אחרי "עלות השחר"

 

אתמול צפיתי בבני גנץ מתראיין לשלושת ערוצי החדשות, ופעם ראשונה חשבתי שאני שונאת אותו. לא חשבתי קודם שאני שונאת אותו, אבל אתמול הזחיחות ושביעות הרצון העצמית היו לי בלתי נסבלים, וגם תחושת ההשפלה, כשהסביר שלא היה צריך לכנס את הקבינט, והרגשתי שהסיבה העיקרית שלא לכנס את הקבינט היתה שלא לשתף את מר"ץ במידע על המבצע המתוכנן. אני לא יכולה לדעת את זה בוודאות, אבל זו התחושה שלי, ואני חושבת שזה לא מקרי שניצן הורוביץ היה השר היחיד שהתלונן על אי כינוס הקבינט לפני מבצע צבאי, שאולי אפשר לחמוק מכך בטיעונים משפטיים מתחכמים שלא היתה סבירות גבוהה למלחמה, אבל התחכמות משפטית וכסת"ח משפטי אינם תחליף להגינות, אחריות ותום לב, שנעדרו מההחלטה שלא לכנס את הקבינט לפני המבצע ולבקש את אישורו. אני לא יודעת אם הרעיון היה של גנץ או של יאיר לפיד או של שניהם. כמובן שמוסרית שניהם אחראים לכך. ההרגשה שלי היא שאיילת שקד ומירב מיכאלי כן עודכנו, וגם תמכו בכל הלב – מה שלא מפריע אף פעם לשדרנים ועיתונאים להסביר שאין שום הבדל בין מר"ץ לעבודה. אבל יש הבדל, והוא מסביר היטב את היחס למר"ץ מצד ממשלה שאיננה רוצה את נתניהו אבל יותר מדי רוצה, למרבה הצער, להיות כמו נתניהו. נציגי מר"ץ כמו מצביעי מר"ץ אינם בהכרח מתנגדים למבצעים צבאיים, כולנו מכירים את המציאות בארצנו, אבל אף פעם איננו שמחים על מבצע צבאי, והרג מחבלים, גם אם הוא הכרחי ומציל חיים, שאולי זה היה כך במבצע "עלות השחר" ואולי לא, אינני יודעת, איננו גורם לנו לשמוח ולהתמוגג ולעוף על עצמנו, כמו שהוא גורם לגנץ ולפיד ומצביעיהם, ואולי גם למצביעי מפלגת העבודה שהרבה שנים דיכאה את הציבור הערבי בישראל, החל מהמימשל הצבאי משנת 1948 ועד 1966 – ראש הממשלה אשכול ממפלגת העבודה שיש לו זכויות רבות בקידום הדמוקרטיה בישראל היה זה שביטל את המימשל הצבאי, אבל הפקעת אדמות של ערבים, לא פעם הפקעת אדמות ללא סיבה מלבד גזל מערבים, נמשכה אפילו בימיו של יצחק רבין והולידה את "יום האדמה". מירב מיכאלי היתה מאד מרוצה מהמבצע המוצלח בעזה ובכך היא באמת בת ברית טבעית של לפיד וגנץ, בעוד שאנשי מר"ץ שואלים את עצמם האם מבצע "עלות השחר" היה באמת הכרחי ובלתי נמנע, שאלה שכמובן מרגיזה את רוב הציבור הישראלי שרוצה להרגיש טוב עם מעשי ממשלתו וצבאו, אבל אולי הרצון הזה ושביעות הרצון הזו ממבצע של הרג מחבלים – שאולי מנע פיגוע קשה ואולי היה עקב כך הכרחי, אבל הביא לירי של למעלה מאלף טילים על העורף הישראלי, ולסבל קשה במיוחד של תושבי עוטף עזה, אשקלון ואשדוד, אולי שביעות הרצון הזו יותר משהיא עוזרת לנו היא תוקעת אותנו באותה סיטואציה של רדיפה אינסופית אחרי מחבלים,  וסבבים חוזרים ונשנים של מבצעים בעזה עם מאות ואפילו אלפי טילים