ביטול סבסוד מעונות לילדי אברכים הוא רשעות

 

פעמיים התרגזתי בגלל ההחלטה המרושעת של שר האוצר ליברמן להפסיק סבסוד מעונות לילדי אברכים – פעם אחת כששמעתי עליה, ופעם שנייה למול התמיכה מצד מי שחושבים את עצמם לליברלים בצעד המרושע הזה, ובפרט כתבי עיתון "הארץ". לא התפלאתי מרוגל אלפר ששנאתו לדתיים תמיד מעבירה אותו על דעתו, אבל אחרים, כמו רוית הכט שהגדילה עשות ולא רק תמכה בהחלטה אלא אף גינתה את ניצן הורוביץ, על כך שגינה את הרשעות הזו, וכמותו עשתה גם זהבה גלאון. במר"ץ יש עדיין אנשים עם ערכים, בעיתון "הארץ" יש רק קפיטליזם חזירי של הבוס שבוחר את כתביו בהתאם.

החלטתו של ליברמן תפגע אך ורק באמהות חרדיות מרובות ילדים שמלבד מעמסת גידול ילדיהן הרבים הן גם מפרנסות את משפחתן. ההחלטה הזו לא תעודד גברים חרדים לצאת לעבודה. בכדי לעודד אנשים לצאת לעבוד אפשר לעשות דברים רבים באופן חיובי: להציע הכשרה מקצועית שכוללת סיוע במציאת עבודה, להציע מסגרות עבודה שמשלבות עבודה ולימודים, לעודד מעסיקים להעסיק חרדים, תמיד אפשר לחשוב איך לתמוך ולעודד ולא איך להקשות ולהעניש. זה נכון כמובן לגבי כל דבר: גם לעודד גיוס לצבא אפשר על ידי סיוע למתגייסים בהפניה לשירות שתואם את כישוריהם, וכמובן במתן תמריצים ותגמולים שונים לחיילים, ואפשר על ידי ענישה והעלבת המשתמטים. מי שמאמין באמת בחירויות האזרח, ראוי לו לבחור בדרך העידוד ולא בדרך הענישה.

ומה שהכי מרגיז מבחינתי זה היחס לגידול ילדים כאילו איננו עבודה. גידול ילדים הוא עבודה קשה. נשים שעוסקות בגידול ילדיהן, ועל אחת כמה וכמה כשילדיהן רבים, עובדות קשה מאד, גם אם אינן מועסקות במקום עבודה מחוץ לבית. כל זה מעלה לי זיכרונות מתקופתם של שרון כראש ממשלה ונתניהו כשר אוצר, כאשר הראו בטלויזיה "אשה עצלנית" – אם יחידנית לחמישה ילדים שלשכת התעסוקה שלחה לגזום ענפים ולסחוב דליי אבנים כדי לקבל דמי אבטלה דלים. זה הזכיר לי מדינות מסוגן של ברית המועצות וסין שהעבידו אנשים עבודת פרך בתור עונש על עבירות שקיימות רק במדינות כאלה. האם לגדל לבד חמישה ילדים זו איננה עבודה מספיק קשה, כדי שהמדינה תעזור לאשה כזאת במקום להתעלל בה? האם אנשים שהביאו לעולם הרבה ילדים צריכים להיענש כפי שהיה נהוג בעבר בסין, ואפילו בסין כבר אין נוהגים כך. גם גידול ילדים הוא תרומה לחברה. חלקם יגדלו לחיות כחרדים, וחלקם יבחרו בדרך אחרת. מדינה צריכה להשקיע בטיפול ובחינוך הילדים הנולדים בה בלי קשר לאמונותיהם ודרכי חייהם של הורי הילדים, ומדינה צריכה לעזור לנשים עובדות בלי קשר אם בעליהן עובדים או לומדים. ההחלטה של ליברמן תעניש את האמהות העובדות, לא את הבעלים שלומדים תורה, וכמי שהשקיעה חלק גדול מחייה בלימוד דברים שמעטים מתעניינים בהם – ומשקיעה לא מעט מאמצים להגדיל את חוג המתעניינים, יש לי קושי עם אנשים שמגנים לומדי תורה. לא מפני שמדובר בלימוד שהוא מקודש להם, אלא מפני שאפשר להתגולל בקלות על אנשים שמשקיעים את חייהם בלימוד. האם השירה הלטינית, הגרמנית העתיקה או הצרפתית העתיקה שאני מקדישה להן חלק נכבד מחיי "מועילות לחברה"? ומה פירוש תועלת במובן זה? האם מותר ללמוד רק מה שמועיל? ומי יקבע מה מועיל? היה דיקן מכובד באוניברסיטה מכובדת שחשב שבלתי מועיל ללמוד יידיש ואיטלקית, וסגר את החוגים האלה. ואני חשבתי איך אנשים ילמדו על תרבות יהודית בלי לדעת יידיש, ובלי לדעת איטלקית? אני רואה חוט מקשר בין אנשים שפוסלים לימוד תורה לבין אלה שפוסלים את לימוד מדעי הרוח. הרי כשמדובר בלימוד ומחקר של נכסי רוח עתיקים הערך הוא רוחני, ולא חומרי, ובחברה שרואה את חזות הכל בטכנולוגיה מתקדמת ובכסף שאפשר להפיק ממנה, גם משוררים וחוקרי שירה עלולים להיחשב לבלתי נחוצים.

