייחסים לעתים ליולדות כאילו היו חפצים, ושוכחים שגופן הוא רכושן ושהן צריכות לתת את הסכמתן לנוכחותו של כל אדם בחדר הלידה, ואפילו אם הוא רופא, ושלפני כל מגע או פעולה בגוף היולדת צריך איש הצוות הרפואי להציג את עצמו ולבקש את הסכמת היולדת לטיפול בה.

כמובן אני מאמינה שלרחל אליאור היתה לידה קשה במיוחד, כי התינוקת שלה שקלה יותר מארבעה קילו, ומאד קשה ללדת תינוקת כל כך גדולה, ויכול להיות שבלידתה באמת היו רק גיניקולוגים גברים שהיו אז הרוב המכריע, אם כי קשה לי מאד להאמין שלא היתה נוכחת בלידה מיילדת אשה או אפילו כמה מיילדות. גם כיום רוב המיילדות בבתי החולים אם לא כולן הן נשים, ובכך הן ממשיכות מסורת עתיקה, כי דוקא בחברות המסורתיות היו הלידות עניינן של נשים, ותמיד היו מיילדות שהשכלתן הרפואית התבססה על התלמדות אצל מיילדות מנוסות. כמובן שלא היו ברשותן אמצעי הרפואה המודרנית, אבל בהרבה מקרים הן עשו עבודה בכלל לא רעה בסיוע להבאת ילדים לעולם, ורבות מהן הכינו בעצמן שיקויים לשיכוך כאבים על פי ידע עממי שרכשו מקודמותיהן, ולא סתם קראו באנגלית למיילדת "אשה חכמה".

רחל אליאור אמרה שלידה היא משבר והמלה משבר פירושה לידה, אבל אינני בטוחה שזה נכון, כי המלך חזקיהו אמר לנביא ישעיהו (ישעיהו ל"ז, ג) שבאו בנים עד משבר וכוח אין ללידה. המשפט הזה הידהד כל העת בראשי כששכבתי מותשת בחדר הלידה לאחר כמעט יומיים של צירים, וכל הזמן חשבתי לעצמי איך גבר יכול היה לומר משפט כל כך מדויק, באו בנים עד משבר וכוח ללידה אין. אינני יודעת מה בדיוק משמעות המלה משבר כאן. כנראה הרגע שבו התינוק כבר בתעלת הלידה וצריך רק לדחוף אותו החוצה, ויציאת התינוק לאוויר העולם זו הלידה. ואז אמרה לי המיילדת שכבר רואים את התינוקת, ולמשמע הדברים האלה התמלא גופי כוח ובמהרה יצאה בתי לאוויר העולם אדומה ויפה ושלווה להפליא, פעתה קלות ונראתה אדישה למדי למהומה שהתחוללה סביבה, ואני ראיתי אותה ומיד נרדמתי מאפיסת כוחות, אבל הרגשתי גיבורה, ותמיד כשאני חושבת על הרגע הזה שבו בקעו בנותי מתעלת הלידה אני מרגישה גיבורה. לכל אשה יש חוויות לידה משלה, ומה שחשים סובייקטיבית הוא אינדיווידואלי ואיננו נתון לוויכוח, אבל כשמדברים על רפואת היולדות בשנות השבעים יש גם עובדות, ובעובדות צריך לדייק. בשנות השבעים נתנו ליולדות הרבה משככי כאבים. הפטידין נחשב אז לסם בטוח עם מעט השפעות לוואי, אבל מאז התגלו תופעות לוואי שליליות שלו והשימוש בו פחת. מאוחר יותר הופיע האפידורל כסם גואל מכאבי הלידה, אבל בשנות התשעים התוודעתי למקרה של אשה ששכבה בחדר יחד עם מכרה שלי שנפגעה קשה בפיצוץ אוטובוס. אותה אשה שהיתה כבר אם לכמה ילדים קיבלה זריקת אפידורל שגרמה לה לשיתוק בפלג גופה התחתון והפכה אותה לנכה קשה מאד לצמיתות. שמעתי גם על מקרי מות בגלל אפידורל. אני מקוה שמשנות התשעים ועד היום נצבר ידע רפואי והשימוש באפידורל הפך בטוח יותר, אבל צריך לזכור תמיד שהשימוש במשככי כאבים, שיש הרואים בו את אחת הרעות החולות והמגפות הקשות של העולם המודרני, דוקא זה המערבי והמתקדם, איננו נטול סיבוכים ואיננו עניין של מה בכך. ללדת זה כואב, אבל כמו שאמרה לי המיילדת בלידת בתי השנייה כשראתה את פרצופי הצוהל למראה התינוקת היפה: כבר שכחת? כן, אמרתי לה. אין כמו פרצופו הזעיר של תינוק המתבונן בך לראשונה כדי להשכיח במהרה את כל יסורי הלידה, ולהביא מזור לפצעים.

