הטכסים והאש

 

ההאשמה של יאיר נתניהו את השמאל בהצתת השרפות במבואות ירושלים בערב יום הזיכרון, מוכיחה לא רק את נטייתה של משפחת נתניהו להפצת עלילות דם, אלא גם חושפת את האופן שבו רואה המשפחה – דגש על המשפחה כמכלול – את החגים הלאומיים, כאירועים שאינם שייכים לאומה אלא לשלטון. במשך כהונתו הארוכה מדי הפך נתניהו, בעזרתה של מירי רגב, את הטכסים הלאומיים למפגני ראווה ותעמולה לשלטונו. בשנת השבעים למדינה הוא דרש לראשונה לנאום בטכס הדלקת המשואות, בניגוד לנוהג שטכס זה מנוהל על ידי יו"ר הכנסת שמייצגת את העם כולו, ולא את השלטון. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2014, הוכפל אחוז החסימה בכוונה מוצהרת לפגוע בייצוג הערבי והשמאלני, כפי שאכן קרה מאז באופן הולך ומחריף. באותה שנה, 2018, שבה הפקיע נתניהו חלק מטכס הדלקת המשואות לטובת נאום פוליטי שהדגיש את מרכזיותו שלו ואת עדיפות כוחו על כוחה של הכנסת, שאמורה לייצג את כלל האזרחים, ביום ה-19 ביולי 2018, הועבר בכנסת חוק הלאום, שביטל למעשה את השיוויון בין אזרחי ישראל וצמצם את זכויותיהם של הלא-יהודים, וביסס את הקשר בין הלאומנות שקידם נתניהו לבין שלטון היחיד שלו: השלטון הצהיר על עצמו כשלטונם של בני הלאום היהודי שרואה את האזרחים הערבים כפחותי-מעמד, ואת נתניהו כמי שמייצג את האזרחים בעלי המעמד העדיף: יהודים וימניים, ובעיקר תומכי נתניהו. יום העצמאות וה-19 ביולי 2018 הם שני תאריכים בהעצמת כוחו של שלטון היחיד הלאומני של נתניהו, ובערעור הלגיטימציה שמעניקה האזרחות הישראלית לנושאיה והחלפתה בהשתייכות ללאום המועדף ובחנופה לשלטון כמקור לזכויות הפרט, להבדיל מזכויות דמוקרטיות שנגזרות מן האזרחות ושוות לכולם, הטכסים הלאומיים הפכו להפגנת עוצמתו של השלטון והבלעדיות של נתניהו על הכוח השלטוני, שגובר על זה של העם המיוצג על ידי הכנסת. המדינה בשלטון נתניהו איננה מגולמת בנציגות כלל האזרחים, אלא בעקבות לואי ה-14, המדינה היא נתניהו והוא מגלם אותה. הסתייגות מנתניהו ומשלטונו איננה נתפסת ביקום הביביסטי כחלק בלתי נפרד מהוויית הדמוקרטיה, אלא כבגידה בשלטון, ולפיכך כבגידה במדינה שאין הפרדה בינה לבין השלטון. כמו בכל דיקטטורה נדרשים אזרחי ישראל לשמוח ולצהול בחגה של המדינה שהוא חגו של נתניהו, ולחגוג לא את עצמאותם שלהם, שתחת שלטונו היא הולכת ומצטמצמת, אלא את שלטונו. במידה שאין להם מצב רוח לחגוג בגלל המלחמה הבלתי נגמרת, החטופים המופקרים לעינויי תופת והחיילים הנשלחים למותם במלחמת כזב, הם אינם נתפסים כאזרחים שיש להתחשב ברגשותיהם, אלא כבוגדים במדינה שהיא נתניהו ואין בלתו, כמרעילי באורת ומציתי יערות, אשמה חוזרת שמוטחת בערבים וכעת גם בשמאלנים, כשני מגזרים שמוצאים מכלל האזרחים בעלי הזכויות, ושבפועל ייצוגם בכנסת לוקה, שהרי לא לכמאה וחמישים אלף מצביעי מר"ץ ולא לכמאה ושלושים אלף נציגי בל"ד יש נציגות בכנסת הנוכחית, דבר הנתפס כלגיטימי, כאילו מניעת ייצוג מלמעלה מרבע מיליון אזרחים, שמתנגדים לשלטון נתניהו, איננה פוגעת ביומרה הדמוקרטית של מדינת ישראל, שהרוב הימני בכנסת שלה הושג על ידי פגיעה בזכות לייצוג פוליטי של כלל המגזרים והדעות, ונוהג כמי שיש לו רוב מוחלט שזכותו לרסק את הדמוקרטיה כליל.

נאמנה לדרכה, כמו במקרה של טבח שמחת-תורה, מתנערת הממשלה מאחריותה להעדר המוכנות של מדינת ישראל לשרפות ענק, כמו אלה שהשתוללו ביום הזיכרון, ובאותו אופן היא מטילה את האחריות לשרפות על מי שהיא מסמנת כאויבים – הערבים והשמאלנים, כשם שהטילה את האחריות לטבח שמחת-תורה על הרמטכ"ל שהזהיר מסכנות ההפיכה המשטרית, על ראש השב"כ שחקר הדלפת מסמך סודי ל"בילד" כדי להתנער מאחריות למות חטופים שנרצחו עקב התקרבות צה"ל, ואת הקשר הקטארי בלשכת ראש הממשלה, ועל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל את עצמה ואת מדיניותה פטרה מכל אחריות לאסון שהמיטה על מדינת ישראל. את האש שכילתה ביום הזיכרון שטחי יערות עצומים חוללו בראש וראשונה בצורת קשה, טמפרטורות גבוהות ורוחות עזות, מה שמקשה להימלט מהתחושה שהמכה למהדורת יום העצמאות של חגיגות שלטון נתניהו הגיעה דווקא מידי שמיים, ואולי מכך נגזרת משמעותה.  

אנלוגיה לא אנלוגית

 

