אנגלה מרקל ופרשת הצוללות

 

הדבר המדהים ביותר בעיני ביחסי ישראל-גרמניה, הוא שהצביעות הגרמנית ביחס ליחסים, כביכול גרמניה מעוניינת רק בכפרת עוונות ובדאגה לקיומה של ישראל ואין לה בכלל אינטרסים אחרים, אומצה גם על ידי הישראלים, שאין להם ששה מיליון שלדים בארון שהם צריכים לכסות במסך של התחסדות וצביעות. כך התגובות לפרישתה הצפויה של אנגלה מרקל התמקדו בהפלגה בתיאור ידידותה לישראל ובהבעת חשש מכך שיורשיה יהיו פחות ידידותיים. וכאשר תמהים במה התייחדה ידידותה של מרקל לישראל, מתברר שהדיון מתמקד במכירת הצוללות ואסדות הגז לישראל, פרשה שעננת השחיתות האופפת אותה לא התפוגגה מעולם, וכוללת גם את מכירת הצוללות למצרים בהסכמת נתניהו ובמעורבות קרוב משפחתו ואחד מעורכי דינו וממקורביו יצחק מולכו, בעת ששותפו למשרד של מולכו, דוד שמרון, אף הוא קרוב משפחה, מקורב ועו"ד של נתניהו, מייצג את תאגיד תיסנקרופ ופועל אצל היועץ המשפטי של משרד הביטחון לביטול המכרז הבינלאומי ולהעדפתו הבלעדית של תאגיד תיסנקרופ. לא מצאתי אפילו מאמר אחד שלא הציג את מכירת הצוללות והאסדות לישראל כמעשה חסד שהמיטיבה מרקל עושה עבור מדינת ישראל, ואם כה גדול החסד, מדוע צריך היה בכלל לשחד ולהערים ולהסתיר עובדות משרי הביטחון, תחילה ממשה יעלון, ולאחריו מבני גנץ?

והרי עיר שלמה בגרמניה ששמה קיל Kiel ופירוש שמה קורה מרכזית בתחתית הספינה, שבה תלויה יציבות הספינה כולה, והיא עיר מספנות בים הבלטי שידעה לא מעט משברים כלכליים מאז נהרסה ברובה במלחמת העולם השנייה, מתפרנסת ותתפרנס מבניית הצוללות והאסדות האלה במשך שנים, וישראל משלמת עבורן מיליארדים. ממשלת גרמניה אכן מסבסדת שליש ממחיר הצוללות, אבל השליש הזה הוא בערך ההפרש בין מחיר הצוללות הגרמניות למחירן של צוללות מתוצרת צרפת או דרום-קוריאה, שהיו משתתפות במכרז הבינלאומי ואולי מנצחות בו לולא סוכל קיומו בידי מקורבי נתניהו. אנגלה מרקל השקיעה את כל כוחה בשיפור המצב הכלכלי של גרמניה וזה הישגה הגדול ביותר, ובפרט בשיפור מצבן של ערי הפריפריה – בראש וראשונה מזרח-גרמניה שקודמיה סיפחו פורמלית אבל הזניחו מאד והותירו כחצר אחורית של המערב, אך גם הפריפריות העניות של גרמניה המערבית. מרקל השקיעה את כל כוחה בכך שההצלחה הכלכלית של הערים המרכזיות הגדולות והעשירות במערב – פרקנפורט על המיין, מינכן, דיסלדורף, המבורג, תחלחל גם לערים מזרחיות יותר, צפוניות יותר, והרבה יותר עניות. על הערים המזרחיות והעניות יותר שמרקל טיפחה נמנית גם ברלין, שלהחזרתה למעמד בירת גרמניה לאחר שזה נלקח ממנה בעקבות מלחמת העולם השנייה יש גם היבט לאומי רב חשיבות, אבל בראש וראשונה היבט כלכלי. זו הצלחתה העיקרית של מרקל, לשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה כולה ובפרט של הפריפריות העניות, ועל כך היא זוכה בראש וראשונה לאהבת העם הגרמני. גם יחסה להגירה נגזר בראש וראשונה מהשאלה הכלכלית – כמו בכל המדינות המתקדמות, וגם בישראל הפחות מתקדמת, הגרמנים מעדיפים להותיר מלאכות מסוימות לזרים, כמו הטיפול בקשישים ובנכים, חדרנות במלונות ועבודות ניקיון, שכמו הישראלים גם הגרמנים מעדיפים להפקיד אותן בידי מזרח-אירופים, פיליפינים ותאילנדים. בנוסף לכך כשמרקל קיבלה את הפליטים הסורים, היא דאגה לגרש פליטים שהגיעו לגרמניה ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים. למרקל היתה תמיד רגישות לתדמיתה של גרמניה, ולכן כשנערה לבנונית שאלה אותה מדוע עומדים לגרש את משפחתה מגרמניה, היא ביטלה את גירוש המשפחה, אך לא נמנעה מגירוש משפחות רבות אחרות של פליטים ותיקים. בכך מרקל כמובן איננה גרועה יותר ממנהיגי מדינות אחרות, אבל גם איננה הרבה יותר טובה מהם.