מיה איידן על הילה אלרואי

סרטה של כתבת חדשות עשר מיה איידן "הקרנת בכורה", המתעד את התמודדותה של עמיתתה וחברתה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ עשר, עם סרטן השד שבו לקתה, הוא סרט מרתק ולא אופטימי, שמראה שאין דבר כזה סרטן קטן, או סרטן קל. גידול סרטני בגוף ניתן במקרה הטוב לסילוק, אבל גם במקרה הטוב הזה סכנת שובה של המחלה מרחפת כל העת מעל ראשם של החולים, והם כבר לא ישובו לעולמם של האנשים הבריאים, אלה שמפחדים פחד מות מהמחלה הזו ומתפללים שלא לחלות בה, והחולה עצמו מגלם עבורם לעתים את המחלה, כך שאינם יכולים לשאת עוד את קרבתו. בן זוגה של הילה אלרואי לפני מחלתה, שגם אהבה וגם סמכה עליו, עוזב אותה לאחר הניתוח, כשעדיין מצפות לה הקרנות וטיפולים, והפרידה הזו שוברת אותה יותר מגילוי המחלה, כאילו נטישת בן הזוג ולא האבחנה הרפואית היא זו ששיקפה לה את מצבה יותר מכל. למזלה היא איננה זקוקה לכימותרפיה, ואיננה נאלצת להתמודד עם המראה שהפך מזוהה עם חולי סרטן: הראש הקירח מנשירת השיער שגורמת הכימותרפיה. לאורך כל הסרט שערה השחור והארוך מתנפנף על כתפיה, וכשהיא מגיעה להקרנות היא אכן נראית ככוכבת המגיעה להופעת הבכורה שלה. מוזר שאין בה פחד מההקרנות, למרות שהיא סובלת מתופעות הלוואי שלהן. הסרט נמנע מלהראות צלקות, כוויות, הקאות, סבל. הוא מראה את הילה אלרואי במיטבה, גם כשהיא מגיעה להקרנות, בשיער גולש ומגבת ורודה, כאילו הגיעה למכון טיפוח. העובדה הזו בהחלט מקלה על הצופים, ומשאירה את הסרט בתחום האינטלקטואלי: הילה אלרואי מספרת על סבלה, ופחות מראה אותו. הסרט הוא שלה כמו של מיה איידן: כשהיא נוסעת להולנד לשוחח עם הרופא שאחראי על בדיקת רקמת הגידול שלה, כדי להעריך את מידת מסוכנותו של הגידול, נדמה למשך דקות ארוכות שמדובר בכתבה של הילה אלרואי על טיפול חדשני בסרטן, ורק אז היא חושפת לרגע את המצוקה הנפשית והאימה שתוקפת אותה למחשבה שהסרטן עלול להתגלות כגרוע יותר משחשבו, שהיא עלולה להידרש לטיפול כימותרפי, מה שלא קורה, אבל מומלץ לה לעבור טיפול אנטי הורמונלי שמקטין את הסיכוי לשובה של המחלה, והיא איננה עומדת בכך, וגם איננה מפסיקה לעשן, למרות שאולי העישון הוא הסיבה למחלתה, והוא עלול גם להביא לחזרת המחלה ולמותה. כמו רוב האנשים שמתמכרים להתנהגויות מסוכנות, גם הילה אלרואי משכנעת את עצמה שאפשר למות מכל דבר, שבמקרה הפרטי אין חשיבות לסטטיסטיקה, שאם תפסיק לעשן לא תהיה היא עצמה. הרגע שבו אמרה שכתבת בריאות מעשנת זו התרסה היה בשבילי רגע מקומם: כתבת בריאות שמעשנת זה טמטום, לא התרסה, ובעצם היא עוסקת ברפואה, לא בבריאות, שזה דבר מאד שונה מרפואה. הילה אלרואי, אולי דוקא מפני שהיא יודעת ומבינה כמו הרופאים, היא חולה מהסוג הגרוע ביותר, כזו שאיננה מוכנה בשום אופן לשנות הרגלים, וכשצופים בסרט נדמה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא להשתנות, ושלפיכך היא משלימה עם המחשבה על חזרת המחלה ועל מות אפשרי, כי אם תפסיק לעשן זו לא אהיה אני, כך היא אומרת, כמו שלא אוותר על ההומור השחור. אבל עישון איננו תכונת אופי, רק התמכרות, והמחלה משנה אנשים, גם אם נדמה להם שהם נשארים אותו הדבר. בעצם החיים משנים אותנו כל הזמן, ההזדקנות משנה אותנו, האנשים מסביבנו משנים אותנו, ההתמודדויות שאנו עוברים בחיים משנות אותנו. מה כל כך נורא בזה שאנחנו כל הזמן משתנים, שאיננו נשארים כל חיינו כפי שהיינו? גם הילה אלרואי כבר איננה אותו אדם. קודם היא פחדה לחלות ולמות, וקיוותה שלה זה לא יקרה, למרות שציפתה שזה כן יקרה, וידעה מיד שיש לה גידול סרטני, ועכשיו היא יודעת שהיא בסכנה גדולה שהמחלה תשוב ואולי תביא למותה, והיא משלימה עם הסיכון המאד מוחשי לחלות שוב ולמות, כדי לא לשנות שום דבר בחיים, וזה כבר שינוי גדול מאד, להפוך מאדם שמקוה לא לחלות, לאדם שאיננו עושה דבר כדי למנוע מהמחלה לחזור, למרות שהוא יודע שאורח חייו מגדיל מאד את סיכוייו שהמחלה תחזור ותביא למותו. וזה השינוי שמחלת הסרטן, בעצם כל מחלה קשה, כופה עלינו, להיות מישהו אחר מכפי שהיינו. הדבר הכי קשה להשלים איתו כשאנחנו חולים, היא העובדה שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, כבר איננו האדם שהיינו, וגם אם נצליח לסלק את המחלה, לא נוכל לבטל את השינוי שחוללה בנו. המחלות מזכירות לנו כמה מעט שליטה יש לנו בחיים, ושגם האישיות שלנו איננה רק תוצאה של בחירה חופשית, אלא גם פרי של מה שאינו בשליטתנו.    

