פגיעה נוספת בהתיישבות החקלאית

 

לא כל כך רציתי להתייחס לרפורמת החלב של סמוטריץ', כי חשבתי שאני לא מכירה מספיק את הפרטים ולא יכולה לשפוט וזה לא תחום שאני עוסקת בו, ורק כשראיתי את הכתבה של ישראל רוזנר בערוץ כאן 11 הבנתי שכמו בהרבה דברים אחרים, זו איננה מחלוקת על שיטה כלכלית נכונה או בלתי נכונה, אלא כמו רוב הדברים שעושה ממשלת החורבן ובצלאל סמוטריץ' ומפלגתו בפרט, זו מחלוקת על אנושיות, שמטבעה היא איננה מושלמת, מול רשעות עם נימוקים מושלמים. אכן מחיר החלב ומוצריו בישראל גבוה בהרבה מהמחירים באירופה, ואכן משק החלב בישראל מאורגן בשיטה סוציאליסטית ריכוזית שהנהיגה מפא"י, עם מכסות ייצור ומחיר קבוע, ואכן במדינות אירופה הכל מאורגן אחרת, ולרוב זה טוב ללמוד מאחרים, אבל למרות זוועת המלחמה באוקראינה, ברוב מדינות אירופה אין מלחמה, ואין התקפות טילים ואין ארגון טרור אכזרי מעבר לגבול שפלש לעוטף עזה ורצח ילדים וקשישים וגברים ונשים ללא הבחנה והותיר את כל תושבי המדינה המומים וכואבים, אבל יותר מכולם את תושבי עוטף עזה, אנשי הקיבוצים והמושבים, חקלאים שהאכילו את מדינת ישראל כולה בחיטה שלהם, בתפוחי האדמה שלהם, בביצי התרנגולות שבלוליהם ובחלב הפרות שברפתותיהם, שעבדו קשה כל חייהם ושמרו על גבולות המדינה למרות שספגו אינספור טילים ופצצות מרגמה, ונאחזו בקרקע ככל יכולתם, ודווקא עכשיו, אחרי הטבח והמלחמה וההרס הנורא, כשהם פצועים וחבולים ונאבקים להשתקם, נזכר סמוטריץ' לערוך רפורמה שעלולה לפגוע בהם קשות. אם רצה סמוטריץ' לערוך רפורמה במשק החלב, מדוע חיכה יותר משלוש שנים, לשלהי הקדנציה של הממשלה? מדוע נזכר רק עכשיו? ודווקא אחרי שסופסוף נגמרה המלחמה, וישובי עוטף עזה וגבול הצפון מנסים להשתקם?

האם האיש הזה, שיש לו אשמה כה כבדה בטבח, כי הוא זה שדאג להעביר כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, ולהותיר את ישובי עוטף עזה חשופים לגמרי לחמאס, שאותו הגדיר כנכס, החליט להתנכל למי שהם קורבנות המדיניות שלו, לא פחות משהם קורבנות החמאס? ואין מדובר כאן רק בהתנכלות לקיבוצים הרחוקים מלבה של הממשלה. מושבים רבים בעוטף עזה תומכים בליכוד, ובין תושביהם רבים בעלי הרפתות הקטנות שעלולים להיפגע קשה מהרפורמה.

אכן השיטה שהנהיגה מפא"י היתה ריכוזית וסוציאליסטית ומיושנת, וגורמת למחירים גבוהים לחלב ומוצריו בישראל, אבל זו היתה שיטה שנועדה לאפשר למדינת ישראל הצעירה והענייה של ראשית ימי המדינה להתמודד עם מצב המלחמה והצורך להבטיח את פרנסתם של היושבים בגבולות ואת ייצור המזון במדינה. כן, מפא"י דאגה להתיישבות העובדת, לחוזקה וליציבותה, וכך נפגע חופש העיסוק והמחיה בישראל התייקרה, אבל גבולות המדינה נשמרו וההתיישבות בהם התקיימה ולעתים גם שגשגה. האם מצבנו הבטחוני השתנה מאד מאז קום המדינה? האם מישהו חושב כך אחרי השביעי באוקטובר? מדוע הממשלה האיומה הזו שהמיטה עלינו אסון נורא, חייבת גם להתעלל בקורבנותיו, במקום לחבק אותם ולתמוך בהם? לא זו בלבד שהיא מסרבת לחקור את האסון, לקבל עליו אחריות, שלא לדבר על להתפטר ולהניח את ניהול המדינה לטובים ממנה, במקום לדאוג ולשקם, במקום לחבק ולטפח את קרית-שמונה ומטולה, מנרה וכפר-יובל, בארי וכפר-עזה, אורים ויכיני ובטחה, היא עושה הכל לפגוע בהם. לו פעלה הממשלה לרפורמה כזו בראשית כהונתה, במקום לפעול להרס מערכת המשפט, אפשר היה אולי להצדיק זאת, אבל כעת, לאחר הטבח והמלחמה, זו הוספת חטא על פשע, ממי שהפקיר להרס וחורבן התיישבות של מאה שנה שהקימה מפא"י, כן מפא"י השנואה והמושמצת, שבוחרי הליכוד נלחמים כעת בכל מאודם לשמר את מכסות הביצים והחלב שלה, את השיטה המפא"יניקית הזו שפרנסה אותם עשרות שנים והפכה את ישוביהם לסיפור הצלחה, וכעת האיש שהרבה מתחת לאחוז החסימה רוצה להרוס, כאילו לא די במה שהרס עד כה, כמובן בתמיכתו המלאה של בנימין נתניהו, שהוא שורש כל רע.  

אביב החביב

 

לבתי שרון ליום הולדתה

 

אָבִיב אֶת סַבְתָּא מְבַקֵּר

מִיָּד נִגַּשׁ אֶל הַמְּקָרֵר

אֶת הַיְּרָקוֹת מוֹצִיא מַהֵר

וּבַחֶדֶר מְסַדֵּר.

 

מְלָפְפוֹנִים וְעַגְבָנִיּוֹת

מַנִּיחַ בֵּין הַקֻּבִּיּוֹת

וּבוֹנֶה לוֹ מִגְדָּלִים

מִקִּשּׁוּאִים וַחֲצִילִים.

 

וּבְקֻפְסַת הַקֻּבִּיּוֹת

מַנִּיחַ הוּא בֵּיצִים טְרִיּוֹת

וּמוֹסִיף גַּם עַגְבָנִיּוֹת

כִּי הוּא עוֹרֵךְ מַסָּע קְנִיּוֹת.

 

וּמַה עוֹד בַּקֻּפְסָה יַנִּיחַ?

בַּמְּקָרֵר יֵשׁ אֲבַטִּיחַ.

אֶל הַקֻּפְסָה אָבִיב מַצְלִיחַ

לְהַכְנִיס גַּם אֲבַטִּיחַ.

