מי שמכה לגוי

 

אורית סטרוק היתה כולה נופת צופים: איזה יום של התרוממות רוח, יום חג! אתה יודע מה זה שבת חיי שרה, קלמן. היית פה וכתבת על זה – היא התראיינה לתכנית הבוקר של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן. ליבסקינד נראה קצת נבוך, קשה היה שלא לטבוע בנחילי הצוף. היא אורית סטרוק, לא ראתה שבשבת חיי שרה היכו ופצעו את תושביה הערבים של חברון, זרקו והשחיתו סחורה בשוק, יידו אבנים בפרצופם של אנשים. אלה נערים בלי מסגרת, היא אמרה על אלה שלא ראתה, אני אומרת לאנשים לא לשלוח אותם לבד. היא לא ראתה פרעות בערבים כי היא היתה עסוקה כל היום בלהכין ולהגיש כיבוד לאלפים שבאו ליום המרומם והמרגש הזה, והפרעות בערבים היו רק בשוליים. גם במצעד הדגלים לפני שנה הכאת ערבים, כולל קשישה, והקריאות "שיישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים", כך נאמר לנו, היו רק בשוליים. גם דובר הישוב היהודי בחברון נועם ארנון לא ידע דבר על הפורעים והמכים, הוא בכלל איננו יודע מי הם ומאין הם הופיעו. זה הקו שנשמר אצל כל אישי הציבור מהציונות הדתית ועוצמה יהודית שהתבטאו בתקשורת: כולם רחצו בנקיון כפיהם, בכך שאין להם שום קשר לפורעים ולמכים, ושלא צריך להתייחס לאירוע שהתקיים "רק בשוליים", אלא להתפעל מעשרות אלפי הנוהרים לחברון, לחג שלא ידעתי על קיומו עד כה, והגיע לתקשורת מפני שכעת, לאחר נצחונם הגדול בבחירות, היה היקף הפרעת בערבים חריג ואכזרי במיוחד. פעם, כשהיהודים חיו בגלות, הם היו אחוזי פחד במיוחד מימי החג הנוצריים. חג המולד ופסחא היו מועדים לפורענות, לפרעות ולעלילות דם. יהודים לעומת זאת נחשבו למי שאינם משתכרים ונמצאים בצד המוכה ולא המכה. אבל אלו ימים חדשים. כעת היהודים מתוצרת המזרח הפרוע גם משתכרים, וגם מכים. והכל לכבוד שרה אמנו, זו שאמרה "לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק", ומי שכל קיומו הוא להשכיח מעם ישראל שהישמעאלים הם אחינו בני אברהם, שנגזר עלינו לחלוק איתם את הארץ הזאת, שניתנה לזרע אברהם, מעלה על נס את שרה, ואת שמעון ולוי, שעל הטבח שטבחו בשכם אמר להם יעקב אבינו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ". אבל אז היו היהודים מתי מעט וכעת הם רבים והכוח בידיהם. והמתנחלים קוראים בתנ"ך את מה שרצוי להם, ובשרה הם מוצאים בת ברית לשנאת ישמעאל. כל מעשה ממעשי המתנחלים הוא מעשה של שנאה, ואינם מעלים על נס אלא את מי ששנאתו כשנאתם, ולשם שנאה. והתנ"ך איננו עבורם אלא ספר צפנים להצפנת השנאה. אהבה אינם קוראים בו. גם לא רחמים. אבל זו קריאתם שלהם. הדרך שבה קורא אדם תנ"ך היא בחירתו. אדם בוחר אם לאהוב את אחיו, להושיט לו יד ולחלוק עמו, או להורגו בחרב. מי שלומד את תורת המתנחלים לא ילמד אהבה. וכפי שאמרו חז"ל, מי שגוזל לגוי סופו שגוזל לישראל, ומי שמכה לגוי סופו שמכה לישראל, ומי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל. ומי שמכה את ערביי חברון ומשליך את סחורתם, כמעשה האנטישמים ביהודים בימים לא רחוקים, סופו שמכה חיילים או חיילות של צבא ההגנה לישראל, באותה שנאה, באותה אכזריות. וחבל שמי שאמורים להתנגד לממשלת השנאה שעומדת לקום, לא ראו שדבר אחד הוא, להכות את הערבים ולהכות את החיילת, וגינו את הכאת החיילת, ולא גינו את הכאת הערבים, ולא ראו שיד אחת היא המכה את יושב הארץ ואת צבא ההגנה לישראל. מי שינהג סלחנות ביד המכה הזאת כשהיא מכה ערבים, אל יתפלא שהוא יהיה המוכה הבא.

