מדוע הקריקטורה של אסתר חיות מבהילה

 

בימין לא הבינו למה הקריקטורה בעלון "שביעי" שמציגה את אסתר חיות מניפה דגל על גופת חייל עוררה חרדה בהנהלת בתי המשפט וזעם בקרב מתנגדי הממשלה. הם למשל מאד נעלבו מקריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ" שבה תוארה אורית סטרוק כמכשפה שרוכבת על מטאטא ומשליכה פצצות על מטוסים, בעקבות "שאלתה" בישיבת הממשלה האם יש טייסים שסירבו לסייע לכוחות הקרקע בגלל התנגדות פוליטית. מה ההבדל, הם שאלו. מה ההבדל?

ובכן, במדינה דמוקרטית מותר למתוח ביקורת, אפילו חריפה, על פוליטיקאים, שחופשיים לענות למבקריהם. לא מקובל למתוח ביקורת על שופטים, מפני שעל יכולתם של השופטים להתבטא בציבור מוטלות מגבלות קשות, והם מנועים מלתקוף את מבקריהם ולרוב גם אינם רשאים להשיב להם. אין זה ראוי לתקוף את מי שמנוע מלהשיב. אבל זאת איננה הסיבה העיקרית.

הסיבה העיקרית שהקריקטורה הבהילה את הנהלת בתי המשפט היא הקהל של העלון – קהל של מתנחלים, שנטייתם להפעיל אלימות נגד ערבים ונגד מתנגדים פוליטיים ידועה היטב. ליתר דיוק – ההיסטוריה של ציבור המתנחלים. או אם נצטמצם לנקודה המכרעת – רצח יצחק רבין.

אף אחד איננו חושד בקוראי הארץ שקריקטורה של אורית סטרוק בדמות מכשפה תגרום למישהו מהקוראים לקחת אקדח ולצאת לירות באורית סטרוק ולרצוח אותה. ברור לכולם שהקוראים יגחכו מהקריקטורה, ואז ייאנחו, וזהו.

אבל כשבעלון שקוראים מתנחלים מציירים את אסתר חיות נועצת דגל בגופת חייל, רבים נחרדים, כמובן לא יאיר שרקי, שחושב שהשב"כ הרג את רבין ושהימין איננו אשם בדבר, ולכן יתקשה להבין מדוע ההסתה החולנית נגד אסתר חיות, גלי בהרב-מיארה, ונגד בג"ץ כמכלול, מעוררת חלחלה. אבל מי שקריאות "בדם ואש את רבין נגרש" עוד מהדהדות בראשו, מי שמראה איתמר בן-גביר מנופף בסמל המכונית של רבין ומבטיח שיגיעו גם לרבין, כפי שאכן קרה זמן קצר אחר כך, עוד מעבירות בו צמרמורת, לא יכול שלא לשאול את עצמו, האם התרת הדם המאורגנת הזו, ההתמקדות באשה הספציפית הזו כאויבת, כפי שמעולם לא התמקדו בחמאס – ולו היו מתמקדים לא היינו נמצאים היום במקום שבו אנו נמצאים לצערנו, לא תוביל חלילה לשפיכות דמים.

מאז רצח רבין הימין הלאומני הוא שור מועד. כאשר אצלו מסיתים, ההנחה הבלתי נמנעת היא שמדובר בהתרת דם, ושיש מי שכבר מכינים את אקדחיהם ומייצרים כדורי דומדום ועוקבים אחר אסתר חיות לכל מקום ומתמקמים מאחורי גבה.

כן, מאז רצח רבין אין למתנגדי הימין מנוח. המחשבה שעוד פעם יטעו בפענוח הסימנים המקדימים, ההתארגנויות, הדמויות החשודות, הנחושות, המשוכנעות שהאל שלח אותם למשימה להציל את מדינת ישראל, ובעיקר המחשבה איך לא חרדנו בזמנו מההפגנות הנוראות עם ארון המתים שעליו כתוב רבין, מהדיבורים, מהצעקות הנוראות בהפגנות, מהאווירה בחוגי המתנחלים, איך לא הבנו אז שכל זה מוביל לשפיכות דמים, ומה ייתכן שאנו מחמיצים כיום, כדי שחס וחלילה לא נטעה שוב, ולא תוטל לפנינו עוד גופה. כי עם רצח רבין, הבנו שלימין המתנחלי אין מעצורים, שהוא איננו מסתפק בחלומות על גירוש העזתים והתנחלות מחודשת ברצועת הדמים, שבדיוק למטרות שכאלה גם את דמם של השופטים הוא מבקש, ובפרט אלה שזכויות האדם הן חלק בלתי נפרד מהשקפת עולמם, וחלומות בן-גביר וסמוטריץ' על הרעבת אסירים, שריפת ישובים ערביים והרג חסר הבחנה של ערבים אינם מעשים שהם מוכנים להשלים איתם.

מאז רצח רבין הימין המתנחלי הוא שור מועד, וקריקטורה שמתארת את חיות על גופת חייל מעלה מיד את השאלה האם מתירים כאן את דמה של חיות, האם חייה בסכנה. איש לא דיבר על כך במפורש, אבל על כך חשבו מי שצפו בקריקטורה וביקשו שלא לפרסם אותה.

כי ככה זה. יש עקרונות ויש מציאות, ויש ימין ויש שמאל, והם אינם תמונת ראי אלה של אלה. הימין הוא הטורף, השמאל הוא הקורבן. אי אפשר בשם השוויון להתייחס לשניהם אותו הדבר.

 

לגרוס את מגילת העצמאות

 

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." (מתוך מגילת העצמאות).

כן, גם לפני ממשלת הימין על מלא ישראל לא קיימה את עקרונות מגילת העצמאות כלשונם. שוויון בין האזרחים לא היה מעולם. עד שנת 1966 חיו האזרחים הערבים תחת ממשל צבאי דכאני ולפעמים גם רצחני, כמו במקרה כפר-קאסם. גם כשבוטל הממשל הצבאי לא הושוו זכויותיהם לאלה של היהודים. הקרן הקיימת, שהמשיכה להתקיים במדינת ישראל, החכירה קרקעות רק ליהודים. בקורס מורות חיילות הסבירו לנו שזו סיבת קיומה והמשך פעילותה של הקרן הקיימת – למנוע קרקעות מערבים. מהם צריך רק להפקיע אדמות ולהעבירן לידי יהודים. אני התקוממתי ואפילו אמרתי שאבי היה קומוניסט, מה שעל פי חוקי ביתנו היה אסור לי בתכלית להודות בו, וגם אבי כבר לא הגדיר את עצמו כקומוניסט למרות שכנראה דבק באמונתו עד יומו האחרון, כך חשדנו אחי ואני. נפילת ברית המועצות הממה אותו. הקורס למורות חיילות שהשתתפתי בו התקיים בשנת 1974. מנהל הקורס היה דתי ואחת המורות היתה הסופרת החב"דניקית יוכבד סאקס. התלמידות בקורס היו כולן חילוניות. זה היה מקרי כי ביחידת מורות שירתו הרבה בנות דתיות ואפילו בוגרות סמינר בית יעקב שלימדו קרוא וכתוב לנשים שלא זכו ללמוד בילדותן. באמצע הקורס התבשרנו על פיגוע. כבר אינני זוכרת איזה פיגוע והיכן. כל כך הרבה פיגועים חוויתי בחיי שהזכרונות התבלבלו לי. אבל אני זוכרת היטב שהיה לנו שיעור באותו בוקר עם יוכבד סאקס והיא התעקשה שנשיר כדי להתחזק. זה הרגיז אותי מאד - הרצון הזה לשמוח בכוח נראה לי לגמרי לא לעניין, אפילו בטעם רע. אני לא זוכרת אם אמרתי לה משהו. שרי החינוך היו מהמפד"ל וזה הורגש, אבל כשנשלחנו ללמד בעיירות פיתוח ליד הגבול איש לא התעניין מה לימדנו ואיך – היינו צריכות לספק את הצורך להציב מבוגר בכל כיתה. זה לא מאד השתנה מאז. נשאר הרבה מה לתקן. להנהיג שוויון בין יהודים וערבים, להפסיק לגזול את אדמות הערבים באינספור תירוצים מופרכים, שמאחוריהם מסתתרים רק רוע וחמדנות, להנכיח את השפה הערבית. אבל המצב רק הלך והורע: חוק הלאום ביטל את מעמד הערבית כשפה רשמית והסיג אותנו אחורה. עשרה שופטי בית המשפט העליון אישרו את חוק הלאום, ורק שופט ערבי פסל את החוק המיותר והגזעני הזה, שרוב סעיפיו כבר נחקקו עשרות שנים קודם לכן, וסעיפיו החדשים, כמו ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית, נועדו אך ורק  להשפיל ולדכא את אזרחי ישראל הערבים. לו נהגו השופטים באומץ וביושר בעתירות נגד חוק הלאום, לו ביטלו את החוק הגזעני הזה שלא היתה לו שום מטרה מלבד לדכא אזרחים ערבים, לו הבינו שזהו חוק שנועד לסלול את הדרך לקידום הגזענות במדינה, אולי היינו היום במקום אחר. אבל בית המשפט לא עצר את הגזענות המתעצמת והניח לה להגיע לממדים המפלצתיים של היום, כאשר שרים ופקידים קוראים בגלוי למחיקת ישובים ערבים ומחפים בכל כוחם על רוצחי ערבים, ומוחאים כפיים לפרעות של המתנחלים שמעלות בזיכרון תמונות מזעזעות מהעבר היהודי. מי שרוצה למחוק את חווארה, רוצה למחוק קודם לכן את מגילת העצמאות. למה שהיא תכבול אותנו? שאל עו"ד אילן בומבך, נציג הממשלה בדיון בבג"ץ. למה שנהיה כבולים להתחייבות לקיים שוויון לאזרחים הערבים? הרי "העם" כפי שהמתנחלים קוראים לעצמם, רוצה לשרוף את חווארה, ואולי גם לרצוח את תושביה, ו"העם" הוא הריבון, כל עוד הוא בוחר בממשלת נתניהו – כאשר העם בחר אחרת הובהר לו שהוא איננו העם הנכון – שהרי רק הימין הוא העם, ורק נתניהו הוא ראש הממשלה, גם כאשר איננו כזה, והשמאל ממילא נמצא מתחת לאחוז החסימה, שהועלה בדיוק למטרה זו, ולפיכך גם נמצא מחוץ לכנסת. וממשלת הימין על מלא איננה רוצה להיות כבולה - לא לקיום שוויון, לא לעקרונות החירות, הצדק והשלום על פי חזון הנביאים, לא לישעיהו ולא לירמיהו, לא רוצה לשמוע שלא ישא גוי אל גוי חרב, כי היא רוצה ללמד מלחמה, מלחמה ומלחמה, לא רוצה לשמוע על חירות וצדק ושלום, לא לשפוט יתום ואלמנה אלא לרדוף שוחד ושלמונים. איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה – מרצחים, קונן ישעיהו. אבל למה שנהיה כבולים לנביא זקן שאיש לא בחר בו. מי הוא שיטיף לנו מוסר, לנו הנבחרים בששים וארבעה מנדטים (שבעה מנדטים של השמאל מתחת לאחוז החסימה). אנחנו, סוררים וחברי גנבים, אנחנו העם, ואנחנו נמלא את הארץ חמס ודמים.    

 

 

פשרה זה לא

 

בנימין נתניהו רצה שהתיקים נגדו ייסגרו, אז הוא מינה את רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה, וזה לא עזר. אלשיך העביר את התיקים לפרקליטות להגשת תביעה. ואז מינה נתניהו את מזכיר ממשלתו אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, בתקוה שהוא יסגור את התיקים נגדו, וזה לא עזר: מנדלבליט התעכב זמן רב, אבל בסופו של דבר החליט להגיש תביעה נגד נתניהו בשלושה תיקים בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. ואז נתניהו ניסה להטיל אימה על העדים נגדו, ואכן חלק מהם התפתלו על דוכן העדים וחזרו בהם מדברים שאמרו נגדו במשטרה, אבל המשפט נמשך. נתניהו ניסה גם להטיל אימה על השופטים במשפטו ולטעון שהם שמאלנים, והשופטים אכן ביקשו למחוק את סעיף השוחד ולהעביר את התיקים לגישור, אבל בינתיים קרתה לנתניהו תקלה שהוא לא הצליח להרכיב ממשלה ועלתה ממשלה אחרת שמינתה יועצת משפטית אמיצה ונחושה שסירבה לבטל את אישום השוחד, והמשפט שלו נמשך ואולי הוא לא יורשע בשוחד, אבל הוא עלול להיות מורשע במרמה והפרת אמונים. עכשיו נתניהו תולה את מבטחו בבית המשפט העליון, שאליו הוא מתכוון לערער במקרה שיורשע. עכשיו הוא רוצה למנות לבית המשפט העליון שופטים שיזכו אותו במקרה שהוא יורשע. לכן הוא ניסה להשתלט על הוועדה למינוי שופטים כדי למנות לבית המשפט העליון שופטים שלדעתו צפויים לזכות אותו בדין. הוא רוצה למנות את השופטים האלה מבין תומכיו הפוליטיים, מתוך מחשבה, שממש לא בטוח שהיא נכונה, ששופטים שאינם תומכים בו פוליטית ירשיעו אותו בכל מקרה, ושופטים שתומכים בו פוליטית יזכו אותו, בוודאי אם הוא ימנה אותם ואולי גם ינצל את מעמדו כדי לברר מראש מה הם צפויים לפסוק לגביו. כמובן הכי חשוב לנתניהו שנשיא בית המשפט העליון יהיה מחסידיו, כי נשיא בית המשפט העליון קובע את הרכב השופטים בתיקי העליון, וצפוי כמובן לקבוע את הרכב השופטים בתיקי הערעור של ראש הממשלה במקרה שיורשע בבית המשפט המחוזי, וכמו כן יש לנשיא בית המשפט העליון סמכויות רבות ושונות שעשויות להשפיע על משפטו של נתניהו במגוון צורות.

