היינריך היינה / התה

                                התרגום מוקדש לבתי שרון, ליום הולדתה

היינריך היינה / התה

הסיפור שברצוני לספר כעת, התרחש במרחצאות לוּקָה [באיטליה].

אל תפחד, קורא גרמני, אין בזה שום פוליטיקה, אלא רק פילוסופיה, או ליתר דיוק לקח פילוסופי, כפי שאתה מחבב. האמת היא שזה מאד פוליטי מצדך, כשאינך רוצה לשמוע דבר על פוליטיקה, הרי אתה מסוגל לשמוע רק את מה שאיננו נעים או מדכא. בצדק חבריי כעסו עלי שבשנים האחרונות התעסקתי כמעט רק בפוליטיקה, ואפילו הוצאתי לאור ספרים פוליטיים. "אמנם איננו קוראים אותך", הם אמרו, "אבל מפחיד אותנו שמשהו כזה נדפס בגרמניה, בארץ הפילוסופיה והשירה. אם אינך חפץ לחלום עמנו, לפחות אל תעיר אותנו משנתנו המתוקה. הנח לפוליטיקה, אל תכלה בה את זמנך היקר, אל תזנח את כשרונך הנאה לשירי אהבה, טרגדיות, נובלות, ושלב בהן את ההשקפות האמנותיות שלך, או איזה לקח פילוסופי טוב."

הידד! הייתי רוצה להשתרע בשלוה, כמו היתר, על מיטת חלומות, ולספר את סיפורי. הלקח הפילוסופי שכלול בו מתגלם במשפט, שלעתים ביכולתנו להפוך מגוחכים, מבלי שאנו עצמנו אשמים בכך ולו במעט. בעצם הייתי צריך לומר את המשפט הזה בגוף ראשון יחיד – אכן כן, אני רוצה בכך, קורא יקר, אבל אני מבקש ממך, שלא תפרוץ בצחוק, שאינני אשם בו. כי האם זו אשמתי שיש לי טעם טוב, ושתֵּה טעים טעים לי? ואני אדם אסיר תודה, וכשביליתי במרחצאות לוקה, שיבחתי את בעל הבית, שהגיש לי שם תה כל כך טעים, שמעולם עוד לא שתיתי כמותו. שיר תהילה זה זימרתי חזור ושוב גם בפני הליידי ווּלֶן, שהתגוררה עמי באותו מלון, וגברת זו כל כך התפלאה על כך, כי היא, כפי שהלינה בפני, למרות כל בקשותיה מבעל הבית שלנו, לא הצליחה לקבל שום תה טעים, ולפיכך נדרשה להזמין את התה שלה במשלוח מליוורנו: "זה תה שמיימי!" היא הוסיפה וחייכה חיוך אלוהי. "גבירתי", עניתי לה, "אני מתערב ששלי עוד הרבה יותר טעים". כעת הזמנתי לתה את הגברות שנכחו במקרה, והן הבטיחו למחרת בשעה שש להגיע לאותה גבעה עליזה, שעליה אפשר לשבת יחדיו כה בנעימים ולהתבונן מטה לעמק.

השעה הגיעה, השולחן נערך, לחמניות חמאה נפרסו, הגברות פיטפטו בעונג – אך שום תה לא הגיע. הגיעה השעה שש, הגיעה השעה שש וחצי, צללי הערב הסתלסלו כנחשים שחורים למרגלות ההר, היערות הדיפו יותר ויותר ניחוחות געגועים, הציפורים צייצו יותר ויותר בדחיפות – אך שום תה לא הגיע. קרני השמש האירו עוד רק את פסגות ההרים, והסבתי את תשומת לב הגברות לכך, שהשמש מתמהמהת להיפרד ונוטשת רק באי רצון גלוי את חֶבְרָתָן, הקורנות כמותה. יפה דיברתי, אבל התה לא הגיע. לבסוף לבסוף, עם פרצוף גונח, הגיע בעל הבית ושאל, האם לא נרצה במקום תה להתענג על סוֹרְבֶּה? "תה! תה!" קראנו כולנו כאיש אחד, "ובדיוק אותו תה", הוספתי, "שאני שותה בכל יום." "אותו תה, אדוני? זה בלתי אפשרי!"  - "מדוע בלתי אפשרי?" קראתי נרגז. יותר ויותר נבוך בעל הבית שלי, הוא גימגם, הוא היסס, רק לאחר סירוב ממושך הוא הודה – והחידה האיומה נפתרה.

