למחרת ההפסד בבחירות

 

כמובן שאני מצטערת מאד על תוצאות הבחירות, אבל אני לא כועסת על לפיד, או על מיכאלי, או על זהבה גלאון או על ניצן הורוביץ. זכותו של יאיר לפיד לרצות שמפלגתו תהיה הכי גדולה שאפשר, וזכותה של מירב מיכאלי לא להתאחד עם מר"ץ. לא לפיד ולא מיכאלי צריכים להציל את מר"ץ, ואפילו זהבה גלאון לא יכולה לעשות יותר ממה שהיא יכולה לעשות. מי שהיה צריך להציל את מר"ץ אלה הבוחרים שלה, ובפרט אלה שיצרו לעצמם תדמית מסוימת שבזמנו קידמה אותם בחוגם החברתי והמקצועי בזכות הצהרתם על היותם תומכי מר"ץ, אבל דוקא בבחירות הכל כך גורליות האלה הפנו לה עורף ואצו להצביע ללפיד או לגנץ. אם השמאל הישראלי, אם יש בכלל דבר כזה, כל כך רופס, כל כך מטומטם, כל כך נטול עמוד שדרה ובלתי מחויב לדיעותיו, שבמקום להצביע למפלגות השמאל הוא מעדיף להצביע לבורגני עשיר שהקים לעצמו מפלגה שמנוהלת בשלטון יחיד כדי לממש את תשוקתו לכהן כראש ממשלה, או לגנרל טיפש שהקים לעצמו מפלגה כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה בלי שום אידיאולוגיה ושום דרך בכלל, וכל הקמפיין שלו התבסס על כך שכל חברי מפלגתו דקלמו כתוכים שהוא היחיד שיכול להקים ממשלה – איך בדיוק? ומלבד מהמסר החשוב הזה לא שמענו מהם שום דבר על תכניות וסדר יום, אז כנראה שהשמאל הישראלי ראוי לכנסת בלי שמאל, רק עם גנרלים מגלומנים ורודנים, בריונים וגזענים ללא תקנה.

אמנם יש לי ביקורת על הקמפיין של מר"ץ שהיה לדעתי מאד גרוע. מאד לא אהבתי את השלטים על האוטובוסים "61 עם מר"ץ או 61 איתם (תמונה של נתניהו ובן-גביר). קודם כל, מה אתם שמים תמונה של נתניהו ובן-גביר ונותנים פרסום נוסף ליריבים המרים שלכם, ועל הדרך מעצימים ומגדילים אותם? ודבר נוסף: איפה משהו טוב שתביאו או תעשו? איפה "מר"ץ – קול לתקוה ושלום." איפה "שמאל זה מר"ץ", איפה "שמאלנים בלי להתנצל?" איפה משהו חיובי, אופטימי, מעודד, צופה עתיד? ונוסף על הכל הבכיינות והתבוסתנות. ככה לא מנצחים בחירות. כשכנתו מעבר לכביש של נתניהו ראיתי איך הוא התרוצץ יום ולילה, ככל הנראה בקושי עצם עין שבועות וחודשים, כדי להאיץ בתומכיו להצביע עבורו. נכון שהוא נלחם על חילוץ עצמו מהכלא ולא על הגשמת אידיאולוגיה, אבל ככה מנצחים. כמה אני מקנאה באוטובוסים של המתנחלים העמוסים בתיירים יהודים אמריקאים שמחזיקים באזרחות ישראלית ובאים במיוחד להצביע בבחירות ולתמוך במחנה הפוליטי שלהם. כמה אני מקנאה בליכודניקים שטסים מניו יורק כדי להוסיף לנתניהו עוד קול. מישהו מכיר שמאלנים שבאים במיוחד מחו"ל כדי להצביע ולהשפיע? כשיהודים שמאלנים מניו יורק ימלאו אוטובוסים שלמים כדי להשפיע מי יהיה בכנסת ישראל ומי ירכיב את הממשלה, הם יוכלו לנצח את נתניהו. הרי גם הפעם זה לא היה רחוק ולא בלתי אפשרי לו גילו השמאלנים מחויבות למפלגות השמאל, ולו נהגו בפחות יהירות וביותר חכמה.