נגד החיידקים הצלחנו פחות

השבוע צפיתי בחדשות בעיקר בכאן, שאני אוהבת לצפות בהן גם בגלל שאין פרסומות, אבל יותר בגלל סדרת הכתבות של קטי דור שפחדתי לראות ובכל זאת רציתי לראות, על הזיהומים בבתי החולים שמדביקים חולים בריאים בחיידקים עמידים והורגים אותם. בישראל בתי החולים הרבה יותר מזוהמים מאשר באירופה ובארצות-הברית, והרבה יותר חולים סובלים מזיהומים ונדבקים בחיידקים עמידים שאין להם טיפול והם גורמים לפחות בחצי מהמקרים למות החולים, מה שאומר שבתי החולים שצריכים להציל אנשים ולרפא אותם בהרבה יותר מדי מקרים הורגים אותם. אני יודעת שזאת לא תופעה חדשה, כי עוד כשהייתי נערה היה לאבי חבר שהיה רופא מנתח בבית החולים רמב"ם בחיפה, שעלה לישראל אחרי שכבר עבד שנים כמנתח באנגליה, והוא התלונן בפני אבי על מצב ההיגיינה ברמב"ם שגרם לחולה לזיהום שדרש ניתוח נוסף, והוא אמר שבאנגליה זה לא היה כך. זה היה אם אינני טועה בתחילת שנות השבעים, ומאז המצב לא השתפר אלא רק הדרדר, כי האוכלוסיה בישראל גדלה פי כמה וכמות המיטות ובתי החולים לא גדלה בהתאם, כי בריאות ורווחת האזרח נמצאים בישראל בתחתית סולם העדיפויות, וזה מתבטא בתקציבים הנמוכים שהמדינה משקיעה בבריאות ורווחה ובעניין המועט שהממשלה מגלה בנושא. הגישה הזאת משתלבת כמובן בגישה הכללית שהתחילו בה עוד ממשלות העבודה והיא נמשכה ביתר שאת בממשלות הימין, לשים את הדגש ולהפנות את התקציבים לביטחון ולא לבריאות ורווחה, ובמקום להגדיל את ההוצאות לבריאות ורווחה להקטין אותן, על ידי מיעוט תקנים לרופאים ואחיות והפיכת רוב האחיות, כמו רבות מהמורות והעובדות הסוציאליות, לעובדות קבלן, שזה משתלב גם במגמה לדרדר את מעמדן של נשים משכילות בשירות הציבורי ולדרדר את מעמד הנשים בכלל, כדי לשחוק את הישגי הפמיניזם שהם לצנינים בעיני חלק גדול מהממסד. קטי דור דיברה עם הרבה רופאים ומנהלי מחלקות שמומחים לנושא הזיהומים והמחלות הזיהומיות, וכולם היו תמימי דעים שאפשר היה למנוע הרבה מהזיהומים לולא הצפיפות הנוראה בבתי החולים, שגורמת לכך שחולים קשים עם מחלות זיהומיות מסוכנות שוכבים במסדרון ליד חולים בריאים שעלולים להידבק מהם, ולא בחדר בידוד כפי שצריך להיות, כי לא רק שאין מספיק חדרי בידוד, אלא אין בכלל מספיק חדרים למאושפזים והרבה פעמים הם שוכבים במסדרונות, וגם לא מקפידים להשליך מיד לפח ציוד רפואי כמו חלוקים או תחבושות שבאו במגע עם החולה וצריך להקפיד להשליך אותם כדי שלא יבואו חלילה