בעל הבית שלי היה בקי באמנות הידועה, למלא שוב את קנקן התה, שממנו כבר שתו, במים חמים משובחים, והתה, שכה ערב לחכי וכה התפארתי בו, היה לא אחר מאשר אותה חליטה מאותו תה, ששכנתי למלון, הליידי וולן, הזמינה מליוורנו.

ההרים סביב מרחצאות לוקה מהדהדים נפלא, והם יודעים להחזיר שוב ושוב צחוק רם של גברות.  

סוף

לפעמים אני מצטערת שכללי התרגום המקובלים כבר אינם מאפשרים לעברת שמות. הייתי רוצה לכנות את Lady Woolen "גברת צמרירית" במקום בשמה המקורי, ואני מדמיינת אותה עוטה סוודר אנגלי מכופתר היטב בקיץ האיטלקי, אולי גם צעיף תואם. היינה בסיפורו איננו לועג רק לעצמו ולאיטלקים, אלא גם לגברת האנגליה – כמובן אנגליה, שמתעקשת בארץ הקפה והגלידה להזמין דוקא תה שמייבאים עבורה במיוחד, במקום לנהוג ברומא כרומאית.

  

העץ

בכיכר ווינגייט, בצומת הרחובות ז'בוטינסקי שעולה לבית הנשיא, בלפור שמוביל לבית ראש הממשלה, ומרקוס שיורד לתיאטרון ירושלים, על אי התנועה המכוסה דשא שאושר אוהב להתגלגל עליו בימים ובלילות, הקימו מונומנט חדש, פסל עץ זית עשוי ברזל. אושר עקב בסקרנות רבה אחרי התעלות שחפרו באי התנועה כדי להניח את היסודות לפסל, מוטות הברזל שתקעו באדמה, הבטון שיצקו ואבן הגיר שהניחו כבסיס לפסל, ולבסוף הפסל עצמו. כשהכל עמד על מכונו הוא ריחרח את בסיס הפסל והשתין על האבן לאישור. המחשבה הראשונה שהיתה לי היא למה להציב פסל של עץ זית ולא לשתול עץ זית, ואז חשבתי שאולי עץ זית אמיתי לא היה שורד על אי תנועה, מתחת לעמוד תאורה אימתני שבראשו קבועים ארבעה פנסים שמאירים את כל הצומת וגם את חזיתה של וילה סלאמה שממול ואת עצי החרוב שמסביב לכיכר שהם עצים אמיתיים שמשירים על הקרקע חרובים ועלים שאיש איננו אוסף. גם העלים של עץ הזית המפוסל נראים די אמיתיים. זוג צעיר שיצא לריצת לילה ניגש לבדוק את המונומנט החדש והבעל אמר: הגזע מברזל, והאשה אמרה: הגזע מברזל והעלים מחוברים בחוטי ברזל, ומכיוון שהם חשבו שהענפים והעלים הם אמיתיים שרק חוברו לגזע בחוטי ברזל, הם תהו האם יחליפו אותם בכל פעם שהם יִבְּלוּ. אני לא יכולתי לראות את העלים מקרוב, אבל אני די בטוחה שגם הם עשויים מברזל, או ממתכת אחרת שרוקעה עד דק ונחתכה בצורת עלים. עלי זית אמיתיים קטנים יותר מעלי הפסל, שבאמת מחוברים לגזע בחוטי ברזל, כי גם עלים מברזל צריך איכשהו לחבר. הענפים פונים מעלה קצת יותר מענפים של עץ זית אמיתי שלרוב רוכנים מטה ומשירים את הזיתים שלהם לקרקע כשהם משחירים. אין ספק שעץ מפוסל הוא הרבה יותר סטרילי. את הגזע שעשוי ממוטות ברזל אני די אוהבת. יש בו הרבה תנועה, וגם הענפים והעלים די בסדר, הפסל כולו נראה כמו עץ זית