מרית בן-ישראל / מותה ומותה של אמא שלי

 

אל תתאבדו בבקשה. גם אם אתם חולים מאד או זקנים מאד, אל תתאבדו בבקשה. הניחו לטבע לעשות את שלו בזמן שלו, ואל תנסו לחסוך סבל, כי כנראה תוסיפו סבל. זה לפחות מה שקרה לרות בן-ישראל שניסתה לשתות סם שינה בכמות קטלנית, אבל במשך שבועיים התנודדה בין חיים למוות, וסבלה מאד, וצעקה מכאבים, ונזקקה למורפיום כדי למות בפחות סבל. את המורפיום אפשר לקבל בטיפול בית. הרופאים והאחיות המטפלים יעניקו אותו לחולה שיזדקק לו. אל תנסו לבד.

זו המסקנה שלי מספרה של מרית בן-ישראל, "מותה ומותה של אמא שלי". המחברת דווקא טוענת שזכתה לפרידה הנכונה והטובה, ועם בואם של אנשי מגן דוד אדום היתה, להפתעתם, שלווה ומחויכת. אבל אולי שמחה שהשבועיים של טיפול באם המתנדנדת בין חיים למוות הסתיימו סופסוף במוות שלם וגמור? את כותרת המשנה של הספר הזה: "סיפור אהבה", לא הצלחתי בכלל להבין. רות בן-ישראל, על פי עדותן של בנותיה, לא היתה אם אוהבת. היא היתה בראש וראשונה רעייתו המסורה ושותפתו לדרך של איש מפא"י גדעון בן-ישראל, שאולי הכי מתאים להגדירו כמנהיג פועלים, שהקדיש את חייו לפעילות כאיש הסתדרות וחבר כנסת, לסיוע לעולים חדשים, לעובדים ולגימלאים, ויחד עם אשתו, שניהם משפטנים במקצועם, הם קידמו חוקי הגנה על עובדים, נשים ואזרחים ותיקים. הם היו בראש וראשונה אנשי ציבור, שאכן הקדישו את חייהם לטובת הציבור, והניחו את הטיפול בילדיהם במידה רבה בידי הסבים ובמיוחד הסבתות. היה לך מזל שאבא מת לפנייך, אומרת מרית לאמה, והיית יכולה לפתוח את הלב גם לאנשים אחרים, ואפילו לסביון [אחותה] ואליי.", ואמה עונה "כן, אתן הייתן שלב ב'". כמה נורא, אני חושבת לעצמי, לחכות שאביך ימות, כדי לזכות בלבה של אמך יולדתך. אבל מה שנורא באמת היא הטבעיות שבה הן דנות במצב הזה, שהיה שובר את לבם של רוב בני האדם: מקומן המשני בלב אימן. ואילו אביהן, דמות דומיננטית בציבור ובפוליטיקה הישראלית, כמעט ואיננו קיים בחיבור הזה, והמעט שנאמר עליו מרוחק מאד. וזה לא שמרית בן-ישראל איננה מתייחסת למחירו המשפחתי של הפמיניזם, אבל היא מעדיפה להרחיק את הדיון לסבתא רבתא אחת, שהקדישה את חייה לצדקה, והפקידה את הטיפול בעשרת ילדיה בידי בתה הבכורה. מרית שואלת את השאלה, מי ישלם את מחירו של כל הפמיניזם הזה, אבל על המחיר ששילמו היא ואחותה היא מספרת כאילו מדובר באנקדוטה משפחתית משעשעת ולא בשברון-לב.

בכלל הספר הזה, בניגוד לכל הציפיות, משעשע. הוא גדוש סיפורים משפחתיים עסיסיים בכיכובן של דמויות צבעוניות ויוצאות דופן, סבים וסבתות רבי יוזמות וכישרונות, וכמוהם גם רות בן-ישראל מתגלה כאמנית מתוסכלת, רקדנית וכוריאוגרפית, ציירת ומוסיקאית, שעקב לחצי הוריה ויתרה על מימוש כישרונותיה בצעירותה, ושבה אליהם רק בזקנתה, מאוחר מדי. מרית היא זו שהיטיבה ממנה לממש את כישרונותיה האמנותיים, ואולי גם למצוא סיפוק ואושר. נדמה שהריחוק הרגשי הותיר את האם כדמות נערצת, גם לאחר מותה, אבל גם חסם את האפשרות לקרבה אנושית אמיתית, שיש בה גם החמצה וצער. הן הירבו לצחוק ביחד, וגם בשבועיים האלה של הטיפול המייגע והמזעזע כאחת באם הגוססת הירבו לצחוק, אבל צחוק הוא גם דרך לבטא מבוכה ובלבול, ולאו דווקא רגש עמוק. היחיד שיכולתי להזדהות עם רגשותיו היה בן-זוגה של מרית, שנפרד מן האם לפני שבלעה את סם השינה שאמור היה להמיתה בתוך שעה שעתיים והכזיב, ואמר שאיננו מסוגל להיות נוכח בתהליך ההוצאה להורג העצמית הזו. הוא הגיע מדי יום לבקר, אבל נשאר בקומה הראשונה, ולא עלה לקומה העליונה שבה שכבה במיטתה בין חיים למוות. מניסיוני המשפחתי למדתי, שטיפול מסור בנוטים למות איננו מבטא בהכרח אהבה ומסירות. לפעמים מצטיינים בו דווקא מי שיש להם חשבונות בלתי סגורים עם המת או אינטרסים כאלה ואחרים. אולי אי אפשר להימנע מכך, אבל תחושתי שלי כקוראת היתה שמרית בן-ישראל איננה מעזה לחשוף בכנות את יחסיה עם אמה, וגם לא לדון בכנות בהתרחשות הנוראה הזו, של התאבדות שהשתבשה והפכה לשבועיים של גסיסה, חלקה בלא הכרה, אבל חלקה ביסורי גוף ונפש. חשתי שהיא מעדיפה ליפות מעט גם את היחסים וגם את האירועים, לברוח למיתולוגיה משפחתית, ולהדחיק כאב, משברים, התלבטויות ואולי גם חרטות. וכן, אני מתנגדת בכל לבי להתאבדות, אבל גם מי שמאמין בצדקתה, לא ייתכן שלא יהיו לו לפחות תהיות האם זו הדרך הנכונה, האם אין בכך אכזריות כלפי בני משפחתך, מטלה כבדה מנשוא, לסייע לך להמית את עצמך, ומה מרגישים מאוחר יותר, האם באמת הכל כל כך משחרר ואין כלל רגשי אשמה או חרטות, או חרדות או צער? לי אישית קשה להאמין בכך.

 

מרית בן-ישראל, מותה ומותה של אמא שלי, הוצאת אלטנוילנד, ישראל, 2025 , 154 עמ'.     

אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

אליס מונרו וההתעללות המינית בבתה

 

אליס מונרו היא אחת הסופרות האהובות עלי ביותר, וכתבתי כאן לא פעם על ספריה וסיפוריה. כשבתה אנדריאה סקינר סיפרה שבעלה השני של מונרו עשה בה מעשים מגונים מאז שהיתה בת תשע, שהיא סיפרה על כך לאמה כשהיתה בת עשרים, ושאמה לא גילתה כלפיה חמלה והעדיפה להישאר עם בעלה ולהגן עליו מאשר להתחשב ברגשותיה של בתה, הצטערתי, אבל לא הופתעתי. כפי שאיריס לעאל מציינת נכונה במאמר שהקדישה לפרשה במוסף "הארץ" האחרון (27.9.24), כל מי שקרא נכוחה את סיפוריה של מונרו – ואני קראתי את כל ארבעה-עשר הכרכים המקוריים של כתביה – יכול היה להבין שבחייה של מונרו נוכח אופל עמוק ומאיים, שאיננו מדובר. כמו גיבורת אחד מסיפוריה שנכנסת לדירת שכניה ומגלה ששניהם נורו למוות, אבל לרוגזם ותמיהתם של קרוביה וכל סובביה ממשיכה בחיי היומיום השגרתיים שלה כאילו לא אירע דבר.

מה שהניע אותי תחילה לכתוב היתה אחת התגובות לגילוי שאמרה: "עוד דמות מוסרית הוכתמה". רציתי לכתוב שמונרו מעולם לא היתה דמות מוסרית, ומעולם לא הציגה את עצמה כדמות מוסרית. ההיפך מכך. היא ראתה בעצמה בת גרועה, רעיה בוגדנית ואם גרועה. אפשר גם להצמיד את המלה "בוגדנית" לכל תפקידיה המשפחתיים. היא גדלה בעוני בחוות שועלי הכסף של אביה ליד עיירה קטנטנה באונטריו, וכבר בהיותה נערה ציפו ממנה לטפל באמה החולה בטרשת נפוצה, והיא העדיפה להימלט לבית סבתה בעיירה, שם יכלה להיות פשוט ילדה. באוניברסיטה הכירה את בעלה הראשון, בן למשפחה אמידה מקולומביה הבריטית, בקצה השני של קנדה, ועם נישואיה עברה עמו לקולומביה הבריטית, מרחק רב מאמה החולה, וחשה, כנראה לא בלי צדק, שנמלטה מהטיפול באמה החולה. באחד מסיפוריה היא מעמתת בין שתי אחיות, שהאחת נשארה עם הוריה וטיפלה בהם, והאחרת עזבה למקום מרוחק, וכשהיא חוזרת לביקור אחותה מטיחה בה האשמות על התנכרותה להורים. המוטיב של הבת שעזבה את אמה החולה חוזר ברבים מסיפוריה של מונרו, כמו בסיפורה של ג'ולייט, שלימים בתה מנתקת איתה כל קשר. אלמודובר העביר את הסיפור לספרד ויצר עליו סרט קיטשי ונעדר כל הבנה לסיפוריה של מונרו, שהם סיפורים נוצריים מאד, נצרות פרסביטריאנית של דטרמיניזם אכזרי של חטא ועונש, שאינו מותיר לאדם כל סיכוי להיאבק בגורלו.

