בְּדָמַיִךְ חֲיִי

 

יש מי שחשים אי נוחות למקרא שני הפסוקים מיחזקאל ט"ז המצוטטים בהגדה בהיפוך סדר: פסוק ז' תחילה, ופסוק ו' אחריו:

(יחזקאל ט"ז, ז): "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. (יחזקאל ט"ז ו): וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִך חֲיִי."

פרק ט"ז ביחזקאל הוא פרק בוטה מאד, שבו מתוארת ירושלים, כלומר העם היהודי, כתינוקת נטושה שהאל אוסף ומגדל, מלביש ומטפח, ובא עמה בברית (פסוק ח), כלומר נושא אותה לאשה, ומעתיר עליה מכל טוב "וַתִיפִי בִִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה" (פסוק י"ג), אך היא יוצאת לזנות, כלומר עובדת אלהים זרים, והאל מביא עליה עונש נורא. התיאור של ירושלים המייצגת את עם ישראל כאשת ה' מופיע גם אצל ירמיהו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתִָיךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"  - גם אצל ירמיהו התיאור הזה מקדים את הנבואה על ירושלים שעזבה את האל וזנתה עם אלהים אחרים, ואצל שניהם מופיעה ירושלים בדמות עם ישראל כאשה בוגדת בבעלה, הוא ה', ויוצאת לזנות.

ברוח הפרק פירשו חז"ל את האמירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" כתיאור שמרמז לשני טכסי דמים: האחד ברית המילה, והשני זבח הפסח ומריחת דם השה על המשקוף כדי שלא תבוא על בני ישראל מכת בכורות שהכתה את מצרים: וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה': וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

שני האירועים מסמלים את הברית בין העם לאלהיו, שהנביא ממשיל לברית נישואים. חז"ל דנו יותר בנמשל מאשר במשל, ואני מניחה לנמשל ופונה אל המשל.

הייחוד בתיאור ירושלים אצל יחזקאל איננו רק בתיאור הבוטה של חטאי ירושלים, אלא בתיאור יחסי אלהים ועם ישראל מראשית ימיו של עם ישראל כיחסי אב מאמץ-בעל עם תינוקת נטושה, שגדלה להיות נערה נטושה. בכך הוא מדגיש באופן מיוחד את פגיעותו של עם ישראל, תיאור מכמיר לב שמספר לנו גם על גורלן של בנות תינוקות שניטשו, דווקא בנות, שמאחר שנולדו בנות, לא היו רצויות להוריהן, ובכך הוא מספר מבלי דעת הרבה על גורלן של נשים בימי המקרא ולא רק בימי המקרא.

" וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה--לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ."

זהו תיאור חי ונורא של תינוקת נטושה שלאחר לידתה, מן הסתם בסתר, הושלכה בשדה: לא כרת שרך – חבל הטבור נותר מחובר אליה, לא רחצוה ולא פיזרו עליה מלח כפי שנהגו בתינוקות לצורך חיטוי ולא חיתלוה בחיתולים, כלומר היא לא נעטפה בבד למען ייחם לה, אלא הושלכה בשדה למות, עודנה מגואלת בדם הלידה, ודומה כי מראה כגון זה לא היה מהנדירים, אלא שהנביא כבר ראה כמותו, ואולי יותר מפעם אחת.

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי." הדם כאן הוא דם הלידה, דם האם שהתינוקת הנטושה לא נוקתה ממנו. התיאור כאן איננו תיאור של אימוץ התינוקת: היא נותרת בשדה, אבל איננה גוועת אלא נותרת בחיים וגדלה ללא אב ואם, "כצמח השדה": "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." התינוקת העזובה נותרה בחיים וגדלה לנערה, אבל נותרה עזובה ועירומה. ורק כעת מאמץ אותה האל לחיקו:

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--וַתִּהְיִי-לִי.  וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי; וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם, עַל-אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים, עַל-אָזְנָיִךְ; וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה."

התינוקת הנטושה איננה מרוחמת ונאספת אלא גדלה פרא עד ש"עתה עת דודים", עד שדם הווסת מעיד על היותה נכונה למשכב דודים. כעת פורש האל את כנפו עליה, מכסה אותה בכנף בגדו ומכסה את ערוותה המדממת, ובא איתה בברית, כלומר לוקח אותה לאשה. כעת הוא רוחץ אותה במים ושוטף את דמיה מעליה וסך את בשרה בשמן, ומלביש אותה בגדי פאר ומעטר אותה בתכשיטים, בנזם באפה וברביד על גרונה, שמקשטים את האשה וגם כובלים אותה לבעלה, שכן אלה תכשיטים שמסמלים את היות האשה שייכת לבעלה ואסורה לאחרים, במקרה זה משל לאלהים אחרים. הנערה העזובה היא כעת רכושו של בעליה, הוא המלביש והקושט אותה, ובכך הוא מסמן את שייכותה אליו.

היפוך סדר הפסוקים בהגדה של פסח יוצר תחושה שהגואל ראה את הנערה בבגרותה, בשלה לנישואין במושגי הזמן, ואז אמר לה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי", כאילו האמירה והברית נכרכו זו בזו, אבל התיאור אצל יחזקאל אכזרי בהרבה: התינוקת הנטושה גדלה נטושה ועירומה, אין לה כסות ואין לה דואג, ורק לאחר שניכרו בה סימני ההתבגרות: שדיה הפכו לשדי אשה, ערוותה התכסתה שיער ודם הווסת ניגר ממנה, בלשונו של יחזקאל "עתה עת דודים" גאל אותה ה' ובא איתה בברית, ונתן בה את סימני בעלותו: נזם באפה ורביד על גרונה. אך היא בגדה בברית ויצאה לזנות ועל כך תענש עונש נורא: ירגמוה באבן, יבתקוה בחרבות, ישרפו את בתיה באש ויעשו בה שפטים "לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת" – יבזוה בין הנשים, מאחר שזנתה תחת בעלה.

חז"ל פירשו "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" כדם הברית ודם זבח הפסח הנמרח על המשקוף כדי לגונן על בתי העברים ממכת בכורות, שני טכסי דמים המסמלים את בריתו של עם ישראל עם אלהיו, אבל הדמים שמתאר יחזקאל הם דם הלידה ודם הווסת, ו"בְּדָמַיִךְ חֲיִי" הוא תיאור של חיי האשה הנולדת וגדלה כדי ללדת, באה לחיים בדמים ובאה לעִתָּה בדמים ויוצרת חיים בדמים וכך היא חיה בדמיה, וזהו כוחם של חיי האשה וגם פגיעותם הרבה. בשנה הזו שנעשו בנו שפטים וביתקונו בחרבות ושרפו את בתינו באש ועודנו מתבוססים בדמנו, אולי יותר מן ההגדה כולה נכונה לנו האמירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי".

 

היינריך היינה / אורן ותמר

 

לאחר השריפה הגדולה בהרי ירושלים, התעורר ויכוח האם טעות היתה לנטוע בהרי ירושלים יערות של עצי אורן, כי היו מי שטענו שמדובר בעץ זר לארץ-ישראל שיובא לכאן מאירופה, ולכן איננו מתאים ונשרף בקלות, למרות שאורן ירושלים, כשמו כן הוא, מין מקומי וכלל לא זר לארץ ישראל. ולא מזמן כתבה נעמה ריבה בעיתון "הארץ" שצריך להפסיק לנטוע בישראל דקלים, כי אינם נותנים צל. צל אכן חסר בארצנו, אבל לא הייתי רוצה לוותר על יופיים של הדקלים שמתנשאים לגובה על רקע שמי ירושלים, והם בעיני מהמראות היפים בארצנו. בין שבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו הוזכרו חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. (דברים פרק ח', פסוק ח'). התמר לא נזכר, אם כי יש המפרשים שדבש פירושו דבש תמרים, פירוש שלעניות דעתי כלל איננו מתקבל על הדעת, וחז"ל הגו אותו רק כדי שלא לערב תוצרת מן החי בפרי הצומח, וידוע שארץ ישראל תוארה כ"זבת חלב ודבש". מצד שני נכללו "כפות תמרים" בין ארבעת המינים שמצווה התורה לקחת בחג הסוכות (ויקרא כ"ג, פסוק מ'), כך שבימי  המקרא היה כבר התמר נפוץ מאד בארץ ישראל וחלק מעבודת האל, ויהי רצון שיישאר עמנו. הדימוי של האורן כעץ אירופי צפוני, ושל התמר כסמל של ארץ ישראל, מופיעים בשירו המאד מפורסם ואהוב של היינה, ואולי גם השיר הזה אחראי לדימוים של שני העצים, שבשניהם נתברכה ארצנו, ויהי רצון שנשמח בהם בחגנו, ושיתקיים בנו הכתוב ושמחת בחגיך, והיית אך שמח.   

 

היינריך היינה / אוֹרֶן וְתָמָר

 

אוֹרֶן בּוֹדֵד עוֹמֵד בַּקָּרָה

בַּצָּפוֹן עַל הַר קֵרֵחַ

יַרְדִימוּהוּ, בִּשְּׂמִיכָה צְחוֹרָה

יַעַטְפוּהוּ שֶׁלֶג וְקֶרַח.