אני גם לא כועסת על לפיד שהוא איננו שולט בחברי הגוש שלו, שבניגוד לגוש רצח רבין שמולם הוא ניצב איננו בכלל גוש אלא אוסף מפלגות בעלות אינטרס משותף להפיל את נתניהו, או כמו שכתב זאת מישהו בתגובות למאמר ב"הארץ": זו ממשלה של אנשי ימין שחשבו לנצל את אנשי השמאל כדי לקבל תפקידים טובים יותר משיכלו לקבל אצל נתניהו. מדויק. אי אפשר לשלוט בגוש כזה שיש בו מנעד כה גדול של עמדות מקצה לקצה, ולא רק שיש מנעד רחב של עמדות, אלא שראש מפלגה שלכאורה שייכת לגוש מנהל את כל הקמפיין שלו כנגד ראש הממשלה מטעם הגוש ורק מחפש לפגוע בו – מה שלא מפריע לו כעת לבוא בטרוניות והאשמות על ראש הגוש שהוא עשה כל מה שאפשר לפגוע בו ולסלקו מראשות הממשלה. ובוודאי שלפיד איננו יכול להשפיע על המפלגות הערביות שלא תסתכסכנה זו עם זו. להם יש מדיניות נבדלת מטעם עצמם שהציבור היהודי איננו מבין, וזו כמובן זכותם. אי אפשר להשוות את החיבור של נתניהו ובן-גביר שמאז רצח רבין הם שזורים ואחוזים זה בזה, עם ש"ס שמאז ייסודה בראשות הרב יצחק פרץ היתה מפלגה מאד ימנית. אמנם ש"ס בראשות אריה דרעי הצטרפה לממשלת רבין, אבל בוחרי המפלגה תמיד נטו ימינה, מאד ימינה, וכיום בריתם עם נתניהו מחוזקת באינטרס המשותף של דרעי ונתניהו להכשיר את עבירותיהם הפליליות.

אם יאיר לפיד חטא במשהו, הרי זה ביד החופשית שהעניק לאביגדור ליברמן להתעלל בחרדים. צריך היה לראות את נשות יהדות התורה מגייסות בוחרים ברחובות ירושלים, תוםפעה שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כדי להבין מה עשו המסים על משקאות ממותקים וכלים חד-פעמיים ומניעת הסבסוד למעונות מילדי אברכים לציבור החרדי, ומדוע מספר המנדטים שלהם עלה כל כך. כן, גם הם עבדו יום ולילה כדי להרחיק מעצמם את קללת ליברמן. העובדה שמאשימים רק את מירב מיכאלי בהפסד ואיש איננו מדבר על ליברמן, היא חלק מהבעיה, והיא משקפת גם את העיוורון של מתנגדי נתניהו למצוקות האמיתיות של תומכיו, וגם את היותם בראש וראשונה בורגנים קפיטליסטים שמצוקות הקיום של עניי העם זרות להם כליל.

הכנסת נעדרת שמאל מפני שהציבור בישראל הוא נעדר שמאל. אפילו חד"ש מייצגת יותר לאומיות פלשתינית בסכסוך עם ישראל מאשר את מעמד הפועלים בישראל, שמורכב בעיקר מפלשתינים מהרשות הפלשתינית ומעובדים זרים מכל העולם. עניי ישראל אינם אנשי מעמד פועלים מאורגנים ובעלי תודעה מעמדית, אלא ציבור של מוכי גורל: חולים, נכים, קשישים ללא גימלה, גרושות ללא מזונות, אמהות יחידניות. ללא מעמד פועלים קשה לבסס מפלגות שמאל. כנסת ישראל נראית כמו הציבור בישראל: מדינה תיאוקרטית חצויה בין עניים לעשירים, שמתאימה יותר למדיניות קיבוץ הנדבות של דרעי, מאשר למדיניות רווחה שמסייעת לאנשים לחיות בכבוד מקצבאות ראויות, כפי שמקובל במדינות מערב אירופה. אין שמאל בכנסת כי אין בישראל שמאל בעל תודעה.

ואם מישהו חושב שסילוקה של מיכאלי, שסופגת יותר מאחרים לא מפני שחטאה יותר מאחרים אלא מפני שהיא אשה, ישנה משהו מהותי או יפתור את הבעיה, הוא משלה את עצמו אשליה גדולה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

די להתקפות על מירב מיכאלי

 

