פולקר שלנדורף / הבית על שפת האגם

 

פעם, לפני המהפכה המשטרית ולפני טבח שמחת-תורה, הייתי מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, שהביא תמיד סרטים שלא יוקרנו בבתי הקולנוע בישראל, או יוקרנו זמן רב אחרי הפסטיבל. בעצם זה היה לא רק לפני המהפכה המשטרית. כבר בקורונה הפסקתי ללכת למקומות שהרבה אנשים מתקבצים בהם. בעצם כבר שש או שבע שנים שום דבר איננו כפי שהיה קודם, ובין השאר מיעטתי לראות סרטים בכלל וגם בפסטיבל הסרטים שכל כך אהבתי בעבר מיעטתי לבקר.

השנה הייתי צריכה להיות שמחה יותר, כי כל החטופים החיים חזרו. לגבי אלה שחזרו בארונות, היה רק עצב. רק אדם חסר מצפון יכול להתגאות בהחזרה כזו ולבקש מחיאות כפיים. ומכיוון שהאדם חסר המצפון עדיין בשלטון, המועקה עודנה נמשכת, ולא תחלוף עד שהמצב ישתנה. כשקיבלתי את רשימת הסרטים בפסטיבל, אפילו לא היה לי חשק לעיין בה. רק בערב יומו האחרון של הפסטיבל משהו השתנה אצלי, אינני יודעת מדוע, והלכתי ביום האחרון לצפות בסרטו החדש של פולקר שלנדורף, שנקרא בעברית "הבית על שפת האגם", ובגרמנית נקרא "חיפוש בית" (Heimsuchung), כשם ספרה של ג'ני ארפנבק שעליו הוא מתבסס, ומשרטט את תולדות גרמניה במאה העשרים דרך סיפור דייריו של בית על שפת אגם סמוך לברלין במדינת המחוז ברנדנבורג.

הסרט מתחיל כמו אגדה. חלקת היער שעדיין לא נבנה בה הבית היתה אמורה להיות ירושתה של קלרה, בתו הצעירה של ראש העיר, שאמה מתה בלידתה. אבל קלרה נכנסה להריון מחברה הדייג, ואביה מתעלל בה עד שהיא מואסת בחייה. קלרה מטביעה את עצמה באגם כשהיא זועקת "אמא, אמא". זה איננו ספוילר, כי מדובר רק בפתיח לסרט, שמצולם בגוונים עכורים, כמו עבר מיתי, למרות שהוא מתרחש במקביל לפיצול חלקת היער המיועדת לקלרה לשניים, ומכירת אחת החלקות לאדריכל שבונה שם בית לאהובתו הצעירה, עוד בטרם התגרש מאשתו שעליה איננו יודעים דבר. האהובה היא קדרית, וכשאיננה מכיירת, היא שוחה באגם. בכל עת שמישהו בסרט נכנס לשחות באגם ציפיתי שהוא ייתקל בגופתה של קלרה, אבל קלרה שטבעה עם עוברה הלא רצוי איננה נזכרת עוד בסרט בשום צורה. זו אני שלא הפסקתי לחשוב עליה כל הסרט, ולחוש מועקה שאולי הבמאי לא התכוון לגרום לצופים לחוש, ואולי כן. שלנדורף מאד מנסה בסרט לתאר ביושר את תהפוכות ההיסטוריה הגרמנית, וגם לומר משהו על היחס לנשים ועל השינויים במעמדן. אבל לפחות מבחינתי חשתי בסרט הרבה פחות התייחסות לגורלן של נשים כנשים, והרבה יותר משמעות לגורל המשותף להן ולגברים, גורל שנחרץ על פי זהותן הלאומית והפוליטית, והרבה פחות עקב היותן נשים. מבחינה זו סיפורה של קלרה לא ממש מתחבר להמשך הסיפור, ואולי לכן הוא נעלם מיד ולא נזכר עוד. הסרט משקף חברה מאד שמרנית, אולי מפני שמדובר במזרח גרמניה. גם בדור שנולד אחרי המלחמה כולם מתחתנים.

את החלקה השנייה ב"יער של קלרה" רוכש תעשיין טקסטיל יהודי, שמזמין את שכנו האדריכל לבנות גם עבורו בית. התעשיין רוכש את החלקה עבור חתנו, הרופא היהודי ד"ר קפלן שנשוי לבתו, ולהם בת קטנה בשם דוריס. שתי המשפחות השונות כל כך, האדריכל ואשתו נטולי הילדים ושלושת הדורות של המשפחה היהודית, חיים בשלום ובאחווה, אך כאשר עולה המשטר הנאצי, והיהודים מנסים להימלט, האדריכל מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות את חלקתם במחצית מערכה האמיתי. היהודים לא יצליחו להימלט. כולם יישלחו אל מותם. אבל בסרטו של שלנדורף אין רואים הרג ומוות. אלה רק נרמזים. גם לא רואים בסרט גופות. מי שמת גופתו נותרת באגם או נקברת בארון מפואר. היער שבו מצולם הסרט נותר יפהפה בחלוף העונות, ורוב הזמן הוא מצולם בשמש הקיץ, כשהעצים מלבלבים, השיחים ירוקים והכל פורח, ומימי האגם כחולים וצלולים כבגלויית תיירות.

לאחר המלחמה יבחרו האדריכל ואשתו להישאר בבית, אך הוא יופקע מהם ויועבר לרשותה של סופרת קומוניסטית מקורבת לשלטון שלחמה בנאצים. היא מתנגדת לרכוש פרטי, אך דואגת שאיש לא יגזול ממנה את האחוזה שקיבלה לרשותה כרכוש המפלגה ובזכות קשריה הטובים. שלנדורף איננו חוסך בתיאור צביעותה של פעילת המפלגה, שמנצלת את קשריה ואת כל סובביה, ובעוד רוממות האידיאולוגיה הקומוניסטית בפיה, היא חיה בעצם כבעלת אחוזה קםיטליסטית לכל דבר. בזקנתה, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שהיה תכלית חייה, גם היא תטביע את עצמה באגם, לאחר שנים של חיים נוחים על שפת האגם. ההתאבדות שלה אמורה לשקף את הטרגדיה של תומכי הקומוניזם, אבל היא מתקשה לשבור את הלב.

לאחר מותה שואפת נכדתה לרכוש את הבית שבו בילתה ילדות מאושרת. אך הבית יועבר לבעלים אחרים ובסופו של דבר ייהרס.

יש בסרט איזו תחושת חד-גדיא: כל דייר טורף את קודמיו ולבסוף נטרף בעצמו. היהודים הנרצחים והעבר הנאצי עולים לתודעה כשצרור מכתביהם, שנטמנו בגומחה נסתרת, מתגלה ומזכיר את חטאי העבר, אבל זכרם איננו גורם לאיש לחשוב שאולי השיג את הבית שלא בצדק, ואולי לכן נלקח ממנו לימים. בתחושתי שלי, הדמויות היחידות בסרט הנוגעות ללב ומעוררות הזדהות הם בני המשפחה היהודית, הם וכמובן קלרה, שנעלמה מבלי להשאיר עקבות והפכה למעין אגדה קדומה. כל הגרמנים שמתגוררים בבית נראו לי צבועים ומרושעים, ואינני יודעת אם זו היתה כוונת הבמאי, או שזו תחושתי שלי. אף לא אחת מהדמויות הגרמניות בסרט נגעה ללבי, למעט קלרה האומללה בהופעתה הקצרצרה בראשיתו. האדריכל ואשתו הם אופורטוניסטים, והסבתא הקומוניסטית שנכדתה היא זו שכביכול מגוללת את הסיפור, היא צבועה ונצלנית, ואין שום קשר בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לחייה האמיתיים. גם הנכדה שמשוכנעת שהבית על שפת האגם מגיע לה בירושה, לא עוררה בי אהדה. את ספרה של ג'ני ארפנבק לא קראתי, ואינני יודעת האם הסרט משקף את הספר, והאם התחושה המעיקה שיצר בי נובעת מהסיפור הכתוב או מהסרט כפי ששלנדורף יצר אותו: ראיתי אנשים רעים למדי חיים בנוף יפהפה, ואם יכולתי להסיק מסקנה כלשהי מהסרט, היא שאנשים הם לרוב רעים ונצלנים, ושאת העוולות הנוראות שהם גורמים לזולתם אי אפשר לתקן, והעובדה שרבים מהם נענשים על חטאיהם, איננה מנחמת.

