אליס מונרו וההתעללות המינית בבתה

 

אליס מונרו היא אחת הסופרות האהובות עלי ביותר, וכתבתי כאן לא פעם על ספריה וסיפוריה. כשבתה אנדריאה סקינר סיפרה שבעלה השני של מונרו עשה בה מעשים מגונים מאז שהיתה בת תשע, שהיא סיפרה על כך לאמה כשהיתה בת עשרים, ושאמה לא גילתה כלפיה חמלה והעדיפה להישאר עם בעלה ולהגן עליו מאשר להתחשב ברגשותיה של בתה, הצטערתי, אבל לא הופתעתי. כפי שאיריס לעאל מציינת נכונה במאמר שהקדישה לפרשה במוסף "הארץ" האחרון (27.9.24), כל מי שקרא נכוחה את סיפוריה של מונרו – ואני קראתי את כל ארבעה-עשר הכרכים המקוריים של כתביה – יכול היה להבין שבחייה של מונרו נוכח אופל עמוק ומאיים, שאיננו מדובר. כמו גיבורת אחד מסיפוריה שנכנסת לדירת שכניה ומגלה ששניהם נורו למוות, אבל לרוגזם ותמיהתם של קרוביה וכל סובביה ממשיכה בחיי היומיום השגרתיים שלה כאילו לא אירע דבר.

מה שהניע אותי תחילה לכתוב היתה אחת התגובות לגילוי שאמרה: "עוד דמות מוסרית הוכתמה". רציתי לכתוב שמונרו מעולם לא היתה דמות מוסרית, ומעולם לא הציגה את עצמה כדמות מוסרית. ההיפך מכך. היא ראתה בעצמה בת גרועה, רעיה בוגדנית ואם גרועה. אפשר גם להצמיד את המלה "בוגדנית" לכל תפקידיה המשפחתיים. היא גדלה בעוני בחוות שועלי הכסף של אביה ליד עיירה קטנטנה באונטריו, וכבר בהיותה נערה ציפו ממנה לטפל באמה החולה בטרשת נפוצה, והיא העדיפה להימלט לבית סבתה בעיירה, שם יכלה להיות פשוט ילדה. באוניברסיטה הכירה את בעלה הראשון, בן למשפחה אמידה מקולומביה הבריטית, בקצה השני של קנדה, ועם נישואיה עברה עמו לקולומביה הבריטית, מרחק רב מאמה החולה, וחשה, כנראה לא בלי צדק, שנמלטה מהטיפול באמה החולה. באחד מסיפוריה היא מעמתת בין שתי אחיות, שהאחת נשארה עם הוריה וטיפלה בהם, והאחרת עזבה למקום מרוחק, וכשהיא חוזרת לביקור אחותה מטיחה בה האשמות על התנכרותה להורים. המוטיב של הבת שעזבה את אמה החולה חוזר ברבים מסיפוריה של מונרו, כמו בסיפורה של ג'ולייט, שלימים בתה מנתקת איתה כל קשר. אלמודובר העביר את הסיפור לספרד ויצר עליו סרט קיטשי ונעדר כל הבנה לסיפוריה של מונרו, שהם סיפורים נוצריים מאד, נצרות פרסביטריאנית של דטרמיניזם אכזרי של חטא ועונש, שאינו מותיר לאדם כל סיכוי להיאבק בגורלו.

מונרו הודתה שבגדה בבעלה, כמו רבות מדמויותיה, שנואפות בקלילות ובטבעיות, ועם גירושיה קיבל בעלה את המשמורת על שלוש בנותיהם. היא שבה לאונטריו והוא זה שגידל אותן. הן נהגו לבקר אותה בחופשות הקיץ שלהן, אבל היא לא גידלה אותן, וככל הנראה הסידור הזה לא היה מנוגד לרצונה להתמסר לכתיבה, מלבד העובדה שלאחר גירושיה לא יכלה לכלכל את הבנות בעצמה.

מונרו שמחה להינשא מחדש ולחיות עם בעלה השני, לכן עצמה את עיניה לנוכח מעשיו. רוב הילדות שסבלו מהתעללות מינית מצד אביהן, הביולוגי או החורג, סבלו גם מהתעלמות מצד האם. התעללות מינית בילדות מתרחשת כאשר האם או שני ההורים מתנכרים לבת. כמו כל התעללות, גם התעללות מינית מתחילה בניכור מצד ההורים. לאליס מונרו מעולם לא היה קשר חם או רציף עם בנותיה. הן היו אורחות לחופשה. לפעמים התקשתה להיפרד מהן, לפעמים הצטערה שאיננה מגדלת אותן, אבל תמיד העדיפה להתמסר לכתיבה מאשר לתפקד כאם, והיתה הראשונה להודות בכך. יחד עם זאת חשבה שהחיים אינם הוגנים כלפי נשים, ושהציפיה מהן להיות כל חייהן מטפלות – בהוריהן, בבעליהן, בילדיהן – היא ציפיה מדכאת ולא הוגנת.

אין לי עניין להגן על אליס מונרו. אם מישהו מרגיש שאינו מסוגל לקרוא אותה יותר, זו זכותו. לי עצמי אין יחס עקבי ליוצרים שחייהם אינם מוסריים, וגם לא לאנשים בכלל שחייהם אינם מוסריים. זה תלוי ברגשותי כלפיהם, או כלפי יצירתם, ואני חושבת שלכל אדם או קורא יש זכות לבחור כרצונו לקרוא את הסופרים שהוא מעוניין בהם. מבחינה זו אין הבדל בין יוצרים לבין אנשים אחרים. יש לי חברים שחטאו ונותרו חבריי, ויש כאלה שלא הייתי מסוגלת להמשיך להיות חברתם. זה עניין לכל אדם להחליט על פי טעמו. קריאה שדורשת מאנשים להחרים יוצרים מסיבות כאלה או אחרות כמדיניות, איננה נראית לי ראויה. יש סיבות רבות לקרוא יצירות ספרות, וקריאה איננה מחייבת ואיננה יוצרת בהכרח הזדהות עם היצירה או עם הסופר.

מה שהפריע לי במאמרה של לעאל היא טענתה שהסופר והאדם אינם אחד. הסופר והאדם הם בהחלט אחד, ואין הבדל בין תפיסתו של סופר את עצמו לתפיסתו של כל אדם את עצמו. רבים הם האנשים שתופסים את עצמם אחרת לגמרי מכפי שהינם במציאות או מכפי שאחרים רואים אותם. זה טבע האדם שרוצה לקשוט את עצמו, ואין לכך כל קשר לכתיבת ספרות.

