צ'ינגלולו ואני

בדרך כלל אנשים קטנים כמוני, עם הכנסה קטנה וחשבון בנק קטן, שמשלם בעיקר דברים קטנים כמו חשמל ומים וארנונה וטלפון ואוכל וספרים, אינם מכירים את מר הליט צ'ינגלולו, וגם אינם מתעניינים בו במיוחד. לכל היותר הם ראו פעם תמונה של צ'ינגלולו בדה-מארקר, עיתון לאנשים עם כסף, ולא שמו אליה לב במיוחד. אבל השבוע דוקא קראתי הרבה על צ'ינגלולו, שהוא תורכי ויש לו בנק. הסיבה שקראתי הרבה על צ'ינגלולו היא שהוגש כתב אישום נגד דני דנקנר, שבזמן שהיה יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים סידר לצ'ינגלולו הלוואה של עשרה מיליון אירו מבנק הפועלים, ובה בעת צ'ינגלולו סידר לדני דנקנר הלוואה של חמישה מיליון אירו מהבנק התורכי שלו. בהתחלה הפרקליטות רצתה להעמיד את דני דנקנר לדין על עבירת שוחד, בטענה שצ'ינגלולו נתן לו חמשה מיליון אירו שוחד, כדי לקבל הלוואה של עשרה מיליון אירו מבנק הפועלים, אבל בסופו של דבר בכתב האישום טענה הפרקליטות רק לעבירת מירמה, כלומר שדני דנקנר סידר לצ'ינגלולו את ההלוואה של עשרה מיליון אירו מבנק הפועלים במירמה, בלי לגלות להנהלת הבנק שהוא בעצמו יקבל מהבנק של צ'ינגלולו במקביל הלוואה של חמישה מיליון אירו, וזה גרם לעורכי הדין של דני דנקנר, שהם כמובן עורכי דין מאד מפורסמים ויקרים, לומר שההאשמות מופרכות ושהפרקליטות מגישה כתב אישום רק כדי להציל את כבודה. באמת טיפשי מאד לדבר כאן על שוחד. אני כשקראתי שדני דנקנר סידר לצ'ינגלולו הלוואה של עשרה מיליון אירו מבנק הפועלים, ובתמורה קיבל לעצמו מהבנק התורכי של צ'ינגלולו חמישה מיליון אירו, לי נשמע דוקא שדנקנר וצ'ינגלולו גנבו ביחד עשרה מיליון אירו מבנק הפועלים והתחלקו בכסף חצי חצי. ככה זה נשמע לי, אבל מה אני כבר מבינה. אני אשה קטנה עם הכנסה קטנה וחשבון קטן בבנק הפועלים. האמת שבנק הפועלים, כלומר הפקידים שלו, הציעו לי כמה פעמים לפתוח עוד חשבונות, חשבונות חיסכון, ואני לא רציתי, כי יש לי הכנסה קטנה ולהכנסה קטנה מספיק חשבון קטן אחד בבנק הפועלים, ובגלל זה הפקידים של בנק הפועלים מאד כעסו עליי ושלחו לי מכתב שמורידים לי את מסגרת האשראי מחמש מאות שקל למאתיים שקלים. אני בכלל לא ידעתי שהיתה לי מסגרת אשראי כלשהי, אבל בכל זאת כעסתי מאד על המכתב הזה שנראה לי מכתב מאד מכוער לכתוב ללקוח שהחשבון שלו בכלל ביתרת זכות – אמנם חשבון קטן עם יתרת זכות קטנה, אבל לא נראה לי שחשבון קטן עם יתרת זכות קטנה הוא משהו שצריך בגללו להציק לבן-אדם. בנק הפועלים חשב כמובן אחרת, כי בנק הפועלים הוא בנק גדול עם כסף גדול והוא חושב בגדול גם על כסף קטן, אבל הכסף הגדול של בנק הפועלים, שממנו דני דנקנר סידר לצ'ינגלולו הלוואה של עשרה מיליון אירו בדיוק באותו זמן שבו צ'ינגלולו סידר לדני דנקנר מהבנק התורכי שלו הלוואה של חמישה מיליון אירו, הוא הכסף של כל החשבונות בבנק הפועלים, שרובם חשבונות קטנים של אנשים קטנים כמוני, עם הכנסה קטנה, ואני מרשה לעצמי לחשוב שדני דנקנר וצ'ינגלולו פשוט גנבו את הכסף שלי. זו בוודאי מחשבה טיפשית ומופרכת, שנובעת מכך שאני אשה קטנה עם הכנסה קטנה וחשבון בנק קטן, ואני לא מבינה דברים מורכבים בסכומים גדולים, כמו שעורכי-דין ובנקאים עשירים ומפורסמים עם הרבה חשבונות בנק גדולים מבינים. משום מה כל המחשבה על דני דנקנר וצ'ינגלולו זרקה אותי ליוני 2010, כשהכלב שלי קאיקאי נתקף לילה אחד בשבץ והתמוטט והבאנו אותו לבית החולים הוטרינרי בבית דגן, שהרופאים שם מאד טובים לחיות וגם לאנשים שאוהבים אותן, והם ניסו לעזור לי להציל את החיים של קאיקאי, אבל אחרי יום הבינו שמצבו קשה מדי ואין שום סיכוי, והוא בכלל לא חזר יותר להכרה אלא רק הידרדר והידרדר וגם גילו לו סרטן קטלני בטחול. הם התקשרו ואמרו לי שאין סיכוי ושאני אבוא לבית החולים, כי ההחזקה שלו בחיים עולה המון כסף ועוד תעלה, ואני ביקשתי מהם שיחזיקו אותו בחיים עוד יום, כי לא הייתי מסוגלת עוד להיפרד ממנו, ורק למחרת באתי להיפרד ממנו, והוא כבר היה מונשם כי כבר התקשה לנשום בכוחות עצמו, ושילמתי לבית-החולים בבית דגן הרבה כסף על הטיפול בקאיקאי שלי ועל הניסיון שלהם להציל אותו, שלצערי לא עלה יפה. שבועיים אחר כך בתי ניצן ובעלה גיא החליטו להינשא בקפריסין, ורציתי לקנות לניצן משהו לחתונה, אבל לא היה לי כבר בכלל כסף, אחרי ששילמתי את כל חסכונותי בשביל להציל את קאיקאי. בכל זאת קניתי לה עגילי פנינה קטנים, שיהיה לה בטקס הנישואין משהו קטן ממני. נותרו רק ימים ספורים לסוף חודש יוני, וידעתי שבתחילת יולי תיכנס לי שוב לחשבון הקטן שלי בבנק הפועלים ההכנסה הקטנה שלי, אבל בכל זאת קיבלתי טלפון מהבנק, מפקידה צעירה שאמרה: "יש לך מינוס בחשבון." אני מודה שדי התרגזתי, ושאלתי שאלה רטורית: "כמה המינוס בחשבון שלי?" והפקידה מבנק הפועלים אמרה: "יש מינוס", ואני שוב התעקשתי לא בלי רוגז: "כמה המינוס שלי?", והיא ענתה: "מאה חמישים ואחד וחצי שקל". "בשביל זה אתם מתקשרים אליי?" שאלתי לא בלי כעס. "אבל בדרך כלל אין לך מינוס, אמרה הפקידה, אולי את בקשיים כספיים, אולי את צריכה הלוואה?" מאד התרגזתי ואמרתי "אתם לא מתביישים להתקשר אליי בשביל מינוס של מאה חמישים ואחד וחצי שקל, שהוא אפילו לא חריגה ממה שמותר לי אפילו לדעתכם? למה עוד לא עזבתי אתכם?" ואז הפקידה אמרה: "טוב, שלום", או אולי משהו אחר שאינני זוכרת, בכל אופן השיחה הסתיימה, ונדמה לי שמאז לא התקשרו אליי יותר מהבנק, או שסתם לא הצליחו למצוא יותר סיבה, או שלא שמעתי את הצלצול ולא עניתי לשיחה. אבל מאז שקראתי על דני דנקנר ועל החבר שלו צ'ינגלולו, שנדמה לי שנתתי לשניהם הלוואה, או איך שלא קוראים לזה, הרי אני אשה קטנה עם חשבון קטן ולא ממש מבינה, אני נזכרת כל הזמן בחודש יוני 2010 ובשיחה הזאת מהבנק, וגם איך עמדתי ליד המיטה של קאיקאי שלי הגוסס וראיתי איך הוא בקושי נושם עם מסכת החמצן, ובכיתי ונתתי לו נשיקה ואז הרופא בא עם החשבון והייתי צריכה להיפרד ממנו לתמיד וללכת. יש אנשים שאומרים שהבגדים עושים את האדם ויש אנשים שאומרים שהכסף עושה את האדם, ויש אנשים שאמרו שהאדם ניכר בכיסו ובכעסו, ואני באמת אשה כעסנית עם כיס קטן וכעסים גדולים, ואני חושבת שהאדם ניכר באיך שהוא נוהג בכסף של אחרים, וגם במה  שהוא עושה בכסף של עצמו, בין אם זה כסף קטן ובין אם זה כסף גדול.