לפני עשרים שנה, כשמל גיבסון הפיץ בארצות הברית את סרטו האנטישמי "הפסיון של ישו", - שמבוסס על ספרו של המשורר הלאומן הגרמני קלמנס ברנטאנו, ומתחזה לחזיונותיה של נזירה חולה ואומללה, קתרינה אמריך, שברנטאנו ניסה עוד בחייה להשפיע על הכנסייה הקתולית להכיר בה כקדושה, בניגוד גמור לרצונה, ופירסם את יצירתו בשמה לאחר מותה – הכומר האוונגלי טד האגארד, שהיה מאד פופולרי באותה עת, סייע לגיבסון לקדם את הסרט, בטענה שאם היהודים רוצים שהעולם יכיר בסבלם בשואה, שהיא אירוע היסטורי, עליהם להכיר בסבלו של ישו, האל שנולד מאשה ועלה על הצלב כדי לגאול את האנושות מחטאיה, שגם זה לדברי האגארד אירוע היסטורי, ובקיצור, אם היהודים רוצים שיכירו באמיתותה של השואה כפי שהם מבינים אותה, עליהם להכיר באמיתותו של הסיפור הנוצרי, כפי שהנוצרים מבינים אותו. היהודים ויתרו על העסקה שהציע האגארד, שמאוחר יותר הסתבך בפרשיות מין וסמים ונעלם. נזכרתי בפרשה הזו כעת, כשהתחלתי להרגיש מועקה גוברת והולכת מהנרטיב המלווה את מאמצי התיווך בין המתנגדים לביטול שלטון החוק, לבין תומכי הפיכת ישראל לדיקטטורה גזענית, מושחתת ושונאת נשים, כפי שבאו לידי ביטוי גם בנאומו של הרצוג, שתיאר כסיבה למתקפה של ממשלת נתניהו על שלטון החוק את כאבם של אנשי הימין על ההתנתקות, תוך התעלמות גמורה משלל האינטרסים האישיים והמגזריים שמניע את אויבי שלטון החוק, החל מהכשרת כהונתו של אריה דרעי כשר, למרות פסילתו בבג"ץ, וחילוץ נתניהו ממשפטו, וכלה בשאיפת החרדים לפטור כולל מגיוס לצבא, כולל הטבות לאברכים, ולהכשרת הדרה ואפליה של נשים, ובשאיפת המתנחלים לגזול אדמות מערבים ולבנות בשטח כבוש ללא כל מגבלות.

אינני חולקת על הסבל והשבר הגדול של אנשים שהשקיעו את רוב ימיהם בהקמת בית ומשק בגוש קטיף ובטיפוחם במשך עשרות שנים, וראו את מפעל חייהם נהרס ואת עצמם נעקרים מביתם, שלכן דוקא בג"ץ הורה להעניק להם פיצויים גבוהים יותר מכפי שקבעה הממשלה בתחילה, אבל אני מסרבת לראות בהתנתקות החלטה בלתי חוקית או בלתי ראויה של ממשלת ישראל, שלכך מכוונים מי שיוצרים הקבלה בין ההתנתקות לבין ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה. אפשר להתנגד להתנתקות, אבל אי אפשר לטעון שמדובר בהחלטה בלתי חוקית או בלתי לגיטימית. מדינה רשאית לפנות את אזרחיה משטח כבוש ולהשיב את השטח למדינה שממנה נכבש. אין שום דבר בלתי חוקי בהחלטה כזו. לא כך המצב לגבי ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ומשרדיה. זהו צעד שמונע מהאזרח כל אפשרות התגוננות נגד שרירות לב ושחיתות של השלטון, ולכן צעד פסול ואנטי דמוקרטי מעיקרו.

מאד ברור לי גם הניסיון להחדיר באופן שכזה את הנרטיב המתנחלי לגבי ההתנתקות, כביכול הגה וביצע אריאל שרון את ההתנתקות כדי לשאת חן בעיני השמאל וכך לחמוק ממשפט על מעשי השחיתות שהואשם בהם. כך מנסים המתנחלים ותומכיהם ליצור הקבלה בין השחיתות של שרון, שכביכול ביצע את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על מעשיו החשודים כפליליים, לבין בנימין נתניהו, שמבצע את הרפורמה המשפטית כדי לחמוק מהרשעה בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

אבל השמאל מעולם לא שלט במערכת המשפט כפי שטוען הימין, וגישתו של בית המשפט העליון בישראל איננה שמאלנית-סוציאליסטית אלא ליברלית: בית המשפט מתיר סחר חופשי – כולל סחר ברחמן של נשים ובילודים. בניגוד לעמדת היהדות, בית המשפט איננו כופה הורשה ליורשים הטבעיים, ועומד על חופש הורשה, ששולל מיורשים טבעיים כל הגנה, בניגוד לגרמניה למשל, שבה יש להוריש לילדים לפחות חמישית מן העיזבון. גם ההגנה של בית המשפט העליון על האזרחים הערבים ועל הפלשתינים לוקה מאד, והייצוג הערבי בו חסר לא פחות מהייצוג המזרחי.

ויתרה מכך: הסיבה העיקרית לביצוע ההתנתקות היה לחץ מצד ארצות הברית, שראתה כיצד הסכם אוסלו שנחתם בחסות אמריקנית מתפוגג בצל האינתיפאדה השנייה, ומנהיגיה סברו שמחוה ישראלית כלפי עראפת תחיה את ההסכם ותוביל לפתרון שתי המדינות. כאז כהיום ארצות הברית מנסה לשמר אפשרות לפתרון שתי המדינות, ולכן מתנגדת להתנחלויות. לא הסתבכותו של שרון בעבירות שחיתות הביאה להתנתקות, ואין שום דמיון בין מקרה שרון למקרה נתניהו, ואינני מוכנה להסכים להקבלה הפסולה הזו, שנועדה לתאר את ההתנתקות כמעשה הכרוך בפלילים, כסוג של שיבוש הליכי משפט. מדהימה בעיני גם העובדה שמנהיגי הימין אינם נחרדים מסכנת השחיתות שתשתולל אם היועצים המשפטיים וגם בג"ץ יאבדו את סמכותם לאכוף על משרדי הממשלה את שלטון החוק. האם רדיפת שלמונים ושוחד, גניבת כספי ציבור ושימוש בלתי הולם בהם אינם פסולים בעיניהם? האם אינם רואים כל איום על האזרח במתן דרור להשחתת הממשלה והשלטון המוניציפלי? האם הם לא יפגעו מכך בדיוק כמו השמאלנים?

במקום לדבר על המשמעות הקשה של ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ועל חופש השחיתות והרודנות שמבקשת ממשלת נתניהו לכונן, מדברים על הצורך בהסכמה רחבה, כאילו הסכמה רחבה היא חזות הכל. בישראל יש הסכמה רחבה לפגיעה בזכויות יסוד של אזרחים ערבים. חוק הלאום נחקק כדי לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית וכדי להתיר הקמת ישובים ליהודים בלבד. שאר סעיפי החוק כבר נחקקו שנים רבות קודם לכן ומקשטים את החוק כדי להעניק לגיטימציה לחקיקה גזענית מובהקת. יש גם הסכמה רחבה, כמובן רק בציבור היהודי,  על חוק האזרחות הגזעני, ששולל מערבים ישראלים שנישאו לבני עמם מהרשות הפלשתינים להתאחד עם בני זוגם בגבולות ישראל. הסכמה רחבה לפגוע בזכויות מיעוט או קבוצה מוחלשת איננה הופכת את הפגיעה לחוקתית ודמוקרטית. יש בישראל גם הסכמה רחבה לשעבד נשים לבעליהן על פי החוק הדתי, ובכך נמנית ישראל למרבה הצער על המדינות שמגבילות קשות את חירותן של נשים. הסכמה רחבה למנוע מנפגעים אפשרות לסעד משפטי, איננה מכשירה את הפגיעה בזכויות.

וזו מזימתו השנייה של הימין: בואו נסכים שאנחנו היהודים אחים ולא צריכים לפגוע אלה באלה, אבל שלפגוע באזרחים הערבים זה בסדר. גם למזימה הזו יש הסכמה רחבה בישראל כולל בין מתנגדי נתניהו: בואו נשמור על כוחו של בג"ץ להיטיב עם היהודים, בתנאי שיסכים להרע עם הערבים. גם אם יחקקו בהסכמה רחבה אלף חוקים שזו מטרתם, כולם יהיו בלתי חוקיים ובלתי דמוקרטיים.