 

הָעַגְבָנִיּוֹת קְצָת נִלְחֲצוּ,

וְהַבֵּיצִים הִתְפּוֹצְצוּ,

וְסַבְתָּא? הִיא כִּמְּעַט בָּכְתָה:

עַל הָרִצְפָּה יֵשׁ חֲבִיתָה!

וְגַם אָבִיב הִתְחִיל לִבְכּוֹת:

הוּא רַק שִׂחֵק בַּיְּרָקוֹת

וְגַם הוֹסִיף כַּמָּה פֵּירוֹת,

וּלְפֶתַע הַבֵּיצִים שְׁבוּרוֹת!

 

אָז סַבְתָּא אֶת הַכֹּל נִקְּתָה,

מֵהַבֵּיצִים עֻגָּה אָפְתָה,

וּלְאָבִיב סָלְחָה מִיָּד,

כִּי הוּא מָתוֹק כְּמוֹ שׁוֹקוֹלַד.

 

אִם הַיְּלָדִים רוֹצִים לִגְּדוֹל

אֶת הַיְּרָקות יֵשׁ לֶאֱכוֹל

אַך אִם רוֹצִים רַק לֵהָנוֹת

עָדִיף בַּקֻּּבִִּיּוֹֹת לִבְנוֹת.

עוגה

 

רציתי לאפות עוגת שזיפים או עוגת שוקולד

אבל הייתי לבדי בשבת

ואמרתי לעצמי: את זקנה ואת שמנה

לא כדאי שתאכלי סוכר וחמאה

וגם כך את אוכלת יותר מדי לחם

ויותר מדי חביתות עם גבינה -

אבל כל כך רציתי עוגה

והיה בפי טעם ריבת שזיפים ושוקולד וגעגועים.

יום רעב

 

כל יום הכיפורים שכב אושר על רצפת הסלון בפנים עגומות. יום שאין אוכלים בו הוא יום אבל בשבילו. לרוב הוא מתחיל את היום באכילת בגט מהפטיסרי שמול הגימנסיה. כל הדרך הביתה הוא דוחף את חוטמו לעומתי שאתן לו עוד חתיכה ועוד חתיכה. הוא אוהב שאני משליכה אותן לפיו והוא תופס אותן באוויר ובולע מבלי ללעוס. לפעמים הוא מצליח בין חתיכה לחתיכה לקפוץ על חתול שלא הבחנתי בו ולא התרחקתי ממנו בעוד מועד. בגן הג'ירפה הוא מרוה את צמאונו בברזיה המקולקלת, זו שהאדמה סביבה תמיד רטובה. בעצם היא פחות מקולקלת מהברזיה בקצה הנגדי של הגינה, שבקושי יוצא ממנה קילוח דקיק של מים שכלב גדול יכול בקושי ללקק. מיד לאחר שהוא מרוה את צמאונו הוא שוב דוחף את חוטמו שאתן לו עוד חתיכת בגט, ואני נותנת לו חתיכות קטנות והולכות, כדי שיישאר משהו כשנחזור הביתה.

אחר כך כשאני אוכלת עם שארית הבגט את ביצת העין, שבגרמניה קוראים לה ביצת ראי ובארצות הברית קוראים לה שמש זורחת, כי האמריקאים מטבעם אנשים אופטימים, אושר מבקש עוד לחם, רצוי עם חמאה. חמאה הוא אוהב ללקלק כמו גלידה, ואני טומנת בחמאה את הכדורים שלו, כי רק כך הוא בולע אותם, ומלקלק את החמאה העודפת מן האצבעות שלי. בסרט שאהבתי במיוחד, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה, קראה אורנלה מוטי היפהפיה ללחם "שמחת הבית" ולחמאה "פרח פרה". היא אמרה למחזר גס רוח שהיא אוהבת מטפורות, ושאם הוא בוחר לדבר אליה בגסות, שילך לעשות בגיטרה. נדמה לי שהביטוי האחרון יוצא די גס אפילו כשמשתמשים במטפורה. היא אהבה את הליצן העצוב מאסימו טרואיזי, שהופתע מאד כשנפלה לזרועותיו ואמר כאילו בהתנצלות שאנחנו חיים גם כדי להינות. רוב הזמן הם די סבלו ורעבו ללחם, ומאסימו טרואיזי מת שנים ספורות לאחר מכן בגיל מאד צעיר. זה סרט דמיוני שמתאר מציאות של לפני מאות שנים, אבל הוא נראה לי כל כך אמיתי. ודוקא הסרט "הדוור" שמאד הצליח ובו מאסימו טרואיזי הכי התפרסם, ואמור להיות סרט בן זמננו שמבוסס על אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים, נראה לי לגמרי דמיוני. פעם אמרתי שאם יוציאו אותי להורג אני אבקש לראות את "קפיטן פראקסה" במקום סעודה אחרונה. אולי בגלל שיש בסרט הוצאה להורג של שודד דרכים אמרתי את זה. בדרך כלל אני נורא מפחדת מסצינות של הוצאה להורג, ואחרי שקראתי את "הזר" היו לי כל הזמן סיוטים מזה ולא רציתי יותר לקרוא ספרים של קאמי, בוודאי לא כאלה עם המון עכברים מתים, או אולי אלה היו חולדות, קראתי רק את העמוד הראשון. אבל את קפיטן פראקסה כל כך אהבתי שלא היה אכפת לי שהיתה בו הוצאה להורג על גלגל עינויים. השחקנים הנודדים בסרט כל כך הרבה רעבו ללחם, שכשהגישו להם ארוחה זאת היתה בשבילם חגיגה. אני תמיד מנסה לחשוב ביום הכיפורים על דברים אחרים, אפילו קראתי את המלך ליר, שזה מחזה ששייקספיר כתב על המשפחה שלי, אבל רוב הזמן אני חושבת על אוכל, ועל מה שאוכל כשהצום יסתיים, והכי התחשק לי אחרי הצום דוקא לאכול לחם בחמאה עם ביצת עין, ואושר שמח שסופסוף נגמר הדיכאון ואוכלים בבית, ואכל את חתיכות הלחם בחמאה שנתתי לו בחמדה, ולאט לאט הוא נהיה יותר שמח, ובערב הוא טרף את הבשר עם האורז שלו וגם שתי קערות של אוכל יבש שבדרך כלל הוא אוכל ממנו רק מעט בתור בחירה אחרונה, או כמו שבתי ניצן קראה לזה "אוכל התפשרות". אכלתי גם סלט ענק של עגבניות ואבוקדו, ושני תפוחים מתוקים, ונזכרתי במשפט של שייקספיר מ"קוריולנוס" שאחרי ארוחה טובה הנשמה מתרככת יותר מנשמת נזיר אחרי צום, וגם אמרתי לעצמי שטובה ארוחת ירק משור אבוס, בוודאי אחרי הצום, למרות שאושר ממש לא חושב ככה, ואפילו הבוקר הוא היה עוד רעב ואכל בדרך מהפטיסרי הביתה חצי חלה – טוב, זאת חלה די קטנה, כזאת ששמים מתחת למפית ומברכים – וטרף בבית עוד קערה של אוכל יבש, ואמרתי לאושר כנראה שבאמת צמת אתמול ועינית את נפשך הרבה יותר ממני, כי בשבילי יום הכיפורים הוא במידה רבה יום מנוחה, ואני הרבה יותר מתענה בימים אחרים, אבל אולי אלהים שתמיד ידעתי שהוא אוהב את אושר ומציל אותו מכל צרה יסלח גם לי בזכותו ובזכות זה שאני מטפלת בו ובכלל אני אוהבת כלבים, ואני משוכנעת שאלהים אוהב כלבים יותר מאנשים כי הם הרבה יותר נאמנים. וחוץ מזה שלוש או ארבע שעות ביום אני מטיילת עם אושר, אז לא נשאר לי כל כך זמן וכוח לחטאים.  

