אהבה ונועם

 

אתמול, לראשונה מזה זמן רב, הרגשתי התרוממות רוח, גם בגלל שנועם בתן המקסים זכה במקום השני באירוויזיון בצדק גמור, וגם בגלל שבמקום הראשון זכתה דארה מבולגריה שתמכה בנועם, ובכלל אני אוהבת שמדינות ממזרח אירופה זוכות, בכל זאת המשפחה שלי משם, וכמו שאורי לוי התרגש כשאמרו לו שבולגריה אולי תזכה והוא מיד רצה להצביע עבורה, אני רציתי להצביע לאוקראינה, והצטערתי שהיא לא קיבלה יותר קולות, כי השיר שלה היה יפה מאד ואהבתי את כל ההופעה שלה, אבל גם בולגריה זה טוב, והשיר של דארה היה מדליק וגם דארה בעצמה. שמחתי שישראל קיבלה לא מעט נקודות מהשופטים – למרות שחשבו שהם יהיו נגדנו, ועוד יותר נקודות מאזרחי אירופה, וזה בטוח לא רק יהודים, כי השיר שישראל שלחה היה פשוט אחד השירים הכי יפים בתחרות, ונועם בתן זמר נהדר, וזה היה פשוט צודק, ולפעמים קורה מה שפשוט צודק. אני חושבת שהרבה אנשים באירופה הרגישו שהיחס לישראל לא צודק, וזה לא אומר שישראל מתנהגת בסדר. הפרעות שהמתנחלים פורעים בפלשתינים בגיבוי הממשלה הן מזעזעות ובלתי נסלחות, ומזכירות את ההתנהגות של החמאס, ומי שמתנהג ככה בסוף נענש, אבל המדינות שרוצות לסלק אותנו מהאירוויזיון הן לאו דוקא מדינות טובות ומוסריות. ספרד גירשה את היהודים שלה, וזה היה לפני חמש מאות שנה, אבל אי אפשר לשכוח את זה, מה גם שספרד היתה בת ברית של היטלר, גם אם בסופו של דבר לא הצטרפה איתו למלחמה, והזמינה את הנאצים להפציץ את הבסקים בגרניקה ובעוד עיירות, ותמיד מכריזה שעם אחד לא יכול לשלוט בעם אחר, אבל בעצמה שולטת יפה מאד בקטלונים ובבסקים ומסרבת בתוקף לתת להם עצמאות, ובהולנד פעלה מפלגה נאצית שסייעה לנאצים ללכוד את יהודי הולנד, כי היהודים בהולנד די התבוללו, אבל הנאצים ההולנדים עזרו לנאצים הגרמנים לזהות ולשלוח אותם אל מותם, ויותר ממאה אלף יהודים מתוך מאה וארבעים אלף יהודי הולנד נרצחו בשואה, וההולנדים מעמידים פנים שכולם היו כמו המצילים של אנה פרנק, אבל היו הרבה יותר משתפי פעולה ממצילים, ועוד לא הגיע הזמן שהם יוכלו להחרים את ישראל במצפון נקי. גם אירלנד היתה באופן רשמי נייטרלית, אבל רוב האירים תמכו בנאצים, בגלל שהם סבלו מהבריטים, אבל זה לא תירוץ, וכך גם איסלנד שהיתה רשמית נייטרלית אבל הנאצים הסתובבו שם חופשי, מה שגרם לבריטים לכבוש אותה כבר במאי 1940, לפני שהנאצים יתבססו שם. וסלובניה, שאני מודה שהפרישה שלה מהתחרות בגלל השתתפות ישראל הכי הפתיעה אותי, היא מדינה חדשה שהיתה עד 1989 חלק מהפדרציה היוגוסלבית, ואז פרשה בתמיכת קנצלר גרמניה הלמוט קוהל, שגם קנצלר אוסטריה פרנץ ורניצקי וגם נשיא צ'כיה וצלב האוול הזהירו אותו שהתפרקות יוגוסלביה תגרום לאסון נורא, אבל הוא לא שעה להם, ואכן פרצה ביוגוסלביה מלחמת אזרחים מחרידה, שהמערב האשים בה את הסרבים, אבל המערב הוא זה שהרס את יוגוסלביה והביא עליה את האסון. גם לנו יש ראש ממשלה שלא מקשיב לאזהרות ומביא עלינו אסון אחר אסון ואחר כך טוען שהוא מציל אותנו, למרות שאנחנו ממש לא מרגישים שהצילו אותנו, אנחנו בעיקר מרגישים שהביאו עלינו אסון אחר אסון, ואחרי אסון השביעי באוקטובר ושנתיים של מלחמה שהסתיימה רק באוקטובר האחרון כשכולנו עם הלשון בחוץ, הביאו עלינו עוד מלחמה, כשרק התחלנו להשתקם ממה שעבר עלינו, מלחמה לא חוקית עם מטרות לגמרי לא ריאליות, והצפון שהיו לו כמה חודשי שקט עכשיו שוב בוער ותושביו נאנקים תחת טילים ורחפנים קטלניים, וכל העולם סובל מסגירת מיצר הורמוז, ואיש איננו יודע איך לצאת מהבוץ שטראמפ ונתניהו השקיעו אותנו בתוכו, וכל מה שהם יודעים זה לנסות לגרור אותנו לעוד מלחמה, שרק תביא עלינו עוד מוות וסבל. אתמול נהרג סרן מעוז ישראל רקנטי, רק בן 24, שהיה אמור להתחתן בעוד חודש, והוא החייל העשרים שנהרג במלחמת השחצנות הזאת, שחוץ מעוד מוות וסבל לא הביאה איתה שום הישג אלא ההיפך מכך, ואם לא היו מבעירים לשוא את המלחמה הזו, סרן מעוז ישראל היה רוקד בחתונתו ומקים בית בישראל, ולרב ביטון מבית שמש היתה משפחה מאושרת עם ארבעה ילדים, ששלושת הגדולים ביניהם נהרגו במלחמה מטיל, כאילו לא היה די בשנתיים של מלחמה איומה, ועדיין ממשלת ישראל, שיושבת בה חבורת משתמטים ועבריינים, משתוקקת לעוד מלחמה, שילדים של אחרים ימותו בה, וממשלת הדמים חושבת שכך הם יישארו בשלטון. אבל כמו באירוויזיון שגם האיומים וגם ההימורים לא צלחו, ובסופו של דבר נעשה צדק, יכול להיעשות צדק גם בבחירות, וכמו ששיח השנאה לישראל לא הצליח, ואפילו קומם אנשים, והרבה ספרדים והולנדים ואחרים כעסו על הממשלות שלהם שלקחו מהציבור שלהם הזדמנות לאהוב ולשמוח בעולם מלא שנאה ורוע, גם שיח השנאה לערבים של ממשלת ישראל פשוט לא יצליח, וכוונות הרשע שלהם לסגור את תאגיד השידור ולסגור את גלי צה"ל שכל כך הרבה אנשים אוהבים, ומביאים לכל כך הרבה אנשים הנאה ונחמה, תסוכלנה, כי אמנם באירוויזיון מיוצגות מדינות, שלחלק מהן יש ממשלות איומות ונוראות, אבל השירים והשמחה הם של האנשים הפשוטים, שלא רוצים לשלוט בתאגיד ולא רוצים להחרים אף אחד, אלא להשתתף ולשמוח, ואתמול הם ניצחו, האנשים שרוצים לשמוח ושאף אחד לא ימות סתם במלחמות מיותרות, ונקוה שהם ינצחו שוב, בספטמבר או באוקטובר, או מתי שזה לא יקרה, וזה יהיה פשוט צדק, שזה מה שצריך לקרות – שמי שמביא שנאה ומוות וסבל יסולק, ומי שרוצה רק לעשות טוב ולשמח ינצח, כי לא רק לרוע, גם לאהבה ולשמחה ולרצון הטוב יש כוחות, שיכולים לגבור על הרוע, וצריך לחזק אותם ולהאמין בהם.