אם משמעותה של ההידברות על היחסים בין הממשלה למערכת המשפט היא להסכים לכך שפינוי שטח כבוש הוא בלתי חוקי, פסול, אפילו פלילי, ןשמותר לגזול קרקעות מערבים וליישב בהן יהודים ללא כל הגבלה חוקית גם בשטח כבוש, הרי שאינני מעוניינת בהידברות הזו. יש לי ערכים חשובים יותר מהסכמה רחבה על פגיעה בשונה ובזר. מוטב לסבול מדיקטטורה שאין מסכימים לה מאשר לכפות אותה על הזולת בהסכמה רחבה.

גמישותו של מושג השוויון

 

לאחרונה פסק בג"ץ בשלושה עניינים הנוגעים למושג השוויון: הוא דחה את העתירות נגד חוק הלאום (בג"ץ 5555/18) ברוב דעות נגד עמדת המיעוט של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא, הוא הורה לכנסת לתקן את חוק הפונדקאות (בג"ץ 781/15) כך שיאפשר לזוגות של גברים הומוסקסואלים להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאית, והוא התיר מסלולי לימודים בהפרדה מגדרית באקדמיה (בג"ץ 8010/16), אך פסק שחייבים לאפשר למרצות להרצות גם לגברים במסלולים הנפרדים. בחינת פסקי הדין האלה, שלכאורה אינם קשורים זה לזה – דוקא השופט קרא בעמדת המיעוט שלו לגבי חוק הלאום מזכיר את פסק דינה של השופטת חיות בעניין הפונדקאות ובכך קושר בין שתי הפסיקות – מצביעה על גמישות היתר של מושג השוויון בדין הישראלי, שהעיקרון המנחה שלו הוא היענות לעמדת הרוב בחברה הישראלית הקשורה הדוקות למסורת היהודית, ובפרט כאשר זו מגובה באינטרסים כלכליים כבדי משקל, והתעלמות ממה שנוח להתעלם ממנו: אפליה מובנית והפרת זכויות אדם בסיסיות של קבוצות מוחלשות, ובפרט כאשר הן פוגעות באינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות. במלים פשוטות: אין בישראל שוויון, לא חוקי ולא מעשי, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, ובמקום להילחם באי השוויון הזה, בית המשפט העליון משתמש ברטוריקה מתחכמת ושטחית כדי לספק בסיס חוקי לאי שוויון נמשך ומחמיר, ומצד שני משתמש בעקרון השוויון כדי להרחיב פרקטיקות פסולות כמו פונדקאות, שמבוססות על שלילת זכויות אדם של נשים וסחר בנשים וילדים, כדי לספק אינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות, בעיקר של גברים יהודים.

נתחיל באישור מסלולי הלימוד הנפרדים לנשים וגברים באקדמיה, שהם מקור הכנסה נכבד למוסדות אקדמיים, ולכן זוכים לאוהדים רבים. אמנם בית המשפט העליון אסר למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, אך מאחר שמטרה עיקרית של ההפרדה היתה למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, ולשחזר באקדמיה את הערך החרדי של אפליית נשים ודחיקתן מעמדות כוח, ספק אם מישהו ימנע בפועל את אפליית המרצות או הסטודנטיות החרדיות שתחפוצנה ללמוד במסלולים הנפרדים. זהו פסק דין שכולו העמדת פנים וצביעות: אין הפרדה ללא אפליה של נשים וכל מטרת ההפרדה היא אפליית נשים, ולולא חפצו להפלות נשים לא היו נזקקים כלל להפרדה.

נמשיך בחוק הלאום, חוק שכל מטרתו ויעודו היו לפגוע בציבור הערבי ובמעמדו במדינת ישראל, ולשלול הכרה בזכויותיו כמיעוט לאומי. פוגענותו של החוק בולטת בשלושה עניינים מרכזיים:

בסעיף 1ג לחוק נאמר: "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל יחודי לעם היהודי". די בסעיף זה לבדו כדי לפסול את חוק הלאום. זהו סעיף שסותר מפורשות את החוק הבינלאומי, שמקנה לכל מיעוט לאומי זכות הגדרה עצמית שאיננה תלויה ברצון הרוב ואיננה יכולה להיות מוגבלת על ידי הרוב. כיצד מתרצת הנשיאה חיות את הפגיעה הגסה הזו בזכויות המיעוט הערבי בישראל?

"אני סבורה כי פרשנות תכליתית לסעיף 1ג לחוק יסוד הלאום מובילה למסקנה שסעיף זה אינו עוסק בזכות להגדרה עצמית פנימית או בזכויותיהם הקבוצתיות של מיעוטים לאומיים בישראל, ולכן לא ניתן לראות בו סעיף השולל זכויות כאלה מעיקרן. על פי פירוש זה, הדגש בסעיף 1ג הוא על הדיבור "לאומית", ומשמעותו היא כי הזכות להגדרה עצמית במישור הלאומי-מדינתי – קרי, הגדרה עצמית חיצונית, היא יחודית לעם היהודי." (סעיף 66).

בסעיף הקודם מתייחסת חיות להבחנה שציינו העותרים בין הגדרה עצמית פנימית, הכוללת זכויות קהילתיות ותרבותיות, לבין הגדרה עצמית חיצונית, המתייחסת לזכות להקים מדינת לאום. כלומר חיות מפרשת את הסעיף השולל ממיעוטים לאומיים אחרים זכות הגדרה עצמית בישראל כמתייחס אך ורק לזכות להקים מדינה לאומית משלהם בתחומי מדינת ישראל. זאת פרשנות בעייתית, גם  מפני שהחוק איננו מפרש לאלו ממדים של הגדרה עצמית מתייחס הסעיף, והעובדה שנאמר בו "הגדרה עצמית לאומית" איננו ניתן לפרשנות בלעדית כרצון להקמת מדינה נפרדת. גם שימוש בלשונך הלאומית הוא חלק בלתי נפרד מזכויות ההגדרה העצמית הלאומית, ובסעיף 4 שלו, חוק הלאום מתאמץ במיוחד לפגוע במעמדה של השפה הערבית בישראל, שהיא ללא ספק זכות של הגדרה עצמית "פנימית" – סעיף 4 מבטל את מעמד הערבית כשפה רשמית ומחליף מעמד מוכר זה שמחייב את השלטונות להנגיש את שירותיהם ופניותיהם לציבור בשפה הערבית, בהגדרה המעורפלת "שפה בעלת מעמד מיוחד", שמשמעותה איננה ברורה, בנוסף להתחייבות לשמור על מעמד השפה הערבית בפועל, שכפי שציין השופט קרא במפורט בדעת המיעוט שלו, מעמדה של השפה הערבית בפועל נמוך, והחוק מבצר נחיתות זו. בפגיעה החמורה של סעיפים אלה בחוק הלאום בציבור הערבי ובחוק הבינלאומי עסקתי בכמה רשימות, ואני רוצה שוב לציין העדר כריזה בערבית ברכבת ישראל ובנתב"ג, דבר שהוא בלתי נסבל בעיני מכל בחינה. אפילו בחוף עלייה ביפו, המשרת בעיקר את הציבור הערבי היפואי, מושמעת בסוכת המציל כריזה בערבית רק לאחר כריזה בעברית, רוסית, אנגלית וצרפתית. גם טפסים ממשלתיים רשמיים לא תמיד מונגשים בשפה הערבית, שלא לדבר על הנגשת מוסדות ממשלתיים וחינוכיים לציבור הערבי בערים הערביות, שאפילו התחבורה אליהן גרועה יותר מזו שהציבור היהודי נהנה ממנה, גם כשמדובר בישובים צפופים במרכז הארץ. את האפליה בחוק משלים סעיף 7 המעודד התיישבות יהודית ומתעלם כליל מזכויות המיעוט הערבי שהמדינה מעולם לא חדלה לגזול את אדמתו ולחנוק את ישוביו: כך נצרת שנצרת עילית, כיום נוף הגליל, נועדה לחנוק, כך יפו התקועה בין תל-אביב, חולון ובת-ים, וכך אינספור ישובים ערביים שאדמתם הופקעה לא פעם ללא כל סיבה ומטרה מלבד גזל מערבים, ולא הותירו להם קרקע לבנייה לזוגות צעירים שגדלו ביישוב.