לצערו של נתניהו עד כה נבחרו נשיאי בית המשפט העליון בשיטת הסניוריטי, כלומר על פי הוותק בבית המשפט העליון, ועל פי נוהג זה, כאשר נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות תפרוש בקרוב, אמור להתמנות במקומה המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן, שאמור אף הוא לפרוש מכס המשפט בתוך פחות משנה, ולכן הציע שבמקומו יתמנה הבא אחריו בשיטת הסניוריטי, שהוא השופט יצחק עמית. השופט יצחק עמית קיבל כמה עתירות, כמובן צודקות, של פלשתינים נגד הממשלה, ולכן הוא מוגדר בקרב נתניהו וחסידיו כשמאלני שאיננו רצוי להם. נתניהו וחסידיו מעוניינים למנות כנשיא בית המשפט העליון את השופט יוסף אלרון, שנחשב בעיניהם ימני ואוהד לנתניהו, והם מאמינים, ואולי אף מצאו דרך לברר זאת מראש, שהשופט אלרון כנשיא בית המשפט העליון יסייע לנתניהו לזכות בערעור שיגיש לבית המשפט העליון במקרה שיורשע בבית המשפט המחוזי.

השופט יוסף אלרון אכן מתכוון להתמודד על תפקיד נשיא בית המשפט העליון נגד השופט יצחק עמית, ונתניהו ויריב לוין מעוניינים כמובן במינויו. למטרה זו הם ביקשו גם לבטל את שיטת הסניוריטי, וגם להשתלט על הוועדה למינוי שופטים ולמלא אותה במקורביהם כדי שיעזרו להם למנוע את מינויו של השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון ולמנות במקומו את השופט יוסף אלרון שרצוי להם. בנוסף לכך הם רוצים למנות עוד שני שופטים נאמנים להם במקום השופטות אסתר חיות וענת ברון שעומדות לפרוש מבית המשפט, כדי שהשלישיה הזאת, יוסף אלרון כנשיא בית המשפט העליון ועוד שני שופטים מחסידי נתניהו, שיחדיו ייצרו את הרכב השופטים הרצוי לנתניהו בערעורו הצפוי על הרשעתו הצפויה בבית המשפט המחוזי, וכמובן יישבו יחד בערעור כי יוסף אלרון יהיה נשיא בית המשפט העליון ולא יצחק עמית, ועל פי ציפיותיו של נתניהו יפעל לזיכויו.

התכנית הזאת שלמענה נתניהו ולוין הפכו את כל המדינה על הראש לא עלתה כל כך יפה. לפני כמה שבועות התראיין נתניהו כדרכו בארצות-הברית ואמר שהוא רק ישנה את הוועדה לבחירת שופטים ויסתפק בכך. בארצות הברית כמעט קנו את זה, עד שהגיעה התגובה מישראל, ששינוי הוועדה לבחירת שופטים הוא לב תכנית הזדון של נתניהו להשתלטות על מערכת המשפט. כך הניסיון לדבר דרך התקשורת האמריקאית על לבו של הנשיא ביידן, כדי שיזמין את נתניהו לבית הלבן, לא עלה יפה. גם תכנית הרחבת ההתנחלויות של בצלאל סמוטריץ' לא ממש עזרה. וכמו כן מתקרב הדיון בעתירות נגד אי כינוס הוועדה למינוי שופטים, נגד ביטול עילת הסבירות ונגד חוק הנבצרות, ונתניהו חושש שגם מה שכבר השיג לצורך שיפור מצבו המשפטי עלול להתבטל, וכעת הוא מנסה מתקפה חדשה, תחת הכותרת "פשרה", והודעה על ויתור על שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים תמורת "רק ויתור קטן" מהאופוזיציה, הגדלת הרוב המחייב למינוי שופטים בכל הערכאות לשבעה, שינוי שנועד, כן כן, למנוע מיצחק עמית לכהן כנשיא העליון ולסייע לבחירתו של יוסף אלרון כנשיא העליון, ולבחירת שני שופטים חסידי נתניהו במקום השופטות חיות וברון שעומדות לפרוש. בקיצור, מה שמוגדר כמתווה פשרה הוא בעצם ניסיון להשיג את אותה מטרה: למנוע מיצחק עמית להתמנות לנשיאות העליון ולמנות במקומו את יוסף אלרון ושני שופטים נוספים מחסידי נתניהו, כי סתם שופט ימני הגון זה לא מספיק טוב. הוא עוד עלול לפסוק על פי העובדות בתיק.

אינני יודעת מדוע מסייע הנשיא יצחק הרצוג לנתניהו במזימתו, שהיא בעצם השתלטות על בית המשפט העליון ומינוי מקורבים והכנת הקרקע לזיכוי של נתניהו בערעור לבית המשפט העליון במקרה שיורשע בבית המשפט המחוזי, כל זאת מבלי לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, בתור פשרה כביכול. זוהי בסך הכל דרך אחרת להשיג את אותה מטרה: לשנות את הרכב בית המשפט העליון באופן שיסייע לנתניהו, כך שהוא בעצם ימנה את השופטים בבית המשפט העליון על פי נטייתם לזכות אותו מהרשעה. ארור יהיה כל מי שמסייע או מתכוון לסייע לנתניהו במזימה הזו. די לנו בכך שנשיא המדינה שנבחר בתמיכת נתניהו עושה הכל לסייע לו להשיג את מטרותיו. אוי לנו אם נשיא בית המשפט העליון יהיה אדם שחייב טובה לנתניהו על בחירתו.   

איב הקדוש מברטאני

 

הרשימה מוקדשת לבתי שרון, עורכת דין ישרת דרך, שהיום יום הולדתה

 

היה זה מורי אמנון לינדר, שאהב ללמדנו שרק עורך-דין אחד הוכתר בכנסייה הקתולית לקדוש,

ונהג לצטט בחמדה את הפזמון מימי הביניים על אודות הקדוש איב הלורי מברטאני, או איב מקרמרטין, על שם נחלת אביו:

 

Sanctus Ivo erat Brito

Advocatus et non latro

Res miranda populo

 

כלומר:

 

איב הקדוש היה ברטוני

עורך דין ולא גנב

עניין לעם לתמוה עליו.

 

אבל אישיותו וחייו של איב מברטאני היו רחוקים מהלצות. הוא נולד ב-17 באוקטובר 1253 באחוזת הוריו קרמרטין ליד העיר טרגוייר Treguier, ובשנת 1267, בהיותו בן 14, נשלח ללמוד בפריס תיאולוגיה ומשפטים. עשור אחר כך, בשנת 1277 החל בלימודי משפט כנסייתי באורליאן אצל פייר דה לה שאפל, לימים בישוף טולוז וקרדינל. מגיל צעיר נודע איב באורח חייו הנזירי, נמנע מאכילת בשר ומשתיית יין והירבה בצומות ובתפילות וביקור חולים. יש טוענים שהפך לנזיר פרנציסקני וראה בפרנציסקוס הקדוש מופת ליחס הראוי לעניים.  

בשנת 1280 התמנה לכהן בדיוקסיה (בישופות) של Rennes, ובשנת 1284 מונה לשופט בדיוקסיה של טרגוייר, איזור הולדתו, ובאותה שנה התמנה גם לרקטור בעירTredre  ובשנת 1292 התמנה לכומר בעיירה לואנק Luannec. כמה שנים אחר כך פרש ממשרותיו כדי להתמסר לחיי פרישות וצדקה. הוא נודע ביושרו כשופט ובעמידתו כפרקליט לצד העניים והנדכאים גם ללא שכר. סופר שביתו היה פתוח לעניים, שהוא ייסד בית חולים ואף טיפל בחולים בעצמו. הוא הלך לעולמו ב-19 במאי 1303, והוא אחד מהקדושים של יום פטירתו.

רבים הם הסיפורים, שלא לומר האגדות, על איב הקדוש ועזרתו לעניים כעורך דין וכנדבן. מייחסים לו את הקמתן של אגודות למתן סיוע משפטי לעניים בצרפת ובבלגיה, אך סביר שאלה הוקמו מאוחר יותר ונתלו בשמו, לאחר שהפך לקדוש עממי, ולבקשת דוכס בורגונדי, בשנת 1347 הכתיר אותו האפיפיור קלמנט הששי לקדוש בהליך מזורז. איב הקדוש נחשב לפטרונם של עורכי הדין ושל הילדים הנטושים, וכן לאחד מהקדושים הפטרונים של ברטאני. הקדשתו העלתה על נס את שליחותו החברתית של עורך הדין, לעמוד לצד העניים, היתומים והאלמנות כנגד בעלי הכוח, ולהגיש סעד משפטי לנטולי היכולת.

דמותו של איב הקדוש שימשה מופת להקמת חברת איב הקדוש של ירושלים, המרכז הקתולי לזכויות אדם של הפטריארכט הלטיני בארץ ישראל, שמגישה סיוע משפטי חינם לפלשתינים כנגד השלטון הישראלי. המקרה הראשון שבו טיפלה החברה היה במלחמת המפרץ, כאשר ממשלת ישראל סיפקה מסכות גז לאזרחיה, כולל המתנחלים, אך לא לפלשתינים תושבי הרשות הפלשתינית. בעתירה שהגישה החברה לבג"ץ חויבה ממשלת ישראל לספק מסכות לפלשתינים במזרח ירושלים ובשטחי C שנמצאים בשליטה בטחונית ישירה של ישראל, אך לא לאלה שבשטחי A ו-B המצויים באחריות הרשות הפלשתינית. המקרה השני היה הכוונה לסלק את תושבי שבט הג'האלין הבדווים שיושבים ליד מעלה אדומים ממקום מושבם שנגדה עתרה החברה. בעקבות ההצלחה היחסית של העתירות פנו יותר ויותר תושבים פלשתיניים לחברת איב הקדוש כדי שתסייע להם נגד ניסיונות ישראלים לסלקם מביתם וממקום מושבם. כידוע דלתות בג"ץ הפתוחות בפני הפלשתינים הן מהמניעים העיקריים לשאיפתה של ממשלת ישראל הנוכחית להגביל את כוחו של בג"ץ, ולשלול את יכולתם של המופלים והנדכאים, יהודים וערבים ובני כל העמים, לזכות בסעד משפטי, שהוא זכות יסוד של כל אדם ואדם. לכן ביטלה הממשלה את עילת הסבירות שאותה היא מציגה באופן שקרי וזדוני כ"ניהול המדינה על ידי בג"ץ". עילת הסבירות איננה זכותו של בית המשפט אלא זכותו של האזרח שינהגו בו בסבירות, בהגינות ובצדק, זכותו שהשלטון יהיה Rule of Reason, תפיסה שהתפתחה כבר לפני מאות שנים בחוק הבריטי, להבדיל ממה שהיה נהוג בימי הביניים החשוכים, והתמצה באמרה Quod principi placet legis habet vigorem,

שפירושה: מה שמוצא חן בעיני השליט, יש לו תוקף של חוק. דומה שאמרה זו מגדירה במדויק את שלטונו הרודני של נתניהו, שאת שכמותו ביקשה תפיסת Rule of Reason לדחות מכל וכל: אל לשליט לפעול בשרירות לב אלא על פי עקרונות ההגיון והצדק, וכמובן שעקרון זה מתבסס על כבוד לאדם שנברא בצלם ועל אנושיות. חברת איב הקדוש אימצה עקרונות אלה ומנסה ליישם אותם בהגשת סעד משפטי לנפגעי עוולות השלטון.

כך משתלב סיפורו של הנזיר הקתולי הסגפן מן המאה ה-13 בסיפורנו העכשווי, והוא יכול לשמש מקור השראה גם עבורנו.

 

הרוב שאיננו רוב

 

הקואליציה ותומכיה טוענים שזכותם להעביר כל חקיקה שהם חפצים בה מכיוון שהם זכו בבחירות ברוב של שמונה מנדטים ולכן הם מבטאים את רצון העם, אבל מעבר לשאלה מה מותר לממשלה ולכנסת נבחרת לחוקק, ובאיזו מידה מותר לה לשנות את יסודות המשטר, טענת הרוב וטענת ייצוג העם בעייתיות. הרוב של שמונה מנדטים לקואליציה הושג אך ורק מפני ששבעה מנדטים לפחות של האופוזיציה נמצאים מתחת לאחוז החסימה, ואחוז החסימה הועלה באופן שרירותי בשנת 2014 בלחצו של אביגדור ליברמן, בכוונת מכוון לפגוע בייצוגם של השמאל והערבים, מ-2%  ל-3.25% מקולות הבוחרים, כמעט ארבעה מנדטים. לכמאה וחמישים אלף בוחרי מר"צ, וכמאה אלף בוחרי בל"ד, סך הכל כרבע מיליון איש, אין כלל ייצוג בכנסת, ולו היה להם ייצוג בכנסת, היתה תוצאת הבחירות יותר קרובה לתיקו מאשר לרוב. נוח לקואליציה להעמיד פנים ששבעה מנדטים אלה אינם קיימים כלל, אבל הם קיימים בהחלט, ומצביעי מר"צ ממלאים תפקיד משמעותי במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ומבחינה זו המחאה היא ביטוי יותר נאמן ויותר מייצג לרצון העם מאשר הרכב הכנסת, וכך עולה בבירור מכל סקרי דעת הקהל שנערכים הן בנושא החקיקה והן בנושאים אחרים.

גם בממשלת השינוי היחס לשמאל היה מחפיר, ומפלגות הימין בקואליציה, למרות שלא עלו בגודלן על מפלגות השמאל, דרשו לעצמן תיקים בכירים יותר, בטענה שהם הרוב בעם, טענה חצופה לאור העובדה שמפלגות הימין זכו לייצוגן המופרז בממשלת השינוי רק הודות לחבירתן למפלגות המרכז והשמאל.

גם בארגוני המחאה יש ניסיון להשתיק את קולם של השמאלנים והערבים במחאה, ולמנוע, אפילו באלימות, הנפת דגלי פלשתין, למרות שאין איסור חוקי על הנפת דגלי פלשתין בישראל. קל לראות כמה רבים שלטי ההתנגדות לכיבוש בהפגנות המחאה, שזוכים לא פעם לגינוי מפי מפגינים ימניים, כאילו לשמאל אין זכות שוה לזו של שאר המפגינים לבטא את דיעותיו, גם אם אינן מוצאות חן בעיני אחרים.

