יממה של טלטלה

 

ביממה הקודמת עברתי טלטלה גדולה. בערב כשהודיעו על השיגורים מאיראן פחדתי מאד שאנחנו בתחילתה של עוד מלחמה ארוכה, עם הרוגים ופצועים ואנשים שאיבדו את ביתם, והרגשתי שפשוט אין לי כוח יותר, אין לי כוח יותר למלחמות. בבוקר קמתי כמה דקות לפני האזעקה, וכששמעתי אותה חשבתי לעצמי: עכשיו שוב נתעורר מאזעקות בשעות משונות בלילה, וכולם ייראו מרוטים וחבוטים מעייפות. למזלי הסטודנטיות החמודות בקומה שנייה הוציאו כסא למדרגות, כדי שאוכל לשבת עליו, כפי שעשיתי במשך ששת שבועות המלחמה. מראה הכסא שהמתין לי חימם את לבי, אבל עדיין כל הבוקר היה לי חשק לבכות. במדרגות פגשתי כמה שכנים צעירים וכלב, שאחרי כמה דקות, כשנגמרו הבומים של היירוטים, חזרו לדירותיהם. שאלתי אותם אם כבר הודיעו שאפשר לחזור הביתה, והם אמרו עוד לא, ואחד השכנים אמר: המשמעת שלנו מתרופפת. כי כמה זמן אנשים מסוגלים לקפוץ מהמיטה למדרגות ואז להמתין בסבלנות להוראות פיקוד העורף, ואפילו לא היה להם כסא במדרגות, הם רק עמדו והשאירו את הכסא בשבילי, כי הם צעירים וחזקים ואני כבר זקנה, וכל החיים שלי אני במלחמות וכבר נגמר לי הכוח למלחמות. כשהודיעו שאיראן תפסיק לירות עלינו הרגשתי הקלה גדולה, אבל עדיין פחדתי שהירי יימשך ושום דבר לא ישתנה. באמת ירו שוב אבל אחר כך הפסיקו לירות, ובינתיים נהיה מאוחר בלילה ושקט גמור, אבל למרות שהייתי עייפה מאד, לא רציתי לשכב  לישון כי עדיין קינן בי הפחד ששוב יירו עלינו טילים, והעדפתי כבר להמתין עד שיירו עלינו, ולא שהאזעקות יעירו אותי מהשינה, שזה הכי לא נעים, וככה ישבתי דוממת מול המחשב, בלי לעשות שום דבר ובלי ללכת לישון, ואפילו לחשוב בבהירות כבר לא הייתי מסוגלת. ואני יודעת שאנחנו אשמים, כי ישראל היא זאת שתקפה את איראן, כי נתניהו תמיד חושב שהמלחמות יעזרו לו - הוא יכריז על מצב חירום ויבטל את העדויות שלו במשפט ואת כל ההפגנות, והשוטרים יגידו לאנשים ללכת הביתה ולא להתקהל ולא להפגין, ואולי הוא גם יוכל לדחות את הבחירות, כי הוא מפחד פחד מוות להפסיד בבחירות, כאילו יש לו קיום רק בתור ראש ממשלה, ואין לו קיום בתור משהו אחר, למשל בתור בן אדם שהוא לא ראש ממשלה אין לו בכלל קיום. הוא עושה דברים מאד מקוממים ומתנהג בצורה נוראה, אבל אי אפשר שלא לראות כמה הוא מפוחד, כמה הוא חושש שישימו אותו בכלא, כמה הוא מבועת מחקירה רצינית של אירועי השבעה באוקטובר, וכמה הוא עסוק בלמנות את מקורביו כדי לשלוט בכל ועדת חקירה שתקום, והוא מעדיף כמובן שלא תקום שום ועדת חקירה, כי כל חקירה, אפילו חקירה שטחית, תגלה עליו דברים מאד קשים. אני כל הזמן חושבת על ניצול מבארי שסיפר שמחוץ לקיבוץ עמדו יחידות צבא על מדיהן ונשקן ולא נכנסו להציל את התושבים, ותמיד שאלתי את עצמי אולי נתניהו אמר להם לא להיכנס לבארי, כי שלחו אותם לשם כדי שכן יכנסו לקיבוץ ויצילו אנשים, אבל הם נשארו בחוץ למרות שידעו שהקיבוץ מלא מחבלים. אני לא מאמינה שהרמטכ"ל עצר אותם, ואני לא מאמינה שגלנט עצר אותם, אבל למרות שאינני בטוחה בכך, יש סיכוי שנתניהו עצר אותם מלהיכנס לבארי ולהציל אנשים. לאותו מישהו שסיפר איך החיילים עמדו ערוכים מחוץ לבארי, היה בן דוד בלשכת נתניהו והוא התקשר אליו בשבת השביעי באוקטובר בצהרים וביקש שייתן לו לדבר עם נתניהו ונתניהו אכן דיבר איתו, בעצם בעיקר הקשיב לו, והוא אמר לנתניהו שהקיבוץ מלא מחבלים ואף כוח צבאי לא נכנס להציל אותם, ונתניהו הקשיב לו אבל לא אמר לו משהו משמעותי, והחיילים נשארו מחוץ לקיבוץ עד אחר הצהרים. זו מחשבה אחת שיש לי, בעצם לא סתם מחשבה אלא תהייה שמענה אותי כל הזמן, אם יכלו אולי להציל יותר אנשים מבארי ובכלל. אני לא יודעת אם המחשבות שלי נכונות ומבוססות. אני רק חושבת על מה ששמעתי במקרה בטלויזיה ולא נותן לי מנוח. נתניהו חוסם כל חקירה אמיתית, אבל לפחות המחשבות מענות גם אותו, והוא יודע מה האמת, ולכן הוא רועד מפחד, וכל מה שהוא עושה שנראה כמו כוחנות ותוקפנות זה בעצם פחד נורא מהאמת, ואותי זה קצת מנחם.

פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.

 

מדוע יצא טראמפ למלחמה באיראן עם נתניהו

 

מאמרם ב"ניו יורק טיימס" של ג'ונתן סוון Swan ומגי הברמן, שהם בין מחבריו של ספר העומד להתפרסם בשם "שינוי משטר: בתוככי הנשיאות האימפריאלית של דונלד טראמפ", הוכתר בכותרת: "איך דונלד טראמפ הוביל את ארה"ב למלחמה עם איראן" ומתאר התייעצויות שערך טראמפ עם אנשיו, שבראשונה מביניהן הוצגה מצגת ששלח בנימין נתניהו, ובה דובר על תכנית ישראלית לחיסול המנהיגות האיראנית, לחיסול הטילים הבליסטיים, לחידוש המחאה באיראן והפלת משטר האייתולות, ואף לפלישה של כוחות כורדיים, שימוטטו יחדיו את המשטר. בעיתון "הארץ" תרגמו את המאמר תחת הכותרת: "נתניהו מכר את המלחמה באיראן, וטראמפ קנה". אבל כפי שהעירו קוראים, המאמר מתאר איך ניסה נתניהו בעזרת המצגת להשפיע על טראמפ ואנשיו להצטרף למלחמה נגד איראן. הוא איננו מתאר מה באמת שיכנע את טראמפ לצאת למלחמה. אמנם היו נוכחים בפגישה שטענו שהמצגת של נתניהו השפיעה עמוקות על טראמפ, אבל ראש ה-CIA חשב שהמצגת, ובפרט הצפי להתקוממות אזרחי איראן – לאחר שעשרות אלפי מפגינים נרצחו - ולפלישה של כוחות כורדיים שיפילו יחד את המשטר, מגוחכים, ושר החוץ מרקו רוביו תיאר אותם כ"בולשיט". ראש המטות המשולבים, הגנרל דן קיין, אמר שהישראלים תמיד מפריזים כדי למשוך את האמריקאים לצדם. בקיצור, קשה להגיד שהמצגת של נתניהו עשתה רושם רב על אנשיו של טראמפ, בוודאי על היותר מנוסים ומקצועיים ביניהם. שר ההגנה פיט הגסת' תמך במלחמה, אך הוא שר בלתי מקצועי שטראמפ גייס מבין אוהדיו בתקשורת, ותפקידו העיקרי הוא לתמוך בעמדותיו של טראמפ, שכך אכן עשה. גנרל קיין הציג גם את סכנות המתקפה על איראן: ריקון מלאי אמצעי הלחימה של ארה"ב, כולל מיירטי טילים, וחסימה איראנית של מיצר הורמוז, כפי שאכן קרה. גם סגן-הנשיא ואנס העלה את החשש מפני חסימת מיצר הורמוז שתגרום לעליית מחיר הנפט, ומפני יצירת כאוס בזרח התיכון. בקיצור, התגובה בקרב אנשיו של טראמפ למצגת הישראלית היתה מאד פושרת, בלשון המעטה,

הישיבה האחרונה שמתוארת במאמר, שבסופה הכריע טראמפ לצאת למלחמה, כבר איננה דיון. נראה שמשתתפיה מודעים לכך שטראמפ כבר החליט לצאת למלחמה, וכל מה שנותר להם לעשות, הוא לנסות להפחית ציפיות,ולהתמקד ביעדים הסבירים יותר, כפי שאמר מרקו רוביו: "אם המטרה היא שינוי משטר או התקוממות, לא כדאי לעשות זאת, אבל אם המטרה היא להשמיד את תכנית הטילים של איראן, זה יעד שאנחנו יכולים להשיג." בהחלטה שנראה כי לא הפתיעה איש מאנשיו, אמר טראמפ שצריך לעשות זאת, כלומר לתקוף את איראן, ואיש לא התווכח איתו.

אני מטילה ספק בכך שטראמפ הושפע מהמצגת של נתניהו שאנשיו ראו כאוסף שטויות בלתי מציאותי, ושזו היתה הסיבה לרצונו לצאת למלחמה. המאמר מתאר אולי את לבטיהם של אנשי טראמפ לפני היציאה למלחמה, ואת הסכנות, שכולן היו ידועות מראש. המאמר איננו נותן תשובה על השאלה המטרידה מכל: מדוע החליט טראמפ לצאת למלחמה באיראן לצד נתניהו?

כמובן שאין לי על כך שום ידיעה, רק השערות שמבוססות על התבטאויותיו של טראמפ, ועל מאמציו החוזרים ונשנים לסייע לנתניהו לבטל את משפטו ולחזק את מעמדו בקרב הציבור הישראלי. אי אפשר להתעלם מהשבחים שחלק טראמפ לנתניהו, כביכול הציל נתניהו את ישראל מחורבן, כביכול בלעדיו לא היתה ישראל קיימת, ואת דרישותיו החוזרות והתוקפניות מאד וחורגות מאד מהיחסים המקובלים בין מנהיג זר למדינה זרה שהרצוג יעניק לנתניהו חנינה, "כדי שיוכל להתרכז במלחמה".