שנורים על אוכלוסיה אזרחית של משפחות עם ילדים וזקנים ונשים הרות שמוצאים את עצמם תחת אש תופת וסכנת חיים, כך שלי לפחות שביעות הרצון העצמית של גנץ ולפיד וגם אחרים נראית די מטומטמת. אני שמחה שמנסים להחזיר את השבויים שלנו החיים והמתים מעזה, והלוואי שזה יצליח, אבל זה רק חלק קטן ממה שהממשלה צריכה לעשות. כשיאיר לפיד אמר שלא ינהל משא ומתן עם אבו-מאזן הזדעזעתי מזה שזאת העמדה של מי שהוא כעת ראש ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל חייב לנהל משא ומתן עם ראש הראשות הפלשתינית, וחייב לקדם הסדר שלום בין הרשות הפלשתינית לישראל שיכלול גם פיתרון לשאלת עזה, ואני לא מתעלמת מהקשיים ומכישלון אפשרי, אבל אני לא מוכנה לקבל דיבורים של אין עם מי לדבר, כי אם אפשר לדבר על הפסקת אש, אפשר גם לדבר על שביתת נשק, ואפשר גם לדבר על הסדר שלום, וזה הדבר שראש ממשלת ישראל וממשלת ישראל צריכים לעסוק בו יום ולילה, לנסות להגיע להסדר שלום עם הפלשתינים, שלמיטב אמונתי צריך לכלול הכרה במדינה פלשתינית שממילא כל העולם מכיר בה למעשה: הרי מנהיגי מדינות שמבקרים בישראל מבקרים בנפרד בראשות הפלשתינית, ומתייחסים לכך כאל ביקור במדינה אחרת, לדעתי בצדק. אם היינו מכירים בראשות הפלשתינית כמדינה זה היה מאד מחזק אותה מול החמאס בעזה, וממשלת ישראל לא עושה את זה לא מפני שלא צריך לעשות את זה, אלא מפני שהיא כל הזמן מפחדת מהימין האלים, והימין בישראל הוא אלים ומפחיד בלי גבול ואפילו רצחני, אבל מי שפועל רק מתוך פחד תקוע במקום, ויכול רק להתפאר בהרג של עוד מפקד מחבלים שיוחלף בו ביום על ידי אחר, ובכיפת ברזל שהיא באמת טכנולוגיה מצוינת שמצילה חיי אדם, אבל לא מצילה את תושבי הדרום מסכנת חיים ומפחד מות. בני גנץ ויאיר לפיד יודעים לנהל מבצע צבאי, הידע שבתקשורת הישראלית סוגדים לו יותר מכל, והם מאד מרוצים מעצמם, אבל זה רק חלק מהתכונות שראש ממשלה בישראל צריך, ולהדיר את ניצן הורוביץ עם השאלות הקשות שהוא היה שואל בקבינט על נחיצות המבצע ועל תועלתו זו בסך הכל התנהגות לא רק תחמנית אלא מאד פחדנית ונוחה בטווח הקצר אבל מזיקה בטווח הארוך. כי לא רק תומכי מר"ץ אינם חשים שום שמחה על מבצע "עלות השחר". בשלוש היממות שבהן כמעט לא הסרתי את עיניי מהטלויזיה, וגם ביום שלמחרת, לא ראיתי הרבה שמחה אצל תושבי עוטף עזה, שהם הנפגעים העיקריים של מדיניות הטווח הקצר ושביעות הרצון העצמית הזאת, ומיואשים כבר מהסיכוי לחיות אי פעם בשלום – אפילו ילדים שרואיינו אמרו דברים כל כך מפוכחים ועצובים על הסיכוי הבלתי קיים שלהם לגדול בשקט - כי אפשר למצוא תעלול משפטי להתעלם מאנשי מר"ץ עם השאלות הקשות שלהם והדרישה שלהם להליך מדיני ולא רק פעולות צבאיות, אבל אין שום תעלול משפטי שיכול להעלים את המציאות.   