מונרו הודתה שבגדה בבעלה, כמו רבות מדמויותיה, שנואפות בקלילות ובטבעיות, ועם גירושיה קיבל בעלה את המשמורת על שלוש בנותיהם. היא שבה לאונטריו והוא זה שגידל אותן. הן נהגו לבקר אותה בחופשות הקיץ שלהן, אבל היא לא גידלה אותן, וככל הנראה הסידור הזה לא היה מנוגד לרצונה להתמסר לכתיבה, מלבד העובדה שלאחר גירושיה לא יכלה לכלכל את הבנות בעצמה.

מונרו שמחה להינשא מחדש ולחיות עם בעלה השני, לכן עצמה את עיניה לנוכח מעשיו. רוב הילדות שסבלו מהתעללות מינית מצד אביהן, הביולוגי או החורג, סבלו גם מהתעלמות מצד האם. התעללות מינית בילדות מתרחשת כאשר האם או שני ההורים מתנכרים לבת. כמו כל התעללות, גם התעללות מינית מתחילה בניכור מצד ההורים. לאליס מונרו מעולם לא היה קשר חם או רציף עם בנותיה. הן היו אורחות לחופשה. לפעמים התקשתה להיפרד מהן, לפעמים הצטערה שאיננה מגדלת אותן, אבל תמיד העדיפה להתמסר לכתיבה מאשר לתפקד כאם, והיתה הראשונה להודות בכך. יחד עם זאת חשבה שהחיים אינם הוגנים כלפי נשים, ושהציפיה מהן להיות כל חייהן מטפלות – בהוריהן, בבעליהן, בילדיהן – היא ציפיה מדכאת ולא הוגנת.

אין לי עניין להגן על אליס מונרו. אם מישהו מרגיש שאינו מסוגל לקרוא אותה יותר, זו זכותו. לי עצמי אין יחס עקבי ליוצרים שחייהם אינם מוסריים, וגם לא לאנשים בכלל שחייהם אינם מוסריים. זה תלוי ברגשותי כלפיהם, או כלפי יצירתם, ואני חושבת שלכל אדם או קורא יש זכות לבחור כרצונו לקרוא את הסופרים שהוא מעוניין בהם. מבחינה זו אין הבדל בין יוצרים לבין אנשים אחרים. יש לי חברים שחטאו ונותרו חבריי, ויש כאלה שלא הייתי מסוגלת להמשיך להיות חברתם. זה עניין לכל אדם להחליט על פי טעמו. קריאה שדורשת מאנשים להחרים יוצרים מסיבות כאלה או אחרות כמדיניות, איננה נראית לי ראויה. יש סיבות רבות לקרוא יצירות ספרות, וקריאה איננה מחייבת ואיננה יוצרת בהכרח הזדהות עם היצירה או עם הסופר.

מה שהפריע לי במאמרה של לעאל היא טענתה שהסופר והאדם אינם אחד. הסופר והאדם הם בהחלט אחד, ואין הבדל בין תפיסתו של סופר את עצמו לתפיסתו של כל אדם את עצמו. רבים הם האנשים שתופסים את עצמם אחרת לגמרי מכפי שהינם במציאות או מכפי שאחרים רואים אותם. זה טבע האדם שרוצה לקשוט את עצמו, ואין לכך כל קשר לכתיבת ספרות.

סופרים שונאים שקוראים ופרשנים מחברים את סיפוריהם לביוגרפיה שלהם, מהסיבה הפשוטה שהקוראים והפרשנים אינם יודעים מה באמת חשב הסופר, ולכן הם נוטים לייחס את כוונותיהם של הסופרים לפרט כזה או אחר שידוע להם על הסופר, ובכך הם לרוב טועים, וזה די מעצבן. מישהי למשל היתה משוכנעת שקראתי לבלוג שלי "ענת פרי בזכות עצמה", בגלל שהתגרשתי. אבל התגרשתי יותר מעשרים שנה קודם לכן, ולבלוג קראתי "ענת פרי בזכות עצמה" מפני שקודם ניהלתי בלוגים בפלטפורמות של אנשים פרטיים שהתייחסו אליי כאילו הם עושים לי טובה, וכשהתוודעתי לגוגלבלוגר הבנתי שממש לא עשו לי טובה ושהבלוג שלי קיים בזכותי ולא בזכותם, וזה מה שרציתי לבטא בבחירת השם לבלוג. חוץ מזה, גם כשהייתי נשואה לא חשבתי שאני קיימת בזכות בעלי, ממש לא. לא ממש התרגזתי על האשה הזאת, שבסך הכל דיברה איתי בטלפון, אבל נדמה לי שההבנה השגויה שלה מדגימה יפה כיצד אנשים משתמשים בפרט אישי שידוע להם על הסופר כדי לייחס לדבריו משמעות שלא התכוון אליה כלל, וזה דבר די מעצבן, במיוחד כשזה נעשה בנחרצות בלתי מתפשרת ולא בלי התנשאות. גם האמירה של איריס לעאל שכעת תפרש אחרת סיפורים של מונרו לפי המידע החדש מעצבנת. ההתעללות המינית של בעלה השני בבתה מפתה לפרש סיפורים כמתייחסים אליה, אבל ככל אדם שנוטה להדחיק את מה שאיננו רוצה להכיר בו, כפי שמונרו נהגה כל חייה, ספק אם התייחסה בסיפוריה להתעללות המינית של בעלה השני בבתה כפי שאנו אנוסים לחשוב על כך היום כשאנו קוראים בסיפוריה, על האופל הכבד הרוחש בהם. כל קורא כידוע כותב מחדש את הספרים שהוא קורא על פי ניסיון חייו שלו, אבל רצוי שיהיה מודע לכך שהבנתו שלו איננה משקפת בהכרח נכונה את כוונתו של הסופר.

 

שפרה קורנפלד / אין מקום כזה

 

הכל מתחיל בסבא ובסבתא, למרות שהם מופיעים רק עמוק לתוך הסיפור. הסבא והסבתא ניצולי השואה שהיגרו לקנדה, שם עשה הסבא חיל בעסקיו. את בתם הבכורה שהגיעה איתם לקנדה שלחו לבית ספר קנדי ממלכתי, שם הצליחה מאד בלימודיה והפכה מבינה פיינגולד לבוני פיין. לימים תנצל בוני את המצב כדי להשתלט על רכושו של האב ותהפוך לאשה עשירה, עובדה שתעצב את מערכת היחסים בינה לבין אחותה הצעירה ממנה וילדיה של אחותה.

האירוע שהביא למפנה וחרץ את גורלה של האחות הצעירה של בוני, אידה, שנולדה בקנדה עשר שנים אחרי הולדת אחותה בארץ הישנה, וחרץ לא פחות את גורלם של ששת הילדים שעתידים להיוולד לה, התרחש כאשר בוני בת השבע-עשרה הביאה הביתה חבר מבוגר ממנה ולגמרי לא יהודי. למחרת הועברה אידה בת השבע לישיבה חרדית, נעטפה בחולצות ארוכות שרוולים וחצאיות ארוכות, והוסללה לחיי יהדות כשרים בנוסח החרדי ולפיקוח הורי מתמיד על הליכותיה, בציפיה שתביא חתן יהודי כשר. זה היה אסונה של אידה, ואסונם של ילדיה.

אידה אכן עלתה לישראל ונישאה לחרדי שהקפיד בקלה כבחמורה. גם הוא דאג בעיקר לכך שילדיו יקפידו במצוות. עולמם הרגשי נותר חתום בפניו. גם מצוקתה של אשתו נעלמה מעיניו כליל, עד שהחלה לברוח ממנו – תחילה זמנית, אחר כך לתמיד. הרבה לפני שנמלטה סופית מבעלה, הזניחה את ששת ילדיה. את הטיפול בהם הטילה על בתה הבכורה יונה, שהיא בעצם גיבורת הסיפור.

הסיפור, שמסופר לסירוגין מפי דמויות שונות, בנוי כסדרת תעלומות שנפתרות אט אט, ככל שנחשפים עוד פרטים, ושעוד דמויות מספרות את סיפורן. אבל לא לכל הגיבורים ניתן קול בסיפור. דמותו של האב מתוארת רק בעיני אחרים. קולו אינו נשמע בסיפור. כך גם שני האחים הקטנים שלאחר הגירושין נשארים אצל האב וגדלים להיות יהודים חרדים כמותו. על משפחת האב ועל הוריו איננו יודעים דבר. זהו סיפורן של האם והבנות שנמלטות מן החרדיות ומנסות לבנות לעצמן חיים חילוניים, כשהן חוות טלטלות, מצוקה, הפרעות אישיות, נדודים בין ישראל לבין קנדה וארצות-הברית, כאשר, כפי שאומר שם הספר, בשום מקום אין הנשים האלה מוצאות בית. המקום שאין להן הוא בית, שמרגישים בו בבית. אין מקום כזה לנשות משפחת הרמן, ואולי אין מקום כזה בכלל. זהו גם סיפורו של הבן הבכור, שנמלט אף הוא מן החרדיות, אך מצליח בכך פחות מאחיותיו, אולי מפני שהחיים שהוא מבקש לעצמו הם למעלה מיכולתו.

זהו סיפור של עוני, מצוקה, הזנחה, נטישה, ניצול מיני, אנורקסיה, אלימות, התעללות רגשית. לפעמים המועקה מכבידה, בלתי נסבלת. האם לכודה במערכות יחסים בעייתיות, איננה מסוגלת לעמוד ברשות עצמה, מתקשה מאד לתפקד, נמלטת בכל דרך מהצורך לטפל בילדיה, מתקשה להבחין במשהו מעבר למצוקותיה שלה. הבן הבכור מפתח אובדנות, אחותו הבכורה מפתחת אנורקסיה. היא תינצל ותחיה חיים בורגניים, הוא יילך וישקע.

קשה לומר אם סוף הסיפור הוא קיטש או פתח תקוה, כאשר אסון משפחתי מכנס יחד את בני המשפחה המפוזרים על פני הגלובוס, שלמרות האסון שנחת עליהם מתקשים אפילו לשוחח ביניהם. לפעמים תחושת הזרות המופגנת כלפי בני המשפחה החרדים נראית מוגזמת, כאילו הושפעה ממבטו המשוער של קורא חילוני. בכלל משהו בסוף הספר הפריע לי. ובכל זאת חוויית קריאתו היתה חוויה עזה של מפגש אינטנסיבי עם משפחה מיוסרת מאד, שלמרות הכל מנסה לחיות חיים של משמעות, ובין שהם מצליחים בכך יותר או פחות, סיפורם סוחף ומרתק.