 

הוּא חוֹלֵם עַל תָּמָר

שֶׁהַרְחֵק בַּמִּזְרָח כָּעֵת

תִּתְאַבֵּל בּוֹדֵדָה וְשׁוֹתֶקֶת

עַל קִיר סֶלַע לוֹהֵט.

Ein Fichtenbaum steht einsam

Heinrich Heine

Ein Fichtenbaum steht einsam

Im Norden auf kahler Höh.

Ihn schläfert; mit weißer Decke

Umhüllen ihn Eis und Schnee.

Er träumt von einer Palme,

Die, fern im Morgenland,

Einsam und schweigend trauert

Auf brennender Felsenwand.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום רעב

 

כל יום הכיפורים שכב אושר על רצפת הסלון בפנים עגומות. יום שאין אוכלים בו הוא יום אבל בשבילו. לרוב הוא מתחיל את היום באכילת בגט מהפטיסרי שמול הגימנסיה. כל הדרך הביתה הוא דוחף את חוטמו לעומתי שאתן לו עוד חתיכה ועוד חתיכה. הוא אוהב שאני משליכה אותן לפיו והוא תופס אותן באוויר ובולע מבלי ללעוס. לפעמים הוא מצליח בין חתיכה לחתיכה לקפוץ על חתול שלא הבחנתי בו ולא התרחקתי ממנו בעוד מועד. בגן הג'ירפה הוא מרוה את צמאונו בברזיה המקולקלת, זו שהאדמה סביבה תמיד רטובה. בעצם היא פחות מקולקלת מהברזיה בקצה הנגדי של הגינה, שבקושי יוצא ממנה קילוח דקיק של מים שכלב גדול יכול בקושי ללקק. מיד לאחר שהוא מרוה את צמאונו הוא שוב דוחף את חוטמו שאתן לו עוד חתיכת בגט, ואני נותנת לו חתיכות קטנות והולכות, כדי שיישאר משהו כשנחזור הביתה.

אחר כך כשאני אוכלת עם שארית הבגט את ביצת העין, שבגרמניה קוראים לה ביצת ראי ובארצות הברית קוראים לה שמש זורחת, כי האמריקאים מטבעם אנשים אופטימים, אושר מבקש עוד לחם, רצוי עם חמאה. חמאה הוא אוהב ללקלק כמו גלידה, ואני טומנת בחמאה את הכדורים שלו, כי רק כך הוא בולע אותם, ומלקלק את החמאה העודפת מן האצבעות שלי. בסרט שאהבתי במיוחד, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה, קראה אורנלה מוטי היפהפיה ללחם "שמחת הבית" ולחמאה "פרח פרה". היא אמרה למחזר גס רוח שהיא אוהבת מטפורות, ושאם הוא בוחר לדבר אליה בגסות, שילך לעשות בגיטרה. נדמה לי שהביטוי האחרון יוצא די גס אפילו כשמשתמשים במטפורה. היא אהבה את הליצן העצוב מאסימו טרואיזי, שהופתע מאד כשנפלה לזרועותיו ואמר כאילו בהתנצלות שאנחנו חיים גם כדי להינות. רוב הזמן הם די סבלו ורעבו ללחם, ומאסימו טרואיזי מת שנים ספורות לאחר מכן בגיל מאד צעיר. זה סרט דמיוני שמתאר מציאות של לפני מאות שנים, אבל הוא נראה לי כל כך אמיתי. ודוקא הסרט "הדוור" שמאד הצליח ובו מאסימו טרואיזי הכי התפרסם, ואמור להיות סרט בן זמננו שמבוסס על אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים, נראה לי לגמרי דמיוני. פעם אמרתי שאם יוציאו אותי להורג אני אבקש לראות את "קפיטן פראקסה" במקום סעודה אחרונה. אולי בגלל שיש בסרט הוצאה להורג של שודד דרכים אמרתי את זה. בדרך כלל אני נורא מפחדת מסצינות של הוצאה להורג, ואחרי שקראתי את "הזר" היו לי כל הזמן סיוטים מזה ולא רציתי יותר לקרוא ספרים של קאמי, בוודאי לא כאלה עם המון עכברים מתים, או אולי אלה היו חולדות, קראתי רק את העמוד הראשון. אבל את קפיטן פראקסה כל כך אהבתי שלא היה אכפת לי שהיתה בו הוצאה להורג על גלגל עינויים. השחקנים הנודדים בסרט כל כך הרבה רעבו ללחם, שכשהגישו להם ארוחה זאת היתה בשבילם חגיגה. אני תמיד מנסה לחשוב ביום הכיפורים על דברים אחרים, אפילו קראתי את המלך ליר, שזה מחזה ששייקספיר כתב על המשפחה שלי, אבל רוב הזמן אני חושבת על אוכל, ועל מה שאוכל כשהצום יסתיים, והכי התחשק לי אחרי הצום דוקא לאכול לחם בחמאה עם ביצת עין, ואושר שמח שסופסוף נגמר הדיכאון ואוכלים בבית, ואכל את חתיכות הלחם בחמאה שנתתי לו בחמדה, ולאט לאט הוא נהיה יותר שמח, ובערב הוא טרף את הבשר עם האורז שלו וגם שתי קערות של אוכל יבש שבדרך כלל הוא אוכל ממנו רק מעט בתור בחירה אחרונה, או כמו שבתי ניצן קראה לזה "אוכל התפשרות". אכלתי גם סלט ענק של עגבניות ואבוקדו, ושני תפוחים מתוקים, ונזכרתי במשפט של שייקספיר מ"קוריולנוס" שאחרי ארוחה טובה הנשמה מתרככת יותר מנשמת נזיר אחרי צום, וגם אמרתי לעצמי שטובה ארוחת ירק משור אבוס, בוודאי אחרי הצום, למרות שאושר ממש לא חושב ככה, ואפילו הבוקר הוא היה עוד רעב ואכל בדרך מהפטיסרי הביתה חצי חלה – טוב, זאת חלה די קטנה, כזאת ששמים מתחת למפית ומברכים – וטרף בבית עוד קערה של אוכל יבש, ואמרתי לאושר כנראה שבאמת צמת אתמול ועינית את נפשך הרבה יותר ממני, כי בשבילי יום הכיפורים הוא במידה רבה יום מנוחה, ואני הרבה יותר מתענה בימים אחרים, אבל אולי אלהים שתמיד ידעתי שהוא אוהב את אושר ומציל אותו מכל צרה יסלח גם לי בזכותו ובזכות זה שאני מטפלת בו ובכלל אני אוהבת כלבים, ואני משוכנעת שאלהים אוהב כלבים יותר מאנשים כי הם הרבה יותר נאמנים. וחוץ מזה שלוש או ארבע שעות ביום אני מטיילת עם אושר, אז לא נשאר לי כל כך זמן וכוח לחטאים.  

נשים מאחור

 

הלכנו לטייל בבוקר ראש השנה. בבית הכנסת חורב, מאז ששוב התגברה הקורונה, חזרו להתפלל בחצר. לכבוד החג הקימו אוהל תפילה עם כסאות פלסטיק. ישבו שם הגברים. הנשים ישבו או עמדו בגן הג'ירפה הסמוך, מחזורי תפילה בידיהן. הלכנו הלאה לרחוב קרן קיימת ופנינו לרחוב אוסישקין. בבית כנסת הנשיא התפללו הגברים בתוך המבנה, מרוחקים זה מזה כנדרש. הנשים ישבו בחלקן בחצר ובחלקן על המדרכה, בשמש. היו שם נשים הרות ונשים מבוגרות. הזקנות ביותר ישבו על כסאות פלסטיק על המדרכה, בשמש. הן לא התלוננו. הכל נראה להן כנראה הגיוני.

בהתחלה מאד התלהבתי מהתפילות בחוץ. זה נראה כל כך נכון להתפלל מתחת לכיפת השמיים. והתפילה בציבור – באמת בציבור. כל מי שעובר ברחוב או בגינה יכול להשתתף, לפחות להקשיב. לא צריך לשלם מאות שקלים למקום בבית הכנסת. היו מניינים בכל מקום. בחצרות, במרפסות, על הגגות. בגינה המוצלת תמיד מעל קבר יאסון אפילו סידרו ארון קודש קטן עם ספרי קודש, מקושט בפרוכת לבנה רקומה. בימי החול היו שם רק גברים שהתפללו שחרית, אבל בחגים הגברים התפללו בגינה והנשים ישבו למעלה ברחוב, על המדרכה. השנה כבר לא התפללו שם.

פתאם הבנתי שזה לא משנה אם מתפללים בפנים או בחוץ. הנשים תמיד תשבנה מאחור, לא ממש משתתפות. לכל היותר עוקבות חרש אחרי התפילה. ופתאם זה היה אפילו בוטה יותר מאשר בשנים רגילות, זה שהנשים מאחור, או בחוץ. לא משנה איך מסדרים ואיפה, תמיד הנשים מאחור, בשוליים, בחוץ. מלוות, לא שותפות.