סופרים שונאים שקוראים ופרשנים מחברים את סיפוריהם לביוגרפיה שלהם, מהסיבה הפשוטה שהקוראים והפרשנים אינם יודעים מה באמת חשב הסופר, ולכן הם נוטים לייחס את כוונותיהם של הסופרים לפרט כזה או אחר שידוע להם על הסופר, ובכך הם לרוב טועים, וזה די מעצבן. מישהי למשל היתה משוכנעת שקראתי לבלוג שלי "ענת פרי בזכות עצמה", בגלל שהתגרשתי. אבל התגרשתי יותר מעשרים שנה קודם לכן, ולבלוג קראתי "ענת פרי בזכות עצמה" מפני שקודם ניהלתי בלוגים בפלטפורמות של אנשים פרטיים שהתייחסו אליי כאילו הם עושים לי טובה, וכשהתוודעתי לגוגלבלוגר הבנתי שממש לא עשו לי טובה ושהבלוג שלי קיים בזכותי ולא בזכותם, וזה מה שרציתי לבטא בבחירת השם לבלוג. חוץ מזה, גם כשהייתי נשואה לא חשבתי שאני קיימת בזכות בעלי, ממש לא. לא ממש התרגזתי על האשה הזאת, שבסך הכל דיברה איתי בטלפון, אבל נדמה לי שההבנה השגויה שלה מדגימה יפה כיצד אנשים משתמשים בפרט אישי שידוע להם על הסופר כדי לייחס לדבריו משמעות שלא התכוון אליה כלל, וזה דבר די מעצבן, במיוחד כשזה נעשה בנחרצות בלתי מתפשרת ולא בלי התנשאות. גם האמירה של איריס לעאל שכעת תפרש אחרת סיפורים של מונרו לפי המידע החדש מעצבנת. ההתעללות המינית של בעלה השני בבתה מפתה לפרש סיפורים כמתייחסים אליה, אבל ככל אדם שנוטה להדחיק את מה שאיננו רוצה להכיר בו, כפי שמונרו נהגה כל חייה, ספק אם התייחסה בסיפוריה להתעללות המינית של בעלה השני בבתה כפי שאנו אנוסים לחשוב על כך היום כשאנו קוראים בסיפוריה, על האופל הכבד הרוחש בהם. כל קורא כידוע כותב מחדש את הספרים שהוא קורא על פי ניסיון חייו שלו, אבל רצוי שיהיה מודע לכך שהבנתו שלו איננה משקפת בהכרח נכונה את כוונתו של הסופר.

 

המופע של דיצה אור

 

לפני שנים הציע הסופר יותם ראובני להקים להומוסקסואלים מדינת סדום. זו היתה דרכו להתריס התרסה כפולה, גם כנגד יחס החברה להומוסקסואלים וגם כנגד ההתברגנות וההתמסדות של ההומוסקסואלים עצמם, שוויתרו על הפוטנציאל המרדני של נטייתם והעדיפו לממש את האידיאל ההטרוסקסואלי של זוג נשוי עם שני ילדים (שנרכשו מפונדקאית). לאחרונה נזכרתי בדבריו המרים, כאשר נדמה שמדינת סדום כבר הוקמה והיא חופפת את ארץ המתנחלים. מאז מעצרם וחקירתם של אנשי מילואים שחשודים בפשעי התעללות בעצירים פלשתינים, נדמה שמעשי סדום בכפייה בפלשתינים הפכו למשאת נפשם של המתנחלים, ואין גבול לזעמם על כך שהדבר אסור בחוק ואף גורר העמדה לדין. כמה וכמה מופעים מפורשים בנושא כבר נצפו בטלויזיה, בלט במיוחד זה של עיתונאי "ישראל היום" יהודה שלזינגר. בדרך מרומזת יותר נקטה המתנחלת דיצה אור, שהופיעה בתכניתם של יאיר שרקי ואברי גלעד על תקן אמו של החטוף אבינתן אור וחברת פורום "תקוה" הפועל נגד שחרור חטופים בעסקה – השם "תקוה" ניתן לו כמובן בלשון סגי נהור, מאחר שתפקידו לייאש את משפחות החטופים הכמהות ונאבקות לשחרורם, כפי ששמו של פורום דומה, "פורום גבורה", ניתן לו מאחר שהוא פועל להארכת המלחמה, עקב פחדם של נתניהו וחסידיו מאובדן השלטון. ובכן דיצה אור וחבריה לפורום היאוש ולפורום הפחדנות הוזמנו לנתניהו כדי לקבל את מסריו למען הכשלת העסקה לשחרור חטופים שהנשיא ביידן וממשלו מבקשים לקדם. במקרה זה פועל ביידן גם בברכתו של הנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ, שאף הוא הביע במלים מפורשות את רצונו בסיום המלחמה ואת דאגתו לחטופים שמתים בשבי חמאס, ביניהם גם אזרחים אמריקנים. האמריקנים חרדים מאד לא רק מהמשך המלחמה בעזה, אלא מהידרדרות של האיזור כולו למלחמה אזורית מסוכנת, שעלולות להיות לה השפעות קשות על המצב בכל העולם. נתניהו איננו מעז להתעמת בגלוי עם החזית האמריקנית תמימת הדעים בצורך לסיים את המלחמה, ולכן הוא מזמין אנשים מסוגה של דיצה אור, כדי שיסייעו לו להכפיש את הפועלים למימוש עסקה ולהבאיש את ריחם בקרב הציבור, מבלי שהוא עצמו יקבל אחריות למסרים ששתל בפיהם, ובהנחה שמעמדם כהורים שכולים או כהורי חטופים יקל עליהם להשמיע את מסריו המרושעים והזדוניים. דיצה אור הציעה איפוא בשידור למסור לסינוואר תמורת החטופים את בנו של שר הביטחון גלנט, בנו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, בנו של ראש השב"כ רונן בר ובנו של האלוף ניצן אלון מצוות המשא ומתן לשחרור החטופים, ארבעתם אנשים שתומכים במימוש עסקה לשחרור החטופים הכרוכה בהכרח בסיום המלחמה, ולכן מסומנים כאויביו של נתניהו המבקש להמשיך את המלחמה עד למועד הבחירות הבאות, כאסטרטגיה להישארותו בשלטון. אבל דיצה אור לא הסתפקה בכך. היא צירפה לארבעת האישים הפועלים למימוש עסקת שחרור חטופים, שבניהם צריכים לדבריה להימסר לחמאס חלף החטופים, גם את הפרקליטה הצבאית הראשית, שלדברי דיצה אור "שכחה באיזה צד היא". דיצה אור לא פירשה מדוע לדעתה שכחה הפצ"רית באיזה צד היא, אבל לאחר כמה מופעי סדומיות של חבריה המתנחלים, אין ספק שכעסם שלה ושל חבריה על הפצ"רית נובע ממעצרם וחקירתם לקראת העמדתם לדין של המתעללים בעציר הפלשתיני, שכן כמו חבריה, גם דיצה אור הפכה לתושבת סדום המתנחלית, ולנציגתה של הסדומיות הגאה, ובלבד שקרבנותיה הם פלשתינים כמובן, ולצד פועלה בשירות נתניהו לסיכול עסקה להשבת חטופים, היא איננה שוכחת לקדם את מסריה של מדינת סדום המתנחלית, שהרי לא כולם זוכים לקבל במה נצפית בערוץ 12, ואסור להחמיץ שום מסר חשוב, כמובן לנאץ את הפועלים למען שחרור החטופים והצלת חייהם, למורת רוחו של נתניהו, אבל גם לקידום הסדומיות, שלצד הפקרת החטופים וההתעללות במשפחותיהם נמצאת על ראש שמחתם.