נאום ריבלין ועקרון ההגדרה העצמית

כמובן שנאומו של יו"ר הכנסת רובי ריבלין בטקס הזיכרון ליצחק רבין לא היה נאום הולם לטקס זיכרון. כמובן שהוא היה מאד לא הוגן כלפיי יצחק רבין ומאד לא מנומס כלפיי בני משפחתו. כמובן שניסיונו לתאר את רבין, ובאמצעותו את השמאל, כמי שמתנגד לדו-קיום של יהודים וערבים, ואת הימין הפונדמנטליסטי כמאמין בדו-קיום יהודי-ערבי במדינה יהודית אחת גדולה, הוא ניסיון צבוע ומקומם. ובכל זאת מאד שמחתי על הנאום הזה, קודם כל כי הוא לא היה משעמם כמו רוב הנאומים ברוב הטקסים, ושנית כי הוא גרם לכך שבטקס פרשו הדוברים ביתר בהירות את קשת הדיעות מקצה לקצה, וזה מה שיפה בדמוקרטיה, שאפשר לפרוש את קשת הדיעות ולחדד את הדיעות בפולמוס בלי להרוג אחד את השני. ויחד עם זאת אפשר היה לראות גם את מגבלות השיח הפוליטי הישראלי, שמתקשה להיות אידיאולוגי במוצהר, אלא בורח תמיד אל הניסיון להיות פרגמטי. אפילו ריבלין עצמו ניסה להציג את עצמו כפרגמטי, כאשר טען שפיתרון שתי המדינות – שבעצם לא נוסה מעולם – נכשל כביכול, כאילו הכיבוש הישראלי של יהודה ושומרון ועזה הוא כזאת הצלחה גדולה ומוכחת. אבל גם אהוד ברק ושלי יחימוביץ' כשהתפלמסו איתו, התייחסו יותר לסכנה שבאובדן הרוב היהודי ולעמדות המקובלות על רוב הציבור, שאלה אכן עניינים פרגמטיים, ולא לעניין האידיאולוגי, ואני רוצה למלא כאן את החסר.

התמיכה בעקרון שתי המדינות לשני עמים איננה נובעת מכך שיהודים וערבים אינם מסתדרים אלה עם אלה, אלא מהכרה בעקרון ההגדרה העצמית של העמים, שבשמו תבעה גם התנועה הציונית לעצמה את הזכות להקים מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. עקרון ההגדרה העצמית מכיר בזכותו של עם לבטא את מאוויו הלאומיים בהקמת ישות פוליטית עצמאית, לפחות אוטונומיה, אבל עדיף מדינה. מדינה מאפשרת לעם לממש את לאומיותו, תרבותו, דתו, שפתו, מסורתו וכל מאפייניו הלאומיים בחיי היומיום שלו, כפי שמדינת ישראל מאפשרת לעם היהודי למשל לחיות בשפה העברית ועל פי לוח השנה היהודי, לשבות ביום השבת, לחגוג את החגים היהודיים ולצום ביום הכיפורים מבלי שיצטרך להסביר למישהו שמתקשה מאד להבין, מדוע איננו יכול להופיע ביום הכיפורים לבחינה או לסעודה חגיגית לרגל פתיחת שנת המסחר או שנת הלימודים, חוויה מביכה שכמעט כל יהודי שחי מחוץ לישראל עבר בחייו. אחד הדברים שיפים בעיניי במיוחד במדינת ישראל הוא שהכנסת שלנו איננה פועלת בשלושת ימי המנוחה של הדתות הגדולות, והבחירות שלנו אינן מתקיימות בימים אלה, אפילו לא ביום ראשון שבאירופה נוהגים לערוך בו בחירות, כי לכל ימי המנוחה יש מעמד שוה. כשחייתי במדינה אחרת והוזמנתי בקביעות לאירועים שלא יכולתי להשתתף בהם ביום השבת, למדתי להעריך את זה.

כולנו יודעים שלקיומה של מדינת ישראל יש חשיבות עצומה לא רק ליהודים שחיים בה, אלא גם ליהודים שבוחרים לחיות מחוץ לגבולותיה. קיום המדינה העניק להם ביטחון שלא היה ליהודים מעולם קודם לכן, ומעמד שונה בארצותיהם, כמו גם מרכז תרבותי יהודי שהם יכולים לינוק ממנו גם בחיותם בגולה.

לכל הדברים האלה שואף גם העם הפלשתיני, וגם אם נכנה אותם ערביי ישראל זה לא ישנה דבר. זהו ציבור לאומי שונה שרוצה לממש את לאומיותו בישות מדינית משלו, ומי שמכיר בזכות ההגדרה העצמית חייב להכיר בזכות הזו שיש לעם הפלשתיני להגדיר את עצמו במדינה משלו. ההכרה הזו איננה קשורה כלל בשאלה האם הערבים והיהודים יכולים לחיות במדינה אחת או לא. ישנם ערבים שחיים במדינה יהודית וישנם יהודים שחיים במדינות ערב. אין ויכוח שהדבר אפשרי, אבל אין לכך כל קשר לשאיפה הלאומית של הפלשתינים לזכות בישות לאומית משלהם, בין אם קיומה נוח לישראל ובין אם לאו.

פיתרון של שתי מדינות לא נועד לפתור את בעיית היחסים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל, אלא לאפשר לכל אחד משני העמים החיים בארץ-ישראל לממש את מאוויו הלאומיים ברמה היומיומית, כך שהפלשתיני יוכל לטפל בענייניו לפני רשויות פלשתיניות הדוברות את שפת אמו ולחנך את ילדיו על פי אמונותיו, שרובן למרבה הצער אינן נעימות כלל לשכניו היהודים, אבל הן זכותו כציבור לאומי הזכאי להגדרה עצמית.

רעיון המדינה האחת, בין אם הוא מגיע מצדה הימני של המפה הפוליטית ובין אם הוא מגיע מצדה השמאלי, שולל מאחד העמים או משני העמים החיים בארץ-ישראל את האפשרות לממש את זכות ההגדרה העצמית שלהם, ולכן הוא פיתרון פסול. הוא פסול קודם כל מבחינה אידיאולוגית, ורק אחר כך מבחינה מעשית.

הייתי רוצה שמנהיגי השמאל בישראל לא יפחדו לדבר על זכות ההגדרה העצמית של העמים והחובה לכבד אותה, כמו גם הזכות לדרוש ולממש אותה. הייתי רוצה שהשיח הפוליטי בישראל יהיה גם שיח של זכויות ועקרונות, ולא רק שיח ששואל, דבר שאיננו בהכרח מכבד אותנו, מה נעשה עם מיליוני אזרחים ערבים.    