לדעתי טראמפ רואה בנתניהו מרכיב חשוב בציר הפשיסטי שהוא מנסה להקים ולבסס בכל העולם, ומוכן להקריב הרבה כדי להשאירו בשלטון, ולהשתמש בו כדי להכשיר משטרים פשיסטים אחרים: סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמגבילה את צעדיה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והמתנגדת להגירה, ומשתמשת באוצר מושגים נאצי לקידום עמדותיה, ביניהם Ueberfremdung וUmvolkung, מושגים נאצים שפירושם הצפה בזרים והחלפת העם, כביכול מטרת ההגירה היא לפגוע בגרמנים הילידים ולהחליפם בזרים. השקפה זו קיימת גם בארצות-הברית ותומכיו של טראמפ בשרלוטסוויל צעדו בקריאות Jews will not replace us, יהודים לא יחליפו אותנו, שלקוחים מתיאוריית ההחלפה הנאצית שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מקדמת. לכאורה תמיכתו של טראמפ בנתניהו סותרת השקפות אנטישמיות, אבל בעשורים האחרונים זו אסטרטגיית הלבנה מקובלת בימין הקיצוני באירופה, להציג את עצמו כתומך ישראל אבל מתנגד ליהודים המקומיים: כך נוהג גם טראמפ שתוקף את הרוב המוחלט בקהילה היהודית בארצות-הברית שמצביע לדמוקרטים, ומלבין את האנטישמיות שלו בתמיכתו כביכול בישראל, שמוגבלת לתמיכה בערעור הדמוקרטיה הישראלית בידי נתניהו. באותו אופן תומך טראמפ בדיקטטור ההונגרי ויקטור אורבן ומנסה לסייע לו להיבחר מחדש בבחירות שיתקיימו ביום ראשון הקרוב, ה-12 באפריל, שבהן יש לראשונה ליריביו של ויקטור אורבן, אנטישמי ומכחיש שואה שגם הוא מלבין זאת על ידי תמיכתו בנתניהו, סיכוי להביסו, ולגאול את הונגריה משנים של דיקטטורה. סגנו של טראמפ ואנס ביקר בהונגריה וקרא לבחור מחדש בויקטור אורבן ואף טראמפ, בשונה מהנוהג שלא להתערב במדינות זרות, קרא להונגרים לבחור ב"איש הנהדר" אורבן. גם נתניהו ובנו יאיר מקיימים קשרים הדוקים עם אורבן ותומכים בו, למרות שאורבן מקדם תפיסות רוויזיוניסטיות אנטישמיות, שמאשימות את היהודים בהשלטת הקומוניזם בהונגריה ולפיכך מצדיקות את רציחתם של יהודי הונגריה בשואה. כדי להלבין מנהיגים פשיסטים ואנטישמים טראמפ צריך את תמיכתו של נתניהו, וחשוב לו מאד שנתניהו יישאר בשלטון. לדעתי החלטתו לצאת למלחמה לצד נתניהו, נבעה מכך שנתניהו שיכנע אותו שללא מלחמה עם איראן יתקשה לבטל את משפטו ואולי אפילו יורשע ויישלח לכלא, וכמובן יתקשה למחוק את כשלונו בשביעי באוקטובר שבגללו פחתה התמיכה בו בישראל והוא עלול לאבד את השלטון. לדעתי טראמפ הסכים לצאת יחד עם נתניהו למלחמה כדי לסייע לנתניהו להיבחר שנית, כפי שהוא עושה הכל, גם בניגוד למקובל ביחסים בין מדינות, כדי שויקטור אורבן, שותפו לציר הפשיסטי ולשנאת מוסדות האיחוד האירופי, יישאר בשלטון. טראמפ ניסה גם להציל את שליטה הקודם של ברזיל בולסונארו ולהשאירו או להשיבו לשלטון, אך נכשל בכך כישלון מוחלט – בולסונארו הודח ונשפט לשנות מאסר רבות על ניסיונו לתפוס את השלטון בכוח לאחר שמתנגדיו זכו בבחירות, התנהגות שכידוע איננה זרה לטראמפ.

כשלון המערכה באיראן הוכיח שגם כוחו של טראמפ לסייע לנתניהו איננו בלתי מוגבל, ושמלחמה איננה משחק שאפשר לנחש את תוצאותיו מראש. ביום ראשון הקרוב ייערכו הבחירות בהונגריה, ואני מקווה מאד שגם שם ייכשל טראמפ בניסיונו להותיר בשלטון את הדיקטטורה של אורבן. הפסד של אורבן יהיה תקדים חשוב ליכולתה של מדינת ישראל להשתחרר ממחריב הדמוקרטיה נתניהו, למרות מאמציו האדירים של טראמפ להנציח את שלטון נתניהו בישראל.

ראו גם: טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים 

מריה שמידט וההיסטוריה על פי אורבן

                                                                                                      

איראן ואנחנו

 

אתמול צפיתי בסרט "לא בלי בתי". התחלתי לצפות במקרה והמשכתי לצפות עד הסוף. זו היתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה. בזמנו פחדתי לצפות בו, והוא אכן סרט קשה לצפייה, במיוחד הקטעים שבהם בעלה האיראני של בטי מחמודי מכה אותה מכות קשות, בגלל שהמרתה את פיו והתקשרה בטלפון לשגרירות השוויצרית, שייצגה את האינטרסים של ארה"ב בטהרן, בניסיונותיה הנואשים להימלט מאיראן יחד עם בתה ולשוב לארצות-הברית. רק לאחר שנים היא מצליחה להימלט מאיראן, שבה החזיקה בה משפחת בעלה כשבויה, משום שסירבה לעזוב את איראן ללא בתה, כאשר לפחות חלק מהזמן היא נכלאה בבית ללא יכולת לצאת ממנו, ובחלק מן הזמן בתה הופרדה ממנה בכוח. הסרט הזה מצליח להעביר לצופים את תחושת המחנק והייאוש של החיים באיראן החומייניסטית. אבל מה שנורא באמת זה שהחיים בישראל מאז המתקפה באיראן הפכו גם הם למחניקים ומייאשים בלי גבול. כל הייאוש שנצבר ונצבר מאז ההפיכה המשטרית וטבח החמאס ומלחמת השנתיים שנראתה אינסופית והמאבק הנואש להשיב את החטופים שהיה כל כך ארוך ומתסכל, והזמן הקצר כל כך שהיה לנו להתאושש קצת מהמלחמה ולקוות לטוב לפני ששוב שקענו במלחמה בלתי אפשרית שנראית אינסופית, ועוד דורשים מאיתנו להתלהב ממנה, כאילו כל מי שנולד בישראל, אם הוא תינוק בן שנה או זקנה בת שבעים צריך להרגיש ולחשוב כמו חייל ולהיות קשוח ועשוי ללא חת, ואסור אפילו להרגיש צער עמוק על כל הסבל האנושי המיותר שמתפשט סביבנו כמו פצצת מצרר ענקית שנופלת על כל המדינה.

אני מניחה שעיתוי השידור של הסרט בכבלים קשור למלחמה, ואולי קשור לצורך הישראלי להדגיש כמה המשטר באיראן נורא, כאילו זה מצדיק את המתקפה הישראלית על איראן, שלא היתה לה שום הצדקה והיא אסון לישראל לא פחות מאשר לאיראן. בכל פעם שאני רואה משהו שקשור למשטר באיראן, אני חושבת דווקא על מה שקורה בישראל: על עונש המוות שרוצים להנהיג פה, דבר שגורם לי רצון לברוח מהארץ, ורק התקוה ששום דבר מזה לא ייצא לפועל עוד מחזיקה אותי פה. זה תמיד מזכיר לי את "הזר" של אלבר קאמי, שמספר שאביו צפה בהוצאה להורג ואחר כך הקיא את נשמתו. לראות את בן-גביר שותה שמפניה לחגוג את עונש המוות גורם להשפעה דומה. הממשלה הזו מעוררת בי המון כעס, אבל לאחרונה גם המון גועל, ממש תגובה פיזית של גועל למראה השרים הבהמיים וצמאי הדם שמעלים במחשבה את הגרועים באויבי עמנו. המלחמה הזו של ישראל באיראן היא כמו קללה שהופכת אותנו כמו כישוף לתמונת ראי של איראן. כשראיתי את הסרטון של שוטרת מכה באכזריות אשה קשישה שהפגינה נגד המלחמה, חשבתי על המכות שמכים את הנשים האיראניות ותהיתי, האם כשנתקרב לבחירות וממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' תפחד להפסיד את השלטון, האם הם יהיו מסוגלים להכות אנשים עד מוות כמו שקרה באיראן, או אפילו לירות בהם למוות? אני מפחדת בעיקר בגלל מה שקורה אצלנו, ומה שקורה באיראן מעסיק אותי בעיקר בתור סיוט שעלול להתרחש. כמה רחוק יילך נתניהו ומשטרו נגד המתנגדים לשלטונו? נגד מי שחשים כמוני, שאם הממשלה הנוראה הזו לא תסולק, ישראל בדרך לאבדון, והיא תהפוך למקום שאין ראוי לחיות בו. אני חושבת כמה אנשים בעולם מסתכלים עלינו כעת כמו שאנחנו הסתכלנו על מלחמת איראן-עיראק וחשבנו כמו שבגין אמר, בהצלחה לשני הצדדים. האם אנשים ימאסו בנו כמו שמאסו באיראן של חומייני ובעיראק של סדאם חוסיין? האם ישראל תהיה למשל ולשנינה לרוע ומיאוס? האם נמאס בעצמנו ולא נרצה כבר להילחם על ישראל שתהיה מדינה טובה, ורק נרצה לברוח מכאן למקום אחר?

מקח טעות

 

סופסוף נמצא מישהו  - דן חלוץ בראיון עם רוני קובן, שאומר בפה מלא שהמטרות שהוצבו למלחמה באיראן אינן ניתנות להשגה. מאד מתסכל לשמוע אנשים מכובדים מדברים על כך שהאיראנים אמורים כביכול לצאת לרחובות ולמרוד במשטר. זה כבר לא יקרה, כלומר זה קרה, אבל אז האיראנים שיצאו לרחובות מצאו את עצמם לבד, ואלפים או אולי עשרות אלפים מהמפגינים נורו למוות. טראמפ אמר שהעזרה בדרך, אבל מבחינת המפגינים העזרה הגיעה מאוחר מדי, או לא הגיעה כלל, ויעבור זמן עד שאנשים באיראן שוב יצאו לרחובות. בכל מקרה נתניהו לא התכוון לעזור לעם האיראני, אלא קיווה שהעם האיראני יעזור לו לנצח במלחמה ולנצח בבחירות, למרות שלא ברור מה העם האיראני חייב לנתניהו. היה די מגוחך לשמוע את נתניהו מעודד את האיראנים להתקומם, בעודו מדכא הפגנות בישראל נגד ממשלתו. בכל אופן לאיראנים יש צרות משלהם ואין להם אפשרות כרגע לעזור למסע הבחירות של נתניהו כפי שהוא מצפה מהם.

וכמובן ישנם הבכירים והפרשנים שמצהירים בפנים חמורות שחייבים להוציא מאיראן את האורניום המועשר. כמובן שחייבים, ורק איך לבצע את זה אין לדעת. פעם העכברים התכנסו והחליטו שצריך לתלות פעמון על זנב החתול, כדי שצלצולו יזהיר אותם מפניו. רק איך לתלות את הפעמון ומי יבצע העכברים לא ידעו, למרות שהרעיון לתלות פעמון על זנב החתול היה רעיון ממש מצוין. גם יש רעיון מצוין להשמיד את כל הטילים הבליסטים של איראן, ולמנוע ממנה לירות טילים על ישראל. גם במקרה הזה לא ברור מי יבצע את ההשמדה המוחלטת של הטילים האיראנים. ולגבי חיסול חיזבאללה עדיף לא לדבר.