הכעס על תוצאות הבחירות מופנה לרוב ליו"ר העבודה מירב מיכאלי שסירבה לרוץ יחד עם מר"צ, ולעתים גם ליאיר לפיד שפעל להגדלת ההצבעה למפלגתו, גם על חשבון העבודה ומר"צ, אבל היה ראוי להעלות קודם כל דרישה להורדת אחוז החסימה לפחות לשני אחוז כפי שהיה מאז מאי 2004 ועד מרץ 2014, שאז נקבע אחוז החסימה הנוכחי, שמלכתחילה נועד לפגוע בשמאל ובערבים ולחבל בזכותם לזכות בייצוג הוגן. עתירה שהוגשה בזמנו לבג"ץ נגד העלאת אחוז החסימה, בטענה שהדבר יפגע בזכותם של הערבים לייצוג הוגן, נדחתה ברוב קולות נגד דעת המיעוט של השופט הערבי סלים ג'ובראן. הדבר מזכיר את דחיית העתירה נגד חוק הלאום הגזעני שמבסס עליונות יהודית בלתי דמוקרטית, אך אושר ברוב של עשרה שופטים יהודים כנגד קולו של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא. זו היתה פסיקה מבישה של בית המשפט, שהבהירה כמה פסול המצב שבו אין לערבים נציגות מספרית ראויה בבית המשפט העליון ואין הגנה מספקת על זכויותיהם הדמוקרטיות של הערבים. לקואליציה הגזענית המחפירה של נתניהו בכנסת הנוכחית אין די בכך, והם מנסים להשתלט על בית המשפט העליון ולא להסתפק בייצוג ערבי חסר אלא למלא את בית המשפט העליון בשופטים גזענים שיקדמו את דיעותיהם הגזעניות והפוגעות בזכויות הערבים, כפי שהצהיר יריב לוין במפורש כאשר הביע את שאיפתו לשופטים שישללו את זכותם של ערבים להתגורר בשכנות ליהודים. אין די לקואליציה בשופטים יהודים שפוגעים בזכויות הערבים לשוויון, אלא היא רוצה למלא את בית המשפט העליון בשופטים שיבססו אפליה נגד ערבים ונגד לא יהודים בכלל, תוך רמיסת זכויות האדם שלהם החל בזכות לייצוג וכלה בזכות לקניין.

למרבה הצער רבים ממתנגדי החקיקה הבלתי דמוקרטית, וביניהם גם שופטים עליונים בדימוס, עוצמים את עיניהם בפני העובדה הגלויה והמוצהרת, שמטרת החקיקה היא לרמוס את זכויות הערבים והפלשתינים כדי לגזול את אדמות הערבים גם בתחומי הקו הירוק וגם בשטחים הפלשתינים ולכונן כיבוש נצחי בתנאי אפרטהייד, אם לא גרוע מכך, כי מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית תומכות בגלוי בעשיית פרעות בערבים - "למחוק את חווארה" - כדי לגרום לבריחתם או לגירושם ואינן חוששות לבטא את מדיניותן זו בגלוי. מתנגדי החקיקה עושים כל מאמץ כדי לשמור לצדם את אנשי הימין, אך כמו ראשי האופוזיציה בבחירות האומללות לכנסת ה-25, ששכחו שללא מפלגות השמאל הם יאבדו את השלטון, גם הם נוהגים בזלזול במצביעי השמאל שחלקם במחאה כלל אינו מבוטל ומשתיקים את קולם, ולא בטוח שהם נוהגים בחכמה.

הפגנת הימין ומסריה

 

הפגנת הימין אתמול ליד בית המשפט העליון הזכירה לי את ההפגנות לפני רצח רבין, הפגנות שכולן הסתה אישית והתרת דם. בהפגנה אתמול, כמו בנאומים קודמים של שרי הליכוד, הותר דמם של נשיאת העליון אסתר חיות, נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. זו לא היתה הפגנה למען רפורמה במערכת המשפט, אלא הפגנה למען ריסוק שלטון החוק ודמוניזציה של בכירי מערכת המשפט המייצגים את שלטון החוק. בתעמולת הליכוד כפיפות לשלטון החוק מוגדרת כשלטון השופטים והיועצים המשפטיים בממשלה, ובית המשפט העליון מסומן כידיד הטרור ומגן המחבלים. יריב לוין הבהיר בנאומו בדיוק איזה בית משפט הוא רוצה – כזה שמאפשר את "נוהל שכן", כי חיי פלשתינים אינם נחשבים, כזה שאוסר על קיום טכס זיכרון משותף ליהודים ופלשתינים, כי עידוד שנאה בין יהודים וערבים היא עקרון היסוד של שלטון הליכוד בראשות נתניהו, כאידיאולוגיה מרכזית וכעקרון פעולה, ושמירת זכויות האדם של ערבים, בין אם אזרחי ישראל ובין אם פלשתינים, היא פגיעה בשלטון "העם", כי העם כולל אך ורק יהודים ואך ורק כאלה שמצביעים למפלגות קואליציית רצח רבין השלטת, שמאז הסיתו מרכיביה נגד ממשלתו של יצחק רבין והתירו את דמו עד שנמצא מי שקלט את המסר ויצא לפעולה, הם עולים כפורחים והופכים את ישראל לרפובליקת בננות לאומנית, גזענית, ומושחתת עד היסוד, ומלבד הסתה נגד השופטים והיועצים המשפטיים, הם מנסים כעת לחזור ולהשתלט על לשכת עורכי הדין ולהמליך עליה בשנית את העבריין אפי נוה, כדי שימשיך לבחור שופטים דרך מיטתו ועסקיו וימשיך את השחתת ודירדור מערכת המשפט שנמשכים כבר שנים תחת שלטון השוחד והשחיתות של נתניהו. הרפורמה שמוביל לוין איננה צעד ראשון להרס המשפט והדמוקרטיה, אלא הצעד הסופי, לאחר שנים שבהן נלחם הליכוד בשלטון נתניהו במערכת המשפט ודיכא ביד רמה את זכויות האדם והאזרח. כמובן שדין מבקשי מקלט אפריקאים על פי לוין הוא כדין ערבים: את אלה ואלה צריך לרמוס כדי לשמור על זכויות "העם". ולוין קורא למירב מיכאלי לחבור אליו, כי הוא רוצה להילחם באנסים, מלה שפירושה בלווינית ערבים ואפריקאים, כי יהודים אינם אנסים, ואם תטען חלילה מישהי שיהודים אנסו אותה, עו"ד טלי גוטליב כבר תראה לשקרנית הזאת מה זה, לקול תרועות צדיקי איה נאפה ובן דמותה הגברי של טלי גוטליב, עו"ד ניר יסלוביץ', שאץ רץ לייעץ לכל ישראלי הנאשם באונס בחו"ל כיצד עליו לערער את אמינות הנאנסת האומללה. זה פרצופה של ישראל בשלטון הליכוד בראשות נתניהו: שחיתות, לאומנות, גזענות, דין שונה ליהודי וללא יהודי, דין שונה לימני ולשמאלני, רוע, שנאה ופשע. אין פלא שתחת ממשלה כזו העלייה בפשיעה החמורה מזנקת, ורצח הוא דבר יום ביומו. ממשלה שהאויב שלה הוא מערכת המשפט והייעוץ המשפטי, איננה יכולה להילחם בפשיעה, אלא רק להגביר אותה עשרת מונים, כפי שאכן קורה בפועל.

מתקפות הליכוד על מערכת המשפט אינן חדשות. ב-15 בדצמבר 2009 דיווח עיתון "הארץ" על התקפה קשה של שר האוצר באותם ימים, יובל שטייניץ, על מערכת המשפט, ובראש וראשונה על בית המשפט העליון, באותם ימים בנשיאותה של דורית בייניש. בהרצאה בכנס טען שטייניץ שבית המשפט העליון וגם ערכאות נמוכות יותר מקבלים החלטות שגורמות למדינה לבזבז עשרות מיליוני שקלים, מאות מיליוני שקלים, ואפילו מיליארדי שקלים, בעוד שבממשלה ובמשרד האוצר בוחנים בשבע עיניים כל הוצאה תקציבית. שטייניץ גם הביא דוגמאות להחלטות שלטענתו הן חסרות אחריות ומופקרות: הדוגמה הראשונה, החלטת בג"ץ לחייב את הממשלה למגן מבני ציבור בדרום, שעלותה 400 מיליון שקלים. הדוגמה השנייה, החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב להכיר בהוצאות עבור מטפלות לצרכי מס, שהיתה אמורה לגרוע מאוצר המדינה מיליארדי שקלים. הדוגמה השלישית: פסילת בג"ץ את התיקון לחוק שאפשר הקמת בית כלא פרטי, שהיה אמור לנצל את האסירים הפליליים כאמצעי לגריפת רווחים, מעבודתם ומעצם החזקתם בכלא, כפי שקורה בארצות הברית.

שטייניץ לא התבייש להציג את שלוש הדוגמאות האלה, שמבהירות היטב מי באמת דואג לאזרחי המדינה, וזו איננה הממשלה, שסירבה למגן מבני ציבור בעוטף עזה והעדיפה להפקיר את תושבי הדרום כדי לחסוך כסף שהוא כספם של אותם האזרחים. כמובן שהכרה בהוצאות על מטפלות היא חיונית לנשים רבות, שללא ניכוי הוצאות המטפלת אין להן טעם לצאת לעבודה. ומיותר לציין כמה מסוכנת הפקרת האסירים לשרירות לבם של בעלי הון שרק אינטרס כלכלי בראש מעייניהם, וזאת כאשר רוב האסירים הפליליים בישראל מגיעים משכבות חלשות, ואחוז גבוה בתוכם הם יוצאי אתיופיה ועדות המזרח בכלל, קבוצה שהליכוד תמיד התיימר, ללא כל כיסוי, לדאוג לה. רק לאחרונה סיפר שופט העליון בדימוס מני מזוז, כיצד כילד שעלה מתוניס וגדל בעיירה נתיבות במשפחה של תשעה ילדים, קיבל מהמדינה בשליטת מפא"י, המושמצת עד אין קץ, חינוך ותמיכה רבים יותר משהממשלה מספקת היום לילדים, כאשר המדינה הרבה יותר עשירה מכפי שהיתה בשנות החמישים והששים. ובחינה בשבע עיניים של הוצאות? לא כאשר מדובר בכיסוי הוצאותיה של משפחת נתניהו, מימון בתיהם, בגדיהם, תסרוקתם, איפורם, ארוחות הפאר שלהם ונסיעותיהם לחו"ל שתועלתן מועטה והנאתן מרובה. רעייתו של שטייניץ, השופטת גילה כנפי, מכהנת כעת בבית המשפט העליון, אבל לאחרונה הוא שוב התגייס לטובת הרפורמה המשפטית, וכמובן לטובת תפקידו החדש כיו"ר רפאל, שאליו מונה בתמיכת יריב לוין. אין ספק שבליכוד יודעים על מה חשוב להוציא כספים ועל מי חבל לבזבז, למשל על תושבי עוטף עזה מוכי הקסאמים.

גם במחנה מתנגדי הרפורמה יש לא מעט צדקנים, שלמשל מיצג השפחות אינו לרוחם, והם שואלים מה הקשר בינו למציאות. קשה לגברים להבין מה הקשר למשל בין נשים עגונות, שבהעדר בעלן אינן יכולות להשתחרר מנישואיהן, לעתים עד יומן האחרון, לבין שפחות, אבל ננסה: אשה נשואה במדינת ישראל, שבה ההלכה לבדה קובעת את מעמדן של נשים נשואות, איננה יכולה להשתחרר מנישואיה, ושום בית דין איננו יכול לשחרר אותה, ללא הסכמת הבעל, גם אם הבעל נעדר עשרות שנים ואין יודע אם הוא בכלל בחיים. בדין הבינלאומי מצב כזה נקרא שעבוד, כלומר האשה היהודיה בישראל, בנישואיה לבעלה, משתעבדת לו עד קץ הימים או עד שיסכים להעניק לה גט. כמובן שעצם המציאות הזו לבדה מעניקה לגברים כוח עצום בהליכי גירושין. הייתי רוצה שכל הלועגים למיצג השפחות יחוו, ולו לדקות ספורות, את אשר חוויתי כאשר בעלי לשעבר, אז עדיין בעלי, הופיע בבית הדין הרבני שלוב זרוע עם המאהבת, לימים אשתו השנייה, לימים גרושתו השנייה, ועורך דינו איים עלי שלא אקבל גט אם לא אענה לדרישותיו הכספיות. באותו רגע הבנתי שגם אם אקבל גט בתנאים סבירים, לעולם לא אנשא שוב, בוודאי לא לגבר יהודי. אינני רוצה להיות שפחתו של איש, ואינני רוצה להיות נתונה לאיומים של בעל נואף שהדין היהודי מעלה לגדולה באשר הוא גבר. לו היה בית המשפט אקטיביסטי באמת, כפי שמאשימים אותו בליכוד, היה פוסל את קביעת המעמד האישי על פי דיני ההלכה, שמתייחסת לנשים כאל בהמות, היה פוסל בתיעוב את חוק הלאום הגזעני שמעגן בחוק העדפה של יהודים ופוגע קשות בזכויות הערבים וכל הלא יהודים בישראל, ואת חוק האזרחות שמונע מזוגות מעורבים של ישראלים ופלשתינים זכויות אדם בסיסיות. אבל בג"ץ תחת שלטון ממשלת השחיתות והגזענות של נתניהו, הוא גוף מפוחד ומוכה, שהגנתו על זכויות האדם בישראל מינימלית, וגם המצב הזה אין די בו למפלגת הליכוד, שרוצה לסרס את בג"ץ לחלוטין ולבטל את שלטון החוק בישראל, כדי שממשלת הפוגרום של קואליציית רצח רבין תעשה ככל העולה על רוחה ללא מעצורים. האם אני מיואשת ממדינת ישראל? ממש לא. אני מאמינה בהתנגדות לממשלת הזדון וההרס של נתניהו ולוין, ואני מאמינה שבסופו של דבר ננצח במאבק על דמותה של ישראל ונסלק את ממשלת הרשע. אני רק מתפללת שהמאבק הזה, וההסתה והתרת הדם מצד הממשלה וראשה, לא יגבו מאיתנו מחיר דמים.