בשעת סערה. מכיוון שהפסל מורכב מחלקים קטנים יחסית, מוטות ברזל וריקועי מתכת, אולי הוא אפילו פסל ממוחזר ממוטות ברזל חלודים, הוא קצת מזכיר ציור של עץ זית שעשוי במשיחות מכחול מרובות, כמו ציורי עצי הזית של ראובן, אז אולי בכל זאת הפסל הזה הוא אמנות. כשאושר מתגלגל בדשא אני מתבוננת בפסל ומנסה להתרגל אליו. נדמה לי שאושר כבר התרגל אליו, ולא מאד אכפת לו שבגלל התקנת הפסל, ואולי גם בגלל סוף הקיץ, הדשא יבש והצהיב והאדמה שמתחתיו נגלתה, האדמה כמו הדשא חומה וכבדה ובוודאי הובאה לשם בשקים, בכיכר ווינגייט שום דבר איננו אותנטי, ורק כשיורדים במורד רחוב ז'בוטינסקי מתגלה בין השיחים העפר הסלעי של ירושלים, עפר אדמדם מעורב בסלעי גיר שממנו עשויים הרי ירושלים, שאינם נוטים מטבעם להצמיח דשא, אלא דרדרים וחוחים. בגינות שמקיפות את כיכר ווינגייט מחליפים בכל פעם את האדמה והפרחים, מדי פעם עוקרים אותם ושותלים חדשים, לעולם אינני מבינה מדוע. כשהנשיא אובמה ביקר בישראל, עקרו את פרחי האמנון ותמר ושתלו אפונה ריחנית גבוהה, ואחרי שאובמה נסע עקרו את כל האפונה הריחנית ואחרי זמן מה שהגינות עמדו ריקות שתלו פרחים אחרים, ביום העצמאות יצרו מפרחים קטנים בכחול ולבן דגלי ישראל, וחשבתי אם במקרה שיתפסו את אושר מחרבן עליהם יעמידו אותנו לדין על ביזוי הדגל. שמחתי כשהחליפו את הדגלים בפרחים ססגוניים בצבעי רנואר, אדום וכתום וצהוב, ועכשיו כשמטיילים על ידם אפשר להרגיש בתוך תמונה. לפעמים כשאני עומדת עם אושר על אי התנועה ומסתכלת בו מתגלגל מצד לצד ושמח, אני תוהה מה אמור הכל להביע, הפרחים והפסל. עץ זית אמור כמובן לסַמֵל שלום, ולסַמֵל שהיונה מצאה מנוח לכף רגלה. לכן כנראה הציבו אותו בצומת הרחובות שמובילים למשכן הנשיא ולמשכן ראש הממשלה, כדי שיביע את שאיפתם העזה לשלום, בזמן שתחלופנה על פניו מכוניות שחורות מפוארות של נשיאים אורחים עם חלונות מוצללים. אושר במעשה חתרני לא מודע ישתין על הפסל ויחרבן בגינות הפרחים, ואחר כך, כדי שלא נלך עדיין הביתה, יבקש לשבת לידי על הספסל שלפני וילה סלאמה ששעריה נעולים תמיד, והיתה שייכת פעם לסוחר ערבי עשיר מאד שביקש שיבנו לו בית שאין כמוהו בכל המזרח התיכון, ועכשיו מחקים אותו מיליונרים חדשים ובונים להם אחוזות מפוארות בדמות ארמונות מהרג'ה או מקדשים יווניים, שבהן הם קוברים את כספם וגם את כספנו, ואני מתבוננת על הירח המלא וקצת רועדת, כי מתקרב הסתיו והלילות מתחילים להיות קרירים, ועוד מעט הדשא שכעת יבש יתמלא בטל, ואני חושבת על השורה האחרונה בשירו היפה של ג'ויס קילמר, "עץ יוצר רק אלהים", שתירגמתי כאן, ואיך האנשים מנסים תמיד לחקות את אלהים, לא ממש בהצלחה.