אשה של בירה ואשה של יין

 

אשה של בירה כועסת: רציתי בראש השנה לטעום טעם חדש של בירה, אבל ישנם רק סוגים ישנים.

אשה של יין אומרת, אבל ראש השנה הוא חג של יין, לא חג של בירה.

אשה של בירה מתרגזת: ראש השנה זה לא פסח. אפשר לשתות בירה.

אפשר, אומרת אשה של יין. אבל שותים יין. מי ישים בחבילת שי לראש השנה בירה? ישימו יין, ואולי אדום ולבן גם יחד, כי דודי צח ואדום דגול מרבבה.

אשה של בירה מתקוממת: אפשר גם בירה. כי ראשו כתם פז קווצותיו שחורות כעורב.

אשה של יין אומרת טוב קנקן חדש מלא ישן מִיָּשָׁן שאפילו חדש אין בו. אשה של יין אומרת שיש בַּיָּשָׁן עונג שאין בחדש.

אשה של בירה מסכימה שיש תועלת גם בטעם ישן ואהוב. אבל עודנה כמהה לטעם חדש.

אשה של יין כמהה לטעם ישן, חרדה מן החדש. אשה של יין חולמת כרמים רחוקים שאליהם לא תשוב, חולמת משקה צלול שצבעו דבש, חולמת שיכרון. אשה של יין חולמת אשכולות ענבים כבדים מן הגפן, אבל אין טעם ענבים בפיה. גם לא טעם יין. אשה של יין לוגמת מים חיים. רק מים חיים, חולמת מעין מים זכים.

אשה של בירה לוגמת בירה בטעם דבש. כוסה כתם פז קווצותיה שחורות. היא טועמת טעם ישן. היא טועמת טעם חדש.

אשה של יין טועמת חלום. שפתיה יבשות.

הצעה מעשית לבתי-הספר

כשהייתי ילדה לא אהבתי לאכול ואמא שלי ניסתה לגרום לי לאכול הרבה בכל דרך, אז היא הכינה לי תמיד לבית-הספר סנדביצ'ים ענקיים, שהיו עשויים לא משתי פרוסות כמו שרוב האמהות מכינות, אלא מחצי לחם חתוך לאורך, מלא בגבינה לבנה מעורבת בפפריקה אדומה, שכשהייתי ילדה נחשבה למעדן. אני לא רציתי ולא יכולתי לאכול את הסנדביצ'ים הענקיים האלה, אז חילקתי אותם לילדים בכיתה ששמחו מאד לאכול אותם, וככה יכולתי לחזור הביתה בלי הסנדביצ'ים, ואמא שלי חשבה שאני אכלתי אותם ולא כעסה עלי. כבר הרבה שנים אני גרה ליד שני בתי-ספר, ותמיד כשטיילתי עם הכלבים שלי הם מצאו בשיחים שליד בתי-הספר ובדרך אליהם המון סנדביצ'ים שילדים זרקו, ותמיד כאב לי הלב על האמהות שלהם שטרחו והכינו להם סנדביצ'ים והם זרקו אותם בשיחים כדי שאמא תחשוב שהם אכלו אותם ולא תכעס. מצד שני ישנם ילדים שמאד רוצים לאכול סנדביץ' ואין להם, אז יהיה ממש טוב אם בכל כיתה תהיה סלסלה שילדים יוכלו לשים בה אוכל שהם לא רוצים או לא יכולים לאכול, וילדים שכן רוצים לאכול יוכלו לאכול את האוכל הזה. אני יודעת שיש בתי-ספר שיש בהם מקום שאפשר להניח בו צעצועים או ספרים או משחקים שילדים כבר לא רוצים, ומי שכן רוצה יכול לקחת אותם. זה רעיון מצוין וכדאי לעשות את זה גם עם אוכל, שבמקום לזרוק את הסנדביצ'ים הטובים ישימו אותם בסלסלה ומי שרוצה יקח. כשהייתי מורה חיילת עבדתי בבית-ספר איזורי של ארבעה מושבים, ואחד מארבעת המושבים היה מושב של צמחונים וטבעונים, ומורה אחד סיפר לי על שני ילדים, אחד מהמושב הצמחוני שאמא שלו נתנה לו לבית הספר שקיות עם תפוזים, רק תפוזים, וילד ממושב אחר שאמא שלו נתנה לו סנדביצ'ים עם נקניק, והילד מהמושב הצמחוני היה נותן לילד מהמושב השני תפוזים, והילד מהמושב השני היה נותן לילד הצמחוני סנדביצ'ים עם נקניק, וככה שניהם היו שבעים ומרוצים. בכלל לחלוק ולהחליף זה מאד נעים, כי ככה לכולם יש יותר אפשרויות, והכי חשוב ששום ילד לא יהיה רעב, כי זה ממש לא נעים וקשה מאד ללמוד כשרעבים, וכשאוכלים ביחד זה הרבה יותר נעים מאשר לאכול לבד. כמובן שאם תהיה סלסלה כזאת, אפשר יהיה לשים בה גם סנדביצ'ים של אמהות שהכינו סנדביץ' נוסף בשביל ילדים שאין להם, וזה יהיה נחמד אם אמהות שיכולות יכינו לפעמים אוכל גם לילדים אחרים שאין להם אוכל להביא לבית-הספר. עכשיו מקובל שבתי-ספר מבקשים מההורים הרבה כסף שהרבה הורים לא יכולים לשלם, והממשלה אולי מעדיפה את זה ככה, שהחינוך לא יהיה בחינם ויהיה מאד קשה להורים העניים שלוחצים עליהם לשלם כספים שהם לא יכולים לשלם. הרבה שנים סבלתי מאד בעצמי מהתשלומים האלה וגם הבנות שלי סבלו, והייתי רוצה שההנהלות בבתי-הספר לא יגבו מההורים הרבה כספים ולא יציקו לילדים העניים, אלא ינסו להפוך את בית-הספר למקום של שיתוף ועזרה הדדית, וככה הילדים ילמדו בבית-הספר לא רק חשבון ואנגלית שזה מאד חשוב בחיים, אלא גם להתחשב באחרים ולעזור להם, שזה אפילו יותר חשוב מחשבון ואנגלית, וזה לא רק מכין את הילדים לחיים, אלא מכין אותם להיות אנשים הרבה יותר טובים. ועכשיו אני רוצה לאחל לכל הילדים וגם להורים ולמורים שנת לימודים טובה ושמחה והצלחה בלימודים.  