ואכן דיצה אור נראתה שמחה ומדושנת עונג, רחוק מאד מהתיאורים הסלחניים שתיארוה חברי הפאנל כ"אם לחטוף שמדברת מדם לבה". מדבריה לא נשמעה לא הדאגה של ניבה ונקרט, אמו של עומר החטוף, לא שברון-הלב של ד"ר איילת לוי, אמה של התצפיתנית החטופה נעמה, לא הצער והאימה של שרון קוניו, ששוחררה עם בנותיה הפעוטות משבי חמאס וחרדה לבעלה דוד שנותר בשבי הנורא, לא העלבון והעצב של עדינה משה שבעלה נרצח והיא נחטפה ושוחררה מהשבי, ומאז נאלצת להתמודד עם רשעות הביביסטים המקללים אותה ועם היגון על חבריה לקיבוץ המופקר ניר עוז, ששהו עמה בשבי ושבו בארונות, ולא הייאוש השקט של תמי מצגר ששוחררה מהשבי בעסקה כשבעלה נשאר חי מאחור, והשבוע קיבלה את גופתו בארון. שום דבר מהצער והייסורים שחרותים על פני משפחות החטופים כבר למעלה מעשרה חודשים לא ניכרו בפניה. היא היתה מרוצה מעצמה עד בלי די. בקריקטורה שפירסם הבוקר עמוס בידרמן ב"הארץ" נראה בנימין נתניהו מביע אף הוא את שביעות רצונו מ"מתווה דיצה". אינני יודעת מה באמת חושב בנימין נתניהו, שאיש לא החמיץ את העובדה שדיצה אור פעלה כשופר שלו להכשלת העסקה ולהפקרת החטופים לצורך המשך המלחמה ושמירת כסאו, ואיש לא החמיץ את העובדה שזו היתה הופעה מבחילה.

 

ברחוב עזה הדיקטטורה חוגגת

 