אין בסיס לדיאלוג

הראיון של מואב ורדי עם מלכה פיוטרקובסקי מהתנחלות תקוע, במסגרת סדרת הכתבות שלו בערוץ 10 על הפיצול בין ימין ושמאל בישראל, זיעזע אותי, ולא בגלל הדרישה שלה שהשמאל יעשה חשבון נפש, שהזכירה לי את האמירה של איילת שקד שהשמאל לא למד דבר מרצח רבין. איילת שקד הופיעה בכתבה קודמת בסדרה וטענה שהימין נבחר בבחירות דמוקרטיות כדי להגשים מדיניות ימנית. הימין נבחר כבר עשרים שנה בבחירות דמוקרטיות, אבל הוא עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות אחרי רצח רבין, והליכוד מקוה שהשמאל ישכח את זה, אבל השמאל לא ישכח את זה, כי רצח רבין רצח את השמאל במדינת ישראל, ועדיין רוצח אותו, כשאנשי ימין מדברים עם אנשי שמאל תמיד קנה האקדח מציץ להם מהכיס ומאיים על השמאל ברצח נוסף, כפי שחווינו להוותנו בסדרת כתבות קודמת של מואב ורדי, ששם איימה דניאלה וייס על כל ראש ממשלה שיחזיר אפילו אבן אחת מארץ-ישראל. השמאל בישראל מאוים תמיד, כי הרבה יותר מדי אנשים בימין, גם אם מלכה פיוטרקובסקי למרבה המזל איננה ביניהם, מצדיקים את רצח רבין, ומי שמצדיק רצח אחד של ראש ממשלה מהשמאל, נותן לגיטימציה לרצח נוסף. ובמצב כזה שהשמאל מאוים ברצח נוסף, אין לימין שום זכות לדרוש מהשמאל הקשבה וסימפטיה. עדיף גם שהימין לא ינפנף יותר מדי בטענה שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות, כי אין הרבה ערך לבחירות דמוקרטיות אחרי שרוצחים את ראש הממשלה שבחר מחנה השמאל, רצח שהשמאל מעולם לא התאושש ממנו, ובנוסף לכך מאיימים לרצוח כל ראש ממשלה עתידי מהשמאל שיגשים את מדיניות השמאל. אין שום משמעות לדיבורים על דמוקרטיה, כשהדובר מנפנף כל הזמן באקדח.

בין השאר מחתה פיוטרקובסקי על כך שמונעים ממנה להתריע על דברים נוראים שקורים, בגלל שאומרים שאם תתריע על כך, תגרום לרצח של ראש ממשלה. הצטערתי שמואב ורדי לא שאל אותה על איזה דברים נוראים היא מדברת, ומי בדיוק אוסר עליה להתריע עליהם. מואב ורדי, למשל, רק הקשיב לה ולא התווכח איתה. היא מחתה על כך שמונעים מבנות השירות הלאומי ללמד ילדים יהודים קריאת שמע. אני מניחה שהורים בבתי ספר חילוניים מחו על כך שבנות השירות הלאומי לימדו ילדים יהדות, ואני לגמרי מבינה אותם. רוב החילוניים מעוניינים שלילדיהם יהיה ידע ביהדות, אבל לשם כך יש מורים מוסמכים, אין שום צורך שנערה שכישוריה היחידים הם גידולה בבית דתי לאומי, תלמד את הילדים קריאת שמע, או כל תוכן יהודי אחר. בבתי ספר דתיים מורים חילוניים אינם רצויים, גם כאשר הם מורים מוסמכים ומנוסים. מדוע צריך הציבור שאיננו דתי לקבל הדרכה מנערות דתיות דוקא? ועוד כאלה שגדלו בהתנחלויות, ושהשקפת עולמן האמונית והפוליטית שונה מאד מזו של הורי הילדים? האם הגברת פיוטרקובסקי הזמינה פעם חילוני, או איש שמאל שמתנגד להתנחלויות, להסביר לילדיה את השקפת עולמו? האם למשל הזמינה פעם קיבוצניק ללמד את ילדיה על השקפת העולם הקיבוצית? סופסוף היה לקיבוצים תפקיד מכובד בעשייה הציונית, שלכאורה עומדת בראש מעייניהם של המתנחלים.  