ההתקפות על מירב מיכאלי בשל סירובה להתאחד עם מר"ץ יותר ויותר מקוממות אותי. אני תומכת במר"ץ, ואני מרגישה הרבה יותר קירבה לזהבה גלאון מאשר למיכאלי, אבל אני חשה יותר ויותר שמאחורי ההתקפות על מיכאלי, שתמיד דואגות גם ללעוג בד בבד לדיבור שלה בלשון נקבה – מה זה קשור לעניין האיחוד, מלבד העובדה שהקישור הזה חושף מה באמת מפריע לתוקפים את מיכאלי: היותה אשה פמיניסטית – מאחורי ההתקפות עומדים הרבה יותר זדון ושנאת נשים מאשר כוונות טובות למנוע את חזרתו של נתניהו. הרי אין מישהו שבאמת יודע מה יועיל יותר: לכולם ברור שריצה משותפת של העבודה ומר"ץ עלולה לפגוע בשתיהן, כי השמאלנים יותר יעדיפו להצביע לחד"ש ולא למר"ץ מאוחדת עם העבודה, והימנים יותר יעדיפו להצביע ללפיד או לגנץ מאשר לאיחוד עם מר"ץ. אולי דוקא האיחוד יזיק לגוש יותר מאשר ריצה נפרדת? הרי איש איננו יודע בוודאות מה יעזור יותר, וגרוע מכך, המתקפות על מיכאלי אינן תמימות: הן נועדו לערער את אמונם של מצביעיה בכך שתעבור את אחוז החסימה ולגרום להם להצביע למפלגות שימינה מהעבודה, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, ואכן מעמדן של מיכאלי והעבודה מתערער בעקבות המתקפות הבלתי אפשריות האלה, ששותף להן גם עיתון "הארץ", שתמיד התחזה לעיתון שמאלני ותמיד היה עיתון קפיטליסטי ותאצ'ריסטי וסקסיסטי וגם סתם מרושע וצבוע, במיוחד כשעורכיו מבחינים בצבע אדום, שאז הם מגיבים כפר משתולל. כמה שוביניזם גברי היה בהתקפות על הרשימה היפה של מפלגת העבודה, שבניגוד לדימוי המפלגה כמפלגת הגימלאים ההולכים לעולמם, הציגה פנים צעירות, נשיות, נמרצות וסוציאליסטיות. כמה ניסיונות נעשו להציג את נצחונה של לזימי, חברת כנסת שבלטה מאד בפעילותה למען חקיקה סוציאלית, כאיזו מזימה מסתורית, וכך גם את הדחתו של עומר בר-לב, שקל להבין אותה לאור שלל התבטאויותיו המביכות כשר לביטחון פנים, גם אם יש מידה של אי-צדק בלשפוט אותו רק על פי התבטאויות מביכות אלה, אבל כשאדם נמצא כל העת בעין הציבור ומתבזה באשמתו בלבד, הוא איננו יכול לבוא בטענות לציבור שמובך ממנו ומעדיף אחרים על פניו.

מדוע אין איש תוקף את לפיד על סירובו להתאחד עם גנץ, או את גנץ על סירובו להתאחד עם לפיד, ועל התעקשותו המגוחכת להציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה כאשר מספר המנדטים שלו כמחצית מאלה של "יש עתיד"? מה החכמה בכך שגנץ ושותפיו אינם מפסיקים לתקוף את מגרעותיו ומגבלותיו של לפיד כמועמד לראשות הממשלה במקום להתאחד מאחוריו? מדוע איש איננו אומר להם שיפסיקו את השתוללות האגו המגוחכת הזו ויתמכו בלפיד כמועמד הגוש לראשות הממשלה, ובכך יחזקו את הגוש כולו במקום לפצל אותו? מדוע משלימים בקלות כזאת עם כך שגבר שרבים בציבור חושבים ללא חכם במיוחד ולא חזק אופי במיוחד דורש לעצמו את ראשות הממשלה בטיעונים מגוחכים שהחרדים ילכו איתו, בזמן שברור שהם מעדיפים את נתניהו, ולאחר שכולנו נוכחנו מה היתה שווה ה"ערבות" שהעניק דרעי לגנץ להבטחת הרוטציה עם נתניהו וכהונתו של גנץ כראש ממשלה? מדוע מלחמת האגו והנקמנות האינסופית בין גנץ ללפיד זוכה לכל כך מעט התייחסות, בעוד שמיכאלי וזהבה גלאון, שמעולם לא תקפו זו את זו, ושמקיימות מירוץ יפה והוגן לכנסת, שמנסה לשקף ככל האפשר גם את ערכיהן, בראש וראשונה ערך השוויון בין גברים ונשים ובין יהודים וערבים, מדוע דוקא הן נשלחות חליפות להתאחד או לפרוש מהמירוץ, ובכך להותיר את מצביעיהן הנאמנים ללא בית פוליטי? האם רק למי ששונא ערבים ונשים, או לפחות מתנשא עליהם, יש זכות לבטא את זהותו הפוליטית במלואה?