אשכנזיה קמצנית (עם כלב)

פעם כשהכלב לעס ענפים

איש הוציא את ראשו מרכבו וצעק:

יא אשכנזיה קמצנית,

לא נותנת לו אוכל,

תראי מה הוא אוכל.

כשטיילתי עם הכלב

ליד בית ראש הממשלה,

אמר לי מפגין

שבקושי נסגרו עליו הבגדים:

הכלב שלך אוכל לי את האוכל של הילדים.

אחר כך הלכתי לשוק העיראקי

לקנות לכלב בשר

ולידי עמד צ'רלי ביטון מהפנתרים

בדוכן של היקר

וצפה איך קניתי שבעה קילוגרם

של חזה עוף שהכלב יאכל

ותמה כה הרבה, למי את קונה,

ואמרתי לכלב, אני כבר זקנה

ושמעתי אותו חושב בלבו:

הו אשכנזיה,

יש ילדים רעבים במדינה,

ואת קונה שבעה קילוגרם של עוף

בשביל כלב,

אבל הוא רק הסתכל

ולא ענה.

הצנצנות של ישו

אתמול שודרה תכנית מהנה במיוחד של אהרוני וגידי מטיילים באמריקה, ולא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. בתכניות האחרות של המסע שלהם באמריקה צפיתי במקוטע, ולא תמיד רציתי לצפות כי דיברו הרבה על שחיטת בקר, ואני אמנם אוכלת בשר, אבל כמו רוב הישראלים, בעיקר תרנגולות אני אוכלת. לאכול פרות יותר קשה לי, כי אני מאד מחבבת פרות. להורים שלי היו הרבה חברים קיבוצניקים, וכשהיינו נוסעים אליהם והורי התווכחו איתם בלהט על פוליטיקה, הייתי מטיילת עם הילדים שלהם במשק, ובעיקר הלכנו לרפת, והסתכלתי על הפרות. אני אוהבת להסתכל על חיות, אפילו אם הן לא עושות שום דבר מיוחד. למשל על הכלב שלי אני אוהבת להסתכל כשהוא ישן. לפעמים הוא חולם, ואז רואים את העיניים שלו זזות מתחת לעפעפיים, ולפעמים הוא מניע את הרגליים כאילו הוא רץ, ואני מנסה לנחש על מה הוא חולם. פרות קצת מזכירות לי כלבים, אבל אולי זה בגלל שאני אוהבת כלבים במיוחד, אז הכל מזכיר לי אותם. בכל אופן היו פרקים בטיול באמריקה שהיה לי קצת קשה לראות בגלל שהתעסקו שם בשחיטת פרות, אבל הפרק הזה היה ממש כיפי. בהתחלה נסעו במכונית מהר מהר על ימת מלח, וגידי היה מבוהל, אבל לא קרה להם כלום. ואחר כך נסעו ברכבות פחם של פעם, שנורא מזהמות את האוויר אבל מאד מלהיבות, ובישלו בשר ותפוחי אדמה ונקניקיות על את של פחמים מעל הפחם הבוער. כשרואים אותם אוכלים מתחשק גם לאכול, אפילו שזה בכלל לא דברים שאני אוכלת. באחד הבַּארים שנראה כמו במערבונים הם ניסו לאכול המבורגר ענק שקוראים לו המפלצת, ואם מצליחים לגמור הכל מקבלים חולצה. הם מאד התאמצו לאכול הכל אבל לא ממש הצליחו, וממילא נראה לי שמי שיאכל את הכל החולצה ממילא לא תעלה עליו. אבל החלק בפרק שהיה הכי מטריד מבחינתי והם לא דיברו עליו אף מלה, אולי כדי לא לפגוע באנשים מדת אחרת, היה כשהם ביקרו אצל משפחה אדוקה עם אחד עשר ילדים שמחכה לשובו של ישו, ובגלל שהם יודעים שלפני שישו יחזור יקרו כל מיני אסונות, הם מגדלים ירקות ופירות ומשמרים אותם במחסן ענקי שיש בו גם מיכלי מים ודגנים ונייר טואלט ואבקת כביסה וכל מה שדרוש לחיים של שנה שלמה למשפחה שהיא שבט קטן של ארבעה דורות. בעיקר יש להם המון צנצנות של פירות וירקות משומרים, שאם מתעלמים מההקשר, שהם מחכים לאסון, זה די נחמד שאפשר לפתוח צנצנת אפרסקים משומרים ולזלול אותם בכל פעם שמתחשק. בטיולים של הצופים והגדנ"ע אלה היו הרגעים הכי מהנים, לפתוח קופסת שימורים של לפתן אפרסקים או אננס וכל אחד מוציא חתיכה או שתיים במזלג וזולל. אחרי שהולכים שעות במדבר מסביב למכתש הגדול זה עונג שלא יתואר לפתוח קופסת שימורים של לפתן אפרסקים ולאכול. אבל המשפחה הזאת שגרה בנבאדה כל הזמן מגדלת ומשמרת מזון ומתפללת ומחכה שישו יחזור, אחרי שיקרו כל מיני אסונות שכמעט יהרסו את העולם אבל הם יצליחו לשרוד, כי הם משמרים מזון לשנה שלמה, למרות שבכנסייה אמרו להם לשמר רק לשלושה חודשים, אבל הם מגדילים עשות. הבעל דוקא לא דיבר על ישו, רק אמר שכל הזמן קורים אסונות והם לא רוצים להיות חלק מהבעיה אלא חלק מהפיתרון, כי בזמן שיקרו האסונות הם מתכננים לתת אוכל גם לשכנים, ולא רק לדאוג לעצמם. הם מאגר מזון קהילתי לעת צרה, שזה אולי רעיון לא רע, להחזיק מאגרי מזון מוכן למקרה שיקרה אסון, בוודאי גם במדינת ישראל יש כל מיני מאגרים כאלה, למשל של דלק לעת צרה, אבל בגלל שזאת מדינה יהודית, המחשבה היא יותר שמישהו ינסה להשמיד אותנו, מאשר שיקרו אסונות כי ישו צריך לבוא. אצלנו ישו לא בא וגם לא מטלפן. ובכל זאת כשמדברים על ישו, אפילו שזה שם, באמריקה, שמעולם לא הייתי בה וכנראה שגם לא אהיה, כי טיסות ארוכות הן מעל לכוחי, אני מרגישה שמדברים עלינו, סופסוף הוא אחד משלנו, היהודי המסכן הזה שהרומאים צלבו, כנראה מפני שנלחם בהם, הקים איזו מחתרת, או הטיף נגד רומא, לא ממש ברור, ובגלל זה רוצחים אותנו אלפיים שנה, ובגלל זה כולם עסוקים בנו, כי ישו היה אחד משלנו, ודוקא בו הנוצרים בחרו לאלוהיהם שקם לתחייה מן המתים, ובגללו הם הורגים אותנו אלפיים שנה, ופתאם ככה באמצע השדות יש בית של משפחה שמחכה שישו יחזור ובינתיים מכינה צנצנות של ריבה ולפתן, כי גם אוכל למקרה אסון צריך להיות טעים. במה אנשים יתנחמו בקרב האחרון, אם לא בלפתן אפרסקים משומר? ואהרוני וגידי שכמעט על כל דבר יש להם משהו להגיד, הקשיבו בשקט לתפילות ולדיבורים ולא אמרו כלום, ואחר כך נסעו לבר ואכלו את המבורגר המפלצת, כמה שהם הצליחו לאכול. כאילו קודם הם היו באיזה מקום נורמלי, באיזה מפעל שימורים שאנשים משמרים בו ירקות ופירות כדי לאכול אותם שלא בעונה, או אצל איזו עקרת בית חרוצה שמתמחה בכיבוש מלפפונים והכנת לפתנים כדי למכור ביריד צדקה לטובת בית-החולים המקומי. הם לא אמרו אלוהים, איזה טירוף, רק הסתכלו ושתקו ואחר כך נסעו הלאה. ואני חשבתי מעניין כמה אנשים כאלה יש באמריקה. זו לא המשפחה היחידה כי האשה אמרה שהכנסייה שלהם אומרת להם לשמר מזון לשלושה חודשים, כלומר הם קהילה שלמה, ואולי יש עוד קהילות כאלה, שמחכות שישו יחזור, אבל לא בצורה פסיבית כמו שמחכים למשיח גם אם יתמהמה, אלא באופן מעשי. ואלה כנראה אנשים שמצביעים לטראמפ, שהוא בכלל לא אדם דתי ואין לו בכלל אלוהים, אבל כל הזמן הוא מדבר על ישראל, כי המצביעים שלו קוראים הרבה בכתבי הקודש, וישראל מופיעה שם הרבה. והאמת שזה הדבר שהכי מעצבן אותי אצל טראמפ, שהוא כל הזמן מערב את ישראל, אם זה בעניין החומה שהוא אומר "בישראל זה עובד מצוין", כאילו יש איזה דימיון בינינו לבין ארצות הברית, ןכשחוקרים אותו על השיחות שלו עם פוטין הוא אומר שהם דיברו על ישראל, למרות שיותר הגיוני שהם דיברו על סוריה, אבל ישראל זה מקום שכתוב בתנ"ך הרבה פעמים ולטראמפ יש כנראה הרבה מצביעים שמחכים שישו יחזור ושלפני זה יהיו אסונות שצריך להתכונן אליהם, וישראל מבחינתם זה כאן, בנבאדה שבארצות הברית של אמריקה, ולמרות שהם מאד חביבים ונעימים ומכניסי אורחים היה משהו מעורר אימה בדיבורים שלהם על האסונות שיגיעו לפני ישו ובמחסן המוצרים שלהם שמלא בצנצנות עם העגבניות המשומרות והאפרסקים המשומרים, כאילו שמרו שם גם את גופתו של ישו חנוטה ומשומרת כדי שיקום לתחייה ממש בקרוב, ועכשיו רק מצפים ומחכים לרגע הנכון.   