אנלוגיה לא אנלוגית

 

לפני עשרים שנה, כשמל גיבסון הפיץ בארצות הברית את סרטו האנטישמי "הפסיון של ישו", - שמבוסס על ספרו של המשורר הלאומן הגרמני קלמנס ברנטאנו, ומתחזה לחזיונותיה של נזירה חולה ואומללה, קתרינה אמריך, שברנטאנו ניסה עוד בחייה להשפיע על הכנסייה הקתולית להכיר בה כקדושה, בניגוד גמור לרצונה, ופירסם את יצירתו בשמה לאחר מותה – הכומר האוונגלי טד האגארד, שהיה מאד פופולרי באותה עת, סייע לגיבסון לקדם את הסרט, בטענה שאם היהודים רוצים שהעולם יכיר בסבלם בשואה, שהיא אירוע היסטורי, עליהם להכיר בסבלו של ישו, האל שנולד מאשה ועלה על הצלב כדי לגאול את האנושות מחטאיה, שגם זה לדברי האגארד אירוע היסטורי, ובקיצור, אם היהודים רוצים שיכירו באמיתותה של השואה כפי שהם מבינים אותה, עליהם להכיר באמיתותו של הסיפור הנוצרי, כפי שהנוצרים מבינים אותו. היהודים ויתרו על העסקה שהציע האגארד, שמאוחר יותר הסתבך בפרשיות מין וסמים ונעלם. נזכרתי בפרשה הזו כעת, כשהתחלתי להרגיש מועקה גוברת והולכת מהנרטיב המלווה את מאמצי התיווך בין המתנגדים לביטול שלטון החוק, לבין תומכי הפיכת ישראל לדיקטטורה גזענית, מושחתת ושונאת נשים, כפי שבאו לידי ביטוי גם בנאומו של הרצוג, שתיאר כסיבה למתקפה של ממשלת נתניהו על שלטון החוק את כאבם של אנשי הימין על ההתנתקות, תוך התעלמות גמורה משלל האינטרסים האישיים והמגזריים שמניע את אויבי שלטון החוק, החל מהכשרת כהונתו של אריה דרעי כשר, למרות פסילתו בבג"ץ, וחילוץ נתניהו ממשפטו, וכלה בשאיפת החרדים לפטור כולל מגיוס לצבא, כולל הטבות לאברכים, ולהכשרת הדרה ואפליה של נשים, ובשאיפת המתנחלים לגזול אדמות מערבים ולבנות בשטח כבוש ללא כל מגבלות.

אינני חולקת על הסבל והשבר הגדול של אנשים שהשקיעו את רוב ימיהם בהקמת בית ומשק בגוש קטיף ובטיפוחם במשך עשרות שנים, וראו את מפעל חייהם נהרס ואת עצמם נעקרים מביתם, שלכן דוקא בג"ץ הורה להעניק להם פיצויים גבוהים יותר מכפי שקבעה הממשלה בתחילה, אבל אני מסרבת לראות בהתנתקות החלטה בלתי חוקית או בלתי ראויה של ממשלת ישראל, שלכך מכוונים מי שיוצרים הקבלה בין ההתנתקות לבין ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה. אפשר להתנגד להתנתקות, אבל אי אפשר לטעון שמדובר בהחלטה בלתי חוקית או בלתי לגיטימית. מדינה רשאית לפנות את אזרחיה משטח כבוש ולהשיב את השטח למדינה שממנה נכבש. אין שום דבר בלתי חוקי בהחלטה כזו. לא כך המצב לגבי ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ומשרדיה. זהו צעד שמונע מהאזרח כל אפשרות התגוננות נגד שרירות לב ושחיתות של השלטון, ולכן צעד פסול ואנטי דמוקרטי מעיקרו.

מאד ברור לי גם הניסיון להחדיר באופן שכזה את הנרטיב המתנחלי לגבי ההתנתקות, כביכול הגה וביצע אריאל שרון את ההתנתקות כדי לשאת חן בעיני השמאל וכך לחמוק ממשפט על מעשי השחיתות שהואשם בהם. כך מנסים המתנחלים ותומכיהם ליצור הקבלה בין השחיתות של שרון, שכביכול ביצע את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על מעשיו החשודים כפליליים, לבין בנימין נתניהו, שמבצע את הרפורמה המשפטית כדי לחמוק מהרשעה בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

אבל השמאל מעולם לא שלט במערכת המשפט כפי שטוען הימין, וגישתו של בית המשפט העליון בישראל איננה שמאלנית-סוציאליסטית אלא ליברלית: בית המשפט מתיר סחר חופשי – כולל סחר ברחמן של נשים ובילודים. בניגוד לעמדת היהדות, בית המשפט איננו כופה הורשה ליורשים הטבעיים, ועומד על חופש הורשה, ששולל מיורשים טבעיים כל הגנה, בניגוד לגרמניה למשל, שבה יש להוריש לילדים לפחות חמישית מן העיזבון. גם ההגנה של בית המשפט העליון על האזרחים הערבים ועל הפלשתינים לוקה מאד, והייצוג הערבי בו חסר לא פחות מהייצוג המזרחי.

ויתרה מכך: הסיבה העיקרית לביצוע ההתנתקות היה לחץ מצד ארצות הברית, שראתה כיצד הסכם אוסלו שנחתם בחסות אמריקנית מתפוגג בצל האינתיפאדה השנייה, ומנהיגיה סברו שמחוה ישראלית כלפי עראפת תחיה את ההסכם ותוביל לפתרון שתי המדינות. כאז כהיום ארצות הברית מנסה לשמר אפשרות לפתרון שתי המדינות, ולכן מתנגדת להתנחלויות. לא הסתבכותו של שרון בעבירות שחיתות הביאה להתנתקות, ואין שום דמיון בין מקרה שרון למקרה נתניהו, ואינני מוכנה להסכים להקבלה הפסולה הזו, שנועדה לתאר את ההתנתקות כמעשה הכרוך בפלילים, כסוג של שיבוש הליכי משפט. מדהימה בעיני גם העובדה שמנהיגי הימין אינם נחרדים מסכנת השחיתות שתשתולל אם היועצים המשפטיים וגם בג"ץ יאבדו את סמכותם לאכוף על משרדי הממשלה את שלטון החוק. האם רדיפת שלמונים ושוחד, גניבת כספי ציבור ושימוש בלתי הולם בהם אינם פסולים בעיניהם? האם אינם רואים כל איום על האזרח במתן דרור להשחתת הממשלה והשלטון המוניציפלי? האם הם לא יפגעו מכך בדיוק כמו השמאלנים?

במקום לדבר על המשמעות הקשה של ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ועל חופש השחיתות והרודנות שמבקשת ממשלת נתניהו לכונן, מדברים על הצורך בהסכמה רחבה, כאילו הסכמה רחבה היא חזות הכל. בישראל יש הסכמה רחבה לפגיעה בזכויות יסוד של אזרחים ערבים. חוק הלאום נחקק כדי לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית וכדי להתיר הקמת ישובים ליהודים בלבד. שאר סעיפי החוק כבר נחקקו שנים רבות קודם לכן ומקשטים את החוק כדי להעניק לגיטימציה לחקיקה גזענית מובהקת. יש גם הסכמה רחבה, כמובן רק בציבור היהודי,  על חוק האזרחות הגזעני, ששולל מערבים ישראלים שנישאו לבני עמם מהרשות הפלשתינים להתאחד עם בני זוגם בגבולות ישראל. הסכמה רחבה לפגוע בזכויות מיעוט או קבוצה מוחלשת איננה הופכת את הפגיעה לחוקתית ודמוקרטית. יש בישראל גם הסכמה רחבה לשעבד נשים לבעליהן על פי החוק הדתי, ובכך נמנית ישראל למרבה הצער על המדינות שמגבילות קשות את חירותן של נשים. הסכמה רחבה למנוע מנפגעים אפשרות לסעד משפטי, איננה מכשירה את הפגיעה בזכויות.

וזו מזימתו השנייה של הימין: בואו נסכים שאנחנו היהודים אחים ולא צריכים לפגוע אלה באלה, אבל שלפגוע באזרחים הערבים זה בסדר. גם למזימה הזו יש הסכמה רחבה בישראל כולל בין מתנגדי נתניהו: בואו נשמור על כוחו של בג"ץ להיטיב עם היהודים, בתנאי שיסכים להרע עם הערבים. גם אם יחקקו בהסכמה רחבה אלף חוקים שזו מטרתם, כולם יהיו בלתי חוקיים ובלתי דמוקרטיים.

אם משמעותה של ההידברות על היחסים בין הממשלה למערכת המשפט היא להסכים לכך שפינוי שטח כבוש הוא בלתי חוקי, פסול, אפילו פלילי, ןשמותר לגזול קרקעות מערבים וליישב בהן יהודים ללא כל הגבלה חוקית גם בשטח כבוש, הרי שאינני מעוניינת בהידברות הזו. יש לי ערכים חשובים יותר מהסכמה רחבה על פגיעה בשונה ובזר. מוטב לסבול מדיקטטורה שאין מסכימים לה מאשר לכפות אותה על הזולת בהסכמה רחבה.

דרעי ומסכנים אחרים

 

איציק סודרי, לשעבר דובר ש"ס, נעמד מול המצלמה ונשא את נאום הקורבן: "שלשלתי מעטפה של ש"ס בקלפי, ולקחו אותה, וירקו עליה, וקרעו אותה". כי על פתק ש"ס שלו היה כתוב באור הלבנה שדרעי ימונה לשר הפנים והבריאות גם יחד, והנה סוכלה תקוותו. כמה עמלו אנשי ש"ס לשכנע שפסילתו של דרעי מכהונת שר היא פסילתם של מצביעי ש"ס, ואני חשבתי על פעיל ש"ס שדפק לפני הבחירות על דלתי והביא לי מעטפת תעמולה ובתוכה מעין כרטיס שעליו כתוב שליברמן ולפיד מונעים חלוקת כרטיסי מזון לנזקקים, ואילו דרעי ישיב לפעילות את הכרטיסים שחולקו למקבלי הקצבאות בימי הקורונה, לקניית מצרכי מזון בשלוש מאות ₪. הוא לא הבטיח חלילה את הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי שעל זכאיהן אני נמנית בתוקף גילי ומיעוט הכנסותי, אבל השתמש במאגר הנתונים של הביטוח הלאומי לצורך תעמולת בחירות, שעל פי התוצאות כנראה הצליחה מאד. באיזו זכות השתמשה ש"ס במאגר הנתונים של הביטוח הלאומי והפרה את פרטיותם של מקבלי הקצבאות? זה היה כל כך מגעיל ודוחה, אבל מי יגן על מקבלי הקצבאות מידו הארוכה של אריה דרעי, האיש שהתיידד עם בנו של עובדיה יוסף ובנה מן ההיכרות בת המזל קריירה אדירה. בגיל עשרים ותשע כבר מונה לשר, וגם הרשעתו בקבלת שוחד והשנתיים שבילה בכלא לא עצרו אותו מלשוב לממשלה.

דרעי הורשע בקבלת שוחד מישיבת "לב בנים" ובכך שדאג שיועברו לישיבה תקציבים ממשלתיים שיועדו למטרות אחרות. במה חטאו אזרחי ישראל שיש להמליך עליהם שר מושחת שנוטל מכספי משלמי המסים ומעביר אותם לגופים חרדיים מקורבים אליו, שמשלמים לו שוחד? אם מצביעי ש"ס חפצו בו ובחרו בו לייצגם, הרי הוא מייצג אותם בכנסת, אבל מה חטאם של כלל אזרחי ישראל שלא בחרו בו. מדוע שיישב במשרדי הפנים והבריאות האמורים לדאוג לכולנו אדם ששחיתותו אמנותו? מדוע אנו שומעים בכל אמצעי התקשורת את יללותיהם של אנשי ש"ס, ולא את זעקת הציבור שכספו נגנב בידי דרעי ואנשיו? הרי על הציבור הזה הגנו שופטי בג"ץ, על הציבור שכספי משרד הדתות וכספי עיריית ירושלים, מהערים העניות בארץ, נוצלו בידי דרעי ומקורביו. האם רק לובשי המותגים של הש"ס המתחזים לעניים, בעוד שעושרם מנקר עיניים, זכאים לחמלה, או שקודם להם הציבור העני באמת, שיש בו יוצאי מרוקו ויוצאי אתיופיה, וגם לא מעט עולים מרוסיה ומאוקראינה שתמיד נרמסו בידי אנשי ש"ס שהסיתו נגדם וכינו אותם גויים? האם תרמה ש"ס משהו לציבוריות הישראלית מלבד שחיתות, מותגי כשרות שמעשירים את מקורביה, הדרת נשים ושנאת אשכנזים והומוסקסואלים? אפילו את בני בריתם כיו"ר הכנסת אמיר אוחנה שהגיע לבית דרעי כדי לכבדו ולהביע את אהדתו, ביזו אנשי ש"ס בצעקות בשל היותו הומוסקסואל. עם דרעי בראשותם או עם אלי ישי, תמיד התבלטה מפלגתם ברשעותה ובהסתה נגד זרים, נגד עולים, נגד ערבים, נגד הומוסקסואלים, שלא לדבר על הדרת הנשים שקידמו תמיד. מדוע אמור מישהו לחוש חמלה כלפי סוכני השנאה האלה, המציגים עצמם כמסכנים ונרדפים, בעוד שכל מעייניהם נתונים לרדיפת אחרים?

וישנם גם אלה שמוצאים צדק בטענה שבבית המשפט העליון מכהנים בעיקר אשכנזים. ובכן מי מנע מנבחרי מפלגת ש"ס שהיו בשלטון שנים כה רבות לעודד את בחירתם של שופטים מזרחיים? חברת הכנסת מהליכוד נורית קורן נלחמה עבור קידומם של שופטים מזרחיים, בעוד שרת המשפטים איילת שקד ובן בריתה העבריין אפי נוה בתפקידו כראש לשכת עורכי הדין קידמו את מינוים של שופטים המזוהים עם שמרנות וימניות, כמו השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין שאיילת שקד הרחיקה לארצות הברית כדי להביאו משם לבית המשפט העליון, ועל כך היתה גאוותה. אכן שלושתם אשכנזים, אבל ממשלת נתניהו, שבה ישבה גם ש"ס, קידמה את מינוים בשצף קצף. והנה השופטים האלה שתויגו כשמרנים ובוזו על לא עוול בכפם במסר סמוי שמשרתי ממשלות הימין הם, הם אלה שחרה להם יותר מכל השקר של דרעי לבית משפט השלום שאישר את עסקת הטיעון המקלה והמיטיבה עמו, כאילו בכוונתו לפרוש מן החיים הפוליטיים, וכבר למחרת אישור העסקה, כפי שציינה השופטת וילנר, הודיע שישוב לחיים הפוליטיים, שמהם הבטיח לפרוש כדי לקדם את אישור עסקת הטיעון. על מה מלין הימין? על כך ששופטים אינם אוהבים שמשקרים לבית המשפט? האם יוסיפו למה שהם מכנים "רפורמה משפטית" ואינו אלא ביטול הפיקוח המשפטי על הממשלה לרעת הציבור, שאיננו רוצה שכספי המסים שלו ייגנבו בידי מקורבים לצלחת, האם יוסיפו לכך חוק שמותר לשקר לבית המשפט ולהונות את השופטים?  