הו ציר פילדלפי, חזרנו אליך שנית

 

כש"גורם בכיר" חזר על כך שלא נזוז מציר פילדלפי נפלה עלי אימה: מה יהא על החטופים שעדיין שורדים? האם לא נרצחו די חטופים למען ציר פילדלפי, מה שלא יהא ערכו האסטרטגי, או ערכו הפוליטי לשרידותו של נתניהו? הו ציר פילדלפי, אמרתי לעצמי, חזרנו אליך שנית, ומיד התנגנה באוזני מנגינה מימי ילדותי, ימי מלחמת ששת הימים, ואני בת 11 שנים: הו, שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית, בקולו הנעים של רן אלירן, זמר אהוב באותם ימים:

הו שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית

את בלבנו, לבנו תמיד.

 

האם שארם-א-שייח תמיד בלבכם, יקירַי? האם חלמתם עליה, האם איחלתם לעצמכם "בשנה הבאה בשארם-א-שייח"? ובאיזו התלהבות התקבל השיר המגוחך הזה באותם ימים, איך שרנו אותו כולנו כאילו מה שהיתה באותם ימים עיירה קטנה בקצה סיני, היתה מרכז הווייתנו. גם היום שארם-א-שייח היא עיר קטנה, אם כי נבנו בה מלונות יפים לנופשים מרחבי המזרח התיכון. התייר הישראלי מעדיף את דובאי ואבו-דאבי, העשירות יותר בכל המובנים.

לפני מספר חודשים ביקר רן אלירן, כיום בן 90 ועדיין מופיע, בישראל, והתראיין לדודי פטימר ב"מעריב". על נסיבות חיבורו של השיר הוא סיפר: "כשפרצה מלחמת ששת הימים, עמוס אטינגר, הזמר יואל דן ואני נפגשנו באחד מבסיסי חיל האוויר. כששמענו שכוחותינו הגיעו לשארם א־שייח', חשבנו לכתוב על כך שיר. עמוס אמר שזה רעיון טוב, אבל שחסרה מנגינה. שלפתי מהתיק שלי דף תווים שהביא לי הפסנתרן רפי גבאי באחת מהופעותיי המשותפות איתו, ניגנתי לעמוס את המנגינה, הוא כתב את הטקסט והקלטתי אותו, כשאת הקול השני עושה יואל דן".

הפסנתרן והמלחין רפי גבאי זכור כיום יותר בזכות הלחן שחיבר ל"ים של דמעות", שכנראה יישאר אקטואלי עוד שנים רבות, למרות שגם ממנו לא נעדר הפאתוס שאיפיין כל כך את הפזמון העברי בימי נעורי. אבל "ים של דמעות" עוסק לפחות באהבה נכזבת, נושא נצחי, ולא מקדש עיר נידחת שזה עתה נכבשה, וקודם לכן איש בישראל לא ידע את שמה ולא חש בחסרונה. עמוס אטינגר זכור כיום יותר כמנחה התכנית "חיים שכאלה" (מה אומר לך הקול הבא?), אבל באותם ימים היו פזמוניו וספרי השירה הקלילים שלו, ששמות כולם התחילו ב"רבע ל" מאד אהובים.

וכך כתב עמוס אטינגר:

גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד.

 

הבית הראשון חורז "הר" ו"מיצר". הבית השני חורז "מים" ו"שמיים" וגם "שארם-א-שייח" ו"לבבך" (מבריק!). והבית השלישי?

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום.

 

כמובן, "חלום" ו"שלום", איך לא. מה שמוביל אותנו ישר לאמרתו המפורסמת של משה דיין:

"טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח".

 

כנראה שהאמרה הזו היתה מתקבלת היום בהתלהבות גדולה עוד יותר מכפי שהתקבלה באותם ימים. ואכן שלום לא היה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים הנוראה, והשלום נחתם בדמם של אלפיים ושש מאות חללי המלחמה ההיא, שרודפת אותי עדיין, עם פניהם של מדריכי בצופים חיים שוורץ ועופר שוולבה והמדריך בגדנ"ע שלמה הלפרין שנהרגו בה, שנשארו בני עשרים ואפילו פחות מכך. מי יזכור אותם כשנלך לעולמנו? אילו היו עמנו, אולי היתה לנו מדינה טובה יותר.

למרבה המזל מנחם בגין, שהזמין את דיין לכהן כשר חוץ בממשלתו, לא נהג על פי אמרתו של דיין, והשיב למצרים את סיני בהסכם שלום שתודה לאל נשמר עד היום.

מהראיון ב"מעריב" עולה שאלירן עצמו אמביוולנטי לגבי הלהיט הגדול שלו:

מה השיר "שארם א־שייח" עשה לקריירה שלך?
"הו הא, לא יכולתי ללכת ברחוב מבלי שאנשים ישירו לי את השיר. אני זוכר שאחרי טיפול אצל רופא שיניים הוא ביקש ממני לשיר את השיר. אחת הסיבות שבחרתי להישאר בארצות הברית באותן שנים, אחרי לימודיי, הייתה להתרחק ממנו, לברוח. השיר רדף אותי. רציתי לשיר שירים אחרים, חדשים". 

הייתה גם ביקורת על השיר. 
"כשעמוס כתב 'חזרנו אלייך שנית', אמרתי לו 'עמוס, מתי היית פה פעם ראשונה?', הוא אמר: 'עזוב, זה מתחרז טוב, אנשים יאהבו את זה'. בשיר יש הרבה שחצנות וילדותיות, שאפפה את המדינה עם השיכרון שבא מהניצחון של מלחמת ששת הימים. זו אחת הבעיות של הצברים כמוני, של המדינה שלנו, וזה גם אחת הסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית, השאננות וההרגשה שאנחנו גזע חזק ובלתי נכחד. למרות הביקורות, אנשים עדיין זוכרים איפה הם היו כששמעו את השיר לראשונה, בדיוק כמו שהם זוכרים את 'לך ירושלים' שעמוס כתב אחרי כיבוש העיר העתיקה ובכל יום ירושלים מבקשים ממני לשיר אותו".