במגע עם חולה אחר וידביקו אותו, וצריך לזכור שאנשים חולים הם מראש בעלי מערכת חיסונית חלשה ופגיעים הרבה יותר לזיהומים מסוכנים, וגם אחראי על אחים ואחיות דיבר על העומס הנורא על האחיות שגורם להזנחה של ההקפדה על היגיינה, שלא מקפידים לרחוץ ידיים ולחטא את המיטות לפני שמאכלסים אותן במאושפזים חדשים, שזו שערוריה. הכתבות האלה מאד דכדכו אותי, אבל עוד יותר דכדכה אותי המחשבה שאין הרבה סיכוי שהממשלה תתעניין בזה וגם אין הרבה סיכוי שזה יהפוך לנושא מוביל בדיון הציבורי, למרות שכולנו מגיעים מדי פעם שלא בטובתנו לבתי חולים, והנושא הזה הוא בנפשנו, פשוטו כמשמעו, אבל הוא נושא שמאד לא נעים לחשוב עליו, ועוד פחות נעים לראות תמונות שממחישות אותו, והוא לא משהו שרוצים לחשוב עליו אלא יותר רוצים להדחיק אותו, והוא גורם רק לתחושה של בושה ופחד, ולא לשום תחושת גאוה כמו למשל השמדת הכור הגרעיני בסוריה שהיום, מסיבות שאין לי מושג מה הן, התירו לפרסם אותה, וכל העיתונים וכלי התקשורת מלאים בדיווחים וסיפורים ויש כזה צליל לא נעים של יוהרה, להבדיל מגאוה שאפשר להבין, אבל כל כך קל לגלוש מגאוה ליוהרה, אז ממש אין סיכוי שיתעסקו גם בזיהומים המיותרים בבתי החולים שנובעים מצפיפות ועומס שנובעים מהזנחה ממושכת רבת שנים ומאדישות שלטונית של מי שמראש מקבלים טיפול אח"ם ואין להם ממש מושג מה עוברים אנשים פשוטים וגם לא ממש אכפת להם, כי מה שהכי מאפיין את המדינה שלנו אלה הפערים העצומים והבלתי נתפסים בין אלה שלמעלה ואלה שלמטה, בין אלה שיש להם ואלה שאין להם, ואין המחשה יותר טובה למצב שלנו מזה שסיפור מלפני אחת עשרה שנה על השמדת כור גרעיני הרבה יותר מעסיק מזה שבכל יום אנשים מתים בבתי חולים מות מיותר בגלל ההזנחה והצפיפות ומחסור באחיות ורופאים ובציוד רפואי ובמיוחד מחסור במיטות ובחדרים. ובערב נשמע בכל הערוצים את אהוד אולמרט הנאלח מתפאר בהשמדת הכור הגרעיני בסוריה, מהלל את עצמו ומשמיץ את כל השאר, כאילו אין מדובר בראש ממשלה שהביא עלינו שתי מלחמות מיותרות לגמרי בלבנון ובעזה שנוהלו בהפקרות ובאכזריות וגרמו למות אנשים ללא צורך ולא שינו שום דבר, כי בישראל תמיד שואלים מנין יהא כסף לחינוך, לבריאות, לרווחה, מנין יהא כסף לרופאים ואחיות ותרופות וציוד רפואי ובתי חולים, אבל אף פעם לא שואלים מנין יהא כסף לעוד מלחמה ועוד מלחמה, כאילו המלחמות אינן עולות מיליארדים ומכלות את כל משאבינו ודמנו, ולמרבה הצער קשה להאמין שבקרוב זה ישתנה.