ואין מעזים לומר ברוך שפטרנו, ואין מעזים לקוות שדרעי ייצא סופסוף מחיינו ויפרוש לביתו, שהרי אין גבול לבכיינותו ולתעלוליו, וככל הנראה עוד נכונו לו עלילות.  

דיקטטורה ושחיתות היו כבר קודם

 

כשהאזנתי בימים האחרונים לדברים החריפים של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק ואחרים לגבי ההצעות של יריב לוין לשינויים במעמד בית המשפט העליון ובדרך מינוי השופטים, היה לי רצון לומר להם "בוקר טוב אליהו". יפה ששמתם סופסוף לב לכך ששלטון נתניהו מסוכן לדמוקרטיה. איפה הייתם בשנים האחרונות? על הירח? אולי אם אהרון ברק היה פחות מתאמץ לסדר לנתניהו חנינה מעבירות השוחד והמרמה שלו, הוא היה שם לב שנתניהו פוגע אנושות בדמוקרטיה בכל דרכי התנהלותו: בכך שהוא הופך את הממשלה לחותמת גומי ומנהל את ענייני המדינה, במקום באמצעות השרים המוסמכים לכך, באמצעות מקורבים בלתי מוסמכים שחלקם אפילו קרובי משפחתו כמו דוד שמרון ויצחק מולכו, בכך שהוא מנסה לפגוע כלכלית וארגונית בתקשורת שאיננה נוטה לו חסד, ומתערב בכלי תקשורת שמקורבים אליו כדי לקדם את תדמיתו וענייניו, בכך שהוא מסית נגד יריביו הפוליטיים, מכפיש אותם ומציג כל התנגדות כלפי שלטונו האוטוריטרי כבלתי לגיטימית, בכך שהוא מחסל פוליטית את כל מי שמתמודד נגדו במפלגתו, בכך שהוא מדכא בכל דרך הפגנות נגדו וממנה לשרי משטרה אנשים שדואגים להשתמש במשטרה ככלי לדיכוי התנגדות פוליטית נגדו. אנשים מתרעמים עכשיו על איתמר בן-גביר שקורא למשטרה לדכא ביד קשה הפגנות נגד נתניהו, אבל בדיוק אותו הדבר וכמעט באותן מלים אמר בזמנו אמיר אוחנה כשכיהן כשר לבטחון פנים, או כפי שכונה "השר לבטחון בלפור", כשטען שהמשטרה נוהגת במפגינים ביד רכה מדי. בפועל סבלו מפגיני בלפור ממעקבים ברשתות החברתיות אחרי מארגני ההפגנות שחלקם נעצרו ללא סיבה, חלקם הוכו ללא סיבה, וכולם, כולל עוברי אורח שנקלעו לאזור במקרה, סבלו מאינספור התנכלויות ומאלימות חסרת הצדקה מצד השוטרים של אוחנה, שפעלו ברוח הבוס והבוס של הבוס. כיום מוצג אמיר אוחנה כצד הנאור והליברלי של הקואליציה, אבל התנהגותו היתה לא פחות בריונית מזו של בן-גביר, ובשירות אותו ראש ממשלה.  

וכך גם לגבי הרפורמות של יריב לוין, שמעוררות הרבה זעם ואימה, במיוחד באופן שבו הן מוצגות לציבור תוך איומים מפורשים על בית המשפט העליון להעניש אותו אם יפסול את מינויו השערורייתי של אריה דרעי לשר לאחר הרשעות חוזרות בעבירות ממון ובניגוד לרושם שיצר דרעי בבית המשפט שאישר עבורו עסקת טיעון נוחה בטענה שהוא פורש מהחיים הפוליטיים ולא יהיה מופקד עוד על כספי ציבור. מניעיה ואופן פעולתה של הממשלה החדשה פסולים, אבל הפגיעה של שלטון נתניהו במערכת המשפט היא פגיעה מתמשכת, ולמרבה הצער היא לא עוררה עד כה מחאות נמרצות כפי שהיה ראוי שתעורר.

שינוי הרכבה של הוועדה למינוי שופטים למצב של רוב מוחלט לקואליציה במינוי שופטים הוא מקומם, אבל אין אמת בטענה שהוועדה למינוי שופטים שפועלת כיום, על פי תיקון לחוק שיזם ח"כ גדעון סער, היא כליל השלמות. התיקון של סער שדרש רוב של שבעה חברי וועדה למינוי שופט לבית המשפט העליון הגביר מאד את הפוליטיזציה של הוועדה, ומערכת המשפט זוהמה בלא מעט מינויים בלתי ראויים ואף מושחתים. במשך כהונתו הארוכה של נתניהו עשו נציגי הליכוד בוועדה יד אחת עם ראש לשכת עורכי הדין העברייני אפי נוה ועם שרת המשפטים איילת שקד ומינו שופטים משיקולים זרים, ביניהם מונתה לשופטת אתי כרייף, שקיבלה ציונים נמוכים על כשירותה לכהן כשופטת, וקודמה על ידי אפי נוה שעמו קיימה יחסי מין. לאחר הראיון עמה בתכנית עובדה, חשבתי שהשמיים יפלו מרוב זעזוע על כך ששופטת בלתי ראויה לחלוטין מונתה באופן כזה ומשיקולים זרים כאלה, וחברי הוועדה למינוי שופטים אישרו את המינוי הזה, אבל גם חברי הכנסת וגם מערכת המשפט התנהגו כאילו לא קרה דבר, כאילו מינוי מזעזע כזה איננו מצריך בדק בית יסודי של דרך מינוי השופטים.

כעת מציע יריב לוין לבטל את חברותם של נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים ולמנות במקומם נציגי ציבור ששר המשפטים יבחר, וכן להגדיל את מספר חברי הקואליציה בוועדה כך שתוכל למנות שופטים כרצונה. כמו כל הצעותיו של לוין הדבר יגדיל מאד את כוחו של שר המשפטים בוועדה. אבל האם המינויים יהיו בהכרח גרועים יותר מכפי שהיו קודם לכן? קשה לדמיין שחיתות גדולה יותר מזו שהיתה בוועדה שבה מינו העבריין אפי נוה במעמדו כראש לשכת עורכי הדין, איילת שקד כשרת המשפטים ונציגי הליכוד בוועדה את מקורביהם, וערכו ביניהם עסקאות למינוי שופטים מקורבים ומושחתים. לאורך כהונת נתניהו כבר עברה מערכת המשפט תהליך של השחתה שיטתית באמצעות עסקאות מינויים מושחתות בוועדת המינויים הקיימת.  

ברור שלמושחתי הליכוד פרישתו והרשעתו של אפי נוה, שנתפס ביציאה וכניסה לארץ בגניבה, היא מכה, ואין להם עניין בעורכי דין הגונים שיכהנו בוועדה למינוי שופטים. אבל אפי נוה ואיילת שקד מינו שופטים באופן בלתי ראוי לאורך תקופה ארוכה, והשופטים שהיו עדים להשחתת המינויים העדיפו לשתוק. האם ביטול חברותם של נציגי עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים תרע את איכות המינויים? באמת שאינני יודעת. קשה לי לדמיין מצב גרוע יותר מזה שיצרו אפי נוה ואיילת שקד ושותפיהם מהליכוד.  

בית המשפט העליון הסתמך עד כה בפסילת חוקים על חוק היסוד כבוד האדם וחירותו, אבל היתה מחלוקת, גם בין משפטנים הגונים, האם יש לבית המשפט העליון בסיס חוקי מוצק לפסול חוקים. ההצעה של לוין לעגן בחוק את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים בהרכב של שנים-עשר שופטים עליונים מתוך חמשה-עשר איננה הצעה גרועה, ואם תהפוך לחוק אי אפשר יהיה לטעון שלבית המשפט העליון אין סמכות לפסול חוקים. כמובן שכנגד זאת ראוי להעלות את מספר חברי הכנסת שיהיו רשאים לחוקק מחדש חוקים על פי פסקת ההתגברות, לרוב מוגדל של לפחות שמונים חברי כנסת. פסקת ההתגברות איננה בשורה משמחת לזכויות האדם שבית המשפט העליון אמור להגן עליהן משרירות לבה של הממשלה, ובית המשפט מנע כמה החלטות ממשלה מרושעות ומסוכנות כמו הקמת בתי כלא פרטיים וכליאת מבקשי מקלט לתקופות ארוכות על לא עוול בכפם, אבל בית המשפט העליון לא ביטל את חוק הלאום הגזעני ואת חוק האזרחות הגזעני שמונע מבני זוג פלשתינים של ערביי ישראל לחיות עם בני זוגם בישראל. ההגנה של בית המשפט העליון על זכויות אדם, ובפרט על זכויותיהם של אזרחים ערבים ושל פלשתינים בשטחים הכבושים, היתה רפה מאד, והרפורמות של יריב לוין יחלישו את ההגנה הרפה הזו עוד יותר, אבל זה לא יהיה שינוי עקרוני. כבר מזמן בית המשפט העליון הוא משענת קנה רצוץ לשוחרי הצדק וזכויות האדם.

מי שרצה למנוע פגיעה בדמוקרטיה לא היה צריך לחכות לממשלת נתניהו הששית ולרפורמות של יריב לוין, אלא לדאוג שנתניהו יסולק מהשלטון וששלטון הרשע שלו לא יהרוס את הדמוקרטיה השברירית של ישראל. יפה להקים עכשיו קול זעקה נגד הרפורמות במערכת המשפט, אבל למרבה הצער, זה מעט מדי ומאוחר מדי.

 

בית המשפט העליון בעניין דרעי

 

אתמול הקשבתי לרוב הדיון בבית המשפט העליון בעניין דרעי, שהיה מעניין מאד, וגם קראתי בעיתון תחזיות שחורות על שינוי המשטר בישראל וחיסול בית המשפט העליון, וזה לא שאני חושבת שיריב לוין ודרעי ונתניהו לא רוצים להרוס את מערכת המשפט – הם בוודאי רוצים, אבל למרות הבריונות והחוצפה ואינספור התככים שלהם, לא בטוח שיהיה להם כל כך קל לחסל את בית המשפט העליון ואת מערכת המשפט בכלל. העתירות שנדונו בבג"ץ דרעי נגעו לכמה שאלות: האם תיקון חוק היסוד שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר הוא חוקתי, האם סביר למנות את דרעי לשר, האם מותר או צריך להביא בחשבון עבירות קודמות שלו, ומה משמעות הסדר הטיעון בעניין עבירות המס של דרעי, והאם דרעי התחייב כחלק מהסדר הטיעון לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא לחזור לכהן כשר חודשים ספורים לאחר שפרש מהכנסת כחלק מהסדר הטיעון, ובכך מנע דיון והחלטה בשאלה האם היה במעשיו קלון ולכן הוא מנוע מלכהן כשר.  

בעיתונים כתבו הרבה על כך שפסקת ההתגברות וביטול עילת הסבירות יהפכו את פסק הדין בעניין דרעי לאקדמי, וזה ממש לא נכון. פסקת ההתגברות תאפשר לכנסת לחוקק מחדש ברוב של 61 חוק שבית המשפט העליון ביטל. זאת אומרת שאם בית המשפט העליון יבטל את מה שקרוי חוק דרעי, כלומר התיקון שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר, ומגביל את האיסור למאסר בפועל, פסקת ההתגברות תאפשר לחוקק אותו מחדש. אמנם השופט עופר גרוסקופף אמר שהתיקון בעייתי, כי הוא בא בעצם לבטל תוצאה של פסק דין פלילי, והיה גם ויכוח אם התיקון פרסונלי או יכול להיחשב לתיקון כללי שחל על כולם. אבל השאלה הזו שפסקת ההתגברות, אם תיחקק, יכולה להיות רלוונטית לה, כנראה לא תהיה רלוונטית מהסיבה הפשוטה שעלתה מהערה של השופט והמשנה לנשיאה עוזי פוגלמן, שאמר שיכול להיות שדרעי פסול מסיבות אחרות, ואין שום צורך לבית המשפט העליון להתערב בחוק יסוד, דבר שבית המשפט מעולם לא עשה וכלל איננו מעוניין לעשות.

זאת תהיה כנראה הדרך שבה ילכו השופטים: הם יפסלו את דרעי מסיבות אחרות, ולא יתערבו בתיקון לחוק היסוד. גם לא בטוח שהם יפעלו על פי עילת הסבירות שלוין רוצה לבטל.

עיקר השאלות וההערות של השופטים בדיון נגעו לשני נושאים: האחד הוא האם דרעי התחייב במסגרת עיסקת הטיעון שבית משפט השלום אישר לפרוש לצמיתות או לתקופה ארוכה מאד מהחיים הפוליטיים, ובזכות ההבטחה הזו אושרה לו עסקת הטיעון, כך שעסקת הטיעון אושרה בעצם במרמה על סמך הבטחה שדרעי נסוג מלקיים. פרקליטו של דרעי עו"ד נבות תל-צור טען שהיתה אי הבנה קשה: שדרעי לא התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא רימה את בית המשפט, ולא אושרה לו עסקת הטיעון בשל המרמה הזו, אבל השופטים אמרו שאם השופט הבין שדרעי מתחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים לצמיתות, כנראה שדרעי הטעה אותו, ובכל אופן אם נוכח שהשופט חושב כך בטעות היה עליו להעיר על כך לשופט, שהוא איננו מתכוון לפרוש. לרוע מזלו של דרעי השופט שאישר את עסקת הטיעון בעבירות המס של דרעי גם כתב שדרעי פורש מהחיים הפוליטיים וגם אמר את זה בקול רם והוקלט, ולכן רוב הסיכויים שהרכב השופטים הדן בכשירותו של דרעי לשמש שר יחשוב שדרעי הונה את השופט שדן בעבירות המס שלו והשיג הסדר טיעון במרמה, ובכל מקרה הוא כן התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים וכך עליו לעשות. אם זו תהיה קביעת בית המשפט העליון, שום פסקת התגברות לא תעזור לדרעי, כי פסקת התגברות יכולה לאפשר לחוקק מחדש חוק שבית המשפט ביטל, אבל היא לא יכולה לבטל קביעה שדרעי שיקר לבית המשפט.