 

שפרה קורנפלד, אין מקום כזה, כנרת-זמורה, 2022

 

ריקי כהן / על השעות השבורות

 

ספרה של ריקי כהן שורץ צפעונים. הם בכל מקום: זוחלים על גופה במיטתה ומתחת למיטתה, מתחת לרצפת הבית, על העץ שבחצר. דוגמת המעוינים שעל גופם מרצדת סביבה כל העת. לא היא ולא הקורא יודעים כמה מהם ממשיים, וכמה מהם רק מענים את נפשה. בדרך פלא שום נחש איננו מכיש, אבל הם רוחשים סביבה כל העת כאיום מתמיד, מטילים את אימתם על הכותבת ועל הקוראים.

בסצינת מפתח בספר מרוצצת האם ברגליה את ראשו של צפע שמגיח מתחת למיטת הבנות, אבל הסצינה הזו, שבה מגלה האם עוצמה ופעלתנות בלתי צפויה, אינה סצינה מגוננת, אלא סצינה של אימה וחרדה לשלומה של האם, שבאותה עת היתה בריאה עדיין, אבל מחלת הנפש שלה רחשה מתחת לרצפת הבית, כמו הצפעונים. אט אט היא פלשה לחיי הילדות וריסקה אותן ואת ביתן.

אבל לא המחלה היא הטרגדיה של הילדים אלא העזובה, הנטישה, העדרה של האם, הוצאתם מחוץ לבית למקומות שבהם לא זכו לא לביטחון ולא לאהבה. אט אט מתגלה שההזנחה והעזובה אינם רק פרי מחלתה של האם. שוב ושוב ניצלו הילדים בנס מאסונות משום שהושארו לבדם או בהיעדר השגחה ראויה. האם החולה חווה בדידות אינסופית, וילדיה כמו יורשים את בדידותה ואת פגיעותה. מחלתה של האם מוצגת כחשוכת מרפא: היא תבלה את חייה במוסדות, באופן כמעט בלתי נתפש. הרי במחלות נפש יש התפרצויות והפוגות. אבל בספר מצטיירת האם כמי שמחלתה כרונית, אין בה עליות וירידות אלא נוכחות קבועה של המחלה, כשלא ברור אם המחלה גורמת למצבה, או הטיפול הבלתי ראוי, שהאם עצמה מואשמת בו. ריקי כהן תוהה על הסיבות למחלת אמה, אבל נראה שהיא ממעטת לשאול על איכות הטיפול שקיבלה אמה, ומה היתה תרומתו של טיפול גרוע למצבה המידרדר ללא תקנה. עיקר מאמציה מכוונים לשמור על שפיותה שלה, כשלאורך חייה היא נאבקת בצפע הארסי מכולם: אימת התורשה, הפחד המצמית להשתגע כמו אמה, שמתגלגל בפחד ללדת ילדים, בפחד להיות אם חולה, מטורפת ומזניחה, פחד שמענה אותה ואת אחותה. הפחד הזה לא יתממש, אבל יטיל את צלו זמן רב על חייה.

נדמה שמותה של האם בטרם עת מעורר רגשי אשמה על הפניית העורף כלפיה, אבל גם תחושת הקלה. בהיעדרה של האם נדמה שגם הפחד להיות כמותה מתעמעם, ומפנה מקום לחמלה. בעוד אחותה מבקשת לקבור סופית את הזכרונות הרעים, ריקי מבקשת להיזכר ולהבין. היא ידעה תמיד שסבתה, שילדה את אמה בגיל 16, שנאה אותה והרחיקה אותה כל חייה, ומעולם לא העניקה לה אהבה. האם עצמה היתה משוכנעת שאילו זכתה באהבה היתה יכולה להיות אדם נורמלי ולהגשים את חלומותיה. ריקי חושבת שאולי מקור הטרגדיה בנישואים ולידה בטרם עת. בצורך לתפקד כאם בגיל צעיר מאד, בגיל שהנפש עוד מבקשת להיות ילדה.

אבל הספר איננו מצליח לפענח הכל, וגם איננו יכול לעשות כן ממרחק הזמן, ולאחר מותם של רבים מהעדים. וגם ההסבר איננו יכול להסביר באמת. הרי בעבר נישאו נשים וילדו בגילאים צעירים, ובכל זאת הצליחו רובן לתפקד כאמהות ולהעניק לילדיהן חום ואהבה. ריקי כהן מודעת לאפשרות שאולי הכל, אפילו המחלה, שיקפה יותר מכל את אישיותה הפגועה של אמה, שלא ברור עד כמה היא פרי נסיבות חייה, ועד כמה היא תוצאה של אופי מולד, חוסר הבגרות וחוסר האונים המובנה שלה. היא מצטיירת כאשה רבת כשרונות: תופרת מוכשרת ורבת דמיון שתפרה לילדיה בגדים יפהפיים ותחפושות מרהיבות, ואשה רגישה שכתבה בסתר ובלשון פיוטית יומן שהוסתר מעין רואה. כל כשרונותיה היו רק הבטחות, שאף לא אחת מהן התממשה: ההתרחשויות הקשות נדמות כבלתי נמנעות, ההידרדרות כגורל בלתי נמנע.

ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה החברה, אם הרשויות ואם השכנים שמסביב. כיצד לא נמצא איש שהושיט יד למשפחה הלא מתפקדת, לילדים המוכשרים שהוזנחו כל כך, ונעזבו להיאחז בציצית ראשם ולהוציא את עצמם מן הבור שאליו הוטלו. כמעט קשה להאמין שהכל התרחש בשנות השבעים והשמונים, ולא במאה התשע-עשרה, שסיפור כל כך דיקנסי התרחש בימים כל כך קרובים בארצנו הקטנה, ואולי מתרחשים סיפורים כמותו גם בימים האלה, ואין עין שמביטה ורואה.

 

ריקי כהן / על השעות השבורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

רק ההרה ויולדת היא אם

 

אם היינו זקוקים לעוד הוכחה עד כמה אנושה פגיעתה של פרקטיקת הסחר בנשים ובילדים המכונה פונדקאות במעמדן ובזכויותיהן של נשים, עד כמה היא מבטלת ודורסת אותן, בא המקרה של החלפת העוברים באסותא והשיח הציבורי המתלווה אליו, שמוכיח עד כמה, לצורך קידום הסחר ברחמן של נשים, רודדה ושוטחה ונמחקה משמעותו המכרעת של ההריון ביצירתו של ילד, והאם ההרה הפכה כפי שהתבטא מישהו ל"מחסן עוברים" בלבד, כאשר מחיקתה של משמעות ההריון להתפתחות העובר מוחקת את האשה ההרה כאדם וכאמו של התינוק. לא האם ההרה, שהתינוקת צמחה ברחמה מחלבה ודמה נקראת בתקשורת "האם הביולוגית", שזה מה שהינה, אלא האשה שמרחמה הוצאה הביצית, מן הסתם יחד עם ביציות נוספות, בהליך לא פשוט, אבל אין זה הליך שמייצר ילד, אלא הליך שמאפשר לנסות ולייצר עובר, שלצורך כך צריכה הביצית המופרית להשתרש בהצלחה בדופן הרחם ולהתחבר למחזור דמה של האשה ההרה, שדרכו תיזון ותתפתח, מה שבפועל קורה רק בחלק קטן מהמקרים שבהם מושתלת הביצית המופרית, או אם רוצים העובר בראשית התפתחותו, ברחמה של אשה. ברוב המקרים ההליך נכשל ולא מתפתח הריון, וגם כאשר מתפתח הריון, לא תמיד הוא מצליח להסתיים בלידת חי. אלה העובדות העצובות של תעשיית הפריון – יש לה הרבה יותר כשלונות מהצלחות, אבל רק ההצלחות מדווחות ומקודמות בתקשורת בשירות האינטרס הכספי העצום של תעשיית הפריון, שאיננה רואה לנגד עיניה נשים, אלא לקוחות אומללים שכלתה נפשם לילד ונשים שהופשטו מאנושיותן ומשמשות כאינקובטורים חיים, כאילו אין לנשים רגשות, כאילו הריון הוא עניין טכני של הכנסת עובר לבטן והוצאת תינוק, כאילו אין מדובר בתשעה חודשים ארוכים מנשוא שבהם ישתנה גופה של האשה, ישתנה המטבוליזם שלה, היא תתמודד במקרה הטוב עם בחילות והקאות, עלייה במשקל, עייפות וחולשה, גפיים נפוחות וכואבות וקשיי הליכה ותנועה, ובמקרה הרע עם פגיעה בכליות, סכרת הריון, הפרעות בפעולת הלב, מצוקות נפשיות ודיכאון, ועוד ועוד סיכוני הריון. הקשר בינה לבין העובר ייווצר כבר בעודו ברחם, וכפי שידוע היטב היום, גם העובר יתקשר לאמו בעודו ברחם, כי הריון איננו תהליך טכני ואשה איננה אינקובטור ולא מחסן עוברים. אשה הרה הופכת לאם, גופנית ונפשית, בעודה מגדלת את העובר בבטנה. האופן שבו מתקיים ההריון ברחמה של האשה יוצר את הילד, לא ההפריה במבחנה, שיוצרת רק הזדמנות לילד, תכנית לילד. גם כאשר אשה מקבלת תרומת ביצית, תהליך ההריון הצומח ברחמה הופך אותה לאם, ואיש איננו מערער על היותה אמו של הילד הצומח ברחמה. לכן האם ההרה ויולדת את הילד היא אמו הביולוגית, ולא האשה שמרחמה נלקחה הביצית, גם אם ביצית שלה הושתלה בטעות ברחם אחרת, היא איננה אמו של העובר שצמח ברחמה של אחרת, ואין כל מקום לכנותה "האם הביולוגית". האם הביולוגית היא האשה ההרה ויולדת את הילד. גם אשה שמתחייבת מראש וחותמת על הסכמה למסור את הילד אחרי הלידה, חייבת לתת את הסכמתה, בדיוק כמו אם המוסרת את ילדה לאימוץ. זהו גם החוק, ועד לתעמולת הכזב של תעשיית הפריון הסוחרת ברחמן של נשים הוא היה מובן וברור לכל. שלא לדבר על כך שצריך להיות מפלצת כדי לקחת ילד מאשה שנשאה וגידלה אותו ברחמה תשעה חודשים וילדה אותו ושדיה מלאים בחלב להזין אותו. רק אשה שלא ילדה מעולם מסוגלת לקרוא לאם ההרה "פונדקאית". היא אמו של הילד ולא שום פונדקאית, וגם מי שמסכימה להיקרא פונדקאית ולמסור את פרי בטנה צריכה לחתום על הסכמה לאימוץ של הילד, שכן על פי החוק היא אמו הביולוגית, גם אם הושתלה ברחמה ביצית זרה.