גרמניה לא התנדבה במיוחד לחשוף את התנהלותו של תאגיד תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל, ואפילו הודיעה שאם תתגלה שחיתות העסקה תבוטל, שזה למעשה איום על הרשויות בישראל שלא לחקור מעשי שחיתות לכאורה של אנשי תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל ולמצרים. תאגיד תיסנקרופ כבר הסתבך בעבר בפרשיות שוחד לקידום מכירת צוללות ביוון ובפורטוגל, ושרים בכירים וקציני צבא במדינות אלה הורשעו בקבלת שוחד מהתאגיד ומשותפיו. העובדות שנחשפו בענייני מכירת הצוללות והאסדות לישראל מעלות חשדות כבדים להתנהלות מושחתת דומה, אבל האיום הגרמני לבטל את העסקה אם תתגלה שהתנהלה בשחיתות מעכב את חקירת הפרשה. ייתכן שאין לישראל ממה לפחד, בהתחשב באינטרס הכלכלי העצום לגרמניה במכירת הצוללות והאסדות לישראל, אבל קשה להאשים פוליטיקאים ישראלים שמפחדים לגרום לביטול העסקה.

דוקא כמדינאית בינלאומית לא היו למרקל הצלחות רבות. כישלונה הגדול ביותר הוא עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי שהחלישה מאד את האיחוד, אם כי גם חיזקה את מעמדה של גרמניה בתוכו. מרקל לא הצטיינה ביחס נדיב במיוחד למדינות האיחוד האירופי העניות כמו יוון. היא סירבה לשמיטת חובות של יוון ולחצה על מנהיגיה להנהיג ביוון קיצוצים קשים שפגעו מאד קשה בתושביה, למרות שלא מעט כלכלנים אירופים סברו שיכלה להיות נדיבה יותר כלפי יוון הקטנה, שסבלה לא מעט מהכיבוש הנאצי. היוונים כינו אותה בתמורה "גברת היטלר", ולא גילו כלפיה שום חיבה. היהודים כידוע מחבבים אותה, למרות שחוגים לותרנים מקורבים אליה יזמו את האיסור על עריכת ברית מילה בגרמניה, ובעקבות הביקורת בוטל האיסור הגורף אבל ממשלת גרמניה נטלה לעצמה את הזכות לפקח על כך שהיהודים לא יתעללו חלילה בילדיהם, שהרי אין כגרמנים הרחומים לדאוג למניעת סבלם של הפעוטות היהודים. מרקל ידעה להרחיק את עצמה מיוזמי האיסור, אבל הביאה לכך שממשלת גרמניה מפקחת על בריתות, דבר שמנהיגי גרמניה לפניה לא חלמו לעשות. היהודים הגיבו בקריאות הלל למלכה אחשוורוש שלא הצטרפה למזימותיו של המן האלמוני שביקש להכחיד את החיים היהודיים בגרמניה, שהצטיירו לפתע כפסגת מאוויו של העם היהודי. דימויה הרחום של מרקל בישראל רק השתפר והתקבע מאז.

בנימין נתניהו הביך את מרקל לא מעט, בפרט כשהודיע ברבים שהיטלר לא רצה להרוג יהודים וקיבל את הרעיון לכך מהמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, ובכך הציג חידוש עולמי במחקר השואה והפך למכחיש השואה היהודי הבכיר והמפורסם מכולם. בעקבות דבריו, שלמרבה הבושה נועדו להחניף לגרמניה, ולהפיל את אשמת השואה על שנואי נפשו הערבים, נאלצה אנגלה מרקל להצהיר ברבים על קבלת אחריות גרמנית לשואה. כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה עצוב כל כך. העיסוק בשואה ובאנטישמיות סובל קשות מפוליטיזציה ומוולגריזציה, שעל כך כתבתי לא מעט, למשל כאן. אבל אולי אי אפשר להימנע מכך. השואה איננה עניין אקדמי צר אלא פשע בלתי נתפס בהיקפו, בעוצמתו ובהשפעתו ההיסטורית חסרת התקדים. באופן פרדוקסלי זו הסיבה העיקרית לוולגריזציה של העיסוק בו, ובאופן פרדוקסלי זו גם הסיבה העיקרית לחנופה המיוחדת של ישראלים ויהודים כלפי מנהיגי גרמניה: אי אפשר שלא להיות ביחסים קרובים עם מעצמה פוליטית וכלכלית אדירה כמו גרמניה, ומאחר שששת מיליוני השלדים בארון הגרמני מכבידים מאד גם על היהודים הרבים שעושים עם גרמניה עסקים כאלה ואחרים, אין מנוס מעטיפת ההכרח בל-יגונה באריזה ורודה, פרחונית וריחנית. אבל רכישת צוללות או ציוד צבאי אחר מגרמניה או מצרפת או מארצות-הברית היא קודם כל אינטרס כלכלי ופוליטי של שני הצדדים, לא ידידות ולא אהבה, שכן כבר לימדונו חז"ל שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, ויחסי ישראל-גרמניה תלויים באינטרסים כה רבים, משותפים ונפרדים, שמידה של פיכחון נטול סכרין לגביהם רצויה ואף מועילה.