שלשום תשומת לב התקשורת הופנתה לנווה-אטיב, שהוסב לשלושה ימים לנווה-רודן, כפי שכתבו המוחים על קיר, והמאבטחים ברחוב עזה בירושלים, שעסקו במה שמוגדר, כפי שהסביר לי פעם אחד מהם, כ"אבטחת הבית", להבדיל מאבטחת נתניהו, קצת השתעממו, וחיפשו מישהו להתעלל בו, למען השעשוע, וגם מצאו מישהו, תושב השכונה, אדם לא צעיר, שישב על ספסל ליד הגינה שמול הבית המאובטח וקרא עיתון. השעה היתה אחרי חצות, אבל בחום של אוגוסט לא כולם ממהרים לעלות על משכבם. גם אני ירדתי עם הכלב לגינה רק סמוך לחצות, וישבתי על ספסל בגינה, וראיתי איך המאבטחים נטפלים לאיש שאינני יודעת את שמו אבל אני מכירה אותו מהשכונה, אפילו דיברתי איתו כמה פעמים כשנפגשנו בFeelbox-, החנות הגדולה שסמוכה לביתי, שאפשר גם לשתות שם כוס קפה בלילה, כי היא פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, ותמיד יש בה קונים. שמעתי את האיש אומר להם מה אתם רוצים ממני, לא עשיתי כלום, אבל הם דרשו תעודת זהות, ולא היתה לו תעודת זהות, הוא רק ירד במכנסים קצרים וכפכפים לנשום קצת אוויר בחוץ, ולא התכונן לפגישה עם קלגסי נתניהו. אני למזלי תמיד מסתובבת עם הארנק ועם כל התעודות והכרטיסים שלי, תעודת זהות ותעודת אזרח ותיק וחוץ מזה אני נמוכה וזקנה וכפופה ובקושי הולכת, אז זה כנראה הציל אותי בינתיים מהתעללות. כמובן הייתי צריכה כמה פעמים להציג את תעודת הזהות כדי להיכנס הביתה כשחסמו לנו את הרחוב, מה שקורה לעתים קרובות, לא בהכרח בקשר להפגנות, לעתים קרובות בלי שום סיבה נראית לעין, ואז האוטובוסים אינם עוברים ברחוב עזה ואין לנו תחבורה ציבורית ובכלל כל התנועה בעיר מופרעת, וברחוב בנימין מטודלה הסמוך אוטובוסים נאלצים להסתובב בקושי רב ולשוב על עקבותיהם, כי רחובות עזה ובנימין מטודלה חסומים, ואי אפשר לעבור ואין מה לעשות. פעם חזרתי מהשוק ובאמצע הדרך הנהג אמר שהוא לא נכנס לרחוב עזה והוא ירד מרחוב בצלאל לעמק המצלבה, וירדתי בעמק המצלבה והיו לי סלים מאד כבדים ועליתי לאט לאט הביתה ובכל פעם ישבתי לנוח על ספסל ולקח לי כמעט שעה להגיע הביתה. האיש על הספסל צעק – עכשיו הוא כבר צעק, שיתנו לו ללכת הביתה, שהוא רק רוצה ללכת הביתה, והוא צעק שהוא רוצה לרדת מהארץ כי אי אפשר יותר לחיות פה, מה שלגמרי נכון, וברחוב עזה מורגש במיוחד. המאבטחים הכריחו אותו לעמוד ואזקו את ידיו מאחורי הגב, והאיש אמר למה אתם עושים לי את זה, אני לא עשיתי כלום, והם אמרו לו אתה השתוללת וקיללת אותנו. אני לא יודעת אם הוא קילל אותם כי לא שמעתי כל מה שנאמר, אבל אני יודעת בוודאות שהוא לא השתולל אלא עמד בשקט והניח להם לאזוק את ידיו בלי שום סיבה, רק כדי להתעלל בו. פעמיים ניגשתי אליהם ואמרתי להם שאני מכירה אותו מהשכונה והוא לא פוגע בזבוב ושאלתי מה אתם רוצים ממנו, והמאבטח קרץ לי מין קריצות מוזרות והיפנה את הראש לסמן לי ללכת משם. הם לא רצו להקשיב לי והם לא רצו לשמוע שהאיש שהם נטפלו אליו לא עשה כלום כי הם באו להתעלל והם יותר מדי נהנו להתעלל והיה להם מאד קל להמציא תירוצים להמשיך להתעלל שהוא כביכול השתולל וקילל אותם, שאני יכולה להעיד בוודאות שהוא לא השתולל אלא רק ישב על הספסל והתחנן שיתנו לו ללכת הביתה. הלכתי עם הכלב ל-Feelbox וקניתי כמה דברים וחזרתי לגינה, ובינתיים התברר שהם הזעיקו מישהו בכיר יותר שיגבה את ההתעללות באיש שקרא עיתון על הספסל. שכחתי לציין שהוא קרא עיתון על הספסל בגינה שמול הבית של נתניהו ברחוב עזה, ובממלכת נתניהו זה כנראה פשע מאד גדול. אמרתי להם שוב שאני מכירה אותו מהשכונה ואני גרה בשכונה ארבעים שנה והוא לא עשה כלום והבכיר יותר שהצטרף לשני המתעללים הראשונים אמר לי: "גברת, אנחנו באמצע אירוע בטחוני". אמרתי לו שהם לא באמצע אירוע בטחוני אלא באמצע אירוע התעללות בתושב רחביה, והאיש על הספסל אמר לי בקול תחנונים "תעזרי לי", ולא ידעתי איך לעזור לו, רק אמרתי לו ששמי ענת פרי אם הוא יצטרך עדות שהוא לא עשה כלום וסתם נטפלו אליו והבכיר אמר לי: "גברת, אני משתדל להשאיר אותך מחוץ לאירוע", כדי שאני אפחד שיעצרו ויאזקו גם אותי ואולי גם את הכלב, כי גם הוא רבץ באמצע הלילה בגינה שמול הבית של נתניהו ואפילו השתין שם, שאם לקרוא עיתון על ספסל זה סכנה לבטחון ישראל אז להשתין בגינה שמול הבית של נתניהו זה בוודאי שקול לפיגוע קטלני. חשבתי אולי אני אזעיק עורך-דין שיעזור אבל לא ידעתי את מי והיה כבר אחת בלילה וזה לא זמן שנעים לדפוק בדלתות של אנשים שכבר ישנים, אז עליתי הביתה והתקשרתי לעוטף עצורים, שזו התארגנות של עורכי-דין לעזור לעצורים בהפגנות המחאה נגד הדיקטטורה של נתניהו, שברחוב עזה היא לא סכנה עתידית אלא מציאות מאד מוחשית, אבל לא ידעתי לתת פרטים על האיש שלא הצלחתי לקלוט את שמו ולא ידעתי מה קורה ברחוב כי כבר עליתי הביתה והדירה שלי פונה לצד השני, ועורכת הדין שענתה לי אמרה שאם יעצרו אותו ויביאו אותו לתחנה יהיו חייבים לאפשר לו להזמין עורך-דין, ואמרתי לה שנראה לי שהוא בכלל לא יודע מה הזכויות שלו ואיך להתנהל, כי הוא בן אדם שבחיים לא פגע בזבוב, והוא לא מיומן במעצרים כמו מתנחלים שרוצחים פלשתינים ומשתחררים הביתה בטענה של הגנה עצמית אחרי שהם העלימו את כל הראיות וגם קיבלו משר המשטרה צל"ש. הוא רק איש שגר ברחביה וירד בליל קיץ חם לקרוא עיתון על ספסל בגינה, ושכח ששכונת רחביה השקטה היא עכשיו המבצר של נתניהו ובית הכלא של כל שכניו, וכולנו פושעים מסוכנים לביטחון עד שיוכח אחרת, כולנו חייבים בכל רגע ורגע להוכיח את חפותנו, כי בעצם הימצאותנו בקרבת הבית של נתניהו אנחנו הופכים אוטומטית לסיכון בטחוני, וכולנו אסירים בטחוניים פוטנציאלים וכל עוד נתניהו בסביבה אנחנו במאסר בלי שום סיכוי להשתחרר. כשדיברתי עם עורכת הדין מעוטף עצורים התחלתי לבכות ואמרתי לה שבנווה-אטיב הם סבלו שלושה ימים והשתגעו ואנחנו בגיהנום כבר שבעה חודשים, ולגמרי חסרי אונים. היה כבר שתיים בלילה ולא הייתי מסוגלת ללכת לישון, רק בכיתי. בסוף כבר כאב לי כל כך הראש שכבר לא יכולתי לשבת אז הלכתי למיטה ונרדמתי. בבוקר סיפרתי לבת שלי שגם היא עורכת-דין על מה שקרה והיא אמרה שחבל שאין לי מצלמה. אין לי טלפון נייד ולא יכולתי להתקשר למישהו מהגינה ולא יכולתי לצלם ולהקליט את מה שראיתי בעיני. גם באתר של עוטף עצורים כתוב שכדאי לתעד הכל, ולא יכולתי לצלם ולהקליט, רק להקשיב ולראות ולזכור ולכתוב וזו העדות שלי, וכמו שאמרה כבוד השופטת בדימוס עדנה ארבל, גם עדות היא ראיה, אבל אם לא מסתפקים בכך, אולי תבואו בעצמכם לרחוב עזה ותצלמו מה שאתם יכולים, את המחסומים והגדרות, את המאבטחים והחיילים והשוטרים, את המשאית עם המנוף ואת רכבי ראש הממשלה שחונים בשטח מגודר שהם הפקיעו לעצמם על המדרכה ליד ביתי, את האנשים ברחוב שחיים בתוך הכלא ונתונים להתעמרות של קלגסי נתניהו שברוח אדונם מתעללים להנאתם בתושבי השכונה ואז ממציאים תירוצים שתקפו אותם וקיללו אותם גם אם זה לא קרה. אולי מישהן יחשוב גם עלינו וינסה להגן גם על התושבים ברחוב עזה שאיתרע מזלם לחיות במוקד הדיקטטורה של נתניהו, שנהיו אסירים בביתם.