מי שרואה באשה שמגדלת ילד ברחמה  רק מחסן או אינקובטור, רומס ומוחק את מהותן של נשים, את חוויית החיים הגדולה והעצומה ביותר שלהן, עושה להן דה-הומניזציה ומוחק את הסבל והסיכון שהן לוקחות על עצמן כדי להמשיך את קיומו של המין האנושי. לא שאיבת הביציות והפרייתן הופכת אשה לאם, אלא גידול העובר ברחמה מחלבה ודמה, בשר ומבשרה, גם אם הגנטיקה שלו שונה. הגנטיקה היא רק תכנית הייצור של הילד. הממשות של יצירתו היא התפתחותו ברחם האם שמזינה ומקיימת אותו, ובאופן שבו היא נוהגת ומזינה את העובר היא מבטיחה את התפתחותו התקינה ואת לידתו כילד חי. רק שטיפת המוח הנוראה של תעשיית הסחר ברחמן של נשים יכולה להביא אנשים כה רבים לרמוס את האשה ההרה המגדלת את הילד ברחמה ולשאוף לחמוס ממנה את התינוק בטענה שבעלת הביצית היא אמו. בשום אופן לא. רק הריון – או אימוץ – הופך אשה לאם, לא הפריית הביצית, מהסיבה הפשוטה שביצית מופרית איננה ילד, והסיכוי שתהפוך לילד קטן מאד. רק מי שגידלה את הביצית המופרית ברחמה תשעה חודשים והפכה אותה לילד, היא לבדה אמו של הילד הזה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

חופשת לידה לגברים?

 

אביגדור ליברמן ומירב מיכאלי חגגו ברטוריקה מהפכנית: גברים יקבלו חופשת לידה שלא על חשבון הנשים, חופשה של שבועיים עד חודש. אחר כך התבררו הפרטים: אם יועבר חוק תקציב לשנת 2023, יועבר גם התיקון הזה, שאחרי שהנשים תנצלנה את כל חופשת הלידה בת 15 השבועות, ותחזורנה לעבודה, יוכל גם הבעל לקבל חופשת לידה לשבועיים או חודש. התיקון הוצג כתרופה לתופעה מצערת ומוכחת: שכרן של נשים יורד בעקבות לידת ילד. יש טוענים שזה קורה בגלל הצמצום בשעות עבודתן, ויש טוענים שהסיבות אחרות. אבל איך בדיוק תתקן חופשת לידה לבעל את המצב הזה? איך תמנע העובדה שהגבר ייצא לחופשה של שבועיים, או אפילו חודש, אחרי שאשתו תחזור לעבודה, את ירידת שכרה, שנובעת מצמצום בשעות עבודתה או מניצול חולשתה בשוק העבודה כאם לתינוק רך? נניח שהאשה איננה מניקה, והיא תוכל לעבוד יותר שעות, במשך שבועיים או חודש, כמה זה כבר יכול לשנות? מה יקרה אחר כך? והאם יש בכלל טעם לאם לילד רך להתחייב ליותר שעות עבודה למשך שבועיים או חודש? מה זאת הבדיחה הזאת? וכמה נשים תחזורנה לעבודה אחרי 15 שבועות בלבד, כאשר רבות מהן עדיין מניקות והילדים קטנים מכדי לאכול מזון מוצק? וכמה גברים יוכלו להרשות לעצמם חופשה של חודש, כאשר רובם מפרנסים עיקריים וחייבים להיות כאלה כאשר האשה מטופלת בתינוק קטן, שלא לדבר אם יש כבר בבית ילדים קטנים נוספים?  

חופשת הלידה בישראל כל כך קצרה, שעדיף היה שיאריכו את חופשת הלידה של הנשים בעוד חודש או לפחות בעוד שבועיים. הרווח לנשים יהיה גדול יותר מאשר במתן חופשת לידה קצרה לגבר. ואם כבר חופשת לידה לגברים, עדיף שהיא תינתן עם הולדת התינוק, כדי שהבעל יוכל לסייע לאשתו שמתאוששת מהלידה, לטפל בילדים האחרים ובסידורים הרבים שנדרשים עם בואו של תינוק חדש הביתה. גם בילוי זמן משותף ליצירת קשר בין האב לתינוק נדרש מיד לאחר הלידה יותר מאשר מאוחר יותר.

אז מדוע דוקא קידום חופשת לידה לגברים? מפני שצריך להציג העמדת פנים של חתירה לשוויון, במדינה שמעמד הנשים בה הוא מביש, מדינה שאין בה נישואים אזרחיים, מדינה שבה כפופות הנשים לחוק דתי שכלל איננו רואה בהן בני אדם עצמאיים אלא רכוש של הבעל, מדינה שבה בית דין איננו רשאי להפקיע את נישואיה של אשה אלא בהסכמת בעלה, כאילו היתה שפחתו, ונשים שבעלן נעדר נותרות עגונות עד סוף ימיהן, מדינה שבה נאלצות אלמנות לקנות את זכותן להינשא מחדש מאחי הבעל, שבה אנשים עלולים להיות מוכרזים כממזרים עד דור עשירי אם אמם לא התגרשה מבעלה הקודם כהלכה, מדינה שבפרלמנט שלה ישנן מפלגות שאוסרות על נשים להיבחר לכנסת ואיננה נוקפת אצבע לשנות זאת ואף פועלת בארגונים בינלאומיים נגד הבטחת שוויון בייצוג לנשים – כל זאת בנוסף לכך שחופשת הלידה בישראל, ארץ שנשותיה יולדות בממוצע יותר ילדים מכל אשה במערב, קצרה ועלובה ביותר, ומרבית הנשים לוקחות חופשה נוספת על חשבונן ומשלימות עם הפגיעה בקריירה. למען האמת, רוב הנשים בישראל הן אלה שלוחצות על הבעל להביא ילדים נוספים לעולם, אולי בגלל לחץ חברתי, ואולי מפני שהאווירה הסביבתית במדינת ישראל מעודדת משפחות של שלושה ילדים לפחות גם במגזר החילוני, וזו תופעה לגמרי חיובית, אבל אין לה מענה מצד המדינה, שמפקירה במידה רבה את הטיפול והחינוך בגיל הרך בידי המגזר הפרטי, ללא פיקוח וללא הכשרה מתאימה כפי שנהוג במדינות שהיינו רוצים להידמות להן. כל כך הרבה צריך לתקן במעמד האשה במדינת ישראל לפני שמדברים על שוויון בין גברים ונשים בחופשת הלידה.

אם יש תקציב לכך, רצוי להאריך בעוד שבוע או שבועיים את חופשת הלידה לנשים, במקום להציע חופשת לידה לגברים שמותנית בחזרת האשה לעבודה ושהרוב המכריע של הגברים, כפי שכבר קרה עם תיקונים קודמים שהתיימרו להגדיל את השוויון בין נשים וגברים, לא ימצאו בה חפץ. במקום להעמיד פנים שישראל מדינה שחותרת לשוויון בין נשים וגברים, שהיא ממש ממש לא, עדיף לסייע עוד קצת לנשים בישראל, שיולדות ומגדלות שלושה וארבעה ויותר ילדים בארץ קשה ובתנאים קשים.

פריחה

 

לבתי ניצן ביום הולדתה

 

בִּתִּי הַצְּעִירָה בַּת אַרְבָּעִים

וַאֲנִי בַּת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה

נוֹשֶׁקֶת לַחֹרֶף שֶׁל הַחַיִים

וּמַרְגִּישָׁה מְאֹד זְקֵנָה.

 

תָּמִיד שְׁאָלוּנִי אֲנָשִׁים

מַדוּעַ אֵלֵד כֹּה צְעִירָה,

וּמוֹרִי אַבְרָהָם לָהֶם הֵשִׁיב:

"מִי שֶׁיֵּשׁ לָה בַּת יֵשׁ לָה חֲבֵרָה"

 

שְׁתֵּי בָּנוֹת לִי חֲבֵרוֹת

וְהָאֱלֹהִים עֵדִי -

מֵאָז בָּאוּ לָעוֹלָם

לֹא הָיִיתִי לְבַדִּי.

 

שִׂמְחָתִי גַּם צַעֲרִי

לָהֶן אָשִׂיחַ בְּדַבְּרִי

אֶת הַבֶּכִי וְהַצְּחוֹק

יֵשׁ תָּמִיד עִם מִי לַחֲלֹק.

 

לְבִתִּי הַצְּעִירָה קָרָאתִי נִצָּן

וְהַנִּצָּן הַקָּט פָּרַח

הוּא פָּרַשׂ אֶת הֶעָלִים

וּבִמְּלֹא יֹפְיוֹ נִפְתַּח.

 

וְהַפֱּרַח עָשָׂה פְּרִי

לְפוֹגֵג אֶת צַעֲרִי

וּלְהַצְמִיחַ לִי שִׂמְחָה

וְעַל כָּךְ אֶשָׂא בְּרָכָה.

 

עַל פַּלְגֵי מַיִם פִּרְחֵךְ יִפְרַח

וְתָמִיד עָלִים יְרֻקִּים תַּצְמִיחִי

וּבְכָל עֵת תִּתְנִי פֵּירוֹתַיִךְ

וּבְכָל אֲשֶׁר תַּעֲשִׁי תַּצְלִיחִי.

 

 

מורי אברהם שטאל ז"ל לימדני סוציולוגיה של החינוך ופירסם את מחקרי "הדור השני".