אני מאמינה ביחודן של מפלגת העבודה ומר"ץ, ששונאיהן ומבזיהן מציגים כמפלגות זהות לכל דבר. אבל יש הבדל גדול בין מפלגה שמתנגדת באופן מוחלט להתנחלויות כמו מר"ץ לבין מפלגה כמו העבודה שתומכת בהשארת התנחלויות בעלות ערך בטחוני, יש הבדל גדול בין מפלגה כמו העבודה שתומכת בירושלים מאוחדת כבירת ישראל לבין מפלגה כמו מר"ץ שמאמינה שיש לתמוך במדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית, כי חשוב לכבד את הקשר של הערבים, הן הנוצרים והן המוסלמים לירושלים, כפי שחשוב לכבד את הקשר של היהודים לירושלים ולהגן על המתפללים בכותל. יש הבדל גדול בין מפלגה שתומכת בחוק האזרחות וגם בחוק הלאום כמו מפלגת העבודה, לבין מפלגה כמו מר"ץ שתומכת בביטולם המוחלט של חוקים אלה, שפוגעים קשות בזכויות האדם והלאום של הציבור הערבי. גם אם מצביעיהן של מפלגות אלו מעטים למרבה הצער, לשתיהן יש מקום וזכות קיום. כמובן שאם היו מחליטות להתאחד לצורך הבחירות הייתי מצביעה לאיחוד הזה, אבל העדפתי היא שלא תתאחדנה ושתישארנה כפי שהינן, ואני מאמינה שבוחריהן הנאמנים לא יבגדו בהן ולא ינטשו אותן, למרות המתקפות הכל כך בלתי הוגנות והמדיפות ריח סקסיסטי עז. ההחלטה צריכה להישאר בידי המפלגות עצמן וחבריהן הנבחרים, ולאיש, במיוחד למי שלעולם לא יצביע לא לעבודה ולא למר"ץ, אין זכות לתקוף אותן על בחירתן.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

חופשת לידה לגברים?

 

אביגדור ליברמן ומירב מיכאלי חגגו ברטוריקה מהפכנית: גברים יקבלו חופשת לידה שלא על חשבון הנשים, חופשה של שבועיים עד חודש. אחר כך התבררו הפרטים: אם יועבר חוק תקציב לשנת 2023, יועבר גם התיקון הזה, שאחרי שהנשים תנצלנה את כל חופשת הלידה בת 15 השבועות, ותחזורנה לעבודה, יוכל גם הבעל לקבל חופשת לידה לשבועיים או חודש. התיקון הוצג כתרופה לתופעה מצערת ומוכחת: שכרן של נשים יורד בעקבות לידת ילד. יש טוענים שזה קורה בגלל הצמצום בשעות עבודתן, ויש טוענים שהסיבות אחרות. אבל איך בדיוק תתקן חופשת לידה לבעל את המצב הזה? איך תמנע העובדה שהגבר ייצא לחופשה של שבועיים, או אפילו חודש, אחרי שאשתו תחזור לעבודה, את ירידת שכרה, שנובעת מצמצום בשעות עבודתה או מניצול חולשתה בשוק העבודה כאם לתינוק רך? נניח שהאשה איננה מניקה, והיא תוכל לעבוד יותר שעות, במשך שבועיים או חודש, כמה זה כבר יכול לשנות? מה יקרה אחר כך? והאם יש בכלל טעם לאם לילד רך להתחייב ליותר שעות עבודה למשך שבועיים או חודש? מה זאת הבדיחה הזאת? וכמה נשים תחזורנה לעבודה אחרי 15 שבועות בלבד, כאשר רבות מהן עדיין מניקות והילדים קטנים מכדי לאכול מזון מוצק? וכמה גברים יוכלו להרשות לעצמם חופשה של חודש, כאשר רובם מפרנסים עיקריים וחייבים להיות כאלה כאשר האשה מטופלת בתינוק קטן, שלא לדבר אם יש כבר בבית ילדים קטנים נוספים?  

חופשת הלידה בישראל כל כך קצרה, שעדיף היה שיאריכו את חופשת הלידה של הנשים בעוד חודש או לפחות בעוד שבועיים. הרווח לנשים יהיה גדול יותר מאשר במתן חופשת לידה קצרה לגבר. ואם כבר חופשת לידה לגברים, עדיף שהיא תינתן עם הולדת התינוק, כדי שהבעל יוכל לסייע לאשתו שמתאוששת מהלידה, לטפל בילדים האחרים ובסידורים הרבים שנדרשים עם בואו של תינוק חדש הביתה. גם בילוי זמן משותף ליצירת קשר בין האב לתינוק נדרש מיד לאחר הלידה יותר מאשר מאוחר יותר.