עמוס עוז - הגרסה הרשמית

 

סרטו של יאיר קידר על עמוס עוז "החלון הרביעי", ששודר ביום רביעי שעבר בערוץ כאן 11, הוא סרט מעניין, והוא גם סרט נבזי. בראיון למוסף גלריה בערב שמחת תורה (27 בספטמבר), אמר יוצר הסרט יאיר קידר, שספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה", שבו סיפרה על ההתעללות שעברה מידי אביה, וכיצד רדף אותה כל חייה, החריב לו את הסרט, והוא יצר אותו מחדש, אבל ברור מהסרט עצמו שאין זו האמת. טוב היה עושה יאיר קידר לו השאיר את סרטו כפי שיצר אותו בתחילה, בתוספת כתובית שהסרט נעשה לפני פרסום ספרה של גליה עוז, ולכן איננו מתייחס אליו. זה היה הוגן יותר מאשר להתייחס כביכול ליחסיה של גליה עוז עם אביה מבלי לראיין אותה ומבלי לראיין אף לא אחד מחבריה שהיו עדים בעל כורחם להתעללותו של אביה בה, ולהביא בסרט בעצם אך ורק את גרסתו של עמוס עוז עצמו למערכת יחסים זו, כביכול מפי "הביוגרפית האובייקטיבית" נורית גרץ, שאיננה כלל אובייקטיבית אלא מדובבת את גרסתו של עמוס עוז לסיפור ואיננה נותנת לא ביטוי ולא אפשרות תגובה לגליה עוז לאופן הנבזי שבו מציגה נורית גרץ את ההתעללות בגליה, כ"טרגדיה כפולה", כששוב ושוב משודרים דבריו של עוז עצמו: "אינני מבין, אינני מבין, הכיתי אותה רק פעמיים, פעם שפכתי עליה קפה מרוב זעם". והרי זו גרסתו הקלאסית של הפוגע: מה כבר עשיתי? מה רוצים ממני? אין דבר מרושע יותר מאשר להציג את כאבו של קורבן התעללות כדבר בלתי מובן. הרי הצגה כזו מערערת על אמינותו של הקורבן שסיפר את סיפורו, וגליה עוז מתארת בדיוק כיצד הורים מתעללים אינם מתעללים בקורבנם רק בילדות, כפי שמקובל בטעות לחשוב, אלא רודפים אותו כל חייו, מסיתים נגדו כל מודע ומכר, ותוך היפוך תפקידים אופייני שבו הם מציגים את עצמם כקורבן ואת קורבנם כמי שרודף אותם, מגייסים את כל קרוביהם ומודעיהם כנגד הקורבן, וזאת ללא הפוגה וללא הרף, לאורך כל חייהם וגם לאחר מותם, כפי שקרה במקרה של עמוס עוז שגייס את נורית גרץ לרדוף את גליה גם לאחר מותו. רבים תקפו את גליה שהוציאה את ספרה לאחר מות אביה ולא בחייו, אבל האמת היא שאביה הוא שדאג להכפיש אותה לאחר מותו באמצעות נורית גרץ, וגליה רק הגיבה למסע ההכפשה המתוחכם הזה, שבאמצעותו המשיך וממשיך אביה לרדוף אותה מן הקבר בעזרת נורית גרץ שנקראה על ידו לתפקיד זה וקיבלה אותו עליה ברצון ובהתחסדות המאוסה האופיינית למשתפי פעולה עם מתעללים: "זו טרגדיה כפולה", שבה יוצרים שוויון והקבלה בין המתעלל לבין הקורבן, כאילו הכל עניין של נקודת מבט ואין שום אמת עובדתית בעניין.

כבר כתבתי כאן בהרחבה על ההתייחסויות המרושעות לספרה של גליה עוז ועל ההתייחסות לאמה ואחיה כאל עדים אובייקטיבים, בעוד שהינם שותפים גמורים להתעללות. גליה דוקא מתארת אותם בספרה בחמלה: היא מתארת את אמה כמי שספגה אף היא מכות מאביה, כקורבן נוסף של התקפי הזעם שלו, והיא נמנעת מלספר שאחותה היתה עדה למכות שאביה הפליא בה ולא אמרה דבר, למרות שהיתה כבר בת אחת עשרה, מספיק חכמה ומספיק אהובה כדי להגן על אחותה הקטנה ולא לעמוד ולהביט כיצד היא מוכה באכזריות. פניה היא זו שהעידה על עצמה שהיתה נוכחת בסצנה ולא התערבה לטובת אחותה.

יאיר קידר מעיד על כך ש"המשפחה" דרשה ממנו שלא לדבר עם גליה, וסרטו איפוא איננו סרט עצמאי של יוצר אלא סרט מטעם המשפחה, סוג של "עמוס עוז – הגרסה הרשמית". אם שינה את סרטו בעקבות ספרה של גליה, הרי עשה זאת גם כדי לצאת ידי חובה וגם כדי לעוות את משמעותו האמיתית של ספרה של גליה, שאיננו מתאר "טרגדיה כפולה" אלא אב מתעלל, שמכה את בתו, מתנכר לה, מגרש אותה מביתו לבית הילדים – היא מוצאת מקלט בבית סבתה הרחומה – שופך עליה קנקן קפה לעיני בן כתתה משום שהפריעה לו במנוחת הצהרים – לא רק אכזריות חסרת פשר אלא גם השפלה נוראה. אבל החבר לא רואיין לסרט וגם לא גליה. מדוע? מפני שיאיר קידר, שהיה קשר רב שנים בין משפחתו למשפחת עוז, מדברר את הגרסה הרשמית של המשפחה: עמוס עוז אדם שוחר טוב וחטאיו הם קלים ונסלחים, ואם גליה עוז טוענת שהתעלל בה כל חייו זה מפני שהיא מנותקת מהמציאות. אין נבזות גדולה מזו כלפי קורבן התעללות מאשר הגישה הכביכול מכילה, שכולה התעלמות והתנכרות: "אינני מבין, אינני מבין" יצור תמים שכמותו. אדם שמימיו לא אמר מלה בלתי מתוכננת ומחושבת, פתאם איננו מבין.