איך יוצאים למלחמה מבלי לחשוב לא רק מה רצוי שיקרה, אלא מה צפוי לקרות באמת, וכיצד פועלים אם דברים משתבשים. אבל נתניהו מעדיף לחשוב חיובי, כלומר לא להביא בחשבון שום כישלון אפשרי במלחמה, או סתם העדר הצלחה. הרי כשיוצאים למלחמה אפשר לדעת רק איך מתחילים בה. האם מישהו תיכנן שהחיזבאללה יירה מאות טילים על ישראל, והחיים בצפון יהפכו לבלתי אפשריים, כפי שהפכו להיות לאחר טבח החמאס? האם מישהו תיכנן כיצד לטפל במקרה כזה באזרחים שזקוקים לעזרה או לפינוי? על פי המתרחש ביישובי הצפון, אף אחד לא תיכנן את הצפוי – מצוקה חמורה של תושבי הצפון, ואף אחד לא שאל את עצמו איך אנשים שרק יצאו משנתיים של מלחמה נוראה יעמדו במלחמה נוספת. וכמו שאמר ראש עיריית קריית-שמונה אביחי שטרן, מה יעזור לנו לנצח את איראן אם נפסיד את קריית שמונה, שתושביה נמלטים למרכז הארץ. כיצד נבחן את הצלחת המלחמה? מה פשר ההישגים המופלאים שמשבחים כל הזמן? במה הם משפרים את חיינו? האם הם שווים את המחיר הנורא בהרוגים, בפצועים, בהרס בתים, באנשים שחייהם נהרסו, באובדן תפוקה, באובדן פרנסה, בצער וסבל?

כמה היינו זקוקים כולנו לריפוי, לשיקום, לחיזוק, אחרי שנתיים של מלחמה נוראה. מדוע נתניהו בטוח כל כך שרק מלחמה נוספת תביא לו את הניצחון? מדוע אף פעם איננו מנסה לקנות את לב הציבור בהשקעה בבנייה, בפיתוח, בשיקום, בסיוע לאוכלוסיה, בשיפור החינוך והשירות לציבור? כמה הוא זילזל באובמה שאמר: "אתם תימדדו במה שאתם יכולים לבנות, ולא במה שאתם יכולים להרוס".

והרי המלחמה הזו היא אסון לציבור בישראל, והיא אסון לעולם כולו, והיא מלחמה לא חוקית, כי רק מלחמה להגנה עצמית היא חוקית, וישראל תקפה את איראן מבלי שזו תקפה אותה קודם לכן, והטענה שלולא תקפנו את איראן היתה איראן תוקפת אותנו איננה מתבססת על מידע, אלא על הצורך להצדיק את היציאה למלחמה שגורמת כל כך הרבה נזק וסבל. הסיכוי שאיראן היתה תוקפת אותנו דווקא כאשר התמודדה עם מרי אזרחי חמור איננו מאד סביר, ולא ברור מה היתרון בלגרום לאיראן לירות עלינו טילים כעת, בטענה שכך נמנע התקפה עלינו בעתיד. אולי ההתקפה העתידית הזו לא היתה קורית לעולם? אולי המשטר באיראן היה נופל מעצמו לפני שאיראן היתה תוקפת אותנו? ובכל מקרה, אם יוצאים להתקפה, ועוד למלחמת ברירה, צריך להביא בחשבון גם כישלון, וצריך לדאוג לאוכלוסיה שתיפגע, ולא להאשים את הציבור שטרם התאושש משנתיים של מלחמה נוראה וכעת מוצא את עצמו מופגז בטילים שהוא מפונק ולא מקבל בהבנה ובשמחה את הפגזתו בטילים. ממשלה שהביאה על עמה טבח נורא ומלחמה אינסופית, מוטב שלא תחלק לעמה הסובל ציונים.

 

האזרחים משעממים אותם

 

שר הביטחון ישראל כץ היה מדושן עונג: חיים כץ, השר שלא רק מחזיק במשרד התיירות, אלא שמאז פרישת החרדים מחזיק גם במשרדי השיכון, הבריאות והרווחה, שאל אותו אם אפשר לנסוע לחו"ל, והוא ענה לו בחיוב. תוצאת המתיחה הזו, שכל כך שעשעה את ישראל כץ, היא שהשר כפול ארבע חיים כץ נתקע בחו"ל עם פרוץ המלחמה, ואזרחי ישראל נותרו בימי המלחמה הראשונים ללא שר מכהן במשרדי השיכון, הבריאות והרווחה. גרוע יותר המשתמע מכך: בישיבת הקבינט שדנה במתקפה על איראן, לא דנו באזרחים שייפגעו במערכה: ממשלת ישראל שתקפה את איראן ביוזמתה ולא בתגובה להתקפה עליה, לא הקדישה זמן לתכנון הטיפול באזרחים שייפגעו במלחמה המתוכננת: לא למי שייפצעו ויזדקקו לאישפוז, לא למי שביתם ייהרס, לא למי שפרנסתם תיפגע. איזה תיאום נפלא עם ארצות הברית, משתבחים באוזנינו כל העת, איזה תכנון מדוקדק של המתקפה על איראן. כמה טרח נתניהו לתאם עם נשיא ארצות הברית איך לחרחר מלחמה ואיך לבטל את משפטו. אך על אזרחי ישראל שישלמו את המחיר, לא טרח לתת את דעתו.

רק לאחרונה צפינו בזעזוע במצב בית החולים יוספטל באילת, וכיצד אנשי בית החולים באילת מתחננים לבתי חולים במרכז הארץ לקבל חולה שאינם יכולים לטפל בו, כדי להציל את חייו, ומועברים מאחד לשני. החולה מת מחוסר טיפול. לכך צריך שר הבריאות לדאוג, שהטיפול באזרחים יהיה מתואם ושכל נזקק יקבל טיפול ראוי. בזמן מלחמה התיאום בין בתי החולים קריטי עוד יותר. בתי החולים צריכים למצוא מיגון לחולים הקשים, ולהמשיך לטפל, ליילד ולנתח תחת אזעקה ולפעמים גם תחת אש, וכמובן לקלוט פצועים וחולים חדשים. בקריית שמונה אמור היה להתחיל לפעול חדר מיון קדמי באחריות בית החולים שיבא. משרד הבריאות לא אישר את ההפעלה באחריות שיבא, וסוכם לבסוף שבית החולים רמב"ם בחיפה יפעיל את חדר המיון, אך בית-החולים רמב"ם נזקק לתוספת זמן עד שיוכל להפעיל את חדר המיון בקריית-שמונה, אז אזרחי קריית-שמונה המופגזת נשארו בינתיים בלי טיפול דחוף בלילות.

כבר שנים מתקשות המערכות לתפקד נוכח המחסור ברופאים, באחיות, בעובדות סוציאליות, במורים וגננות. עבור נתניהו כל משרתי הציבור האלה, שעוסקים בהצלת חיים, בסיוע לאזרחים, בחינוך, הם "פקידים", שראוי לקצץ בשכרם ובמספרם. שריו משתלחים כל העת במי שהם מכנים "פקידים". את עצמם הם רואים כנבחרים, ושוכחים שגם שר הוא "פקיד", כלומר אדם שראש הממשלה הפקיד על תחום מסוים, שהוא חייב לטפל בו בנאמנות. אבל את ראש הממשלה נתניהו ואת ממשלתו האזרחים אינם מעניינים. לא בימי מלחמה וגם לא בימים כתיקונם. צרכי הציבור משעממים את ראש הממשלה, כפי שאמר לתושבת קריית-שמונה. הצורך לדאוג לציבור ולטפל בו נראה לו בזבזני. המיליארדים שהוא זורק כפצצות על טהרן, המיליארדים שעולה המתקפה האווירית שלא נועדה להגנת ישראל, אלא להרשים את תומכיו שעזבוהו לאחר השביעי באוקטובר, בתקוה שישובו אליו בקלפי, זו ההוצאה שנראית לו ראויה. אפילו לדבר אל הציבור בישראל, לענות על שאלות, לשמוע גם ביקורת, הוא איננו טורח. את כספי הציבור הישראלי שנועדו לספק את צורכי הציבור, להעניק לו קורת-גג וחינוך, רפואה ראויה וסיוע נדרש, הוא גוזל כדי לשפר את סיכוייו להיבחר מחדש. לא שלום ורווחה הוא מבטיח, אלא מלחמה אינסופית. במקום להקשיב לאזרחים ולמצוקותיהם, נוזפים בהם שלא יתפנקו, כי בממלכת נתניהו מיום שנולד תינוק הוא חייל בשירותו, אבל נתניהו, שרואה את ראשות הממשלה כרשומה על שמו בטאבו, איננו מרגיש שום צורך לדאוג לאזרחי ישראל, ואפילו לא לבוחריו, לא בינקותם ולא בזקנתם, לא בימי שלום ולא בימי מלחמה. הם משעממים.

ואת שר הביטחון כל זה מאד מאד מצחיק.

 

חנינת הארי

 