העניין השני שהשופטים עמדו עליו הוא שדרעי בהודעת ההתפטרות שלו מהכנסת מנע דיון בשאלת הקלון, ואם הוא רוצה לחזור ולכהן כשר, עליו לפנות על פי הנוהל ליו"ר ועדת הבחירות השופט יצחק עמית שיקבע האם אין בעבירות שבהן הודה במסגרת עסקת הטיעון קלון. דרעי כמובן ניסה להימנע מהפנייה הזו, אבל יש סיכוי גדול שהשופטים יחייבו אותו לפנות לשופט יצחק עמית, ואם השופט עמית יקבע שיש במעשיו של דרעי קלון ואינו יכול לכהן כשר, לא יעזרו לו לא פסקת ההתגברות ולא ביטול עילת הסבירות – ששניהם עדיין לא קרו ולא בטוח שיקרו וגם אם יקרו כנראה לא יעזרו לדרעי או לנתניהו אם יורשע, כי הכנסת לא יכולה לבטל פסק דין פלילי. השופטת דפנה ברק-ארז הגיבה גם לטיעון שדרעי נבחר בקולות רבים, טיעון שעולה גם לגבי נתניהו, ושאלה עד כמה הבחירה יכולה לבטל הליך פלילי, וזה דבר שגם אני חושבת עליו הרבה: איזה מין טיעון זה שרבים בחרו בו? ואם מיליון אנשים יבחרו ביגאל עמיר, אז צריך לשחרר אותו מהכלא ולמנות אותו לשר? אם הבחירה פוטרת מעבירות שחיתות וממון, אולי היא פוטרת גם מאונס ורצח? מה זה בכלל רלוונטי שהרבה אנשים בוחרים מישהו לשלטון, אם הוא פושע? הרי גם יריב לוין לא יעביר חוק שמותר לגנוב או לשקר לבית המשפט. יריב לוין ובנימין נתניהו נוהגים בבריונות, אבל השופטים חכמים מהם, וימצאו את הדרך הנכונה לפסול את דרעי מלכהן כשר, דבר שכל אדם הגון מבין שזו איננה רק שאלה משפטית אלא שאלה מוסרית. במדינה מתוקנת אדם שהורשע בעבירות ממון ושחיתות לא ראוי לכהן כשר או כראש ממשלה, והיה מכובד יותר אילו נאשמים ובוודאי מורשעים היו פורשים מרצונם, כפי שמקובל למשל בבריטניה, ולא נתלים בפלפולים משפטיים של יועציהם ופרקליטיהם, כדי לחמוק ממתן הדין על עבירותיהם ופשעיהם, וליטול לעצמם סמכויות על רשויות המס שאותן הונו ועל רשויות החוק שדנו בעניינם.

גמישותו של מושג השוויון

 

לאחרונה פסק בג"ץ בשלושה עניינים הנוגעים למושג השוויון: הוא דחה את העתירות נגד חוק הלאום (בג"ץ 5555/18) ברוב דעות נגד עמדת המיעוט של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא, הוא הורה לכנסת לתקן את חוק הפונדקאות (בג"ץ 781/15) כך שיאפשר לזוגות של גברים הומוסקסואלים להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאית, והוא התיר מסלולי לימודים בהפרדה מגדרית באקדמיה (בג"ץ 8010/16), אך פסק שחייבים לאפשר למרצות להרצות גם לגברים במסלולים הנפרדים. בחינת פסקי הדין האלה, שלכאורה אינם קשורים זה לזה – דוקא השופט קרא בעמדת המיעוט שלו לגבי חוק הלאום מזכיר את פסק דינה של השופטת חיות בעניין הפונדקאות ובכך קושר בין שתי הפסיקות – מצביעה על גמישות היתר של מושג השוויון בדין הישראלי, שהעיקרון המנחה שלו הוא היענות לעמדת הרוב בחברה הישראלית הקשורה הדוקות למסורת היהודית, ובפרט כאשר זו מגובה באינטרסים כלכליים כבדי משקל, והתעלמות ממה שנוח להתעלם ממנו: אפליה מובנית והפרת זכויות אדם בסיסיות של קבוצות מוחלשות, ובפרט כאשר הן פוגעות באינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות. במלים פשוטות: אין בישראל שוויון, לא חוקי ולא מעשי, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, ובמקום להילחם באי השוויון הזה, בית המשפט העליון משתמש ברטוריקה מתחכמת ושטחית כדי לספק בסיס חוקי לאי שוויון נמשך ומחמיר, ומצד שני משתמש בעקרון השוויון כדי להרחיב פרקטיקות פסולות כמו פונדקאות, שמבוססות על שלילת זכויות אדם של נשים וסחר בנשים וילדים, כדי לספק אינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות, בעיקר של גברים יהודים.

נתחיל באישור מסלולי הלימוד הנפרדים לנשים וגברים באקדמיה, שהם מקור הכנסה נכבד למוסדות אקדמיים, ולכן זוכים לאוהדים רבים. אמנם בית המשפט העליון אסר למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, אך מאחר שמטרה עיקרית של ההפרדה היתה למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, ולשחזר באקדמיה את הערך החרדי של אפליית נשים ודחיקתן מעמדות כוח, ספק אם מישהו ימנע בפועל את אפליית המרצות או הסטודנטיות החרדיות שתחפוצנה ללמוד במסלולים הנפרדים. זהו פסק דין שכולו העמדת פנים וצביעות: אין הפרדה ללא אפליה של נשים וכל מטרת ההפרדה היא אפליית נשים, ולולא חפצו להפלות נשים לא היו נזקקים כלל להפרדה.

נמשיך בחוק הלאום, חוק שכל מטרתו ויעודו היו לפגוע בציבור הערבי ובמעמדו במדינת ישראל, ולשלול הכרה בזכויותיו כמיעוט לאומי. פוגענותו של החוק בולטת בשלושה עניינים מרכזיים:

בסעיף 1ג לחוק נאמר: "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל יחודי לעם היהודי". די בסעיף זה לבדו כדי לפסול את חוק הלאום. זהו סעיף שסותר מפורשות את החוק הבינלאומי, שמקנה לכל מיעוט לאומי זכות הגדרה עצמית שאיננה תלויה ברצון הרוב ואיננה יכולה להיות מוגבלת על ידי הרוב. כיצד מתרצת הנשיאה חיות את הפגיעה הגסה הזו בזכויות המיעוט הערבי בישראל?

"אני סבורה כי פרשנות תכליתית לסעיף 1ג לחוק יסוד הלאום מובילה למסקנה שסעיף זה אינו עוסק בזכות להגדרה עצמית פנימית או בזכויותיהם הקבוצתיות של מיעוטים לאומיים בישראל, ולכן לא ניתן לראות בו סעיף השולל זכויות כאלה מעיקרן. על פי פירוש זה, הדגש בסעיף 1ג הוא על הדיבור "לאומית", ומשמעותו היא כי הזכות להגדרה עצמית במישור הלאומי-מדינתי – קרי, הגדרה עצמית חיצונית, היא יחודית לעם היהודי." (סעיף 66).

בסעיף הקודם מתייחסת חיות להבחנה שציינו העותרים בין הגדרה עצמית פנימית, הכוללת זכויות קהילתיות ותרבותיות, לבין הגדרה עצמית חיצונית, המתייחסת לזכות להקים מדינת לאום. כלומר חיות מפרשת את הסעיף השולל ממיעוטים לאומיים אחרים זכות הגדרה עצמית בישראל כמתייחס אך ורק לזכות להקים מדינה לאומית משלהם בתחומי מדינת ישראל. זאת פרשנות בעייתית, גם  מפני שהחוק איננו מפרש לאלו ממדים של הגדרה עצמית מתייחס הסעיף, והעובדה שנאמר בו "הגדרה עצמית לאומית" איננו ניתן לפרשנות בלעדית כרצון להקמת מדינה נפרדת. גם שימוש בלשונך הלאומית הוא חלק בלתי נפרד מזכויות ההגדרה העצמית הלאומית, ובסעיף 4 שלו, חוק הלאום מתאמץ במיוחד לפגוע במעמדה של השפה הערבית בישראל, שהיא ללא ספק זכות של הגדרה עצמית "פנימית" – סעיף 4 מבטל את מעמד הערבית כשפה רשמית ומחליף מעמד מוכר זה שמחייב את השלטונות להנגיש את שירותיהם ופניותיהם לציבור בשפה הערבית, בהגדרה המעורפלת "שפה בעלת מעמד מיוחד", שמשמעותה איננה ברורה, בנוסף להתחייבות לשמור על מעמד השפה הערבית בפועל, שכפי שציין השופט קרא במפורט בדעת המיעוט שלו, מעמדה של השפה הערבית בפועל נמוך, והחוק מבצר נחיתות זו. בפגיעה החמורה של סעיפים אלה בחוק הלאום בציבור הערבי ובחוק הבינלאומי עסקתי בכמה רשימות, ואני רוצה שוב לציין העדר כריזה בערבית ברכבת ישראל ובנתב"ג, דבר שהוא בלתי נסבל בעיני מכל בחינה. אפילו בחוף עלייה ביפו, המשרת בעיקר את הציבור הערבי היפואי, מושמעת בסוכת המציל כריזה בערבית רק לאחר כריזה בעברית, רוסית, אנגלית וצרפתית. גם טפסים ממשלתיים רשמיים לא תמיד מונגשים בשפה הערבית, שלא לדבר על הנגשת מוסדות ממשלתיים וחינוכיים לציבור הערבי בערים הערביות, שאפילו התחבורה אליהן גרועה יותר מזו שהציבור היהודי נהנה ממנה, גם כשמדובר בישובים צפופים במרכז הארץ. את האפליה בחוק משלים סעיף 7 המעודד התיישבות יהודית ומתעלם כליל מזכויות המיעוט הערבי שהמדינה מעולם לא חדלה לגזול את אדמתו ולחנוק את ישוביו: כך נצרת שנצרת עילית, כיום נוף הגליל, נועדה לחנוק, כך יפו התקועה בין תל-אביב, חולון ובת-ים, וכך אינספור ישובים ערביים שאדמתם הופקעה לא פעם ללא כל סיבה ומטרה מלבד גזל מערבים, ולא הותירו להם קרקע לבנייה לזוגות צעירים שגדלו ביישוב.

עוד טוענת חיות, ושופטים יהודים אחרים מצטרפים אליה שאין בחוק הלאום לא מתן זכויות אישיות עדיפות ליהודים ולא שלילת זכויות אישיות מערבים. זו כמובן איננה אמת. רק בנס נפל חוק האזרחות שמונע מאזרחים ישראלים להתאחד בישראל עם בני זוג פלשתינים. ישנם יהודים בודדים שנפגעים מכך. עיקר הפגיעה משלילת איחוד משפחות, שגם לאחר נפילת החוק נתונה לשרירות לבם של פקידי משרד הפנים, היא באזרחים ערבים, ולטעמי הזכות להינשא לבחיר לבך כרצונך היא לגמרי זכות אישית שישראל פוגעת בה אנושות, וחוק הלאום מעניק להתנהלות גזענית זו גושפנקא נוספת.

מאד צרמה לי העובדה שהשופטים היהודים שאישרו את החוק ציינו את מורת רוחם מכך שאין בו כל  אזכור לזכותם של מיעוטים לאומיים בישראל לשוויון זכויות, מבלי שנתנו לאמירה זו כל תוקף מעשי. כאשר משאירים על כנו ומאשררים חוק נפסד וגזעני כמו חוק הלאום, שכולנו יודעים מי חוקק אותו ולאיזו מטרה, ההתייפייפות החסרה כל תוקף מעשי על צערם של השופטים על כך שהחוק איננו כולל כל אזכור לשוויון אזרחי של המיעוטים בישראל, מבלי לבטל את החוק המאוס ומבלי להורות לכנסת לתקנו, איננה אלא צביעות.

את חוק הפונדקאות דוקא הורה בית המשפט העליון לכנסת לתקן, מפני שאי הכללת גברים יחידנים וזוגות הומוסקסואלים פוגע בשוויון. אני מאד בעד שוויון, ולכן ראוי בעיני לבטל את מוסד הפונדקאות בישראל לכולם. נשים אינן סחורה וגופן איננו סחורה עוברת לסוחר, וכל קיומו של מוסד הפונדקאות מבוסס על נחיתותן של נשים שנתפסות במסורת היהודית כקניינם של גברים – אביהן או בעלן, קניין משועבד שאיננו יכול להשתחרר משעבודו אלא ברצון הבעל, גם אם זה נעלם לשנים ארוכות. אי אפשר להסכים לפונדקאות אלא אם כן רואים באשה כלי לייצור ילדים ולא אדם עם רגשות. כל מטרתה של הדרישה הגברית לפונדקאות לא נועדה לאפשר הורות, אלא לשלול מהנשים שהרות ויולדות את הילדים הנסחרים את מעמדן כאמהות של הילדים ולנתק אותן מן הילדים שילדו לנוחותם של רוכשי הילדים. אין זה מקרה שבגרמניה, צרפת, איטליה ושוויץ פונדקאות אסורה כסוג חמור של סחר בנשים. בישראל, שבה האשה היא ממילא יותר קניין וחפץ מאשר אדם, הפונדקאות רק הולכת ומתרחבת ומשדרי הטלויזיה מלאים בכתבות שיווקיות עם פונדקאיות מאושרות שמצטלמות עם קוני הילדים ומסבירות כמה היה נפלא ללדת ילד ולמסור אותו לאחרים. את הפחות מאושרות -אלה שלא הצליחו להרות וללדת, או הפילו, או נפגעו בריאותית, דואגים להסתיר מאיתנו במעטה של סודיות רפואית. תעשיית הפונדקאות הישראלית שיש לה שלוחות גם בחו"ל, בגרוזיה למשל, מגלגלת מיליונים, ולכן מגלה פתאם בית המשפט העליון רגישות מופלגת לקיפוח זוגות הומוסקסואלים בניצול נשים לפונדקאות, רגישות שלא טרח לגלות לא בעניין חוק הלאום ולא בעניין הפרדת נשים באקדמיה.  

מושג השוויון בבית המשפט העליון, כמו בחברה הישראלית כולה, הוא איפוא מושג שהשימוש בו צבוע ונכלולי, ולמעשה מגבה בית המשפט אפליה קשה של ערבים ופגיעה בכל זכויותיהם, הלאומיות והאישיות, כפי שהוא מגבה אפליה של נשים, שכפופות לגמרי במעמדן האישי לחוק הדתי שמשעבד אותן לבעליהן באופן שסותר את האיסור בחוק הבינלאומי ובאמנות האו"ם על שעבוד בני אדם. רק כשצריך לסייע לגברים אמידים שאינם רוצים בהורות משותפת עם נשים – כאילו יש דבר כזה, ילד שאיננו ילוד אשה ואין לו אם ביולוגית, עולה פתאם מושג השוויון כפורח, כי חשוב מאד שיהיה במדינת ישראל שוויון לגברים בניצול של נשים. כל היבט אחר של שוויון צריך בינתיים לחכות.