אבל, כפי שכבר אמרתי, לא זה מה שזיעזע אותי, גם אם זה מרגיז. מה שזיעזע אותי הוא הדברים שפיוטרקובסקי אמרה כנראה ללא מודעות מלאה, מכיוון שהיא מתנחלת וחיה בחברת המתנחלים וחברת המתנחלים היא קנה המידה שלה, והיא איבדה את היכולת להבין איך הדברים נשמעים באוזני מישהו שאיננו שייך לחברה הזאת. פיוטרקובסקי העידה על עצמה שהיא יצאה מעל כל במה נגד רצח מוחמד אבו-חדיר, נער בן שש עשרה שנחטף על ידי יהודים שהיכו ושרפו אותו חיים, ושעל כך היא ספגה ביקורת קשה ממתנחלים. זה מה שזיעזע אותי. אילו שאלו אותי הייתי חושבת שהרוב המכריע של המתנחלים הזדעזע מרצח אבו-חדיר, כפי שרוב הציבור הישראלי בכללו הזדעזע ממנו. למרות התנגדותי למתנחלים לא העליתי בדעתי שהם יתמכו ברצח אכזרי להחריד של נער בן שש-עשרה חף מפשע, שחיקה את הפשע של המחבלים הפלשתינים שחטפו ורצחו באכזריות את שלושת הנערים נפתלי פרנקל וגלעד שער ואייל יפרח. היתה לי דוקא דיעה פחות גרועה על המתנחלים מכפי שעולה מדבריה של פיוטרקובסקי, שמהם אפשר היה להבין שהתמיכה ברצח מוחמד אבו-חדיר היתה מקובלת בקרב ציבור המתנחלים עד כדי כך, שאנשים תקפו אותה קשה כשדיברה נגד הרצח, דבר שלי היה מובן מאליו, שכל אדם שראוי לשם אדם צריך להתחלחל עד עמקי נפשו ממעשה רצח כזה ולהוקיע אותו בכל לשון של הוקעה, ובוודאי שלא יעלה על הדעת לתקוף מישהו שיוצא כנגד הרצח.

ומה שעוד זיעזע אותי זה שפיוטרקובסקי מציגה את יציאתה כנגד רצח הנער מוחמד אבו-חדיר כמעשה אמיץ במיוחד, שהשמאל צריך להעריץ אותה בגינו, זיעזעו אותי דבריה שאם היא יצאה מעל כל במה כנגד הרצח, השמאל צריך לגמול לה בביקורת על הפשעים הנוראים של השמאל, שלא בדיוק הצלחתי להבין ממנה מהם, הטענות שלה כלפי השמאל היו מאד מעורפלות. נדמה לי שהתייחסה להתנתקות, אבל את ההתנתקות יזם וביצע אריאל שרון, שלא היה בדיוק שמאלני. פיוטרקובסקי, שרואה במתנחלים את משפחתה, איננה מבינה שלגנות את רצח מוחמד אבו-חדייר זה המינימום שנדרש מבן-אנוש, לא איזה מעשה גבורה שראוי להוקרה, שרצח מוחמד אבו-חדייר איננו משהו שאפשר להסתייג ממנו אבל אפשר גם לתמוך בו. שמי שתומך ברצח כזה, או מסרב לגנות אותו, איבד את האנושיות שלו, הפך למפלצת אדם.

איזה דיאלוג יכול להיות לי עם אנשים שתמכו ברצח נער ושריפתו חיים, אנשים שלדעתי אינם ראויים לבוא בקהל, ודאי שאינם בני שיח. מלכה פיוטרקובסקי, שבאה לברך את המתנחלים, יצאה מקללת: התמונה שעולה מדבריה לגבי אופיו של ציבור המתנחלים, איננה מותירה כל בסיס לדיאלוג עמהם.