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

לפיתת החנק של נתניהו

 

רק ביום רביעי בערב דיברתי עם בתי שרון על גסות הרוח של חברת הכנסת מירב בן-ארי, שלמען הגילוי הנאות, אני מתעבת כבר זמן רב בשל תמיכתה הנלהבת במה שמכונה פונדקאות, סחר ברחמן של נשים לשם ייצור תינוקות למכירה למרבה במחיר, כאשר מרוב להיטות לקדם את הסחר הזה התנגדה אפילו למגבלת הגיל הצנועה שביקשו להטיל, 39 שנים. מירב בן-ארי חשבה שאין בעיה לנצל גם נשים בנות ארבעים ומעלה. כעת סירבה להביע צער על מותה של העיתונאית שירין אבו-עאקלה. לפחות בצביעות אי אפשר להאשים אותה. היא טיפשה מכדי להיות לפחות מנומסת מן השפה ולחוץ.

אמרתי לשרון שאני משוכנעת שמי שלא ירה בשירין אבו-עאקלה עשה את זה בטעות, למרות שעל פי תגובתה של מירב בן-ארי אפשר לחשוב שמדינת ישראל חפצה במותה. אני משוכנעת שנהרגה בטעות וללא כל כוונת זדון מצד היורה, יהא אשר יהא. שרון אמרה שתמיד אנחנו מצליחים להסתבך, ואמרתי לה שאני מרגישה שכל המבצע האגרסיבי הזה בג'נין הוא בגלל החשש מבנימין נתניהו שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין אחרי שרקד על דמם של הנרצחים בפיגועים וכעת עושה זאת שוב לאותה מטרה, ואני מרגישה שלמרות שסולק מכס ראש הממשלה מעולם לא חדל ללפות את צוארנו ולחנוק אותנו, ועדיין הוא זה שמחולל את כל מה שקורה במדינה, וטבעת החנק שלו על צווארנו, שחנקה אותנו חמש-עשרה שנים, עודנה חונקת. וכעת אני מרגישה שטבעת החנק הולכת ומתהדקת. אני מרגישה פחד. לא רק פחד, אימה אפלה משובו של נתניהו, כאילו רק נמלטנו מהכלא וכבר ניתפס וניזרק מיד לצינוק.

וזה לא שעכשיו באמת טוב. גם כעת חונקת אותנו איילת שקד, שרת השחיתות והגזענות. איך הרגה את העלייה מרוסיה ואוקראינה במחי יד, כשהורתה לחברת אלעל שלא להעלות למטוסים פליטים מאוקראינה ללא אשרת עלייה, והודיעה שישראל היא מדינה ליהודים בלבד. מיד פנו הבנים לאבות יהודים ואמהות נוצריות והיהודים הנשואים לנוצריות לגרמניה, שם קלטו אותם כפליטים. אפילו רב מרבני חב"ד שמסייע לפליטים יהודים הודה שהוא ממליץ להם שלא לעלות לישראל, כי "אני אומר להם את האמת", והאמת היא שאיילת המנוולת הרחיקה מישראל הרבה משפחות יהודיות למחצה וזכאיות חוק השבות, ואיש איננו בא איתה חשבון על הנזק שגרמה ברשעותה ואכזריותה האינסופיות. ומאחר שמעולם לא די לה, היא מתנגדת כעת בכל כוחה לתיקון חוק הלאום, ובמיוחד לחקיקת הזכות לשוויון, וגם להצטרפות לאמנת איסטנבול למניעת אלימות נגד נשים, שמא תיאלץ להגן גם על נשים שאינן יהודיות. נמאסה עלי כבר חלוקת העבודה הזאת בין בנט לשקד. הוא משחק את הנחמד ושותק והיא שופכת על כולנו את בושם הפשיזם שלה ומערערת את יסודות קיומה של מדינת ישראל, שבמגילת העצמאות התחייבה לשוויון וצדק לכל אזרחיה. לפעמים אי אפשר להימנע מהשאלה לשם מה הממשלה הזאת, ומה יתרונה, אבל אז נזכרים בנתניהו בראש ההפגנה שנישא בה ארון מתים ועליו השם רבין, ובאיתמר בן-גביר אוחז בסמל מכוניתו של רבין ומבטיח להגיע גם לרבין עצמו, נזכרים ומברכים על כל רגע שבו עדיין מחזיקה מעמד הממשלה הזאת, שאיננה טובה ובוודאי איננה מצוינת, היא רק גרועה פחות, חונקת פחות, מאיימת פחות.

ולא רק הימין המאוס. גם ניצן הורוביץ שהצבעתי עבורו. אינני כועסת שטעה כאשר שיריין ברשימה את רינאווי-זועבי. אינני כועסת על טעויות. אני כועסת על כוונת מכוון. מדוע איננו מפרסם את הדו"ח של פרופ' איתמר גרוטו על חטיפת ילדי תימן? למעשה חטיפת ילדי עולים חדשים, רבים מבני תימן אך לא רק, כדי להעבירם לאימוץ במשפחות אמידות. עד היום איננו יודעים מה בדיוק היה, והוריו של חיים חברי שאחותו הבכורה נחטפה כבר הלכו לעולמם מבלי שהתברר להם גורל בתם שכל חייהם חיפשו ומעולם לא מצאוה. כל יום של התמהמהות בגילוי האמת מוסיף חטא על פשע, וטובה אמת חלקית מהסתרה מלאה. באפלה, בלא אורה המחטא של השמש, תוססים הרקב והשחיתות.

הכל מאכזב כל כך, ובכל זאת אני מקוה לעוד יום ועוד יום של ממשלת האכזבה, כדי שלא תשוב ממשלת האימה של נתניהו. אני חשה כאילו היינו אסירים שהוצאו לטיול בחצר ומתענגים על כמה קרני שמש שחודרות מבעד לעננים, וחרדים שעוד מעט קט ישיבו אותנו אל תא אפל, מוקפים מכל עבר בדיוקנאותיו של נתניהו, כמו בסרטו של ז'ק פרוור "המלך והציפור", נופלים מן הפח אל הפחת ואין מציל.