 

 

 

אהבה ונועם

 

אתמול, לראשונה מזה זמן רב, הרגשתי התרוממות רוח, גם בגלל שנועם בתן המקסים זכה במקום השני באירוויזיון בצדק גמור, וגם בגלל שבמקום הראשון זכתה דארה מבולגריה שתמכה בנועם, ובכלל אני אוהבת שמדינות ממזרח אירופה זוכות, בכל זאת המשפחה שלי משם, וכמו שאורי לוי התרגש כשאמרו לו שבולגריה אולי תזכה והוא מיד רצה להצביע עבורה, אני רציתי להצביע לאוקראינה, והצטערתי שהיא לא קיבלה יותר קולות, כי השיר שלה היה יפה מאד ואהבתי את כל ההופעה שלה, אבל גם בולגריה זה טוב, והשיר של דארה היה מדליק וגם דארה בעצמה. שמחתי שישראל קיבלה לא מעט נקודות מהשופטים – למרות שחשבו שהם יהיו נגדנו, ועוד יותר נקודות מאזרחי אירופה, וזה בטוח לא רק יהודים, כי השיר שישראל שלחה היה פשוט אחד השירים הכי יפים בתחרות, ונועם בתן זמר נהדר, וזה היה פשוט צודק, ולפעמים קורה מה שפשוט צודק. אני חושבת שהרבה אנשים באירופה הרגישו שהיחס לישראל לא צודק, וזה לא אומר שישראל מתנהגת בסדר. הפרעות שהמתנחלים פורעים בפלשתינים בגיבוי הממשלה הן מזעזעות ובלתי נסלחות, ומזכירות את ההתנהגות של החמאס, ומי שמתנהג ככה בסוף נענש, אבל המדינות שרוצות לסלק אותנו מהאירוויזיון הן לאו דוקא מדינות טובות ומוסריות. ספרד גירשה את היהודים שלה, וזה היה לפני חמש מאות שנה, אבל אי אפשר לשכוח את זה, מה גם שספרד היתה בת ברית של היטלר, גם אם בסופו של דבר לא הצטרפה איתו למלחמה, והזמינה את הנאצים להפציץ את הבסקים בגרניקה ובעוד עיירות, ותמיד מכריזה שעם אחד לא יכול לשלוט בעם אחר, אבל בעצמה שולטת יפה מאד בקטלונים ובבסקים ומסרבת בתוקף לתת להם עצמאות, ובהולנד פעלה מפלגה נאצית שסייעה לנאצים ללכוד את יהודי הולנד, כי היהודים בהולנד די התבוללו, אבל הנאצים ההולנדים עזרו לנאצים הגרמנים לזהות ולשלוח אותם אל מותם, ויותר ממאה אלף יהודים מתוך מאה וארבעים אלף יהודי הולנד נרצחו בשואה, וההולנדים מעמידים פנים שכולם היו כמו המצילים של אנה פרנק, אבל היו הרבה יותר משתפי פעולה ממצילים, ועוד לא הגיע הזמן שהם יוכלו להחרים את ישראל במצפון נקי. גם אירלנד היתה באופן רשמי נייטרלית, אבל רוב האירים תמכו בנאצים, בגלל שהם סבלו מהבריטים, אבל זה לא תירוץ, וכך גם איסלנד שהיתה רשמית נייטרלית אבל הנאצים הסתובבו שם חופשי, מה שגרם לבריטים לכבוש אותה כבר במאי 1940, לפני שהנאצים יתבססו שם. וסלובניה, שאני מודה שהפרישה שלה מהתחרות בגלל השתתפות ישראל הכי הפתיעה אותי, היא מדינה חדשה שהיתה עד 1989 חלק מהפדרציה היוגוסלבית, ואז פרשה בתמיכת קנצלר גרמניה הלמוט קוהל, שגם קנצלר אוסטריה פרנץ ורניצקי וגם נשיא צ'כיה וצלב האוול הזהירו אותו שהתפרקות יוגוסלביה תגרום לאסון נורא, אבל הוא לא שעה להם, ואכן פרצה ביוגוסלביה מלחמת אזרחים מחרידה, שהמערב האשים בה את הסרבים, אבל המערב הוא זה שהרס את יוגוסלביה והביא עליה את האסון. גם לנו יש ראש ממשלה שלא מקשיב לאזהרות ומביא עלינו אסון אחר אסון ואחר כך טוען שהוא מציל אותנו, למרות שאנחנו ממש לא מרגישים שהצילו אותנו, אנחנו בעיקר מרגישים שהביאו עלינו אסון אחר אסון, ואחרי אסון השביעי באוקטובר ושנתיים של מלחמה שהסתיימה רק באוקטובר האחרון כשכולנו עם הלשון בחוץ, הביאו עלינו עוד מלחמה, כשרק התחלנו להשתקם ממה שעבר עלינו, מלחמה לא חוקית עם מטרות לגמרי לא ריאליות, והצפון שהיו לו כמה חודשי שקט עכשיו שוב בוער ותושביו נאנקים תחת טילים ורחפנים קטלניים, וכל העולם סובל מסגירת מיצר הורמוז, ואיש איננו יודע איך לצאת מהבוץ שטראמפ ונתניהו השקיעו אותנו בתוכו, וכל מה שהם יודעים זה לנסות לגרור אותנו לעוד מלחמה, שרק תביא עלינו עוד מוות וסבל. אתמול נהרג סרן מעוז ישראל רקנטי, רק בן 24, שהיה אמור להתחתן בעוד חודש, והוא החייל העשרים שנהרג במלחמת השחצנות הזאת, שחוץ מעוד מוות וסבל לא הביאה איתה שום הישג אלא ההיפך מכך, ואם לא היו מבעירים לשוא את המלחמה הזו, סרן מעוז ישראל היה רוקד בחתונתו ומקים בית בישראל, ולרב ביטון מבית שמש היתה משפחה מאושרת עם ארבעה ילדים, ששלושת הגדולים ביניהם נהרגו במלחמה מטיל, כאילו לא היה די בשנתיים של מלחמה איומה, ועדיין ממשלת ישראל, שיושבת בה חבורת משתמטים ועבריינים, משתוקקת לעוד מלחמה, שילדים של אחרים ימותו בה, וממשלת הדמים חושבת שכך הם יישארו בשלטון. אבל כמו באירוויזיון שגם האיומים וגם ההימורים לא צלחו, ובסופו של דבר נעשה צדק, יכול להיעשות צדק גם בבחירות, וכמו ששיח השנאה לישראל לא הצליח, ואפילו קומם אנשים, והרבה ספרדים והולנדים ואחרים כעסו על הממשלות שלהם שלקחו מהציבור שלהם הזדמנות לאהוב ולשמוח בעולם מלא שנאה ורוע, גם שיח השנאה לערבים של ממשלת ישראל פשוט לא יצליח, וכוונות הרשע שלהם לסגור את תאגיד השידור ולסגור את גלי צה"ל שכל כך הרבה אנשים אוהבים, ומביאים לכל כך הרבה אנשים הנאה ונחמה, תסוכלנה, כי אמנם באירוויזיון מיוצגות מדינות, שלחלק מהן יש ממשלות איומות ונוראות, אבל השירים והשמחה הם של האנשים הפשוטים, שלא רוצים לשלוט בתאגיד ולא רוצים להחרים אף אחד, אלא להשתתף ולשמוח, ואתמול הם ניצחו, האנשים שרוצים לשמוח ושאף אחד לא ימות סתם במלחמות מיותרות, ונקוה שהם ינצחו שוב, בספטמבר או באוקטובר, או מתי שזה לא יקרה, וזה יהיה פשוט צדק, שזה מה שצריך לקרות – שמי שמביא שנאה ומוות וסבל יסולק, ומי שרוצה רק לעשות טוב ולשמח ינצח, כי לא רק לרוע, גם לאהבה ולשמחה ולרצון הטוב יש כוחות, שיכולים לגבור על הרוע, וצריך לחזק אותם ולהאמין בהם.