אינני זוכרת מתי שמעתי לראשונה את "שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית", אבל אני זוכרת ששרנו את השיר בהתלהבות ושלרגע לא חשבנו שהוא מגוחך, מה שקשה לומר על "לך ירושלים". בכל זאת, מקומה של ירושלים בהיסטוריה היהודית שונה מזה של שארם-א-שייח. וכמובן, "חזרנו אלייך שנית" בכלל לא מתחרז עם "את בלבנו תמיד". אבל גם זה ממש לא הפריע לנו להתלהב מהשיר.

בכל זה נזכרתי בגלל ציר פילדלפי, עוד מקום שאין לו שום משמעות, למעט היותו התירוץ של נתניהו להפר את ההסכם עם חמאס לסיום המלחמה ולהפקיר את חיי החטופים לסבל נורא ולמוות, כדי שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק המרושעים יישארו בממשלה וימשיכו לחלום על סיפוח עזה והקמת התנחלויות בעזה, כאשר כלל לא ברור אם תושבי עוטף עזה וגבול הצפון ירצו לשוב לבתיהם ליד הגבולות המסוכנים. אבל ישובי הספר וכידוע חיי החטופים אינם הדבר הכי חשוב לסמוטריץ' ולנתניהו. לא חשוב כמו סיפוח עזה.

עכשיו נתניהו מנסה לשכנע שטוב ציר פילדלפי מהצלת החטופים. אבל ישראל חיה היטב בלי שארם-א-שייח והיא תחיה מצוין בלי ציר פילדלפי. הרבה יותר נורא יהיה לחיות בלי החטופים. חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים אני יכולה לומר שהחלל שהותירו חללי מלחמת יום הכיפורים נשאר חלל נורא בלב ישראל. הוא לא התמלא מעולם. גם חללי השביעי באוקטובר הותירו חלל נורא, וכך החלל שהותיר כל חטוף וחטוף שמת בשביו, והחלל הזה, גם בעוד חמישים שנה יהיה פצע בלב האומה, אם לא יוחזרו כולם במהרה. החלל הזה יהיה פצע שלא יירפא בלב האומה, והוא לא יתמלא.  

ועכשיו עוד ישנם אנשים שאפשר להציל.

 

השתקת הזמירים

 

לפני שנים, אולי לפני עשרים שנה, ביליתי בוינה ערב בלתי נשכח. זה התחיל בהקרנת סרט בשגרירות הצ'כית, סרטו של פטר שטפן יונק על הסופר היהודי-צ'כי ליאו פרוץ, שנולד בשנת 1882 בפראג, עבר בגיל 17 לוינה ובשנת 1938 נמלט לארץ ישראל, אבל תמיד התגעגע לאוסטריה ונסע אליה בכל קיץ ומת שם בעיירת הנופש באד אישל והוא קבור שם. המקרן בשגרירות היה גרוע, הסרט נראה חשוך, ואחרי זמן קצר שבת המקרן והתנצלו בפנינו, אבל אז קם איש גבוה ומרשים ואמר שיש לו בבית מקרן ושכולנו מוזמנים אליו. אינני זוכרת אם נסענו או הלכנו ברגל, רק שכבר החשיך ולא זיהיתי דבר. הגענו לרובע לא מוכר לי של וינה, והדירה היתה בקומה גבוהה במיוחד, ונכנסנו לסלון גדול שהיו בו המון מקומות לשבת, ומיד הופיעו על השולחן הגדול בצד קנקני לימונדה וכיכרות לחם דשנים וחמאה ונקניקים – ברור היה שהאיש רגיל לארח. צפינו שם בסרט שהתגלה דוקא כבהיר למדי, זה הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו, כי מישהו העיר על כך שבשגרירות הסרט נראה חשוך, ובאמצע ההקרנה הגיעה אשתו של בעל הבית, פתחה את הדלת ונדהמה לראות את כולנו, אבל אז הלכה הצדה והתיישבה לה בשקט עד סוף ההקרנה. ואז רק התחילה המסיבה ובעלי הבית, בני הזוג קאפ, סיפרו לנו את סיפור חייהם. הבעל היה שחקן ובמאי אופרה ואשתו זמרת אופרה, והם חיו במגדבורג במזרח גרמניה, וסבלו מאד מהמשטר. ההזדמנות לברוח נקרתה להם כשהבעל הוזמן להציג עם התיאטרון שלו בפסטיבל זלצבורג, והוא נמלט אחרי ההצגה בתלבושת השחקן שלו, והחליט להישאר באוסטריה, וביקש מאשתו שתצטרף אליו עם הילדים. אני כבר לא זוכרת איך היא הצליחה לצאת, רק שהיא סיפרה שהושיבה את שלושת ילדיה הקטנים בפולקסוואגן הקטנה שלה ורעדה כל הדרך עד שהגיעה למערב. מאז הם חיו בוינה והיו מאד מאושרים ואסירי תודה. אבל היה עוד פרט שהיא סיפרה מאוחר יותר על הסבל שלהם במזרח גרמניה כמי שנחשבו למתנגדי משטר. היא היתה כאמור זמרת אופרה ושלחו אותה לעבוד במפעל כימיקלים שפגע בקול שלה, כי היא נשמה את החומרים הרעילים שם. אני כבר ידעתי הרבה קודם שבארצות הקומוניסטיות שלחו אינטלקטואלים בתור עונש לעבוד כפועלים בבתי חרושת בתנאים קשים, אבל רק כששמעתי את הסיפור שלה הבנתי שלא רק שמנעו מהם לעבוד באמנותם, אלא שלחו אותם בכוונה לעבודות שתפגענה בכשרונם הייחודי. נזכרתי בסיפור הזה בזמן האחרון, כשהבנתי, כפי שמבינים יותר ויותר אנשים, שנתניהו משבית את כל עולם התרבות לא רק בגלל הקורונה, אלא בגלל שגם המשטר שלו הוא משטר דכאני שהולך ונדמה יותר ויותר למשטרים במזרח אירופה הקומוניסטית, והאויבים הכי גדולים שלו הם היוצרים והאמנים והאינטלקטואלים, כי הם אנשים חושבים וביקורתיים, ולא סתם מירי רגב התגוללה על צ'כוב, שאין כמוהו להראות את סבלם של האמנים ושל אנשים בכלל, לא רק סבל של מלחמות ועינויים, אלא הסבל היומיומי של אנשים שהחיים שלהם קשים ואומללים, במידה רבה בגלל רשעותם ואנוכיותם ואטימותם של אנשים אחרים, ונתניהו ממש לא מעוניין שאנשים יצפו בצ'כוב ובאיבסן ובחנוך לוין ויתחילו לחשוב ויעלו במוחם רעיונות. לשליטים כמו נתניהו אנשים חושבים הם מאד מסוכנים, ואנשים שגם חושבים וגם יודעים לבטא את המחשבות שלהם הם הכי מסוכנים בשבילו. כי אי אפשר כבר להתעלם מהקולות האלה של הליכודניקים ששומעים בכל פינת רחוב ובכל מכולת ששולחים את האמנים והמוסיקאים והשחקנים לעבוד בסחיבת ארגזים ובסופרמרקט ובמלאכות שונות ובעצם נהנים להשפיל ולרמוס אותם ולפגוע בהם, כפי שרק אנשים בורים וגסים וערלי-לב יכולים ונהנים להשפיל את החכמים והמוכשרים מהם ואת אלה שיש להם נשמה יתרה. מה ההבדל בעצם בין נתניהו ונושאי כליו לבין המשטרים הקומוניסטים הדכאניים ששלחו את האמנים לעבוד בעבודות שחורות בתקוה שגם אם יוכלו אי פעם לשוב לבמה כבר לא יהיו אותם אנשים, אלא שבר כלי של מה שהיו ומי שהיו. אי אפשר להקשיב לליכודניקים הגסים והבהמיים שהרוע נוטף מהם כשהם נהנים לראות את הזמירים ששירתם הושתקה, והם שמחים לאידם, מבלי להבין שהשבתת עולם התרבות איננה רק ביטוי למחלת הקורונה אלא היא ביטוי למחלתו של משטר נתניהו, שהרוע והשפלות הם סממני ההיכר שלו וכל יופי וגדלות-נפש זרים לו. אבל סופו יבוא כמו סופם של כל משטרי הרשע שרומסים את האדם וחונקים את רוחו, ואולי זה יקרה מהר מכפי שחושבים, והאמנות תחזור והמוסיקה תחזור והטוב ינצח את הרע.  