ובעצם מה כבר תפקיד הנשים בבית הכנסת? כמו להקת מעודדות במגרש הספורט. הן אינן משתתפות בקריאה, אינן משתתפות בפולחן, לכל היותר משליכות סוכריות על חתני בר-מצוה, ומכינות כיבוד למתפללים בשבת חתן, ומשהו לשבור את הצום במוצאי יום כיפור. בשמחת תורה מתירים להן לרדת עם הילדים לאולם ולקבל ממתקים לילדים. אבל בטרם פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספרי התורה מרחיקים את הנשים. שהרי הן טמאות. אפילו את הזקנות מרחיקים, ובכל מקרה, הזקנות אינן מוחות.

כבר שנים שאינני יכולה לשאת את הדברים, אינני הולכת לבית כנסת מלבד באירועים מיוחדים, כדי להשתתף בשמחתם של חברים. אבל למען עצמי כבר שנים רבות שאינני הולכת. ועכשיו עם הקורונה – הכל קורה ברשות הרבים, וחשבתי תחילה שזה לטובה, אבל לא. לראות את הנשים הזקנות יושבות בשמש על המדרכה, כשהגברים מתפללים בתוך המבנה, היה מעל לכוחי.

האם לכך התכוון אלהים? לדחוק את הנשים לשוליים, לאחור? ולא לחוס עליהן אפילו בחום היום? והרי כולם נבראו בצלם. זכר ונקבה בראם, וגם מפרי עץ הדעת אכלו שניהם, אדם וחוה. אף פעם לא האמנתי שאלהים התכוון להשאיר אותנו טפשים. ובכל זאת נוהגים בטפשות וברשעות.

הזמינו אותי שאבוא להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים, אבל אינני רוצה להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים. אני רוצה שהאורתודוקסיה תשתנה, שתפסיק לדכא ולבזות נשים. שתפסיק להשתמש באמונה כדי לבזות ולדכא נשים.

ואני מאמינה באמונה שלמה שיום יבוא ודברים ישתנו. וגם אם השינוי יתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא.

מוצאי חג

 

על שולחן הכתיבה נותרה פיסת חלה.

אביב הקטן הניח אותה ליד המחשב

כשראה סרטונים, עד שעָיַף ונרדם

מקופל על הכסא.

את הקוביות הוא סידר יפה בקופסה

לפני שנסע. החדר נשאר מסודר ושקט.

גם קודם שקט היה. היינו רק סבתא ואמא וילד

וכלב גדול. משפחה קטנה ושקטה.

משפחה לא רועשת. הוא ראה סרטונים במחשב

אני קראתי עיתון. בתי הלכה וחזרה ונסעה.

עכשיו שקט עוד יותר. רק סבתא וכלב

ועיתון וגם געגוע לילד קטן

שאוהב לראות סרטונים במחשב.

אשה של בירה ואשה של יין

 

אשה של בירה כועסת: רציתי בראש השנה לטעום טעם חדש של בירה, אבל ישנם רק סוגים ישנים.

אשה של יין אומרת, אבל ראש השנה הוא חג של יין, לא חג של בירה.

אשה של בירה מתרגזת: ראש השנה זה לא פסח. אפשר לשתות בירה.

אפשר, אומרת אשה של יין. אבל שותים יין. מי ישים בחבילת שי לראש השנה בירה? ישימו יין, ואולי אדום ולבן גם יחד, כי דודי צח ואדום דגול מרבבה.

אשה של בירה מתקוממת: אפשר גם בירה. כי ראשו כתם פז קווצותיו שחורות כעורב.

אשה של יין אומרת טוב קנקן חדש מלא ישן מִיָּשָׁן שאפילו חדש אין בו. אשה של יין אומרת שיש בַּיָּשָׁן עונג שאין בחדש.

אשה של בירה מסכימה שיש תועלת גם בטעם ישן ואהוב. אבל עודנה כמהה לטעם חדש.

אשה של יין כמהה לטעם ישן, חרדה מן החדש. אשה של יין חולמת כרמים רחוקים שאליהם לא תשוב, חולמת משקה צלול שצבעו דבש, חולמת שיכרון. אשה של יין חולמת אשכולות ענבים כבדים מן הגפן, אבל אין טעם ענבים בפיה. גם לא טעם יין. אשה של יין לוגמת מים חיים. רק מים חיים, חולמת מעין מים זכים.

אשה של בירה לוגמת בירה בטעם דבש. כוסה כתם פז קווצותיה שחורות. היא טועמת טעם ישן. היא טועמת טעם חדש.

אשה של יין טועמת חלום. שפתיה יבשות.

זכרונות ל"ג בעומר

בל"ג בעומר לקחה אותנו הגננת מרים לחורשת האקליפטוסים של חדרה, שאנחנו קראנו לה יער. היו שם ככל הנראה גם עצים אחרים, אולי ברושים, שמהם שברה הגננת מרים ענפים שכופפה וקשרה בחבל, ויצרה לנו קשתות. היא ישבה ליד שולחן – נדמה לי שהובאו עבורה שולחן וכסא מתקפלים, כי הגננת מרים כבר היתה אשה זקנה, ועל השולחן היתה פקעת חבלים גדולה שממנה גזרה בכל פעם חבל לקשור עוד קשת. את החצים כבר אספנו לבדנו מבין הזרדים היבשים שעל הקרקע. היינו לוחמיו של בר כוכבא שנלחם באריה וניצח אותו, כי הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו, זה היה גיבור. לא ממש נלחמנו אבל התרוצצנו בחורשה שנראתה לנו אינסופית. את היערות שבסיפורים דימיינתי תמיד בדמות חורשת האקליפטוסים של חדרה, שהחלוצים שתלו כדי לייבש את הביצות. אולי גם סבי היה ביניהם לפני שחלה בקדחת שכמעט הרגה אותו. כשאנחנו נולדנו כבר היתה מדינה, ולכן חשבו סבינו והורינו שאין כמותנו מאושרים.

חוץ מהמשחק בקשתות גם ציירנו בצבעי מים על ביצים קשות. אין לי מושג כיצד התגלגל מנהג הפסחא הזה לחגיגת ל"ג בעומר אצל הגננת מרים. ציירנו על הביצים וייבשנו את הביצים המצוירות ואז קילפנו ואכלנו אותן ביער עם הכריכים שחילקו לנו, או שהבאנו מהבית? אני זוכרת שקיבלנו בגן בכל יום ארוחת צהרים ופרוסת לחם עם חמאה שחילקה לנו עוזרת הגננת פרידה, שאהבתי יותר מאשר את הגננת מרים שפחדתי ממנה. פעם אחד הילדים זרק עלי את הפרוסה שלו וזרקתי עליו בחזרה את שלי והגננת מרים תפסה אותי ביד והוציאה אותי למטבח. הרגשתי שזה מאד לא צודק כי לא אני התחלתי ולילד שזרק עלי את הפרוסה שלו לא עשו כלום, וברחתי מן הגן מבלי שאיש ראה והלכתי לבדי הביתה, מרחק די גדול לילדה בת ארבע דרך כבישים עם מעט מכוניות והרבה עגלות וסוסים. למחרת הגננת מרים חקרה אותי איך הצלחתי לברוח ולא אמרתי לה את האמת כמובן. קודם יצאתי לחצר, ורק אז, כשהבחנתי שאיש איננו רואה אותי, פשוט יצאתי לסמטה ומשם הלכתי הביתה, ואיש לא שם לב לילדה הקטנה שהולכת לגמרי לבדה, מה שנראה לי אז לגמרי טבעי, ועכשיו נראה לי די מוזר.

אבל את ימי ל"ג בעומר אני זוכרת כאושר גדול. אהבתי להיות בר-כוכבא הגיבור, ואהבתי לדמיין איך אני נלחמת באריה. לא ממש ידעתי איך נראה אריה, ומה גודלו האמיתי. לא היתה טלויזיה ועברו שנים עד שזכיתי לבקר בגן חיות. אולי ראיתי תמונה של אריה בספר, ואולי רק ציור של אריה. לא חשבתי שאדם איננו יכול להילחם באריה. הייתי קטנה מאד ורזה. תמיד שקלתי הרבה פחות ממה שהיה צריך, אבל דימיינתי הרבה את עצמי בזירה נלחמת באריות ורוכבת על האריה החוצה מהזירה. אמא היתה מרביצה לי בקולב וזה מאד כאב. הייתי בורחת ומתחבאת מתחת למיטה ולא יוצאת משם. לפעמים נרדמתי מתחת למיטה ואבא היה מוציא אותי משם כשחזר מהעבודה. אבל את האריה תמיד ניצחתי, כמו בר-כוכבא.