לורד ביירון ושירי ציון

 

כשֶׁשְּׁנֵינוּ נִפְרַדְנוּ

בִּשְּׁתִיקָה וּדְמָעוֹת,

שְׁבוּרֵי-לֵב לְמֶחֱצָה

לְשָׁנִים בְּלִי לְהִתְרָאוֹת.

לֶחְיֵךְ הָפְכָה חִוֶּרֶת, קָרָה

וּנְשִׁיקָתֵךְ קָרָה עוֹד יוֹתֵר

בֶּאֱמֶת אוֹתָה שָׁעָה בִּשְׂרָה

עַד כַּמָּה אֶצְטַעֵר.

 

טַל הַשַּׁחַר זָרַם

צוֹנֵן עַל מִצְחִי

כְּמוֹ אַזְהָרָה

אֵיךְ אֶפּוֹל בְּרוּחִי.

כָּל נְדָרַיִךְ מוּפָרִים

זֻלְזְלָה תְּהִִלָּתֵךְ,

כְּשֶׁאֶשְׁמַע בִּשְּׁמֵךְ מְדַבְּרִים

אֶחֱלֹק בְּחֶרְפָּתֵךְ.

 

מַזְכִּירִים אֶת שְׁמֵךְ בְּפָנַי,

כְּמוֹ בְּשׂוֹרַת מִיתָה בְּאָזְנַי

גּוּפִי חֲֲמַַרְמַַר –

מַדּוּעַ זִכְרֵךְ כֹּה יָקָר?

אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהִכַּרְתִיךְ,

הֵם שֶׁהִכִּירוּךְ יוֹֹתֵר.

זְמַן רַב, זְמַן רַב אֶצְטַעֵר עָלַיִךְ,

צַעַר עָמוֹק מִכְּדֵי לְסַפֵּר.

 

בַּסֵּתֶר נִפְגַּשְּׁנוּ

בִּשְּׁתִיקָה אֶתְאַבֵּל

שֶׁלִּבֵּךְ יָכוֹל לִשְּׁכֹּחַ

וְרוּחֵךְ לְהַתֵּל.

אִם עָלַי לְפֹגְשֵׁךְ

אַחֲרֵי שָׁנִים אֲרוּכּוֹת,

כֵּיצַד עָלַי לְבָרְכֵךְ –

בְּדִמְעָה וּשְׁתִיקוֹת.

 

זהו אחד משירי האהבה של המשורר הרומנטי הגדול לורד ג'ורג' גורדון ביירון (1788- 1824) שחביב עלי, ומסגיר מעט מחיי האהבה הסוערים שלו, שחוללו בזמנו לא מעט שערוריות, וגרמו לו לעזוב את בריטניה לתמיד באפריל 2016, זמן קצר לאחר שנפרד מאשתו אנבלה מילבנק, ומבתם המשותפת עדה, שנודעה לימים כמתמטיקאית עדה קינג, רוזנת לאוולייס Lovelace. הוא נדד בשוויצריה ואיטליה, וחי בוונציה, ברוונה, בפיזה ובגנואה. בין שאר מפעלותיו למד ארמנית ונטל חלק בהכנת מילון אנגלי-ארמני.

במרץ 1821 פרץ ביוון מרד נגד השלטון העות'מני. בעת שהותו בגנואה פנו לביירון נציגי הסיעות השונות ביוון וניסו לגייס את תמיכתו, כמו גם אדוארד בנקיר, בריטי שתמך בעצמאות יוון. נראה שתחילה התלבט ביירון באיזה אופן לסייע ליוונים, ואם להישאר באיטליה או להפליג ליוון. בשלהי 1823 עזב ביירון את גנואה ולאחר תלאות וחניות במקומות שונים הגיע בראשית ינואר 1824 למיסולונגי ביוון והתחבר ליוונים המורדים באימפריה העות'מנית. הוא מכר את אחוזתו באנגליה ותרם את הכסף להקמת בריגדה שנקראה על שמו, כדי להילחם בתורכים. בפברואר חלה וב-19 באפריל 1824 נפטר ממחלתו. המרד היווני בעות'מנים נמשך, ובשנת 1825 הוכנע בידי שליט מצרים איברהים פאשה, בן בריתם של העותמנים.  רק לאחר שאנגליה, צרפת ורוסיה חברו יחד והכניעו את הצי המצרי (קרב נאווארינו ב-20 באוקטובר 1827), ורוסיה המשיכה להילחם בעות'מנים עד 1829, נפתחה הדרך לעצמאות יוון, שהוכרה באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832. בפועל נשארה יוון בחסות המעצמות, שהמליכו עליה את נסיך בוואריה אוטו. תמיכתו של ביירון ביוונים לא השפיעה במיוחד על מהלך המרד היווני, אך השפיעה מאד על דעת הקהל בבריטניה לטובת התמיכה הבריטית בעצמאות יוון, ויוון מוקירה מאד את זכרו. למרות שיצאו לביירון לאחר מותו מוניטין של לוחם בתורכים לצד היוונים, בפועל היתה עזרתו למורדים בעיקר כספית ודיפלומטית, והוא השקיע את רוב הונו בסיוע למורדים, והתאמץ מאד, לא תמיד בהצלחה, לפשר ולאחד בין הסיעות השונות של המורדים היוונים, שנלחמו זו בזו לא פחות משנלחמו בתורכים.

מעבר להתעניינות של ביירון במדינות הים התיכון, שגרמה לו לסייר עוד בצעירותו, בטרם עזב את אנגליה לצמיתות, באלבניה וביוון, ולהתעניין בתרבות הארמנית, נבע יחסו המיוחד ליוון גם מהשקפתו שקיימת מחויבות מצד אנגליה ומצד אירופה בכלל לתרבויות העתיקות שמהן ינקו. בשירו: "ביום שבו השלמתי את שלושים ושש שנותי", [ראו להלן], למרבה הצער יום הולדתו האחרון (22 בינואר 1824), הוא אומר שיוון כבר התעוררה, וכעת הוא מבקש מרוחו להתעורר ולחשוב באמצעות מי זורם דם-חייו אל "אגם-הורתו", כשכוונתו ליוון:

Think through whom thy life-blood tracks its parent lake

הוא רואה ביוון את אמה יולדתה של בריטניה, או של אירופה בכלל, ומכאן שואב את המחויבות כלפיה ואת המניע להילחם למען חירותה.

השקפה דומה הניעה את ביירון להזדהות עם סבלו של עם ישראל בגלות, כמובן מתוך היכרותו העמוקה מילדות עם הטקסט התנ"כי. בשנת 1814 פנה אליו המלחין היהודי יצחק נתן (1790-1864) וביקש ממנו לחבר מלים לניגונים שהלחין או עיבד, ותיאר בפני ביירון כניגונים עבריים מימי התנ"ך. נתן פנה תחילה לסופר וולטר סקוט שלא שיתף פעולה, ואז פנה לביירון. ביירון מסר לנתן כמה שירים שכתב קודם לכן ואחרים שכתב במיוחד. הפרסום הראשון של תריסר שירים הצליח מאד, והם הוסיפו שירים נוספים, בסך הכל שלושים, שגם פרסומם הצליח מאד. ביירון העניק לנתן את הזכויות על השירים וגם השאיר לו כסף עבור ההוצאה לאור, בטרם עזב את בריטניה לתמיד. Hebrew Melodies נמנות עד היום בין יצירותיו המוכרות והאהובות ביותר של ביירון, שכנראה האמין באמת ובתמים שמדובר בניגונים מימי התנ"ך, אמונה שתאמה את המשיכה הרומנטית ליצירות עתיקות, שחלקן התגלו לימים למרבה האכזבה כיצירות בנות הזמן.  