ביברמן

מאז ששמעתי אתמול בחדשות על האיחוד בין נתניהו לליברמן אני מסתובבת כאילו הונחתה אלה על ראשי. זו מכה נוראה לשמאל ולכל מי שמאמין בשלום ובסוציאליזם, ואין טעם להסתיר זאת. אם קודם חשבנו ששלי יחימוביץ' יכולה במאמץ לנשוף בעורפו של נתניהו, אם תזכה להצלחה ותשיג למעלה מעשרים מנדטים, ואולי להשפיע על הממשלה ללכת בכיוון פייסני יותר כלפיי הפלשתינים ואנושי יותר כלפיי האנשים העובדים המשתכרים אל צרור נקוב ונלחמים על קיומם, עכשיו נתניהו התחזק מאד, גם כנגד השמאל וגם בתוך מפלגתו, ודוקא בכיוון של ימין תוקפני ואלים שרואה בציבור הערבי אזרחים מסוג ב' ומאמין בקפיטליזם חסר-מעצורים ובביריונות מכל סוג שהוא כדרך התנהלות בעולם. זהו חזון כה מפחיד ומאיים שמתחשק לחשוב שהוא דימיוני, שמשהו יעצור ויפיל את המפלצת המאוחדת הזאת, שאין בה מקום לאנשים פחות פנאטים ויותר אנושיים, כמו משה כחלון, שאולי פרש בגלל זה, או מיכאל איתן, שאיננו יכול להכיל את האיחוד הזה, אבל אין לו הכוח לעצור אותו. כשנתניהו העניק לליברמן את תפקיד שר החוץ, דבר שעד היום אינני מסוגלת לעכל, חשבתי שהוא עושה זאת מתוך אילוץ, כדי להיות ראש ממשלה בכל מחיר, אבל היום אני מבינה שזהו המחנה הפוליטי של נתניהו, הימין הקיצוני, הרוויזיוניזם הפונדמנטליסטי המתנגד לכל פשרה מציאותית, זה שאפילו מנחם בגין היה מדי פשרני עבורו, זה שאיננו מנהל משא ומתן עם יריבים אלא רומס אותם. למעשה בתוך הליכוד עצמו כבר התרחשה הבחירה הזו, כאשר זאב אלקין ויריב לוין הפכו לכוכבי הליכוד ופתחו במסע של רמיסת היריב הפוליטי, והליכוד שפניו הם אלקין ולוין אכן ראוי לאיחוד עם ליברמן. בליכוד הזה אכן אין מקום למשה כחלון ולמיכאל איתן ולדן מרידור, ולכל מי שתפיסתו היא אנושית ודמוקרטית. גדעון סער ישתלב היטב וימשיך במגמתו להפוך את מערכת החינוך למערכת של אינדוקטרינציה ימנית, שהורים בעלי דיעות שמאלניות לא יוכלו למצוא בה מקום לילדיהם, וייאלצו לפנות לחינוך פרטי יקר כדי להימלט מן המסעות לחברון והתעמולה הימנית במסוה של חינוך. זהו עולם מפחיד שבו הממשלה איננה בוחלת בשום אמצעי כדי להשתיק ביקורת ואופוזיציה, עולם שבו המשטרה מכה וחונקת פשוטו כמשמעו את מנהיגי המחאה, ומטפלת בהם כבפושעים פליליים, כפי שמקובל באמא רוסיה. אי אפשר לבטוח באנשים האלה שיכבדו את הדמוקרטיה, כי התפיסה העמוקה שיש להשאיר מרחב פעולה גם לזולת שדעתו שונה משלך, תפיסה בסיסית שחשובה יותר מכל חוק, איננה קיימת אצלם, אלא ההיפך הגמור מכך. התפיסה שבה אוחזים אנשים אלה היא שזכותם לסתום את פיות מתנגדיהם פשוטו כמשמעו, גם אם צריך לשם כך לחנוק אותם בידיהם.

אין זה מקרה שהאיחוד הזה הוא גם איחוד גברי מאד, שמולו בולטת המנהיגות הנשית של שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, שאני מאמצת פה את הכינוי שלה "ממשלת ביברמן", במסר הנשי שהן מעבירות: מסר של חמלה כאידיאולוגיה, מסר שלא רק המאבק בגרעין האירני חשוב, אלא גם המאבק שהקופאית תוכל לשבת והאשה העובדת לא תהפוך לחפץ בידי המעביד, מסר שזוכר את האדם הבודד שכבודו ומשמעותו אינם נמדדים בכסף, מסר שביטחון פירושו לא רק צבא חזק, אלא סולידריות חברתית ורשת של תמיכה בחלשים.

יהיו מי שיבקשו להילחם בממשלת ביברמן בנשקה שלה, במסר כוחני ותוקפני יותר. אני מקוה מאד שזה לא יקרה, שהשמאל לא ילך שוב בדרך שקברה אותו, הדרך של סגידה לצבאיות ולביטחון. ההשפעה הגרועה ביותר היא זו שאדם מקבל מאויביו, באמונה שכך ייקל עליו להילחם בהם. אני מאד מקוה שזה לא יקרה, אני מקוה שהשמאל ישמור על המסר הנשי והאנושי שלו, ולא יאבד את כבודו ואמונתו במציאות קשה של מאבק על דמותה של מדינת ישראל. המלחמה להישאר מי שאתה ולא לאבד את עצמך היא תמיד המלחמה הקשה ביותר.

כתבי קפקא וטענת המתנה בחיים

במכתב לפילוסוף פליכס ולטש, ידיד הנעורים המשותף לו ולפרנץ קפקא, שנושא אך ורק את התאריך 25 ביולי, ללא ציון שנה, ונמצא בעזבונו של ולטש בספרייה הלאומית, כתב מכס ברוד לידידו בין השאר:

האם כתבתי לך, שמיניתי אותך למוציא לפועל של צוואתי? כבר לפני שנים! כעת תיקנתי את צוואתי עם עו"ד ד"ר קלימובסקי, את הקודיציל וכו'.

קודיציל הוא מונח בחוק הרומי והאוסטרי שפירושו תוספת לצוואה שמתייחסת לחלק מוגדר של העיזבון – מינוי יורש חדש לכלל העיזבון דורש כתיבת צוואה חדשה, אך למינוי יורש חדש לחלק מוגדר היטב בעיזבון די בכתיבת קודיציל, מעין נספח לצוואה, שמציין את אותו יורש כמי שיירש חלק מסוים בעיזבון. במועד שאיננו ידוע לנו בשנות החמישים תיקן מכס ברוד את צוואתו ומינה את פליכס ולטש למוציא לפועל שלה, ואף הוסיף לה קודיציל. אותה צוואה מתוקנת ואותו קודיציל לא הוגשו לבית המשפט שדן בעזבונו של מכס ברוד לא בהליכים שהתקיימו בראשית שנות השבעים ולא בהליך הנוכחי שהגיע כעת לסיומו. אבל בחבילת מסמכים שהציגה חוה הופה לבית המשפט נמצא המסמך הבא המתייחס לאותו קודיציל נעלם:

20.1.1957

לאסתר הופה,

בצוואתי [כתם דיו מסתיר מלה או שתיים] למרות הקודיציל, משהו לא בסדר, כי הקודיציל תקף, רק אם תמותי לפניי. אבל אני רוצה, שגם אם תמותי אחריי (זמן רב אחריי, כפי שאני מקוה), לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי. –

את עצמך צריכה לעשות צוואה, שמישהו אחר צריך להיות המוּרְשֶׁה בעיזבון זה, ד"ר פליכס ולטש או, במקרה שהוא לא יהיה עוד בחיים, מישהו אחר (למשל בן-חורין) {נכתב ואגנבאך ואז נמחק ונכתב מעל בן חורין}. הרווח הנקי, לאחר ניכוי כל ההוצאות והעלויות [גם פיצוי הולם, למי שיעשה את המאמץ] צריך לעבור לבנותייך, אבל הזכות להיות מוּרְשֶׁה צריכה להיות של מישהו, שיש לי בעיניו משמעות כלשהי.