אז מדוע דוקא קידום חופשת לידה לגברים? מפני שצריך להציג העמדת פנים של חתירה לשוויון, במדינה שמעמד הנשים בה הוא מביש, מדינה שאין בה נישואים אזרחיים, מדינה שבה כפופות הנשים לחוק דתי שכלל איננו רואה בהן בני אדם עצמאיים אלא רכוש של הבעל, מדינה שבה בית דין איננו רשאי להפקיע את נישואיה של אשה אלא בהסכמת בעלה, כאילו היתה שפחתו, ונשים שבעלן נעדר נותרות עגונות עד סוף ימיהן, מדינה שבה נאלצות אלמנות לקנות את זכותן להינשא מחדש מאחי הבעל, שבה אנשים עלולים להיות מוכרזים כממזרים עד דור עשירי אם אמם לא התגרשה מבעלה הקודם כהלכה, מדינה שבפרלמנט שלה ישנן מפלגות שאוסרות על נשים להיבחר לכנסת ואיננה נוקפת אצבע לשנות זאת ואף פועלת בארגונים בינלאומיים נגד הבטחת שוויון בייצוג לנשים – כל זאת בנוסף לכך שחופשת הלידה בישראל, ארץ שנשותיה יולדות בממוצע יותר ילדים מכל אשה במערב, קצרה ועלובה ביותר, ומרבית הנשים לוקחות חופשה נוספת על חשבונן ומשלימות עם הפגיעה בקריירה. למען האמת, רוב הנשים בישראל הן אלה שלוחצות על הבעל להביא ילדים נוספים לעולם, אולי בגלל לחץ חברתי, ואולי מפני שהאווירה הסביבתית במדינת ישראל מעודדת משפחות של שלושה ילדים לפחות גם במגזר החילוני, וזו תופעה לגמרי חיובית, אבל אין לה מענה מצד המדינה, שמפקירה במידה רבה את הטיפול והחינוך בגיל הרך בידי המגזר הפרטי, ללא פיקוח וללא הכשרה מתאימה כפי שנהוג במדינות שהיינו רוצים להידמות להן. כל כך הרבה צריך לתקן במעמד האשה במדינת ישראל לפני שמדברים על שוויון בין גברים ונשים בחופשת הלידה.

אם יש תקציב לכך, רצוי להאריך בעוד שבוע או שבועיים את חופשת הלידה לנשים, במקום להציע חופשת לידה לגברים שמותנית בחזרת האשה לעבודה ושהרוב המכריע של הגברים, כפי שכבר קרה עם תיקונים קודמים שהתיימרו להגדיל את השוויון בין נשים וגברים, לא ימצאו בה חפץ. במקום להעמיד פנים שישראל מדינה שחותרת לשוויון בין נשים וגברים, שהיא ממש ממש לא, עדיף לסייע עוד קצת לנשים בישראל, שיולדות ומגדלות שלושה וארבעה ויותר ילדים בארץ קשה ובתנאים קשים.

ליאור שליין רצה ילד

 

ליאור שליין רצה ילד, והוא רצה שהילד יהיה שלו. זה מה שרוצים רוב האנשים. אבל ליאור שליין התחתן עם מירב מיכאלי שהיתה כבר מבוגרת ולא הצליחה להרות. במקרה כזה יש לאנשים כמה אפשרויות, שאף אחת מהן איננה קלה: לוותר בצער על ילדים, לאמץ ילד, להביא ילד לעולם עם אשה אחרת שהיא אמו של הילד, או לקנות ילד בכסף. ליאור שליין ומירב מיכאלי בחרו באפשרות האחרונה. הם מצאו אשה אמריקאית שהיתה מעוניינת להרות וללדת ילד כדי למכור אותו, והיא הרתה וילדה את בנם בעבור תשלום.

זה הסיפור בתמצית, ויש למרבה הצער הרבה מאד אנשים כמו ליאור שליין ומירב מיכאלי, שלא יכולים להביא ילדים לעולם בגלל גיל מבוגר או בעיה רפואית, אבל יש להם מספיק כסף לקנות ילד אפילו באמריקה, ששם ילדים נמכרים במחיר המירבי והטיפול הרפואי באיכות גבוהה. המיוחד בזוג שליין-מיכאלי הוא שהוא קומיקאי שמותח ביקורת על כל העולם ואשתו, והיא פוליטיקאית פמיניסטית שדיברה בעבר, בצדק רב, נגד פונדקאות, שכך קוראים לשימוש ברחמה של אשה תמורת כסף כדי להביא לעולם ילד שיימסר למי ששילם תמורתו, כלומר שהשימוש ברחם האם הוא שירות בתשלום, והילד הוא סחורה. במדינות מתוקנות הפונדקאות אסורה, וגם במדינות פחות מתוקנות יש יותר ויותר מודעות לסכנות שבפרקטיקה הזו, והן מטילות עליה הגבלות, בניגוד למצב הפרוץ לחלוטין ששרר תחילה במדינות כמו הודו, נפאל, תאילנד וגיאורגיה, שעקב עוניין היו מעצמות פונדקאות לשירות אזרחי המערב בעלי הממון.