שירי הניגונים העבריים שהתחבבו מאד על הבריטים, ונודעה להם השפעה מיטיבה על היחס בבריטניה לעם היהודי ולציונות, הסעירו את סופרי ההשכלה העברית. יל"ג (יהודה לייב גורדון), שתרגם כמה מ"שירי ציון" של ביירון, כתב כך בהקדמה לתרגומיו, שהכתירם בכותרת "זמירות ישראל":

"השירים האלה כבר נעתקו ללשון הקודש כמה פעמים כולם או מקצתם, ולגודל יוקרתם העתקה אחת יתירה לאו כנטול דמי. כי האיש הגדול הזה, אחד מאצילי אנגליא (1788–1823) אשר קשת גבורים וקסת הסופרים היו יחדיו מצומדות על מתניו, היה זהיר מאוד כמצות “ואהבת לרעך כמוך”, ובכל מקום אשר ראה עשוק ורצוץ משפט חש לעזרתו כאשר יוכל. וכשם שהיה צר לו בצרת היונים המדוכאים אז תחת יד תוגרמה [תורכיה] וימהר לעזרתם בְּקַשְׁתּוֹ, כן נֶחְלָה על שבר יוסף ויעזור לבני ישראל בקסתו, – ביירון זה היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחבת ירושלים בלבב בני עמו וארצו, והאהבה הזאת שמורה לנו בלב העם הזה הרבה יתר מאד מכל עמי הארץ. על כן עלינו לתת כבוד לשם המשורר הזה ולהוקיר זכרו בקרב עמנו." כמה שנים אחריו, ב-1890, פרסם שלמה מנדלקרן תרגום משלו לשירים תחת הכותרת "שירי ישורון". על "הניגונים העבריים" ןתרגומיהם לעברית פרסם אליהו הכהן מאמר יפה באתר "עונג שבת" (20 ביולי 2018). אל מתרגמי ההשכלה נוספו במאה העשרים משוררים עבריים נוספים שתרגמו מ"שירי ציון" של ביירון, ביניהם אביגדור המאירי, ש. שלום ויעקב אורלנד. האחרון תרגם את כל מחזור השירים ופרסמו בשנת 1944.  

למרות ההתרגשות שעוררו בזמנו שיריו "העבריים" של ביירון בקרב המשוררים העבריים וציבור קוראיהם, צר היה לי לשמוע כעת, במהלך הסופה, שהיוונים מוקירי ביירון כינו על שמו, כמה מעט מכירים כיום בישראל את סיפורו של ביירון ואת שיריו, שכדברי יל"ג היתה להם השפעה גדולה על יחסם של הבריטים לציונות, שאולי לא התכוון אליה ולא תיאר לעצמו את עוצמתה, אבל החמלה וההזדהות בשיריו עם גורלם של היהודים גדולות כל כך, שהן חדרו ללבבות רבים. כפי שציין יל"ג, יוון וארמניה נשלטו באותם ימים על ידי האימפריה העות'מנית, וקשה היה לו לשאת את המחשבה על המדינות הנוצריות העתיקות נאנקות תחת השלטון המוסלמי. כך ראה גם את ארץ-ישראל, אף היא תחת השלטון העות'מני, שלטון שביירון מתאר בשיר שלהלן כחסר-אל, יחס נפוץ באירופה לשולטנות המוסלמית כאל "כופרים".

אני מתרגמת כאן מחדש שניים מהשירים בקובץ הניגונים העבריים, שריגשו במיוחד את הקוראים היהודים וזכו לתרגומים רבים לעברית, אך העברית התחדשה ותרגומיהם הישנים התיישנו מעט, גם אם יופיים של אותם תרגומים נושנים עומד בעינו.

 

בְּכוּ לַבּוֹכִים עַל נְהָרוֹת בָּבֶל

שֶׁאַרְצָם חֲלוֹם, מִקְדָּשָׁם שְׁכוּחַ-אֵל,

בְּכוּ עַל נֵבֶל יְהוּדָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּר

קוֹנְנוּ – בַּאֲשֶׁר דָּר אֱלֹהֵיהֶם, חֲסַר-אֵל דָּר!

 

וְהֵיכָן רַגְלֶיהָ הַמְּדַמְמוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִנָּקוּ?

וּמָתַי שִׁירֵי צִיּון שׁוּב לָאֹֹזֶן יִמְתְקוּ?

וּלְקוֹלוֹֹ הַשְּׁמֵימִי  שֶׁל נִגּוּן יְהוּדִי

הַלְּבָבוֹת שׁוּב יֵצְאוּ בְּרִקּוּדִים?

 

שִׁבְטֵי הָרֶגֶל הַנּוֹדֶדֶת, הֶחָזֶה בְּלִי כֹּחַ,

אֵיךְ תִּמָּלְטוּ וְתִמְצְאוּ מָנוֹחַ!

לַתּוֹר יֵשׁ קֵן, לַשּׁוּעָל יֵשׁ מְאוּרָה,

לַאֱנוֹשׁוּת יֵשׁ אֶרֶץ – אַךְ לְיִשְׂרָאֵל רַק אֶת קִבְרָה!

 

 

על היום בו החריב טיטוס את ירושלים

 

מֵהַהָר הָאַחֲרוֹן הַנִּשְׁקָף עַל מִקְדָּשֵׁךְ לְפָנִים

אֲנִי צוֹפֶה בָּךְ, הוֹ צִיּוֹן! נִמְסֶרֶת לָרוֹמָאִים,

שִׁמְשֵׁךְ הָאַחֲרוֹנָה שׁוֹקַעַת, וּלְהָבוֹת נְפִילָתֵךְ

מְהַבְהֵבוֹת בְּמַבָּּטִי הָאַחֲרוֹן עַל חוֹמָתֵךְ.

 

אֶת מִקְדָּשֶׁךְ חִפַּשְׂתִּי, חִפַּשְׂתִּי אֶת בֵּיתִי,

וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי אֶת חוֹבָתִי:

רַק בְּאֵשׁ הַמָּוֶת צָפִיתִי, שֶׁאֶת מִקְדָּשֵׁךְ כִּרְסְמָה,

וּבַיָדַיִם הַכְּבוּלוֹת שֶׁלַשָָּׁוְא יְבַקְשׁוּּ נְקָמָה.

 

בַּעֲרָבִים רַבִּים, צָפִיתִי מִמְּרוֹם הַמָּקוֹם

בּוֹ נִשְׁקְפָה מְהַבְהֶבֶת, קֶרֶן אַחֲרוֹנָה שֶׁל הַיּוֹם,

בִּשְּׁקִיעַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, בַּגְּבָהִים נִצָּב,

צָפִיתִי מִן הַהָר שֶׁאֶל מִקְדָּשֵׁךְ נִשׁקָף.

 

וְכָעֵת עַל אוֹתוֹ הַר עָמַדְתִּי, בְּאֹותוֹ הַיּוֹם,

אַךְ לֹֹא הִבְחַנְתִּי בְּקֶרֶן נְמוֹגָה בַּדִּמְדוּמִים,

הוֹ! לוּ רַק סִנְוֵר הַבָּרָק בִּמְּקוֹם

וְהָרַעַם עַל רֹאשׁ הַכּוֹבֵשׁ הִרְעִים!

 

אַךְ אֱלִילֵי הַַכּוֹפְרִים לֹא יְטַמְּאוּ לְעוֹלָמִים

אֶת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָאֵל לֹא מָאַס בּוֹ לִשְּׁלוֹט,

וּכְכֹל שֶׁעַמְּךָ מְבֻזֶּה וּמְפֻזָּר בָּעַמִּים,

רַק אוֹתְךָ, אָבִינוּ, נַעֲבֹד.

 

ואסיים בשיר שכתב ביירון ביום הולדתו השלושים ושש, שהיה למרבה הצער האחרון שחגג, ב-22 בינואר 1824, כשלושה חודשים לפני מותו, כשהוא נמצא על אדמת יוון שכה יקרה ללבו, אך רחוק מאהובותיו ומיקיריו:

 

היום השלמתי שלושים ושש שנים

 

כָּעֵת הַלֵּב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּשׁ,

מֵאַחַר שֶׁחָדַל אֲחֵרִים לְרַגֵּשׁ:

וּבְכָל זֹֹאת אִם לִהְיוֹת נֶאֱהָב לֹא אוּכַל,

לְאֶהֹב לֹא אֶחְדַּל!

 

כַּעָלֶה מַצְהִיב יָמַי

פִּרְחֵי וּפֵירוֹת הָאַהֲבָה כְּבָר אֵינָם.

תּוֹלַעַת, רָקָב וְצַעַר בְּלִי דַּי

לִי לְבַדָּם.