מכל הצעדים שאפשר היה לעשות כדי לעודד גברים חרדים לצאת לעבודה, הבחירה בשלילת סבסוד במעונות לילדים רכים הוא האכזרי והבלתי ראוי ביותר, והבחירה דוקא בו ראויה מאד לגנאי: היא לא אנושית ואין לי ספק שיתברר ששכרה יצא בהפסדה.    

בזכות בתי-הספר

בחודשי הקיץ, לצד תלונותיהם של הורים שמתקשים לבלות את החופש הגדול עם ילדיהם (עצה מבעלת ניסיון – תנו להם לראות טלויזיה כאוות נפשם, זו אופציה זולה וטובה מרבות אחרות, ובאמת שאין בה שום נזק), שמעתי גם, בתכניות טלויזיה וכתבות בעיתונות, לא מעט ביקורת על מוסד בית הספר, שהוא שמרן ומאובן והורג את היצירתיות הטבעית שיש לילדים ולא מתאים למאה העשרים ואחת, ועוד כהנה וכהנה. אני רוצה דוקא לדבר בזכותם של בתי הספר ולימוד החובה, שהוא בעיניי, לצד הירידה בתמותת תינוקות ויולדות, ההישג הגדול ביותר של החברה המודרנית: מערכת חינוך שכוללת את כל הילדים, ושלכל ילד נמצא בה מקום, כדי שיוכל לבלות את ילדותו בלימודים, לא בעבודה כדי לסייע לפרנסת המשפחה, לא בטיפול באחים הקטנים, וכמובן לא בשוטטות ברחובות והידרדרות לפשע, אלא בלימודים, שזה בעיניי העיסוק הטוב ביותר לילדים ולנוער.

העובדה שאין זה כלל ברור מאליו שילדים יוכלו לבלות את ילדותם בבית-הספר ולעסוק בלימודים, והתוצאות של מצב שבו ילדים מועסקים בעיסוקים אחרים ומנועים מלבקר בסדירות בבית-הספר, מוכרות לי לא רק מלימוד היסטורי ומקריאה על מציאות העולם השלישי. אני שבה כעת מביקורי השבועי בשוק מחנה-יהודה, ובדוכנים שאני פוקדת מדי שבוע עומדים נערים שמוכרים לי ירקות ופירות ותבלינים ובכך מסייעים להוריהם. אני מכירה את משפחותיהם, הן גדולות ומרובות ילדים, ולעבודתם יש ערך כלכלי רב חשיבות למשפחתם. זה לא שאינם לומדים דבר בעבודתם: הם מקבלים סחורה, מסדרים אותה, שוקלים ומחשבים, מקבלים תשלום ומחזירים עודף, רובם מנומסים ואדיבים ללקוחות, הם אחראים ומחויבים ואלה ערכים חשובים מאד לכל אדם. אבל יותר הייתי רוצה לראות אותם בספסל הלימודים, מעתיקים תרגילים במתמטיקה מן הלוח. צר לי, אבל אינני רואה כיצד תגביר העבודה בשוק את היצירתיות שלהם, כיצד תפתח את מחשבתם. נדמה לי שחבריהם הלומדים, שכלואים לכאורה בכיתות בית הספר, יתפתחו טוב יותר וייצרו לעצמם עתיד מבטיח ומרתק יותר מן הנערים העובדים בשוק.