עוף או בקר

אני הגעתי למושב מזנבו של המטוס, אחרי שנכנסתי למעבר הלא נכון ועברתי משם אל המעבר הסמוך למושב שיועד לי, והם נכנסו למעבר הנכון, ונראו כמו זוג שעושה הכל נכון. כשנעמדתי מול תא המטען הפתוח מעל למושב ותהיתי כיצד אעלה לשם את המזוודה, היא עמדה מאחורי ושאלה אותי בחיוך: את צריכה עזרה? אמרתי שכן, שאינני מצליחה לדחוף פנימה את ידית המזוודה ואינני מסוגלת להעלות אותה לתא המטען. היא עשתה את שני הדברים בקלות. היא היתה גבוהה ממני בהרבה, ובעלה היה בערך בגובה שלה. הודיתי לה ואז הבנתי שהם ממתינים שאכנס למושבי שליד החלון ושאלתי אם הם יושבים באותו מושב. הם אמרו שכן ואמרתי, אז אנחנו יושבים ביחד ונכנסתי למקומי. שמחתי שהם יושבים לידי כי הם נראו אנשים שנעים לשבת לידם במטוס, כאלה שלעולם לא יקימו שערוריה. מיד כשהתיישבו היא שלפה ספר באנגלית של סופרת אמריקאית חשובה ושקעה בקריאתו, והוא הוציא חוברת תשבצים ופתר אותם בקפידה. ההמראה התעכבה ובינתיים התחלתי לקרוא את הנובלה של טקשי היראידה "חתולה אורחת" שקניתי לניצן, בגלל שתמיד יש לה חתול ובגלל שכשהיא למדה באוקספורד אימצה אותם החתולה של הכומר מכנסיית הכפר איפלי שמאחוריה הם גרו. במשך ארבע השנים שבהן התגוררו שם הפכה החתולה בעצם לחתולה שלהם, אולי העדיפה את הארוחות שהכינו לה, ואפילו הביאה להם פעמיים כשי ציפורים קטנות שצדה. עבר זמן עד שגילו שבעצם זו החתולה של הכומר, ושכנראה מדובר בחתול זכר. אבל כשעברו לקיימברידג' ושאלו את הכומר אם יוכלו לקחת אותה איתם, אמר הכומר שכבר ישאירו אותה באיפלי, למרות שזמן רב כבר לא ביקרה בביתו. בקיימברידג' הם אימצו את החתול יאנוש, שהפך רשמית לחתול שלהם ועבר איתם לאקסטר. חשבתי ש"חתולה אורחת" יהיה סיפור משעשע, אבל הוא דוקא סיפור עצוב ומאד פיוטי על הקשר שמתפתח בין זוג חשוך ילדים לחתולת השכנים, שבעצם היא חיית המחמד של בנם הקטן של השכנים ואני מקוה שהוא לא יעציב את ניצן יתר על המידה. כשהיא היתה ילדה וראינו סרט עצוב היא היתה אומרת: "אני המצאתי לסרט סוף אחר". עכשיו היא אמא בעצמה והיא כבר לא ממציאה לסיפורים עצובים סופים אחרים, ומצד שני היא כבר לא מתעצבת כל כך מסיפורים, ונדמה לי שעם השנים דוקא אני מתעצבת יותר ויותר מן הסיפורים שאני רואה או קוראת, ועדיין אני קוראת לרוב סיפורים עצובים. יותר מדי מעצבנים אותי הסיפורים המצחיקים, שלא באמת דומים לחיים.