הקנצלרית וראש הממשלה והפרופסורית וכתבי קפקא

אתמול אמרו בחדשות שאנגלה מרקל תבוא היום לישראל להיפגש עם נתניהו ותקבל גם תואר ד"ר כבוד באוניברסיטת חיפה, וחשבתי אם האנשים שיעניקו לה את התואר באוניברסיטת חיפה הם האנשים שסילקו את אחי מהמרכז לתולדות גרמניה באוניברסיטה שהוא היה ממקימיו ומנהליו ותפסו את מקומו, כי הגרמנים לא שבעו נחת מהספר שלו "אשמה, סבל וזיכרון" שתיאר את הדרכים הרבות שבהן הם מגמדים את זיכרון השואה ומציגים את עצמם כקורבנות, והעדיפו שינהלו את המרכז אנשים שמחניפים להם ולא אנשים שמותחים עליהם ביקורת, והיום האנשים האלה, שתפסו את מקומו של אחי, שאחר כך חלה ומת, יחלו את פניה של אנגלה מרקל והם יחניפו לה והיא תחמיא להם ותיתן להם כסף כדי שימשיכו להחניף לגרמניה ולא לומר עליה את האמת, ולפני זה אנגלה מרקל תיפגש עם נתניהו והם ידברו על הצוללות שנתניהו קנה ממנה במיליארדים, ואני תוהה מה הוא קיבל מהגרמנים בתמורה לביטול המכרז הבינלאומי של משרד הביטחון למכירת צוללות לישראל לטובת הגרמנים, אבל אולי לעולם לא נדע, כי הגרמנים תמיד משלמים הרבה כסף כדי להשתיק אמיתות לא נעימות ולרוב זה די מצליח להם, כי רוב האנשים מעדיפים לקבל כסף מאשר לומר את האמת ולסבול מנחת זרועם של הגרמנים, וככה רוב האנשים מחניפים להם ובמיוחד היהודים שסבלו מהם הכי הרבה מחניפים להם. בן-גוריון היה הראשון שהתחיל בחנופה לגרמנים ואמר שהם גרמניה אחרת, ואחי אפילו הצדיק אותו שהוא קיבל מגרמניה כסף שמאד הועיל למדינת ישראל הצעירה והענייה, ומאז ישראל כבר השמינה והתעשרה, אבל החנופה עולה בקו ישר עם הכסף, רק שכבר לא לגמרי ברור מי משלם למי, הרי אזרחי ישראל משלמים מיליארדים על הצוללות הגרמניות, ובכל זאת כתבו בעיתונות הגרמנית שהם עושים לנו טובה, בגלל המחויבות הגרמנית לקיומה של מדינת ישראל, כאילו המיליארדים שישראל משלמת על צוללות אינם מפרנסים בגרמניה עיר שלמה. היוונים שהם עם גאה דוקא קראו למרקל גברת היטלר ואני לא חושבת שהזמינו אותה לקבל תואר ד"ר כבוד, אבל היהודים רק מתחנפים ומי שלא ירדפו אותו עד מות. אחי כבר יותר מארבע שנים מת והחנפנים מאריכים ימים.