חתום בעצם ידי, מכס ברוד

כלומר מכס ברוד מבקש שלבנותיה של אסתר הופה לא תהיה שליטה בעזבונו הספרותי, בין אם אהובתו אסתר הופה, שלה הוריש את עזבונו, תמות לפניו, שאז יעבור הטיפול בעזבונו לחברו פליכס ולטש, ובין אם תמות אחריו, שאז יעבור הטיפול בעזבונו למקורבו הפרופסור המשורר שלום בן-חורין או לאדם אחר שברוד קרוב ללבו. מכתב זה, שכב' השופטת טליה קופלמן-פרדו מצטטת במלואו בפסק-הדין בתיק עזבונו של מכס ברוד (בתרגומה של ד"ר אינגריד ולן שאיננו שונה בעיקרון משלי), תואם, ואפילו מביע בחריפות יתרה, את ההבחנה שערך מכס ברוד בצוואתו התקפה, בין הרווחים הכספיים מעזבונו הספרותי שיעברו בירושה לבנותיה של אסתר הופה, לבין עזבונו הספרותי, שצריך על פי האמור בצוואתו לעבור לספריית האוניברסיטה בירושלים, כיום הספרייה הלאומית, או לארכיון ציבורי אחר, כאמור בסעיף 11 בצוואתו:    

                                                                                                                

    בנוגע ל(כתבי יד, מכתבים ממוענים אליי, ויתר עזבון יצירותי הספרותיות והמוסיקליות, כמו גם עזבונו הספרותי של אחי אוטו) שיימצאו בשעת פטירתי, הריני קובע כדלקמן:

גם חלק זה של עזבוני צריך לעבור לגברת אילזה אסתר הופה. אבל היא תהיה מחויבת לדאוג לכך, שלאחר מותה, יורשי עזבונה בכללו (Erben) או יורשיה לחלק מוגדר בעיזבון(Vermaechtnisnehmer) , אמנם ימשיכו להיות זכאים לזכויות ולתביעות החומריות (תמלוגים, רווחים וכיו"ב), אבל כתבי יד ומכתבים, ומסמכים ותעודות אחרים שהוזכרו בפיסקה הראשונה של סעיף 11 זה, צריכים להימסר למשמרת לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל-אביב או לארכיון ציבורי  אחר בארץ או בחו"ל, במקרה שאינם נמצאים כבר למשמרת באחד או יותר מן המוסדות שהוזכרו, או במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה לא הורתה לגביהם אחרת בימי חייה.

על הגברת הופה לקבוע, איזה מן המוסדות הנזכרים כאן ייבחר, ובאלו תנאים תתנהל משמרת כתבי היד.

אנו רואים איפוא שמכס ברוד התלבט מאד בעניין הורשת עזבונו הספרותי לאסתר הופה, בשל חששו ממעורבות של בנותיה בטיפול בעיזבון זה, ובכל מקרה דרש ממנה לכתוב צוואה, שתבטיח כי אדם משכיל ומקורב לו יטפל בעיזבון הספרותי, ולא בנותיה.

כפי שעולה מן המסמכים הנמצאים בכספות, שסקרה ורשמה מטעם בית המשפט הפרופ' איטה שידלצקי, וכמה מהם צולמו וצורפו לדו"ח מנהלי העזבונות שהוגש לבית המשפט, ביום ה-3 באפריל 1958 כתבה אסתר הופה צוואה על פי הוראותיו אלה של ברוד, אך לאחר מותו של ברוד הועלמה צוואה זו ועד עצם היום הזה לא נמסרה לידינו.

לאחר מותו של מכס ברוד החליטה אסתר הופה להפר את צוואתו ולהוריש את עזבונו הספרותי והמוסיקלי לשתי בנותיה מבעלה אוטו פרידריך הופה, אניטה רות ויזלר ואוה-חוה דורית הופה. לצורך זה היא כתבה ביום ה-25 באוגוסט 1970 בכתב ידה את התוספת לצוואתה מיום ה-3 באפריל 1958, שנמצאה בכספת מס' 5014 בסניף 800 של בנק לאומי ברח' הרצל 19 בתל-אביב, כמתואר בדו"ח מנהלי העיזבון סעיף 10.5.1 ותצלומה מופיע כנספח ב13 לדו"ח זה. תרגמתי מסמך זה מתוך תצלומו בדו"ח מנהלי העזבונות:

   

 תוספת לצוואתי מיום ה-3 באפריל 1958

1.    לאחר שב-3 באפריל 1958 ערכתי צוואה, שבה שמרתי לעצמי בסעיף 10 את הזכות לשנות, לארגן ולבטל,

ולאחר שבינתיים התרחשו אירועים אחדים, בפרט מות בעלי אוטו פרידריך הופה כמו גם מות מכס ברוד, שמינה אותי בצוואתו ליורשת כללית ומנהלת עזבונו, אני מצהירה בזאת ששתי בנותיי צריכות לרשת בחלקים שווים את כל רכושי, אם איננו נמצא בבעלותן כבר מזה שנים.

אני משנה ומרחיבה בכך את צוואתי הראשונה, בעודי שומרת לעצמי את הזכות לשינוי על פי סעיף 10 לצוואה הנ"ל.

כתכולת עזבוני נחשב כל רכושי בכל ערך ובכל מקום שבו יימצא.

כדי למנוע כל ספק אני מצהירה בזאת, שכתבי היד של קפקא, מכתבי קפקא, ציורי קפקא וזיכרונות קפקא שאסף מכס ברוד, כמו גם מהדורות ראשונות של ספריו, אינם חלק מעזבוני, כי את כתבי היד והזיכרונות מקפקא שהעניק לי מכס ברוד באפריל 1952, הענקתי בבית ב-8 במאי 1962 לשתי בנותיי בחלקים שווים.

ליורשיי אני ממנה את האנשים הבאים:

1.    לרבע מרכושי את בתי אניטה רות ויזלר לבית הופה, תל-אביב, רחוב מצפה 3.

א.    לרבע, בחלקים שווים, שתי בנותיה ענת ורד ויזלר ויעל דורית ויזלר

2.    למחצית השנייה של רכושי, בתי הצעירה אוה דורית (חוה) הופה, תל אביב, רח' שפינוזה 20, ואם יהיו לה צאצאים, כמו בסעיף 1 א.

3.    אני מצוה שאחותי מריון רייך, ירושלים, מלונית נוטר דאם דה פראנס, תירש 10,000 ל"י.

4.    למוציא לפועל של צוואתי אני ממנה את מר פרנק הרמן, קיריית אתא, רח' רמז 1. במקרה שהוא לא יוכל או לא ירצה ליטול על עצמו או להוציא לפועל, יכולות בנותיי למנות, בהסכמה הדדית ביניהן, מוציא לפועל.

5.    אני שומרת לי את הזכות לשנות, לבטל, או לארגן מחדש צוואה זו.

אילזה אסתר הופה

תל-אביב, 25 באוגוסט 1970

הביטוי "יורשת כללית", Universalerbin, הוא מונח משפטי בחוק האוסטרי שמשמעותו שהיורש מקבל עליו את כל נכסיו אבל גם את כל חובותיו ומחויבויותיו של המנוח, בניגוד לטענותיה של אסתר הופה שמכס ברוד התיר לה לעשות בעזבונו הספרותי כבתוך שלה ואף למכור חלקים ממנו בחו"ל לכל המרבה במחיר.