כששמעתי איך טראמפ מאיים על יצחק הרצוג בדרישה להעניק לנתניהו חנינה, למעשה ביטול משפט שהרצוג כלל איננו מוסמך להעניק, הרגשתי זעם עצום, כמו השם שטראמפ נתן להתקפה על איראן, אבל אחר כך חשבתי שאולי טראמפ אומר אמת כשהוא טוען שהרצוג הבטיח לו חמש פעמים לתת לנתניהו חנינה, כי אולי, כפי שטען המתווך בין הרצוג לנתניהו, מוטי סנדר, הרצוג התחייב לנתניהו להעניק לו חנינה, תמורת תמיכת חברי הכנסת מהליכוד בבחירתו של הרצוג לנשיאות, ולכן נתניהו נמנע מלתמוך במרים פרץ, שהרבה יותר קרובה אליו בדעות, אבל היא אשה הגונה יותר מהרצוג, והיא גם אשה, ונתניהו, כמו שותפיו החרדים, איננו אוהב נשים בעמדות כוח, ומעדיף טיפוסים שאפשר לגנוב איתם סוסים. בקיצור, הרצוג ונתניהו קשרו ביניהם ככל הנראה קנוניית שוחד, נשיאות תמורת חנינה, ושניהם צריכים לשבת בכלא על מתן וקבלת שוחד, שזה ממש לא באגס באני, וגם מה שנתניהו קורא משפט על באגס באני הוא בעצם משפט על קבלת שוחד וטובות הנאה הרבה יותר גדולות מבובת ארנב. ככל שהלחץ של טראמפ על הרצוג מתחזק, כך קנוניית השוחד בין נתניהו להרצוג הולכת ונחשפת ויוצאת לאור, ואם מדינת ישראל היתה מדינה מתוקנת, היועצת המשפטית לממשלה כבר היתה מורה על פתיחת חקירה על עסקת השוחד של נתניהו והרצוג, ושניהם היו צריכים לעוף מתפקידם ולעמוד לדין, ללא ההילה המגוננת של מעמדם כנשיא וכראש ממשלה שלכאורה עסוקים בענייני המדינה, ובפועל עסוקים בקידום טובתם האישית. כעת נקלע הרצוג למצב בלתי אפשרי, שקשה לו מאד לקיים את חלקו בעסקה, וטראמפ איננו עוזר לו, כי כל הרעיון היה שהחנינה תיראה הוגנת וראויה, כי לכאורה הרצוג מייצג מחנה פוליטי נגדי לנתניהו, ולכאורה הוא דואג לטובת המדינה במתן חנינה לנתניהו, כפי שמדקלמים כל הליכודניקים וטראמפ בעצמו, כאילו נתניהו חייב לנהל מלחמה ומערכת המשפט מפריעה לו, בעוד שבמציאות נתניהו לא מנהל אפילו את המשפט שלו, כי הוא מכריז כל הזמן על מצבי חירום שעוצרים את המשפט וגם את ההפגנות נגדו, אם בגלל הקורונה ואם בגלל מלחמה, והוא מחולל מלחמות אינסופיות ומוצא בכל פעם תירוץ להמשיך אותן – רפיח, ציר פילדלפי, איראן, כשבפועל הסיבה היחידה למלחמות היא לעזור לנתניהו להישאר בשלטון, ואין שום סיבה אחרת, אבל הציבור הישראלי, שיש לו המון אומץ להילחם ולמות, אבל אין לו שום אומץ אזרחי לעמוד מול הרודן המושחת והזדוני שהורס את חייו, טיפש ופחדן מכדי לומר לנתניהו שיעוף מראשות הממשלה ויילך לעזאזל, שזה מה שצריך לומר לו, שפשוט יתפטר, כי לא רק שהוא לא חייב להיות ראש ממשלה ולא חייב לנהל מלחמות, אלא רצוי מאד לטובת מדינת ישראל, שנתניהו הורס ומחריב בשיטתיות, שנתניהו יתפטר, ואז הוא יוכל לנהל את המשפט שלו ולא יצטרך לנהל מלחמות שהוא עצמו מחרחר בלי שום סיבה מוצדקת, רק כדי להישאר בשלטון, ועל גבם של אזרחי ישראל שאת חייהם ומדינתם הוא הורס בשיטתיות, ומאז שצעד לצד ארון מתים שעליו נכתב "יצחק רבין" וחבל תלייה, הוא מביא על מדינת ישראל אסון אחר אסון, שהגדול בהם הוא מחדל השביעי באוקטובר, אבל כל יום שהוא בשלטון הוא אסון למדינת ישראל, שכבר שלושים שנה מדממת תחת עלוקת נתניהו שנדבקה אליה ולא מרפה, ורואה באזרחים עדר כבשים שתפקידן למות למען הישארותו בשלטון.

אינני יודעת מדוע טראמפ יצא למלחמה נגד איראן, בניגוד לרצונם של רוב האמריקנים. הרי את ההפגנות המשטר האיראני דיכא בכוח הזרוע, ברצח המוני של מפגינים, וכל אדם שעיניו בראשו יכול היה להבין שזה מה שהמשטר האיראני יעשה, ושמי שבאמת אכפת לו מתושבי איראן, לא יגיד להם להתקומם, שהתוצאה היחידה היא שהם יירצחו. יום אחד המשטר האיראני יפול מעצמו. זה כנראה לא יקרה בזמן הקרוב, כי דיקטטורות מבצרות את עצמן נגד החלפת המשטר, כפי שנוהג נתניהו עצמו. רבים כבר עמדו על האבסורד שבמלחמת נתניהו נגד איראן, בזמן שהוא עושה הכל כדי להפוך את ישראל לתאומה של איראן. הרי ימים מעטים לפני המלחמה העבירה קואליציית נתניהו חוק שמטיל שבע שנות מאסר על תפילה מעורבת בכותל, שזה לגמרי חוק שהאייטולות לא היו מתביישים בו, וגם חוק שמאפשר הפרדה במוסדות אקדמיים בין גברים ונשים, וכמה שבועות קודם לכן העבירה הקואליציה חוק שמרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לעניינים אזרחיים, ולפני כן העבירה הקואליציה חוק שמגביל את סמכויות בתי המשפט למשפחה שבהם נשים זוכות למעמד שוויוני יותר, ולא למעמד של בהמה או לכל היותר שפחה, כמו שמתייחסים לנשים בבית הדין הרבני. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה מערבית, ותחת שלטון נתניהו ושותפיו החרד"לים והחרדים היא הפכה לתיאוקרטיה דיקטטורית פשיסטית שעסוקה בהתעללות בערבים ובשמאלנים, בתקוה לגרש אותם מהארץ ולהשאיר רק את תומכיה. יום אחד תיפולנה גם הדיקטטורה האיראנית הנוראה וגם הדיקטטורה של נתניהו, ואנחנו נהיה שוב עם חופשי בארצו, ונתניהו יבלה את שארית חייו בכלא, שזה מקומו הראוי, ואת חברו הטוב הרצוג אפשר יהיה לאכסן בתא הסמוך לו, וגם טראמפ חובב הפשיסטים יסיים את שלטונו ויוכל להתנחם בהכרת התודה של החטופים ששיחרר, כשיעמוד לדין על מותם של אזרחים אמריקאיים חפים מפשע שאנשיו רצחו בדם קר, כי למרבה הצער מלחמות פורצות לרוב בין משטרים שדומים מאד זה לזה, יותר משהן פורצות בין משטרים שונים באופיים.

ממש לא טוב

 

כשהשכן עלה עם בתו מהמקלט באחת מאזעקות הבוקר, הוא שאל מה נשמע, ועניתי שיכול להיות יותר טוב, והוא נראה מאוכזב ואפילו כועס על דבריי, ואמר שעכשיו הכי טוב, שהעולם נהיה מקום טוב יותר. הוא לא פירט למה אבל הבנתי שהוא חושב שאחרי שהרגו את שליט איראן חמינאי המצב נפלא וצריך להיות מאושרים. זה היה לפני מותם של תשעה אנשים מפגיעת טיל במקלט ציבורי בבית כנסת בבית שמש, אבל אחרי מותה של הרוגה ראשונה במלחמת איראן השנייה בתל אביב, שהיה לגמרי ברור  שהיא לא האחרונה, ואני חשבתי מה משמח כל כך בזה שחמינאי מת, כל כך משמח שלא משנה שבגלל זה ישראלים ימותו ובמקרה הטוב רק יפצעו, או יאבדו את ביתם ואת כל רכושם ואולי לא יצליחו לשקם את חייהם. הרי עדיין לא בנו מחדש את הבתים שנהרסו במלחמה עם איראן ביוני, ואפילו את בית החולים סורוקה שמשרת כל כך הרבה אנשים עדיין לא שיפצו מהפגיעה הקשה שנפגע במלחמה עם איראן, וכבר צפויות לנו פגיעות נוספות, שמי יודע מתי יתקנו וישקמו אותן. הנה אנחנו רק אחרי יומיים של מלחמה, וכבר יש לנו אחד-עשר הרוגים, מהם כמה בני משפחה אחת, ומאות אנשים שאיבדו את ביתם. איך יכול אדם שעיניו בראשו לחשוב שמותו של חמינאי הקשיש, שבוודאי כבר מזמן העביר סמכויות – בימים האחרונים עשה זאת רשמית ומינה לעצמו יורשים – עדיף על חייהם של מאות ישראלים מתוכנו, שמתים וסובלים ומאבדים את כל רכושם. ומה גם שאיראן כלל לא תקפה אותנו, אלא אנחנו תקפנו אותה ללא כל עילה, וההצדקה לתקיפתה מאד מפוקפקת, והיא חשודה כניסיון של מנהיג שעמו מאס בו, לקושש אהדה לפני הבחירות.  

לפעמים אני מרגישה שנתניהו מתייחס לציבור כמו ללהקת תנינים. מדי פעם הוא משליך לתנינים נתח בשר שיבלעו בהתלהבות בשלמותו, ואז ישכבו ללא נוע על גחונם, וכך מצפה נתניהו מהאזרחים להתנפל בהתלהבות על הגופה שהוא משליך אלינו, ולשכוח בכמה דמים הושגה הגופה הזו, ועד כמה גבוה המחיר ששילם הציבור בעבורה. וכמו להקת תנינים כבדי גוף וקטני מוח, מתמוגג הציבור מהגופה שהושלכה אליו כדי לסתום את פיו, פשוטו כמשמעו, ושוכח כמה דם נשפך עבורה.

והרי חמינאי הקשיש לא ניהל את איראן לבדו. הוא היה המנהיג העליון, בדומה לאדמו"רי החרדים שמנהיגים לכאורה את קהילתם עד שתמלאנה להם מאה שנים עגולות, אך בפועל בניהם ואפילו נכדיהם הם המביאים ומוציאים בפועל, והמנהיג הקשיש רק מעניק להם לגיטימציה לנהוג כראות עיניהם, מאחר שעיניו כהו וכוחו כבר איננו עמו. אמנם למנהיגים קשישים יש הילה שצברו בשנות שלטונם הרבות והיא נוסכת מאורה על תפקידם, אך עדיין מסוגלים יורשיהם להמשיך ולקיים את משטר אבותיהם גם בלעדיהם, שהרי ממילא לא ירחק היום שבו ייאלצו להיות עצמאיים ולשאת באחריות המלאה לשלטון. ולעתים הם אף עולים על אבותיהם, לטוב ולרע.

לא טוב, ממש לא טוב לצאת למלחמה ביוזמתנו על מדינה אחרת, מבלי שזו תתקוף אותנו, ובידיעה שאזרחים תמימים ישלמו את המחיר הכבד מנשוא. מאד לא טוב להתייחס לחיי אזרחים כאילו אין להם ערך ומעולם לא היה, כאילו אינם אלא דבורים פועלות הממיתות את עצמן למען המלכה, כאילו אין גבול כמה אבידות צריך הציבור לספוג עבור המנהיג העליון ולהמשיך למחוא לו כפיים. אבל ציבור כזה, שאיננו מבקר אלא רק מתלהב ומעריץ, הוא ציבור שוטה, גם אם לבו תמים ושוחר טוב. הוא מקריב את בניו ועוקד אותם על המזבח. יום שבו מצאו את מותם תשעה אנשים ואולי יותר, כי רבים עוד הנעדרים, איננו יום טוב, אלא יום של אבל, על המתים וגם על עצמנו ועל מי שמנהיג אותנו לאבדון.            