שרה אמנו וחוק ההסדרה

בדרך כלל אני מתעלמת מפעילותה של הדרשנית סיון רהב-מאיר. תחומי הפעילות שלה אינם משיקים לרוב לשלי. אבל אתמול בתכנית הבוקר של ניב רסקין בערוץ 12 הזמין אותה רסקין להגיב על פסיקת בג"ץ שביטלה את חוק גזל הקרקעות הפלשתיניות המכונה "חוק ההסדרה". מדוע הזמין רסקין דוקא אותה להגיב על פסיקת בג"ץ? מתברר שפעם, בימים שכבר נשכחו ממני, היא היתה כתבת לענייני משפט, וכפי שסיפרה לצופים, בעלה ידידיה מאיר, שלו היא נשואה כבר שבע עשרה שנה, היה תמיד מתעצבן כשהיתה מדווחת על פסיקות בית המשפט וקורא לזה "מחולל בג"צים" ואצלם במשפחה זה הפך לבדיחה. אני לא הצלחתי להבין מה פשר דבריה וגם לא הבנתי מה הבדיחה, אבל ידוע שלשמאלנים ופמיניסטיות, שתי קבוצות שאני משתייכת אליהן, אין חוש הומור. מה שכן הבנתי זה שסיון רהב-מאיר כבר נשואה לידידיה מאיר, כפי שהיא מצאה לנכון לציין, כבר שבע-עשרה שנה, ואלה כמובן נישואים חשובים מאד. לא כל חוזרת בתשובה זוכה להינשא לבן משפחה ותיקה ומכובדת בציונות הדתית, וסיון רהב-מאיר, כמו בת דמותה האמריקאית פיליס שלאפלי, שבימים אלה, בעקבות סדרת טלויזיה, חזרו לעסוק בדמותה, יודעת שבציונות הדתית ולא רק שם מעריכים אשה שיודעת לתת את המקום הראוי לבעלה בחייה, ולא משנה על מה היא מתבקשת לדבר. ועוד הבנתי שידידיה של סיון, שממנו היא למדה איך להתייחס נכון לדברים, חשב שפסיקות בג"ץ זה עניין מאד משעשע, כמו שפמיניזם זה עניין משעשע, וגזל מפלשתינים זה עניין משעשע, וכמובן רצח של ראש ממשלה מהשמאל שמסכים להחזיר שטחים לפלשתינים זה עניין מאד משעשע. לחיים אתגר סיפרה סיון רהב-מאיר בתכנית מיוחדת שהקדיש לה ולפועלה שהיא החליטה להצטרף לימין הדתי-מתנחלי בעקבות רצח רבין. באותם ימים שבהם מחנה השמאל היה שבור ומרוסק, שבר שמעולם לא החלים ממנו, והמתנחלים לא יכלו להסתיר את שמחתם וצהלתם על רצח מנהיג השמאל, דבקה נפשה של סיון רהב-מאיר דוקא במחנהו של הרוצח. כנראה היטיבה בחושיה המחודדים להבחין היכן ישכון מכאן ואילך הכוח, ומאז נצמדה היטב לכוח וגם לכסף והפכה למטיפה פופולארית בישראל ועוד יותר באמריקה, וכובשת קהלים של גברים ונשים גם יחד ומרביצה בהם את תורת המתנחלים. גם כשסיפרה לחיים אתגר כיצד גרם לה רצח רבין לדבוק בימין הדתי ובמתנחלים היתה משועשעת מאד מהסיטואציה. השעשוע, הזחיחות  ושביעות הרצון העצמית בדיבור על השמאל, על רצח רבין ועל בג"ץ, לא ממש נושאים משעשעים מבחינתי, ולא ממש קשורים לנישואים המוצלחים של סיון רהב-מאיר שבלעדיהם היתה סתם חוזרת בתשובה שהדתיים המקוריים מתנשאים עליה, הם שהזכירו לי את פיליס שלאפלי, שהובילה, במימון ותמיכה מאד מסיביים של בעלה הבנקאי וחבריו, תנועת נשים נגד שיוויון לנשים, והצליחה לסכל הכנסת חוק לשיוויון זכויות לנשים לחוקה האמריקאית. פיליס שלאפלי מאד הקפידה להודות בסוף כל נאום לבעלה שהוא מרשה לה לצאת לפעילות שכולם ידעו שבעלה מממן, וגם היא היתה מאד משועשעת מזה. היא אמרה שממילא כל הפמיניסטיות הן גרושות ולסביות ולא יפות ונשואות בנישואים קתוליים כמוה. אבל כעת האסוציאציות שלי הובילו אותי רחוק מדי. נחזור לתגובה של סיון רהב-מאיר, כל הזמן אשתו של ידידיה מאיר ובעברה הרחוק כתבת לענייני משפט, לפסק הדין של בג"ץ שביטל את חוק ההסדרה. ובכן התלונה של סיון רהב-מאיר היתה שבג"ץ תמיד פוסק אותו דבר ולעולם איננו מפתיע. בכך היא כמובן צודקת. בג"ץ תמיד פוסק שגזל הוא גזל ורצח הוא רצח, גם אם סיון רהב-מאיר היתה מעדיפה שבג"ץ יפסוק שרצח רבין הוא מעשה של גבורה וגדלות נפש וגזל קרקע של פלשתינים בכוח או במרמה הוא קיום התורה. בג"ץ תמיד פוסק שרצח הוא רצח וגזל הוא גזל, כי בג"ץ פוסק לפי החוק והחוק הוא דבר קבוע. לו סיון רהב-מאיר היתה לומדת תורה לשמה ולא רק מה שמתאים למתנחלים, היא היתה יודעת שבענייני רצח וגזל גם התנ"ך לא מפתיע. לא תרצח הוא לא תרצח ולא תגנוב הוא לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר תמיד חוזר על עצמו וגם לא תחמוד הוא בהחלט עקבי. לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך. לא כתוב שלא תחמוד את אדמת רעך כי האדמה איננה רכושו של האדם אלא רכוש האל. לכן יש שנות שמיטה ושנות יובל שבהן שבה האדמה לאלהים, כי האדמה היא של אלהים והוא נותן אותה, כמו שנאמר בדיבר הרביעי דוקא "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך" ומיד אחר כך נאמר "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך וכו'. ללמדך שאלהים נותן לנו את האדמה לחיות עליה לא בלי תנאים, כדי שנחיה על האדמה כמו בני אדם ולא כמו חיות, או גרוע מחיות.

אבל סיון רהב-מאיר למדה את התנ"ך על פי המתנחלים. הפרק האהוב על המתנחלים, הוא בראשית ט"ו, פרשת הברית בין הבתרים, וכמובן הם קוראים אותו בדרכם: בפרק הזה מתואר אברהם אבינו, שעדיין נקרא אברם, כחשוך ילדים. הוא מתכוון להוריש את רכושו ל"בן משק ביתי דמשק אליעזר... והנה בן ביתי יורש אותי", ואז מבטיח לו האל שזרעו יהיה ככוכבי השמיים לרוב. בפסוק י"ח בפרק, הפסוק האהוב על המתנחלים נאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים, עד הנהר הגדול נהר פרת." ואז מצוינים כל העמים שחיים באיזור הזה, בין שני הנהרות. ואז נגמר הפרק ומתחיל פרק ט"ז. ומה מסופר לנו בפרק ט"ז? ששרה אמנו,שעוד נקראה שרי, נתנה לאברם את שפחתה הגר כדי שתלד לו בן, וזו ילדה את ישמעאל. סמיכות הפרקים ט"ו וט"ז מבהירה כי הולדת ישמעאל היא ראשית קיום הברית עם אברהם, הולדת בנו בכורו. הפרק הבא, פרק י"ז, חוזר על הבטחת האל לתת לזרעו של אברהם את הארץ הנזכרת פה בשמה, ארץ כנען, ומתנה זאת בקיום ברית המילה. בסוף הפרק מל אברהם את עצמו ואת ישמעאל בן השלוש-עשרה, וזה הרמז הראשון בתנ"ך לטכס שייקרא בעתיד טכס בר-המצוה, והקשר בין הברית בין הבתרים לבין זרעו של אברהם שיהיה לגוי גדול מתמקד דוקא בישמעאל. כבר בעבר היה מי שהדברים הפריעו לו, ולכן אנחנו שומעים באמצע הפרק מעין הבהרה שמתחילה בתפילתו של אברהם לאל: "לו ישמעאל יחיה לפניך". תפילה שלא ממש מתאימה במקום הזה, אלא היתה שייכת כנראה לסיפור על גירוש ישמעאל והגר למדבר. והאל עונה: "הנה בירכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד, שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול ואת בריתי אקים את יצחק." אבל יצחק טרם נולד. רק בפרק י"ח נשמע על שלושת המלאכים, ורק בראשית פרק כ"א נשמע על הולדת יצחק. ואז, לאחר שאברהם חוגג במשתה את גמילתו של יצחק, מכריזה שרה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק." וכך ממשיך הכתוב: ויירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו: ויאמר אלהים אל אברהם אל יירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע, וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא." קל לראות שסיפור הברית בין הבתרים סופר תחילה על ישמעאל, ואז הוכנס יצחק לסיפור, והובהר כבקשת שרה, שהוא היורש, ובו יקים ה' את בריתו עם אברהם. כאלה הם סיפורי התנ"ך: הם מקבצים סיפורים עתיקים יחדיו, גרסאות כאלה ואחרות ממסורות רבות ושונות, ולכן הדברים לא פעם מבולבלים וסותרים זה את זה.האם ברור לגמרי שזרעו של אברהם שלו ניתנה הארץ אלה בני ישראל, ולא בני ישמעאל? לא ממש ברור. הרי סימן הברית נטבע גם בבשרם. ורק סִפְרוּ כמה פעמים מדגיש ספר בראשית שישמעאל אף הוא מזרע אברהם. מה משמע איפוא לזרעך אתן את הארץ? והרי אף הישמעאלים הם זרע אברהם, והברית בין הבתרים נקשרה בהולדת ישמעאל ובמילתו לעולם. ואז כאמור נולד יצחק, אבל אברהם מעולם לא התנכר לבנו הבכור. נראה שאהב את הגר ובכך עורר את קנאת שרה, והוא לא אהב את קנאתה של שרה.

סיון רהב-מאיר אוהבת לומר ששרה אמנו מעניינת אותה יותר מאשר שרה נתניהו. הבחירה שלה מדברת בעד עצמה. שרה היא זו שמענה את הגר שבורחת ושבה כדי ללדת את ישמעאל כדברי מלאך ה': "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עונייך", ושרה היא זו שדורשת מאברהם לגרש את הגר ואת בנה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק." אולי המרחק בין שרה אמנו לשרה נתניהו איננו כל כך גדול. אין ספק שהמתנחלים מצדדים בשרה אמנו לא פחות משהם מצדדים בשרה נתניהו, ואף הם זועקים ברמה: "לא יירש בן האמה הזאת עם בני." אבל האם זהו רצון התורה? זו שאומרת לנו "ויירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". והדברים אמורים בבנו ישמעאל. לא בנה של שרה, אבל בנו של אברהם.

כמה אוהבים המתנחלים להכריז שהארץ שלנו, שהיא הובטחה לנו, וניתנה לנו מידי ה'. אבל קִרְאוּ שוב את פרקי בראשית מט"ו עד כ"א, ותראו כמה הכל לא ברור וכמה הכל מבולבל, מלבד דבר אחד שחוזר ללא הרף: ישמעאל גם הוא זרע אברהם. ואולי לא סתם הברית בין הבתרים היא ברית בין האל לאברהם, לא ליצחק או ליעקב, אלא לאברהם, שלפני שהיה אביו של יצחק, היה אביו של ישמעאל.

ואולי רצתה התורה להזכיר לנו שעזה ככל שהיתה קנאתה של שרה אמנו, עודנו אחים, וגם הם גם אנחנו בני אברהם, ואולי יש דרך ראויה יותר לנהוג באחים, דרך ישרה, למען יאריכון ימינו על פני האדמה שנתן לנו אלהים..

בית המשפט להגנת האזרחים

ביומיים האחרונים הייתי מרותקת לשידור החי מבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני, ואני אסירת תודה לתאגיד כאן על שידור הדיונים בשלמותם (בדיעבד למדתי שגם אתר "הארץ" שידר אותם). מאד לא אהבתי את הדיווחים בתקשורת על הדיונים המרתקים האלה והכל כך חשובים לחיינו. אלה היו דיווחים שטחיים, מרדדים ובמקרים רבים מוטעים ומטעים, בין אם הגיעו מנערי נתניהו בתקשורת שהתרעמו הכיצד זה בית המשפט דן בעתירות של מתנגדיהם הפוליטיים ובוחן באיזו מידה מפר השלטון את זכויותיהם החוקיות של האזרחים, גם אלה שאינם תומכי הממשלה, ובין אם הגיעו ממתנגדי נתניהו שאינם מבינים כלל מהו בית משפט וכיצד מתנהל הליך משפטי, גם כאשר מדובר בפרופסורים למשפטים, ששוכחים שתפקידו של בית המשפט הוא לפתור סכסוכים ולהגן על זכויות שמופרות, ולא להנחיל לציבור ערכי מוסר. בית המשפט העניק בדיונים אלה שיעור מעולה כיצד הוא ממלא את תפקידו בשמירה על זכויותיהם החוקיות של האזרחים כאשר השלטון מפר אותן ברגל גסה, ובכלל זה זכותם של האזרחים לייצוג ראוי בכנסת כפי שעוגנה בחוקי היסוד וגם בנוהג הפרלמנטרי.