"מי שיש לה בת יש לה חברה" – פתגם עממי

 

הריון בפריז

 

עד כמה הרחם שלנו מגדיר אותנו ומעצב את גורלנו? כשילדתי את בתי הבכורה בגיל 22, בחופשת הקיץ שבין שנה ב' לשנה ג' של התואר הראשון באוניברסיטה, לא חשבתי שזה עניין גדול. לא נעדרתי מהרבה שעורים, ובמקום לשבת שעות בספריה ולסכם מאמרים, צילמתי אותם וקראתי בבית. הייתי בהלם גמור כשחברתי הטובה איליין, שחלקנו אותה מערכת שעות, סיפרה לי שמורה שהרגשתי אליו קרבה גדולה, אמר לה שהוא מקוה שאני נהנית מגידול הילדה, כי חבל לו על הכישרון שלי שמתבזבז. לא הבנתי מדוע בגיל 22 אני ראויה להספד כזה בגלל אירוע משמח כמו לידת ילד. ילדים דורשים הרבה תשומת לב, אבל אפשר לגדל ילדים וגם ללמוד. אולי יותר לאט, אולי זה קשה יותר, אבל זה לא נראה לי כסיבה למחוק אותי ממצבת החוקרים לעתיד. אבל נאלצתי להבין שבאקדמיה, מוסד הירארכי, גברי וסקסיסטי במהותו, מה שאת חושבת חשוב פחות מהדרך שבה הממסד רואה את הדברים, והממסד העביר לי מסרים מאד ברורים. מורה אחר, שלמדתי אצלו כאם לילדה ואחר כך עם שתי ילדות, וכתבתי אצלו עבודה סמינריונית שהתבססה על מסמכים מימי הביניים, חלקם בלטינית וחלקם בניב ונציאני, שהוא סירב להחזיר לי אותה כי טען שהוא עוד צריך אותה. זה קרה שנים רבות לפני שהיו מחשבים אישיים והדפסתי את העבודות במכונת הכתיבה הפשוטה שהיתה לי מסוג אוליבטי, שיכלה לייצר רק עותק אחד ראוי לקריאה והעותק הזה נשאר לתמיד אצל המורה. באותה תקופה כבר קראתי שפות רבות, ובאתי לדבר על נושא לסמינר לתואר שני, והמורה אמר שיש לי בעל ושתי בנות לטפל בהן וגם אם אסכם את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה. אמרתי לו תודה ומצאתי מדריך אחר שלא היה אכפת לו שאני מגדלת שתי בנות ובהתחלה חשבתי שזה סימן טוב, אבל מהר מאד גיליתי שלא אכפת לו שום דבר בכלל והוא פשוט מנצל אותי מעל ומעבר לכל מה שסביר. הוא העסיק אותי תשעה חודשים בשנה ומדי שנה פוטרתי והוחזרתי לעבודה בלי תנאים סוציאלים, והוא הבטיח לי שכשאסיים את התואר השני אקבל משרת אסיסטנטית, אבל כשקיבלתי את התואר השני הוא אמר שיעלה יותר מדי להעסיק אותי כאסיסטנטית, אז יורידו אותי לחצי משרה. הבנתי שתמיד אעבוד אותו דבר ואקבל אותו שכר מביש ואותו יחס מחפיר, אז עזבתי את האקדמיה ולא חזרתי וגם לא הצטערתי. בניגוד לרוב המורים שלי אני יודעת לעשות הרבה דברים, אז אני יכולה להתפרנס בכל מיני צורות, ואם הייתי פחות בררנית אולי אפילו הייתי מתפרנסת בכבוד, אלא שאז לא היה לי זמן לנהל בלוג שדוקא גורם לי שמחה וגם לאנשים אחרים. אני קוראת הרבה מחקרים ואני יודעת שהנשים בחברה מתבזבזות, וזה לא בגלל שהן יולדות ומגדלות ילדים. זה בגלל שהחברה מתעקשת להעניש נשים על כך שהן יולדות ילדים, מה שלא מונע ממנה כמובן להעניש אותן גם כשאינן יולדות ילדים. נשים, ולדניות או עקרות, ברוכות ילדים או אמהות לבן יחיד, כולן כולן נענשות. אני כותבת בלשון הווה, כי למרבה הצער דברים לא מאד משתנים.

בתי ניצן פרי-רותם, שהיא דמוגרפית ועוסקת בסוציולוגיה של ילודה, צפתה להנאתה בסדרה הפופולרית "אמילי בפריז" והיה שם עניין אחד שהטריד אותה וספק אם הטריד רבים מצופי הסדרה.  אמילי נוסעת לפריס במקום הבוסית דוברת הצרפתית שלה שייחלה לנסיעה הזו, אך אבוי, נכנסה להריון, ומיד היה ברור לכולם שאיננה יכולה לנסוע לפריס. בתי תהתה מדוע זה כל כך ברור וכתבה על כך פוסט בבלוג של קבוצת רפרוסוק (Reproduction Sociology) באוניברסיטת קיימברידג' שהיתה חברה בה בעבר. לדמויות בסדרה נראה ברור מאליו שאשה בהריון איננה יכולה לנסוע לעבוד בפריס, כמו שהיה ברור למורים שלי שאם לילדים איננה יכולה להיות חוקרת באוניברסיטה בדיסציפלינה המכובדת היסטוריה, שעד היום נשים במדה רבה מודרות ממנה. כמו שאמרה חברתי עדנה שאחד המורים המליץ לה לחזור לעיירת הולדתה דימונה ולנהל שם בית ספר: כבר מוכנים להפקיר בידנו את הפולקלור ואפילו את הספרות ואולי גם לימודי יידיש, אבל לא היסטוריה, מקצוע שנועד כידוע לעסוק במלחמות ובמעשי גבורה שהן כידוע עניין של גברים, ונשים אינן מתקבלות בו בברכה, למעט בתור סטודנטיות שבבוא היום תישלחנה הביתה לטפל בילדים.

ילדים גדלים, ונשים מאריכות ימים. אין סיבה לפגוע בקידומן המקצועי בגלל היותן אמהות, אבל יש רצון לפגוע בנשים, ואמהות היא סיבה נוחה לפגיעה כזו. אם קשה לנשים גם לגדל ילדים וגם לנהל קריירה, החברה צריכה לעזור להן בכך. אבל נשים עדיין צריכות להילחם על ייצוג, להילחם שקולן יישמע, להילחם על שכר שוה ויחס שוה ואפשרויות קידום שוות, ונשים צריכות להילחם בראש וראשונה על יחס של כבוד, כי בחברות רבות שהחברה הישראלית היא אחת מהן נשים חשופות כל העת ליחס מבזה ומשפיל, לגסות רוח ותוקפנות אינסופית רק מפני שיצאו למרחב הציבורי והלכו ברחוב, מרחב שמבחינת הגברים שייך להם וכל אשה שעוברת בו חשופה להטרדות מצדם. וכל זה עוד לפני שהגענו בכלל למקום העבודה שבו נשים חשופות יותר לאפליה ולפיטורים. הקורונה למשל היא תירוץ מצוין לפטר נשים ומבחינת נתניהו היא סיפקה הזדמנות פז לכרסם בהגנה על נשים בהריון מפני פיטורים, חקיקה שהיא גם פמיניסטית וגם סוציאלית, ולפיכך הרבה יותר משהוא מסוגל לשאת. רק עתירה לבג"ץ הפסיקה את פיטורי הנשים בהריון, מבלי להשיב לעבודה את אלפי המפוטרות בהריון ומבלי לפצות אותן. נשים נאלצות שוב ושוב לפנות לבתי המשפט כדי לממש את המעט שמגיע להן.

האם יש מקום לאופטימיות? לא ממש. האם נשים צריכות לשקוע ביאוש? גם זה לא ממש. אפשר לעשות המון דברים בחיים גם בלי הממסד האקדמי או הממסד בכלל. בפרט אנחנו במדעי הרוח, שאיננו זקוקים למעבדות, טלסקופים ומאיצי חלקיקים. היסטוריון צריך רק עינים טובות, נייר ועפרון, ואת שלושת אלה אפילו נשים יכולות להשיג.  

אמא מחליפה ואמא שקופה

 

אריאנה מלמד כותבת בזעם על התכנית "אמא מחליפה" בכיכובם של ג'קי אזולאי ובעלה ישראל והמוסיקאי אוהד חיטמן ובן זוגו רן הרוש, כמה סטריאוטיפים אפשר לדחוס לתכנית אחת. אני חשבתי שדוקא אריאנה מלמד היא זו שחושבת בסטריאוטיפים, כאשר היא מציגה כשקר דוקא את הסצינה שבה מייעץ רן הרוש לג'קי איך לשמר את הזוגיות, כאילו זוגיות הומוסקסואלית שונה באופן מהותי מזוגיות הטרוסקסואלית, והיא ממש לא. שני אנשים שחיים יחד לאורך זמן נתקלים באותן בעיות, בין אם הם הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, כי שני אנשים, מאוהבים ככל שיהיו זה בזה, תמיד יהיו שונים ונבדלים זה מזה, וזוגות שחיים יחד זמן רב ומגדלים יחד ילדים סובלים משחיקה ומחיכוכים, וזה לא משנה אם הם גבר ואשה או זוג מאותו המין. והמבוכה של ג'קי לישון במיטתם של שני הגברים היא רק מבוכה, לא ביטוי להומופוביה. לא בטוח שהיתה מרגישה יותר נוח לישון במיטה זוגית של גבר ואשה זרים. מיטה זוגית היא תמיד מקום אינטימי שמביך להיכנס אליו, ודוקא מפני שתכניות ריאליטי הן מהונדסות, וברור לצופים ששני הזוגות ידעו זמן רב מראש עם מי יתחלפו, מאד מוגזם להאשים את ג'קי בהומופוביה. אני עצמי תמיד המומה מהקלות שבה חושפים אנשים את עצמם בתכניות הריאליטי, אבל ברור לי שזו התכונה העיקרית של כוכב ריאליטי – הנכונות להיחשף לאינספור אנשים זרים ולהניח להם לחטט בקרביו, שגם אני אוהבת להימצא בצד המחטט ולא בצד המחוטט. גם חשתי אי נעימות רבה לקרוא את דבריה של אריאנה מלמד שחברות בין אנשים שונים מרקע שונה לא תיתכן והיא כולה שקר. חברויות נוצרות בין אנשים שונים מאד זה מזה בנסיבות שונות ומשונות, ואמנם ישנם לא מעט אנשים שמתחברים רק עם הדומים להם, אבל לא כולם כאלה. ובכלל, מדוע שרן הרוש שבישוליה של ג'קי מזכירים לו את אלה של אמו לא ירגיש כלפיה חיבה? ומדוע צריך לחשוב שאוהד חיטמן הוא אשכנזי מתנשא? הרי הוא חי עם גבר מרוקאי ומבלה מן הסתם עם משפחתו המרוקאית של בן זוגו. אולי דוקא הניסיון להבליט שוני הוא המלאכותי ולא החיבור בין האנשים, ואם יש התנשאות היא דוקא אצל רן הרוש המרוקאי כלפי סגנון לבושה של בת עדתו ג'קי, ולא אצל חיטמן האשכנזי. אנשים מתנשאים מהמון סיבות, כי התנשאות היא עניין של אופי ולא של מוצא. מספרם של הגברים המזרחיים שדיברו אליי בהתנשאות ובזלזול מחמת היותי אשה איננו מצביע על כך שהתנשאות היא דוקא תכונה אשכנזית.