עוד טוענת חיות, ושופטים יהודים אחרים מצטרפים אליה שאין בחוק הלאום לא מתן זכויות אישיות עדיפות ליהודים ולא שלילת זכויות אישיות מערבים. זו כמובן איננה אמת. רק בנס נפל חוק האזרחות שמונע מאזרחים ישראלים להתאחד בישראל עם בני זוג פלשתינים. ישנם יהודים בודדים שנפגעים מכך. עיקר הפגיעה משלילת איחוד משפחות, שגם לאחר נפילת החוק נתונה לשרירות לבם של פקידי משרד הפנים, היא באזרחים ערבים, ולטעמי הזכות להינשא לבחיר לבך כרצונך היא לגמרי זכות אישית שישראל פוגעת בה אנושות, וחוק הלאום מעניק להתנהלות גזענית זו גושפנקא נוספת.

מאד צרמה לי העובדה שהשופטים היהודים שאישרו את החוק ציינו את מורת רוחם מכך שאין בו כל  אזכור לזכותם של מיעוטים לאומיים בישראל לשוויון זכויות, מבלי שנתנו לאמירה זו כל תוקף מעשי. כאשר משאירים על כנו ומאשררים חוק נפסד וגזעני כמו חוק הלאום, שכולנו יודעים מי חוקק אותו ולאיזו מטרה, ההתייפייפות החסרה כל תוקף מעשי על צערם של השופטים על כך שהחוק איננו כולל כל אזכור לשוויון אזרחי של המיעוטים בישראל, מבלי לבטל את החוק המאוס ומבלי להורות לכנסת לתקנו, איננה אלא צביעות.

את חוק הפונדקאות דוקא הורה בית המשפט העליון לכנסת לתקן, מפני שאי הכללת גברים יחידנים וזוגות הומוסקסואלים פוגע בשוויון. אני מאד בעד שוויון, ולכן ראוי בעיני לבטל את מוסד הפונדקאות בישראל לכולם. נשים אינן סחורה וגופן איננו סחורה עוברת לסוחר, וכל קיומו של מוסד הפונדקאות מבוסס על נחיתותן של נשים שנתפסות במסורת היהודית כקניינם של גברים – אביהן או בעלן, קניין משועבד שאיננו יכול להשתחרר משעבודו אלא ברצון הבעל, גם אם זה נעלם לשנים ארוכות. אי אפשר להסכים לפונדקאות אלא אם כן רואים באשה כלי לייצור ילדים ולא אדם עם רגשות. כל מטרתה של הדרישה הגברית לפונדקאות לא נועדה לאפשר הורות, אלא לשלול מהנשים שהרות ויולדות את הילדים הנסחרים את מעמדן כאמהות של הילדים ולנתק אותן מן הילדים שילדו לנוחותם של רוכשי הילדים. אין זה מקרה שבגרמניה, צרפת, איטליה ושוויץ פונדקאות אסורה כסוג חמור של סחר בנשים. בישראל, שבה האשה היא ממילא יותר קניין וחפץ מאשר אדם, הפונדקאות רק הולכת ומתרחבת ומשדרי הטלויזיה מלאים בכתבות שיווקיות עם פונדקאיות מאושרות שמצטלמות עם קוני הילדים ומסבירות כמה היה נפלא ללדת ילד ולמסור אותו לאחרים. את הפחות מאושרות -אלה שלא הצליחו להרות וללדת, או הפילו, או נפגעו בריאותית, דואגים להסתיר מאיתנו במעטה של סודיות רפואית. תעשיית הפונדקאות הישראלית שיש לה שלוחות גם בחו"ל, בגרוזיה למשל, מגלגלת מיליונים, ולכן מגלה פתאם בית המשפט העליון רגישות מופלגת לקיפוח זוגות הומוסקסואלים בניצול נשים לפונדקאות, רגישות שלא טרח לגלות לא בעניין חוק הלאום ולא בעניין הפרדת נשים באקדמיה.  

מושג השוויון בבית המשפט העליון, כמו בחברה הישראלית כולה, הוא איפוא מושג שהשימוש בו צבוע ונכלולי, ולמעשה מגבה בית המשפט אפליה קשה של ערבים ופגיעה בכל זכויותיהם, הלאומיות והאישיות, כפי שהוא מגבה אפליה של נשים, שכפופות לגמרי במעמדן האישי לחוק הדתי שמשעבד אותן לבעליהן באופן שסותר את האיסור בחוק הבינלאומי ובאמנות האו"ם על שעבוד בני אדם. רק כשצריך לסייע לגברים אמידים שאינם רוצים בהורות משותפת עם נשים – כאילו יש דבר כזה, ילד שאיננו ילוד אשה ואין לו אם ביולוגית, עולה פתאם מושג השוויון כפורח, כי חשוב מאד שיהיה במדינת ישראל שוויון לגברים בניצול של נשים. כל היבט אחר של שוויון צריך בינתיים לחכות.