מכיוון שליאור שליין הוא קומיקאי ומירב מיכאלי היא פוליטיקאית פמיניסטית שהתנגדה בעבר לפונדקאות, אנו נידונים להררי צביעות והיתממות שמנסים ליפות את העסקה המסחרית שלה היו שותפים. ליאור שליין מספר שהם פגשו את האשה שהרתה עבורם בביתה והתלוצצו עמה ועם בעלה, וראו שאין במעשה שלהם שום ניצול, אלא מדובר באנשים רגילים.

יכול להיות שבמקרה שלהם האשה שהרתה עבורם איננה שרויה במצוקה כלכלית. זה לא משנה את העובדה שהיא הרתה וילדה עבורם ילד תמורת כסף, ולכן העובדה שלכאורה לא היה כאן שום ניצול אלא בחירה מושכלת של האשה להרות וללדת ילד תמורת תשלום, איננה הופכת את העסקה למוסרית. מירב מיכאלי כתבה בפוסט שפירסמה שהאשה הזו רצתה לעזור לאנשים וגם לעזור בפרנסת משפחתה. לו רצתה רק לעזור לאנשים לא היתה צריכה לקחת כסף עבור השירות. מכיוון שהרתה וילדה תמורת תשלום, העניין המהותי הוא שהתקיימה כאן עסקה מסחרית, והשאלה היא אם העסקה הזו היא מוסרית.

והנה דוקא המקרה של שליין ומיכאלי מדגים כמה העסקה הזו מסוכנת ועד כמה היא איננה מוסרית. האשה נאלצה לעבור טיפולי פוריות שתמיד כרוכה בהם סכנה לבריאות האשה, ובאמצע ההריון היא נאלצה להתאשפז עקב בעיה בהריון ונשקפה סכנה לבריאותה ולבריאת העובר. למרבה המזל הרופאים הצליחו לטפל ביולדת ובילד בהצלחה, אבל הילד נולד כפג ובילה כמה שבועות בפגיה.

לו היו כל הרופאים נאמנים לשבועת היפוקרטס, שאוסרת עליהם בראש וראשונה להזיק למטופליהם, שום רופא לא היה מסכים לחולל הריון מסוכן אצל אשה בריאה עבור עסקה מסחרית. רופאים אמורים לדאוג לבריאותם של מטופליהם ולבצע רק פעולות שתורמות לבריאותם. הם אינם אמורים לבצע פעולות רפואיות שמסכנות את בריאות האשה ושלומה לצורך עסקה מסחרית. אבל העולם איננו מוסרי והכסף מסובב את גלגלי העולם. יש ביקוש לילדים, יש היצע, והכסף מתווך בין הביקוש וההיצע כמו בכל עסקה מסחרית, רק שבמקרה זה המסחר הוא בילדים, וגופן של נשים הוא כלי השירות, כאילו היו אינקובטור מהלך.

ליאור שליין סיפר לבן שני כיצד חשש שבגלל מה שקרה לאשה שהרתה את בנו יוולד לו ילד פגוע, והוא רצה ילד שיממש את הפוטנציאל שלו. גם זה נכון לגבי כל ההורים, ובכל זאת הורים שנולדים להם ילדים כדרך הטבע, יודעים שהילד יכול להיוולד פגוע, ושמבחנם כהורים הוא קודם כל ביכולתם לקבל את הילד ולאהוב אותו כפי שהינו, גם אם הוא נכה או פגוע בצורה כזו או אחרת. משום מה להורים שקונים ילדים יש תמיד ילדים מושלמים. ליאור שליין אמר שהוא מכיר אנשים שמגדלים ילד נכה ובן שני אמר "כמוני, זה נורא מפחיד" זה היה הרגע היחיד בראיון שבו לבי החסיר פעימה, וזה היה בגלל בן שני שמגדל באהבה ילד נכה, כי הוא לא קנה את בנו אלא הוליד אותו וקיבל אותו כפי שהינו, כי זו מהותה של הורות. גם בהליכי פונדקאות נולדים כמובן לפעמים ילדים פגועים. פעם נחשף מקרה כזה של ילד פונדקאות שנולד מפגר, וההורים ששילמו עבורו לא רצו אותו, כי הם שילמו כסף והם רצו סחורה מושלמת. אבל ילדים אינם סחורה וכשהם באים לעולם צריך לקבל אותם ולאהוב אותם כפי שהינם, ויש משהו מאד פגום בעיני בהורים שמצפים לקבל ילד מושלם תמורת כספם.