אין סגירת מעגל

 

אני שמחה שכבר אין חטופים ישראלים בעזה, לא חיים ולא חללים, אבל אני לא מרגישה באמת הקלה. יותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים והיה צריך להחזירם במהרה לישראל, כי כמעט כולם היו אזרחים שנחטפו ממיטתם, נרצחו בשבי או נהרגו מהפצצות צה"ל, בגלל שממשלת החורבן העדיפה להפקירם בשבי במקום להפסיק את המלחמה, שבחודשים הראשונים היתה הכרחית, אבל כבר בשנת 2024 הפכה למלחמה להנצחת שלטון נתניהו ותו לאו. כבר בחודשים הראשונים הוצע לישראל להכניס לעזה כוחות מצריים ואמירתים לצד כוחות של הרשות הפלשתינית, כדי להחליף את שלטון חמאס, ונתניהו התנגד לכך, והמשיך במדיניות הקודמת שלו – לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ולדבר דיבור שקרי על "לא חמאסטן ולא פתחסטאן" בידיעה שאפשרות שלישית איננה קיימת, וללא החלפת החמאס ברשות הפלשתינית, חמאס יישאר ברצועה, שזה בדיוק מה שקרה. בוודאי שהמשך המלחמה היה מיותר ורצחני, עבור העזתים ועבור הישראלים כאחד, וגרם לאובדן גדול בחיי אדם, עשרות חטופים ומאות חיילים שחייהם הוקרבו לשווא, רק לצורך ההישארות בשלטון, כדי להשאיר את הימין הלאומני בממשלה וכדי להקשות על ההתנגדות לשלטון נתניהו, כאשר חלק ניכר ממתנגדי הממשלה גויסו לתקופות מילואים ארוכות מאד, ואווירת המלחמה הכבידה מאד על המחאה נגד הממשלה. לאובדן המיותר הזה בחיי אדם, שלא הביא שום ניצחון מוחלט, שום סילוק חמאס ושום יעד שקרי אחר שנתניהו מכר לציבור, אין כפרה, ואין סגירת מעגל. זהו חור שחור של מוות, שאליו נוספו אובדן של מיליארדי שקלים שנגרעו משיקום המדינה מאסון השביעי באוקטובר ומאיכות חייהם של אזרחי ישראל, ופגיעה אנושה במעמדה הבינלאומי של ישראל, בשל פשעי המלחמה בעזה, הרג כשבעים אלף איש שמרביתם ככל הנראה אזרחים, והרס מטורף של הישובים ברצועה, שנועד להתנקם בעזתים, לא על הסבל שגרמו לאזרחי ישראל, שלא עניין את הממשלה האטומה כהוא זה, אלא על כך שחשפו את עליבותה וכשלונה האדירים של ממשלת נתניהו, שהתיימרה להגן על תןשבי ישראל ולחזקם, אך בפועל הביאה עליהם את הגרוע באסונות, ומלבד זאת הזינו ההרג וההרס המטורפים ברצועה את הזיות ההתנחלות של קואליציית נתניהו, שכל אדם שפוי הבין שאין שום היתכנות לממשן.

לאובדן הנורא הזה, שנוסף על מחדל השביעי באוקטובר, שנתניהו ושריו מנסים לחפות עליו על ידי פשע נוסף של הפצת שקרים ועלילות דם על אחרים, במיוחד על אלה שניסו למנוע את האסון, ואת התמשכות המלחמה לאחריו, אין כפרה ואין פיצוי. זהו פצע פתוח שכך יישאר. לצערי גם אם תתממש כותרת המאמר הראשי ב"הארץ" היום, "המעגל ייסגר כשתתפטרו", כמובן כשממשלת השביעי באוקטובר תלך הביתה, המעגל לא ייסגר לצערי, כי האובדן לא יפוצה, והפצע הנורא לא יירפא. כמובן שעד סילוקה של ממשלת החורבן כלל אי אפשר להתחיל לשקם את המדינה, והפצעים והנזקים רק הולכים ומתרבים, שהרי הממשלה רק דוהרת יותר ויותר בנתיב ההרס, בתקוה להרוס את מערכת המשפט, לסגור את גלי צה"ל, לפגוע בתאגיד השידור ובתקשורת החופשית, וכמובן לחסל את המחאה ואת ההתנגדות לשלטון, בתקוה להנציח את שלטונה של ממשלת הדמים.

את השבת החטוף האחרון ניסה נתניהו לנצל כדי להציג את עצמו כמשיב החטופים, בניגוד גמור לאמת. אפשר היה להשיב את החטופים בקיץ 2024 ולהציל כך את חייהם של רבים מהם, ובוודאי שאפשר היה להמשיך בשלב השני והשלישי של תכנית ביידן-טראמפ לסיום המלחמה והחזרת כל השבויים עם עליית טראמפ לשלטון בינואר 2024, אך לאחר השלב הראשון שבו הוחזרו 25 חטופים חיים ושמונה גופות, סירב נתניהו לסגת מהרצועה כפי שהתחייב ומנע את המשך קיום ההסכם. את רוב האנשים שלחמו לשחרור החטופים כמו שר הביטחון יואב גלנט וראש השב"כ רונן בר הוא פיטר, ואת ניצן אלון שנשאר עד הסוף הוא מנסה להעלים מהתמונה ולהציג את עצמו כמשיב החטופים. שותפיו המבחילים כאורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ', שיש להם אחריות עצומה לאסון השביעי באוקטובר, שכן הם אלה שפעלו להעביר כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, תוך הפקרה מזעזעת של ישובי עוטף עזה לאכזריות החמאס, והפקרה מתמשכת של החטופים לסבל ומוות לצורך המשך הזיית ההתנחלות בעזה, מנסים כעת לרומם ולהלל את כל מי שמנע את שחרור החטופים והפקירם, בטענות חסרות שחר שמי שפעל לשחרור החטופים עיכב את שחרורם, ובכך הם מתנערים כמובן גם מאחריותם שלהם גם לאסון השביעי באוקטובר וגם להפקרת החטופים.

"לא תהיה כל כפרה על מחדל ההפקרה", נהגו לקרוא בהפגנות להשבת החטופים, ההפגנות שרוממו וחיזקו את רוחם של החטופים בשבי והניעו את נשיא ארצות-הברית לפעול לשחרורם בהצלחה. כעת חשים הרבה מפגינים שצריך לשנות את הקריאה, אבל בעיניי הקריאה הזו נשארה נכונה, כי סיום המלחמה והשבת החטופים בלחצו של נשיא ארצות הברית – ובניגוד לשאיפת נתניהו להמשיך את המלחמה, לא ריפא את חטא ההפקרה ואת תוצאותיו הכה קשות. מחדל ההפקרה עדיין מדמם ואין לו תרופה. אין כפרה על מות החטופים שהממשלה הפקירה. איו כפרה על מחדל ההפקרה, לא היתה קודם וגם עכשיו אין.

סכנות הזויות

 

ההתלקקות ההדדית בין נתניהו וטראמפ, שפרכסו זה את זה במפגן מבחיל של מחמאות מופרכות, גרם לרבים לחשוב על ההיפך הגמור, כלומר על תפקידם ותפקודם של השניים במציאות, וגרר לא מעט הגזמות לצד השני, כלומר לטענה שבשביעי באקטובר היתה ישראל בסכנת השמדה, שניצלה ממנה בנס. לו הצטרף חיזבאללה לחמאס, ולו ירו עלינו האיראנים את כל תחמושתם, טענו מי שטענו, היתה ישראל חדלה מלהתקיים. זוהי הגזמה מופרכת לא פחות מהטענה שללא נתניהו או טראמפ ישראל לא היתה שורדת, וזוהי גם אמירה מסוכנת, כי הצגת ישראל כמדינה שנמצאה בסכנה קיומית שממנה ניצלה בנס, מעניקה לגיטימציה למעשים נפשעים של ממשלת ישראל, ולא במקרה האלוף גיורא איילנד, שטוען שישראל נמצאה בשביעי באוקטובר בסכנת השמדה, הציע במהלך המלחמה להרעיב את תושבי עזה.

הטענה שאיראן יכלה לפגוע בישראל באופן קשה יותר מכפי שפגעה בה במהלך 12 ימי המלחמה בין ישראל לאיראן ביוני 2025, מתבססת על מספר הטילים המשוער ברשות איראן, והנחה שיכלה לשגר את כולם בבת אחת. זו הנחה שאין לה על מה לסמוך. לשום מדינה אין יכולת לשגר בבת אחת את כל הטילים שברשותה, כי שום מדינה איננה מחזיקה אנשים מיומנים כמספר הטילים שיש לה. אין ספק שאיראן רצתה במהלך מלחמת 12 הימים לפגוע בישראל באופן הקשה ביותר שהיה ביכולתה, והיא אכן גרמה נזק קשה לבית החולים סורוקה, למכון וייצמן, ולבנייני מגורים רבי קומות שבהם נהרגו ונפצעו אנשים, אך לדבר על כך כעל סכנה לקיומה של המדינה זו הגזמה פראית. גם הטענה שארגון חיזבאללה היה מסוגל לכבוש את כל הגליל ולהגיע לנמל חיפה איננה מתבססת על יכולת אמיתית של חיזבאללה, ארגון ששוב ושוב מסתבר שישראל תמיד הגזימה בכוחו. גם ממשלת לבנון, שהניחה לחיזבאללה לירות טילים על ישראל, לא היתה מאפשרת לארגון לפלוש לישראל במספרים גדולים, מחשש לתגובת חיל האוויר הישראלי, שאין לממשלת לבנון מענה נגדו, שלא לדבר על ארגון חיזבאללה עצמו, שאין לו טנקים ולא מטוסים. מה שחיזבאללה ואיראן יכלו לעשות נגדנו הם עשו, וכך גם החמאס: חדירה לשטח ישראל, מתקפה על אזרחים לא חמושים, כולל נשים הרות, פעוטות וקשישים, שהופקרו על ידי ממשלת ישראל, מפני שכוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה הועברו ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות. "ואם גם הערבים בגדה היו מצטרפים למתקפה", אומרים רואי השחורות, אזי היתה ישראל בסכנה קיומית. אבל בגדה היו בשביעי באוקטובר שלושים ושניים גדודי צה"ל, בדיוק למטרה זו: להגן על יקירי הממשלה, במחיר הפקרתם של תושבי העוטף, ולמנוע פגיעה בהתנחלויות ובמאחזים. התקפה משולבת של חמאס, חיזבאללה ואיראן, בתוספת התקוממות ביהודה ושומרון, היא הזיה אפוקליפטית, שלא יכלה לקרות ולא קרתה, בניגוד למתקפת חמאס על ישובי עוטף עזה, שרק מי שסירב להתעלם מהתקריות הרבות בגבול עזה, מהצעדות אל הגדר, מהבערת צמיגים, משיגור בלוני נפץ במשך שנים, מהנחת מטענים ליד הגדר והרג חייל בקלות מצדה השני, יכול היה להכחיש את הסכנה מצד חמאס. העובדה שלנתניהו וממשלתו היה אינטרס להכחיש את הסכנה מצד החמאס, שבטיפוחו ומימונו הם ראו אמצעי להחלשת הרשות הפלשתינית, ולכן התעלמו מסכנתו, איננה אומרת שכל סכנה מדומיינת היא ממשית. דווקא אסון השביעי באוקטובר מוכיח כמה הגזמה בסכנות לא מציאותיות והתמקדות בהן בלבד, כמו ריכוז הצבא בגדה המערבית על חשבון עוטף עזה המופקר, עלולה לגרום לאסון. את כוחותיו של צה"ל צריך לחלק בצורה סבירה בין הגזרות השונות שחובתו להגן עליהן, לפי כוחותיו הממשיים של האויב ממול, ולא לפי אינטרסים פוליטיים כמו העדפת התנחלויות על קיבוצים ומושבים של תנועת העבודה, ולו פעלה ממשלת החורבן משיקולי טובת המדינה ולא כמנהגה מתוך אינטרסים פוליטיים פסולים, היה היקפו של אסון השביעי באוקטובר קטן בהרבה, ואולי אף היה נמנע.