מלחמה וייאוש

 

עכשיו אנחנו במלחמה וכנראה נהיה במלחמה עוד הרבה זמן, ואי אפשר לדעת מה יקרה. ברור שהחמאס חיפש הזדמנות לצאת למלחמה, כי הם כועסים שאבו-מאזן ביטל את הבחירות ברשות הפלשתינית, שבהן כוחם היה צפוי להתחזק, והם מאשימים בכך את ישראל, וברור שיום ירושלים ויום הקמת המדינה וסוף חודש הרמדאן הגבירו את המתיחות, ואולי גם המשטרה פעלה לא נכון, אבל כל הדברים האלה אינם מסבירים את הזעם של ערביי ישראל, ואי אפשר להבין אם מתעלמים מהפעילות הלאומנית של עמותות מתנחלים רבות בערים המעורבות בגיבוי מלא של ממשלת נתניהו להשתלט על בתי ערבים ולגרש את דייריהם הערבים בתירוצים שונים ומשונים, שהבית היה פעם בבעלות יהודית או שמדובר בנכסי נפקדים, ללא התחשבות בכך שהערבים מתגוררים בבתים האלה כבר שנים רבות, ולכך מצטרפות המיליציות של לה פמיליה וארגון להב"ה בהנהגתם של ברוך מרזל וחבר הכנסת החדש איתמר בן-גביר שנתניהו עודד את הבחירה במפלגה שהקים עם בצלאל סמוטריץ' שקורא בפה מלא לגירוש ערבים ומערער על זכויות האדם וזכויות האזרח שלהם. ארגונים אלה פועלים באלימות בתחושה שהממשלה מגבה אותם, אם במוצהר ואם בקריצה, ומבעירים יום יום ולילה לילה את ערי ישראל, כשמשאת נפשם היא שפיכות דמים שהם מקווים שתוביל לגירוש הערבים. כל הפעילות הזו היא תוצר של שלטון נתניהו, וסילוקו של נתניהו יכול היה להעניק תקוה לעתיד טוב יותר ביחסי יהודים וערבים, לולא העניק יאיר לפיד את ראשות הממשלה לנפתלי בנט, שבצדק הערבים אינם רואים כל הבדל בינו לבין נתניהו. הרי גם מפלגות השמאל היהודיות בגוש השינוי נדחקו לשוליים, כאילו הימין עושה עמן חסד בכך שהוא מוכן בכלל לכלול אותן בממשלה שבלעדיהן אין לה קיום, ומה אמורים להרגיש הערבים, שמוצאים את עצמם בין הפטיש לבין הסדן, בין נתניהו לבנט, ואין להם מפלט. אני עצמי כל כך מיואשת, שאינני מבינה איך אזרח ערבי יכול להרגיש משהו אחר חוץ מייאוש גמור מהחברה היהודית, ששקועה ברחמים עצמיים וצדקנות, כאילו איננה עוסקת ללא הרף בנישול אזרחים ערבים שזעקתם עולה השמיימה, כאילו איננה שומעת את הקולות הקוראים ברמה לגירוש ערבים מישראל ולשלילת מעמדם כאזרחים, כאילו איננה יודעת שחוק הלאום, שכלל בתוכו חוקים רבים שנחקקו לפני זמן רב, נחקק רק כדי להעביר שני חידושים זדוניים: הגדרת ההתיישבות היהודית, קרי נישול הערבים, כמטרת על של מדינת ישראל שגוברת על הזכות לשוויון ועל זכויות אדם של ערבים, ופגיעה במעמד השפה הערבית כדי לשלול את זכות הערבים לשימוש רשמי בשפתם. ונכון שהחברה הערבית היא אלימה ורבים מקרי הרצח בין ערבים, ונכון שהחמאס הוא ארגון טרור שהאלימות היא דרכו, ועדיין יש לפעילות הלאומנית והגזענית של עמותות מתנחלים להשתלטות על דירות ואדמות של ערבים בערים המעורבות ולאלימות המיליציות של איתמר בן-גביר וחבריו תפקיד מאד בולט בתחושת הייאוש והזעם של ערביי ישראל. וגם הרצח של מוסא חסונה בלוד – כי אין ספק שמדובר ברצח, היה פעולה של חבורת אנשים שיצאו לעשות שפטים בערבים, ולא הגנה עצמית כפי שהם טוענים, כי אילו רצו להגן על עצמם כל מה שהיו צריכים לעשות הוא להסתגר בבתיהם, להוריד את התריסים ולנעול היטב את הדלת, ואז איש לא היה פוגע בהם. מי שיצא עם נשק לרחוב לא עשה זאת לשם הגנה עצמית, שיכלה להיות לו לולא יצא מביתו לרחוב. ומי שהתיר לאנשי להב"ה בהנהגת איתמר בן-גביר להשתולל הערב באלימות ברמלה הצית אש ליד חבית דלק, ולא יכול להתפלא על האלימות שהתפרצה מצד הערבים. ואין לי ספק שחמאס היה מוצא תירוץ לירות בכל מקרה וגורר את ישראל למערכה, כי ירי הרקטות על ישראל מגביר מאד את כוחו ואת האהדה אליו, ואפשר להתמרמר על השמחה בערים הערביות על סבלם של היהודים, אבל מי שמשתמש בכוחה של המדינה ובמערכת של חוקים גזעניים ומפלים כמו חוק נכסי נפקדים וחוק הלאום לנישול אכזרי של אזרחים ערבים מביתם ומזכויותיהם, ומשסה בהם את איתמר בן-גביר עם המיליציות החמושות שלו שמכות עוברי אורח ערבים ופוגעות ברכוש ובנפש של אזרחים ערבים, שלא יתפלא ויתחסד כשהערבים נהנים לראות כיצד אלימות החמאס מכה ביהודים. מי שדורכים עליו ללא הרף רוצה לנקום, גם אם הנקמה פוגעת בסופו של דבר ביהודים חפים מפשע, ודוקא בחלשים, בקשישה נכה ובעובדת הזרה הסועדת אותה, או בעוברי אורח שכל חטאם היה להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. עכשיו כולנו סובלים והסבל ההדדי הזה לא יוליד דבר מלבד סבל נוסף ושפיכות דמים, והשמחה לאיד איננה שמחת אמת, היא שמחה אכולת ייאוש, והייאוש אינו נעשה יותר נוח.  