*

מדורות ל"ג בעומר נבללו בזכרוני עם הקומזיצים של יום העצמאות, כי את שני החגים חגגנו בצורה דומה, למעט העובדה שבימי העצמאות רקדנו ברחובות עד אמצע הלילה ורק אחר כך הלכנו להדליק מדורה ולשבת לידה עד הבוקר, עם קפה שבישלנו לעצמנו בצד על מדורה קטנה. היה קשה למצוא מקום למדורה כי רבים התחרו על המקומות ברכס הכרמל. פעם באו נערים שניסו לסלק אותנו ואחד מהחברים ביקש שאני אשכנע אותם להניח לנו. אינני חושבת שהצלחתי לשכנע אותם אבל איכשהו הם כן הלכו והניחו לנו. לרוב לא קרה לנו משהו מיוחד. אבל פעם אחת, כבר אינני זוכרת אם זה היה בערב יום העצמאות או בערב ל"ג בעומר, נסענו לחוף הים במשאית עם עוד הרבה בני נוער והדלקנו שם מדורה ושרנו בקולי קולות את "אלין" של כריסטוף מבלי להבין את המלים. כריסטוף מת בחודש שעבר מקורונה ומותו ציער אותי, למרות שבנעורי בקושי ידעתי מי הזמר ששר את "אלין", ועברו עוד שנים עד שיכולתי לתרגם לעצמי את מלות השיר ולהבין מה הוא אומר. מבלי שהבנתי זאת בזמן אמיתי כריסטוף היה חלק מנעורי, ולפעמים אני מזמזמת לעצמי את "אלין". כריסטוף מת מקורונה כי היה כבר איש חולה וזקן, וגם אנחנו שזמרנו את "אלין" בקולי קולות במדורה על שפת הים כבר מזמן איננו צעירים.

*

כשליוויתי את בתי הצעירה למדורה קרא מישהו בשמי ענת ענת. לא זיהיתי אותו והוא אמר ענת, זה ... הוא היה האהבה הגדולה מגיל שבע-עשרה ששבר את לבי ולא הצלחתי לזהות אותו, וגם אחרי שהבנתי מיהו לא היה אכפת לי. איזה ילדה גדולה, הוא אמר באהדה. אמרתי לו שזאת הקטנה שלי. כבר עברו כנראה יותר שנים מהפגישה המוזרה הזו מאלה שעברו קודם לכן מאז שנפרדנו, ואני זוכרת רק את האדישות שלי.

סומרסט מוהם כשסיפר על המלח שהתאהב בבת-איים ורב-החובל הפריד אותו ממנה והעלה אותו בכוח על הספינה להמשך ההפלגה סיים את סיפורו במפגש בין המלח לבת-האיים אחרי שנים, כשהם עוברים זה ליד זו ואינם מכירים, או אינם טורחים להכיר. הוא כתב שצער האהבה איננו הפרידה אלא האדישות, משפט שנחרת בלבי, אבל בחיי האמיתיים הפרידות גרמו לי הרבה צער, האדישות ממש לא. אולי דברים נראים אחרת בעיני אחרים.

*

חשבתי של"ג בעומר של הקורונה יהיה נקי ושקט אבל כבר בתחילת הערב חדרו לביתי ריחות המנגל של השכנים מהחצר השכנה, שכל העצים בה נכרתו ונדמה שיושבי דירת הקרקע אינם חדלים לארח ולחגוג על שולחן שהציבו בחצר ולידו העמידו את המנגל. גם היום דומים ימי העצמאות ול"ג בעומר אלה לאלה. פעם חגגו אותם במדורות ועכשיו במנגלים. כשיצאתי עם אושר ניגנה מוסיקה רועמת מכל פינה. אצל השכנים בבניין הסמוך היתה מסיבה רועשת והם שרו בקולי קולות שירים עבריים חדשים שלא הכרתי. אבל קולות שירה הגיעו גם מרמקולים רחוקים. הרחובות היו חשוכים מאד והתפללתי שיהיה שקט, אבל המוסיקה, מהיכן שלא הגיעה, לא פסקה ואפילו התגברה והיכתה באוזניים כמו מחבטים. רציתי מאד לחזור הביתה ולהגיף את כל החלונות והדלתות, וחשבתי איך נהייתי זקנה עצבנית שאין לה שום סבלנות בלילה לריקודים ושירים, ורק רוצה לישון ובעצם מתקשה לישון ומתעוררת בבוקר סהרורית. בבוקר אמרו שנהרג בלילה חייל, בן יחיד להוריו, שהתעקש לשרת בגולני. זרקו עליו מגג בניין אבן גדולה שפגעה לו בפנים ולא היה לו סיכוי. האוויר היה דוקא נקי מאד בזכות המדורות שלא נדלקו. והיה שקט מאד, ולא ניגנו שירים, אבל שוב זמזמתי לעצמי את "אלין" וחשבתי שהוא כל כך מתאים, עדיין מתאים

*

בבוקר אמרו שבלילה החרדים הדליקו מדורות וחגגו בהמוניהם למרות האיסורים.

סיכום העשור שלי

סיכומי העשור בתקשורת גרמו לי לחשוב על כל הדברים שקרו לי בעשור האחרון ולערוך סיכום עשור משלי.

היה יותר הגיוני שיתחילו ב-2011 ויסיימו ב-2020, אבל אנשים מאד מוקסמים ממספרים, אז מתחילים משנת 2010, מאז שהעשרות התחלפו מאפס לאחת ועד שיתחלפו מאחת לשתיים. יש קסם במספרים, למרות שהם רק מספרים.

בשנת 2010 מת הכלב שלי קאיקאי שנולד אצלי עם עוד ששה אחיות ואחים לכלבה שלי קאיה וחי אצלי יחד עם אמו כמעט שלוש עשרה שנים ומת לפניה. הוא קיבל שבץ ומת בבית החולים הוטרינרי. הרופאים אמרו לי שמצבו נואש, אבל ביקשתי שינסו להחזיק אותו עוד קצת בחיים. זה עלה הרבה כסף, ושילמתי להם את כל החסכונות שלי, ואז ניצן וגיא החליטו להתחתן. קנינו ביחד שמלה לניצן ואני קניתי לה רק עגילים, כי אחרי שקאיקאי מת לא נשאר לי כסף. בוקר אחד ניצן וגיא נסעו לקפריסין ולמחרת הם חזרו נשואים. קינאתי בהם שהם לא היו צריכים ללכת לרבנות ולמקוה ולהזמין לחתונה את כל הקרובים.

בסתיו הם נסעו לאוקספורד אחרי שניצן קיבלה מלגה לדוקטורט ומאז הם גרים באנגליה. אני חושבת שאלה הדברים הכי חשובים שקרו לי בשנת 2010.

בשנת 2011 חזרתי לנהל בלוג ומאז אני כותבת בבלוג הזה.

בשנת 2012 מתה הכלבה הזקנה שלי קאיה שחיה איתנו שש עשרה שנים ומיד אימצתי את אושר שהיה מאד קטן ומוזנח ונהיה כלב ענקי. אושר תמיד אהב אנשים וכולם מכירים אותו בשכונה. גם אי אפשר להתעלם ממנו. עכשיו הוא חולה ואני מתפללת שהוא יבריא.

בשנת 2013 שרון סיימה את לימודי המשפטים ועזבה את העבודה שלה ברשות הפטנטים בירושלים ועברה להתמחות בתל-אביב. רק אושר ואני נשארנו בירושלים.

בשנת 2013 הצלחתי לסדר בספר את התרגומים שלי לסיפורי אמן רעב של קפקא. הוצאתי אותו על חשבוני ומכרתי כמה עשרות עותקים. את הרוב חילקתי במתנה ועוד נשארו לי רבים.

רציתי מאד להראות את הספר לחברתי רנאטה וולפסון. אבל היא מתה לפני שהוא היה מוכן. אני מאד מתגעגעת אליה. בכל פעם שאני עוברת ליד ביתה ברחוב התיבונים עצוב לי שהיא כבר לא שם.

שלחתי לאחי את הספר והוא צלצל להגיד לי שגילו לו סרטן במוח ויש לו שנה לחיות.

לא יכולתי לשמוח בספר באמת.

בקיץ אחי עבר טיפולים והתמוטט. אבל הוא התאושש וחי עוד שנה. בהתחלה הוא דיבר אתי הרבה, אבל יותר ויותר הוא התקשה לדבר. הוא ישב בכורסה ואחר כך שכב במיטה ואחר כך מת.

קברו אותו במקום יפה בעין-כרמל. זה היה בקיץ 2014 במבצע "צוק איתן", ומוכרת הפרחים שהכינה לי זר לקבר שאלה אם הזר מיועד לחייל שנפל. השאלה הזאת זיעזעה אותי.

אחרי שאחי מת לא כל כך בא לי להמשיך לעשות את הדברים שעשיתי קודם, והחלטתי לעשות דברים אחרים, או דברים כלשהם. מה שאצליח לעשות.

בעיקר כתבתי כל מיני דברים.

עוד לפני שאחי נפטר שרון הוסמכה לעורכת-דין ועברה לגור ביפו. גם אני למדתי להכיר מקומות חדשים.

בשנת 2015 ניצן סיימה את הדוקטורט ועוד לפני זה היא התקבלה לפוסט-דוקטורט בקיימברידג'. בסתיו נסעתי לבקר אותם שם. אלכס אמר שעכשיו יש לי שתי בנות בחו"ל.