מקור האריה Erbarme dich ב"מתיאוס פסיון" של באך

לפני עשור בערך שאלה אותי הסופרת מירי שחם כיצד יש לתרגם לעברית את שם האריה 39 המפורסמת Erbarme dich מתוך "מתיאוס פסיון" של יוהאן סבסטיאן באך, ובתשובה כתבתי אז את הרשימה שלהלן שאני מביאה כאן שוב בתיקונים קלים. בחודש זה מציינים חמש מאות שנה להדבקת התיזות של מרטין לותר על דלתות הכנסיה בויטנברג, אירוע שנחשב לראשיתה של המהפכה הפרוטסטנטית  בנצרות. את שם האריה ה-39 ב"מתיאוס פסיון" אין צורך לתרגם לעברית, כי מקור השם הוא בעברית, במזמור תהלים נ"א, פסוק ג': "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי".

אֶרהַארט הֶגֶנוַאלט (Erhard Hegenwald, או בכתיב העתיק Erhart Hegen Walt), נזיר, רופא והוגה דיעות, שחיבר בשנת 1524 את מילות המזמור שעליו התבסס באך בחיבור האריה, הרכיב את התמליל מתוך תרגומו של מרטין לותר למזמור נ"א בתהלים, ליתר דיוק מתוך תרגום לותר לפסוקים ג-ו בתהלים נ"א:

ג. חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי.

ד. הרבה כַּבְּסֵנִי מעווני וּמֵחַטָאתִי טַהֲרֵנִי.

ה. כי פְּשָעַי אני אדע וחַטָאתי נגדי תמיד.

ו. לך לבדך חָטָאתִי, והרע בעיניך עשיתי, למען תִּצְדַק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְּשָפְטֶךָ.

בשנת 1517, זמן לא רב לאחר פירסום התיזות, פירסם לותר גם תרגום לגרמנית ופרשנות לשבעה מזמורי תהלים שהוא כינה "שבעת מזמורי הכפרה" Busspsalmen Die Sieben. פירסום זה התבסס על הרצאות שנתן לותר על מזמורי תהלים בשנים 1516-1513, במקביל להתגבשות רעיונות הרפורמציה שלו. המחזור כלל את מזמורי התהלים ו' (ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תייסרני), ל"ב, ל"ח, נ"א, ק"ב, ק"ל וקמ"ג, שכולם מיוחסים לדוד המלך או לפחות אינם מיוחסים למחבר אחר.  באוסף של לותר מצוינים המזמורים כמזמור הראשון, השני וכו', ולא על פי מניינם בספר תהלים. גם כותרות המזמורים קוצצו, ואין הם פותחים בכותרת אלא ישירות בתפילה. כך הופך הגוף הראשון שבו חוברו המזמורים לגופו של המאמין הקורא את המזמור, ולהקשר ההיסטורי המקורי של המזמור אין שום חשיבות אלא אך ורק לתוכנו של המזמור בתרגומו הגרמני ולפרשנותו של לותר המצורפת אליו. כך יצר איפוא לותר סדר תפילה חדש שהמאמין יכול לומר בביתו ובשפתו, במקום הוידוי ובקשת המחילה בכנסייה שלותר ביטל.

באותו זמן לא היטיב לותר לדעת עברית, והוא תירגם איפוא את המזמורים לא מן המקור העברי, אלא מן הוולגטה, הטקסט הלטיני המקודש של הכנסייה הקתולית. מאחר שכאמור לעיל, לותר העדיף להשמיט את כותרות המזמורים, במקרה של מזמור נ"א את שני הפסוקים הראשונים רבי המשמעות: "למנצח מזמור לדוד, בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע" שמגדירים את המזמור כמזמור כפרה על פשע הניאוף עם בת-שבע ושליחת בעלה אוריה למות בקרב, פתח לותר את תרגומו בפסוק ג, "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ", ומאחר שהוולגטה מתרגמת במקום זה:

Miserere mei Deus secundum misericordiam tuam

שפירושו: רחם עלי אלוהים ברחמיך,

תירגם אף לותר את הפסוק לגרמנית כך:

Ach Gott, erbarme dich meyn

Nach deyner grossen barmherzigkeyt

                              (ע"פ מהדורת ויימאר של כתבי לותר, כרך 1, עמ' 184)

לותר אף הוסיף לראשית הפסוק קריאה שמוסיפה דרמטיזציה ושומרת על משקל הפסוק:

הו, אלוהים, רחמני ברחמיך הגדולים!

תרגום שמתייחס גם לחלקו השני של הפסוק העברי " כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי". וכך פירש לותר בפירושו שהתלוה לתרגום, את צלעו הראשונה של פסוק ג, שהפך אצלו לפתיחת המזמור:

לב מתחרט באמת אינו נראה לעיניים, אלא חטאו ומצוקתו במצפון, לכן, מתוך כנות בסיסית לא היה רוצה לומר מלה זו, מי שעדיין מוצא בתוכו מחשבה או מעשה, שעליהם עדיין אינו מצטער לגמרי, אלא חש מעט נחמה בתוך תוכו, עקב רחמי האל. המשמעות הינה איפוא: הו, אלוהים, שום אדם ושום בריה אינם יכולים לנחמני עוד, לכן גדולה מצוקתי, כי נזקי אינו גופני ואינו זמני, לפיכך אתה, שהינך אל והינך נצחי, היחיד שיכול לעזור לי, רחם עלי. כי בלי רחמיך כל דבר נראה לי רע ומר. אבל איני מבקש את רחמיך הקטנים, שאתה מרחם באופן זמני על המצוקה הגופנית, אלא את רחמיך הגדולים, שאתה מרחם על מצוקת הנפש.  