 

הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בַּחֲזִי

הִיא לְבַדָּה כְּמוֹ אִי גַּעֲשִׁי:

שׁוּם לַפִּיד לֹא נִצַּת כְּלַהֲבָתָה –

כְּדֵי לִשׂרוֹף אֶת גּוּפָתָה.

 

הַתִּקְוָה, הַפַּחַד, הַדְּאָגָה הַקַּנָּאִית,

מְנַת הַכְּאֵב הַנַּעֲלָה

וְכֹּחַ הָאַהֲבָה, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַחֲלֹק,

אַךְ נוֹשֵׂא אֶת כְּבָלָיו.

 

אַךְ "זֶה לֹא זֶה" וְ"זֶה לֹֹא כָּאן" –

מַחְשָׁבוֹת כְּגוֹן אֵלֶה צְרִיכוֹת אֶת נַפְשִׁי לְעַרְעֵר,

לֹא כָּעֵת, בַּמָּקוֹם בּוֹ תְּהִלָּה תְּכַסֶּה אֶת אָרוֹן הַגִּבּוֹר,

אוֹ אֶת מִצְחוֹ תְּעַטֵּר.

 

הַחֶרֶב, הַדֶּגֶל, הַשָּׂדֶה,

תְּהִלָּה וְיָָוָן, רְאוּ סְבִיבִי!

הַסְּפַּרְטָנִי, נִשָּׂא עַל מָגִינוֹ,

לֹא הָיָה יוֹתֵר חֹפְשִׁי.

 

עוּרוּ! (לֹא יָוָן, הִיא כְּבָר עֵרָה!)

עוּרִי רוּחִי: חִשְׁבִי דֶּרֶךְ מִי

דַּם חַיֵּּיךָ זוֹרֵם לַאֲגָם שֶׁאוֹתוֹ הָרָה

וְאָז מַגִּיעַ לְיַעֲדִי!

 

רְמוֹס אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַמְּחַיּוֹת,

שֶׁל גַּבְרִיּוּת לֹא רְאוּיָה בַּאֹפִי -

עַד שֶׁתּוּכַל שְׁוֵה-נֶפֶשׁ לִהְיוֹת

גַּם לְחִיּוּךְ, גַּם לִסְּלִידָה מִיּוֹפִי.

 

אִִם תִּתְחָרֵט עַל הַנְּעוּרִים, לָמָה לִחְיוֹת?

אֶרֶץ הַמָּוֶת הַמְּכֻבָּד

הִיא כָּּאן. – עֲלֵה אֶל הַשָּׂדֶה, וּוַתֵּר

עַל נִשְׁמַת אַפֵּךְ לָעַד!

 

חַפֵּשׂ – פָּחוֹת מְחַפְּשׂים מִשֶׁמוֹצְאִים –

קֶבֶר חַיָּל, הֲכִי טוֹב בִשְׁבִילְךָ:

וְאָז הֵבֵּט סָבִיב וּבְחַר אֲתָר מַתְאִים,

וּמְצָא מְנוּחָתְךָ.

 

 

 

הו ציר פילדלפי, חזרנו אליך שנית

 

כש"גורם בכיר" חזר על כך שלא נזוז מציר פילדלפי נפלה עלי אימה: מה יהא על החטופים שעדיין שורדים? האם לא נרצחו די חטופים למען ציר פילדלפי, מה שלא יהא ערכו האסטרטגי, או ערכו הפוליטי לשרידותו של נתניהו? הו ציר פילדלפי, אמרתי לעצמי, חזרנו אליך שנית, ומיד התנגנה באוזני מנגינה מימי ילדותי, ימי מלחמת ששת הימים, ואני בת 11 שנים: הו, שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית, בקולו הנעים של רן אלירן, זמר אהוב באותם ימים:

הו שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית

את בלבנו, לבנו תמיד.

 

האם שארם-א-שייח תמיד בלבכם, יקירַי? האם חלמתם עליה, האם איחלתם לעצמכם "בשנה הבאה בשארם-א-שייח"? ובאיזו התלהבות התקבל השיר המגוחך הזה באותם ימים, איך שרנו אותו כולנו כאילו מה שהיתה באותם ימים עיירה קטנה בקצה סיני, היתה מרכז הווייתנו. גם היום שארם-א-שייח היא עיר קטנה, אם כי נבנו בה מלונות יפים לנופשים מרחבי המזרח התיכון. התייר הישראלי מעדיף את דובאי ואבו-דאבי, העשירות יותר בכל המובנים.

לפני מספר חודשים ביקר רן אלירן, כיום בן 90 ועדיין מופיע, בישראל, והתראיין לדודי פטימר ב"מעריב". על נסיבות חיבורו של השיר הוא סיפר: "כשפרצה מלחמת ששת הימים, עמוס אטינגר, הזמר יואל דן ואני נפגשנו באחד מבסיסי חיל האוויר. כששמענו שכוחותינו הגיעו לשארם א־שייח', חשבנו לכתוב על כך שיר. עמוס אמר שזה רעיון טוב, אבל שחסרה מנגינה. שלפתי מהתיק שלי דף תווים שהביא לי הפסנתרן רפי גבאי באחת מהופעותיי המשותפות איתו, ניגנתי לעמוס את המנגינה, הוא כתב את הטקסט והקלטתי אותו, כשאת הקול השני עושה יואל דן".

הפסנתרן והמלחין רפי גבאי זכור כיום יותר בזכות הלחן שחיבר ל"ים של דמעות", שכנראה יישאר אקטואלי עוד שנים רבות, למרות שגם ממנו לא נעדר הפאתוס שאיפיין כל כך את הפזמון העברי בימי נעורי. אבל "ים של דמעות" עוסק לפחות באהבה נכזבת, נושא נצחי, ולא מקדש עיר נידחת שזה עתה נכבשה, וקודם לכן איש בישראל לא ידע את שמה ולא חש בחסרונה. עמוס אטינגר זכור כיום יותר כמנחה התכנית "חיים שכאלה" (מה אומר לך הקול הבא?), אבל באותם ימים היו פזמוניו וספרי השירה הקלילים שלו, ששמות כולם התחילו ב"רבע ל" מאד אהובים.

וכך כתב עמוס אטינגר:

גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד.

 

הבית הראשון חורז "הר" ו"מיצר". הבית השני חורז "מים" ו"שמיים" וגם "שארם-א-שייח" ו"לבבך" (מבריק!). והבית השלישי?

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום.

 

כמובן, "חלום" ו"שלום", איך לא. מה שמוביל אותנו ישר לאמרתו המפורסמת של משה דיין:

"טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח".

 

כנראה שהאמרה הזו היתה מתקבלת היום בהתלהבות גדולה עוד יותר מכפי שהתקבלה באותם ימים. ואכן שלום לא היה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים הנוראה, והשלום נחתם בדמם של אלפיים ושש מאות חללי המלחמה ההיא, שרודפת אותי עדיין, עם פניהם של מדריכי בצופים חיים שוורץ ועופר שוולבה והמדריך בגדנ"ע שלמה הלפרין שנהרגו בה, שנשארו בני עשרים ואפילו פחות מכך. מי יזכור אותם כשנלך לעולמנו? אילו היו עמנו, אולי היתה לנו מדינה טובה יותר.

למרבה המזל מנחם בגין, שהזמין את דיין לכהן כשר חוץ בממשלתו, לא נהג על פי אמרתו של דיין, והשיב למצרים את סיני בהסכם שלום שתודה לאל נשמר עד היום.

מהראיון ב"מעריב" עולה שאלירן עצמו אמביוולנטי לגבי הלהיט הגדול שלו:

מה השיר "שארם א־שייח" עשה לקריירה שלך?
"הו הא, לא יכולתי ללכת ברחוב מבלי שאנשים ישירו לי את השיר. אני זוכר שאחרי טיפול אצל רופא שיניים הוא ביקש ממני לשיר את השיר. אחת הסיבות שבחרתי להישאר בארצות הברית באותן שנים, אחרי לימודיי, הייתה להתרחק ממנו, לברוח. השיר רדף אותי. רציתי לשיר שירים אחרים, חדשים". 