תוספת לצוואה זו סותרת באורח מהותי את צוואת ברוד בשני עניינים מרכזיים:

ראשית, היא מבטלת את ההבחנה שעשה מכס ברוד בין שאר עזבונו לבין עזבונו הספרותי והמוסיקלי, שאותו ביקש להעביר למשמרת בספרייה או בארכיון ציבורי, ובניגוד גמור להוראותיו ולרצונו, כפי שהובע במפורש במכתבו לאסתר הופה מיום ה-20 בינואר 1957, ממנה כאן אסתר הופה את שתי בנותיה מבעלה אוטו פרידריך הופה אניטה רות ויזלר ואוה-חוה דורית הופה ליורשות כל עזבונה ובכלל זה עזבונו הספרותי והמוסיקלי של מכס ברוד בחלקים שווים.

שנית, היא מפרידה את כתבי היד, מכתביו וציוריו של פרנץ קפקא, כמו גם את זיכרונות מכס ברוד מקפקא, מעזבונו הספרותי של מכס ברוד, ומציינת כי פריטים אלה הוענקו לה על ידי מכס ברוד באפריל 1952, כלומר במכתב המתנה מיום ה-2 באפריל 1952 שהציגה לבית המשפט המחוזי בהליכים שהתקיימו בראשית שנות השבעים, והיא עצמה העניקה אותן לבנותיה בבית ביום ה-8 במאי 1962, כלומר עוד בחייו של מכס ברוד, ועשתה זאת "בבית", ומכאן היא מסיקה ומצהירה ש"כתבי היד של קפקא, מכתבי קפקא, ציורי קפקא וזיכרונות קפקא שאסף מכס ברוד, כמו גם מהדורות ראשונות של ספריו, אינם חלק מעזבוני", ולפיכך פטורים כביכול מן החובה לעבור לאחר מותה לספרייה או לארכיון ציבורי אחר.

מסמך מתנה מאסתר הופה לבנותיה מיום ה-8 במאי 1962 לא הוצג מעולם לבית המשפט. מכתב מתנה ממכס ברוד לאסתר הופה מתאריך 2 באפריל 1952 הוצג במלואו לבית המשפט בשנות השבעים אך ללא תרגום.

בכתבת השבועון "די צייט" מיום ה-19 בנובמבר 2009 "למי שייך קפקא" הופיע תצלום של מכתב המתנה משנת 1952 מצדו האחד, שכלל את העמוד הראשון והרביעי של המכתב. ברוד נהג להכין מכתבים על ידי קיפול דף נייר באמצעו, כך שנוצרה מחברת בת ארבעה עמודים שעליהם כתב את מכתביו, כמובן משמאל לימין. כך הופיע העמוד הראשון בחלקו הימני של הדף המקופל, עמודים 2 ו-3 מצדו השני של הדף, והעמוד הרביעי בצדו השמאלי של הצד האחד, לצד העמוד הראשון. כאשר נפרש המכתב מצדו האחד הופיעו עליו העמוד הראשון והרביעי זה לצד זה.

בעקבות הכתבה "בדי צייט" הצעתי לבא-כוח הספרייה עו"ד מאיר הלר את עזרתי בטיפול בתיק (בהתנדבות) ולשאלתו עניתי לו שבצילום מופיעים רק העמוד הראשון והרביעי של המכתב, ושישנם עוד שני עמודים מעבר לדף. מאוחר יותר הצליח עו"ד הלר למצוא צילום של ארבעת עמודי המכתב.

לתדהמתנו הגיש מנהל עזבונה של אסתר הופה לבית המשפט את מחצית המכתב ואף תרגום של העמוד הראשון והרביעי ברצף, כאילו מדובר במכתב כולו ובטקסט רציף. הספרייה הלאומית הגישה בתגובה את תצלום המכתב המלא שהבאתי את תרגומו ברשימתי הקודמת, "פסק הדין במשפט עזבון מכס ברוד" אך לנוחות הקוראים אני מביאה אותו שוב כאן:

לגברת אסתר הופה

תל-אביב

רחוב שפינוזה 20

אסתר היקרה,

כבר בשנת 1945 הענקתי לך את כל כתבי היד ומכתבי קפקא השייכים לי. בצוואה משנת 1948 סעיף 2 מצביע על כך, שכל עזבוני הספרותי, ספרייתי, כתבי היד שלי, מכתביי, רשימותיי וכיו"ב, שייכים לך, בכך יש להביא בחשבון כמובן גם את זכרונותיי מקפקא, מכתבי וכתבי היד של קפקא הנמצאים ברשותי ובבעלותי, שאת חלקם הגדול הענקתי לך והעברתי לידייך עוד בימי חיי, בזאת אני מציין גם את 4 התיקים כרכושך.

כדי למנוע כעת כל אי בהירות, אני מציין כאן כמה יצירות עיקריות מכתבי יד ומכתבי קפקא אלה, כמו גם הזיכרונות ממנו:

1.    כל מכתביו המקוריים של קפקא אליי –

2.    כתבי היד של קפקא "משפט", "תיאור של מאבק", "הכנות חתונה בכפר". העובדה שקפקא נתן לי במתנה את "משפט" ו"תיאור של מאבק", עולה ללא ספק מן האפילוג ל"תיאור של מאבק" (עמ' 306), קופירייט להיינץ מרצי הבן, פראג, 1936. אפילוג זה חזר בכל המהדורות הבאות של הספר. ביחס ל"תיאור של מאבק" אני מפנה לרשימה של ארכיון הכספת  [[Safe-Archivs, שסידרתי מאז שנת 1948 יחד עם הגברת אסתר הופה. "רשימה" זו מהוה חלק בלתי נפרד של המכתב הנמצא לפנינו.

3.    כל כתבי היד האחרים של קפקא ע"פ הרשימה הנ"ל, כמו למשל מכתבים של קפקא לרעייתי המנוחה אלזה, 4 תיקים עם רישומים וכתבי יד, תמונות, יומנים משותפים,  "הכנות לחתונה", בנוסף ל"מכתב לאב" של קפקא במקור im Original, (במכונת כתיבה), כמה דפים בודדים של קפקא. את כל זה העניק  לי קפקא.

4.    המזכרות מקפקא הנמצאות בארכיון שוקן בירושלים, שאינן שייכות לעזבון כתבי היד שלו (5-15 דפוסים ראשונים, ביקורות מוקדמות ואחרים שאספתי). אלה לפני הכל המספרים 13, 14, 22-27 על פי המכתב המצ"ב לגברת שטיינר מה-2 באפריל 1952.

                                                      מכס ברוד

תל-אביב, 2 באפריל 1952

אני מקבלת מתנה זו ----------  אילזה אסתר הופה

5.4.52

כפי שטענתי בחוות דעת שהוגשה לבית המשפט בחודש פברואר 2010:

בסוף השורה הראשונה היכן שמופיעות אצל עו"ד קסוטו שלש נקודות ("...") מופיע בהעתק נכון מהמסמך המקורי שהוצג לי, המשפט הבא:

"בצוואה משנת 1948 סעיף 2 מצביע על כך, שכל עזבוני הספרותי, ספרייתי, כתבי היד שלי, מכתביי, רשימותיי וכיו"ב, שייכים לך, בכך יש להביא בחשבון כמובן גם את זכרונותיי מקפקא, מכתבי וכתבי היד של קפקא הנמצאים ברשותי...". משמעות הדברים היא שכל כתבי קפקא הנם חלק בלתי נפרד מעיזבונו הספרותי של מקס ברוד ולא ניתנו לגב' הופה במתנה בחייו. כמובן שיש לעיין בצוואה משנת 1948 על מנת לדעת מה ציווה מקס ברוד לעשות בעיזבונו הספרותי לאחר מותו הלכה למעשה. אך יתר על כן הצוואה משנת 1948 בוטלה בעצם קיום הצוואה משנת 1961 שמבטלת הן את הצוואות הקודמות והן את כל ההוראות הצוואתיות האחרות בדבר עזבונו הספרותי של מקס ברוד לרבות המכתב משנת 1952. במאמר מוסגר אציין כי  תרגומה הנכון של הפסקה השנייה לצוואת המנוח שאושרה בשנת 1969 הנה: "כל ההנחיות בעלות האופי הצוואתי  מבוטלות בזה, ואני מצהיר שצוואה זו הינה רצוני האחרון." כלומר כל מסמך שבו הותיר המנוח הנחיות שדינן להתממש לאחר מותו, בין אם נכתבו במסגרת צוואה או במתכונת אחרת – בטל ובטלות הוראותיו.