סוף האולימפיאדה

עוד מעט יתקיים טקס הסיום של האולימפיאדה, ואני כבר אשן לצערי כי אני מתה מעייפות. צפיתי היום במרתון גברים ובגמר התעמלות אמנותית ובגמר אופני הרים, שזה מקצוע ממש מפחיד שמזכיר רכבת הרים בלונה-פארק ועולים ויורדים בעליות ובירידות מאד תלולות מעל סלעים וקורות עץ, וכמה מהרוכבים נפלו ונפצעו ושתתו דם. הרוכב הישראלי לא נפל אבל קודם התפנצ'ר לו הגלגל הקדמי ואחר כך האחורי, ובגלל זה הוא סיים במקום עשרים ותשעה והשדרים מאד הצטערו, כי בתחילת הרכיבה הוא היה די בהתחלה, והם מיד התחילו לדבר על מדליה נוספת לישראל, שברור שלא היה לנו שום סיכוי לקבל בשום מקרה. כל הזמן בכל המקצועות השדרנים דיברו על זה שאולי תהיה לישראל עוד מדליה, אפילו כשהיה ברור שאין שום סיכוי לזה. אני לא יודעת למה הם כל הזמן דיברו על מדליה דימיונית. אולי אמרו להם שזה מה שידביק את הצופים למסך, אפשרות של עוד מדליה לישראל, אבל אותי זה מאד עיצבן, גם כי זה סתם קשקוש וגם כי בסופו של דבר זה מגמד את ההישגים האמיתיים של ישראל, שלמשל נבחרת ההתעמלות האמנותית שלה במקום ששי בעולם, אחרי רוסיה וספרד ובולגריה ואיטליה ובלארוס, שכולן מעצמות התעמלות, ולפני ארצות-הברית וגרמניה וסין שבכלל לא עלו לגמר, שזה בלתי נתפס. אני לא מבינה בספורט ובטח לא בהתעמלות אמנותית, אבל אני מבינה מה המשמעות שנבחרת ישראל מגיעה למקום כזה בדירוג העולמי והאולימפי, אחרי מי שלפניה ולפני מי שאחריה, וההופעה שלה יפה להפליא ושובה את הלב, וזה לגמרי נכון שאני לא מבינה במרכיבים של התרגיל ומה בדיוק המתעמלות עושות, אני מביטה בתרגילים שלהן כמו במחול, אבל גם מי שצופה במחול לא צריך להבין את משמעות הצעדים ולהכיר את תולדות המחול, הוא רק צריך להתבשם מהיופי ולהינות, וזה מה שעושים מיליוני האנשים שצופים באולימפיאדה, פשוט נהנים לראות משהו יפה וגם לעודד את הנבחרות שלהם, כי אולימפיאדה וספורט בכלל זה גם מאבק בין מדינות, ולפעמים יש בו פוליטיקה מלוכלכת, אבל זה בדיוק הרעיון האולימפי, שיש מאבקים בין אנשים ובין מדינות, ויש גאוה לאומית ונאמנות ואפילו גבורה, אבל אף אחד לא מת. האולימפיאדה היא מאבק בין אומות בדרך של משחק, בלי לשפוך דם, וזה בדיוק מה שיפה בה, שאפשר להיאבק ביריבים ולנצח ולהריע למדינה שלך ולהרגיש המון גאוה לאומית, בלי שאף אחד ימות מזה, וכתב צבאי אחד קונן בפרצוף חמוץ לאן הגענו, שמדברים על וואזארי וסלמונלה, וזה בדיוק מה שהיה נפלא בקיץ הזה, שהכתבים הצבאיים נדחקו קצת לפינה, החדשות נהיו משעממות מאד למי שלא אוכל קורנפלקס, והיה הרבה יותר כיף להתמכר למשחקים האולימפיים, אבל עוד לא הסתיימה האולימפיאדה וכבר ירו רקטה על שדרות, ועכשיו צה"ל מפציץ בעזה, והכתבים הצבאיים שוב יפתחו את מהדורות החדשות בפרצוף מלא חשיבות עצמית, והמתעמלות היפות תקפלנה את הסרטים ותארוזנה את החישוקים והאלות שאינן מכות איש ואינן שוברות שום ידיים ורגליים, וכמו פיות שהגיעו לעולמנו המיוסר רק לרגע קט, כדי לחולל קסם ולהיעלם, הן תחזורנה לפיטר פן בארץ שום מקום, ולמסכים שלנו ישובו כתבים צבאיים במלוא תפארתם עם פצצות מתפוצצות מאחורי גבם והבזקים של אש, ובתור אתנחתא יהיו גם דיווחים על סלמונלה בקורנפלקס או בטחינה. עיר המקלט שלנו, שבה בוכים רק בגלל נפילת חישוקים ומדליות מוחמצות, תחזור ותהפוך בלתי מושגת, בהעדר קצת אבקת קסמים והרבה מחשבות חיוביות.   