הערבים לא באו

היום הושבעה הכנסת החדשה והערבים לא באו. לי זה הפריע. הפריע לי שהם לא באו והפריע לי שזה לא מספיק הפריע ליהודים שכן באו. אני יודעת כמובן שלפחות חלק מחברי הכנסת רוצים לראות כנסת בלי ערבים, אבל לי חשוב שהם יהיו חלק, והצטערתי שהם החליטו לא לבוא היום, ואני לא כל כך מאמינה שהם לא באו במחאה על האלימות בישובים הערביים, ועל כך שהמשטרה לא מונעת את הרציחות האינסופיות בישובים הערביים, כי לדעתם זה בגלל שליהודים לא אכפת שרוצחים ערבים, שזה דוקא לא נכון שליהודים לא אכפת. אולי לחלק מהיהודים לא אכפת, אבל רוב היהודים לא רוצים שירצחו אנשים ברחובות, וכולם יודעים שרוצחים שרוצחים ברחובות יכולים לפגוע גם באנשים שסתם עוברים, שזה מה שקורה גם כשרוצחים יהודים רוצחים יהודים בחוצות העיר. שום אדם נורמלי לא רוצה לחיות במקום שבו אנשים יורים ברחובות ורוצחים ברחובות. זה מפחיד עד מות לכל האנשים. ובזמן האחרון כל יום נרצחים אנשים בישובים הערביים וזה בלתי נסבל, אבל אני חושבת שחברי הכנסת הערבים לא באו לכנסת מסיבה אחרת. אולי הם חשבו שיותר ישימו לב אליהם אם הם ייעדרו, וזאת לדעתי מחשבה מוטעית. בשביל שישימו לב למישהו הוא צריך להיות במקום. אולי הח"כים הערבים רצו למחות על כל היחס אליהם, על חוק הלאום שביזה את השפה שלהם סתם בשביל לבזות ולהשפיל אותם, כי הרבה מחברי הכנסת היהודים הם גזענים וגם סתם רעי-לב, ואנשים רעים תמיד מחפשים לפגוע במישהו שנראה להם שונה, כמו ילדים בגן שלא רוצים לשחק עם ילד נכה. הרוע האנושי מתחיל בגיל אפס כשמוציאים מישהו מחוץ לקבוצה, וההבדל היחיד הוא שילדים עושים את זה בגלוי ומבוגרים מנסים להתחכם, אם כי חוק הלאום הוא דבר די בוטה ודוחה בגזענות שלו, למרות שלסעיפים הגזענים הוסיפו כל מיני חוקים ישנים מראשית ימי המדינה, כמו חוק הדגל וההמנון, בתקוה שהם יעטפו את הסעיפים הגזעניים ויסתירו אותם, אבל זה בכלל לא מצליח להם. הגזענות של חוק הלאום צועקת למרחקים ואולי בגללו הערבים כבר לא רוצים לבוא לכנסת, כדי שהגזענות של היהודים תדקור בעיניים לכל מי שמסתכל, אבל זאת מין חרב פיפיות, שגם מרחיקה אותם מהחברה היהודית, מסמנת אותם כלא שייכים, ואז מדברים על מדינה יהודית ודמוקרטית ורואים רק מדינה יהודית ואת הדמוקרטיה לא ממש רואים, כי ברגע שאנשים אומרים דברים כמו הממשלה צריכה לכלול את כל מי שמאמין במדינה יהודית ודמוקרטית, בעצם אומרים שמי שאיננו יהודי אין לו מקום, ואם מי שאיננו יהודי איננו יכול להיות בממשלה ובקואליציה, אז הדמוקרטיה איננה באמת דמוקרטיה, כי בדמוקרטיה כל האזרחים שווים, ואם המיעוט הלאומי איננו שוה לשאר האזרחים זו איננה דמוקרטיה. תמיד הערבים היו הילד הלא מקובל בכיתה במדינת ישראל, אבל חוק הלאום לא רק מפלה אותם אלא ממש מגרש אותם מהכיתה, אומר להם במפורש שהם לא רק הלא מקובלים אלא בכלל אין להם מקום, אז נראה לי שבגלל זה הם כבר לא רוצים להיות שם. זה קצת כמו היהודים בגולה שנורא רצו להיות שייכים אבל לא נתנו להם וסילקו אותם, אז הם החליטו לעלות לארץ ישראל. כי אם כל הזמן דוחפים מישהו החוצה, בהתחלה הוא יילחם להישאר, אבל אז הוא יאמר לעצמו למה לי להילחם מלחמה חסרת סיכוי, ובסופו של דבר הוא כבר לא ירצה בעצמו להיות חלק מגוף שדוחה אותו. כל זה מאד עצוב והיה צריך להטריד את היהודים מאד, אבל הם לא מוטרדים. נוח להם שזה ככה והם לא חושבים שהנוח הזה יוליד משהו מאד כואב, שאולי אחר כך יהיה הרבה יותר קשה לתקן.  

אל תתעלמו מהשפה הערבית

אני יודעת שקורים עכשיו המון דברים נוראים, שכמעט אי אפשר לצפות בחדשות מרוב שזה נורא, אבל אני רוצה לכתוב על משהו שהוא כאילו לא נורא, ומאד קל להתעלם ממנו, אבל למרות שהוא לא נורא הוא מאד משמעותי, ואולי הוא כן נורא כשחושבים עליו לעומק. נסעתי השבוע ברכבת ועברתי בתחנת נתב"ג והיתה כריזה רק בעברית ובאנגלית. לא היתה כריזה בערבית. זה כנראה היישום של חוק הלאום, שביטל את הערבית כשפה רשמית, ולכן כבר לא חייבים להודיע הודעות רשמיות בערבית, כאילו הציבור הערבי הגדול שמדבר ערבית ומונה עשרים אחוז מתושבי המדינה איננו זכאי להודעות בשפתו. ולפי חוק הלאום גם לא צריך שילוט בערבית, ועשרים אחוז מתושבי המדינה לא צריכים לראות או לשמוע בשפתם באיזו תחנה הם נמצאים ולאן הרכבת נוסעת ולא צריכים לראות שלטים בשפתם מה שמות המקומות ואיך מגיעים אליהם. הערבית נמחקה, ואי אפשר כנראה להגיש על זה בג"ץ כי עכשיו זה החוק, שערבית כבר איננה שפה רשמית בישראל. אפילו בחוף העלייה ביפו, שהיא עיר ערבית ורוב תושביה ערבים ורוב המתרחצים בחופים שלה ערבים, אפילו בחוף העלייה ליד מרכז פרס לשלום ששואף לקדם שיתוף פעולה בין יהודים וערבים, אפילו שם המצילים כורזים בערבית רק בסוף, אחרי העברית, הצרפתית, הרוסית ואולי עוד כמה שפות, רק אז אומרים סופסוף בערבית שסוכת המצילים נסגרת וצריך לצאת מהמים כי אין מציל. אנשים שהם ממש רעים ושפלים כמו אנשי הליכוד אף פעם לא חושבים בצורה אנושית, איך להיות הוגנים לאנשים אחרים. הם רק חושבים איך אפשר לפגוע ולהשפיל, ובגלל זה הם חוקקו את חוק הלאום, חוק שהוא כמו כמוסת הגזענות והרוע של בנימין נתניהו ושלטונו, שכדי לתת לו נפח כללו בו סעיפי חוק ישנים, חלקם עוד משנת 1949, כמו החוקים על סמל ודגל המדינה, אבל המטרה האמיתי שלו היתה לפגוע בערבים, להכאיב להם, לבזות אותם ולהשפיל אותם, ולכן ביטלו את הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ועכשיו אי אפשר לחייב את הנהלת רכבת ישראל להשמיע גם כריזה בערבית. יש אנשים, אפילו יריבים של נתניהו, שנורא מתפעלים ממנו. בשבילי נתניהו ושלטון הליכוד בראשותו הם כתם ענק על מדינת ישראל, כתם שחור ענק של שנאה וגזענות שדוקא מפני שהוא כל כך קטנוני הוא מבחיל פי כמה, כי מה המטרה ומה התועלת של ביטול הערבית כשפה רשמית? הרי הערבים ממשיכים לחיות פה ולדבר ערבית, אבל מדינת ישראל בשלטון נתניהו מעמידה פנים שהם אינם קיימים, ומערך הרכבות שלה ונתיבי התחבורה שלה מעמידים פנים שהערבים אינם קיימים, שזה כמו לומר למישהו: בשבילי אתה אפס, אתה שקוף, אתה לא קיים. זה מעליב ומעורר מרירות ושנאה, וכמובן לא משיג שום מטרה מעשית, אבל לאנשים שפלים ורעים כמו בנימין נתניהו ומפלגתו יש כל כך הרבה הנאה מלגרום לזולתם כאב והשפלה, שכל עוד הם משיגים את המטרה החולנית הזאת לא מעניין אותם אם הם גורמים נזק או מעוררים שנאה, כל עוד הם מתענגים על השפלתו וכאבו של הזולת. אני הייתי מציעה לרכבת ישראל להוסיף כריזה בערבית למרות שאיש איננו מחייב אותה לכך, כי רבים מהנוסעים הם ערבים, והרכבת צריכה לשרת אותם כראוי ולהוסיף הודעות בשפתם. כשהמדינה מתנהגת בצורה מחפירה, התושבים יכולים להציל את המצב אם הם מחליטים להתנהג בהגינות וביושר, ואולי הרכבת אפילו תרוויח מזה. זה דבר אחד שהנהלת הרכבת וגם גופים אחרים יכולים לעשות בשביל שהחיים פה יהיו טובים יותר, ואולי הם אפילו ירוויחו מזה משהו. להתנהג בכבוד ללקוחות שלך זה דבר שעשוי להשתלם, יותר מאשר לזלזל בהם ולהתעלם מהם, ושלטון הגזענות והשנאה של בנימין נתניהו לא יימשך לעד.    