בסוף שנת 2016 ניצן אמרה לי שהיא בהריון. במאי 2017 היא קיבלה משרה באוניברסיטה של אקסטר ובתחילת יוני 2017 דין נולד ונהייתי סבתא. השתדלתי לנסוע לאנגליה הרבה, אבל זה עדיין היה מעט מדי.

בסוף שנת 2018 אמא שלי מתה או נרצחה וגיסתי וילדיה קברו אותה מהר בלעדינו ולקחו לעצמם את הירושה.

בערב פסח 2019, ביום הולדתו השביעי אושר התחיל לצלוע ומאז הוא חולה או אולי היה חולה עוד קודם ולא ידענו.

בתחילת יוני 2019 שרון ילדה את אביב והפעם יכולתי להיות בלידה ונהייתי סבתא לשני נכדים ושתי הבנות שלי אמהות.

אני חושבת שאני הרבה יותר מאושרת עכשיו כשאני סבתא ממה שהייתי קודם, ואם אני עצובה אני מסתכלת על הנכדים ואני נהיית שוב שמחה.

אני חושבת ששנת 2020 תהיה שנת מפנה בחיים שלנו.

אני מקוה שזה יהיה מפנה לטובה.

    

להתחפש זה כיף

בזמן האחרון לא הייתי שמחה במיוחד, גם לא בפורים, וכשניסיתי לחשוב על משהו משעשע עלו בי דוקא זיכרונות עצובים, אז חשבתי שאולי עדיף לא לכתוב בפורים משהו עצוב, אולי עדיף לא לכתוב בכלל, אבל אז קראתי את רוגל אלפר ב"הארץ", למרות שאני בכל פעם אומרת לעצמי שלא צריך לקרוא אותו ובוודאי שלא צריך להגיב, אבל הטור שלו החמוץ כלימון בשלהי קיץ, בגלל מנהגם של אנשים חילוניים להתקשט בפורים בכובעים מצחיקים, פאות וקרניים וזנבות וכיו"ב אביזרים, שהעלה את חמתו מפני שהם לא באמת דתיים ולא באמת מתחפשים, ולפיכך לדעתו אין לחג הפורים משמעות עבורם, וכמובן בהזדמנות זו שהוא חובט בחילוניים ששמחים להתחפש ולהשתעשע בפורים הוא חוזר ומתאר את הדתיים כאנשים שעולזים בלאומנותם השמיימית, כי הרי העולם שלנו הוא דיכוטומי, יש בו או אנשים שהם דתיים ולאומנים ועולזים בלאומנותם השמיימית, או אנשים שאינם לאומנים ואינם דתיים והם רק מתרפסים לפני הדתיים באימוץ סממנים עליזים של חג הפורים שלא אמורה להיות לו שום משמעות עבורם. הרי לא יכול להיות לדעת אלפר שהאנושות קצת יותר מגוונת משתי קטגוריות מוחלטות של בני אדם, ושדוקא אנשים דתיים יודעים שמקורו של חג הפורים מפוקפק משהו, למרות המגילה הנאה שנכללה בכתובים, שלא כל חכמינו ששו לכלול אותו במניין החגים, ואהבת הפורים והשמחה והשתייה וההתחפשות באו דוקא מלמטה, מהמוני העם שהתאהבו בחג שמזכיר כל כך את הקרנבל הנוצרי, ודוקא באותה גלות שהוא מזהה איתה את הדתיות היה חג הפורים הזדמנות נפלאה מאין כמוה לשמוח קצת, להתחפש ולשיר ולרקוד ולהינות מהחיים, והרי גם על כך מתלוננים לא פעם כתבי "הארץ" החמוצים, שיש ליהודים יותר מדי מועדי אבלות ופחות מדי שמחות, והנה דוקא ביום שכולו שמחה עולה מדפי העיתון חומצת הלימון הזו, שאין לה אפילו ריח הדרים. התדע, רוגל אלפר, הפלא ופלא הדבר, אבל גם אנשים דתיים אוהבים לרקוד ולשיר ולשמוח ולשתות יין וללבוש בגדים מצחיקים, וגם אנשים חילוניים נזכרים בחג הפורים בילדותם ובאוזני ההמן שאפתה להם סבתא שלהם ובתחפושות שתפרה להם אמא לבית הספר, ויש לזה המון משמעות בשבילם, משמעות שספוגה בזיכרונות הילדות ובשמחות המשפחתיות, ובאנשים שכבר אינם איתנו, וכשהילדים שלנו גדלים מזכירים לנו הקטנים בתחפושות את ילדינו שלנו שצעדו לגן בגאוה בתור אינדיאנים ונינג'ות ומלכות אסתר ומה לא. שרון שלי רצתה להיות דוקא נילס הולגרסן, וגזרתי לה ברבור מקרטון, ופעם היא התחפשה לוופל בפיג'מה שתפרתי עליה פסים שתי וערב לילות רבים, ואני בעצמי התחפשתי אחרי מלחמת המיפרץ לסדאם חוסיין עם מדים ישנים וכומתה של בעלי שמצאתי בארון ושפם מודבק והלכתי ברחובות עם דגל לבן, וכל האנשים שישבו חודשיים בחדר האטום הביטו בי וצחקו ומחאו כפיים, ולפעמים הייתי מתחפשת למנקה עם חלוק ישן ומטפחת ראש ומגב עם סמרטוט רצפה. זאת היתה תחפושת די דומה לחיים ובכל זאת או אולי דוקא בגלל זה היא היתה מאד מצחיקה. והיה כיף. וגם השנה היה לי כיף לעבור ברחובות ולראות את הצעירים רוקדים בשפע תלבושות ותחפושות, ואת מלכות אסתר הקטנות עם הכתר והאינדיאנים הקטנים, והחתולים והנמרים והקרנפיות נוסח נטע ברזילי שבזכותה גם ילדות שאינן רזות ויפות מרשות לעצמן גם כן ללבוש תחרה ורודה ולרקוד ולשמוח וזה כל כך נהדר שאנשים פשוט צוחקים ושמחים, וגם מי שעצוב ומסתובב בין המתחפשים והשמחים נהיה לאט לאט הרבה יותר שמח, לא בגלל לאומנות, ולא בגלל שמיימיות אלא בגלל העולם הזה ומה שנקרא אנושיות, שזה להבין את לב האדם שקודם כל רוצה להינות מהחיים ולשמוח, ועושה מועדים לשמחה.  