אכזבה מרה

 

אתמול באחת בלילה שוב נאלצו בתי ונכדי בן השש להתעורר משנתם ולרוץ למקלט. הנכד ירד קומה אחת וקרס מול דלתה של השכנה. לא היה לו כוח לרדת למקלט. זו הפעם השנייה השבוע ששנתם מופרעת בגלל טיל חות'י. אמרתי להם שאולי זאת הפעם האחרונה. מאד קיוויתי שהמלחמה תסתיים סופסוף. זו איננה מלחמה של ישראל בחמאס. זו מלחמה של נתניהו וחסידיו נגד מדינת ישראל ואזרחיה, שהם שונאים בכל לבם. הם מעדיפים את השפה האנגלית. העברית איננה שפתם. הציבור הישראלי מבחינתם איננו ראוי לשום התייחסות או התחשבות מצדם. הוא אך ורק מושא להתעללות בתואנות שונות ומשונות, שמזכירות את משל לפונטיין על הזאב שמתרץ תירוצים כדי לטרוף את הטלה הרך: ההתנתקות – שהם עצמם הגו וביצעו, עסקת שליט – שעשה נתניהו. וכן, גם הסכמי אוסלו – שעשה רבין שאת דמו הם התירו ועל גופתו עלו לשלטון. וגם – השמאל שהם מבזים ורומסים, שאת מנהיגו הם רצחו וטווים עליו כל העת עלילות דם, איננו אוהב אותם, איזו חוצפה. איך אפשר שלא לאהוב את מי שרוצח אותך וקורא לך בוגד, ומתאר אותך כסייען של החמאס, בזמן שהוא עצמו מממן ומטפח את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית. גם היום תקף נתניהו את הרשות הפלשתינית, כי החמאס הוא כידוע חברו הטוב ביותר.

יערה שפירא ממש חגגה: איזו הצלחה, מצבנו נשאר כשהיה. כאילו לא היה מצבנו נורא בתכלית, כאילו כל מה שדרוש לנו הוא הסכמה של טראמפ להמשך מלחמת הדמים שהורגת את העזתים ואת אזרחי ישראל כאחת. הרי כפי שאמר טראמפ נכונה, הציבור הישראלי מייחל לכך שיכפה על נתניהו את הפסקת המלחמה והשבת החטופים. הציבור הישראלי מתחנן לעזרה מול הפלנגות הפשיסטיות של המתנחלים, שפורעות בפלשתינים ורומסות את הישראלים, בעוד נציגיהם בכנסת הורסים את המדינה ורודפים את מתנגדיהם.

מעולם לא היה לנתניהו רוב בציבור הישראלי. הוא ביצר את שלטונו אך ורק בקניית הציבור החרדי בבצע כסף וטובות הנאה – פטור מגיוס. מעולם לא ייצג את הציבור הישראלי הציוני והעברי, זה שאוהב לקרוא ספר עברי, לשמוע שיר עברי, להאזין לחדשות בעברית ולקרוא עיתון עברי. התרבות העברית מבחינת ממשלתו היא אויב. זו תרבותם של שנואי נפשו הישראלים, שהוא רוצה לשלוט בהם לנצח, אבל מתעב אותם, שומר מהם מרחק, נמלט מפניהם.

המלחמה הבלתי נגמרת שנתניהו כופה עלינו הר כגיגית מדכאת את הציבור, הורגת ופוצעת בו, מונעת ממנו לשקם את פצעי המדינה והעם. זו מלחמה שנעשית על ידינו נגדנו. היא נועדה להתנקם בנו על שאיננו מעריצים את המנהיג העליון כפי שהיה רוצה, על שאנו מעזים להתנגד לו, על שאנו נחרדים מהרג עשרות אלפי עזתים והרס בתיהם, על שאנו מזועזעים מאכזריותו כלפי החטופים ומשפחותיהם ושואפים להשיב את החטופים באמת, בהצעה שהחמאס יקבל, לא בהצעה שנוסחה כדי להבטיח שחמאס ידחה אותה, והמוות וההרג ימשיכו עד צאת נשמתנו.

ארור אתה נתניהו, וארורה ממשלת הדמים שלך, ממשלת רצח רבין, רצח השלום והבערת המלחמה הבלתי נגמרת. קיוויתי באמת שיבוא סוף לסיוט, אבל קודם צריך כנראה להפיל ולסלק את ממשלתך, בטרם נוכל להביא עתיד טוב יותר. ואתה יודע מה? על אפך ועל חמתך, אתה תסולק ואנחנו נצא לחופשי, ונביא עתיד של שלום ואמת.

אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

מלחמת נתניהו

 

 כולם שמו לב למתקפה הפשיסטית בזירת הפיגוע של צמד רצח רבין, נתניהו את בן-גביר, על בית המשפט, אבל התעלמו מדבר נורא עוד יותר שנתניהו אמר, מפני שהוא נשמע כל כך מובן מאליו: "אנחנו במלחמה!" הוא הכריז, אותן שתי מלים שהכריז חגיגית כבר בשביעי באוקטובר ההוא: "אנחנו במלחמה!" ונשמעו לי מוזר באותו יום, מפני שהוכרזו מאד בחגיגיות, כאילו היה מדובר במשהו נפלא ולא באסון מחריד, ומפני שתמיד אמרו שנתניהו נרתע ממלחמות ומבקש שקט בכל מחיר. רק מאוחר יותר הבנתי שבכך הכריז על אסטרטגיית ההישרדות שלו – מלחמה אין-קץ, וכעת כשהכריז שוב "אנחנו במלחמה" התייחסו לכך כאילו ציין שכעת יום והשמש זורחת, כאילו מובן מאליו שאנחנו במלחמה ואי אפשר אחרת, אבל הוא לא אמר זאת כדי לתאר מצב קיים אלא כדי לתאר מצב רצוי מבחינתו: מלחמה אין-קץ. הוא אמר זאת כדי להודיע שהמלחמה לא תיפסק מבחינתו, בוודאי לא כל עוד הוא זקוק לתירוצים להתחמק מהחקירה הנגדית במשפטו, לא כל עוד הוא רוצה לכהן כראש ממשלה, והוא רוצה לכהן כראש ממשלה לנצח. הוא הכריז שאנחנו במלחמה כי אין לו שום כוונה לסיים את המלחמה בעתיד הנראה לעין. הוא רוצה מלחמת אין-קץ. והוא דואג לחרחר מלחמת אין-קץ. הפעם לא רק בעיצומו של משא ומתן לעסקה, אלא נגד האנשים שהתכנסו להכריע לגבי עסקה, בעודם דנים בעסקה. הפעם טרפדה הממשלה את העסקה מהמקפצה.

והיו אנשים שעוד לפני שיצא בית המשפט לפגרת קיץ, כבר ניבאו שכאשר תתחדש החקירה הנגדית יחרחר נתניהו עוד מלחמה, וידאג לחולל מצב חירום. והיו כאלה שחשבו שגם המלחמה באיראן נועדה לאותה מטרה, לבטל דיונים, וכך גם קרה וקורה גם עכשיו. וכבר אין יודעים האם לצורך סיכול המשפט או לשימור ממשלת הטירוף שפועלת כעת לגרש את תושבי העיר עזה ולהחריב אותה, כאילו לא הוחרבה מספיק. חוסר האונים של הציבור הוא נורא, ועליו נוסף הפחד להודות חלילה שאינך מעוניין בהריגת אנשי חמאס, אלא בסיום המלחמה והשבת החטופים. הכל פוחדים שיגונו אם לא יפגינו די פטריוטיות, כאילו הטירוף להרוג בכירי חמאס ופחות בכירים בכל מחיר, בלי להתחשב בתוצאות, הוא הפטריוטיות בהתגלמותה. כאילו לרצות בסיום המלחמה, בחיי שלווה, בשיקום ההריסות ושיקום קורבנות המלחמה על פני הרג מחבלים זו בגידה. וכל שכן לאחר שנתיים של מלחמה שוחקת ומשתקת, ולאחר הפיכת רצועת עזה לעיי חורבות.

מכל מקום הפיגוע בצומת רמות שבו נרצחו ששה אנשים ונפצעו רבים נוצל עד תום: נתניהו הופיע במהרה בזירת הפיגוע יחד עם בן-גביר, ומיד תהו הפרשנים האם כך הוא נוהג בדרך כלל, ובכן לא. כך נהג בימיו של רבין כדי לרקוד על הדם, וגם בימי ממשלת בנט-לפיד הסביר שהממשלה אשמה בפיגועים כי היא חלשה, וחולשתה מעודדת טרור, בניגוד אליו, שהוא כידוע חזק מול החמאס כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר, אבל בכך אשמים כולם חוץ ממנו, אותו לא הזהירו ולא העירו בזמן, למרות שכולנו שמענו את גלנט מזהיר מסכנה בטחונית אם תימשך המהפכה המשטרית, וכולנו ראינו את הרמטכ"ל וראש אמ"ן רודפים בכנסת אחרי נתניהו שמתחמק מהם לפני ההצבעה על עילת הסבירות, וכולנו שמענו את נתניהו מסביר שההתרעות מפני מלחמה מוגזמות, כי הוא תיכנן את המהפכה המשטרית לצורך הימלטות מתוצאות משפטו ולא רצה לשמוע שום אזהרות, וגם כעת איננו רוצה לשמוע שום אזהרות מפני קריסת מעמדה המדיני של ישראל שאי אפשר שלא להבחין בו. גם את מעשיו של בן-גביר ועליותיו להר הבית, שלפי דברי בכירי החמאס בעצמם היו מניע מרכזי למתקפת שביעי באוקטובר, שלא במקרה כונתה מבול אל-אקצה, ומשפיעים מאד גם על היחס לחטופים, שמוכים ומורעבים באמתלה שכך נוהג בן-גביר באסירים הפלשתינים, גם מעשים ודיבורים אלה עוברים ללא כל התנגדות או ריסון מצד נתניהו, ההיפך מכך: הוא מחרה-מחזיק אחרי בן-גביר כאחרון נערי הגבעות. הפיגוע נוצל עד תום: גם שימש כביכול סיבה למתקפה הזדונית בדוחה, שנועדה לסכל השבת חטופים לזמן רב ואולי לגרום למותם, גם נוצל למתקפה על מערכת המשפט וליישור שורות עם בן-גביר, גם החניף לחרדים שנתניהו מייחל להשיב לממשלתו, בניגוד לתושבי ניר עוז שאסון גדול בהרבה לא גרם לנתניהו לבקרם בטרם חלפה שנה ומחצה, כי הרי אי אפשר להתנהג לקורבנות אסון שאינם מצביעים לנתניהו כמו לאלה שמצביעים לו ושלטונו נסמך עליהם, והכי חשוב: הדיון בבית המשפט, המשך חקירתו הנגדית של נתניהו, בוטל ביום הפיגוע, ואולי איפשר לבטל דיונים נוספים באמתלת החמרה במצב הביטחוני.