שרית מגן / ילד משלך

זה הספר הכי חשוב שקראתי בשנים האחרונות, ולא רק שקראתי אותו בנשימה עצורה, אלא שהוא מהדהד בתוכי הרבה צעקות שהחנקתי, כי מי אני שאדבר. הרי הייתי בת מזל, הריתי וילדתי בקלות, בגיל 22 נהייתי אמא, בגיל 25 ילדתי שוב, יכולתי להמשיך ללדת, לא הרגשתי שיש לי זכות להגיד לנשים אחרות שילדים זה שמחה כשהם באים בשמחה, לא כשהם באים ביסורים שכאלה, לא כשהאם מסכנת את בריאותה וחייה בתקוה ללדת אותם, לא בכל מחיר. לא בכל מחיר.

כי קודם כל צריך לשמור על בריאותן וחייהן של הנשים. כי אשה היא אדם ולא כלי, לא מדגרה ולא אינקובטור. וכן, אני פמיניסטית, כינוי שמרואיינת אחת בספר מטיחה כשם גנאי: הפמיניסטיות האלה שמדברות נגד פונדקאות. לדעתה אין בזה שום ניצול. אני לצערי חושבת שאין ניצול גדול וקשה מזה, גם אם הוא יעניק אושר רב לאנשים אחרים, שאולי הם מצדם מסכנים ושבורים באין להם ילדים.

אין בעולם צדק. יש נשים שאינן יכולות ללדת. לחלקן אפשר לעזור, לחלקן לא. וגם כשאפשר לעזור, אי אפשר להתעלם מהמחיר. ואינני מדברת על המחיר הכלכלי. אני מדברת על סבל נורא וסיכון חיים. על הב לי בנים, ואם לא, מתה אנוכי.

כי הכל מתחיל במחשבה שהאשה בזכות עצמה איננה שוה, שרק לידת ילדים הופכת את חייה לראויים, ולכן מוצדק לסכן את חייה כדי ללדת אותם.

אבל לא, בשום אופן לא מוצדק. ולפני שהחברה תשתנה, כי חברות משתנות מאד לאט, אם בכלל, לפני שהיחס לנשים ישתנה, אם זה יקרה אי פעם, נשים חייבות להאמין בעצמן, שחייהן שווים בזכות עצמם, בזכות עצמן, ואסור להן לסכן את חייהן, אפילו לא למען לידת ילד.

כל כך הרבה נשים אינן מאמינות שחייהן שווים ובעלי-ערך בזכות עצמם.