הנה איפוא פסוקים ג-ו במזמור תהלים נ"א, על פי מהדורת 1517 של לותר לשבעת מזמורי הכפרה, מתורגמים על פי הוולגטה:

Ach Gott, erbarme dich meyn

nach deyner grossen barmherzigkeyt,

und nach der mennige [Menge] deyner erbarmung

tilge ab meyne ungerechtigkeyt.

Wasche mich jhe meer und meer von meyner ungerechtigkeyt

und mach mich reyn von meyner sunde

Dann ich erkenne, dass ich ungerecht byn,

unnd mein sunde ist myr alzeyt vor meynen augen.

Dyr alleyn byn ich eyn sunder und eyn ubel theter vor deynen augen,

Auff das du alleyn rechtfertig seyst yn deynen worten, und uberwindest (oder besteest) wan du wirst gerichtet

מתוך פסוקים אלה עיבד ארהארט הגנואלט את שירו שהתפרסם ב-1524, שמונה שנים לאחר פרסום התרגום לגרמנית של שבעת מזמורי הכפרה, ושימש לימים בסיס לאריה 39 ב"מתיאוס פסיון" של יוהאן סבסטיאן באך:

Erbarme dich mein, o Herre Gott,
Nach deiner grossn Barmherzigkeit.
Wasch ab, mach rein mein Missetat,
Ich kenn mein Sünd und ist mir leid.
Allein ich dir gesündigt hab,
Das ist wider mich stetiglich;
Das Bös vor dir niht mag bestahn,
du bleibst gerecht, ob du urteilst mich.

--Erhart Hegenwalt, 1524

וכך אומר איפוא מזמורו של הגנואלט, שהתחבב מאד על המאמינים הלותרנים:

חֲנֵנִי אֱלֹהִים,

כרוב רַחֲמֶיךָ עלי

כַּבְּסֵנִי, טַהֲרֵנִי מֵעֲווֹנִי

כי אני אדע פְּשָעָי.

לך לבדך חָטָאתִי

וחַטָאתִי לנגדי תמיד

הרע בעיניך לא יִזְכֶּה

תִּצְדַק בשופטֶךָ אותי יחיד.

שירו של הגנואלט, כמו מזמור תהלים נ"א המקורי, נפוץ במהרה בגרמניה כמזמור "חָנֵּנִי", על פי לותר .Erbarme dich meyn

אבל בשנת 1525, לאחר ששקד על התנ"ך והשתלם בשפה העברית, ונוכח כי הטקסט של הוולגטה איננו מדויק, ואיננו מביע את תובנותיו התיאולוגיות מן המזמורים, פירסם לותר תרגום חדש לשבעת מזמורי הכפרה, הפעם על פי המקור העברי. לאחר שהתברר לו שהשורש חנן בעברית איננו זהה לשורש רחם, אלא משמעו חנינה, מחילה וחסד, מצא לותר במזמור הזה - שמלכתחילה ראה בו מזמור מפתח בתפיסתו התיאולוגית, בעקבות פרשנותו של אוגוסטינוס למזמור, ובפרט לפסוק ז' "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", שהן אוגוסטינוס והן לותר הבינו כמתייחס לחטא הקדמון - הוכחה לתפיסתו בעקבות אוגוסטינוס, כי לא המעשים הטובים, אלא החסד האלוהי לבדו מעניק לאדם גאולה. הוא שינה איפוא את תרגומו שכבר נפוץ והתחבב כל כך על חסידיו, ותירגם את הפסוק מחדש, באופן הבא:

Gott, sey myr gnedig nach deyner guete

שפירושו:

אלוהים, עשה עמי חסד בטובך.

מאחר שכעת לא הופיעו כבר בפסוק הרחמים הגדולים, מחק לותר את המשפט האחרון בפירושו, שנראה כעת כך:

לב מתחרט באמת אינו נראה לעיניים, אלא חטאו ומצוקתו במצפון, לכן, מתוך כנות בסיסית לא היה רוצה לומר מלה זו, מי שעדיין מוצא בתוכו מחשבה או מעשה, שעליהם עדיין אינו מצטער לגמרי, אלא חש מעט נחמה בתוך תוכו, עקב רחמי האל. המשמעות הינה איפוא: הו, אלוהים, שום אדם ושום בריה אינם יכולים לנחמני עוד, לכן גדולה מצוקתי, כי נזקי אינו גופני ואינו זמני, לפיכך אתה, שהינך אל והינך נצחי, היחיד שיכול לעזור לי, רחם עלי. כי בלי רחמיך כל דבר נראה לי רע ומר.

התיבה gnedig, בכתיב מודרני gnaedig, נגזרת מן המלה Gnade, חסד, ובצורה זו, sey myr gnedig תירגם לותר כעת את כל המקומות בתהלים שבהם מופיעה המלה "חָנֵּנִי". הצורה erbarme dich, שכבר נשתרשה בפי העם, הושרה והולחנה, אינה מופיעה עוד בתרגום התהלים המוסמך של לותר. אבל המזמורים שנתביישו נותרו חביבים על המאמינים הלותרנים שהמשיכו לזמרם באהבה, וכך בחר באך להלחין דוקא מזמור שמבוסס על נוסח התרגום הישן, שלותר מחק מתרגום התנ"ך המוסמך שלו, וכך הנציח גדול המלחינים הלותרנים דוקא את התרגום שלותר בחר ברבות הימים להסתייג ממנו.

אמר אדם שנון, נשתכח ממני בעוונותי מי, שלכל העמים יש המון שייקספירים, ורק לאנגלים המסכנים יש רק שייקספיר אחד. כך גם אנו היהודים – לכל העמים יש המון תנ"כים, ולנו רק תנ"ך אחד ויחיד, ואין לנו צורך להתלבט כיצד לכנות את האריה 39 מ"מתיאוס פסיון": הרי זוהי אריית "חָנֵּנִי", או בשתי מלים "חָנֵּנִי אֱלֹהִים".