מספר חודשים אחר כך הגיעה לידינו צוואת ברוד משנת 1948, שאת תוכנה המלא הבאתי ברשימתי הקודמת "פסק הדין במשפט עזבון מכס ברוד", וממנה ברור שלאחר מותו של ברוד היו אמורים לערוך רשימה של הפריטים בעזבונו ולהעבירה לספרייה או ארכיון יהודיים בפלשתינה, שיקבל את הפריטים עצמם לאחר מותה של אסתר הופה.

את התוספת לצוואה שתירגמתי לעיל, שאסתר הופה התקינה בתאריך ה-25.8.1970, יכולתי לראות רק בחודש מרס 2011, כאשר דו"ח מנהלי העזבונות הוגש לבית המשפט. בתוספת לצוואה זו המובאת כנספח ב13 לדו"ח מנהלי העזבונות, אני רואה את ראשית המצאתה של טענת המתנה בחיים של אסתר הופה, כביכול מכתב המתנה מחמת מיתה מיום ה-2 באפריל 1952 הוא מכתב מתנה בחיים, שמפריד כביכול את כתבי היד של קפקא מעזבונו של מכס ברוד והופכו לרכושה של אסתר הופה, דבר שנסתר כאמור מתוכן המכתב עצמו, שמשייך את כתבי קפקא לעזבונו של מכס ברוד ולא מפריד אותם ממנו.

מתנה שהיא חלק מהעיזבון והיא בעצם סוג של הסדר ירושה קיימת בחוק הרומי ובחוק האוסטרי שבו התלמד מכס ברוד, והיא מאד מקובלת באוסטריה עד עצם היום הזה, אבל אסורה בחוק הישראלי, שמחייב במקרה כזה כתיבת צוואה. הסדר ירושה זה, שבפירוש איננו מתנה במובן המקובל, קרוי בלטינית mortis causa donatio ובגרמנית Schenkung auf den Todesfall, כלומר מתנה במקרה מות, והוא נוהג בדרך כלל כשיש דחיפות בהסדרת הירושה עקב מחלה או מלחמה וכיו"ב, ואין זמן לעריכת צוואה מסודרת. בעברית הוא קרוי מתנה מחמת מיתה וכאמור הוא אסור בחוק הישראלי.

באותה תוספת לצוואה כלולה גם טענה נוספת שנסתרת מלשון המכתב עצמו: הטענה שברוד העניק לאסתר הופה את כתבי קפקא במכתב מאפריל 1952. אבל המכתב עצמו פותח במלים:

כבר בשנת 1945 הענקתי לך את כל כתבי היד ומכתבי קפקא השייכים לי.

כלומר שמועד ההענקה הוא 1945 ולא 1952, והמכתב הקובע לעניין הוא מכתב משנת 1945 שמעולם לא הוצג לבית המשפט, ולא המכתב משנת 1952 שמחציתו ללא כל חלקו האמצעי הוצגה לבית המשפט בתור המכתב המלא. אישור לדברים נמצא בטיוטת צוואה שהביא מכס ברוד לעו"ד האז, שכדי שצוואתו של ברוד תהיה תקפה על פי החוק הישראלי, ערך אותה באופן מאד שונה מהטיוטה שהביא ברוד, אבל הטיוטה הוצגה לבית המשפט ובה מופיע סעיף 10 כדלהלן:

את כתבי-היד ומכתבי קפקא השייכים לי, כמו גם זיכרונות מקפקא, הענקתי כבר בשנת 1945 לגברת אילזה אסתר הופה (המכונה אסתר הופה במכתב הנוגע בדבר), ואישרתי מענק זה ב-2 באפריל 1952. הגברת הופה קיבלה מענק זה ב-2 באפריל 1952. מכתבי המקורי והעתק, כמו גם רשימה של ארכיון קפקא באותו הזמן בספריית שוקן, ירושלים, מצ"ב, כמו גם הצהרת התחייבות של גברת הופה, לצוות את כתבי היד של קפקא רק בצורה כזו, שלא תמנע מהדורה פילולוגית קובעת על בסיס האוריגינלים או תצלומיהם. לגברת הופה הזכות הבלעדית, לקבוע את מועד הופעתה של מהדורה פילולוגית זו.

מסעיף זה אנו לומדים שמכתב המתנה של מכס ברוד ניתן לאסתר הופה בשנת 1945 כנגד הצהרת התחייבות מצדה של אסתר הופה לפעול בכתבי קפקא רק באופן שלא יפריע להתקנת מהדורה ביקורתית ואף לקבוע את מועד הופעתה של מהדורה כזו. רק מי שמפקיד עיזבון בארכיון ציבורי יכול לשמור לעצמו שליטה כזו ולקבוע את תנאי הפקדת העיזבון. כאשר מוכרים את העיזבון או פריטים מתוכו, הקונה זוכה בבעלות מלאה והמוכר איננו יכול להכתיב לו תנאים. מכאן שתנאי המתנה המקוריים מנעו מאסתר הופה למכור את כתבי קפקא בעד בצע כסף במכירות פומביות כפי שעשתה. לכן המכתב המקורי משנת 1945 והצהרת ההתחייבות שניתנה כנגדו מעולם לא הוגשו לבית המשפט, ואסתר הופה ובנותיה קיוו לזכות בבעלות על כתבי קפקא כנגד המכתב משנת 1952 או כנגד מחציתו ללא כל חלקו האמצעי כאשר הגישו את תצלום מחצית המכתב לבית המשפט בתור המכתב המלא וטענו שהוא המסמך הקובע לעניין המתנה, כדי למנוע מבית המשפט לראות את מה שבאמת נאמר במכתב בעניין זה, כלומר שמכתביו וכתבי היד של קפקא שייכים לעיזבונו של מכס ברוד ודינם כדין כלל עזבונו, כלומר שעליהם לעבור לאחר מותה של אסתר הופה לספרייה הלאומית או לארכיון ציבורי אחר.

יחד עם מחצית המכתב הוגש לבית המשפט מסמך של אסתר הופה שבו היא מצהירה שהעניקה לשתי בנותיה את כתבי קפקא ומכתביו ורישומיו שהעניק לה ברוד במתנה "בשנת 1947 וב-1952", וכי עשתה זאת כבר "בחודש מאי 1962". עם זאת כתבה בסוף המסמך "כל עוד אני חיה, אני שומרת לעצמי את הזכות להחליט בעצמי לגבי ההוצאה לאור של כתבי היד, המכתבים, הרישומים והדברים האחרים של קפקא, או במידת הצורך, למכור חלק מכתבי היד." הצהרה זו שבה שמרה לעצמה אסתר הופה בפועל זכויות בעלות על כתבי קפקא, למרות שכביכול העבירה אותם לבנותיה, הגדירה את מתנתה כמתנה מחמת מיתה, שכן רק לאחר מותה היתה המתנה אמורה להפוך למתנה אמיתית, ואילו בחייה היתה אמורה להמשיך לנהוג בכתבי קפקא מנהג בעלים, ולכן המתנה אסורה בחוק הישראלי ובטלה. מסיבה זו פסלה השופטת את הטענה שאסתר הופה העבירה את כתבי קפקא במתנה לבנותיה עוד בחייה, ולכן אינם שייכים לעזבונה ואינם צריכים לעבור לספרייה הלאומית. השופטת אף הביעה את דעתה שמתנה שכל מטרתה להבריח נכסים מהעיזבון כדי שלא יפלו בידי היורש השני, במקרה זה הספרייה הלאומית, הינה "פעולה המתבצעת בחוסר תום לב ובכל מקרה קיימת זכות עקיבה", כלומר מותר לספרייה לתבוע את הנכסים שהוברחו מן העיזבון. זוהי קביעה מוסרית חשובה מאד של השופטת, למרות שספק אם אפשר יהיה לממשה בפועל, עקב מכירת נכסי העיזבון לגרמניה.