לפני שהיא הגיעה אנגלה מרקל דאגה לפרסם שהיא לא מרשה לנתניהו להרוס את הכפר הבדואי חאן אל אחמר ועל כך החניפה לה עמירה הס בעיתון "הארץ". אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל שלמרות שהמפלגה שלה מלאה נאצים זקנים, שאחד מהם שבינתיים כבר מת קנה חלק נכבד ממניות עיתון "הארץ", ואז היא בירכה אותו על כך ואמרה שהוא איש נפלא, למרות שהוא היה זקן מרושע עם דיעות נאציות שאמר שחבל שלא שלחו אותנו למדגסקר, אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל ובעולם כמה היא דואגת לפלשתינים ובעצם כמעט שמאלנית, ועיתון "הארץ" שהחבר של אנגלה מרקל קנה את מניותיו בעשרים וששה מיליון אירו לגמרי מסכים, ולכן לפני כל מערכת בחירות גדעון לוי, שהוא כתב הארץ האהוב ביותר על הגרמנים, בגלל שהוא כותב שהיהודים הם כמו הנאצים, שזה הדבר שגרמנים הכי אוהבים לקרוא ולשמוע, ולפני כל מערכת בחירות גדעון לוי מסביר שעדיף שנתניהו ייבחר, כי השמאל לא מספיק טוב, ובאמת נתניהו נבחר כל הזמן מחדש וזה ממש מזל בשביל אנגלה מרקל, כי אם נתניהו לא ייבחר מה יהיה עם הצוללות. אמנם אם נתניהו ייבחר ושוב ייבחר ושוב ייבחר זה לא ממש יעזור לפלשתינים, אבל מכיוון שכולם כבר יודעים כמה אנגלה מרקל דואגת לפלשתינים זה כבר לא משנה, ואי אפשר להפחית בחשיבות עסקת הצוללות שמפרנסת עיר שלמה בגרמניה ואם נתניהו לא ייבחר זה עלול לסכן מאד את עסקת הצוללות, לכן עדיף שנתניהו ייבחר וגדעון לוי יכתוב שעדיף שנתניהו ייבחר כי השמאל לא מספיק טוב בשבילו ושישראל היא כמו גרמניה הנאצית. הקנייה של מניות הארץ היתה עיסקה מאד טובה לגרמנים, ולא סתם אנגלה מרקל היתה כל כך מאושרת ואמרה למו"ל אלפרד נוון-דומונט שקנה את מניות "הארץ" שהוא איש נפלא. ומכיוון שנתניהו, כך אומרים, מתכוון ללכת בתחילת 2019 לבחירות, ולהיבחר לעוד ארבע שנים, שבהן תסופקנה לישראל עוד צוללות, אנגלה מרקל הגיעה, לא סמוך מדי לבחירות, כדי שלא ילעיזו, אבל סמוך מספיק, ונתניהו בהחלט מעריך את גודל המחוה עד כדי כך שאולי במסיבת העיתונאים עם מרקל הוא אפילו יענה על שאלות של עיתונאים ישראלים. וזה מזכיר לי את מסיבת העיתונאים לפני כמה שנים שבה הודיע נתניהו שממשלת גרמניה תממן לספריה הלאומית פרויקטים, וזה היה באמצע המשפט שבו תבעה הספריה הלאומית לקבל את העזבון שמכס ברוד הוריש לה בצוואתו, שכלולים בו גם כתבי יד של פרנץ קפקא שהמאהבת של מכס ברוד טרם הספיקה להבריח מהארץ ולמכור לארכיון הספרות הגרמני כאילו במכירות פומביות חשאיות אבל בעצם בעסקאות סגורות מראש שנועדו לגזול ולשדוד את מדינת ישראל, שזה מה שבדרך כלל הגרמנים עושים בזמן שהם מסבירים כמה הם דואגים לישראל. ארכיון הספרות הגרמני התחיל בשוד הזה בראשית שנות השבעים של המאה שעברה וממשיך בו עד היום, למרות שבית המשפט הישראלי קבע בשלוש ערכאות שהעזבון מגיע לספריה הלאומית כמו שכתוב במפורש בצוואה של מכס ברוד. אני בזמנו כתבתי ללשכת נתניהו שהמימון הגרמני לספריה הלאומית זה שוחד להטות משפט, אבל כמובן שלא קיבלתי שום תשובה, ובעצם לאורך כל עבודתי בהתנדבות עבור הספריה הלאומית בערכאה הראשונה של המשפט הזה וגם אחר כך הרגשתי שמישהו מאד מלמעלה תומך בעמדת הגרמנים ולא בעמדת הספריה, למרות שהוא לא יכול להודות בכך בפומבי, ומנהל הספריה בעצמו אמר לי שאין שום סיכוי לנצח במשפט, ואני שהכרתי את התיק יותר מכל אדם אחר וגם מצאתי בארכיונים בארץ ובחו"ל לא מעט מסמכים, אמרתי לו שלספריה יש תביעה מאד חזקה, שכך חשבו גם שלוש ערכאות של שופטים, אבל באופן קצת מפתיע דוקא מנהל הספריה לא ציפה ולדעתי גם לא רצה בנצחון הזה, שאולי מנע מהספריה קבלת בונוס נוסף של מיליונים מגרמניה, שזה כמובן לא שוחד להטות משפט אלא כפרת עוונות וכיו"ב. ולמה נזכרתי בכל זה? לא רק בגלל מסיבת העיתונאים שבה אולי נתניהו יסכים לענות גם לשאלות עיתונאים ישראלים ולא רק לשאלות מחניפות של עיתונאים אמריקאים, שבזה נתניהו לגמרי מתאים לחברתו הגרמנית: שניהם מחבבים חנופה ולא ביקורת, ואת זה כמובן לא קשה להבין. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אתמול, בצירוף מקרים מדהים לביקורה של אנגלה מרקל, הודיע השר  יריב לוין שהוא מציע למנות לוועדה המייעצת למינוי בכירים את הפרופ' טליה איינהורן, והיום בנה ישראל איינהורן התפטר מתפקידו כיועץ בכיר לניו מדיה של השר אביגדור ליברמן, כדי שלא להכשיל את מינויה של אמו עקב ניגוד עניינים לכאורה של השר ליברמן שצפוי להציג לוועדה את מועמדו לרמטכ"ל. פרופ' איינהורן היא חוקרת בכירה במחלקה לכלכלה ולמינהל עסקים באוניברסיטת אריאל, ועל פי כתבתו של יהונתן ליס הבוקר ב"הארץ", היא פירסמה בעבר מאמרים שבהם טענה כי שטחי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש על פי המשפט הבינלאומי, ובשנת 2004 חתמה על גילוי דעת עליו היו חתומים גם אביו ואחיו של נתניהו, ובו קריאה לחיילי צה"ל ולשוטרים לא להשתתף בפינוי התנחלויות משום שגירוש ועקירה הם פשע לאומי ופשע נגד האנושות. הבן המתפטר אמר לחדשות ערוץ 2 שכל מי שמכיר את אמו יודע שדיעותיה הן מקצועיות בלבד ואף אחד איננו יכול להשפיע עליה, ואני כמובן לא אערער על דבריו ואשאיר את השיפוט לקוראים עד כמה דיעותיה של הפרופ' איינהורן הן דיעות מקצועיות טהורות. ואיך זה קשור להכרזה של נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית ולכתבי היד המבוקשים של פרנץ קפקא שהארכיון הפדרלי של ממשלת גרמניה שדד במשך עשרות שנים ממדינת ישראל? ובכן ממאמר שפירסם הכתב הילו גלזר במוסף "הארץ" מיום ה-17 בפברואר 2017, ובו ריאיין והביא את גרסתה של חוה הופה, בתה של אהובת מכס ברוד אסתר הופה, (שהלכה לא מזמן לעולמה), שטענה לבעלות על עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא, שאת חלקם מכרו היא ואמה לגרמנים במיליונים רבים והתכוונו למכור לארכיון הספרות הגרמני את כל הנותר במיליונים רבים נוספים, וכך הוא מספר במאמרו:

"מן הזווית המשפטית היתה זו פרופ' טליה איינהורן מהמחלקה לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת אריאל שמתחה ביקורת נוקבת על הכרעת הדין, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "הון משפחתי", המשתרע על פני 65 עמודים. מנתחת איינהורן בדקדקנות את מצבור הסוגיות שנידונו בכל אחת מן הערכאות. איינהורן... תמהה למשל מדוע לא ניתן משקל הוגן להסתייגות המופיעה בצוואתו של ברוד, שלפיה עזבונו יימסר לגנזך ציבורי "במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה בחייה לא הוציאה אותם מידיה בדרך אחרת" (איינהורן הסתמכה על תרגום שונה מזה שנידון בבית המשפט).... לסיכום כותבת איינהורן כי "ניכר עד כמה ביקשו השופטים לשמר את אוצרות התרבות של העם היהודי בספריה הלאומית בירושלים", וקובעת ש"כדי להגשים מטרה זו, הם היו מוכנים לכופף את סדרי הדין וגם את הדין המהותי". חוה הופה אמרה להילו גלזר שחשה שהפרופ' איינהורן ממש מדברת מגרונה, ואין ספק שכך הדבר.

אני שלא השתמשתי בתרגום (זה המצוטט אצל הילו גלזר מטעם הפרופ' איינהורן, לעניות דעתי כלל אינו אפשרי), אלא קראתי את המסמכים במקורם הגרמני, את חלקם איתרתי בעצמי בארכיונים בארץ ובחו"ל ואת חלקם תרגמתי עבור בית המשפט, כמו גם רבים אחרים, שאת חלקם פירסמתי ברשימות רבות בבלוג תחת התגיות פרנץ קפקא ומכס ברוד שהקוראים מוזמנים לעיין בהן, לא אחלוק כמובן על המקצועיות הטהורה של הפרופ' איינהורן בעניין עזבונו של מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו, שאינה נופלת כמובן מהמקצועיות הטהורה שבה הביעה את דעתה על מעמד השטחים וההתנחלויות, כמו שבנימין נתניהו הצהיר על המימון הגרמני לספריה הלאומית באופן לגמרי טהור ומקצועי, וקנה מגרמניה צוללות באופן לגמרי טהור ומקצועי, וכמובן שהמינוי של הפרופ' איינהורן בצמידות לביקורה של אנגלה מרקל, כמו מאמרה בזכות משפחת הופה ומכירת הנכסים לגרמנים, כמו ההכרזה בזמנו מפי בנימין נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית בעיצומו של המשפט שבו תבע ארכיון הספרות הפדרלי של גרמניה את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו לעצמו, כמובן שכל זה הוא מקריות טהורה, או מקצועיות טהורה, כמו קניית הצוללות מצמד התאגידים הנאצים תיסנקרופ כולו על טהרת המוסר והמקצועיות שמאפיינים הן את ראש ממשלת ישראל והן את הקנצלרית הגרמניה, שכעת מתענגים לא רחוק מביתי על ארוחת הערב, ומחר יצאו ליד ושם ואחר כך לאוניברסיטת חיפה לקבל תואר ד"ר כבוד, ואחי כבר מת יותר מארבע שנים ואולי הוא בכלל לא היה מרוצה ממה שכתבתי כאן, אבל כבר אין לי את מי לשאול, ולכן אני כותבת על דעת עצמי, ואולי אני היחידה בארץ והיחידה בעולם שמקשיבה לחדשות האלה וחשה בחילה עזה וגועל אינסופי מכל המעורבים, אבל עד שגם אני אמות, אשמור לעצמי את הזכות להתבונן בחיבוק הישראלי גרמני הזה ולהרגיש בחילה.  