עוד לפני שהמריא המטוס התפשט בחללו ריח עז של בשר בקר ברוטב עגבניות, כזה שעולה מטרטוריה איטלקית בשעת צהרים. הריח גירה אותי, וחשבתי לעצמי אם לבקש הפעם מנה של בקר במקום העוף שאני רגילה תמיד לאכול, בבית ומחוץ לבית. קשה לי יותר לאכול פרה מאשר לאכול תרנגולת, כי פרות מעוררות בי רגש, בגלל העיניים הגדולות שלהן שמביטות בך במבט מלא רגש. אולי צריך לרחם גם על תרנגולות אבל אני הרבה יותר מרחמת על פרות, ובגלל זה אני משתדלת לא לאכול אותן, אבל לפעמים אני כן אוכלת בשר בקר, לעתים רחוקות, והפעם נורא התחשק לי, וחשבתי לעצמי אולי הפעם אבקש בקר במקום עוף, ולא יכולתי להחליט, אבל הריח רק התעצם והיכה לי בנחיריים, הריח הזה של טרטוריה איטלקית בשעת הצהרים, שאנשים חלשי אופי יתקשו לעמוד בפניו. בינתיים המטוס כבר ריחף באוויר ורק כשחצינו את קו החוף של ישראל הסבתי מבט לחלון וראיתי לרגע קט את קו החוף נגלה ונעלם ורק הים נראה עוד ללא מראה יבשה באופק, וחזרתי ושקעתי בסיפורה של החתולה.

ואז הושיטה לי הדיילת מגש מבלי לשאול דבר, וזה היה מגש של אטריות קטנות ברוטב בולונז, שכיליתי במהרה, ושמחתי שלא שאלו אותי דבר ולא נאלצתי לעמוד בניסיון לוותר על העונג הזה. ארוחה של ילדים, חשבתי לעצמי, ונזכרתי איך חודשים לאחר ששבנו ממסענו לאיטליה ניסתה אמי לשחזר במטבחה את רוטב הבקר האיטלקי, בהצלחה חלקית בלבד. התבשיל אמנם לא דמה לתבשיליה הפולניים, אבל גם לא לאלה של איטליה. עם השנים הרהרתי בכך שהרביולי דומים למדי לקרפלאך, הניוקי לפאלושקס, הפולנטה לממליגה, אבל רוטב הבקר בעגבניות מעולם לא איבד בעיני ולו שמץ מהאיטלקיות המפוארת שלו, גם כשנראה יותר כמו מנה לילדי הגן.

הייתי שקועה באכילה ובחתולה ורק באיחור שמתי לב שמשמאלי מתפתחת שערוריה. במהרה לא יכולתי להמשיך ולהתעלם ממנה. איך אתם מגישים בקר לאשה שאוכלת רק עוף, זעק הבעל בלהט. האשה עצמה שתקה וכפפה את ראשה, כך שאת פניה לא ראיתי. מיד יצאו הדיילות דחופות ונזופות והביאו מגש של ארוחת עוף, והאשה הסירה את המכסה והחלה לאכול, אבל זעמו של הבעל רק הלך והתעצם: איך אתם מגישים בקר לאשה שאוכלת רק עוף, אפילו בלי לשאול, כאילו אין עוף, והנה יש עוף.

חשבתי לעצמי שכנראה היו רק מנות ספורות של עוף ולא יכלו להציעו לכולם, ודוקא שמחתי על כך, שלא נאלצתי לעמוד בניסיון וכו', אבל הבעל ראה בכך הוכחה לקונספירציה אנטי-עופנית זדונית וזעמו רק הלך והתגבר: אומרים שאין עוף, והנה יש עוף.

הדיילת כמנהג הישראלים התקשתה לבלום את פיה והחלה נושאת נאום ארוך: אנחנו בדרך כלל נותנים בחירה בין עוף ובקר, אבל אנחנו לא חייבים לתת בחירה בין עוף לבקר. אם היית מזמין מראש עוף היינו מביאים לך עוף, ניסתה בטיפשותה להעביר את האחריות לנוסע, שזעמו רק הלך וגבר, וכעת הפעיל את נשק המחץ: "יותר אני בחיים לא נוסע באלעל".

האיומים האלה, לא לנסוע יותר באלעל או לרדת מהארץ, תמיד מצחיקים אותי. למרות שבמקרה הנדון כבשתי את צחוקי בתוכי. הרי ממילא איש איננו מכריח אותך לחיות בישראל או לנסוע באלעל, ולו היתה לך אופציה טובה יותר וזמינה היית כבר בוודאי מנצל אותה ללא קשר לעוף או לבקר שהגישו לאשתך במטוס, כשהיא כלל איננה אוכלת בקר. אבל האיש לא היה כלל במצב רוח של בדיחות, וגם הדיילת לא, אחרי ששמעה את איום המחץ, היא שוב יצאה דחופה ובמהרה הגיעה למושבנו דיילת בכירה ומבוגרת יותר שכתפיה מעוטרות בכותפות מוזהבות, כנראה מנהלת השירות, שניסתה לפייס את הבעל ובטון פייסני חזרה והסבירה לו שבעת הזמנת המושב בעתיד עליהם להזמין במיוחד עוף או מנה צמחונית או מה שירצו, ואז מתחייבת אלעל לספק להם את מבוקשם. מלאכת הפיוס לא עלתה יפה כנראה, כי אחרי הגברת בעלת הכותפות המוזהבות הגיע לשורת מושבינו גבר גבוה ושב שיער מעוטר כותפות מוזהבות עוד יותר, וניסה גם הוא לפייס את הבעל הקוצף וגועש, אבל מסיבה שאינני יודעת כבר התקשיתי לקלוט את דבריו, למרות שעל פי מחוותיו הסמכותיות והשלוות ערך אותם בשובה ונחת. אחר כך הלכתי לשירותים וכשחזרתי כבר נרגעה הסערה. כעת צפו בני הזוג בריכוז רב בסרט שהוקרן על המסכים שלפני מושביהם, והאזינו בדריכות לפס הקול באוזניות, ורק שמעתי שהבעל העיר על משהו שראו בסרט שזה בדיוק כמו ביבי, וחשבתי שהם בוודאי בוחרי שמאל, כנראה מר"ץ, והאשה כנראה עלתה מארצות-הברית, אבל לפני שנים, כי העברית שלה טובה, והבעל כנראה ישראלי, כזה שמתרגז על השירות באלעל אבל נוסע איתם תמיד ומאיים לא לנסוע איתם יותר בחיים. זמן מה הם צפו בסרט ברוב עניין ואני שקעתי בסיפור החתולה שהוא סיפור יפני מאד וגם אוניברסאלי מאד על זוג חשוך-ילדים שחתולת השכנים מאמצת אותם והופכת לבתם האהובה. כשסיימתי לקרוא את הספר נשאתי את מבטי וראיתי את שניהם נמים את שנתם בשלוה מול מסכי הסרט שעוד הוקרן, כפי שעשו בוודאי מדי ערב בסלון ביתם מול הטלויזיה, זה לצד זה.