 אריה 39 בניצוח אנדריאס שול ובשירתה של אליאנה מריה אורלנדיני

למה השמאל צודק ולא חכם

מירי רגב הצטלמה לקדימון לתכנית "אייל גולן קורא לך", תכנית שמקדמת מוסיקה מזרחית ומאד מקדמת את אייל גולן, ואולי גם מירי רגב רצתה לקדם את אייל גולן כדי לקדם את עצמה. בהחלט יכול להיות שמירי רגב בעיקר רצתה לקדם את עצמה, כי מירי רגב מוכרחה להגיד כל יום משהו שיראו אותה תמיד בחדשות ולפעמים זה קצת מעייף, אפילו אותי שאני כבר זקנה ומתעייפת בקלות ודוקא בגלל זה אני מאד משתדלת לא להתעייף מההכרזות של נתניהו או של מירי רגב, כדי שיישאר לי כוח להתעייף מדברים שיותר חשובים לי, אפילו אני מרגישה לפעמים ששמעתי קצת יותר מדי את מירי רגב ושהיה נחמד אם היא היתה שומעת איזה דיסק של אייל גולן ושותקת או שרה איתו ביחד במקום לדבר. באופן כללי עדיף שבממשלה יותר ישירו ופחות ידברו, למשל ישיבת הממשלה על תאגיד השידור הציבורי היתה נשמעת הרבה יותר טוב אם במקום לדבר היו משמיעים למירי רגב את גלי עטרי, "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת", ולנתניהו כמובן את שרית חדד "אתה תותח", בעשרים ערוצים שונים, כי הוא בעד גיוון תקשורתי. ואיך היה נחמד אם בכל יום ראשון בצהרים היו אומרים ביומן הצהרים שבישיבת הממשלה השמיעו את שיר השבוע, למשל "עכשיו אני" שזה השיר שנתניהו אוהב במיוחד, והאמת שגם אני אוהבת אותו, ככל שהוא מתייחס לארקדי דוכן עצמו. בכל אופן, היה נחמד אם היתה בממשלה קצת יותר מוסיקה והרבה פחות מלים. אבל מירי רגב קידמה את התכנית של אייל גולן, ומכל הדברים שמירי רגב אומרת ועושה, נדמה לי שזה הפחות מזיק, וזאת הדרך שלה להעביר את המסר שהכי חשוב לה ולהרבה מבוחריה, שהיא מרוקאית גאה ושיותר האשכנזים לא יתנשאו עליה ולא יגידו לה שמוסיקה מזרחית זה לא רמה, וכמובן שהתגובה האינסטינקטיבית של האשכנזים היא להתנשא עליה ולהגיד שמוסיקה מזרחית זה לא רמה, למרות שמוסיקה מזרחית לא באמת מפריעה למישהו, וכמו כל מוסיקה היא יכולה להיות מוסיקה טובה. בכל אופן חברת הכנסת תמר זנדברג ממר"ץ, הלכה והתלוננה לוועדת האתיקה שמירי רגב עברה על כללי האתיקה, וועדת האתיקה בראשות ח"כ יצחק וקנין מש"ס, שפחות אוהב שירי חולין ומעדיף שישירו פיוטים או יתפללו, שלא לדבר על שירת נשים שאסורה עליו באיסור חמור, וועדת האתיקה קבעה שהקדימון שמירי רגב צילמה לתכנית של אייל גולן הוא יח"צנות אסורה בהתאם לתקנון האתיקה, אבל הוועדה נמנעה מלהטיל על מירי רגב סנקציה כלשהי, וככה הזאב יצא שבע והכבשה נשארה שלמה – זה רק משל, לא התכוונתי שתמר זנדברג היא זאב, ובטח שלא התכוונתי שמירי רגב היא כבשה. המניע המוצהר של חברת הכנסת זנדברג להתלונן על הקדימון לתכנית של אייל גולן שמירי רגב העלתה לעמוד הפייסבוק שלה, היא העובדה שמדובר בתכנית מסחרית, ואסור לחברי כנסת לקדם גורמים מסחריים.

האמת שאם ח"כ תמר זנדברג היתה פונה למירי רגב, לא לוועדת האתיקה, ואומרת למירי רגב שזה לא יפה שהיא מקדמת תכנית של אדם שההתנהגות המינית שלו, גם אם הוא זוכה מעבירה פלילית, מאד לא ראויה, ולא מתאים לשרה בממשלה לקדם תכנית של זמר שקשור, אפילו בעקיפין ולא ברף הפלילי, לניצול מיני של קטינות, הייתי מרגישה אהדה כלפיה. מר"ץ היא מפלגה שבהחלט פועלת ופעלה תמיד לקידום מעמד האשה, והגנה על ילדות מפני ניצול מיני היא מטרה שראוי מאד לקדם גם אם צריך להסתייג בגלל זה מכל מיני דמויות שיש להן הרבה מעריצים, ואולי דוקא חשוב להסתייג מדמויות שיש להן הרבה מעריצים וקשורות לניצול מיני של קטינות. יש דברים שהם בנפש ועליהם חשוב מאד להילחם בכל מחיר.

אבל לא הפרשות העגומות שנקשרו באייל גולן הטרידו את ח"כ זנדברג, מה שהטריד אותה, לטענתה, זה שהשרה מירי רגב קידמה גורם מסחרי, ואכן התכנית של אייל גולן היא בערוץ מסחרי ולא ברשות השידור שאמורה להפוך לתאגיד השידור הציבורי, אם היא תתחיב לשדר "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב", וגם "אתה תותח, אין אין אין אין עליך, אתה הגדול מכולם", מסביב לשעון, וכאן מגיעה הטיפשות של השמאל: זה מה שחסר לשמאל הישראלי, להיתפס עוד פעם כמי ששונא מזרחיים ונטפל למזרחיים ומתנכל למוסיקה מזרחית? זה מה שחשוב עכשיו, כשנלחמים שאפשר יהיה לשמוע משהו חוץ מ"אתה תותח" ו"עכשיו אני"?

כן, לפעמים מוטב להיות פחות צודק והרבה יותר חכם.

וכדי להסיר ספק: אני מאד אוהבת את גלי עטרי וארקדי דוכין ושרית חדד.