הייתה גם ביקורת על השיר. 
"כשעמוס כתב 'חזרנו אלייך שנית', אמרתי לו 'עמוס, מתי היית פה פעם ראשונה?', הוא אמר: 'עזוב, זה מתחרז טוב, אנשים יאהבו את זה'. בשיר יש הרבה שחצנות וילדותיות, שאפפה את המדינה עם השיכרון שבא מהניצחון של מלחמת ששת הימים. זו אחת הבעיות של הצברים כמוני, של המדינה שלנו, וזה גם אחת הסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית, השאננות וההרגשה שאנחנו גזע חזק ובלתי נכחד. למרות הביקורות, אנשים עדיין זוכרים איפה הם היו כששמעו את השיר לראשונה, בדיוק כמו שהם זוכרים את 'לך ירושלים' שעמוס כתב אחרי כיבוש העיר העתיקה ובכל יום ירושלים מבקשים ממני לשיר אותו".

אינני זוכרת מתי שמעתי לראשונה את "שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית", אבל אני זוכרת ששרנו את השיר בהתלהבות ושלרגע לא חשבנו שהוא מגוחך, מה שקשה לומר על "לך ירושלים". בכל זאת, מקומה של ירושלים בהיסטוריה היהודית שונה מזה של שארם-א-שייח. וכמובן, "חזרנו אלייך שנית" בכלל לא מתחרז עם "את בלבנו תמיד". אבל גם זה ממש לא הפריע לנו להתלהב מהשיר.

בכל זה נזכרתי בגלל ציר פילדלפי, עוד מקום שאין לו שום משמעות, למעט היותו התירוץ של נתניהו להפר את ההסכם עם חמאס לסיום המלחמה ולהפקיר את חיי החטופים לסבל נורא ולמוות, כדי שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק המרושעים יישארו בממשלה וימשיכו לחלום על סיפוח עזה והקמת התנחלויות בעזה, כאשר כלל לא ברור אם תושבי עוטף עזה וגבול הצפון ירצו לשוב לבתיהם ליד הגבולות המסוכנים. אבל ישובי הספר וכידוע חיי החטופים אינם הדבר הכי חשוב לסמוטריץ' ולנתניהו. לא חשוב כמו סיפוח עזה.

עכשיו נתניהו מנסה לשכנע שטוב ציר פילדלפי מהצלת החטופים. אבל ישראל חיה היטב בלי שארם-א-שייח והיא תחיה מצוין בלי ציר פילדלפי. הרבה יותר נורא יהיה לחיות בלי החטופים. חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים אני יכולה לומר שהחלל שהותירו חללי מלחמת יום הכיפורים נשאר חלל נורא בלב ישראל. הוא לא התמלא מעולם. גם חללי השביעי באוקטובר הותירו חלל נורא, וכך החלל שהותיר כל חטוף וחטוף שמת בשביו, והחלל הזה, גם בעוד חמישים שנה יהיה פצע בלב האומה, אם לא יוחזרו כולם במהרה. החלל הזה יהיה פצע שלא יירפא בלב האומה, והוא לא יתמלא.  

ועכשיו עוד ישנם אנשים שאפשר להציל.

 

נאום נתניהו בטכס הזיכרון לטבח

 

לא צפיתי אתמול בטכס הזיכרון לטבח שמחת-תורה שאירגנה מירי רגב. אחרי הצפייה בטכס היפהפה שאירגנו ניצולי הטבח ומשפחות הקרבנות, העדפתי לכבות את הטלויזיה. ובכל זאת הצליח נאומו של בנימין נתניהו בטכס, שלא שמעתי, רק קראתי את תוכנו בעיתון, לקומם אותי. שני דברים שאמר נתניהו קוממו אותי במיוחד, שתיהן אמירות שיש בהן הונאה וגניבת דעת.

האמירה האחת: "כל עוד חטופינו בעזה, נוסיף להילחם. לא נוותר על אף אחד ואחת מהם. אני לא אוותר."

התנאי לשחרור החטופים הוא הפסקת המלחמה בעזה. לומר שכל עוד החטופים בעזה נמשיך להילחם, פירושו שכל עוד יש חטופים חיים בעזה, ימשיך נתניהו לסכל כל עסקה לשחרורם על ידי סירוב לחדול מלחימה, ובכך יביא על החטופים מוות, כפי שכבר הביא על עשרות מתוכם. המשך האמירה הוא הונאה וגניבת דעת. אם לא נפסיק להילחם כל עוד חטופינו בעזה, אנו גוזרים עליהם מוות. נתניהו לא רק מוותר עליהם, לא רק ויתר עליהם מזמן וסיכל ככל יכולתו כל עסקה לשחרורם, אלא בנוסף לכך מסית את אספסוף תומכיו נגדם ונגד משפחותיהם, ואלה מקללים ומכים אותם, וגם את מי שתומך בהם וקורא לסיום המלחמה ולהשבת החטופים בעסקה, ללא סיכון חייהם וחיי החיילים המחלצים אותם.

האמירה השנייה: "7 באוקטובר יסמל לדורות את מחיר תקומתנו." טבח שבעה באוקטובר איננו מחיר תקומתנו, אלא מחיר חורבננו, מחיר המחדל, ההפקרה והכישלון, מחיר היוהרה והטירוף של טיפוח  החמאס והתעלמות מסכנתו ומכוונותיו הזדוניות. האמירה הזו היא ניסיון עלוב של נתניהו לחמוק מאחריותו לטבח בכל היבט אפשרי: טיפוח החמאס, הפקרת הישובים בעוטף עזה, הפקרת החיילים בעוטף, הפקרת החטופים והשבויים למותם, השארת החמאס על כנו עקב הסירוב להכניס כוחות של הרשות הפלשתינית, גם לא בלוויית כוחות תומכים של מדינות ידידותיות, כך שהחמאס ממשיך לשלוט ברצועה, וצה"ל חוזר ונכנס שוב ושוב למקומות שכבר היה בהם ועזב, בתואנה שהחמאס משתקם בהם, וחייליו נהרגים לחינם במלחמה הסיבובית הזו שאין שום אופק ושום אסטרטגיה לסיומה. באמירה השקרית הזו שהטבח הוא מחיר תקומתנו מנסה נתניהו להציג את קרבנות המחדל וההפקרה שלו ושל ממשלתו, כקרבנות למען תקומת ישראל, כאילו נהרגו במלחמת השחרור, כאילו לא נטבחו במלחמת המחדל וההפקרה, בעוד הצבא כולו מגויס לשירות המתנחלים, והתותחנים שהיה עליהם להתפרס בגבול עזה ולהגן על תושבי העוטף מהחמאס, הועברו ליהודה ושומרון והועסקו שם בביטחון שוטף כדי לרצות את המתנחלים, וזו רק דוגמה אחת למחדל ולהפקרה של תושבי העוטף לטובת תומכי נתניהו.  

הטכס שאירגנה מירי רגב, ונאום נתניהו בטכס, נועדו אך ורק לגנוב את דעת הבריות בניסיון לעוות את האמת על הסיבות והנסיבות לטבח, ובפרט על אחריות ממשלת נתניהו ואחריותו האישית של נתניהו לטבח הנורא, להפקרת תושבי העוטף תחילה בשביעי באוקטובר, שאפשרה את הטבח והחטיפות לעזה, ובהמשך במריחת המלחמה עד אין-קץ ללא שחרור החטופים, שגורמת למות החטופים והשבויים בשבי האכזרי להחריד. אבל ניסיון העיוות והטשטוש לא יצלח. נתניהו אחראי אישית לטבח, וככזה ייזכר לדורות.

יאיר שלג מגן על המגזר

 

יאיר שלג התראיין לשני ליטמן (גלריה, הארץ, 13.9.24) לרגל צאת ספרו "החוט המשולש – קיצור תולדות הציונות הדתית". לא קראתי את הספר ואני מתייחסת כאן רק לדבריו בראיון, שקוממו אותי מאד.