ושמחת בחגך

בימים של חג הסוכות אני אוהבת לשמוע את הפיוטים מהסוכות כשאני מטיילת עם הכלב בלילה, והערב שמעתי מסוכה אחת שירה עזה של ושמחת בחגך והיית אך שמח, שזה משפט שנשמע מוזר אבל מכריח אותנו לחשוב שגם שמחה היא משהו שתלוי ברצון שלנו, וזאת המצוה של סוכות, גם לשמוח וגם רק לשמוח ולא להיות עצוב בכלל, שלרוב האנשים מאד קשה להיות שמח כל הזמן, כי יש בחיים המון דברים עצובים, ולכן דוקא המצוה הזאת ושמחת בחגך והיית אך שמח היא המצוה הקשה ביותר למימוש, ובכל זאת אנשים מצליחים לממש אותה ביחד, לשמוח ביחד כשהם שרים ורוקדים, ומאד נעים להקשיב לזה, שבכך משתתפים בשמחה שלהם מבלי שהם יודעים. זה קצת דומה לזה שאנשים שמחים לקרוא משהו והכותב בכלל לא יודע שהקוראים אותו נהנים, אבל בכל זאת ההנאה קושרת ביניהם, ואני עומדת ברחוב ומאזינה לפיוטים ואני שמחה, מפני שזה נעים לאוזן וללב וגם מפני שזאת מצוה לשמוח. לפעמים פתאם החיים נופלים לתוך הפיוט, כמו אתמול בלילה כשעלינו בסמטה אחת ופתאם נפלה סיגריה בוערת מקומה גבוהה ונבהלתי קצת ואמרתי מה אתם עושים, והבחור שעמד שם בחליפה ומגבעת, גם הוא עישן סיגריה, אמר לי לא להיבהל כי הבחור מלמעלה רק זרק את הסיגריה כי הוא לא רוצה שיהיה עשן בבית, והבנתי שמישהו מהמשפחה הפתיע אותו כשהוא עישן להנאתו במרפסת באוויר הלילה הצח, אז מרוב בהלה הוא השליך את הסיגריה הבוערת מידו מבלי לכבות אותה אפילו והיא נפלה ממש לפני רגלינו ונבהלנו, ואמרתי מה אתם עושים, זה חג היום, אני לא יודעת למה אמרתי את זה, המלים פשוט יצאו ממני, והבחור רק שתק וזה שהיה במרפסת בקומה העליונה נעלם, וזה שעמד בסמטה המשיך לעשן והלך הביתה כשהסיגריה אחוזה בידו מאחורי הגוף שזאת צורה די מוזרה להחזיק סיגריה בוערת, ואני חשבתי רק שאם זורקים סיגריה מקומה עליונה של בית גבוה האפר הבוער שלה דומה לזיקוקים, וזיקוקים הם יפים אבל תמיד גם מפחידים אותי, כי אני מאד מפחדת מאש, ומאז אינתיפאדת אל אקצה אני לא מסוגלת בכלל לשמוע פיצוצים, אפילו לא של זיקוקים, תמיד מתהפכים לי המעיים מהקולות האלה של הפיצוץ, וגם הכלבים המנוחים שלי וגם אושר תמיד פחדו מאד מזיקוקים שהם גם מרעישים וגם בוערים. והבחורים עם הסיגריות, זה שהחזיק את הסיגריה מאחורי הגוף וזה שהשליך אותה מהקומה העליונה, הזכירו לי את הסיפור של סבא משה ז"ל שכשהוא שירת בצבא אוסטרו-הונגריה והגדוד שלו חנה בפראג, הוא הלך ללמוד עם רב פרגאי, וככה הוא בא אליו פעם בשבת ללמוד, והרבנית פתחה לו את הדלת ואמרה שהרב ישוב בקיטונו, והקיטון היה כולו אפוף עשן, וכשהרב הבחין מבעד לענני העשן בסבי, שכמנהג יהודי גליציה היה מקפיד במצוות, הוא לא נבוך כלל ואמר לסבי איזה מזל שלא היה טבק בימי משה רבנו, כי אז היה אוסר עלינו גם את העישון. אבל האמת היא שלא אסרו עלינו הרבה הנאות. מותר לנו לשתות יין, ומותר לנו לאכול בשר ומצוה עלינו להיות שמחים, אז אולי משה רבנו עליו השלום היה מתיר לנו גם לעשן סיגריות אילו היה טבק בימיו, איננו יודעים. סבי מכל מקום לא עישן סיגריות ושתה יין רק לקידוש והיה שמח כשהיינו יושבים מסביב לשולחן בחגים, למרות שלא היינו מרבים לשיר פיוטים וגם לא היינו רוקדים. דוקא מחג הסוכות בילדותי אינני זוכרת הרבה, משום מה אני זוכרת הרבה יותר מימי הכיפורים. אני זוכרת שכשהייתי קטנה מאד וגרנו בחדרה אמי היתה מסדרת סוכה קטנה בפינת המרפסת הפתוחה שהיתה לנו שם, וגם אני הייתי מסדרת לבנותי כאילו סוכה עם קישוטים במרפסת הסגורה והיינו אוכלות שם על שולחן קטן עם כסאות קטנים שהבאנו מחדר הילדים. עדיין יש אנשים שבונים סוכות משמיכות וסדינים ואלה הסוכות שאהובות עלי ביותר, אלה שהן באמת זמניות ולא סוכות מוכנות שרק פותחים ושוב מקפלים. כבר לא ממתינים לצאת יום הכיפורים לבנות סוכה, אלא בונים סוכות מאז ראש השנה, וגם זה גורם שכל החגים מתבלבלים, בערב החג אמרתי לאנשים שבת שלום מרוב שהתבלבלו לי כל השבתות והחגים. אבל גם את הבלבול אני קצת אוהבת, ולהסתכל איך בונים סוכות, ואיך מקשטים אותן, ולהקשיב בלילה לפיוטים. חשבתי על זה בערב החג שאם אני אעזוב פעם את ירושלים, אני אתגעגע מאד לקולות הפיוטים בלילות חג הסוכות שנשמעים היטב ברחוב כי אנשים שרים בסוכות ולא בבתים, ושומעים אותם שמחים ורוקדים. לפעמים נדמה לי שאני יכולה לגור גם במקומות אחרים, אבל בלילות של חג הסוכות אני רק רוצה ללכת ברחובות של ירושלים ולהקשיב לפיוטים מהסוכות ולהציץ באנשים ששרים ורוקדים, ולמרות שזאת שמחה מכלי שני, ואינני יודעת אם אדם יוצא ידי חובת המצוה בשמחת אחרים, נדמה לי שאני די שמחה בחג הסוכות, לפחות כדי לקיים את מחצית המצוה, ולהיבנות מן המהדרים.

לקריאה לפני הצום

בדרך כלל אנשים מוציאים כלבים לטיול לא כדי לאכול אלא כדי להיפך, אבל אושר בכל טיול מחפש אוכל, ובדרך כלל גם מוצא, כי הירושלמים הם עם נדיב, והם לא אוהבים לזרוק שאריות מזון לפח, אלא מפזרים את החלות והלחמים והלחמניות שכבר אינם כשירים למאכל אדם על גדרות האבן הנמוכות ועל ספסלי הרחוב ועל המדשאות בגנים הציבוריים ובגינות, כדי שיהיו למאכל כלבים וציפורים. בגן העצמאות תמיד אפשר לראות על הדשא להקות עורבים ושחרורים ובני מינם מלקטים פירורי לחם ומדי פעם מעופף עורב בקול צריחה לצמרת עץ כשבפיו פרוסת לחם שלמה, וגם הכלבים אינם טומנים פיהם בצלחת אלא תופסים ככל יכולתם, ואושר שיש לו פה גדול תרתי משמע, תופס מרובה, חצאי לחמניות וחלות ועצמות תרנגולת ולפעמים אפילו חמגשית שלמה של עוף ואטריות ושוקי תרנגולת צלויים שהוצבו ליד פחי הזבל ולא חלילה בתוכם, כדי שהעוברים והשבים יוכלו להינות מהם, כי כמו שאמר הנביא הלא פרוס לרעב לחמך, ומי ראה כלב שאיננו רעב? בבוקר של ימי החול אנחנו הולכים לקנות מיני מאפה לפת יומנו, ואושר אוכל את מחציתם בדרך הביתה, כי אני פורסת לרעב לחם כל הדרך, ואם לא אני מקבלת מכות קלות במותני מאפו ללמדני לקח, כלומר הלא פרוס לרעב לחמך, ומי רעב יותר מכלב. ואחר הצהרים אושר מלקט לקט ופאה ושכחה בגן העצמאות מן הלחם היבש שמפזרת שם יד נעלמה, ובלילות אנחנו עושים את דרכנו לגן הג'ירפה, על שם פסל הג'ירפה שמעל לקיוסק, שרעיה אמרה שהוא עשוי מכלי הקרמיקה שזוג האמנים קיבל לחתונתו ושבר לרסיסים ופיסל מהם את הג'ירפה, אבל נדמה לי שהסיפור הרשמי הוא אחר, ובגן הג'ירפה, שאליו צמוד הקיוסק שעל גגו עומדת הג'ירפה, משחקים הילדים אחר הצהרים וגם אוכלים חטיפים וגלידות מהקיוסק, ובערב מלא הדשא בגן הג'ירפה בביסקוויטים וחטיפים ולחמניות ועוגות וכל טוב, ואושר שגדל במשפחה שמאד מכבדת את הלחם, ולא תשליכנו לעת זיקנה, כי כפי שנהג אחי המנוח לומר כשעוד חיינו בבית אבינו, שמעולם לא חטא בחטא הגרגרנות, אנחנו אוכלים לחם או ישן או עתיק, וגם אושר מקפיד שלא להעליב שום פרוסת לחם שהושלכה כאשר הושלכה באשר הושלכה, ולאחר שהוא בולס ובולע אותה הוא מלקט גם את הפירורים, ובשבוע שעבר הוא אפילו מצא עוגת שוקולד עשירה בקופסת פלסטיק קטנה, שהוא פתח בעמל שיניים ואכל בשמחה, ולמחרת שילשל כל היום שוקולד, כי כאלה הם הכלבים המפונקים בארצנו, אם אין לחם אוכלים עוגות ומשלשלים שוקולד. שרון אומרת שאושר ממש מגלם בגופו את חטא הגרגרנות, שהוא הראשון בשבעת החטאים שמונים הנוצרים, וכשאושר אוכל את מחצית לחמנו בדרך הביתה היא כועסת, למרות שכעס אף הוא בין שבעת החטאים שמונים הנוצרים, ואני מודה שלבי חצוי, כי אני חוששת תמיד שאושר יקלקל את קיבתו, אבל גם שמחה בשמחתו שהוא מוצא לו מאכלים טעימים מן ההפקר וזולל אותם בשמחה טהורת מצפון, שהרי גם הנביא לא ייחס חשיבות יתרה לצום, ואמר הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע, והוא התכוון כמובן לבני אדם ולא לכלבים, למרות שגם כלבים אוהבים מאד לריב, כשיש להם מה לאכול, שעל זה הם רבים, וגם כשאין להם הם צמים לריב ומצה ונושכים בשיניים, שזה ההבדל העיקרי בינם לבין בני אדם שצמים לריב ומצה ומכים באגרוף רשע. הלא פרוס לרעב לחמך, אמר הנביא, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עירום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. מכל זה שהורה הנביא מיעטנו לעשות, ולאכול איננו ממעטים, לפני הצום ואחרי הצום. ובכל זאת בין לבין אנחנו צמים, ומקווים שתראה, ריבונו של עולם. באמת שאנחנו צמים בכוונה טובה, ולא כדי להכות באגרוף רשע, אבל אתה רואה שממש כמו אושר אנחנו מרבים לחשוב על אוכל, ומקווים שאתה סולח בכל זאת, שנצום ושאתה תראה.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל הקוראים