והרי לא בהתקפי הזעם מדובר אלא במכלול החיים והיחסים, שתמיד כללו גם מרכיב של השפלה ציבורית, של הלבנת פנים ברבים. כפי שמציינת גליה עוז בספרה, ההתעללות תמיד נעשתה לעיני לפחות צופה אחד נוסף מלבדה, אם לא לעיני צופים רבים. הילית ישורון ציינה בזמנו בראיון למוסף "גלריה" דוקא את "הברכה" שכתב עמוס עוז לגליה ולבני מחזורה, כתיבה שלא נעשתה בהתקף זעם, אלא דוקא בניחותא, ולכן רשעותה המחושבת דוקרת כל כך את העין. וכך כתב עוז לבתו כברכת בת-

מצוה: "לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות... (סופסוף, לנו לא היתה ברירה אחרת - אבל הם סבלו בהתנדבות!)"

רחמנות על עמוס עוז שכל כך סבל מבתו גליה. ובאמת לא היה צורך שימשיך לסבול. כל מה שרצתה גליה בבגרותה הוא שיניח לה לנפשה. אבל מתעללים אינם מסוגלים להניח לקורבנם, לא בחייהם ולא במותם. כמה עלובים אותם אנשים שמתעקשים לטעון שגליה מדמיינת או מפרשת לא נכון. והרי את העובדות על ההתעללות מוסר עוז עצמו כלשונן. הוא רק מסרב להכיר בזכותה של גליה לכאוב, לכעוס ולא לסלוח לעולם, שזו זכותו של הקורבן, שלא לסלוח. בוודאי שאין הקורבן מחויב לסלוח למי שכלל איננו מבקש סליחה כי הוא בכלל "לא מבין, לא מבין" ומציג את עצמו כקורבן ואת הקורבן כמי שפוגע ולא כמי שנפגע.

אבל יאיר קידר נענה ל"בקשת המשפחה". עוד מאפיין מובהק של משפחות מתעללות. "המשפחה" היא תמיד מי ששותפים להתעללות ולהתנכרות. הקורבן לעולם איננו "המשפחה", גם אם לפי כל הגדרה מתבקשת הוא חלק מהמשפחה בדיוק כמו אחיו שצפו בדממה כיצד הוא מוכה ומושפל ולא אמרו להגנתו מלה. אבל רק הם "המשפחה". הקורבן איננו "המשפחה". אותו מגדירים כאנטיפוד של המשפחה, שלא לומר אנטיכריסט,  בהתאם לדימוי הציבורי שמכר עמוס עוז.

ולא רק גליה נעדרת מן הסרט. לעמוס עוז היו שני אחים צעירים מנישואיו השניים של אביו. אחותו ניתה קלויזנר העניקה ראיון מעניין ל"ידיעות אחרונות" לאחר מותו, ואחת השאלות שנשאלה כיצד איש לא ידע שלעמוס עוז היו אחות ואח. זאת היתה גם השאלה הראשונה שאני שאלתי כשקרובת משפחתי שהיתה ידידתה הקרובה של ניתה סיפרה לי שהיא אחותו הצעירה של עוז. אם עוסקים בעוז כסופר הגיוני לראיין סופרים אחרים כפי שנעשה בסרט, אבל אם עוסקים בעוז האדם, האם לא היה הגיוני לראיין עוד בני משפחה? את אחיו ואחותו הצעירים? אולי יש להם דוקא משהו מעניין לספר עליו? או על אביו שהוא גם אביהם, או על האופן שבו המשפחה הזכירה או העלימה את זכר אמו? אבל עוז טיפח מסיבותיו דימוי של בן יחיד ולכן מבחינת הציבור אין לו אח ואין לו אחות, ויאיר קידר שומר על הדימוי שטיפח עמוס עוז.

והסרט שלו אכן מעניין כסרט תדמית של סופר ידוע ומלא מעצמו. אבל כתיעוד של מציאות יש לו מעט מאד ערך.

התעללות היא פשע קולקטיבי

 

כשסיימתי לקרוא את ספרה של גליה עוז – לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי לקרוא – חשבתי שוב על כך שבמשך שתים עשרה השנים מאז שבעלי עזב אותי ועד שנתיים לאחר מותו של אבי, כשאמי הודיעה לנו שמעתה תעביר לנו קצבה חודשית, רעבנו לא פעם ללחם, אבל הוריי בקושי עזרו. גם אז ידעתי שהם אמידים דיים לעזור לנו, אבל רק לאחר מותה של אמי, כשהתברר לנו כמה דירות קנתה בסתר לאחי ולגיסתי, שחמדו גם את הירושה הצנועה שהותיר אבי לבנותי בגלל שגידלתי אותן לבדי וניסו לגזול אותה מהן – הם לא העזו לעשות זאת בגלוי ושלחו את אמי ששלחה את אחי אבי להתעמר בנו בתקוה שנוותר על ירושת בנותי מאבי – רק כעת אני מודעת לעושרם של הוריי שישבו על מיליונים בעודם מניחים לנו לרעוב, והרי אפילו אלף שקל לחודש היו משנים כליל את מצבנו. כמו כל רשעות מצד הורים כלפי ילדיהם גם העדר העזרה דוקא בתקופה הקשה ביותר נועד כנראה לחנך אותנו. הורים מתנכרים ומתעללים רוצים הרי רק לחנך את הילד.