עברו של מיקי גנור

רק אתמול מצאתי סופסוף זמן לקרוא את כתבתם של רונן ברגמן והולגר שטארק ב"די צייט" מן ה-12 באוקטובר 2017, (גיליון 42), על פרשת הצוללות, ואז שמעתי על חקירתם של עו"ד שימרון והנחקר הנוסף שאסור לפרסם את שמו. את רוב הדברים שמובאים בכתבה כבר היכרתי מהתחקיר של רביב דרוקר, אבל מה שמשך את תשומת לבי היתה דוקא תחילת דרכו של מיקי גנור, שהכותבים רק דילגו עליה בחטף. זה כמעט בלתי נתפס שאדם שהיה מהנדס אלקטרוניקה בתדיראן הופך למיליונר מעסקאות נדל"ן, וזה בפני עצמו מעורר הרבה שאלות, אם הכל היה כשר בהתעשרות שלו. בכלל קצת מוזר לי שמהנדס אלקטרוניקה בתדיראן נהיה הנציג בישראל של Oesterreichische Volksbanken-Aktiengesellschaft שזאת חברת אשראי שקיימה גם פעילות בנקאית ומאז 1991, כלומר לאחר נפילת ברית המועצות, הרחיבה מאד את פעילותה למזרח אירופה והקימה שם הרבה סניפים, אבל לאחר המשבר הכלכלי של 2008 נחלה הפסדים עצומים, הולאמה על ידי ממשלת אוסטריה ובעצם פורקה וחלקיה נמכרו לבנקים וחברות שונים. אמנם גנור היה רק סוכן של החברה הזאת שנוהלה בצורה מופקרת, ועזב אותה בשנת 2006 להקים חברה עצמאית משלו, שנתיים שלוש לפני שקרסה, ובכל זאת הטריד אותי איך הוא הגיע לעבוד בחברה הזאת ואם הוא היה איכשהו מעורב במה שקרה שם. מה גם שהשותף שלו בחברה החדשה היה מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. כלומר מי שהיה אחראי להשקעות הכושלות שהביאו בסופו של דבר לחיסול החברה כולה. ואלה הדברים שגנור סיפר בראיון ב-9 בפברואר 2009, כשהבנק שייצג כבר היה שקוע בחובות של מיליארדים, לכתב דה מארקר רותם שטרקמן:

"גנור החל את דרכו בשוק הנדל"ן האירופי ב-1996, כאשר היה נציגו בישראל של הבנק האוסטרי פולקסבנק (עם רותי פלד - אשת נדל"ן ובנקאית לשעבר). התפקיד של גנור היה לתווך בין הבנק לבין יזמים ישראלים שביקשו לרכוש נכסים ולהקים פרויקטים במזרח אירופה ובמרכזה והיו זקוקים לאשראי.

"זו היתה תקופת הזהב", הוא אומר. "היזמים היו מביאים הון עצמי, ואנחנו - את המינוף. מוטי זיסר, לב לבייב, קבוצת בסר, אליעזר פישמן, קבוצת שרם-פודים, משפחת דנקנר, יעקב אנגל - כל היזמים הישראלים שפעלו באירופה עברו דרכנו".

באילו היקפים פעלתם?

"עד 2003-2004 סיפקנו אשראי בהיקף של 2.5 מיליארד יורו - כולו נון-ריקורס (הלוואות שבהן הנכסים הנרכשים הם הבטוחה היחידה להלוואה). לאט לאט שיכללנו את המודל של ההלוואות והכנסנו את הבנק לשותפות עם היזמים בחברות הבנות של הבנק. כך, הבנק נכנס לעסקה בשני כובעים - כמשקיע שמשלים את ההון העצמי וכמלווה. זה הגדיל את הרווחיות עבורם".

כיצד הם הגיעו אליך?

"כולם הכירו את כולם, לא היה צורך בשיווק, בסוף היו מגיעים אלינו".

מה היה סוד ההצלחה בפעילות האשראי?

"לא היה סוד. הצלחנו כי לא היו לנו מתחרים, פעלנו לבד".

מדוע הבנק הפסיק לתת כאן הלוואות?

"בתחילת שנות ה-2000 עסקי הנדל"ן במרכז ומזרח אירופה התפתחו, והבנקים המקומיים בכל המדינות שבהן פעלנו הבינו את הפוטנציאל והחלו להתחרות בנו - ואז העסק התחיל לדעוך. ברגע שהם העניקו הלוואות, כבר לא היה היגיון בנציגות שלנו. ואולם במקביל לדעיכה בעסקי פולקסבנק התחלנו להשקיע באופן עצמאי בנדל"ן.

"ב-2006 הצטרף אלי גם מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. יחד הקמנו חברת ניהול לנדל"ן בשם הולמרק פרופרטיס שבה אנחנו שותפים. יש לנו משרדים בווינה, בוורשה ובבודפשט וצוות שפועל בגרמניה, בשווייץ ובישראל".

גנור העניק לשטרקמן את הראיון במטרה לגייס משקיעים ישראלים לחברתו החדשה, זו שהקים יחד עם מנכ"ל ההשקעות של האסטרייכישה פולקסבנקן הקורס. הוא אמנם מדבר על דעיכה בעסקי הבנק, אבל לא מדווח לשטרקמן על תמונת המצב האמיתית, שהבנק שייצג הוא ספינה טובעת, ובשנים הבאות הוא יימכר בחלקים לחברות גרמניות ואוסטריות שונות. לא בדיוק דיווח אמת למשקיעים העתידיים על משרתו הקודמת.