לבקר את בתי הספר קל, ולפעמים למבקרים יש בטן מלאה מרירות מחוויותיהם כילדים במערכת החינוך או אפילו כהורים. כאם גרושה ומעוטת-אמצעים סבלתי לא מעט מראוותנות לשמה, סחטנות כלפי הורים והשפלה של תלמידים עניים, תופעות שחוויתי בבתי הספר של בנותי ושיקפו היטב את החברה הסובבת בארצנו, שהפכה בעשורים האחרונים חמדנית, ראוותנית ואטומת-לב. אבל אלה תופעות לוואי שליליות של היות בתי –הספר ראי של החברה שבה הם פועלים, והן אינן מבטלות את חשיבותם של בתי הספר להתפתחותם של הילדים, דוקא בגלל אופיים השמרני, שחבל שאיננו שמרני עוד יותר, חבל שאין מצניעים לכת יותר ואין מדגישים יותר את חשיבותם של מורה, לוח וגיר, כפי שאמר יפה שר-החינוך לשעבר, תלמידים, לוח וגיר הם מה שצריך מורה כדי ללמד היטב, לא מחשבים יקרים ולא טכנולוגיה נוצצת, רק אהבה ולב פתוח לילדים וידע, הרבה ידע במקצועות הלימוד, ידע מן הסוג שמתאכסן במוח ולא במכשירים, ידע שעליו אמרו הקדמונים "מה שלמדתי שום גנב ושום שודד לא יקחו ממני". היה זה הנוירולוג שלימד אותנו בחוג לחינוך שיעור מטלטל על הפתולוגיה של המוח, שהסביר לנו את חשיבותו של הזיכרון האוטומטי, זה שמוגן אפילו מפני התקפי שבץ קשים: תנו לילדים ללמוד הרבה בעל-פה, הוא הסביר לנו, למדו אותם בעל-פה את השירים ואת לוח-הכפל, כך לא יימחו מזיכרונם לעולם. זכרתי היטב את שיעורו. מן הלימוד המתקדם ביותר של המוח האנושי הוא למד בראש וראשונה לכבד את דרכי הלימוד העתיקות.

כשהגעתי לאוניברסיטה, כמו רבים, עם בטן מלאה על סבלות בית-הספר, זה היה כבר אחרי שירותי הצבאי כמורה חיילת, ושם למדתי לראשונה שיש מציאות אחרת מזו של ילדים לומדים: בעבודתי כמורה חיילת בחינוך המיוחד פגשתי הורים שהעדיפו להשאיר את ילדיהם בבית, ילדים בגילאי עשר עד חמש-עשרה, כדי שיאספו ביצים מן הלול ויסדרו אותן בתבניות, כדי שיפזרו מזון ברפת ובלול, וכדי שיטפלו באחיהם הקטנים בזמן שההורים עסוקים בעבודה. המשימה האחרונה הוטלה בעיקר על הבנות הבכורות והשניות במשפחות מרובות הילדים. הילדה המבוגרת ביותר בכיתתי הגיעה ללימודים רק לעתים רחוקות: היא היתה המטפלת של שבעת אחיה הקטנים ממנה. כשמישהו מהם חלה היא נשארה בבית לסעוד אותו, בימי ששי מעולם לא הגיעה לבית הספר כי נאלצה לסייע בהכנות לשבת, ולפני חגים נעדרה ימים רבים. מפורים עד פסח, כאשר במושבים נהגו לא רק להוציא את הרהיטים ולנקות היטב את החדרים, אלא גם לסייד את הבית כולו בלבן, נעדרו רבים מן הילדים כדי לסייע בהכנות לפסח. כן, הם ידעו לטפל באחיהם הקטנים וגם בעופות ובבהמות, הם ידעו לסייד ולנקות ולבשל ולחתל ועוד מלאכות מועילות רבות שחשוב לדעת, אבל יצירתיות לא ראיתי אצלם, בעיקר ראיתי פיגור סביבתי, נחשלות, צרות אופקים, מחסור בידע ובכישורי למידה. התלמידה הבוגרת שהיתה לכאורה בשנת לימודיה השמינית התקשתה לקרוא. היא גם לא היתה מנומסת וכנועה כפי שאפשר היה לחשוב: היא היתה חצופה מאד, גסה ואלימה, אולי מתוך תסכול, ואולי משום שלא הכירה מעולם בחייה מציאות של רוך, ושל חלומות נעורים. בכלל נוכחתי בתקופת עבודתי כמורה חיילת, שילדים שאינם לומדים הם חצופים ואלימים יותר ממה שמכנים היום "חנונים". שום דבר איננו משפר את האישיות, את היצירתיות ואת הנימוסים הטובים כמו לימוד שיטתי, שדרכו לומדים אנשים גם לרצות ולשאוף ולחלום, דרכו מתרחב עולמם מעבר לכפר מגוריהם אל הארץ והעולם והחלל – כבר אמרתי שאל תמנעו מהילדים לצפות בטלויזיה, הם לומדים ממנה הרבה יותר מכפי שאתם משערים, למדתי זאת מבנותי.