*

לעומת עמוס עוז היתה אמי ממש מתוחכמת. היא לא היכתה אותי, רק סחבה אותי ללא הרף לרופאים וביקשה שיטפלו בי על מחלות שלא היו לי, בטענה שרופא כלשהו שהלך לעולמו איבחן אצלי מחלה וצריך רק המשך טיפול. במשך שנים עברתי אינספור בדיקות מכל סוג וקיבלתי תרופות לאפילפסיה. איש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפסיה, אבל אמי סיפרה שבגיל שנתיים, כשאבי היה במילואים, איבדתי את ההכרה לשתי דקות. אבי שלרוב לא האמין למלה שאמי אמרה קנה את הסיפור הזה בשתי ידיים. גם הנוירולוג שנתן לי תרופות לאפילפסיה מאז בית הספר היסודי ועד גיל שש עשרה או שבע עשרה, כשהעזתי סופסוף לשאול מדוע אני מקבלת כדורים הוא אמר שכבר לא צריך, אבל לא הסביר מדוע רשם לי כדורים במשך שנים. כשבעלי ביקש גט בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים – ברבנות לא התרשמו ואחד הדיינים שאל את בעלי כמה זמן לאחר שהכיר את המאהבת החלו אצלי ההתקפים – חזרתי לנוירולוג ואז הוא הניח לי לקרוא את התיק והבנתי שאמי טענה שרופא שכבר לא היה בחיים כשהביאה אותי לנוירולוג איבחן אצלי אפילפסיה וצריך המשך טיפול. הנוירולוג שלח אותי לבדיקה והיה ממצא כלשהו ומכיוון שאמי טענה בעקשנות שהייתי אפילפטית הוא החליט לטפל בי. הוא לא ידע שהוא הראשון שטיפל בי על אפילפסיה ולפני זה לא היה שום טיפול, וגם לא התקפים. אמנם גם קודם סחבו אותי להמון רופאים אבל הם רק ערכו לי אינספור בדיקות ולא רשמו תרופות. אמי המשיכה איפוא לנוירולוג שאיתו נחלה הצלחה. מאז הקפידה אמי לומר לי שאני אפילפטית וחיה על כדורים ורמזה שאני נוטה למות. בשנות נעורי המתנתי למותי שלא הגיע. כאמור בגיל שש עשרה או שבע עשרה העזתי לראשונה לשאול ואז אמר הנוירולוג שכבר אין צורך בכדורים. אני מניחה שהוא ידע כל השנים שאין צורך בטיפול, אבל אמי כדרכה לא הרפתה והיה קל יותר לתת תרופות מיותרות לילדה מאשר להדוף את אמי שהיתה נחושה לגדל אותי כילדה חולה שנוטה למות.

*

הייתי כבר אם בעצמי כשקראתי לראשונה מאמר על סינדרום מינכהאוזן של אמהות, וגם שם הדוגמה היתה של אם שממציאה לבנה אפילפסיה, ואז נפל לי האסימון. אבל רק אחרי שבעלי ניסה לקבל גט בטענה שאני אפילפטית, והתחלתי מסע משלי לחשוף את עינויי ילדותי, שוחחתי עם אבי ואמרתי לו שהאפילפסיה היתה המצאה והוא, שמעולם לא סמך על מלה של אמי, דוקא בעניין הזה שגורלי לחיי הלך אחריה בעיניים עצומות.

התעללות לעולם איננה פשעו של אדם יחיד. התעללות איננה יוצאת לפועל ללא משתפי פעולה. אמי לא היתה יכולה לתייג אותי כחולת אפילפסיה שזקוקה לטיפול תרופתי לולא שיתוף הפעולה של אבי ושל הרופא. מדוע אנשים משתפים פעולה כל כך בקלות עם הורה מתעלל קשה לדעת, אבל זה המצב. כשילד חווה התעללות מאחד ההורים. תמיד ישנם מבוגרים נוספים שמשתפים פעולה או לפחות מעלימים עין. הם אינם בהכרח הורים מתעללים בעצמם, אבל ללא שיתוף הפעולה והעלמת העין שלהם ההתעללות איננה אפשרית. אין דבר מטופש יותר מאשר לשאול את בן הזוג של ההורה המתעלל מה היה באמת. הוא הרי שותף לפשע, אם במעשה ואם במחדל, אם בגלל חולשת אופי, אם בגלל היותו מרוכז בעצמו, אם בגלל העדר אומץ להכיר במציאות המרה. זה כמובן בדיוק מה שעשו עיתונאים לגליה עוז: הלכו לשאול את האם הכנועה, זו שקיבלה מכות בעצמה ומעולם לא הגנה על בתה, האם עמוס עוז היכה את האם והבת. האם לא ממש הכחישה אבל כעסה שגליה מכבסת את הכביסה המלוכלכת ברבים. משפיל מאד להודות בכך שבעלך היכה אותך, ובפרט אם היית תמיד אשה כנועה שמסבה את ראשה הצדה ומעדיפה לא לדבר ולא לראות.  

*

שיתוף הפעולה של הסביבה עם ההורה המתעלל איננו ניתן לפענוח עד הסוף. מדוע התגייס אחיו הצעיר של אבי לסייע לאמי לגזול את ירושת בנותי לטובת אחי וגיסתי? ומדוע פעל באובססיביות כזו כשמעולם לא עשיתי לו כל רע, אפילו חיבבתי אותו, והתקשרתי לאחל שנה טובה וחג שמח, ופעם הוא בא להרצאה שלי, ואחרי שנדחתה תביעת הדיבה של פרופסור צימרמן נגדי הוא התקשר ואמר לי ששימחתי את כל המדינה. ובני הדודים שהצטרפו לתביעתו נגד בנותי בשירותה של אמי, מה היה להם נגד בנותי? באזכרה שערכתי לאמי הגיעו אחי אבי ורעייתו והתלוננו שזכרו של אבי נמחק ושנכדיו לא הגיעו לאזכרות שאמי ערכה לו – שאני ובנותי כלל לא הוזמנו אליהן. היה לי קשה לעצור בתוכי את הזעם. כאילו לא די בכל הסבל שהנחיל לנו הדוד, עוד היתה לו החוצפה לדבר על זכרו של אבי, כשהוא עשה ככל יכולתו כדי להפר את רצונו האחרון, וגם את ניסיונו המגושם של אבי בצוואתו לפצות אותי על הסבל שהמיטו עלי הוריי, שבדיוק מהסיבה הזו פעלו אחי וגיסתי באמצעותה של אמי כדי למנוע את קיום צוואתו של אבי, בניסיון שלא צלח להשיג לעצמם גם את כבשת הרש שהעניק אבי לבנותי. רק אחרי מותה של אמי, כשהתברר לנו שקנתה לאחי וגיסתי בסתר כמה וכמה דירות, כביכול עבור ילדיהם, הבנו את גודל חמדנותם ורשעותם.