כששמעתי את ליאור שליין מדבר וכל מה שהוא אמר נשמע לי כמו ניסיון לקושש אהדה, חשבתי כל הזמן על טל פרידמן שאשתו לא הצליחה להרות והם אימצו שני ילדים ממוצא אתיופי, בן בריא וגם בת פגועה וחולה. ואז אשתו הרתה פתאם וילדה בן שגדל יחד עם אחיו המאומצים, וטל פרידמן הקדיש פרק יפהפה בסדרה שלו על אבהות לבתו הפגועה, וחשבתי על כל אלה שהתפעלו מאד מליאור שליין שמטפל בילד שלו וחשבתי על טל פרידמן שלא מתיימר להיות פמיניסט, רק להיות אבא לא מושלם לילדיו שאינם מושלמים וחשבתי על האלוף דורון אלמוג שגידל באהבה גדולה ילד פגוע מאד ואמר שחברה נמדדת ביחסה לחלשים וחשבתי שאני לא מצליחה להתפעל במיוחד מליאור שליין גם אם הוא אבא טוב לאורי שלו ואני לא מצליחה להתפעל בכלל ממירב מיכאלי שהיא בסך הכל בורגנית מבוגרת ואמידה שקנתה ילד בכסף כדי שבעלה הצעיר יהיה מרוצה. זה לא שאני חושבת שצריך לתקוף אותם, כי הרבה אנשים שלא יכולים להביא לעולם ילד נוהגים בדיוק כמותם וקונים לעצמם ילד שהוא תמיד יפה ומושלם והם לא גרועים יותר מרוב האנשים במצבם, אבל ממש אין צורך להתפעל מהם במיוחד וממש אין צורך להאדיר אותם.  

מחר אלך להצביע בשמחה

מחר אני אלך להצביע בשמחה גדולה, כי אני מאד מאמינה בשלי יחימוביץ' וברשימה של מפלגת העבודה, שיש בה כל כך הרבה אנשים שמייצגים את החתירה לצדק חברתי ולמדינת רווחה אמיתית, שהם ייצגו בכנסת את מה שהכי חשוב לי, שזה המאבק בהשתלטות של הכסף על הכל, השתלטות שדוחקת הצדה ורומסת את כל מה שחשוב באמת, כבוד האדם וחייו, שאלה דברים שאינם נמדדים בכסף, ומי שמודד אותם בכסף מבזה אותם. כל כך הרבה מדברים על ראשות הממשלה והשרים, ששוכחים שאלה קודם כל בחירות לכנסת, ושלכנסת יש המון תפקידים חשובים מאד חוץ מלהרכיב את הממשלה: הכנסת מחוקקת חוקים שמעצבים את חיינו ומקצה תקציבים לממש אותם ומפקחת על פעילות הממשלה והמוסדות הממלכתיים. חבר כנסת חרוץ ומסור שיוזם חוקים ופועל בוועדות הכנסת יכול להשפיע השפעה גדולה על חיינו, וזה הדבר שהכי אהבתי מכל דבריה של שלי יחימוביץ', שהיא אמרה שבשביל להניע תהליך מדיני צריך להיות ראש ממשלה, אבל כדי לפעול למען צדק חברתי מספיק להיות חבר כנסת, ואפשר לעשות המון למען צדק חברתי בתור חבר כנסת מהשורה, שאת זה שלי יחימוביץ' עשתה מאז שהיא נכנסה לכנסת, ובתחום הזה יש עוד הרבה מאד מה לעשות. יש המון אנשים בישראל שרצים לראשות הממשלה או לפחות למישרת שר, ובעצם הם לא יודעים להיות חברי כנסת טובים, והם לא יודעים איך לקדם דברים דרך פעילות טובה בכנסת, גם בלי להיות ראש ממשלה או שר. אנשים כאלה, כשהם מגיעים לכנסת ולא נבחרים לשרים הם לא יודעים מה לעשות ובסופו של דבר הם לא עושים שום דבר וכאילו נמוגים. בארצות אירופה ברור שאי אפשר להיות ראש ממשלה מבלי שהיית חבר פרלמנט בולט, ואחר כך שר זוטר ואחר כך שר בכיר ורק אז אנשים מעלים על דעתם לרוץ לראשות הממשלה. אצלנו אנשים מחפשים קיצורי דרך וגם מפגינים הרבה יהירות וחוצפה, אבל מי שרוצה לשנות דברים ולהילחם על דברים צריך להיות מוכן לעבודה קשה ומתישה ובחלקה גם משעממת ומייגעת בוועדות הכנסת, לקרוא את כל הצעות החוק הטרחניות ולשים לב לאותיות הקטנות ולהילחם על כל הדברים הכאילו קטנים, שנהפכים לדברים מאד גדולים כשהם קובעים לפרט כמה מסים הוא ישלם, מה יהיה גודל הסכומים שיקבל מביטוח לאומי, איזה חינוך הוא יוכל להעניק לילדיו ואיזה שירותי בריאות הוא יקבל, ומה יהיה גודל גימלת הזיקנה שלו ומאיזה גיל הוא יקבל אותה. כל הדברים האלה ורבים אחרים הם אותיות קטנות בהצעות חוק שחברי כנסת חרוצים צריכים לרצות ולדעת להתמודד איתן, וגם בכנסת יש הרבה יותר כאלה שלא יודעים מכאלה שיודעים.