הזכות הלאומית להשתמש בשפתך

מצדדי חוק הלאום סברו שדי יהיה בהאשמת מבקריהם באנטי ציונות ושיתוף פעולה עם הערבים כדי להשתיקם, ושהם יוכלו גם לעגן בחוק את אפליית הציבור הערבי וגם למכור לציבור את אפליית הערבים כ"ציונות", תוך כדי שהם מעלימים מהציבור את תוכנו המדויק של החוק ואת משמעות התוכן הזה. בעיקר הם סומכים על כך שהציבור איננו מבין את משמעות המושג "זכויות לאומיות", והם מנסים לטעון שהכרה בזכויותיהם הלאומיות של הערבים, פירושה ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל. זו איננה אמת.

זכויות לאומיות של עמים כוללות מגוון של זכויות, שהחשובה בהן היא זכותו של המיעוט להשתמש בשפתו הלאומית, לא רק בחיי היומיום, אלא גם במסמכים רשמיים, בחינוך ובתרבות. במשך שבעים שנה הכירה מדינת ישראל בשפה הלאומית של ערביי ישראל כשפה רשמית, גם אם לא תמיד נתנה ביטוי מעשי להכרה זו, ובכך הכירה בעובדה שהם מיעוט לאומי שיש לו זכויות לאומיות, ובראשן הזכות הלאומית להשתמש בשפתו. להכרה בערבית כשפה רשמית היתה חשיבות ומשמעות עצומה: לצד מערכת החינוך היהודית התקיימה ומתקיימת בישראל מערכת חינוך ערבית לציבור הערבי, בשפה הערבית, והציבור הערבי יכול לחנך את ילדיו בשפתם ובתרבותם, לשמר ולטפח את שפתו ותרבותו. למרבה הצער מעולם לא הוקמה בישראל אוניברסיטה בשפה הערבית, שראוי היה שתקום גם אוניברסיטה כזו, אבל גני ילדים וחינוך יסודי ותיכון בשפה הערבית התקיימו כל העת. כעת ביטל חוק הלאום המרושע את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. אמנם היא הוכרה בחוק כבעלת מעמד מיוחד והובטח שבפועל מעמד השפה הערבית לא ייפגע, אבל לביטול מעמדה של הערבית כשפה רשמית יש משמעות מדאיגה, שכבר התבטאה בפועל בסירובו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לחתום על מכתב התפטרות של חבר כנסת ערבי שנכתב בשפה הערבית. אם יו"ר הכנסת איננו שולט בערבית, יש למנות לו סגן מבין חברי הכנסת הערבים שיוכל לטפל במסמכים רשמיים בשפה הערבית. עצוב במיוחד שדוקא יולי אדלשטיין, שנרדף בברית המועצות בגלל עיסוקו בהוראת ולימוד עברית, פוגע בזכויותיהם הלאומיות של ערביי ישראל. היה עליו לדעת שלא זו הדרך. הערבים זכאים לשמר ולטפח את שפתם ותרבותם, שהיא גם שפה אחות לשפה העברית, ולא בכדי מתאר התנ"ך את הישראלים והישמעאלים כבני אותו אב, כאחים למחצה. התרבות הערבית מילאה תפקיד עצום בהסטוריה היהודית, וממנה שאבו חכמי ומדקדקי תור הזהב בספרד את הדקדוק העברי שלנו. ראוי שכל ילד יהודי במדינת ישראל ילמד את השפה הערבית על בוריה, ובכך יעמיק ויעשיר את לשונו העברית האחות לה, וגם יפתח לעצמו שער לעולם העשיר של השירה והספרות בלשון הערבית שאנו מכירים כה מעט, וחבל.

לא בכדי מתעלמים מצדדי החוק המנסים להגן עליו מסעיף החוק המבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית, מפני שאינם יכולים להצדיק את הצעד הזה, שאין לו שום הצדקה. שבעים שנה הוכרה הערבית כשפה רשמית ובכך איפשרה מדינת ישראל לערבים לחוש שהמדינה מכבדת את זהותם הנבדלת, ואיננה כופה עליהם להתייהד ולזנוח את שפתם ותרבותם. לא רק שלא היתה בכך שום פגיעה בציונות, להיפך, המצב הזה איפשר לאזרחים הערבים להיות ישראלים מבלי לוותר על זהותם, ובכך הקל עליהם להיות ישראלים. את העברית הם למדו ממילא, מתוך רצון להשתלב בחיי היומיום של הרוב היהודי ולמצוא את מקומם במדינה שיש בה רוב יהודי. הצעד המרושע והפוגעני של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית בישראל, שהוא בעיני הסעיף הגרוע ביותר בחוק, שכן הוא מבטל זכויות קיימות, דבר שיש בו משום הרעת מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ללא כל סיבה, ולעניות דעתי די בו כדי להקים עילה לביטול החוק. לא זכינו לשום הסבר ממצדדי החוק מדוע נזקקו לצעד המרושע והמשפיל הזה של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית במדינת ישראל, ולא נותר לנו אלא לחשוב שהמטרה היחידה של צעד זה היא השפלת ואפליית המיעוט הלאומי הגדול של ערביי ישראל. השפלה ואפליה מולידות עלבון, זעם ומרי במקום שותפות, ובוודאי שאין בכך כדי לסייע לקידום הציונות, כפי שמתיימרים מצדדי חוק הלאום.