משתלם מאד להיות אח או אחות מועדפים של קורבן התעללות. אם האב המתעלל או האם המתעללת עשירים דיים, תוכל תמיד לסחוט מהם מיליונים, כדי ש"האחות הרעה", קורבן ההתעללות, תקבל פחות ירושה או לא תקבל בכלל. הירושה היא ביטוי אחרון לחיים שלמים של טובות הנאה מההורים שזוכים להם אחים ואחיות של קורבן התעללות, קצת כדי להיטיב עם המועדפים וקצת כדי להוסיף פגיעה להתעללות. מעגל הנהנים מקיפוחו וסבלו של קורבן ההתעללות יכול להיות רחב עוד יותר. למשל בן הדוד שלי ורעייתו זכו להתארח בבית הוריי בכל עת שנסעו לחו"ל. כששבו מן הנסיעה הקפידה אמי להתקשר אליי ולספר לי כמה נהנו בן הדוד ואשתו מהשהות בביתם שנמנעה ממני בעקביות, למרות שבן הדוד ואשתו הם זוג אמיד למדי, ואני הייתי גרושה ענייה עם שתי בנות שהיו להן סבא וסבתא עשירים בחיפה, אך מעולם לא זכו לבלות חופשה נעימה בים. הוזמנו כמובן להתארח אצל הוריי בחופשות ובחגים וגם באנו להתארח, אבל זה היה דומה יותר לשהות בקסרקטין צבאי מאשר לחופשה. היו לי סיוטים מהחגים והחופשות האלה, כפי שהיו לי סיוטים מכל ביקור של אמי בביתי.

לא רק כדי לגדל ילד צריך כפר שלם. גם כדי להתעלל בילד צריך כפר שלם. הורים מתעללים אוהבים לגייס להתעללות את כל הכפר – או הקיבוץ - או לפחות את כל המשפחה. הם משקיעים אינסוף אנרגיה כדי לגייס את בני המשפחה כנגד קורבן ההתעללות, שממנו הם תמיד מפחדים, פן יספר למישהו את האמת על יחסם אליו. והם מעניקים טובות הנאה על כל סיוע להתעללות בקורבן. האחים והאחיות של קורבן ההתעללות הם המוטבים הראשונים מקיפוחו ונידויו של הקורבן. המוטבים האלה הם העדים הגרועים ביותר להתעללות, שכן הם גם משתפי פעולה וגם הנהנים העיקריים ממנה. אין דבר מטומטם יותר מאשר לשאול אותם על הקורבן ועל ההתעללות. אשמתם דומה לזו של ההורה המתעלל. זה מה שעשו כמובן העיתונאים. הלכו לשאול את אחיה של גליה עוז מה באמת היה. מה רצו שיאמרו? שהיא סבלה והם נהנו והרוויחו כל חייהם מסבלה?

לקורבן התעללות אין משפחה ואין אחים. יש רק שותפים להתעללות שעם השנים הופכים גם ליוזמי התעללות נוספת, כי מי שזכה מילדותו למעמד של ילד מועדף חש שהשיג את מעמדו בזכות ומתרגל להתנשא כל חייו על אחיו, או לרוב אחותו, שהיא קורבן ההתעללות. מתעללים יותר בבנות ועוד יותר בבנות שניות, כי אב פטריארכלי שרוצה בן כועס הרבה יותר כשנולדת לו בת שנייה. מתעללים גם בבנים, אבל פחות. כמובן שהעיתונאים לא חדלו לשאול את גליה עוז מדוע דוקא בך התעלל אביך, והם שאלו את השאלה באופן שתבין שהיא בעצם אשמה, כי בה התעללו ולא באחיה. גם האחים והאחיות של קורבן התעללות חושבים שמגיע להם, שזכותם לנצל את קורבן ההתעללות ולגנוב ממנו. קורבן התעללות איננו זכאי לא לרכוש פרטי ולא לפרטיות. מותר לנצל אותו בלי גבול ולקחת ממנו הכל ולא צריך אפילו להתבייש בחמדנות, בגזלנות וברוע כלפי קורבן ההתעללות, שהרי משחר ילדותם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. את היחס הזה לקורבן ההתעללות הם מורישים גם לילדיהם ומגדלים דור שני של מתעללים ומנאצים של קורבן ההתעללות. מעטים הם האנשים שיקומו וישאלו מדוע הוריהם מתנהגים כך לדודה שלא עשתה להם כל רע. מעטים האנשים שחונכו לרוע ומסוגלים להתגבר עליו. ומה גם כשהרוע מפיק להם כל כך הרבה טובות הנאה. רוב האנשים, ואפילו כאלה שיכירו בהתעללות בד' אמותיהם ויגנו אותה, לא יעמדו בפיתוי לעשות בה שימוש לטובתם בכל הזדמנות.

וצריך גם לומר שבמשפחות האיומות ביותר יש גם חוט של חסד. לגליה עוז היו סבא וסבתא שהעניקו לה אהבה ושלוות נפש. גם אני ניצלתי בזכות סבי וסבתי שאימצו אותי ללבם והעניקו לי הרבה מאד אהבה. זה לא ריפא את הפצע, אבל נתן לי כוח להתמודד עם החיים.

*

יוסי קליין כתב ב"הארץ" שהיה מעדיף שגליה עוז לא תפרסם את ספרה שקריאתו העיקה עליו. הוא טעה מאד לחשוב שהיא כתבה את הספר לאביה. אין דיאלוג עם הורה מתעלל ודיאלוג כזה איננו אפשרי. הורים מתעללים אינם מסוגלים לחמלה ולהכאה על חטא, הם מסוגלים רק להשליך את פשעיהם על הקורבן. גליה עוז גם לא כתבה את ספרה לציבור הרחב, שתגובותיו לספרה מטומטמות, אטומות, ומרושעות להחריד, כמו הצטרפו רבים רבים למשפחה המתעללת ואימצו את יחסה לקורבן. גליה עוז כתבה את ספרה, היא גם אומרת זאת, לאנשים כמוני, קורבנות התעללות כמוה, שחיים כל חייהם בצלה הכבד של ההתעללות הזאת, צל שאיננו מניח להם אפילו שעה אחת של רוגע בחייהם, ומעיב על חייהם גם לאחר שההורה המתעלל הלך לעולמו, כי הפצע שפצע בהם ממשיך תמיד לדמם והעוול שעשה להם משכפל את עצמו. היא כתבה את ספרה הכואב לאנשים כמוני, שהם היחידים שיכולים להבין, ואני אסירת תודה לה מעומק לבי על הספר הזה.   

 

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, כנרת, זמורה, דביר, 2021