דניאל בארנבוים והערך "ריכרד וגנר" בויקיפדיה

בשבוע האחרון יצא לי לשמוע הרבה על ריכרד וגנר. זה קצת במקרה, כי רוב הדברים ששמעתי עליהם השבוע קרו כבר לפני זמן מה ואני איחרתי להתעדכן, וקצת לא במקרה, כי השנה חוגגים בגרמניה מאתיים שנה להולדת וגנר, שנולד בשנת 1813, ולכן מדברים וכותבים על וגנר הרבה. מאמר אחד שקראתי התלונן על כך שיצאו הרבה ספרים על וגנר שעוסקים בביוגרפיה ובאנטישמיות שלו, ואף לא ספר אחד שעוסק בגאונות המוסיקלית שלו, שעליה צריך לדבר. גם אני עוסקת בוגנר רק בגלל האנטישמיות שלו, במיוחד בחיבורו "היהדות במוסיקה" שאני רוצה מאד לתרגם לעברית ועוד לא הספקתי לתרגם אלא קטעים ספורים ממנו. החיבור "היהדות במוסיקה" מיוחד בכך שהוא רואה בשפה היהודית ביטוי למהותו הדוחה של היהודי, שהיא לדעת וגנר מהות חקיינית נטולת אותנטיות ונטולת כושר יצירה מקורי, שרק מסוגלת לחקות בצורה משובשת ומעוותת את היצירה המקורית של העמים האירופים. זוהי טענה שהתאימה מאד למאה התשע-עשרה, שבה הפכה הערצת הגאונות והגאונים לקו מאד אופייני לתרבות האירופית, כמו גם הערצת היצירתיות והמקוריות. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה היו המלחינים באירופה תלויים לגמרי באצולה ומעמדם היה דומה לזה של משרתים – כך התייחסו הארכיבישוף של זלצבורג למוצרט והאצילים לבית אסתרהאזי להיידן. אבל המהפכה הצרפתית האיצה את תהליך ההתפוררות של הפיאודליזם, שהחל עוד קודם לכן במעצמות הימיות העירוניות העשירות כמו אנגליה והולנד, הצמיתים השתחררו, גלי הרעב והמגפות דעכו, ולאחר מלחמות נפוליון, כשוגנר בא לעולם, הפכו תושבי אירופה לאנשים חופשיים יותר, והיוצרים שהפכו ממשרתי האצולה למבטאי הרוח הלאומית, הפכו גם מסוג של משרתים למושא הערצה. ריכרד וגנר ביקש בחיבורו לשלול מיוצרים יהודים את המעמד הזה, שבו זכו כעת יוצרים כמוהו. החיבור שלו היה חדשני מאד, ברוח הזמן, ומאד מקורי בנושאו, בטיעוניו ובתרומתו לאנטישמיות הייחודית לגרמניה, ולכן הפך לחיבור מרכזי בחשיבותו בהתפתחות האנטישמיות הגרמנית במאה התשע-עשרה וזכה לימים להערצת הנאצים כמו גם יצירותיו המוסיקליות. בגלל תרומתו הייחודית של וגנר לאנטישמיות ובגלל הקשר בין פולחן וגנר לפולחן היטלר בימי השלטון הנאצי, כאשר ביירוית עירו הפכה למלון-אורחים ובמת תעמולה של היטלר, הפך וגנר למוקצה מחמת מיאוס עבור מתנגדי הנאציזם – המנצח טוסקניני החרים את וגנר עוד לפני שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית החליטה להימנע מנגינתו, לאחר ליל הבדולח. במאמר שפירסם דניאל בארנבוים במגזין The New York Review of Books הוא טוען שהתזמורת הפילהרמונית המשיכה לבצע יצירות של וגנר בתקופת הרייך השלישי, ומנסה ליצור את הרושם שהתזמורת הפילהרמונית ניגנה יצירות של וגנר בתקופת השואה, וחדלה מכך רק אחרי המלחמה, כשנודע שהנאצים השמיעו מוסיקה של וגנר ליהודים בדרכם למשרפות. זה תיאור שקרי של ההיסטוריה. התזמורת חדלה כאמור לנגן את וגנר לאחר ליל הבדולח אם לא קודם לכן. העובדה שיצירות של וגנר נוגנו ליהודים בדרך למשרפות איננה הסיבה לחרם על וגנר, שכן גם מוסיקה של מוצרט ובטהובן ומלחינים גרמנים אחרים נוגנה בדרך למשרפות, ואיש איננו מבקש להחרים אותם. בטהובן נערץ על יהודים רבים כמי שיצירותיו, כמו הסימפוניה התשיעית, נושאות מסר מיוחד של חירות האדם וגדולת הרוח האנושית, ומוצרט מזוהה אצל רבים ולא בלי צדק כמי שמסמל את סבלו של האמן מידי בעלי שררה אטומים. וגנר הוא מקרה אחר לגמרי. וגנר לא היה רק מלחין אלא הוגה אנטישמי מן המעלה הראשונה. האנטישמיות שלו בשום אופן לא היתה דבר מקובל בזמנו או בזמן כלשהו. היא בהחלט היתה יצירה מקורית לגמרי, וההשפעה שלה על היטלר היתה קטלנית, פשוטו כמשמעו. לכן אני אישית לא אלך לשמוע קונצרט של וגנר, מאותה סיבה שלא אבקר בתערוכת ציורים של היטלר, גם לו היה צייר גאוני. לא אכפת לי שאנשים אחרים יאזינו למוסיקה של וגנר אם הם רוצים בכך, אבל אני אינני רוצה להיות שם, ולכן גם אינני הולכת לקונצרטים של דניאל בארנבוים שכבר ניגן את וגנר בישראל במתקפת פתע על קהל המאזינים הנבוכים, גם מפני שאינני יכולה לשאת את דניאל בארנבוים, שאת דעתי עליו כבר הבעתי כאן, את החנופה שלו לגרמנים שבקרבם הוא חי ואת הניחוח האנטישמי שעולה תמיד מדבריו ומהערצת וגנר שלו, אבל בעיקר מפני שאינני רוצה למצוא את עצמי מאזינה לנגינת וגנר בעל כורחי ונותנת בעל כורחי לגיטימציה לגילוייה היותר אנטישמיים של התרבות הגרמנית.

ויש כמובן עוד דבר – המאמץ של ממשלת גרמניה לדחוף לישראלים את וגנר לגרון, שהופך את ההתנגדות לוגנר לעוד יותר משמעותית מבחינתי. למען האמת העובדה שבגרמניה חוגגים כעת את שנת וגנר לרגל מאתיים שנה להולדת וגנר היא עוד הוכחה מבחינתי לכך שאין גרמניה אחרת, אלא רק אותה גרמניה שסוגדת לאנטישמים אבל מנסה תמיד לעטוף את הסגידה הזאת בהתחסדות ובתוקפנות כלפי יהודים, שמסרבים להצטרף לחגיגה הגרמנית ולהעניק לה לגיטימציה שהיא כל כך זקוקה לה. כי הגרמנים יודעים היטב שלהקשיב לאופרות של וגנר זה לא רק מעשה מוסיקלי, אלא מעשה פוליטי ממדרגה ראשונה, או ליתר דיוק, שמיעת וגנר אחרי היטלר היא בהחלט סוג של מחוה לנאציזם, אחרת הגרמנים ויהודי החצר שלהם בארנבוים לא היו מתאמצים כל כך לשכנע את היהודים להאזין לוגנר, לולא חשו שיש בכך כדי לתת לגיטימציה למי שצלב קרס גדול מתנוסס כבר שמונים שנה מעל חגיגת המוסיקה שלו ואיננו נמחה. דניאל בארנבוים עצמו, במאמציו הבלתי פוסקים להסביר שהסירוב לנגן את וגנר בישראל נובע מהסירוב להכיר בכך שמדינת ישראל הוקמה על חשבון עם אחר, טיעון שחזר עליו לאחרונה במאמרו הנ"ל שתורגם במוסף "הארץ" מיום ו' ה-28 ביוני האחרון ושאיננו נקי מניחוחות אנטישמיים של שלילת זכות היהודים להגדרה עצמית, מודה שגם לשיטתו האזנה לוגנר היא עניין פוליטי ולא עניין מוסיקלי גרידא. שוב ושוב חוזר בארנבוים על הטענה שהסירוב לנגן את וגנר קשור לדיכוי הפלשתינים, טענה שמהדהדת את האנטישמיות הגרמנית אחרי השואה, אנטישמיות מן הסוג שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות שתפקידה הוא לגונן על הגרמנים מפני תחושות אשם על השואה על ידי האשמת היהודים בהאשמות שונות ומשונות, למשל שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את דיכוי הפלשתינים, טענה שאף היא מהדהדת חזק בטיעוניו של בארנבוים, והיא טענה אנטישמית גרמנית שנועדה לבטא את הזעם על אי הנעימות שנגרם לגרמנים מהעיסוק בפשעיהם. הם היו בהחלט מעדיפים שבמקום לעסוק בשואה נלך לאופרה של וגנר ונתמוגג מהגאונות המוסיקלית של הגרמנים, ונזכור שאנו איננו אלא חקיינים עלובים שמסוגלים רק לשבש את המוסיקה הגאונית הזאת, מה שמגחיך מעט את תשוקתם לשמוע את היהודים מבצעים את המוסיקה הזו ומאזינים לה.