טקשי היראידה, חתולה אורחת, הוצאת כתר, תירגמה מיפנית עינת קופר   

רות אלמוג / החיים

שניים מהממוארים הקטנים בספרה של רות אלמוג "החיים" נגעו ללבי במיוחד, ושניהם עוסקים באוכל, במיוחד "זללנית", שהוא סיפור על ימי מלחמת העולם השנייה, ימים של מחסור כבד במזון. גם אבי, שהיה אז נער בבנימינה, סיפר לי שלולא הברבורים שגידלה אמו בלול קטן, היו גוועים ברעב. ובכל זאת מצליחים אנשים, גם בימים של רעב, להתענג על אוכל. אצל משפחת וייסנשטרן במורד הרחוב, אוכלת רות אלמוג פרוסות לחם עבות, מרוחות בחמאת קוקוזין, ועליהן מפוזר בצל מטוגן. לא ידעתי מהי חמאת קוקוזין. מצאתי באינטרנט שהיה זה תחליף חמאה עשוי משומן צמחי ושמן קוקוס, ומכאן שמו. כשאומרים חמאת קוקוזין זה נשמע כמו מעדן, כמו מאכל אקזוטי מארץ רחוקה, וחשבתי שגם בימי הצנע שגדלתי בהם, והם לא היו כמובן גרועים כמו ימי מלחמת העולם שהיה לי המזל להיוולד בעשור שאחריה, קראו לדברים בשמות מלהיבים. למשל לנתחי דג זול שהגיעו דחוסים באריזה קרטון מלבנית קפואה קראו "פִילֶה", לפתיתי בצק מוכנים קראו "קוסקוס", לסלט חצילים מוכן "כבד צמחוני", וללחם ישן שרוי במים שנסחט ונבחש עם מעט חלב וביצים וריבה ונאפה בתנור קראו בביתנו משום מה "פשקידה". עברו הרבה שנים עד שלמדתי שהמלה היא פשטידה ושאפשר להכין אותה מחומרים טריים ומשובחים ולא רק משאריות.

חמאה לא היתה אצלנו בבית כלל אלא מרגרינה גולדבנד עטופה בנייר זהב, שגם הוא נועד להעניק מראה זוהר למוצר תעשייתי זול. רק אחרי שנישאתי לימד אותי בעלי לאכול חמאה, ואט אט התחלתי לאפות בחמאה, והמרגרינה יצאה מחיי. עד עכשיו אני חושבת שחמאה היא מאכל תאוה, וקשה לי להאמין, שלחם בחמאה הוא מצרך בסיסי וזול. כעת אני יודעת שבימי מלחמת העולם השנייה אכלו בישראל חמאת קוקוזין, והתאוו לה כאילו היתה חמאת חלב משובחת, חמאת קוקוזין עם בצל מטוגן, שהיה גם כן ממטעמי ילדותי, בצל מטוגן בשמן זול שזרו על מחית תפוחי אדמה, שנקראה כמובן "פִּירֶה". וכך סעדנו כל ילדותנו "פִילֶה" עם "פּירֶה", ממש כמו הילדים בסיפוריה של הרוזנת דה-סגיר, שמהם היינו אמורים ללמוד נימוסים.

מאכלי חלב נכספים מופיעים גם בסיפור "החלבן", שהוא סיפור נורא, אבל ראשיתו בשמנת ובקפיר שמביא החלבן העצוב, קפיר שנקרא בגרמנית חלב חמוץ, שאחרי ביקורו מגישה האם לבתה קערית קטנה של שמנת עם פרוסות בננה וסוכר. "היה לזה טעם גן עדן", כותבת רות אלמוג. לפעמים אני חושבת על המאכלים שהתאוויתי להם בילדותי, מה הייתי חושבת לו טעמתי אותם היום.

לנו היו שני חלבנים. אחד כשגרנו ברחוב הלל בחיפה בקומה הרביעית ואמי היתה משלשלת מן המרפסת חבל שאליו קשור סל, ובתוכו היה החלבן שלנו מניח מדי בוקר שני בקבוקי חלב, ובהתאם להסדר שעשתה עמו אמי, גם את עיתון "הארץ", מה שאיפשר לאבי ללגום את התה בחלב שלו יחד עם קריאת העיתון מבלי לרדת את שמונים המדרגות מביתנו לחדר המדרגות ואז לעלותן בחזרה. כששבה אמי מן השוק היתה קוראת בקולה הגבוה "יוסף", ואבי היה נחפז לרדת ולהעלות הביתה את הסלים. אחר כך עברנו לכרמל לבית דו קומתי שהיו לו רק עשרים מדרגות. שם היה החלבן נפתלי מביא לנו אחרי הצהרים, לקראת סיום הסיבוב שלו בשכונה, לעתים קרובות חלב חמוץ, אבל זה לא היה קפיר, אלא חלב רגיל שהחמיץ לאחר שהסתובב איתו בעגלתו כל היום. בכל זאת המשיכו הורי לקנות ממנו חלב ומוצריו, ונפתלי מצדו קרא לאבי "יוסף הצדיק", כי ראה אותו לא פעם שוטף את הרצפה והמדרגות, והתקשה להשלים עם כך שהאדון השופט שוטף את הרצפה בעצמו.  

בסיפור "זללנית" לוקחת אמה של רות את בתה הקטנה לאכול באיטליז של יוצא הונגריה נקניקיות וסלט תפוחי אדמה, אוכל שמזכיר לה את ילדותה שלה, את הנסיעות עם הוריה ואחיה מביתם בגרמניה לבית מלון בקרלסבאד שבצ'כיה במכוניתו של אביה – חיים של רווחה, אפילו של עושר, שעולים באוב עם טעם הנקניקיות וסלט תפוחי האדמה של הקצב ההונגרי, ושם זורה הילדה הקטנה מלח על פצעיה של אמה, כשהיא מתארת לפניה את פרוסות הלחם העבות והגדושות בחמאה ובצל מטוגן שהיא אוכלת אצל משפחת וייסנשטרן, לעומת מעט החמאה שאמה מורחת על הפרוסות הדקות. האם מודעת הילדה לכך שמה שאמה מציגה כנימוסים טובים ומידות טובות של אכילה מתונה נועד לחפות על מצוקה ומחסור? ברעבונה היא עומדת ליד דלת הרשת של השכנה המטגנת לביבות תפוחי אדמה שריחן מטריף אותה, ומקוה שהשכנה תיתן לה חצי לביבה, או פרוסת לחם, מה שקורה רק לעתים רחוקות. האם האומללה מתקשה לסלוח לבתה, על עלבון רעבונה, שאין בידה להשביעו. "לי לא סלחו אף פעם שום דבר והייתי תמיד ילדה רעה", כותבת רות אלמוג.