אבל בעיקר מתלוננת אריאנה מלמד על כך שהתכנית מקדשת את הנישואים ואת התפקידים הנשיים המסורתיים: בישולים, ניקיון וכביסות, ולא מציגה את ג'קי כאשת עסקים אמידה כפי שהינה. אולי זה נכון, אבל ג'קי אזולאי שהיא בעיקר כוכבת ריאליטי, החלה את הקריירה הטלויזיונית שלה בתכנית "מאסטר שף" כבשלנית מצטיינת, ואין שום דבר מוזר בכך שהיא מבשלת, מסדרת וקונה בגדים בכמויות לילדיהם של חיטמן והרוש, והצופים מן הסתם ראו כבר את ג'קי בעוד תכניות ריאליטי ומודעים לכך שכבר מזמן איננה עקרת בית רגילה. גם הרצון שלה לקנות לאוה הקטנה, הילדה המתוקה של חיטמן והרוש, חפצים ורודים, ובכך לתת ביטוי לזהותה הנשית, לא עוררה בי שום כעס. אני שתמיד שנאתי ורוד ולבשתי רוב חיי כחול ושחור, נוכחתי במהרה שבנותי מעדיפות בגדים בגווני ורוד וסגול, רצוי עם עיטורי כסף וזהב. אולי הושפעו מהחברות בגן ובבית הספר, אבל מה זה משנה. וכן, טעמן השתנה כשבגרו. אמנם שלטון הורוד בבגדי וחפצי ילדות מקומם לעתים, אבל לא ממש סיבה לצאת לאינתיפאדה.

אריאנה מלמד רגזה גם על המזוזה שג'קי ביקשה לקבוע בחדר הילדים של הזוג חיטמן-הרוש – כי הסתייגות מדת נתפסת בעיתון "הארץ" כביטוי לנאורות ושחרור מדעות קדומות. זה חשוב, כי אני חשבתי דוקא על הדברים שאריאנה מלמד לא ראתה ולא מצאה בהם דופי. ואני דוקא חשבתי על הדברים האלה, שאותי מטרידים מאד.

למשל ההיקסמות של ג'קי מאוה הקטנה והבלונדינית. ג'קי בעצמה לא הרגישה לגמרי נוח עם ההיקסמות הזו שלה מהילדה הקטנה, המתוקה והיפהפיה, שהרי יש לה בת משלה. היא הצטדקה כל הזמן שאמנם יש לה בת – אחרי שלושה בנים, אבל היא עדיין קטנה, ועדיין איננה יכולה לבלות איתה כמו עם אוה, שאיתה היא ביקשה לשמור על קשר. ג'קי, שבעצמה צובעת את שערה לבלונד, היתה רוצה בוודאי ילדה בלונדינית. הביקוש לילדים בלונדיניים הוא עצום, ולכן בתהליכי הפרייה מלאכותית מרבים לייצר ילדים בלונדיניים, ולכן יש ביקוש רב לבנקי הזרע בדנמרק, ולתרומת ביציות של נשים מזרח-אירופיות – היו מעדיפים אולי נשים סקנדינביות, אבל ארצות סקנדינביה עשירות למדי, והנשים החיות בהן אינן צריכות לתרום ביציות – או לשמש כפונדקאיות – תפקידים שהחברה המערבית המתקדמת לכאורה מקצה לנשים בארצות עניות כתאילנד, הודו ונפאל, לכן נשים מזרח-אירופיות בלונדיניות תורמות ביציות להפריית נשים נפאליות והודיות שהילדים הנולדים להן נמכרים לזוגות מארצות עשירות, ומפליאים את כל רואיהם במתיקותם הבלונדינית. מגוחך להתלונן על כך שהתכנית מעלימה את מצבה הכלכלי המשופר של כוכבת הריאליטי ג'קי אזולאי, כאשר אין מדברים בתכנית מלה על פונדקאות, הליך יקר מאד שרק זוגות שמצבם הכלכלי איתן מאד יכולים לממן, והליך שיש לו שני מאפיינים מרכזיים: הראשון הוא ניצול: פונדקאות מבוססת על ניצול של נשים עניות בארצות עניות  כאילו היו בהמות לצורך ייצור ילדים עבור נשים וגברים עשירים בארצות עשירות. המאפיין השני הוא גזענות: מאחר שמדובר בילדים שנקנים בכסף רב, הם אמורים לספק לא רק את הרצון להורות, שהרי אנו שהבאנו ילדים לעולם הסתפקנו בילדים שדומים לנו, ולפיכך לרוב אינם בלונדינים, אבל ילדי פונדקאות הם סחורה עוברת לסוחר, ולכן הם אמורים להגשים את כל החלומות ולהיראות כמו הילדים שנבחרים לככב בפרסומות ובסרטי קולנוע, ולמשוך את לב כל רואיהם לא מפני שהם ילדים חמודים, כפי שילדים קטנים הם חמודים גם כשערם שחור ומסולסל ולא רק חלק ובלונדיני. וזה השקר הגדול של הפונדקאות, שאנשים שרוכשים ילדים מפונדקאיות אינם מבטאים רק רצון להורות, שהרי הרצון להורות הוא רצון להיות הורה לילדים שנולדים לנו, בלי קשר ליופיים ובריאותם, בין אם הם בריאים ויפים ובין אם חלילה אינם בריאים. ילדים יפים בעיני הוריהם כי הם שלהם ולא משום סיבה אחרת. בחירת ילדים מושלמים בלבד היא מעשה שנוגד בעיקרו את מושג ההורות, שיסודו בקבלה ללא תנאי של הילוד ובמחויבות לאהבו ולטפל בו כל החיים, שהרי מלאכתם של הורים איננה מסתיימת לעולם, ואפילו לאחר מותם הם מעצבים את תודעתנו וחיינו. הבחירה בזוג הומוסקסואלים שמגדל ילדי פונדקאות לתכנית ריאליטי פופולארית היא אחד מהנסיונות הרבים לקדם את מעמדה של הפונדקאות בישראל בהיותה מקור לרווחי עתק של תעשיית הפיריון, ולהציגה כהליך נורמטיבי, שבו לילדים יש רק אבות, כאילו האשה שילדה אותם איננה כלל אדם, והיא שקופה לחלוטין למי שקנה אותם בכסף, כאילו ניתן לקנות את הזכות להתעלם מאשה שהרתה ילד תשעה חודשים וילדה אותו מבלי לראותו יותר לעולם, וג'קי מתבקשת למלא עבור אוה את תפקידה של האם הנעלמת הזאת, מן הסתם בארץ רחוקה, שאיננה יודעת עליה דבר. כאשר הפיל הגדול הזה זוכה להתעלמות גמורה, מגוחך להתקומם על הסתרת העושר של ג'קי, או העובדה שמישהו אחר מבשל אצלה את התבשיל המדובר.

    

ארבע שעות ביום

 כשקראתי את הספרון הקטן של אוריין צ'פלין "ארבע שעות ביום", שמאגד ראיונות עם אמהות שילדיהן גדלו בקיבוצים בחינוך המשותף, לא יכולתי להפסיק לבכות, וזה לא היה רק בגלל המחשבה הבלתי אפשרית על תינוקות רכים ועוללים שכלואים במבנה נפרד מבית הוריהם, לרוב ללא השגחה צמודה של מבוגר, רק שומרת לילה שמשגיחה מרחוק ומגיעה מדי פעם לבדוק שהכל כשורה. קשה היה לקרוא על חייהן של הנשים הללו, שמגיעות מרקע שונה ושייכות לדורות שונים, אבל רובן לא בחרו את דרך חייהן, אלא זו נכפתה עליהן, והחינוך המשותף של ילדיהן הוא רק חלק ממכלול של אורחות חיים שנכפו עליהן ושהן השלימו איתן יותר משהסכימו להן, ולעתים גם להן עצמן לא ברור מדוע לא נלחמו יותר על החיים שרצו באמת ושוויתרו עליהם יותר מדי בקלות. וכאשר מבינים מדוע ויתרו כל כך, זה עצוב עוד יותר, כי ישנן בין הנשים האלה מי שאיבדו את משפחתן בשואה, מי שהן ניצולות שואה בעצמן, ומי שהוריהן היו ניצולי שואה, או עולים שנעקרו ממולדתם ומחייהם הקודמים, וכך משתלב הגורל היהודי המר בגורל הנשי, והחינוך המשותף נכפה על האם כמו על ילדיה כעוד גזירת גורל. סיפורה של הראשונה והמבוגרת ביניהן, תרצה מיכאלי מקיבוץ להבות הבשן, כמו מכיל בתוכו את צערן של כל האמהות. היא נולדה בשנת 1921 בגרמניה ועלתה לארץ כנערה עם עליית הנוער לקיבוץ מזרע, ששם היה לה טוב והיא חפצה להישאר שם, אבל מגיל צעיר כבר היתה בת זוגו של בן עירה שהיה לימים לבעלה והלכה אחריו. הוא לדבריה היה מאוהב בתנועה וברעיון ורצה להצטרף לקיבוץ חדש. היא תמיד התנגדה לחיי הקיבוץ, אבל הלכה אחרי בעלה. כמעט בכל אחד מסיפורי הנשים חוזר דפוס דומה: הנשים הולכות אחרי בעליהן, גם כאשר כל הווייתן מתקוממת כנגד חיי הקיבוץ ואורחותיו שנכפו עליהן, והחינוך המשותף בכלל זה.