מדינה יכולה להתעמר במיעוט לאומי, אבל אין לשום מדינה ולשום עם סמכות לשלול זכויות לאומיות של עם אחר. מדינת ישראל יכולה להכריז מכאן ועד להודעה חדשה שזכויותיהם הלאומיות של תושביה הערבים בטלות ומבוטלות, כשם ששרת התרבות מכריזה שמופעי תרבות שאינם לטעמה הפוליטי אינם זכאים לתקצוב, אבל אלה פעולות רודניות ללא בסיס מוסרי וחוקתי, והן מתבססות על דיכוי בכוח הזרוע ולא על חוק ומשפט. לדיכוי בכוח הזרוע יש גבולות. אם תומכי חוק הלאום חושבים, למשל, שבעזרת החוק הם יוכלו לספח את השטחים הפלשתיניים, ובה בעת למנוע מתושביהם הפלשתיניים זכויות אזרח, הם טועים טעות מרה. אם יהיה בעתיד במדינת ישראל רוב ערבי, חוק הלאום לא יוכל למנוע ממנו להפוך את מדינת ישראל למדינה ערבית, ולדכא את המיעוט היהודי כשם שהימין מדכא כעת את אזרחי ישראל הערבים. חבל שבמקום כבוד הדדי מבקש הימין לבסס את יחסיו עם המיעוט הערבי על כיפוף ידיים הדדי. זה עלול לפעול כבומרנג, ואיש איננו מבטיח לנו, שתמיד תהיה דוקא ידנו על העליונה.  

חוק הלאום לשם מה?

הדבר הכי מוזר בחוק הלאום הוא לשם מה בכלל מחוקקים אותו. מדוע כשמדינת ישראל מציינת שבעים שנה לקיומה מחוקקים חוק שאומר ששם המדינה הוא ישראל ושההמנון שלה הוא התקוה, ושבת יום המנוחה שלה? שיום הזיכרון ויום השואה (בסדר זה) הם ימי הזיכרון שלה? זה הרי המצב הקיים. אפילו הסעיף האומר שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל, כבר נקבע בחוק בשנת 1980, ולא שינה דבר, כי ירושלים נמצאת תחת שלטון מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, אבל שום מדינה, כולל ארצות-הברית, איננה מכירה בשלטון ישראל במזרח ירושלים, ומלבד הישראלים עצמם, כל שאר העולם רואה במזרח ירושלים שטח כבוש. השאיפה היהודית לשלוט במזרח ירושלים היא המכשול הגדול ביותר להסדר עם הפלשתינים והעולם הערבי, שרואה במזרח ירושלים את בירתו הקדושה, וגם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ללא ספק ידיד נאמן של מדינת ישראל, הציע בתכנית השלום שלו, שמזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלשתין שתקום לצד ישראל, כפי שכל שאר העולם מלבד מדינת ישראל מצפה. לכן החוק הזה איננו יכול להתקבל בעולם אלא כהתרסה לשמה, שגם זה מטופש להפליא. הרי מצבה הבינלאומי של ישראל היום איננו רע, יחסינו עם ארצות הברית מצוינים, ולמרות הכעס האירופי על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ועל ההכרה בירושלים כבירת ישראל (בחלקה המערבי בלבד), יחסינו עם האירופים סבירים בהחלט. גם רוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, וגם יחסינו עם רוסיה, למרות המצב המתוח בינינו לסוריה, טובים. מדוע סתם להתגרות ולהרגיז ולקומם עלינו מדינות אחרות? קשה להבין. מה מקוה נתניהו להשיג בחוק הזה? אנשי הבית היהודי וכמה מחבריהם בליכוד קיוו אולי שהחוק ייתן לגיטימציה לאפליה מפורשת של הציבור הערבי בישראל, אבל בסופו של דבר הסעיפים המפלים הוצאו או רוככו, אז לשם מה החוק בכלל?

גם הטענה של מתנגדי החוק שהוא סותר את עקרון השוויון איננה נכונה. העובדה שהזכות לשוויון איננה מוזכרת בחוק, איננה מבטלת בשום אופן את הזכות לשוויון, כפי שהעובדה שאין מוזכר בחוק שישראל היא מדינה דמוקרטית, איננה מבטלת את הדמוקרטיה בישראל. המשטר הדמוקרטי בישראל מתקיים מכוח חוקים רבים, שמאפשרים לכל אזרח להצביע בבחירות חופשיות וחשאיות על פי מצפונו, לכהן בכנסת ולבקש סעד משפטי. משטר מתקיים מכוח הנוהג והמסורת ולא רק מכוח החוק. באנגליה, שישראל כוננה את משטרה על פי דגם המשטר שלה, הגורם החשוב ביותר בהתנהלות השלטון הוא המסורת, וכולם מכבדים את המסורת. אין לאנגליה חוקה ובכל זאת איש איננו חושב להפר את העקרונות שעל פיהם מתנהלת המדינה כמאתיים שנה. ובכל זאת ההתייחסות בחוק הלאום רק לזכויותיו של העם היהודי, וההדחה של השפה הערבית ממעמד שפה רשמית שהיה לה עד כה ואסור היה לשנות, פגעו קשה בתחושתו של הציבור הערבי, ואולי בצדק, מפני שכולנו נעלבים לא רק כשפוגעים בנו פגיעה ממשית, אלא די בהבעת רצון של הזולת להשפילנו ולפגוע בנו, כדי שנרגיש פגועים. התחושה שסיבת חקיקת החוק היא לפגוע באזרחיה הערביים של מדינת ישראל, די בה כדי שהם יחושו נפגעים, ויש להם סיבות טובות לחוש שכל מטרת החוק היא להשפילם ולפגוע בהם, כי אין שום מטרה סבירה או נראית לעין לחוק הזה מלבד ההתרסה שלו נגד אמונתם של האזרחים והתושבים הערבים, שגם הם כפלשתינים זכאים להגדרה עצמית שישראל מונעת מהם, לא רק בשטח המדינה אלא גם בשטחים הכבושים, כמו גם ההתנכרות בחוק לחשיבותה של מזרח ירושלים לציבור הערבי, ולמשמעות העמוקה שנודעת לה בתרבות ובהסטוריה של הערבים. גם אם העילה הראשונית לקידוש ירושלים היתה תחרות עם היהודים, אין זה משנה את החשיבות שקיבלה ירושלים במהלך ההיסטוריה במסורת הערבית, ואת הרגש העמוק שיש לערבים כלפי מזרח ירושלים הקרויה בערבית "הקדושה", שם שמדבר בעד עצמו.

מדוע אפוא להרגיז ולקומם הן את מדינות המערב והן את אזרחי ישראל הערבים ומדינות ערב הידידותיות לנו, כדי לחקוק חוק שאיננו משנה דבר במציאות? מאותה סיבה שראש הממשלה ושריו מתנכלים לציבור הערבי ולאנשי השמאל ללא הפסקה, תוך הענשתם הבלתי פוסקת על הבעת דיעות לגיטימית שאיננה לטעמם, מכפישים אותם ועולבים בהם, פוגעים בהם ורודפים אותם: הסיבה היחידה להתנהגות זו היא שנתניהו ושריו הם שפלים וגזענים, ולאנשים מסוג זה יש הנאה עמוקה מהשפלת מושא הגזענות והשנאה שלהם, גם אם אינם מרוויחים מכך דבר, ואפילו אם הם משלמים על כך מחיר.