בכל העולם נלחמים מיליוני בנים, ועוד יותר מיליוני בנות, על הזכות הבכלל לא מובנת מאליה ללכת לבית הספר וללמוד. גם אצלנו מתחת לאף יש המון ילדים כאלה, שלימודים סדירים כלל אינם מובנים מאליהם עבורם. אני שמחה מאד ששר-החינוך הבטיח לדאוג גם לנושרים ממערכת החינוך, להושיט להם יד ולהשקיע בהם את ההשקעה הנוספת שהם זקוקים לה כדי שלא יפגרו אחרי האחרים ויפלו לצד הדרך. ילדים צריכים לבלות את ימיהם בבתי-הספר וללמוד. יותר ממחשבים הם זקוקים לתשומת לב ואהבה והם זקוקים ליידע. יידע איננו מעניק רק השכלה. הוא מעניק ביטחון, הוא מרחיב אופקים, הוא מפתח את האישיות, הוא מעניק בסיס שממנו אפשר להמשיך הלאה. החברה שלנו זקוקה לבתי-ספר. תמיד יהיה טוב לשפר את בתי-הספר, את השכלת המורים ואת היחס לתלמידים, אבל לתאר את בתי-הספר כמוסד מיותר שאין בו צורך, זו התפנקות של חברת שפע שאיננה רואה נכוחה, לא את המתרחש מחוצה לה וגם לא את המתרחש מתחת לאפה.  

המוחים תפקידם רק למחות

הדרישה ממנהיגי המחאה הצעירים להגיש לממשלה רשימת דרישות מדויקת, ולא זו בלבד, אלא אף מקורות מימון, היא חוצפה. דומה הדבר לטבח כושל שמבקש מלקוחותיו הממורמרים להציע לו מה לבשל וכיצד, או לרופא השואל את החולה המתלונן איזה טיפול הוא מציע. אין זה תפקידם של מנהיגי המחאה לתרגם את רצון העם לעשייה. זה תפקידה של הממשלה. למנהיגי המחאה יש רק תפקיד אחד שלקחו על עצמם, וביצעו להפליא: להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל בהמוניהם אינם יכולים וגם אינם רוצים להשלים עם מציאות שבה שכר–הדירה עבור דירת שלושה חדרים ממוצעת שוה למשכורת ממוצעת, ושכר לימוד לשני פעוטות במעון ובגן ילדים שוה אף הוא למשכורת ממוצעת, ולא נותר לשני הורים צעירים שמקבלים משכורות ממוצעות ממה לחיות, ובנוסף לכך גם מחירי המזון, המים, הדלק והחשמל עולים כל העת בקצב בלתי נתפס ובלתי סביר, ומכים מכה אנושה הן בצעירים והן בזקנים, וזאת במידה רבה בהסכמת הממשלה ואף ביוזמתה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל לא ישלימו עם ההרס השיטתי של מדינת הרווחה שהוא גם חורבנן של זכויות האדם, כי לכל אדם יש זכות למזון ולקורת גג, לחינוך ולבריאות, ואלה אינם בזבוז או מותרות, אלא חובת המדינה לאזרחיה, והדרך היחידה שבה יוכלו האזרחים והאזרחיות לתרום לא רק לעצמם אלא גם למדינה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה שהחברה בישראל איננה מעוניינת במדינה שאיננה נותנת לאזרחיה דבר ובתמורה מרשה להם לעשות הכל, לעשוק את עובדיהם ולגזול כספי ציבור וכספי יחיד בלי גבול. לא זו החברה שהעם בישראל מעוניין בה. העם איננו מעוניין בחברה שבה מורים ותיקים מושפלים ונזרקים מן העבודה שנה לפני צאתם לגימלאות, כדי לגזול מהם את הגימלה המגיעה להם, ובמקום עובדי ממשלה מאוגדים ובעלי זכויות מעסיקה הממשלה, יותר מכל מעסיק פרטי, עובדי קבלן חסרי עתיד וחסרי זכויות. לא רק את מדינת הרווחה הרסו ממשלות ישראל, אלא גם את מרקם היחסים האנושיים במדינה. במדינה שבה שרת חינוך רומסת ומשפילה את המורים, וילדים אינם מקבלים חיסונים כדי לחסוך בשכר האחיות, ומעונות לנשים מוכות נסגרים כדי לאפשר לגורמים פרטיים להפוך את הסבל למקור רווח, במדינה כזו אדם לאדם זאב, ולחלש אין עוזרים אלא צוחקים בפניו, ואת החלש והגר מנצלים ורומסים עד דכא, כי מעשי הממשלה קובעים את הטון: חברת מצליחנים, כלומר מתעשרים מעושק וקשרי הון ושלטון. כל האחרים נדרשים להשלים עם אובדן זכויותיהם הבסיסיות כאילו היתה זו גזירת גורל.