תרצה לא זכתה לראות שוב את הוריה שנספו בשואה. כשנפרדה מהם העניקו לה הוריה שעון יד, אבל כשהגיעה עם בעלה לגרעין הקיבוץ החדש שהיה עדיין בהכשרה נדרשה לתת את השעון שלה, החפץ היחיד שנותר לה מהוריה, ומעולם לא ראתה אותו שוב. כשנמלטה מן הקיבוץ לאחיה הבכור, החזיר בעלה את הבורחת, שננזפה קשות. כשילדה את בנה הבכור שמעה את בכיו מבית התינוקות שהיה מול חדרה, אך לא הורשתה להניקו אלא פעם בארבע שעות. היא עבדה כמטפלת בבית ילדים של ילדים אחרים, אך כמעט לא ראתה את בנה. בנה השני סבל מאסטמה, והיא שלחה את בעלה בגניבה להציץ עליו בבית הילדים. בעלה הלך יחד עם חברו – האחד שמר ששומרת הלילה איננה מתקרבת, והאחר נכנס וכיסה את ילדו, כל כך פחדו כולם מהמטפלת. בנה השלישי של תרצה היה ילד עם צרכים מיוחדים והועבר לבית ילדים בקיבוץ מרוחק במרכז הארץ, כך שלא תמיד יכלה לבקרו. תרצה נשארה עם בעלה בקיבוץ וגם שלושת ילדיה נשארו בקיבוץ. בנה האמצעי הוא היחיד שבא אליה בטענות על כך שהותירה אותו, ילד חולה אסטמה, לבדו בבית הילדים, כשחייו תמיד בסכנה. אבל תרצה עצמה מכה על חטא שהסכיתה עם הכללים שנכפו עליה ולא נלחמה למען ילדיה. "אם יש עוד מים בירדן זה מהדמעות שלי", היא אומרת. אבל היא בכתה בסתר והתווכחה רק עם בעלה, כלפי חוץ לא התקוממה.

שושנה עברון נולדה בשנת 1936 בפירנצה והוסתרה בימי השואה במנזר כילדה נוצריה. לאחר המלחמה הועלתה עם אחיה ארצה. אביה נספה בשואה ואמה ניצלה ועלתה לארץ, אך שושנה לא זכתה לבלות לצדה שנים רבות, כי האם שעבדה כלבורנטית נרצחה בשיירה להדסה, ושושנה נותרה ללא הוריה וגדלה עם סבה וסבתה. לאחר התיכון הצטרפה לגרעין נח"ל והגיעה לקיבוץ סעד, שם הכירה את בעלה ונישאה לו לאחר שנה. "אף פעם לא התאהבתי באורח החיים הזה, התגלגלתי אליו", היא אומרת. היא התעמתה עם המטפלות בבית הילדים על כך שיקראו לה להניק את בנה כאשר הוא בוכה ולא יאכילו אותו בעצמן במי סוכר. אבל לא היה לה העוז להילחם על כך שיניחו לה להלין את ילדיה בביתה. בלילות ברקים ורעמים התרוצצה בין בתי הילדים של ששת ילדיה ונחשבה ל"אמא משוגעת", אבל לא העזה להתנגד לחינוך המשותף עצמו. "התעקשתי בתוך השיטה של החינוך המשותף, אבל לא הייתי מספיק אמיצה ללכת נגד הזרם. רציתי להתקבל בחברה הקיבוצית ולכן לא יכולתי להילחם בחוקים."

גם עדה חפץ, ילידת 1946, שנולדה בקבוצת יבנה, היתה "אמא משוגעת". כילדה היתה קופצת מחלון בית הילדים ובורחת להוריה, שתחילה החזירו אותה לבית הילדים, ולבסוף הניחו לה לישון אצלם. כשנולד בנה הבכור מאד לא רצתה להשאיר אותו בבית הילדים, אבל רק לאחר שיצאה עם בעלה לשליחות, וזכתה להלין את שלושת ילדיה בביתה העזה להתקומם נגד הלינה המשותפת והתעקשה להלין את ילדיה בחדרם הקטן. אחד מילדיה נשאר בקיבוץ ושלושת האחרים עזבו אותו. נראה שהיא מצרה על כך, ובכלל מצרה על כך שלא חיה את חייה אחרת.  "את הרכבת איחרתי, נשארתי כל חיי באותה התחנה", היא אומרת. היא אומרת שנשארה בקיבוץ כדי לא לאכזב את אביה. אבל אולי נשארה מפני שהצליחה "לנצח את השיטה" ולהעניק לילדיה חיי משפחה דומים יותר לאלה שרצתה.

פאני מור, ילידת 1950, עלתה לארץ מטורונטו ונישאה לבן קיבוץ שריד. היא לא רצתה להשאיר את בתה בבית התינוקות, אך המטפלת המבוגרת אמרה לה להשאיר את בתה ולבוא להניק אותה רק פעם בארבע שעות. "ולי לא היתה שפה להתווכח על כך או לנסות למחות. לא עמדתי על שלי". גיסתה שנישאה לאחי בעלה לא הסכינה עם בית הילדים ועברה עם בעלה לקיבוץ שבו כבר ישנו הילדים עם הוריהם. פאני לא נלחמה. בתה בכתה הרבה בלילות והיא התביישה בכך ששומרת הלילה כתבה על כך שבתה בכתה בלילה וכל האמהות קראו על כך. בעלה של פאני חשב שהלינה המשותפת היא סידור מצוין. הוא עצמו גדל כך. הוא גם דרש מפאני לדבר עם הילדים עברית, שפה שהיא התקשתה בה, ולא בשפת אמה האנגלית. שלושת ילדיה של פאני בחרו להגר עם בני זוגם וילדיהם לטורונטו ולגור קרוב לאחיה של פאני. פאני אומרת שאיננה יכולה לכעוס או להתאכזב, כי כך עשתה גם היא. חתנה אמר לה שהם בכלל לא גידלו את ילדיהם וזה הכאיב לה. היא לא רוצה להיזכר בימים שילדיה היו בחינוך המשותף. פאני נשארת עם בעלה בקיבוץ.

מיכל שני, ילידת 1944, שגדלה בקיבוץ בית אלפא ונישאה לבן קיבוץ עין השופט, התקשתה להשאיר את ילדיה לבדם בבית הילדים ובילתה עמם לילות שלמים בבית הילדים. עם כל ילד נוסף שנולד לה הפכה נחושה יותר לגדלו בחדרה. את בתה הרביעית השאירה בחדרה שמונה חודשים, ואת בתה החמישית החליטה לגדל בחדרה. היא מספרת: "בקיבוץ כעסו, היו דברי ביקורת. נקראנו לשיחות ובירורים...זימנו אותנו לסדנת הורים, הביאו פסיכולוג, היתה שיחה עם המזכיר. אמרתי שאני מוכנה לעזוב בשביל זה. פעם מישהו אמר לי: "קחו את הדברים ותלכו מכאן". במעשה שעשינו ערערנו על איזה סדר בסיסי מאד. החברים פחדו משינוי. היה להם נוח ואולי חששו מהאחריות שהורות בבית מביאה. צריך לזכור שרבים גדלו כך בעצמם ואולי משהו בכישורי ההורות שלהם היה חסר ביטחון. האינסטינקט ההורי דוכא, ואנחנו הצבנו להם מראה מבהילה." ילדיה שואלים אותה למה לא עזבו את הקיבוץ. אבל מיכל לא רצתה לעזוב את הקיבוץ, אלא לשנות את השיטה, מה שלבסוף קרה.

לא כל האמהות ביקורתיות כלפי החינוך המשותף. ישנן כאלה שהחינוך המשותף הקל עליהן ונתן להן ביטחון כשהיו אמהות צעירות מאד. עם השנים גם החינוך המשותף השתנה, הפך פחות נוקשה מכפי שהיה בתחילה. אומרת נורית ברנד, ילידת 1957, שגדלה בחיפה והצטרפה לקיבוץ באמצע שנות השמונים: "חשבתי שזו פריוילגיה לגדל ככה ילדים. להיות עטופה ולגדל אותם בסביבה בטוחה, עם הרבה טבע וטיולים. חשוב לזכור שבתקופה שבה הגעתי לקיבוץ, היתה פתיחות גדולה יותר..." שני בניה עזבו את הארץ לחו"ל ובתה נשארה בקיבוץ ומגדלת בו את נכדיה לצד אמה. נורית אוהבת את הקיבוץ ואיננה מתחרטת על שגידלה בו את ילדיה.

נורית רפופורט, ילידת 1944, גדלה ברעננה והגיעה לקיבוץ משגב עם עם גרעין נח"ל. בגיל 21 נישאה לבן הקיבוץ. את בנה הבכור ילדה בשנת 1968 והביאה מבית החולים לבית התינוקות. משפט שחוזר אצל כמה אמהות הוא: "ישר מבית החולים הגענו לבית התינוקות, בלי לעבור אפילו בבית." היה ברור כל כך שמקומם של ילדים בבית התינוקות ולא בבית הוריהם: "היתה תקופה שבני הבכור סבל מפחדי לילה. ישבתי לידו שעות אבל לא עלה בדעתי לקחת אותו אלינו, כי מי שהפר את הנהלים נתפס כ"לא בסדר", ואני רציתי להיות בסדר וחשבתי שזה יעבור." גם בתה הצעירה עדי גדלה בבית הילדים. "הקיבוץ הפך לבית שלי והייתי מחויבת לדרישות ולאורח החיים הזה", אומרת נורית. בלילה שבין ה-7 ל=8 באפריל 1980 חדרו לבית הילדים של עדי מחבלים והרגו את מזכיר המשק. אחד התינוקות נהרג בפריצה למקום. עדי נפצעה בכתפה ונותחה בבית החולים רמב"ם. נורית אמרה לבעלה שוב ושוב "עדי נולדה לנו מחדש". בדיון שנערך בנושא אמרה נורית שהילדים צריכים לחזור לבית הילדים, שזה המקום הטבעי שלהם. שלושה חודשים אחרי הפיגוע התמנתה למזכירת הקיבוץ. "אני חושבת שהאיפוק והשליטה העצמית שהפגנתי בליל הפיגוע, וגם בימים שלאחר מכן, זה בדיוק מה שחיפשו." נורית לא היתה "אמא משוגעת". היא לא ערערה על יסודות השיטה ולא העלתה שאלות קשות. אבל שנתיים מאוחר יותר עבר משגב עם ללינה משפחתית. נורית נשארה בקיבוץ ורואה בו את ביתה. שלושת ילדיה עזבו את הקיבוץ. היא אומרת שהיא שמחה שבחרו בעצמם, כמו שהיא בחרה.