ישעיהו נ"ח   

מהחל חרמש בקמה

פרופ' שלמה אבינרי פירסם בערב החג השני של פסח מאמר כנגד אכילת חמץ להכעיס כהתרסה חילונית, שמוגדרת על ידי שלילת המצוה ולא על פי ערכים העומדים בזכות עצמם (הארץ, 16.4.17). מאמרו עורר בי הירהורים רבים, לא בשל העניין שלשמו נכתב, שהוא קריאה לסולידריות של החילונים עם שומרי המסורת, שאני כמובן מברכת עליה, אלא בשל הפיסקה שלהלן:

"אחד מהישגיה של הציונות – תנועה פוליטית וחילונית ביסודה – היה בכך שהשכילה לצקת תכנים מודרניים, הומניסטים ומשחררים במסורות ובמושגים דתיים. כך נטלה הציונות את חג הפסח, שבדמותו המסורתית התמקד בריבונו של עולם, אשר הושיע את ישראל ממצרים בניסים, באותות ובמופתים, הוא ולא שליח, הוא ולא מלאך, והפכה אותו מצד אחד לחג האביב, הקשור לארץ ישראל ולמפעל הציוני החקלאי, ומצד שני לחג החירות. כך הציגה הציונות את חג הפסח כדוגמה ומופת לשחרור לאומי מעול זר, כמו גם למרד של עבדים נגד משעבדיהם."

נניח לדיון באיזו מידה הציונות היא אכן תנועה חילונית, שגם על כך אפשר להתווכח, כמה חילונית היא תנועה שעינה צופיה לפאתי מזרח קדימה. ועדיין מוזרה מאד הטענה, שהציונות היא זו שהפכה את חג הפסח לחג אביב חקלאי. ההקשרים החקלאיים של חג הפסח, תחולתו בחודש האביב, עם ראשית קציר שעורים, והנפת העומר וספירתו במשך שבעה שבועות, מחג הפסח ועד חג השבועות, כולם מופיעים בתנ"ך. גם מצוות אכילת מצות שבעת ימים, כניגוד לאכילת החמץ בחג השבועות, עת ביכורי קציר חטים, כל אלה מופיעים בתנ"ך, ואינם נקשרים בהכרח ליציאת מצריים. המסורת הקושרת את חג הפסח ואכילת המצות ליציאת מצריים, כמו המסורת הקושרת את חג השבועות למתן תורה, היא מסורת אחת שמסבירה את חג הפסח ואת חג השבועות בהסברים היסטוריים ואמוניים, אבל המסורת והמשמעות החקלאית של חג המצות, שאיננו יודעים בוודאות אם היה זהה וחופף לחג הפסח או נסמך לו בדיעבד, מובאת בתנ"ך בצורה ברורה ונבדלת, גם אם יש סימנים לכך שנעשה ניסיון עריכה כלשהו, כדי ליישב בין המסורות השונות ולהתיכן זו לזו.

במלים אחרות, הציונות נמשכה לאופיו החקלאי של חג הפסח, בשל הקשר שהוא מבטא בין עמנו לאדמת הארץ, אבל לא היא יצרה את המסורת הזו. וגם היציאה מעבדות לחירות נמצאת כבר בתנ"ך, ומהווה גם היגד מרכזי בהגדה של פסח, שאכן מדגישה גם את מקומו של בורא עולם בהוצאת עמנו מעבדות לחירות. אבל כדי להבין את אופיו רב-הפנים של חג הפסח, אין להסתפק בעיון בהגדה של פסח, שהיא מסמך פולקלורי חביב ולא תקין פוליטית, אלא חייבים לעיין בתנ"ך, שאיננו מקל עלינו את המלאכה.

בפרק י"ב בספר שמות מופיעה המצווה לקחת שֶׂה – שעל פי הטקסט הוא כינוי קיבוצי לטלאים וגדיים כאחת – לשחטו בארבעה-עשר בחודש הראשון ולתת מן הדם "על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים" – מכאן שמזוזה ומשקוף אינם מה שאנו מכנים כיום בשמות אלה. מקובל לפרש שמזוזות הן הקורות שעליהן תלויה הדלת, ואילו המשקוף הוא הקורה שמעליהן, אבל לפעמים אני מהרהרת שאולי המזוזות הן שתי פיסות עץ שחיברו בין הדלת לקורות עליהן נתלתה ואיפשרו לה לזוז, ושאולי המשקוף הוא חלון קטן בדלת שדרכו משקיפים מי בא. כך נאמר איפוא: "שה תמים, זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תיקחו, והיה לכם למשמרת עד יום ארבעה-עשר לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין-הערבים, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו." כאן מופיעות עוד הוראות כיצד להכין ולאכול את השה, ובהמשך מסתבר שעודנו נמצאים במצרים, בטרם היכה ה' את מכת בכורות, והנה בפסוק י"ב ואילך: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים, והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם, חוקת עולם תחוגוהו: שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל, מיום הראשון עד יום השביעי: וביום הראשון מקרא קודש, וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכה לא ייעשה בהם."

כאן מופיעה איפוא גירסההקושרת את זבח הפסח, חובת אכילת המצות ואיסור החמץ יחדיו ליציאת מצרים, אך חסר ההסבר מדוע קשור זכר יציאת מצרים לאכילת מצות ולאיסור חמץ. כדאי לציין גם שאין נזכר שם החודש שבו יש לקיים את הפסח, אלא נאמר "בחודש הזה" ואחר כך "לחודש הזה". בפסוק ב' בפרק נאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". האם היתה מחלוקת מהו החודש הראשון? והאם היה לחג הפסח מועד נוסף, בחודש שאיננו ניסן? מכל מקום גירסה זו בחלקו הראשון של פרק י"ב בשמות היא אכן בעלת אופי היסטורי ואמוני, ובפסוקים י"ז עד כ' נאמר: "ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדורותיכם, חוקת עולם. בראשון בארבעה-עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחודש בערב: שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת, ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגֵּר ובאזרח הארץ: כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות".

אי אפשר להתעלם מן החזרות הרבות בפסוקים אלה, ונראה שההסבר לכך הוא בעובדה שכונסו כאן מקורות שונים מבלי שהושמטו מהם הדברים החוזרים על עצמם. בולט גם הטון המחמיר והמאיים מאד של הפסוקים, שמזכיר לי את דברי מורי הפרופסור אמנון לינדר, שנאמרו על החוק הרומי, אבל דינם יפה גם לענייננו, שאם אנו מוצאים איסורים חוזרים על עצמם בחומרה גוברת והולכת, כנראה שלא הקפידו ביותר לקיימם. שהרי לו ששו בני ישראל לאכול שבעת ימים מצות, לא היה צורך לאיים עליהם באיום הכרת הנורא מכל. כדברי גששינו פיתה טריה זה טעים, החמץ מהנה את החך, והאיסור על אכילתו שבעת ימים נדרש כנראה לחומרות יתרות.

אבל בכך לא תם פרק י"ב בספר שמות: בפסוק כ"א מתחילה גירסה נוספת למצוות זבח הפסח, הפעם בעזרת אגודת אזוב, שבתפקידו הפולחני בתנ"ך דנתי ארוכות ברשימתי "תחטאני באזוב וקורבן הפסח". לאחר הוראת המצווה הנוספת מתוארת מכת בכורות ויציאת מצרים הנחפזת של בני ישראל, וכעת, בפסוק ל"ד, אנו שומעים כי "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משְׂאֵרוֹתָם, צְרוּרוֹת בשמלותם על שכמם." כאן אנו מקבלים סופסוף רמז לקשר בין איסור החמץ ליציאת מצרים. רק בפסוק ל"ט, לאחר תיאור נסיעת בני ישראל מן העיר רעמסס שבמצרים לעיר סוכות שבמדבר, נאמר לנו: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם." כאן אנו למדים שהמצות היו עוגות מצות, כלומר מצות עגולות, כמנהג המהדרים, שלָשִׁים כדור בצק ומשטחים אותו לעיגול.

האם די לנו במצוות פסח אלו? לא ולא. בפרק י"ג, המתחיל לכאורה בעניין אחר לגמרי, "קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא", שוב אנו חוזרים למצוות חג הפסח. האם עקב הקישור בין קדש לי כל בכור לעניין מכת בכורות? אין הדבר נאמר במפורש, אבל בפסוק ב' מתחיל טקסט חדש העוסק בחג המצות:

"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים, כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה, ולא ייאכל חמץ. היום אתם יוצאים בחודש האביב: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחיוי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש, ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה: שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה': מצות ייאכל את שבעת הימים ולא ייראה לך חמץ, ולא ייראה לך שאור בכל גבולך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים".