מנהיגי המחאה עשו דבר גדול ונפלא: הם החזירו את הדרישה לצדק חברתי, זו שממשלות ישראל, לא רק זו הנוכחית, השליכו מעל שולחנם, והם החזירו אותה בגדול. לתרגם את המחאה לעשייה צריכה הממשלה ולא המוחים. לא מנהיגי המחאה צריכים להגיש רשימת דרישות, אלא הממשלה צריכה להגיש לעם רשימת תכניות לתיקון העוול החברתי שנגרם מזה שנים בטיעונים שונים ומשונים. אם מצבה של ישראל לדעת השרים כל כך טוב, מדוע הם מקפיאים שנה אחר שנה בחוק ההסדרים את חוק חינוך החובה לגילאי שלוש-ארבע שנחקק לפני שנים רבות אבל לא הוצא לפועל מעולם? איזו בושה זו להעמיס את עול החינוך היקר ביותר דוקא על ההורים הצעירים ועל הגילאים הרכים ביותר? מדוע אין בישראל מעונות יום וגני פעוטות בחינם? היש הוצאה חשובה מזו, צודקת מזו? בכך צריכה הממשלה להתחיל, גם אם זה מאד מאד יקר. המלחמות יקרות יותר ומועילות פחות, אבל מיליארדים למלחמות מיותרות בלבנון ובעזה נמצאים תמיד. רק לבניית עתיד המדינה, ולהקמת חברה צודקת שדואגת לאזרחיה, האמצעים תמיד חסרים. לא זו המדינה שאנו רוצים לחיות בה, קרא הציבור לממשלה בקול גדול שהולך מקצה המדינה ועד קצה, ובכך הסתיים תפקידו של העם. הממשלה היא זו שצריכה להזיע כעת ולתת לבוחריה תשובה. אין לה שום זכות לגלגל את השאלה חזרה אליהם בשאלה המתחכמת "מה אתם רוצים"? העם רוצה צדק חברתי. זו איננה דרישה מופשטת. זו דרישה לחינוך, בריאות ודיור לכולם, זו פקיחת עיניים של הממשלה לעושק של הציבור הרחב בידי מעטים, מאד מקורבים לשלטון, זו דרישה ברורה לא רק להפנות תקציבים אינסופיים לביטחון, אלא להעמיד את השירותים לאזרח במקום ראוי בסדר העדיפויות. כיצד בדיוק לבצע זאת צריכה הממשלה לשבור את ראשה, ולא לגלגל את תפקידה שלה, שלא ביצעה כהלכה, על העם, או על המוחים שהיו לו לפה, והוא היה להם לאלהים.