מה שמדהים עוד יותר הוא שגנור מספר לשטרקמן שיש להם, כלומר לחברת הולמרק פרופרטיס, 500 מיליון שקל. מהיכן? הרי הוא היה רק נציג של הבנק הכושל בישראל. הדברים מטרידים גם אם אמת הם וגם אם שקר. ומטריד מאד לשמוע את רשימת המשקיעים הישראלים שלו, שבשנת 2009 עוד התגאה לציין את שמותיהם, ביניהם מוטי זיסר, לב לבייב, אליעזר פישמן, משפחת דנקנר. למיטב ידיעתי איש מהם לא עשה עסקים מוצלחים במזרח אירופה.

ומטרידה גם תכנית הפעולה של גנור לחברתו החדשה:"מרכז הכובד יהיה רכישות נדל"ן ממוסדות פיננסיים שעיקלו נכסים". מעולם לא פגשתי אדם הגון שעסק ברכישת נכסים שבנקים עיקלו מפושטי רגל, ונמכרים במחיר מציאה, לרוב ליודעי דבר. וזה הזכיר לי משהו שסיפר לי חבר ישראלי שלמד בוינה באותו זמן שלמדתי שם: שיש חבורה של סוחרים יהודים שעוקבים אחרי מכירות נכסים מעוקלים וקונים אותם בפרוטות, וגם דואגים לסלק את כל מי שמפריע להם בעסקיהם המלוכלכים – משלמים לו כדי שיסתלק ולא בוחלים גם באיומים. האם כך החל מיקי גנור את עסקי הנדל"ן שלו בוינה? האם כך צבר את הונו? וכיצד לא בירר איש, לא בישראל וגם לא בגרמניה, את מצב העסקים של Volksbanken_AG בזמן אמיתי?

האם שם, באוסטריה, הכיר גנור גם את אביגדור ליברמן, שמרבה לבקר שם את ידידו המיליארדר מרטין שלאף? ואיזה תפקיד מילא אביגדור ליברמן במינויו של גנור לקונסול כבוד של קפריסין? או שסתם נכח בטקס כשר החוץ באותם ימים? האם אכן מונה אביגדור ליברמן לשר ביטחון, כפי שאפשר להבין מדברי השר המודח משה יעלון, כדי לשמן את עסקיו של גנור? כיצד נוצר הקשר הגורדי הזה בין עסקים פרטיים מלוכלכים באוסטריה לעסקים מלוכלכים בגרמניה, אבל הפעם על חשבון כולנו? ואיך לא טרח תאגיד הענק תיסנקרופ לבדוק היטב את עברו של נציגם בישראל מאז שנת 2009? האם גם הם התפעמו מהבטחתו, שאמנם התגשמה, להגדיל ולהעצים את המכירות לישראל, ואף להוציא מידי מספנות חיל הים את הטיפול בצוללות ולהעבירו לידי תיסנקרופ, כדי לייצר עבורם הכנסות שוטפות בישראל?

הרבה הרבה שאלות מטרידות, ועוד לא הגענו לראש הממשלה ולמקורביו.  

השותפות האיראנית ביצרנית הצוללות תיסנקרופ

מכל ההיבטים המוזרים והמתמיהים בעיסקות רכישת הצוללות בין ישראל וגרמניה, ההיבט הכי מוזר בעיני, שכנראה נעלם כליל מעיני התקשורת בישראל, הוא השותפות האיראנית ארוכת השנים ביצרנית הפלדה הגרמנית קרוּפּ, שבין השנים 1999-1997 עברה תהליך מיזוג עם יצרנית הפלדה המתחרה תִּיסֶן, ליצירת התאגיד המשותף תִּיסֶנְקְרוּפּ, שהמספנה בקיל שייצרה ואמורה לייצר צוללות נוספות עבור ישראל שייכת אליו, לפחות מאז שנת 2005. במאי 2003 עדיין היו לממשלת איראן קרוב לשמונה אחוזי בעלות בתאגיד, ועקב לחץ אמריקני ואיום בסנקציות על התאגיד כולו, רכש התאגיד בחזרה מאיראן חלק מהמניות, כך שאחוזי הבעלות האיראנים ירדו מתחת לחמישה אחוז. רק בספטמבר 2010 הודיעה תיסנקרופ שהיא מפסיקה לעשות עסקים עם איראן, ושהיא תיפרד במהירות האפשרית מהשותפויות שעדיין היו לה באיראן. לא הצלחתי לצערי למצוא מידע מתי בדיוק הסתיימה השותפות האיראנית בתיסנקרופ, או השותפויות של התאגיד עם חברות איראניות, אם בכלל, אבל לפחות במשך חמש שנים חפפה הבעלות של תיסנקרופ על המספנה בקיל לקשרים עסקיים ואולי גם לכמה אחוזי בעלות של איראן בתאגיד. האם ממשלת ישראל הבטיחה, יכלה בכלל להבטיח, שמסמכים הנוגעים לרכישת הצוללות של חיל הים במספנה, שלפחות מאז 2005 שייכת לתיסנקרופ, לא יגיעו באמצעות התאגיד לידי ממשלת איראן?