הראיון כולו הוא מאד אפולוגטי, והטענה העוברת בו כחוט השני היא שהדעה הגרועה שיש לחילוניים ולאנשי שמאל על הציונות הדתית איננה נכונה. רוב הדתיים, לדברי שלג, הם סתם דתיים ולא קיצוניים מבחינה דתית או לאומית. רובם מצביעים למפלגות כמו הליכוד והמחנה הממלכתי. זה כמובן נכון, אבל כיום הליכוד הוא מפלגה ימנית לאומנית ואנטי דמוקרטית, שאיננה שונה בהרבה ממפלגותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר. בעקבות התפרצותם של אנשי עוצמה יהודית למחנה שדה-תימן במחאה על מעצרם של חיילים שהתעללו התעללות קשה בעציר, טען חבר הכנסת מהליכוד, עורך הדין חנוך מילביצקי, שלמחבלי החמאס "מותר לעשות הכל", טענה שמנוגדת לחוק, שלא לדבר על משמעותה המוסרית המזעזעת. לכן אין נחמה בכך שרוב הדתיים מצביעים לליכוד, וזו כמובן רק דוגמה אחת להידרדרות המוסרית המחרידה של הימין כולו.

גם הסברו של שלג לכך שרבים מאנשי הציונות הדתית הצביעו למפלגתו של סמוטריץ' מפני שכעסו על בנט שהלך עם לפיד ובמיוחד על הליכתו עם רע"ם מתמיה. מה היה כה נורא בהליכתו של בנט עם לפיד ועם רע"ם? אמנם אביו של יאיר לפיד היה אנטי דתי בוטה, אבל לפיד עצמו הרבה יותר מרוכך, ובמפלגתו חברים אנשים דתיים ומסורתיים. ומה רע כל כך בשותפות של רע"ם בממשלה, בראשותו של מנסור עבאס המשחר לשותפות יהודית-ערבית, אלא אם כן מוכה הציונות הדתית בגזענות, טענה ששלג מכחיש אפילו לגבי בן-גביר, שלטענתו הוא לאומן אך לא גזען. מה שמוכיח לדעתו את העובדה שבן-גביר איננו גזען, היא העובדה שלא הביא לכנסת חוקים שמפלים בין יהודים לערבים. זו טענה מיתממת להפליא. כשר האחראי על המשטרה דואג בן-גביר למנוע אכיפת חוק על פשיעה לאומנית של יהודים נגד ערבים ופלשתינים, בעוד שהוא מבקש להחמיר מאד עם ערבים שפוגעים ביהודים. כאשר המשטרה איננה חוקרת ואיננה מעמידה לדין יהודים שרצחו פלשתינים, כפי שקרה בכמה וכמה תקריות ביהודה ושומרון, כאשר אנשי עוצמה יהודית שניסו בבריונות למנוע חקירה והעמדה לדין של חיילי מילואים שנחשדו בהתעללות קשה בעצירים פלשתינים, כלל לא נעצרו ולא הועמדו לדין, מדובר באכיפה מפלה וגזענית. כאשר רק אתמול, נראו בסרטונים בבירור נערי גבעות מצוידים באלות, פורצים לבית ספר פלשתיני ומכים בבריונות מורים ותלמידים, והמשטרה עצרה שני פלשתינים בחשד למעורבות בתקרית קודמת עם רועה צאן יהודי, אך לא עצרה איש מן הפורעים היהודים שהיכו מורים ותלמידים, למרות שפניהם נראו בבירור בסרטונים, זוהי גזענות, ואין צורך בחקיקת חוקים להצדקת האפליה הגזענית, מאחר ששליטתו של בן-גביר במשטרה מאפשרת לה או מחייבת אותה לפעול בגזענות גם ללא חקיקה.

שלג אמנם מכה על חטא שסבר שרצח רבין איננו אפשרי, אך הוא מרחיק את אשמת הרצח מהציונות הדתית בטענה שיגאל עמיר לא התחנך במוסדות הציונות הדתית אלא בחינוך החרדי. גם זו היתממות. יגאל עמיר היה פעיל מאד בהתנחלויות והיה בן בית אצל חבר הכנסת בני אילון, ואין ספק שאת ההשראה לרצח קיבל בסביבת המתנחלים ולא בסביבה החרדית, שממנה התנתק בבגרותו וחבר למתנחלים.

גם הפריצה לשדה תימן היא מבחינתו: "משהו אחר, זה לא האלקטורט של הציונות הדתית. זה מצביעי בן-גביר. זה מסורתיים, שהם הפריפריה של הציונות הדתית, לא ההארד קור שלה. לא תפגשי שם אנשים שהיו מדריכים בבני עקיבא." השר יצחק וסרלאוף שמיהר לשדה תימן דוקא כן היה מדריך בבני עקיבא. גם השר עמיחי אליהו גדל לגמרי בערוגות הציונות הדתית והוא נכדו של הרב הראשי מרדכי אליהו ובנו של רב העיר צפת, שידוע בפסיקתו נגד מכירת או השכרת דירת לערבים. בקיצור, יאיר שלג מעדיף לעצום את עיניו למול הגזענות והאלימות שמשתוללות בציונות הדתית, ולהרחיק עדות, במקום לעשות חשבון נפש.

את הטבח שערך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שבו רצח עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים בעת תפילתם, שלג איננו מזכיר בראיון כלל. מן הסתם גם גולדשטיין, תלמיד של הרב כהנא מניו-יורק, איננו שייך מבחינתו לציונות הדתית, כאילו הכהניזם, שכה רבים מבני הציונות הדתית תומכים בו, מנותק לחלוטין מן הציונות הדתית, דבר שאיננו אמת. ההתעלמות מהטבח במערת המכפלה משרתת אצל שלג עוד מטרה, שאיננה נעדרת זדון. לטענתו מעשים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא קרו רק בעקבות ההתנתקות, ולפני כן לא היו מעשי טבח שביצעה הציונות הדתית, שהרי רצח רבין וטבח מערת המכפלה מבחינתו אינם שייכים כלל למגזר. בכך הוא מאמץ את הנרטיב הזדוני ביותר והשקרי ביותר של הימין האנטי-דמוקרטי, שמתאר את ההתנתקות כסיבה וכתירוץ לכל פשעי הציונות הדתית, וכהצדקה לניסיון להחריב את מערכת המשפט ואת המשטר הדמוקרטי בישראל, כמו גם לאלימות המתנחלים בכלל. והוא איננו מסתפק בטענה הנבזית הזו, כאילו היתה הציונות הדתית נקייה מאלימות בטרם ההתנתקות והפכה לאלימה בעקבותיה. גם את ההסכמה הרחבה לפשעי המתנחלים בקרב סביבתם החברתית, שהיא סביבה של ציונות דתית, הופך שלג על ראשה: לדבריו "ברגע שכל הציונות הדתית תויגה כפשיסטית או צמאת דם, זה רק גרם לה לצופף שורות, פחות לגנות, פחות להילחם במעשים הקיצוניים. ואז בשמאל אמרו – אמרנו לכם שכולם קיצוניים. זו בעצם נבואה שמגשימה את עצמה."

ובכן לדידו של שלג התמיכה בקרב המתנחלים בפשעים נגד פלשתינים היא בכלל אשמת השמאל שהאשים את המתנחלים בפשעים שביצעו – מתנחלים. כדי שיגנו ויוקיעו פשעים מחרידים ורצחניים צריך איפוא, לדעת שלג, שהשמאל יחבק אותם ויימנע מביקורת עליהם ועל הגזענות והשנאה שמשתוללים בקרבם. שלג כמובן איננו מגדיר מיהו השמאל שהוא מתכוון אליו. הרי השמאל לא בדיוק בשלטון, או אפילו בכנסת – רובו נמצא מתחת לאחוז החסימה. ייתכן שהוא מאמץ את הגדרתו של נתניהו, ששמאל הוא כל מי שמתנגד לנתניהו ושנתניהו מסית נגדו. לפי תיאורו המתנחלים, הציבור התוקפני והבוטה ביותר במדינה, זה ששלושים שנה מצהיר שהשמאל הוא בוגד ולא יהודי, הוא ציבור מסכן שמעליבים אותו ולכן הוא מרגיש מותקף ומצופף שורות. שהרי המתנחלים שצפינו בהם רק אתמול מתנפלים על בית ספר פלשתיני ומכים באלות מורים ותלמידים, הם מגזר מסכן שצריך חיזוקים מהשמאל המוכה כדי שיואילו בטובם לגנות את הפרעות שהם מבצעים בפלשתינים.