*

חברתי שאכנה אותה כאן בשם דינה, למדה בחו"ל ונישאה שם, חיה שם כמה שנים עם בעלה ללא פרי בטן, ואז התגרשה ממנו ושבה ארצה. היא רצתה להכיר בן זוג יהודי, ולא ממש הצליחה, ואז הדהימה אותי כשאמרה שאם אין לה בעל, לפחות שיהיה לה ילד, כי היא מרגישה שלא מעריכים אותה, ואם יהיה לה ילד, היחס אליה ישתנה.

אני הייתי גרושה עם שתי בנות, וחשבתי שהיא הוזה. אמרתי לה שלא יולדים ילד כדי לפתור בעיות, כי ילד יוצר בעיות חדשות. היא כעסה עלי, והתחילה בטיפולים.

ערב אחד התקשרה, סיפרה שיש לה כאבי תופת, שהבטן נפוחה מזריקות ההורמונים, שמצבה בכי רע.

אמרתי לה שהיא חייבת להפסיק להזריק את ההורמונים, שהיא מסכנת את חייה, ואסור לה לסכן את חייה, כי קודם כל, עם ילד או בלי ילד, קודם כל היא חייבת לשמור על בריאותה.

היא כעסה עלי והפסיקה לדבר איתי. התקשרה רק חודשים אחרי שנולד לה בן. בשנותיו הראשונות, כמו הרבה פעוטות, היה חולה הרבה, ואולי יותר מאחרים. היה לה מאד קשה. היא רצתה לבוא לגור איתי, אך לא הסכמתי. בסופו של דבר היא עברה לגור עם אביה ואחותה. מאז היא חיה בשביל הילד. הוא גדל להיות נער בריא, יפה וחכם, והיא רווה ממנו רוב נחת. בדרך אגב סיפרה לי שעברה עוד טיפולים ולא יצא מכך שום דבר. לפי חשבוני כשעברה את הטיפולים הנוספים כבר היתה הרבה מעבר לגיל ארבעים. היא לא סיפרה ואני לא שאלתי פרטים מעבר לכך. עכשיו כשקראתי את ספרה של שרית מגן חשבתי שלא זו בלבד שעם ההיסטוריה הרפואית של דינה, עם האופן שבו הגיבה להורמונים בטיפולים שהביאו למרבה המזל ללידת בנה, אסור היה לרופאים לסכן אותה בטיפולים נוספים, לסכן שוב את בריאותה וחייה בגירוי יתר של השחלות, שעלול לגרום לא רק לכאבים נוראים אלא אפילו למות, והיא הורה יחיד לבנה. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שהרופאים שטיפלו בה ידעו את מה ששרית מגן מספרת בספרה, שסיכוייה של דינה להרות שוב בגילה היו אפסיים, פחות מאחוז. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שסיכנו את חייה לחינם. והיא עברה את כל הסבל הזה באמונה שיהיה לה ילד נוסף, אבל הם, הרופאים, ידעו היטב שלא יהיה לה ילד נוסף, ושהפגיעה בבריאותה עלולה להיות בלתי הפיכה.

כשדינה סיפרה לי, כבדרך אגב, שעברה טיפולים נוספים ולא יצא מזה כלום, כבר לא אמרתי דבר. שתקתי כאילו אוזני התחרשה.

*

היום כבר יש לא מעט נשים גיניקולוגיות, אבל לפחות בספרה של שרית מגן נדמה שהגיניקולוגים, לפחות אלה שעוסקים בטיפולי פוריות ובהפריות מבחנה, כולם גברים. הם כולם גברים, והמטופלות כולן נשים. נשים פגועות, נשים נואשות, נשים שמוכנות לכל, נשים שמתחננות לקבל עוד ועוד טיפולים חסרי סיכוי, גם אם תשלמנה מכיסן הון תועפות, והן אכן משלמות הון תועפות, לרופאים שהופכים מיליונרים מנשים שלעולם לעולם לעולם לא תוכלנה להביא לעולם ילד בריא וחי, אבל הן מנסות ומנסות ומנסות. לפעמים זה נגמר בכריתת רחם, או בסרטן או במות. זה פחות מטריד את הרופאים. מה שכן מטריד אותם, הנושא לדיון וויכוח, הוא שהטיפולים חסרי התוחלת בנשים מבוגרות או פגועות מכדי להרות ולשאת את ההריון עד ללידת ילד בריא, מורידות את ממוצע ההצלחות שלהם, שנמדדות באחוזי לידת ילדים בריאים. באחוזי ההצלחה ישראל היא בין המפגרות בארצות המערב, מה שמובן מאליו אם מראש מעניקים טיפולים מרובים חסרי תוחלת לנשים מבוגרות או פגועות מדי. אם קיוינו שסבלן המיותר של המוני נשים, והנזקים הבריאותיים והנפשיים הנוראים שנגרמים להן, יניעו את הרופאים למחשבה שנייה על התרנגולת שמטילה להם ביצי זהב אבל לא מולידה ילדים, הרי לא. אבל ירידת אחוזי ההצלחה בטיפולים האינסופיים בישראל בכל זאת פוגעת ביוקרתם, וזה מעורר בכמה מהם מחשבה שנייה. לא הרבה יותר ממחשבה.