בית הכנסת בליבק וחזיתו הנאצית

רולנד קירבאך כותב ב"די צייט" (גיליון 33, 4 באוגוסט 2016), על בית הכנסת הישן בליבק, שהיה בין הבודדים בגרמניה שלא נהרס בליל הבדולח, ובכל זאת לא שפר גורלו: יופיו והדרו של בית הכנסת המפואר שנחנך בשנת 1880, חזיתו הרומנסקית עם חלונותיה היפהפיים וכיפתו הרמה היו לצנינים בעיני הנאצים, ובין שנת 1939 לשנת 1941, הסירו הנאצים את כיפת בית הכנסת ובנו לו חזית חדשה מלבנים אדומות עם חלונות מרובעים, כך שהבניין קיבל מראה של בית ספר או בית חרושת. את פנים הבניין הסבו הנאצים לאולם ספורט.

יהודי ליבק היגרו ממנה או נרצחו בשואה. בית הכנסת המוסב לאולם ספורט נשאר על עומדו והתפורר לאטו במהלך השנים. לאחר נפילת ברית המועצות החלו להגיע לליבק יהודים מברית המועצות, שמהווים כיום את עיקר הקהילה, 730 איש. הם החלו שוב להשתמש בבניין בית הכנסת, אבל ממון לשפץ את המיבנה המתפורר לא היה להם. פעילויות הקהילה מתקיימות בבניין סמוך והתפילות מתקיימות במרתף הצר והמחניק של בית הכנסת, שאת חלונותיו אסור לפתוח בשעת התפילה מטעמי ביטחון. בשנים 1994 ו-1995 נזרקו על בית הכנסת בקבוקי תבערה שלא גרמו נזק ממשי. כנראה ישנם בליבק מי שאינם אוהבים את התיישבותם החדשה של יהודים בעיר. ראש הקהילה, אלכסנדר אולשנסקי, סיפר לכתב שבשעת תפילות הפסח אשה אחת התמוטטה ואיבדה את הכרתה.

לפני שלוש שנים כבר איים המיבנה להתמוטט, ואז הבטיחה ממשלת גרמניה, שאם הקהילה תשיג את מחצית סכום המימון של תכנית שיפוץ שהיתווה האדריכל תומס שרדר-ברקנטין לבית הכנסת, תשלים הממשלה את המחצית השנייה לסך יותר מששה מיליון אירו שנדרשים לשיפוץ. הקהילה השיגה הבטחה למימון משתי קרנות, שכבר העבירו כמחצית הסכום, ולפני שנתיים החלו העבודות, אך כעת החליטה אחת הקרנות להפסיק את המימון, העבודות נעצרו, הפיגומים פורקו.

במשך כל העת עמד שיפוץ בית הכנסת בצל מחלוקת: בין בני הקהילה ואזרחי ליבק האחרים היו מי שחשבו שצריך לפרק את חזית הלבנים האדומות שבנו הנאצים ולשפץ את חזיתו המקורית של בית הכנסת עם הכיפה. אבל בשנת 1991, הוכרזה החזית הנאצית כמיבנה לשימור ונאסר להרוס אותה, בטענה שזו "עדות יחידה במינה להיסטוריה היהודית-גרמנית". אבל אגודת האדריכלים הגרמנית טענה שזו "אדריכלות פשע נאצית" שיש להרוס. מתכנני השיפוץ נאלצו לוותר על שיחזור החזית המקורית של בית הכנסת. בינתיים גם המשך השיפוץ איננו אפשרי.