בספרו של הרולד ג'ימס,Krupp: A History of the Legendary German Firm  , שהתפרסם בשנת 2012 באוניברסיטת פרינסטון, שם הוא מלמד, הוא מספר שביולי 1974 רכשה איראן כרבע ממניות בתי היציקה של חברת קרופ, ובין השנים 1978-1976 כרבע ממניות הפירמה כולה. האיראנים הביאו לשותפות כמיליארד ורבע מארק גרמני, דבר שהיקנה להם חברות במועצת המנהלים של החברה. ממשלת איראן וחברת קרופ ייסדו חברה משותפת שמושבה בציריך. לאחר המהפכה האיסלמית מינו השלטונות החדשים נציגים חדשים מטעמם למועצת המנהלים של קרופ. לדברי ג'ימס היו אלה אנשי מקצוע ולא אידיאולוגים, ולא היה לחברת קרופ כל קושי להמשיך בשותפות איתם.

ג'ימס כותב שמאז 1991 הצטמצם חלקה של איראן בחברה בעקבות מיזוגים ומאז שנת 2003 ירד מתחת לחמישה אחוז. אבל בכתבתו של הנס-אוטו אגלאו בגיליון 19 של "די צייט" מיום ה-2 במאי 1997, שמתארת את ניסיון ההשתלטות העוינת של חברת קרופ על חברת תיסן, ניסיון השתלטות שנכשל אך הביא במהרה למיזוג בין החברות, נכתב שלאיראן יש כ-22 אחוזים בבעלות על חברת קרופ, כלומר לא הרבה פחות מכפי שרכשה בשנת 1976. המיזוג בין קרופ לתיסן ביחס 60 אחוז לתיסן וארבעים אחוז לקרופ שהושלם בשנת 1999, הפחית את אחוזי השליטה האיראנית, אך הותיר עדיין בידי איראן קרוב לעשרה אחוזים ממניות התאגיד הממוזג.

ב-20 במאי 2003 דיווח הפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג שתאגיד תיסנקרופ רכש מבעלת המניות הגדולה שלו איראן 16,900,000 מניות במחיר של 406 אירו. המניות נרכשו מIFIC Holding, שבה החזיקה איראן את חלקה בתאגיד. המניות נרכשו במחיר 24 אירו למניה שהוערך אז כגבוה פי שלוש מערך השוק של המניות, והוצעו שוב למכירה בשוק. המחיר המוגזם והצעת המניות למכירה מחדש בשוק מעוררים חשד, ולדעתי צריך להביא בחשבון גם אפשרות של עיסקה מדומה, שבה איראן רכשה מחדש את מניותיה באמצעות חברת אחזקות חדשה באמצעות מתווכים כלשהם. העיסקה נועדה להסיר מעל התאגיד, שמחזור מכירותיו לארצות-הברית, בעיקר של מכוניות, הגיע לסך שבעה עד שמונה מיליארד דולר בשנה, איום מחמיר של סנקציות אמריקניות, שכנראה איננו מנותק מהכעס האמריקני על התנגדותה של גרמניה למלחמת המיפרץ השנייה, אחרת קשה להסביר מדוע המתינה ארצות-הברית זמן כה רב כדי לאכוף על התאגיד את הסנקציות.

ביוני 2010 החריפה מועצת הביטחון של האו"ם את הסנקציות על איראן, וב-23 בספטמבר 2010 דיווח ה"הנדלסבלאט" שתיסנקרופ תפסיק את כל עסקיה עם איראן, לא תחתום חוזים חדשים עם עסקים או לקוחות איראניים ותיפרד מהר ככל האפשר מאחזקות משותפות. כלומר שהתאגיד ממשיך למלא אחר החוזים הקיימים. דובר התאגיד מסר שבין ספטמבר 2008 לספטמבר 2009 תרמו עסקי תיסנקרופ באיראן רק חצי אחוז ממחזור החברה בסך 40 מיליארד אירו. לטעמי חצי אחוז מ-40 מיליארד איננו מעט.

ב-25 באוקטובר 1976 תיאר "דר שפיגל" בכתבה עוקצנית את חתימת הסכם המכירה בטהרן של רבע ממניות קרופ לממשלת איראן, והעלה תהייה האם ידע השח של איראן את מצבה האמיתי של הפירמה קרופ, שהיתה שקועה באותם ימים בהפסדים וחובות, שכולם פורטו בכתבה קודמת של "דר שפיגל", שלדעת הכתב לא הגיעה כנראה לטהרן. בין השאר תיארה הכתבה כיצד הציגו בכירי קרופ ושר הכלכלה הגרמני לאיראן תמונות של מפעלות החברה. את תשומת לבי עורר במיוחד איזכור תמונת ה"סופרטנקר", מיכלית הענק שבנתה מספנת קרופ "וֶזֶר", והרשימה מאד את השח. האם כך ניסו נציגי תיסנקרופ למכור גם לנתניהו את הספינות נגד צוללות, או את הצוללות עצמן? הרולד ג'ימס מספר שראש הפירמה, ברטולד בייץ, התגאה לימים שמכר לאירנים את המניות במחיר כפול משוויין בשוק. ללא מכירת המניות לאיראן לא היתה שום אפשרות להשתלטות של קרופ על תיסן, ולכל עלילות התאגיד מאז. תמהני אם בלעדי איראן, הייתה ישראל קונה אי פעם מגרמניה צוללות.

ואת המשפט האחרון הזה תבינו איך שאתם רוצים.