*

את האשה שאכנה כאן גלית היכרתי מאז ילדותה ואהבתי מאד. היא היתה חכמה, עדינה ומופנמת, הקדישה את חייה לאמנות, ולא התחתנה. אחרי גיל ארבעים והרבה טיפולים הביאה לעולם ילדה והיתה מאושרת מאד. אמרו לה שיש לילדה פגם בלב, אבל לא אמרו לה שהפגם מסכן את חייה. עוד בטרם מלאו לה שנה לקתה הילדה בדום לב ומתה. אולי מכוונה טובה אמרה לה הרופאה שתתחיל מיד שוב בטיפולי הפריה. למרבה המזל היא לא קיבלה את ההצעה. בגיל שבו היתה אז הסיכוי להרות הוא פחות מאחוז. כדי לנחם אותה אמרו לה שהיא גיבורה, והיא אמרה שהיא לא גיבורה. אף אחד לא היה גיבור. הוריה היו שבורים. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם. לא יכולתי להפסיק לחשוב שאולי דום הלב של הילדה היה קשור בכך שהיתה ילדת מבחנה.

עכשיו אני יודעת שסביר מאד שכן. מספרה של שרית מגן למדתי שלתינוקות מהפריית מבחנה סיכוי גבוה במובהק לסבול ממומים בלב וגם ממומים קשים אחרים. זה היה פחות חמור לו השתמשו בהפריית מבחנה רק במקרים שבהם אין ברירה אחרת, למשל במקרים שבהם חצוצרת הרחם סתומה ומונעת מעבר ביציות מהשחלה לרחם.

אבל בישראל הפריות מבחנה מוצעות גם לנשים שרוצות להרות ללא בן זוג, לרווקות, ללסביות. האם מסבירים להן שבכך שבחרו לוותר על הריון טבעי, הן מעלות במידה משמעותית את הסיכון ללידת ילד בעל מום, כולל מומים קשים, מסכני חיים? האם הן יודעות שבגלל שבחרו בהפריה חוץ-גופית העלו את סיכוייהן להיות אמהות שכולות?

כנראה שלא. ביום חמישי, כשאני מסיימת לקרוא את הספר, אני קוראת בעיתון "הארץ" כתבה של עידו אפרתי שכותרתה: "שיא במספר טיפולי ההפריה החוץ-גופית בישראל: עלייה של 45% בתוך שנתיים". כותרת המישנה: "לפי הנתונים שפורסמו אתמול, ב-2016 בוצעו יותר מ-37 אלף טיפולים, אף שסיכויי הצלחתן נמוכים יותר, כשליש מהמטופלות בנות יותר מארבעים". לפני שנתיים המליצה האגודה הישראלית לחקר הפוריות לרופאים להימנע מביצוע טיפולי פוריות כשהסיכוי להיכנס להריון שיסתיים בלידה הוא פחות מאחוז, שכן אלה טיפולי סרק שנוטעים תקוות שוא אצל הזוגות הכמהים לילדים.

לפי הכותרת לא נראה שההמלצה נשאה פרי.

שרית מגן, ילד משלך, מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל, כנרת זמורה ביתן, 

 2017

שרית מגן באתר סלונה

ראיון בישראל היום