כשקראתי את הדברים חשבתי שהייתי רוצה לשמוע מה הרגישה וחשבה אמו של התינוק שנהרג, האם גם היא היתה מאופקת, האם גם היא נשארה במשק, האם באמת כולם התלהבו כל כך להחזיר את תינוקם לבית הילדים, ואם כן, מדוע עברו אחרי שנתיים ללינה משפחתית? כמה רודנות, שלא לומר טרור, הופעל על כל מי שסטה מן הדרך, כדי להשיג את הצייתנות הזאת? איזו מערכת של לחץ חברתי ושכר ועונש כדי שהכבשים תלכנה בתלם ולא תסטינה לצדדים. מבין הסיפורים עולה הדיכוי הקיבוצי בכל גווניו: שלילת הפרטיות, האיסור לצאת ללמוד מקצוע על חשבון הקיבוץ, או לבקר הורים בחו"ל. עבור מערכת כה דכאנית, שכולה מבוססת על שכר ועונש גלויים או סמויים על כל הליכה בתלם או סטייה ממנו, הרגש האמהי במלוא עוצמתו הוא ללא ספק סכנה שיש למנוע ולדכא בכל הכוח, שמא תעלה זעקת האמהות השמיימה.

אני אסירת תודה לאוריין צ'פלין על סיפורי האמהות המרתקים ושוברי הלב שהביאה. היא מספרת במבוא שאת ילדיה היא רוצה תמיד לידה, ושהחליטה לראיין אמהות אחרות ולא לפתוח את סיפור ילדותה בלינה המשותפת עם אמה וסבתה. היא הניחה לאמהות לדבר ולספר את סיפורן מבלי לשפוט ואולי כדי לא לשפוט, גם מבלי להצליב את סיפוריהן עם זכרונם של אחרים. אני הייתי רוצה לשמוע גם את סיפוריהם של הילדים, לשמוע איך ראו את הדברים מצדם ומה הם חושבים. דעתי מוטה, כמובן. הורי שהיו להם חברים רבים שהתגוררו בקיבוצים הזדעזעו תמיד מהלינה המשותפת. כשצפינו יחד בסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" על פי ספרו האוטוביוגרפי של אמנון שמוש, כאשר מגיע האב לקיבוץ ובנו מסביר לו שהילדים גדלים במשותף ולא עם הוריהם ומסתובבים חופשי, ומישל מעיר: "כמו תרנגולות" צחקו הורי בהזדהות. אני התוודעתי ללינה המשותפת בשירות הצבאי שלי, כשהתיידדתי עם מורה קיבוצניקית מבוגרת והתארחתי בקיבוצה, שם הכרתי את ילדיה ובני זוגם, וכלתה אמרה לי פעם לתדהמתי שכשהילדים נולדים הם בבית תינוקות עד שהם נגמלים מחיתולים ואז מביאים אותם הביתה, לא ידעתי את נפשי. הייתי רק בת תשע-עשרה ולא נצרתי את לשוני ושאלתי מדוע לא מלינים את התינוקות הרכים עם הוריהם והיא ענתה לי: "אני לא יודעת... יש חברי קיבוץ שעזבו שאומרים שזה טוב, ויש כאלה שאומרים שלא". בכל העולם ילדים ישנים עם הוריהם, והיא מחכה לשמוע מה יגידו עוזבי הקיבוץ, כאילו רק קיבוצים יש בעולם, אמרתי לאשה מבוגרת יותר, שהסבירה לי שכלתה של המורה רק רצתה לשמוע ממי שיכול לעשות את ההשוואה לחינוך המשותף, ואני לא הבנתי ולא רציתי להבין מדוע לשמוע דווקא לאלה שמעולם לא זכו לגדול כמו שגדלים ילדים בכל העולם. תמיד אחשוב שהלינה המשותפת היתה ניסוי אכזרי, ושהאופן שבו קיבוצים רבים דבקו בה במשך עשורים רבים, היתה דוגמה לפנאטיות שמשמר הלחץ החברתי, שבקיבוצים הוא אכזרי במיוחד. קשה לי מאד עם אלה שרואים בצורת החיים הזו דגם מופתי וייצוג מושלם של אורח חיים ישראלי.

אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, סדרת אדוםדק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019

מתגעגעים

אולי הייתי צריכה לקחת את אושר להיפרד מניצן וגיא ודין הקטן כשהם חזרו לאנגליה, שיראה אותם נוסעים ויבין שהם כבר לא נמצאים פה. אבל ביום שהם נסעו השארתי אותו בבית, ועכשיו הוא מחפש אותם כל הזמן. בכל יום הוא מבקש ללכת לבית ברחוב טשרניחובסקי שבו הם שהו שבועיים כשהיו בארץ, והוא לא מבין למה אנחנו לא הולכים אליהם, ואתמול, כשהוא התייאש מללכת אליהם הביתה, הוא משך אותי לכיוון קפה "דובשנית", ששם ישבנו איתם פעם ביחד. חשבתי שהשבוע שהיינו ביפו עם שרון ואביב ישכיח ממנו שניצן באה לבקר אותנו, אבל אושר אף פעם לא שוכח שום דבר. הוא זוכר כל בית שהוא היה בו וכל אדם שהיה חביב אליו ובוודאי שהוא לא שוכח את בני המשפחה, גם אם הם רוב הזמן רחוקים, וגם דין שהוא רק בן שנתיים ישר התחבר עם אושר, למרות שקודם הם בכלל לא הכירו ולמרות שאושר קצת כעס כשדין דרך עליו, ולמרות שדין יותר רגיל לחתול יאנוש ופחות לכלבים. בעצם יש כלבה של השכנים גבי שדין משחק איתה וגם משחק בצעצועים שלה, וכשהוא חזר הביתה דבר ראשון הוא מילא מים מהבריכה של גבי ושפך על עצמו. ילדים וכלבים מאד אוהבים לשחק במים ומים מיד מחברים ביניהם. ודין אהב לעשות אצלי אמבטיה עם הברווז המצפצף. אבא שלו הוא מוסיקאי ולא אוהב צעצועים מצפצפים, אבל אני ממילא חצי חרשת ולא אכפת לי שיצפצפו כל היום בברווז ובכלב פלוטו, שנשארו בבית מאז שהבנות שלי היו קטנות ומצאתי אותם בנבכי הארון. הצפצופים שלהם מזכירים לי את הימים שהבנות שלי עוד היו קטנטנות ותמיד בלילה כשהתאמצתי מאד לשמור על שקט הייתי דורכת בטעות על איזה צעצוע מצפצף וכל הבית היה נחרד מהצפצוף. בכלל כשיש נכדים קטנים כל הזמן נזכרים איך היה כשההורים שלהם עוד היו ילדים קטנים בעצמם וממרחק הזמן אלה זיכרונות מאד מתוקים. אני תמיד אומרת להורים לילדים קטנים שייהנו מהם, כי זה עובר כל כך מהר ואחר כך מתגעגעים לימים האלה, כשעוד אפשר כל כך להינות מאמבטיה עם ברווז מצפצף ומלשפוך מים על הרצפה ולהשפריץ. תענוגות של ילדים הם מאד זולים ופשוטים, והם יכולים לשחק יום שלם בקערה של פלסטיק ולהיות מאושרים. בינתיים השארתי בחדר האמבטיה את האמבטיה הסגולה שקניתי לדין ואת הברווז המצפצף שמצאתי בארון, והיה פעם הברווז של אמא שלו. בכל פעם שאני מסתכלת בברווז אני רואה את דין יושב באמבטיה ושופך על עצמו מים מקערת פלסטיק וצוחק וככה אני פחות עצובה שהם רחוקים. אני לא יודעת איך אפשר להסביר לאושר שהם נסעו ושהרבה זמן לא נוכל להיות איתם ביחד. אולי עם הזמן הוא יבין. לאט לאט אני מסדרת את הבית, את הדובונים והכלבלב הפרוותיים הנחתי על המיטה בחדר של הבנות שאחר כך נהיה החדר של שרון כשהיא באה לירושלים ועכשיו יהיה החדר של שרון ואביב הקטן, והוא יוכל לשחק בצעצועים, כי הוא כבר מתחיל לשחק בכבשה הפרוותית שהביאו לו מאנגליה והיא מנגנת ונדלקים בה אורות אדומים. זאת כבשת קסמים שגם לדין יש כזאת ועכשיו גם לאביב והיא מרגיעה ומרדימה אותו כשקשה לו להירדם. זה כיף שיש לאביב בן-דוד שגדול ממנו בשנתיים שזה קצת דומה לאח גדול שאפשר לקבל ממנו בגדים וצעצועים. אסתי צילמה אותי עם הבנות והנכדים ואמרה שאנחנו נראים כל כך יפים, אבל שבועיים של ביקור עוברים מאד מהר ואחר כך עוד יותר עצובים ומתגעגעים. עירית אמרה לי שיש לי מזל שלפחות חמישים אחוז מהילדים שלי בארץ, ועכשיו גם חמישים אחוז מהנכדים. זה נכון כמובן. ריחמתי קצת על עירית שהיתה מאד עצובה ביום שהם נסעו, וגם לי עמד בגרון מין גוש של בכי חנוק, אבל לא בכיתי, רק ליטפתי את אושר ואמרתי לו שאולי אנחנו לא נוכל לנסוע אליהם, אבל הם יבואו שוב לבקר אותנו, והעיקר שהם מאושרים ולכן גם אנחנו נהיה מאושרים.

מה עצבן אותי באיכילוב

בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.

אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.

ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.