התאריך שמופיע על תעודת מתנה זו של הופה לבנותיה, שהוגשה לבית המשפט כהוכחה לכך שעוד בחייה נתנה אסתר הופה את כתבי קפקא שקיבלה לטענתה כמתנה בחיים ממכס ברוד, הוא למרבה ההפתעה 25 באוגוסט 1970. רק לאחר קבלת דו"ח מנהלי העזבונות שבו מצאתי את צילום התוספת לצוואתה משנת 1958 שהתקינה אסתר הופה ביום ה-25 באוגוסט 1970, הבנתי שמכתב המתנה של אסתר הופה לבנותיה שהוגש לבית המשפט יחד עם מחצית מכתב המתנה משנת 1952 לא יכול היה להיכתב בתאריך שאותו הוא נושא. מאד לא סביר שאדם יכתוב באותו יום עצמו גם תוספת לצוואה שמעניקה את כל רכושו, כולל עזבונו הספרותי של מכס ברוד בירושה לשתי הבנות, ומכריזה שכתבי קפקא כבר ניתנו להן במתנה בעבר ואינם שייכים לעיזבון מכס ברוד, וגם מכתב מתנה שמאשר את הענקת כתבי קפקא לבנות במתנה, שהרי כתיבת המסמך הראשון מייתרת את השני.

התאריך האמיתי של המסמך שהוגש כמסמך מתנה של אסתר הופה לבנותיה זהה ככל הנראה לתאריך יפוי כוח מיום ה-5.7.1976, שעליו חתמו בנותיה של אסתר הופה, אניטה רות ויזלר ואוה-חוה דורית הופה על יפוי כוח לאימן אסתר הופה, שמעניק לה זכות להחליט לגבי פירסומם של כתבי היד של קפקא או למוכרם. ביפוי כוח זה הן טוענות כי אמן, אילזה אסתר הופה, העניקה להן את כתבי היד של קפקא וכיו"ב על פי תעודת מתנה מתאריך 25.8.1970, ולא בחודש מאי 1962, כפי שנאמר בתעודת המתנה עצמה וגם בתוספת הנ"ל לצוואה מאותו תאריך שנמצאת בכספות.

אכן בשנת 1976 מתה אחותה של אסתר הופה, מריון רייך, שמוזכרת בתוספת לצוואה מיום 25.8.1970, וכעת נותרו שתי בנותיה של אסתר הופה היורשות היחידות, ואולי זה היה המניע למסמכי הירושה החדשים שהנפיקה. מניע אפשרי נוסף לזיוף כתב המתנה לבנות וקבלת יפוי כוח מהן בשנת 1976 עלול להיות סיום מכירותיה של ספריית שוקן, שיש ראיות לכך שמכירת כתבי קפקא שולבה בהן – המועדים ובית המכירות הפומביות, האוסוודל ונולטה בהמבורג, זהים בשני המקרים, ומייסד בית המכירות, הד"ר ארנסט האוסוודל, פרש לגימלאות לאחר סיום מכירות ספריית שוקן. מכאן ואילך פעלה אסתר הופה ככל הנראה לבדה במכירת פריטי עזבונו של מכס ברוד לחו"ל.

אסתר הופה הנפיקה איפוא, ככל הנראה, בשנת 1976, תעודת מתנה המתחזה להיות משנת 1970, שהוצגה כמסמך הקובע שעל פיו נתנה כביכול לבנותיה את כתבי קפקא עוד בחייה, למרות שהמסמך עצמו מציין שהמסמך הקובע הוא משנת 1962, ומסמך זה הוגש לבית המשפט יחד עם מכתב אישור המתנה של ברוד משנת 1952וכן טענה שקיבלה ממכס ברוד את כתבי קפקא בשנת 1952, למרות שבמכתב המתנה עצמו שהציגה, וכן בטיוטת הצוואה, מצוין התאריך 1945. כלומר, המסמכים הקובעים, מכתב המתנה המקורי של מכס ברוד לאסתר הופה משנת 1945 והצהרת ההתחייבות שלה שניתנה כנגדו על פי סעיף 10 לטיוטת הצוואה, והמסמך שמעניק לכאורה את כתבי קפקא כמתנה לבנותיה של הופה משנת 1962, שניהם לא הוצגו מעולם לבית המשפט, ובמקרה של המסמך החסר משנת 1945, אף ניסו בנותיה של אסתר הופה לטעון שמעולם לא היה מכתב כזה, למרות שאותו סעיף 10 לטיוטת הצוואה מציין במפורש שמדובר במכתב שניתן בשנת 1945.

השופטת טליה קופלמן-פרדו לא יכלה לדעת על התוספת לצוואה שהיתה נעולה בכספות, ולא יכלה לדעת בוודאות שמכתב המתנה של אסתר הופה עם התאריך המזויף 25.8.1970 נכתב בעצם כמה שנים מאוחר יותר, אבל היא היתה מאד מוטרדת מכך שבמהלך כל ההליך המשפטי שהתקיים בשנות השבעים בפני השופט שילה הציגה אסתר הופה את עצמה כבעלים של כתבי קפקא, ולא אמרה מעולם שכבר העבירה את הבעלות על כתבי קפקא לבנותיה. וכך בפסק-הדין:

בעת שטענה המנוחה בבית המשפט המחוזי בעניין המתנות שקיבלה, לא נאמר ולו בחצי פה, שכתבים אלה אינם שלה עוד ולמעשה כבר איננה בעל הדין הנכון היחיד בתובענה ככל שהיא מתייחסת לכתבים אלה.

שלו היה הדבר כך, היו הבנות אף הן נתבעות במשפט כבעליהן של כתבי קפקא ולא היא לבדה. השופטת העלתה תמיהה זו כבר במהלך הדיונים וגם בפסק הדין, וכבר מכך הסיקה שטענתה המאוחרת של אסתר הופה כאילו נתנה את כתבי קפקא במתנה לבנותיה עוד בחייו של ברוד איננה אמת. בכל מקרה על פי תנאי צוואתו של מכס ברוד אסור היה לאסתר הופה לתת לבנותיה מתנה כזו, אלא היא היתה מחויבת לדאוג להעברת עזבונו הספרותי וכתבי קפקא בכלל זה, לכל המאוחר לאחר מותה, לספרייה הלאומית או לארכיון ציבורי אחר.  