בכלל אי אפשר להתעלם מצלילי השנאה והשיטנה של אוהדי וגנר בדברם על ההתנגדות בישראל לנגינת וגנר. יכול אדם לחשוב שאין רע בנגינת וגנר ושאין למוסיקה שלו כל קשר לדיעותיו האנטישמיות, אבל מדוע עליו לחרף ולגדף את היהודים שמתנגדים לנגינת וגנר מסיבותיהם שלהם ולייחס להם מניעים פסולים? נדמה שריבוי החרפות הזה למתנגדים להשמעת וגנר אינו מייצג מצפון נקי ותום לב.

באותו מאמר שתורגם במוסף "הארץ" הגדיל בארנבוים לעשות וטען שהרצל החזיק גם הוא בדיעותיו של וגנר, ושאין שום ייחוד באנטישמיות של וגנר. כדי לחבר בין הרצל לוגנר המציא בארנבוים גרמנית חדשה וטען כי המלה הגרמנית Untergang שוגנר ניבא ליהודים, מלה שפירושה שקיעה, טביעה או אבדון, פירושה היטמעות במובן של התבוללות. וגנר היה מעוניין כמובן באובדנם של היהודים ולא בהתבוללותם, וראוי היה שבארנבוים יסתפק בניתוח המוסיקה של וגנר, שבכך מקצועו, ולא יעסוק בנושאים היסטוריים ובאנטישמיות, נושאים שאיננו מבין בהם דבר וחצי דבר. מאמרו זה הוא בעצמו תעמולה אנטישמית גסה יותר מכל דבר אחר.

הדים לתעמולה האנטישמית הזו נגד מתנגדי וגנר אפשר לשמוע גם בערך העברי של ויקיפדיה על וגנר, שבו קראתי השבוע את הדברים הבאים:

"בשל שימוש בשמו לסוגיות פוליטיות בכנסת, ובשל השימוש לרעה שנעשה במוסיקה שלו בתקופת שלטון הנאצים בגרמניה, קיים איסור להשמיע את המוסיקה שלו באירועים רשמיים ובקונצרטים. איסור זה נאכף בחומרה על ידי הרשויות, וכתוצאה מכך המוסיקה של המלחין נעדרת מהרפרטואר של התזמורות הגדולות בישראל."

קשה לדעת מהיכן להתחיל לתאר את גודל השקריות של הטקסט הזה. ראשית אין בישראל שום איסור להשמיע את המוסיקה של וגנר ולכן גם הרשויות אינן אוכפות שום איסור כזה, לא בחומרה ולא בכלל. יש נוהג ומוסכמה שלא לנגן את וגנר באירועים רשמיים בגלל האנטישמיות שלו ובגלל השפעתו על היטלר והיותו נערץ על הנאצים, ובעיקר בגלל שניצולי שואה רבים ואירגונים המייצגים ניצולי שואה חוזרים ומבקשים שלא לנגן את וגנר ושלא לתת לו לגיטימציה בישראל, ולא בגלל "שימוש בשמו לסוגיות פוליטיות בכנסת" שמהדהד את הטענות האנטישמיות של בארנבוים ברוח השיח האנטישמי הגרמני, ומקדים בערך של ויקיפדיה את ההתייחסות לשימוש שעשו הנאצים בוגנר כסיבה לחרם. הערך איננו מציין את האנטישמיות של וגנר עצמו כסיבה לחרם, ובהמשך הוא מתאר אותה כאנטישמיות שאינה חריגה לזמנו, תיאור שרחוק מן האמת. גם בארנבוים טען במאמרו הנ"ל ובהתבטאויות אחרות שלו שלחרם אין שום קשר לאנטישמיות של וגנר. לדעת כותב הערך בויקיפדיה כמו לדעת דניאל בארנבוים, היהודים מחרימים את וגנר לא בגלל הזדוניות של וגנר, אלא בגלל הזדוניות של היהודים. לזכותו של מחבר הערך בויקיפדיה ייאמר שהוא לפחות יודע גרמנית ומתרגם נכונה את נבואתו של וגנר על גורל היהודים Untergang – "שקיעתם או הסתלקותם". יש ויכוח האם בכך התכוון וגנר לקרוא להשמדת היהודים. אין ויכוח שלא רצה בשום אופן לראותם כחלק מן האומה הגרמנית, ושאין שום קשר בין תפיסותיו לאלה של הרצל, קישור שמביא את חוצפתו ונבזותו של בארנבוים לשיאים חדשים.

לערך בויקיפדיה נכנסתי השבוע כדי לבדוק את תאריך הולדתו של וגנר, וזאת בעקבות קריאת מאמרה של דליה שחורי ב"הארץ" (מעריצי וגנר המומים, 22 באוגוסט 2013). דליה שחורי מסקרת כבר שנים את פסטיבל ביירוית ואת שערוריות הבימוי שלו שהפכו כבר גם כן למסורת, והיא דיווחה על השערורייה האחרונה בפסטיבל השנה, בעקבות הבימוי של במאי ה"בימה העממית" Volksbuehne בברלין פרנק קסטורף, שביים את ארבע האופרות במחזור "טבעת הניבלונגים" של וגנר בסגנון וולגרי מאד שקומם את הקהל, וגם על השערוריות שעוד צפויות בפסטיבל זה בעתיד, לאור הזמנת אמן המרבה להשתמש בסמלים נאצים לביים בפסטיבל בעתיד. במקרה באותו יום עצמו קראתי את הדיווח של כריסטין למקה-מאתווי ב"די צייט" (גיליון 32, 1 באוגוסט 2013) על האופרות של וגנר בבימוי קסטורף, ונוכחתי שתיאוריה של דליה שחורי היו מאד מעודנים. לדברי למקה-מאתווי הרג זיגפריד בבימויו של קסטורף את הדרקון בקלצ'ניקוב במקום בחרב, הירייה החרישה את אוזני הקהל ובעקבותיה פרצה מהומה, אדי מלחת שעלו מן האפקטים המיוחדים על הבמה נשפכו לאולם וגרמו לאחד הצופים להקיא, ורופאת התיאטרון חשה לטפל בו בין השורות והצופים המבוהלים. פעם היתה המוסיקה של וגנר טרגדיה, ועכשיו היא חוזרת אלינו כפארסה, וכך ראוי לה.