אני שמחה מאד על כך ששלי יחימוביץ' החזירה למרכז את החתירה לצדק חברתי, ולא אכפת לי שאנשים תקפו אותה על זה שהיא לא שמה מספיק דגש על העניין המדיני, במיוחד תקפו אותה אנשים שמתחזים לשמאל אבל בעצם הם קפיטליסטים, אפילו קפיטליסטים אכזריים, שחושבים שאם הם ידברו כל הזמן על זכויות הפלשתינים כולם ישכחו שהם מדכאים את העובדים שלהם ואוסרים עליהם להתארגן ומקפחים ורומסים אותם וגוזלים מהם את זכויותיהם ולעת זיקנה משליכים אותם ככלי אין חפץ בו, והם חושבים שאם הם ידברו על זכויות הפלשתינים וכמה ימניים יכתבו להם תגובות מתלהמות זה יהפוך אותם לשמאלנים. אבל אי אפשר להיות באמת איש שמאל אם אתה לא דואג לזכויות של האנשים העובדים שאין להם הרבה רכוש וכספים והם זקוקים להגנה וסיוע של המדינה כדי שלא יעשקו אותם ויגזלו מהם את הדברים הכי בסיסיים.

אני גם מבינה את חוסר הרצון של שלי יחימוביץ' לתקוף את המתנחלים, כי חוץ מהמתנחלים האידיאולוגים יש ביהודה ושומרון, ביישובים כמו מעלה אדומים ואריאל, הרבה אנשים שקנו שם בתים כי הם היו הרבה יותר זולים מהבתים בירושלים למשל, ולא היה להם כסף לקנות בית בירושלים, שזה מאד יקר וכמעט בלתי אפשרי, גם אם רוצים לקנות דירה מאד צנועה וקטנה. זאת למשל דוגמה טובה לכך שאי אפשר להפריד בין נושא ההתנחלויות לבין המדיניות הכלכלית-חברתית, כי אם יהיה יותר קל לקנות דירה בישראל ויותר אנשים יוכלו להרשות לעצמם לקנות דירות בגוש דן ובאיזור ירושלים, הרבה פחות אנשים ילכו לגור בשטחים, וזה יקרה מעצמו אם קניית דירה תחזור להיות משהו שאנשים יכולים להרשות לעצמם גם בלי להיות ממש עשירים.

אני מאד מאמינה גם במירב מיכאלי, למרות שאנשים צוחקים על איך שהיא מדברת, כי לפעמים צריך לדבר משונה בשביל להבליט נקודה, ואני מאמינה בפעילות שלה למנוע אלימות נגד נשים, ואני מאד מאמינה באיציק שמולי וסתיו שפיר שהם ימשיכו לפעול למען צדק חברתי בכנסת, ואני מרגישה צורך לומר את זה, כי אני שומעת התבטאויות של עיתונאים ואנשי תקשורת לגבי מירב מיכאלי וסתיו שפיר – עצם זה שכורכים אותן יחד, בבחינת "כל הבחורות האלה", למרות שמירב מיכאלי כבר איננה אשה צעירה וכבר עשתה הרבה מאד דברים – ואני יודעת מבשרי שכך מזלזלים בנשים ומקטינים אותן בכל מעשיהן, ושהחיים של נשים הם חוויה מתמדת של התמודדות עם זלזול וכוחנות של גברים בכל מקום ובכל תחום, ושאשה תמיד צריכה להתאמץ ולהיאבק הרבה יותר מגבר כדי לקבל יחס הרבה פחות הוגן בכל התחומים. אני מאמינה שהרכב הרשימה של מפלגת העבודה הוא צעד בכיוון הנכון גם לקידום הצדק החברתי וגם לקידום זכויותיהן ומעמדן של נשים. אני שמחה שבראש מפלגת העבודה עומדת אשה שהרקע שלה אידיאולוגי ולא ביטחוני, וזאת כבר אמירה שבישראל יש לה חשיבות בלתי מבוטלת עבור הבוחרים.       

הרבה פעמים הצבעתי למפלגת העבודה שאני תומכת בה מסיבות אידיאולוגיות, אבל לא תמיד הצבעתי בשמחה, כי לא יכולתי להזדהות אישית עם אנשים כמו אהוד ברק, שבאחת ממערכות הבחירות שלו אפילו סירבתי להצביע בכלל כי לא רציתי להצביע למפלגה אחרת אבל גם לאהוד ברק לא רציתי להצביע. מחר אני אצביע בלב שלם ואני מאמינה שהפעם אני לא אתחרט על ההצבעה.