חשוב מאד להדגיש ששניים מהעותרים – האחד ישירות והאחר הצטרף לעתירת אחרים, אבל אין בכך שוני עקרוני, היו נציגי מפלגות יש עתיד ומר"ץ, שההסכם הקואליציוני כפי שנוסח פגע בשתיהן בצורה קשה, שבמקרה הראשון מפרה את החוק המפורש ובמקרה השני את הנוהג המקובל בעניינים שאינם קבועים בחוק. המקרה הראשון הוא הכוונה לחוקק "חוק נורווגי מדלג", כלומר לאפשר למפלגת כחול-לבן להכניס לכנסת במקום שריה שמתכוונים להתפטר על פי החוק חברי כנסת ממפלגת "חוסן לישראל" בלבד, במקום לנהוג כפי שמחייב החוק שמאפשר להחליף חבר כנסת שהתפטר רק בחבר הכנסת הבא ברשימה כפי שהוצגה לוועדת הבחירות במועד, ואיננו מאפשר להכניס במקום חבר כנסת שהתפטר את מי שאיננו הבא בתור ברשימה, גם אם הוא נמצא בהמשך הרשימה. רשימת חברי המפלגות העומדים לבחירה מחייבת את המפלגות, והן אינן יכולות לפגוע במעמדם של חברי כנסת שכבר נבחרו על פי הרשימה שהוגשה לוועדת הבחירות, גם אם המפלגה התפלגה לאחר מכן. המקרה השני של פגיעה בזכויות האופוזיציה בהסכם הקואליציוני הוא בכך שמפלגות הליכוד וכחול לבן סטו מן הנוהג בכנסת במשך שנים רבות, ומלבד ועדת ביקורת המדינה שתקנון הכנסת מחייב שבראשה תעמוד האופוזיציה, חילקו את ראשויות כל הוועדות בכנסת ביניהן וסיכמו ביניהן שהאופוזיציה לא תקבל ראשות של שום ועדה מלבד הוועדה לביקורת המדינה, ונתלו בכך שבהסכם הרוטציה שסוכם בראשית שנות השמונים בין העבודה בראשות שמעון פרס והליכוד בראשות יצחק שמיר, חולקו ראשויות כל הועדות בין הליכוד לבין מפלגת העבודה. על כך העיר השופט ניל הנדל שהנוהג בכנסת בעשרות השנים שחלפו מאז חשוב יותר מהסכם הרוטציה בין פרס לשמיר שנחתם לפני שלושים שנה, גם אם מתעלמים מההבדלים המהותיים בין הסכם הרוטציה ההוא לזה שנחתם בין הליכוד לכחול לבן, והיועצת המשפטית של הכנסת הסכימה שהנוהג במשך שנים רבות הוא שהאופוזיציה מקבלת ראשות של בין שתיים לארבע ועדות נוספות לביקורת המדינה, ושהחוק מורה שבמקרים שבהם אין הוראה מפורשת בחוק יש לנהוג על פי הנוהג המקובל. בא כוח מר"ץ הדגיש את חובת הפיקוח של הכנסת על הממשלה, שבה יש לאופוזיציה תפקיד מכריע. כיצד בכלל מעז נתניהו לדרוש מבג"ץ שלא להתערב בהפרת חוקי הבחירות וזכויות האופוזיציה? כיצד הוא מעז בכלל לפגוע במפלגות שלא תמכו בו? האם רק בוחריו וחסידיו המושבעים הם בעלי זכויות במדינה? האם נתניהו רשאי להפר את חוקי הבחירות ולשלול את זכויותיהם של מצביעי המפלגות שאינן תומכות בו? מי אם לא בג"ץ יגן על זכויות המיעוט? זה אפילו לא מה שמכונה "אקטיביזם שיפוטי", שמתייחס למקרים שבהם העותרים אינם הנפגעים הישירים. כאן העותרות הן מפלגות, שכל אחת מהן מייצגת עשרות ואפילו מאות אלפי אזרחים, שהם הנפגעים הישירים מההסכם הקואליציוני המביש הזה, וחובתו של בג"ץ להעניק סעד למי שזכויותיו נפגעו, שכן לנפגע הישיר תמיד יש זכות עמידה בבית המשפט, והזכות לייצוג פוליטי ראוי היא זכות יסוד במשטר דמוקרטי, שהרוב איננו רשאי בשום אופן לשלול מהמיעוט.

באי כוחו של נתניהו לא התביישו לטעון שלא צריך לתת זכויות לאופוזיציה כי האופוזיציה לטענתם היא חלק מהקואליציה. על כך העיר להם המשנה לנשיאת העליון חנן מלצר כי מהי אופוזיציה מגדיר החוק, והחוק מגדיר את האופוזיציה כמפלגות שאינן תומכות בממשלה, והרוב בכנסת איננו יכול להגדיר אופוזיציה לפי נוחותו כי החוק הוא זה שמגדיר מהי אופוזיציה.

צריך היה להקשיב לדיונים האלה כדי להבין כמה עמוקה הפגיעה שניסו נתניהו וגנץ לפגוע ביריביהם הפוליטיים, ועד כמה היא בלתי חוקית ומפרה את הזכויות המהותיות ביותר של מיעוט פוליטי במדינה הדמוקרטית שישראל מתיימרת להיות, וכיצד מנסה נתניהו באמצעות שלוחיו בתקשורת לקעקע את זכויותיהם הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר של בוחרי האופוזיציה ונבחריהם, ובאמצעות ניצול כוחו השלטוני לנסות לקעקע את זכותם הבסיסית לקבל סעד מבית הדין הגבוה לצדק כאשר השלטון רומס את זכויותיהם ללא מעצורים.

וחמור מכך: על פי ההסכם הקואליציוני נאסר על הכנסת לחוקק בחצי השנה הקרובה אלא בענייני קורונה. גם זו פגיעה חמורה ברשות המחוקקת שהיא ולא הממשלה מייצגת את הריבון שהוא העם. במשטר דמוקרטי הממשלה כפופה לפרלמנט והפרלמנט נותן הוראות לממשלה ולא להיפך. בשום אופן אין הממשלה רשאית להגביל את זכותה של הכנסת לחוקק בכל נושא ועניין שחברי הכנסת מעוניינים לחוקק בו ואף לא את זכותו של חבר כנסת יחיד להגיש הצעות חוק. העובדה שהממשלה נהנית מתמיכת רוב חברי הכנסת איננה מקנה לה זכות להגביל את הכנסת במילוי תפקידה המהותי ביותר -לחוקק חוקים. זהו סעיף שממשיך את ניסיונם של נתניהו וחברי הליכוד למנוע את התכנסות הכנסת בתירוץ של מגפת הקורונה, למרות שהכנסת היא המוסד החיוני ביותר במדינה, כי היא המוסד שמייצג את כלל האזרחים והיא הביטוי המעשי של שלטון האזרחים במדינתם. הכנסת ולא הממשלה מייצגת את הציבור וראש הממשלה הוא משרת הכנסת ולא אדונה.

בלחץ השופטים נסוג עו"ד מיכאל ראבילו, בא כוחו של נתניהו, מלשון ההסכם ואמר שאפשר יהיה לחוקק בנושאים אחרים בהסכמה, אבל השופטים הדגישו שלשון ההסכם אומרת את ההיפך ושיש לשנות את ההסכם בעניין זה ולהניחו על שולחן הכנסת ולהגיש את הנוסח המתוקן לבית המשפט, ובכך הגנו השופטים על זכותו של העם לחוקק לעצמו חוקים באמצעות נבחריו בכנסת, שזו הזכות החשובה ביותר של האזרחים שההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן ניסה לגזול מהאזרחים.

עוד פגיעה קשה בציבור שבית המשפט דרש לבטל היא הקפאת מינויים בכירים במסגרת ההסכם הקואליציוני, ובפרט בהתחשב בכך שעקב שלוש מערכות הבחירות העוקבות הוקפאו מינויים רבים לתקופה של למעלה משנה, כולל מינויים שבג"ץ התיר למנות בתקופת ממשלת מעבר עקב חשיבותם הציבורית וכדי למנוע פגיעה בציבור, וכאן העיר השופט מזוז על ההימנעות ממינוי מפכ"ל משטרה, מינוי שבג"ץ התיר למען האינטרס הציבורי ובכל זאת נתניהו הנוכל, שקיווה שבג"ץ יאסור עליו מינוי שאיננו חפץ בו, נמנע ממינוי מפכ"ל משטרה עד היום. זו היתה ביקורת מרומזת של השופט מזוז על האופן הנכלולי והשפל שבו משתמש נתניהו בבג"ץ, כאשר הוא מזמין סירוב של בג"ץ שישרת את האינטרס שלו ואז תוקף את בג"ץ על הסירוב, או מתעלם מההיתר שבג"ץ נותן למען האינטרס הציבורי, כמו במקרה של העיכוב הבלתי סביר במינוי מפכ"ל משטרה. השופטים העירו על כך שדוקא בתקופת חירום משימות המשטרה קשות יותר וראוי שיהיה לה מפכ"ל קבוע ולא ממלא מקום.

כמה עיתונאים טענו שבית המשפט התערב בניסוח ההסכם הקואליציוני וניהל משא ומתן, ועיתונאי מפורסם אחד טען שזה דבר חריג. זהו חוסר הבנה של פעולת בתי המשפט ושל מה שהתרחש באולם. השופטים העירו על סעיפי ההסכם שפוגעים בחוק, מפרים זכויות או פוגעים בצורה קשה באינטרס הציבורי ובתקנת הציבור. בתגובה לכך נסוג עו"ד ראבילו בשם נתניהו מהסעיפים הפוגעניים בהסכם ותירץ שהכוונה איננה מה שנאמר בהסכם, שלא היתה כוונה לפגוע בזכות הכנסת לחוקק, ולא היתה כוונה למנוע מינויים חשובים. על כך הגיבה הנשיאה חיות ושופטים נוספים שאם נתניהו נסוג מסעיפים בהסכם שבית המשפט מצא בהם פסול בהיותם בלתי חוקיים או פוגעים בזכויות, יש לתקן את הדברים בנוסח ההסכם ולהניח את ההסכם המתוקן על שולחן הכנסת ולהגיש לבית המשפט את הנוסח המתוקן. השופטים לא הציעו איך לנסח את ההסכם, אלא ביקשו מבאי כוחם של נתניהו, הליכוד וכחול לבן לעגן בהסכם את ההבהרות שנתנו בעל פה בתגובה לשאלות ההבהרה של השופטים. כל מי שניהל הליך משפטי כלשהו בערכאה כלשהי יודע שהשופטים, שתפקידם קודם כל לפתור סכסוכים, לאחר שהם מבררים את כוונות הצדדים ורצונותיהם ומעירים על הצדדים המוקשים בהם, הם מנסים להציע פתרונות בהסכמת הצדדים, ואם אחד הצדדים נסוג מעמדתו הראשונית כפי שעשה עו"ד ראבילו בתגובה לביקורת של השופטים על סעיפי ההסכם הפוגעניים, הרי השופטים מבקשים שיבהיר את עמדתו ומציעים לצדדים פתרונות בהסכמה. כל מי שהתנסה בניהול משפטים רבים לא הופתע משום דבר שקרה בדיון, למעט התחושה שאיננה נוגעת לבית המשפט אלא להסכם הקואליציוני, שנוסח בניסיון לנצל את כוחו של ראש הממשלה כדי לפגוע בצורה קשה בזכויותיהם של היריבים הפוליטיים, ושופטי בג"ץ נהגו בחכמה רבה בכך שניסו להסיג את נתניהו מן הסעיפים הפוגעים בזכויות בדרך של דיון והסכמה מרצון. לא שנתניהו נכנע בקלות. את הקפאת המינויים הבכירים וביניהם מפכ"ל משטרה ופרקליט מדינה סירב נתניהו לבטל כליל אלא קיצר את תקופת ההקפאה בהסכם המתוקן שהוגש היום למאה ימים, בתקוה שבג"ץ יסכים להקפאה המיותרת והמזיקה לתקופה קצרה יותר. ייתכן שבג"ץ יסכים לכך כדי לא להתנגח בראש הממשלה. לא מתוך פחדנות אלא כדי לא להיראות כמתנצח לשם התנצחות. שופטים חכמים ומנוסים תמיד מעדיפים פיתרון בהסכמה מאשר פיתרון כפוי בפסק דין, מהסיבה שכל אדם יכול להבין שהסכמה עדיפה על כפייה ועדיף שהפיתרון יתקבל בטוב על דעת הצדדים מאשר שייכפה עליהם מכוח הדין. השופט הטוב ינסה תמיד להשרות אווירה טובה בבית המשפט, לעדן מחלוקות ולעודד הסכמות ולהשרות שלום בין הנצים. כך נהגו השופטים גם בעניין ראשות ועדות הכנסת כשביקשו מנציגי הליכוד וכחול לבן להסכים שמלבד ראשות ועדת ביקורת המדינה יסכימו ברוח טובה להעניק לאופוזיציה ראשות של כמה ועדות נוספות כדי לתת ייצוג הוגן בכנסת גם למתנגדים.

הנשיאה חיות הגיבה בכעס מסוים לדבריו החוזרים על עצמם של העותר עו"ד אליעד שרגא בשם התנועה לאיכות השלטון שכל מטרת ההסכם היא למלט את נתניהו מאימת הדין, מפני שהשימוש שעושה נתניהו בכוחו העצום כראש ממשלה כדי להימלט ממשפט הוא מכוער, אבל איננו אסור בחוק. אם רוצה הכנסת למנוע מראש ממשלה הנאשם בשוחד לכהן כראש ממשלה, ראוי שתעגן זאת בחוק, ואם לא עיגנה זאת בחוק והציבור או רובו חפץ בראש ממשלה מושחת ואנוכי, הרי זו זכותו של הציבור לבחור בראש ממשלה מושחת ואנוכי ואין זה בסמכותו של בית המשפט למנוע זאת, כל עוד הכנסת מעניקה לו רוב, וכל עוד הוא איננו פוגע, כפי שניסה לעשות בכמה מסעיפי ההסכם, בתפקודה של הכנסת או בזכויות האזרחים.

טפשי לגנות את בית המשפט על כך שאיננו מטיף מוסר אלא שומר על זכויות האזרחים ואוסר פגיעה בחוק. זה תפקידו וזו חשיבותו העצומה של בית המשפט ובפרט בשבתו כבית דין גבוה לצדק. רק בשבועות האחרונים ביטל בית המשפט את חוק הפיקדון המנוול שגזל את שכרם העלוב של מהגרים לא חוקיים, הביא לנסיגת המדינה מההוראה הכי מנוולת של נתניהו בחסות משבר הקורונה, להתיר פיטורי נשים הרות, היתר שבוטל בעקבות הגשת עתירות לבג"ץ, ודרש מהממשלה לעגן בחקיקה בכנסת את מעקב השב"כ אחרי אזרחים. הממשלה עדיין מנסה לעקוף את החוק ואת פסיקות בג"ץ, אבל היא איננה יכולה להתעלם מהן כליל. בתי המשפט ובית המשפט העליון בראשם הם מגיני החלשים והעשוקים, שהחזקים נוטים לשכוח שהעולם הוא עגול ושיום אחד גם הם עלולים לרדת מגדולתם ולהזדקק להגנתו של בית המשפט, וכדאי שהם יחשבו על כך לפני שהם מקללים ומשתלחים.