האם למכס ברוד עצמו היתה זכות בכתבי קפקא מסוימים כפי שטען, או שבעצם קיפח ברוד את זכויות יורשיו של פרנץ קפקא, צאצאי אחיותיו שנרצחו בשואה? בכך עסקתי בהרחבה ברשימתי "האם היתה למכס ברוד בעלות על כתבי יד של קפקא?", ומסקנתי היא שמכס ברוד ניכס לעצמו זכויות בכתבי קפקא מסוימים, בראש וראשונה "המשפט", ללא כל הצדקה, ויש להחזיר את כתבי היד של פרנץ קפקא ורישומיו למשפחתו, מה גם שרצח שלוש אחיותיו של קפקא בידי הנאצים הופך את כתבי היד של קפקא על פי הבנתי לנכסי נספים בשואה, שלגביהם יש לעשות מאמץ מיוחד להשיבם ליורשים החוקיים. לצערי אני היחידה שטוענת כך. אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר הוזמנה בשנות השבעים להשתתף בהליך המשפטי וסירבה, וגם בהליך הנוכחי הקפידו בני המשפחה לטעון שאין להם כל תביעות לכתבי קפקא שנותרו בעזבון ברוד או לכל פריט אחר הנמצא בו, למרות שישנם בעזבון ברוד מסמכים שברור שהם רכוש משפחת קפקא, כגון מכתבים מאמו, יוליה קפקא, לארוסתו פליצה באואר. בהעדר תביעה ממשפחת קפקא לרכוש זה נותרים כל פריטי עזבונו של פרנץ קפקא ומשפחתו הכלולים בעזבון מכס ברוד חלק בלתי נפרד מעזבונו, ודינם לעבור יחד עם שאר עזבונו לספרייה הלאומית, שכמובן זהו פיתרון רצוי לשאלת שמירת כתבי היד והנגשתם לציבור הקוראים והחוקרים.

למרבה האירוניה גם תביעתו של מכס ברוד לכתבי קפקא מסוימים נסמכה על מתנה מחמת מיתה. הוא אמנם טען שקפקא מסר לו עוד בחייו את כתב-היד של "המשפט", אך מלבד עדותו של ברוד אין לכך סימוכין. את החזקתו בכתבי קפקא ביסס מכס ברוד אך ורק על שני פתקים מפרנץ קפקא אליו המכונים "צוואתו של קפקא", למרות שאינם בדיוק צוואה. להלן שני הפתקים:

פתק ראשון

מקס היקר מכל, בקשתי האחרונה: את כל מה שנמצא בעזבוני, (כלומר בארון הספרים, בארון הכביסה, בשולחן הכתיבה, בבית ובמשרד, או בכל מקום אחר שיכול היה להתמקם בו ולהתגלות לעיניך) ביומנים, כתבי יד, מכתבים, של זרים ושלי, חתום וכן הלאה, לשרוף עד כלות מבלי לקרוא, כמו גם כל דבר כתוב או מצויר שאתה או זולתך, שעליך לבקשו זאת בשמי, מחזיקים ברשותכם. מכתבים שלא ירצו למסור לך, עליהם לפחות להתחייב לשרוף בעצמם.

                                                        שלך, פרנץ קפקא.

פתק שני

מקס היקר, אולי בפעם הזו לא אקום עוד, בואה של דלקת הריאות לאחר חודש של קדחת ריאות סביר למדי, ואפילו העובדה שאני כותב זאת, לא תמנע את זה, למרות שיש לכך כוח מסוים.

ובכן במקרה זה צוואתי בנוגע לכל מה שכתבתי:

מכל מה שכתבתי שוים רק הספרים: גזר-דין, המסיק, הגלגול, מושבת העונשין, רופא כפרי והסיפור אמן רעב. (שני העותקים של "התבוננות" יכולים להישאר, איני רוצה להטריח איש לגרוס אותם, אבל אין צריכים להדפיסם מחדש). כאשר אני אומר, שחמשה ספרים אלה והסיפור שוים, אינני מתכוון בכך שברצוני שיודפסו מחדש וייקבעו מועדים חדשים, להיפך, לו יאבדו, יתאם הדבר את משאלתי. רק איני מונע מאיש, אם הם כבר שם, לקבל אותם, אם יש לו חשק לכך.

בניגוד לכך, כל מה שנמצא כתוב על ידי מלבד זאת, (מודפס בכתבי עת, בכתב-יד או במכתבים) ללא יוצא מן הכלל, במידה שהוא נגיש או באמצעות בקשות מן הנמענים (את רוב הנמענים אתה כבר מכיר, בראש וראשונה זה נוגע ל..., במיוחד אל תשכח כמה מחברות שיש ל...) – כל זה ללא יוצא מן הכלל, עדיף מבלי לקרוא (אך איני מונע ממך להציץ בפנים, אמנם הייתי מעדיף שלא תעשה זאת, אבל בכל מקרה שאיש מלבדך לא יציץ בפנים) – את כל זה יש לשרוף ללא יוצא מן הכלל, ואני מבקשך לעשות זאת מהר ככל האפשר.

                     פרנץ.

ההשמטות בפתק השני נוגעות ככל הנראה לחומרים שהיו בידיה או נגעו לארוסתו של פרנץ קפקא פליצה באואר, שקפקא נתארס לה פעמיים ופעמיים ביטל את אירוסיו עמה, דבר שגרם לעימות קשה ביותר בינו לבין אביו שמוזכר ביצירתו "מכתב לאבא" כסיבה מרכזית לכעסו של אביו כלפיו, ולפיכך חפץ קפקא למנוע פירסומים בנוגע ליחסיו עם פליצה. שני הפתקים כתובים בנימה של בדיחות הדעת ובאירוניה הדקה של קפקא – שהרי אין להעלות על הדעת שהחזיק כתבי יד בארון הכביסה, וכל מטרתו לא היתה אלא ללגלג על להיטותו של מכס ברוד לכתבי היד שלו, שבכך ניבא ולא ידע מה שניבא, ומכל מקום כל מה שנאמר בפתקים הוא שעל מכס ברוד לאסוף ולשרוף עד כלות את כתבי היד, הוראה שמכס ברוד עצמו עירער על כך שפרנץ קפקא התכוון לה ברצינות, שהרי הוא עצמו נהג בניגוד גמור להוראה זו ולא שרף דבר, ואף הסביר בסוף הדבר שלו למהדורה הראשונה של "המשפט", שלאחר כתיבת פתקים אלה המשיך קפקא לפרסם את יצירותיו בעצמו, ואכן ידוע לנו היטב שפרנץ קפקא, כל עוד היה מסוגל לעבוד, התקין לדפוס את קובץ סיפוריו "אמן רעב" שהתפרסם לבסוף רק חודשיים לאחר מותו, וכלל את סיפוריו השלמים האחרונים, ובעניין הימנעותו של ברוד משריפת כתבי היד היה איפוא הצדק הגמור עם ברוד.

יש לתת את הדעת להקבלה בין שני הפתקים של פרנץ קפקא המכונים "צוואתו" שהובאו כאן, לבין שני מכתבי המתנה לאסתר הופה, זה הנעלם מאיתנו אך מוזכר בסעיף 10 בצוואה הזמנית, וזה שרק עמודו הראשון והרביעי הוצגו תחילה לבית המשפט ורק בלית ברירה הוצג במלואו. הגברת חוה הופה עצמה ציינה שמדובר בשרשרת מתנות: פרנץ קפקא נתן למכס ברוד ומכס ברוד נתן לאמה, אבל מכס ברוד במפורש התייחס לכתבי היד של קפקא, גם אלה שראה כשלו, כמתנה מחמת מיתה, שוב מחמת יסוד הסכנה בכל עת למותו של קפקא ממחלת השחפת, וגם אם החזיק בכתבי היד קודם לכן – דבר שאני מטילה בו ספק, וגם מכס ברוד עצמו מודה בסוף הדבר לספרו "יאוש וגאולה ביצירת קפקא", שאת כתב היד של "המשפט" לקח מן העיזבון, הרי ברוד לא עשה כל מעשה בכתבי היד עד מותו של פרנץ קפקא, שרק לאחריו החל לטפל בכתבי היד הספרותיים של פרנץ קפקא. בעצם ההקבלה בין מתנת קפקא לברוד, כפי שברוד טען לזכותו על כתבי היד, לבין מתנת ברוד לאסתר הופה, לבין מתנת הופה כביכול לבנותיה, טמונה הודאה בכך שמדובר בעצם בשרשרת מתנות מחמת מיתה ולא במתנות בחיים. 

פסק הדין המלא