הרבה שאלות ומחשבות עורר בי הסיפור הזה של בית הכנסת הישן בליבק. מדוע דוקא בשנת 1991 הוכרזה החזית הנאצית של בית הכנסת כמיבנה לשימור? דוקא לאחר נפילת ברית-המועצות, כאשר יהודים מברית-המועצות החלו להגיע לליבק? האם ניסה מישהו בעיריית ליבק להעביר מסר כלשהו לתושבים היהודים החדשים? ומתי בכלל קיבלה הקהילה החדשה של ליבק, של יוצאי ברית-המועצות, זכות להשתמש בבית הכנסת? האם לא עדיף היה במקום השיפוץ היומרני שעולה הון תועפות לבנות בית כנסת חדש, או לשכור למטרה זו בניין קיים אחר, שאין לו היסטוריה מכאיבה של התנכלות נאצית?

מצאתי באינטרנט את החלטת עיריית ליבק על שיפוץ בית הכנסת, שמבהירה שהמטרה היא לשמר את כל התקופות ההיסטוריות, כולל התקופה הנאצית. נו טוב. הניסוחים נמלצים מאד:

" 80 שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, ו-71 שנה לאחר גירושם ורציחתם של בנות ובני ליבק בני הדת היהודית, אנו חווים את פריחתם מחדש של חיים יהודיים בעירנו כרגע מאושר בהיסטוריה.

הדור הנוכחי הנושא באחריות פוליטית לעיר ההאנזה ליבק רואה כחובתו לקיים ולשמר חיים יהודיים בליבק ולכבד את משאלותיה של הקהילה היהודית.

על רקע זה אנו תומכים בהחלטת הקהילה היהודית להבטיח את תפקודו של בית הכנסת למען חיי קהילה בעתיד ולבצע כעת את עבודות השיפוץ הנדרשות בדחיפות. ההחלטה נוגעת לקהילה היהודית ולה בלבד.

עיר ההאנזה ליבק עומדת לעזר במסגרת יכולותיה. אזרחי ליבק תומכים במתן חסות של ראש העיר לשיפוץ בית הכנסת ותומכים בעבודת המועצה לשמירת המסורת הגדולה של החיים היהודיים בעירנו." כולם הצביעו בעד, איש לא התנגד.

המשפט על ההחלטה שנוגעת לקהילה היהודית בלבד נשמע לי מוזר. הרי להחלטה זו אין קיום ללא תמיכת העיריה. מה באמת עמד מאחורי ההחלטה על שיפוץ בית הכנסת? ומה עמד מאחורי ההחלטה להפסיק את המימון? האם חילופי גברי היטו את הכף כנגד המשך מימון השיפוץ?

והקהילה היהודית הזו של יוצאי ברית-המועצות שאינם אנשים דתיים, מדוע חשוב להם לשפץ בית כנסת של קהילה שלא הכירו? ואם בחיים יהודיים חפצם, מדוע דוקא בגרמניה מצאו את מקומם?

או שגם בליבק חוזר אותו סיפור שכבר היכרתי במקומות אחרים: המדינה מעדיפה להעניק את הנכסים רבי הערך של הקהילה היהודית שנשמדה ומי ששרד ממנה היגר מגרמניה, לקהילת מהגרים זעירה מברית-המועצות שחיה במקום, כדי למנוע תביעות של יהודים מארצות אחרות לפיצוי על הנכסים שיביאו לזרימת כספי ממשלה אל מחוץ לגרמניה? והיהודים המקומיים מצדם, צריכים בתמורה לנכסים היקרים להשלים עם ההשפלה של תפילה בבית כנסת שחזיתו עוצבה בידי הנאצים לפי טעמם?

ואולי בית הכנסת בליבק איננו אלא משל ל"פריחתם מחדש של חיים יהודיים בגרמניה": יהודים שאינם יודעים עברית ולא חונכו להתפלל, מתפללים במרתפו המחניק של בניין בעל חזית נאצית שהוכרזה כאתר היסטורי לשימור, והוא עצמו מאיים להתמוטט.

אפשר להתעלף רק מהמחשבה על כך.