כמובן שהיום, אמרה אחת המגישות כשנתניהו הופיע בזירת הפיגוע, הוא היה חייב לבטל את דיון ולנהל את האירוע. זהו, שלא: הטיפול בזירת פיגוע מבודד כלל איננו דורש התערבות של ראש הממשלה: המשטרה, מג"ב והשב"כ אינם זקוקים לראש הממשלה כדי לטפל בצד הביטחוני של הפיגוע, גם כוחות ההצלה ובתי החולים יודעים להתמודד היטב עם הטיפול בנפגעים, וכך גם זק"א. לכולם יש למרבה הצער הרבה ידע וניסיון בטיפול בזירות פיגועים, ובמחוז ירושלים בפרט. ראש הממשלה יכול כמובן לבקר בזירה ובבתי החולים כדי לראות במו עיניו וכדי לעודד את הקורבנות וקרוביהם, אך את זה אפשר בהחלט לעשות כמה שעות אחרי הפיגוע, מבלי לבטל את הדיון המשפטי, אלא אם כן ביטול הדיון הוא המטרה האמיתית.   

הטירוף של כיבוש עזה

 

לאיזו רמת טירוף הידרדרה מדינת ישראל ועד כמה התנתקה משאר האנושות אפשר להבין רק כשמאזינים לדיבור בערוצי החדשות על הרעיון הנפשע והחולני של כיבוש עזה. אפשר לכבוש עיר בצורות שונות, אבל זו שממשלת הפושעים של ישראל בוחרת בה מזכירה יותר תיאורים תנ"כיים, וכנראה לא במקרה. כמובן מאליו מדברים על גירוש כל תושבי עזה לדרום הרצועה, למחנות אוהלים וכיו"ב, מה שכרוך ללא ספק בהרג ובמוות של תושבים רבים, הרג ומוות ישירות מידי צה"ל וגם בהרעבה ובחולי של רבים מהם, כאשר יושלכו מביתם ומפרנסתם על זקניהם וטפם ונשותיהם ההרות. אבל במקום להיחרד ולאבד את הקול מהטירוף האכזרי בלי גבול, בוחרים קריינים להתפלא דווקא על מדינות מתוקנות שמתפלצות מתכניות הזוועה של ממשלת ישראל שהן פשעים נגד האנושות, שעליהם צריכים ראש הממשלה והשרים להישפט ולהישלח לכלא לשנים רבות, אם לא לכל ימי חייהם, אם קשה לכם להבין לאיזו רמת טירוף הגיעה מדינת ישראל, נסו לחשוב שמישהו, שיש לו כוח לבצע זאת, היה בוחר להגלות את כל תושבי ירושלים, שהיא בערך בגודל של עזה, למחנות אוהלים במדבר יהודה או על שפת הים, כולל הזקנים והחולים, הילדים והתינוקות, להפציץ ולהרוס את ירושלים, ובהמשך לשלוח את תושביה להתגורר בדרום סודן ואולי גם באינדונזיה, ותארו לעצמכם שבעולם היו מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם, ומתפלאים שהיהודים זועקים לשמיים שיצילו אותם. עד כמה אפשר להיות מנוכר, ולו גם לאויב אכזר ורצחני, מבלי להבין שהפכנו בעצמנו לסוג של חמאס, ושככה העולם רואה אותנו, מפני שזה מה שנהיה מאיתנו, מפני שכמו שאנשים עומדים מוכי תדהמה מול האכזריות של שרי הממשלה כלפי החטופים ומשפחותיהם, כך כל אדם בעל לב מוכה תדהמה מהאכזריות של ממשלת ישראל כלפי העזתים, ומטירוף הנקמנות, ההרס וההרג הבלתי נגמרים שלה, ולא צריך להיות בשביל זה אנטישמי או פרו פלשתיני, מספיק שיש לך רגש אנושי מינימלי, בשביל שלא תוכל לשאת, לא את התכניות, ולא את הדיבורים, על כיבוש והרס והגלייה והרג, ובוודאי לא את המעשים, כאילו מדובר בהתנהלות נורמלית, ובהתעלמות גמורה מכך שכבר שנתיים ישראל כובשת את עזה והורגת בתושביה עשרות אלפים ועוד מדי יום, ושלא רק העזתים מותשים מהמלחמה הבלתי פוסקת, אלא גם הישראלים הגיעו לקצה היכולת ואנשים חולים ומתאבדים מרוב יאוש ממלחמה של ממשלה מטורפת שמורכבת מאנשים מופרעים ונבערים מדעת, שמעולם לא יצאו מחוץ לבועת המתנחלים, מעולם לא פגשו אנשים מחברות אחרות, מתרבויות אחרות, מעולם לא ניהלו שיחה -וגם אין להם יכולת לכך – עם מי שאיננו מבני חוגם, ואיננו משוכנע כמותם שהם שליחי אלהים, ושטבח החמאס היה נס נפלא שמתיר להם להרוג ולגרש את כל תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות. אם לא נסלק את האנשים האיומים האלה, שהשתלטו על מדינת ישראל בראשות נתניהו, שמזמן איבד את הקשר עם המציאות, וכפי שחתר להשתלט על בתי המשפט מבלי להטות אוזן לאזהרות מבכירי אמ"ן ומשר הביטחון יואב גלנט מפני הסכנה הביטחונית, הוא חותר כעת למלחמת שמד בעזה ואיננו רואה דבר מסביב, וגם אם הוא מבין יותר משריו מה משמעות התנתקותה של ישראל מהעולם, כולל מבני ברית חשובים, כפי שדהר לאסון עם המהפכה המשטרית, הוא דוהר כעת לאסון עם התכנית הנפשעת והמטורפת לכיבוש עזה, ואם לא נעצור ונפיל את ממשלת השטנים הזאת, האל יודע אנה אנו באים.

עמדי נגד חותמי העצומה

 

תחילה לא רציתי בכלל להתייחס לעידן עמדי ולהתנפלותו הגסה על חותמי העצומה נגד פשעי המלחמה של ישראל בעזה ובעד הפסקת המלחמה. קודם לכן דווקא הערכתי וכיבדתי את עמדי, ולכן ההשתלחות שלו בחותמי העצומה, וביניהם אמנים ותיקים ואהובים כמו חוה אלברשטיין, נורית גלרון, גידי גוב ורבקה מיכאלי ועוד רבים שיכלו להיות הוריו ומוריו, הדהימה אותי, גם בסגנון וגם בתוכן. כשסירב להשיא משואה חשבתי שהוא מסתייג מממשלת הדמים, ופתאם הוא נראה כמו ראשי אגודת הסופרים בברית המועצות, שגויסו מטעם השלטונות להכפיש ולהעניש סופר דיסידנט, וכל האירועים שקרו אחר כך, שאלון אוליארצ'יק האהוב עלי כל כך חזר בו מהחתימה אחרי שהקרן הקיימת ביטלה הופעה שלו, ואז החזירו את ההופעה, ממש כמו בברית-המועצות כשחינכו אמנים דיסידנטים לחזור למסלול, וגם אסף אמדורסקי חזר בו, ורבקה מיכאלי אמרה שהיא מצטערת שחיילי צה"ל נפגעו וביקשה מהם סליחה, כי ככה עמדי בתפקיד הקומיסר אמר, שהעצומה פגעה בחיילי צה"ל, למרות שבעצומה לא הזכירו בכלל את חיילי צה"ל, אלא את גירוש האוכלוסיה וההרעבה והרג ילדים ובלתי מעורבים והחרבת הערים העזתיות, שאלה החלטות של ממשלת ישראל, והממשלה היא זאת שהעצומה מתייחסת אליה, וזה ספין שקוף של ממשלה דיקטטורית להגיד "פגעתם בחיילים שמקריבים את חייהם, תתנצלו", כאילו לא ברור שהעצומה מתייחסת לפשעי ממשלת ישראל שצה"ל אמנם מבצע, בלית ברירה, אבל כמו בהחלטת הקבינט האחרונה וברבות לפניה, לפחות הרמטכ"ל, הקודם והנוכחי, ובעבר גם שר הביטחון יואב גלנט, רצו כבר לפני שנה לסיים את המלחמה בעסקה ולהשיב את החטופים, ומי שמנע זאת הוא בנימין נתניהו ושותפיו בן-גביר וסמוטריץ', כלומר ברית הפשיסטים בממשלה שגלנט פוטר ממנה כי הפריע לברית הפשיסטים לממש את חזונה כפי שביטא אותו השר עמיחי אליהו, למחוק את עזה ולהפוך אותה ליהודית. לו התקבלה הצעתו של גלנט היו ניצלים עוד חטופים רבים שנהרגו או נרצחו מאז ומצבה של ישראל, גם הפנימי וגם הבינלאומי, היה טוב בהרבה, ולא היינו מגיעים למצב שגם ידידותינו פונות נגדנו וישראלים מפחדים לנסוע לחו"ל כי האנטישמיות קיבלה לגיטימציה והפכה בוטה יותר ויותר, ויותר ממחצית העם מיואש ומדוכא עד היסוד ולפעמים נהיה מרוב יאוש ממש חולה וחיילים מיואשים חולים וגם מתאבדים.

וכדי להסיר ספק עלי לומר, שלי אישית אין שום בעיה למתוח ביקורת קשה על חיילי ומפקדי צה"ל, ובמיוחד על אלה שמגיעים מרקע מתנחלי, כמו ברק חירם שהורה לירות פגזי טנק על בית שהיו בו עשרות מחבלים אבל גם בני ערובה רבים, שחוץ מאחת כולם נהרגו, כולל הילדים התאומים ליאל וינאי חצרוני. אותו ברק חירם פוצץ מאוחר יותר ללא אישור אוניברסיטה בעיר עזה, וזה כידוע לא הפריע לו להפוך למפקד אוגדת עזה, כי ממשלת ישראל מתגמלת התנהגות פשיסטית ופשעי מלחמה, ולצורך ביצוע פשעי מלחמה אלה מקדמת מפקדים מרקע מתנחלי לאומני שלאומנות וגזענות ורמיסת כל ערך אנושי לטובת אלימות אכזרית, הן חלק מהדנ"א שלהם. צה"ל מגייס בתשלום גם אזרחים מרקע מתנחלי לאומני להרס מבנים בעזה, והם עושים זאת בחדווה.

והחמור מכל: צה"ל ממעט להעניש פשעים של חיילים, כולל רצח. בהספד שנישא על חייל שנהרג, גם הוא מתנחל, נאמר שנכנס לבתי פלשתינים בעזה והצית אותם להנאתו, ולא נענש. ומה ששבר אותי אישית הוא כמובן רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, אלון שמריז וסאמר אל-טללקה ויותם חיים, ולפחות במקרה של האחרון, גם בניגוד מפורש לפקודת חדל אש. הם לא נעצרו אפילו. הביאו את ההורים ההמומים והאבלים לחבק אותם ולסלוח להם, כדי להצדיק את העובדה שלא נעצרו ולא נשפטו ולא נענשו כלל, כדי להוכיח לנו לאיזה שפל הידרדר צה"ל תחת ממשלה פשיסטית, שאדישה לחלוטין לירי בניגוד לפקודות פתיחה באש ולרצח יהודים, ובלבד שתקבל יד חופשית לרצח חסר הבחנה של פלשתינים. את רצח שלושת החטופים מכנים בתקשורת "ירי בשגגה", ומתעלמים כליל ממה שחושף רצח החטופים, שחיילי צה"ל הורגים גם אנשים שאינם מהווים כל סכנה, גם אנשים שמרימים דגל לבן, שזה פשוט רצח ופשע מלחמה, ושלו נהגו חיילי צה"ל כראוי, היו החטופים ניצלים. לא שגגה היתה כאן, אלא פשע מלחמה.