שלג גם איננו מכחיש את יחסם המזעזע של מתנחלים לטבח החמאס. לדבריו:

"הם יכולים לראות [ב-7 באוקטובר] הזדמנות. זה כמו השואה, אחרי שנרצחו כל כך הרבה יהודים, העולם היה מזועזע ואפשר היה למנף את זה ולדרוש שתהיה לנו סוף סוף מדינה." אינני יודעת כיצד אתם חשים למקרא הדברים האלה. אני התפלצתי.  

מהיכרות אישית אני יודעת שיאיר שלג הוא אדם נעים, חביב ונוח לבריות, אבל העובדה הזו מדכאת אותי עוד יותר. אם אדם כמוהו מאמץ את האפולוגטיקה והאשמת השמאל הרווחים בציונות הדתית, אם במקום לבקש סליחה מקיבוצי השמאל שהופקרו בעוטף עזה וחטופיהם מופקרים כעת למוות, לא בלי קשר להעדפת המתנחלים והדמוניזציה של השמאל בממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר, הוא מצפה שהשמאל המוכה שכמעט נמחק מהמפה יחבק את הציונות הדתית שהולכת ומאבדת צלם אנוש ומתחמקת מכל אשמה וחשבון נפש, למה אפשר לצפות מבני הציונות הדתית הפחות נחמדים. מפחיד אפילו לחשוב.

עמנואל סיון ז"ל והעיקרון החנוך לוויני

 לבתי שרון

לפני יומיים חל יום הולדתה של בתי הבכורה שרון. יום קודם לכן היא ובנה בן החמש שבו לביתם לאחר ששהו אצלי כמה ימים, והרביתי להרהר בזיקנה שמדלדלת את כוחותי ובעייפות שקופצת עלי בסופה של חופשת הקיץ. החודש הלך לעולמו עמנואל סיון, שאצלו למדתי בשנת חייה הראשונה של בתי. בהספד שמקדיש לו ישראל גרשוני במוסף תרבות וספרות של "הארץ" השבוע (30.8.24), הוא מספר כיצד הזהירו אותו מפני אופיו הקשה של סיון, אזהרה שהתבדתה במהרה. נזכרתי שגם אותי הזהירו אזהרה דומה שלא שעיתי לה, לשמחתי, וכבר אינני זוכרת מה גרם לי לגשת אליו, לא בלי תחושת מצוקה, ולספר לו על קשיי כאם לתינוקת שאך נולדה. הוא היה חביב ומתחשב וג'נטלמן מושלם במנהגו, ותמיד זכרתי לו זאת לטובה.

הסמינר שבו בחרתי ללמוד אצלו היה יוצא דופן בלימודי ההיסטוריה שלי, שהתמקדו תחילה באיטליה וצרפת בימי הביניים, וגלשו עם הזמן לקיסרות ההבסבורגית של העת החדשה המוקדמת, הקיסרות שממנה הגיעו סבי וסבתי. הסמינר ששמעתי אצל עמנואל סיון עסק בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, וכמו רבים ממחקריו של סיון, הוא הצטיין בהיבטים התרבותיים והסוציולוגים של הכיבוש. בין העניינים הזכורים לי ביותר שעסק בהם היתה הגירתם לאלג'יריה של בני המעמד הנמוך בצרפת, מאחר שהארץ הכבושה העניקה להם הזדמנויות שלא היו להם בארץ מוצאם. באלג'יריה יכלו לעלות לגדולה ולהטיל את מרותם על האוכלוסיה הילידית, ולהפעיל את מה שסיון כינה "העיקרון החנוך לוויני", שאומר שכל אחד צריך מישהו לירוק עליו. לבני המעמד הנמוך הצרפתי, שבצרפת הם היו אלה שירקו עליהם, נפתחה הזדמנות פז באלג'יריה הכבושה להפוך לאלה שיורקים על אחרים.   

מכל הדברים שלמדתי מסיוון על הכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה, "העיקרון החנוך לוויני" של הכיבוש הוא מה שנחרת בי יותר מכל מאפיין אחר. זה לא היה רק דיון בסוציולוגיה של הכיבוש. זה היה דיון במהותו של האופי האנושי ואופן השתלבותו בהיסטוריה. עמנואל סיון ייזכר בוודאי בעיקר במחקריו על ההיסטוריוגרפיה הערבית ועל הקנאות הפונדמנטליסטית באיסלם, אבל אני אזכור אותו בזכות האופן הזה, שבו תיאר בחריפות  וללא כחל ושרק את מקומו של הרוע האנושי בהיסטוריה ובפרקטיקה של הכיבוש.

זו היתה שנת הלימודים 1978/9, והשפעתו של גוש אמונים כבר החלה להיות מורגשת. ההתנחלויות בגדה נכנסו לחיינו, לא בלי אלימות, וחילחלה ההבנה שמה שהתרחש לאחר מבצע סיני, כלומר השבת סיני הכבושה למצרים לאחר מספר חודשים, לא יתרחש כעת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. אלה הוגדרו כעת כ"שטחים משוחררים" ולא כשטחים כבושים, והמפלגה הדתית לאומית, שמנהיגיה הצטיינו עד כה במתינותם ובהתנגדותם למיליטריזם, הפכה למפלגתו של גוש אמונים ולראש החץ של תנועת ההתנחלות. דברים אלה עמדו בוודאי ברקע בחירתי בסמינר של סיון על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, ועל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, שלימים כונו "הרגליים השחורות" על שום מגפיהם, שרמסו לא רק את אדמת אפריקה, אלא גם את תושביה, וכבר אז היו מי שראו בגוש אמונים את יורשיהם של שחורי הרגליים.

"העיקרון החנוך לוויני" שהגדיר סיון בהקשרו של הכיבוש הצרפתי באלג'יריה הוא זה שחיבר עבורי בין הפרט והכלל, בין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהלכה והתבססה לבין הרוע האנושי שפעל בשירותה, ודחף בהכרח לתפיסה של עליונותם של המתנחלים היהודים על התושבים הערבים ביהודה ושומרון ובחבלי הארץ הכבושים האחרים. כבר בשלבים הראשונים של ההתנחלות ביהודה ושומרון אפשר היה להבחין בהתנשאותם של אנשי גוש אמונים הן על תושבי הארץ הערבים והן על הציבור הישראלי שלא התפעל מגוש אמונים, ובחלקו אף ראה בו כבר אז סכנה גדולה לעתיד ישראל.

"העיקרון החנוך לוויני" הוא זה שהוביל את הציונות הדתית לאובדן צלם אנוש, להידרדרות המוסרית מגזל אדמות פלשתיניות לפרעות בפלשתינים ועד כדי רצח בדם קר של פלשתינים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא בשנתם. האידיאולוגיה של גוש אמונים הולידה את רצח יצחק רבין ואת רצח הפלשתינים בידי מתנחלים שלעתים עושים שימוש במדי צה"ל. את יוסף בורג וזרח ורהפטיג החליפו זבולון המר וחנן פורת, והם עצמם הוחלפו בבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, אנשי "לשרוף את חווארה" ו"להראות מי בעל הבית". סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם בולטים בבורותם ונבערותם כמו גם ברשעותם האינסופית הן כלפי ערבים והן כלפי מתנגדיהם היהודים, שעל דמם השפוך בעוטף עזה הם רוקדים כעת. הביטוי השליט בהתבטאויותיו של בן-גביר הוא כאמור "להראות מי בעל הבית" בהפעלת אלימות. העיקרון החנוך לוויני הגיע בכך לשיא אכזריותו ומימושו של הרוע האנושי ככלי לעיצוב ההיסטוריה. האידיאולוגיה הפכה מגורם מעצב לגורם מעוצב בשירות העליונות היהודית והרשעות האנושית: האיסור ההלכתי המסורתי לעלות להר הבית, כדי שלא לדרוך חלילה בקודש הקודשים שמאז חרב המקדש מקומו איננו ידוע, הוחלף במצווה לעלות להר הבית בכל מחיר שלא נודעה כמותה בעבר. הדת הפכה למכשיר בשירות הלאומנות. דיכוי וגירוש הנכבשים הערבים הפך למטרה בפני עצמה, ויישוב הארץ הפך ממטרה לאמצעי בשירות דיכוי והשפלת הערבים.

ובעצם הימים הרעים האלה שבהם חוגג "העיקרון החנוך לוויני" את נצחונו, הלך מורי עמנואל סיון לעולמו.