רות אלמוג, החיים, זמורה-ביתן

וראו גם את שירה ההיתולי של אלזה לסקר-שילר על לביבות תפוחי האדמה של דוד המלך

וחג חנוכה שמח לכולכם

אושר חוגג את יום העצמאות

בבוקר חשבתי שזאת שבת, שזה היום שהולכים לאן שאני מבקש, וביקשתי ללכת לגן העצמאות שאני תמיד אוהב ללכת לשם, אבל היום לא היו שם כלבים, רק אנשים ששכבו על הדשא והדשא היה מלא דברים: כוסות ריקות ושקיות וכל מיני שאריות של אוכל טעים שענת לא נתנה לי לאכול. אחר כך הלכנו לסטימצקי והיה סגור, ומה שיותר חמור שהפיצה ליד, שלפעמים קונים לי שם משולש, היתה סגורה. אז ענת ראתה את האכזבה שלי ולקחה אותי לשוק, שלשם אני מאד אוהב ללכת, כי יש שם מלא אוכל טעים, בדוכנים וגם על הרצפה, ובאמת בדיוק כשהגענו לשוק הביאו עגלה גדולה עמוסה לחמניות ובורקס, ורציתי לרחרח אותם, אבל האיש אמר לענת שתיקח אותי משם, וכבר הצטערתי כי חשבתי שלא יקנו לי בורקס, אבל קנו לי שקית של בורקס גבינה וזה היה כל כך טעים! ביקשתי כל הזמן עוד בורקס, ובסוף הם נגמרו וענת נתנה לי ללקק את השקית והייתי מאד יסודי, לא השארתי אף פירור, וענת זרקה לפח את השקית, למרות שאם זה היה תלוי בי הייתי אוכל גם את הנייר. אחר כך הלכנו הביתה ושתיתי הרבה מים ונרדמתי מיד. ענת התחילה לנקות את הסלון שאני שונא את זה, כי היא מזיזה אותי מהמקום שלי תחת השולחן, אבל יש לזה גם צד חיובי שכל הכדורים והעצמות שדחפתי מתחת למיטות ולארונות פתאם יוצאים החוצה ואפשר לשחק בהם. בכל זאת נכנסתי מתחת לשולחן ולא הסכמתי לזוז משם כי יש גבול כמה אפשר להפריע לכלב בשביל לנקות, למרות שאני די אוהב לשכב על הרצפה אחרי ששוטפים אותה והיא נהיית כזאת קרירה, במיוחד שנהיה די חם. בצהרים התחילו רעשים נוראיים שחשבתי שהגג יפול עלינו וענת ישנה כאילו כלום. כשהיא רוצה לישון שום דבר לא מפריע לה ולא אכפת לה שאני מת מפחד מכל הרעשים, אז דחפתי לה את האף לפרצוף עד שהיא התעוררה וליטפה אותי ואמרה לי לא לפחד, זה רק אוירונים ששומרים עלינו כמו ציפורים גדולות, ואז התחלתי לבכות שהיא תוציא אותי לטיול, תמיד אני צריך לבכות שהיא תוציא אותי כי תמיד היא עושה מלא דברים לפני שהיא מוציאה אותי וזה ממש מעצבן שצריך לחכות לה מלא זמן כשרוצים כבר לצאת מיד. איך שיצאנו מהבית מיד הרגשתי איזה ריח טוב של בשר ממלא את האוויר וסחבתי את ענת ישר לניות לדשא הגדול, שהיה כולו מכוסה באנשים שצולים בשר ואוכלים בשר, ואני רציתי ללכת לשם שיתנו לי גם, אבל ענת משכה אותי משם למרות שדי התעקשתי. בדרך ראינו עוד אנשים יושבים בעשב וצולים בשר ואוכלים בשר והתיישבתי על ידם והסתכלתי עליהם שיבינו שאני גם רוצה, אבל הם רק אכלו כאילו אני בכלל לא קיים ולא היה אכפת להם שיש כלב שמתגרה מהריח של הבשר וגם רעב. לא זרקו לי אפילו פירור הקמצנים. לא סתם קוראים לזה יום הקמצנות. משם הלכנו לצריף של הצופים וגם שם היו אנשים שצלו בשר ותלו את התינוקת שלהם בערסל בין העצים. רציתי לרחרח אותה קצת אבל אמא שלה באה מהר ואמרה שאני לא אתקרב לערסל. כאילו שהייתי עושה לה משהו. אני דוקא אוהב תינוקות, נעים מאד לרחרח אותם, במיוחד כשהחיתול שלהם מלא. עלינו לכיוון מאורת הארנבות ולא ראיתי שום ארנבת, אבל מתחת לעץ בין הקוצים – בכלל לא היה אכפת לי להידקר קצת – מצאתי חתיכת נקניקיה, וזה היה טעים! אז כבר לא היה אכפת לי שהקמצנים לא כיבדו אותי בכלום. בדרך הביתה כל כך התעייפתי מהחום וצנחתי על העשב היבש מתחת לעץ ולא רציתי בכלל לזוז משם, ורק ענת רצתה כל הזמן ללכת הביתה. תמיד היא רוצה ללכת הביתה כשאני עוד רוצה להישאר בחוץ, שזה הרבה יותר מעניין, וגם לפעמים מוצאים כל מיני דברים טעימים. בבית קיבלתי עוף וקוטג' עם אורז שזה טעים, אבל לא כמו בשר על האש שבימים רגילים כשאני הולך לגן סאקר זורקים לי לפעמים, במיוחד כשאני מתיישב יפה ליד האנשים ועושה פרצוף של כלב מאד מסכן ורעב. הייתי עייף והלכתי לישון, אבל מחר אני אקח את ענת לגן סאקר ולכל המקומות ואני בטוח אמצא שם מלא אוכל טעים, קציצות ונקניקיות וסטייקים ופעם אפילו מצאתי בדשא שוק שלם של תרנגולת ואכלתי הכל, העצם היתה לי הכי טעימה ומצצתי אותה בלי לעשות חשבון. תמיד משהו נופל לדשא או בין השיחים ואני מוצא ואוכל בהנאה. בשר זה מאד טעים, במיוחד כשמכינים אותו על האש ואז יש לו ריח משגע שאני יכול להריח מקילומטרים, ואני מאחל לכל האנשים בירושלים שיעשו כל יום הרבה בשר על האש ושיכבדו לי גם, לתפארת מדינת ישראל.