כאן אנו שומעים סופסוף את שם החודש: חודש האביב, אביב שמשמעותו שיבולי שעורה ירוקות או גרעיני שיבולים שטרם הבשילו, כנאמר בשמות פרק ט' פסוק ל"א בהקשר של מכת הברד: "והפשתה והשעורה נוכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול", והוא קרוב ככל הנראה למלה אֵב המופיעה בצירוף אִבֵּי הנחל ובפסוק י"ב בפרק ח' בספר איוב "עודנו בְּאִבּוֹ לא ייקטף", שממנו שאוב הביטוי העצוב "נקטף בְּאִבּוֹ" על מות צעירים. ייתכן שחודש האביב הוא אכן שמו העברי הקדום של חודש ניסן, והוא אחד השמות שנשמטו מלוח גזר, שרק שמות שמונה חודשים נזכרו בו. ועדיין, למרות איזכור שם החודש בעל המשמעות החקלאית, ההקשר הוא אמוני והיסטורי. עם סיום הפיסקה הזו חוזר הטקסט לעניין פטר רחם ופידיון הבְּכוֹרִים, כאילו הפיסקה הדנה ביציאת מצרים נכנסה למקום לא לה בטקסט אחר.

בשמות פרק ל"ד, לאחר איסור לכרות ברית ולהינשא לעם הארץ, האמורי והכנעני והחתי והפריזי והחיוי והיבוסי, שחמישה מהם נזכרו כבר בתחילת פרק י"ג, שוב חוזר המקרא לעניין חג המצות, והפעם משתלב ההקשר ההיסטורי של חג המצות כזכר ליציאת מצרים, במסגרת חגיגת שלושת הרגלים, כלומר בהקשר חקלאי-עונתי מובהק ויוצר חיבור לא ממש רהוט:

"את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות, אשר ציויתיך למועד חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים: כל פֶּטֶר רחם לי הוא וכל מקנך תיזכר פטר שור ושה: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם: ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות: וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים, וחג האסיף תקופת השנה, שלוש פעמים ייראה כל זכורך את פני האדון, ה' אלוהי ישראל: כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוהיך שלוש פעמים בשנה: לא תשחט על חמץ דם זבחי, ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח: ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו."

בטקסט המבולבל הזה, שמתחיל בפסח, נמשך במצוות פידיון הבכורים שכנראה נקשרה למכת בכורות, ממשיך במצוות שבת עם תוספת מעניינת "בחריש ובקציר תשבות", שמדגישה את ההקשר החקלאי של מנוחת השבת, וממשיך הלאה באיזכור חג השבועות וחג האסיף ומכלול שלושת הרגלים שבהם מצווה אדם מישראל לעלות לראות פני ה', ומסיים באיזכור של זבח הפסח שלא נזכר בראשית הפיסקה שעסקה בחג המצות, ומיד לאחריו הדרישה להעלות את ראשית ביכורי האדמה לבית ה', שמשמע שכבר עמד על תלו כשנכתבו הדברים. כאן נאמר ביכורי האדמה ולאו דוקא ביכורי קציר חטים, כך שאולי הכוונה לביכורי קציר שעורים שמתחיל בחג הפסח הנזכר בפסוק הקודם, ומכל מקום הפיסקה הזו, למרות הבילבול הניכר בה וריבוי העניינים, מעניקה לחג הפסח הקשר חדש: הוא איננו עומד לעצמו, אלא הוא אחד משלושת הרגלים, והוא נחגג באביב, וקשור לביכורי האדמה שיש להעלות לבית ה', כמו חג השבועות לביכורי קציר חטים וחג האסיף לתום איסוף היבול החקלאי. אי ציון מועדי החגים המדויקים, בניגוד לכתוב בפרקים הקודמים, ולמרות איזכור יציאת מצרים, יוצר תחושה שמדובר בחגים לגמרי חקלאים, שמועדם נקבע על פי מועד ביצוע העבודות החקלאיות העיקריות באותם ימים: קציר שעורים, קציר חטים, ואסיף התבואה והפירות. השם סוכות, שקשור אף הוא ביציאת מצרים, "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה" (שמות י"ב, פסוק ל"ז), איננו נזכר כאן כלל, רק חג האסיף.

בספר ויקרא בפרק כ"ב, תחת הכותרת "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" אנו שומעים שוב על חג הפסח, אבל ללא כל איזכור של יציאת מצרים, אלא בהקשר חקלאי ופולחני: פולחן הביכורים. וכך נאמר שם:

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה', ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו, ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, והקרבתם [קורבן] אִשֶׁה לה' שבעת ימים, ביום השביעי מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו".

עד כאן דומה הטקסט לנאמר בשמות י"ב, אבל כאן מגיע טקס חקלאי פולחני שלא היכרנו קודם לכן - הנפת העומר:   

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפהו הכהן: ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה', ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אִשֶּׁה לה', ריח ניחוח נסכו יין רביעיית ההין: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קורבן אלוהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם".

הביטוי הסתום מעט "ממחרת השבת" עורר מחלוקת, אך הגישה המקובלת במסורת היא שסופרים את העומר מהיום הראשון לחול המועד פסח, כך שהשבת מקבלת משמעות של מקרא הקודש הראשון בא' פסח. אני מבינה אחרת את ההוראה. לדעתי שבת כאן במובן שבוע, והספירה צריכה להתחיל רק ביום הראשון שלאחר הפסח, שכן הנפת העומר נעשית בלויית קורבן של כבש ושני עשרונים סולת שנגרסת מחיטה והיא איפוא חמץ, ואיסור החמץ מתאים גם להמשך הפסוק "לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, כלומר במשך שבוע עד היום הראשון שלאחר הפסח, שהוא לעניות דעתי יום הנפת העומר, ובכך אני חולקת על הנוהג המקובל להתחיל בספירת העומר בראשון לחול המועד פסח, שלדעתי יותר משהוא מתאים לנאמר בתנ"ך, הוא מבקש לאחד את מסורת ספירת העומר עם מסורת זכר ליציאת מצרים. לי נדמה שאלה מסורות נפרדות ושונות ואפילו סותרות, האחת מקורה בסיפור או אולי במיתוס היסטורי, והאחרת בנוהג החקלאי, שגוזר להביא כל ראשית יבול – בשדה, באדם ובבהמה, לה', או לפדותו בקורבן מתאים יותר, כדי להבטיח את חסד האל, ולאו דוקא בהקשר היסטורי. מצוות ספירת העומר איננה קשורה כלל למסורת יציאת מצרים, אלא מחברת בין פסח לשבועות, בין ביכורי קציר שעורים לביכורי קציר חטים:

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה': ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים, שני עשרונים סולת תהיינה חמץ, תאפינה ביכורים לה': והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן-בקר אחד ואילים שניים יהיו מנחה לה', ומנחתם ונסכיהם אִשֶּׁה, ריח ניחוח לה': ועשיתם שעיר-עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים: והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קודש יהיו לה' לכהן:"

אנו רואים כאן איפוא ניגוד שמבדיל וגם קושר בין שני הרגלים: זבח הפסח נאכל על מצות ומרורים, ואילו קורבנות חג השבועות, שכוללים קורבן אִשֶּׁה וקורבן חטאת וקורבן שלמים, שאניח כאן להבדלים ביניהם כדי להדגיש את המשותף: כולם מוקרבים ונאכלים על חמץ, ואיסור החמץ וחובת אכילת המצות בפסח עומדים איפוא בניגוד למצוות הקרבת החמץ בשבועות, ואיסור החמץ בפסח כמו הקרבת החמץ בשבועות הינם מכלול אחד של מחזור פולחנים חקלאיים, שנועדו להבטיח את רצונו הטוב של האל לקציר מוצלח, ומכיוון שהמצות והחמץ שניהם מופיעים במחזור ספירת העומר כשני חלקיו של פולחן אחד, אין כל ביטחון שאיסור החמץ וחובת המצות קשורים דוקא ליציאת מצריים, כפי שמוסבר בספר שמות, ונראה לי שקשירת חובת המצות ואיסור החמץ ליציאת מצרים היא מסורת נפרדת, שנועדה לעגן פולחנים חקלאיים שצמחו בארץ ישראל במסורת של זיכרון היסטורי, אמיתי או מדומה.

ונסיים בספר דברים פרק ט"ז, שמנסה לשלב יפה בין שתי המסורות, זיכרון יציאת מצרים והפולחן החקלאי של שלושת הרגלים והקרבת הביכורים מקציר שעורים לקציר חטים לאסיף מן הגורן והיקב:

"שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר, במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים, תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ולא ייראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים... ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עֲצֶרֶת לה' אלהיך, לא תעשה מלאכה: שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות, ועשית חג שבועות לה' אלהיך... וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה... חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באוספך מגורנך ומיקבך, ושמחת בחגך..."

וטוב ויפה שהציונות מצאה עניין וקירבת נפש לפולחנים החקלאיים העתיקים של עמנו, שמקורם וסיבתם אולי נשתכחו כבר בימי התנ"ך, ונמצאו להם מקורות אחרים, ועדיין ריח ניחוח להם, ועדיין הם מעלים לפנינו שדות שיבולים ירוקות עד האופק, כי השעורה אביב, עד יחל חרמש בקמה.