ואיך כינה עמדי את חותמי העצומה? "פריבילגים", כינוי לשמאלנים אשכנזים בשיח הפשיסטי של משטר נתניהו, שמנסה לצייר את תומכי נתניהו כ"עממיים" ו"אותנטים", וכמובן כמופלים ומקופחים, ואת מתנגדיו הוא מעצב כ"קוסמופוליטים מנותקים", בדומה לאופן שבו תיארו משטרים אנטישמים את היהודים, כמי שאינם שייכים באמת לקולקטיב. אבל חוה אלברשטיין היא בת לניצולי שואה מהקריות, ואף לא אחד מהחותמים ששמותיהם אוזכרו איננו בן למשפחה חזקה ועשירה ומבוססת כמו משפחת עמדי, שלא לומר שבט עמדי מירושלים, המקורבים מאד לליכוד ולשלטון, מה שאיננו מזיק לעסקים. כן כן, הפריבילג הוא דווקא עמדי, למרות שאיננו אשכנזי, מה שלא מפריע לו להיות גם גזען. ולהיות מקורב לשלטון ולחסדו טוב תמיד.

ותודה לאל על גידי גוב, שלא התקפל ולא התחרט ולא ביקש מהפשיסטים סליחה ומחילה. גידי גוב וכל הלא מתחרטים לנצח.

ולשופט בדימוס עודד מודריק המתחנף לנתניהו, שלא היתה לו מלה רעה לומר, לא על רצח החטופים ששחררו את עצמם, ולא על טרפוד העסקאות והפקרת החטופים למוות ביסורי תופת, גם לא על דברי הבלע של סמוטריץ' ועמיחי אליהו על הרעבת ומחיקת אוכלוסיה של שני מיליון נפש, אבל הוא נורא מזועזע מעצומת האמנים, טוב שלא תלך להופעה של חוה אלברשטיין. אינך ראוי להאזין לשירתה.

 

כשלונו הנוסף של נתניהו

 

מאז שצפיתי בסרטונים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי שמורעבים למוות, אני רואה אותם כל הזמן לנגד עיניי, בין אם עיני פקוחות ובין אם אני עוצמת אותן, המראה של הבחורים הגוססים מרעב איננו מניח לי, ואין גבול לאימה ולחוסר האונים שאני חשה. בעצרת למען החטופים במוצאי שבת ביקשו לא לקרוא בוז לנתניהו ולא לצעוק, ולמרות שהקריאו את מגילת איכה שמלותיה לגמרי מתאימות למצב, הרגשתי שאפילו למגילת איכה אין לי סבלנות, רק לצעוק צעקה גדולה ומרה, צעקה שקורעת את השמיים. הרבה יותר אנשים מהרגיל באו לעצרת, שנמשכה כפול זמן מהרגיל, אבל אחרי יותר משעה או שעה וחצי ראיתי שדוקא נשים שבאות כל שבוע לעצרת ועומדות קרוב לבמה וצועקות בכל הכוח קמו והלכו, וחשבתי שאולי הן הרגישו כמוני שעכשיו לא צריך לדבר יפה אלא דוקא לצעוק בכל הכוח. איזה מין דבר זה להיות מנומסים מול הרעבה למוות של אנשים? האם מי שמדבר בנימוס כשאנשים גוססים מול עיניו הוא אדם ראוי, או שהוא סוג של שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' – אנשים ששכחו להיות בני אדם.

וחייבים להזכיר שוב ושוב, מול צונאמי השקרים והתעתועים השוטף אותנו, כאילו חמאס מסרב לעסקה, שלקראת השבעתו  של דונלד טראמפ בינואר האחרון, חמאס הסכים לעסקה שהיתה אמורה להשיב את כל החטופים בשלושה שלבים תמורת נסיגה ישראלית מעזה, וגם קיים את השלב הראשון שבו הושבו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, וציפה לדון בהמשך העסקה, אבל בנימין נתניהו הפר את ההסכם וחזר להילחם במבצע שהוא כינה "מרכבות גדעון", וכרגיל שיקר לגבי מטרתו השקופה בחזרה ללחימה: השבת בן-גביר לממשלה וביצור שלטונו, העניין היחיד שהוא עוסק בו. בכך גזר את גורל החטופים בדם קר.

ומה היו תוצאותיה של השיבה ללחימה, שהוצגה כדרך למוטט את חמאס סופית? מוות מיותר של עשרות חיילים, בעיקר תוך כדי פעילות של הריסת מבנים בעזה שכבר כמעט לא נותר בה מתום, ובלי שום שיפור במצבה האסטרטגי של ישראל, ההיפך מכך: אובדן לגיטימציה גמור ללחימה הנמשכת של ישראל בעזה, והתארגנות של מדינות חשובות מאד לישראל להכרה במדינה פלשתינית בספטמבר הקרוב, שאני שמחה על כך, אבל זו בוודאי לא היתה כוונתו של נתניהו. זאת בנוסף לכפי שנכתב היום ב"דה-מארקר" על מבצע "מרכבות גדעון": "כישלון בעלות של 25 מיליארד דולר", שנגרעו מתקציב המדינה שזקוקה להשקעות ענק בשיקום וריפוי של תושביה הפצועים, שהפקרת החטופים קורעת את לבם השבור ממילא. גם כסף רב ירד לטמיון, אבל מה מחירם של חיי אדם שאבדו - בישראל ובעזה – מה מחיר דמם השפוך של כל כך הרבה אנשים? מי יפצה על מחיר הדמים?

זהו כישלון נורא נוסף של נתניהו, אחרי הפקרת עוטף עזה וטיפוח החמאס, הנמר שגידל נתניהו מעבר לגבול כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ושכח שתושבי ישראל יהיו הראשונים ליפול כטרף לנמר הנורא שהוא גידל והזין מעבר לדלת. גם על הכישלון הזה יסרב נתניהו לקחת אחריות. כל עוד הוא יושב על כסאו, והמשך הישיבה על כסאו היא עניינו היחיד, הוא ימשיך להביא עלינו אסונות שעולים בחיי אדם, ויאשים את חמאס ואת כל מי שאפשר, מלבד את עצמו, שורש אסוננו.

וכל מה שהיה לו לומר הוא שחמאס רוצה לשבור אותנו. חמאס כבר שבר אותנו בטבח הנורא, ושברינו עדיין מוטלים על הארץ, מתקשים להתאחות. אבל לא פחות מחמאס רוצה נתניהו לשבור אותנו, להפוך אותנו למתים מהלכים. לרוחות רפאים נטולות דעה וקול, והשבר הזה מכאיב ושובר אפילו יותר.

  

הכרה במדינה פלשתינית

 

אני שמחה מאד על הכרזתו של נשיא צרפת שהוא עומד להכיר במדינה פלשתינית בספטמבר, ואני מקוה שאכן כך יעשה ושמדינות רבות תצטרפנה אליו. חבל מאד שמדינות אירופה לא הכירו ברשות הפלשתינית כמדינה כבר לפני שנים. זה היה מאד מחזק את הרשות הפלשתינית ומחליש את חמאס, ואולי אפילו מונע ממנו לטבוח בעוטף עזה, וזה היה מחליש מאד את נתניהו - אבי התיאוריה של טיפוח חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית - ואולי מציל את ישראל משלטון האימים שלו ושל שותפיו המבעיתים, ששואפים להרוס את עזה ולהרוג ולגרש את כל תושביה, שזה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות.

כמובן יכול להיות שמקרון אמר את דבריו רק כדי ללחוץ על נתניהו לסיים סופסוף את המלחמה בעזה, שזה דבר טוב בפני עצמו, כי המלחמה הזו היא סיוט לעזתים ולא פחות לישראלים. אחרי טבח החמאס בעוטף עזה התקשיתי מאד לחמול על העזתים, אך ככל שהמלחמה נמשכה, ומספרי ההרוגים בעזה הפכו מחרידים יותר ויותר, והתברר יותר ויותר שמטרתה היחידה של המלחמה הבלתי-נגמרת היא שימור שלטונו של נתניהו וממשלת הדמים שלו, שלטון שמתנער כליל מאחריותו לטבח, הרגשתי יותר ויותר שגם אנו הישראלים וגם העזתים, ובפרט תושבי עזה הבלתי מעורבים בפשעי החמאס, כולנו שבויים של שלטון נתניהו, שרואה בכולנו בשר תותחים ואדיש לחלוטין לסבל האנושי העצום בשני הצדדים, שהרי גם דמם השפוך של חיילים וחטופים מתקבל בממשלה באדישות גמורה. אתמול החליט נתניהו לסיים סופית את הספין הארוך של מו"מ כביכול על עסקה לשחרור חטופים, שהוא עצמו מונע בסירובו לסיים את מצב המלחמה ואת הרג החיילים במשימות שווא של הרס בתים אינסופי שאין לו כל מטרה, מלבד לרצות את הזיות פינוי עזה מכל תושביה של בן-גביר וסמוטריץ', עמיחי אליהו ואורית סטרוק, וגם גילה גמליאל שמצגת הבינה המלאכותית שלה תצטרף מן הסתם לתיק בבית הדין בהאג כעדות נוספת לכוונות ישראל לבצע רצח עם בעזה. מזה חודשים מתחנן מקרון לנתניהו להפסיק את ההרס לשם הרס בעזה,שכבר בקושי נותרו בה בניינים העומדים על תילם, וטירוף ההריסה של צה"ל איננו פוסח על בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות וכנסיות, שמשמשים מקום מקלט לתושבי עזה. נתניהו אטם את אוזניו, ומקרון הבין, שחבל לשחת מלים על אוזנם של נתניהו ושל פטרונו טראמפ – כמובן שגם טראמפ רוצה מאד בסיום המלחמה, אך הוא גם מעוניין בהמשך שלטונו של נתניהו, להוותם של הישראלים והפלשתינים גם יחד. כדי להציל את מדינת ישראל צריך לאפשר לה לסיים את שלטון נתניהו ולבחור ממשלה שמעוניינת לשקם את מדינת ישראל הפגועה כל כך משנתיים של מלחמה, ולא להישאר שבויים בידי ממשלת דמים מטורפת שאין גבול לטירופה, ושאדישה באופן מוחלט לדמם השפוך של ערבים ויהודים כאחד, ומוכרת סיפורים על פינוי כל העזתים לארצות אחרות, ועל שלום עם סעודיה, שאין לה כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל שהרגה עשרות אלפי עזתים, וגם לו חפצה בכך, לא היתה יכולה לעמוד בזעמם של אזרחיה ואזרחי מדינות ערב האחרות. סעודיה איננה פועלת כעת לנורמליזציה עם ישראל אלא להכרה במדינה פלשתינית מצד מדינות רבות ככל האפשר, ולמרות זעמם של נתניהו ותומכיו על הכרה כזו, ייתכן בהחלט שזו ההתפתחות הכי רצויה, כמובן לפלשתינים, אבל גם לתושבי ישראל שילדיהם נהרגים בכניסה המי יודע כמה לשוג'עיה או לחאן-יונס, רק כדי לשמר את הזיית ייהוד עזה והקמתו מחדש של גוש קטיף.