 

 

שרה אמנו וחוק ההסדרה

בדרך כלל אני מתעלמת מפעילותה של הדרשנית סיון רהב-מאיר. תחומי הפעילות שלה אינם משיקים לרוב לשלי. אבל אתמול בתכנית הבוקר של ניב רסקין בערוץ 12 הזמין אותה רסקין להגיב על פסיקת בג"ץ שביטלה את חוק גזל הקרקעות הפלשתיניות המכונה "חוק ההסדרה". מדוע הזמין רסקין דוקא אותה להגיב על פסיקת בג"ץ? מתברר שפעם, בימים שכבר נשכחו ממני, היא היתה כתבת לענייני משפט, וכפי שסיפרה לצופים, בעלה ידידיה מאיר, שלו היא נשואה כבר שבע עשרה שנה, היה תמיד מתעצבן כשהיתה מדווחת על פסיקות בית המשפט וקורא לזה "מחולל בג"צים" ואצלם במשפחה זה הפך לבדיחה. אני לא הצלחתי להבין מה פשר דבריה וגם לא הבנתי מה הבדיחה, אבל ידוע שלשמאלנים ופמיניסטיות, שתי קבוצות שאני משתייכת אליהן, אין חוש הומור. מה שכן הבנתי זה שסיון רהב-מאיר כבר נשואה לידידיה מאיר, כפי שהיא מצאה לנכון לציין, כבר שבע-עשרה שנה, ואלה כמובן נישואים חשובים מאד. לא כל חוזרת בתשובה זוכה להינשא לבן משפחה ותיקה ומכובדת בציונות הדתית, וסיון רהב-מאיר, כמו בת דמותה האמריקאית פיליס שלאפלי, שבימים אלה, בעקבות סדרת טלויזיה, חזרו לעסוק בדמותה, יודעת שבציונות הדתית ולא רק שם מעריכים אשה שיודעת לתת את המקום הראוי לבעלה בחייה, ולא משנה על מה היא מתבקשת לדבר. ועוד הבנתי שידידיה של סיון, שממנו היא למדה איך להתייחס נכון לדברים, חשב שפסיקות בג"ץ זה עניין מאד משעשע, כמו שפמיניזם זה עניין משעשע, וגזל מפלשתינים זה עניין משעשע, וכמובן רצח של ראש ממשלה מהשמאל שמסכים להחזיר שטחים לפלשתינים זה עניין מאד משעשע. לחיים אתגר סיפרה סיון רהב-מאיר בתכנית מיוחדת שהקדיש לה ולפועלה שהיא החליטה להצטרף לימין הדתי-מתנחלי בעקבות רצח רבין. באותם ימים שבהם מחנה השמאל היה שבור ומרוסק, שבר שמעולם לא החלים ממנו, והמתנחלים לא יכלו להסתיר את שמחתם וצהלתם על רצח מנהיג השמאל, דבקה נפשה של סיון רהב-מאיר דוקא במחנהו של הרוצח. כנראה היטיבה בחושיה המחודדים להבחין היכן ישכון מכאן ואילך הכוח, ומאז נצמדה היטב לכוח וגם לכסף והפכה למטיפה פופולארית בישראל ועוד יותר באמריקה, וכובשת קהלים של גברים ונשים גם יחד ומרביצה בהם את תורת המתנחלים. גם כשסיפרה לחיים אתגר כיצד גרם לה רצח רבין לדבוק בימין הדתי ובמתנחלים היתה משועשעת מאד מהסיטואציה. השעשוע, הזחיחות  ושביעות הרצון העצמית בדיבור על השמאל, על רצח רבין ועל בג"ץ, לא ממש נושאים משעשעים מבחינתי, ולא ממש קשורים לנישואים המוצלחים של סיון רהב-מאיר שבלעדיהם היתה סתם חוזרת בתשובה שהדתיים המקוריים מתנשאים עליה, הם שהזכירו לי את פיליס שלאפלי, שהובילה, במימון ותמיכה מאד מסיביים של בעלה הבנקאי וחבריו, תנועת נשים נגד שיוויון לנשים, והצליחה לסכל הכנסת חוק לשיוויון זכויות לנשים לחוקה האמריקאית. פיליס שלאפלי מאד הקפידה להודות בסוף כל נאום לבעלה שהוא מרשה לה לצאת לפעילות שכולם ידעו שבעלה מממן, וגם היא היתה מאד משועשעת מזה. היא אמרה שממילא כל הפמיניסטיות הן גרושות ולסביות ולא יפות ונשואות בנישואים קתוליים כמוה. אבל כעת האסוציאציות שלי הובילו אותי רחוק מדי. נחזור לתגובה של סיון רהב-מאיר, כל הזמן אשתו של ידידיה מאיר ובעברה הרחוק כתבת לענייני משפט, לפסק הדין של בג"ץ שביטל את חוק ההסדרה. ובכן התלונה של סיון רהב-מאיר היתה שבג"ץ תמיד פוסק אותו דבר ולעולם איננו מפתיע. בכך היא כמובן צודקת. בג"ץ תמיד פוסק שגזל הוא גזל ורצח הוא רצח, גם אם סיון רהב-מאיר היתה מעדיפה שבג"ץ יפסוק שרצח רבין הוא מעשה של גבורה וגדלות נפש וגזל קרקע של פלשתינים בכוח או במרמה הוא קיום התורה. בג"ץ תמיד פוסק שרצח הוא רצח וגזל הוא גזל, כי בג"ץ פוסק לפי החוק והחוק הוא דבר קבוע. לו סיון רהב-מאיר היתה לומדת תורה לשמה ולא רק מה שמתאים למתנחלים, היא היתה יודעת שבענייני רצח וגזל גם התנ"ך לא מפתיע. לא תרצח הוא לא תרצח ולא תגנוב הוא לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר תמיד חוזר על עצמו וגם לא תחמוד הוא בהחלט עקבי. לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך. לא כתוב שלא תחמוד את אדמת רעך כי האדמה איננה רכושו של האדם אלא רכוש האל. לכן יש שנות שמיטה ושנות יובל שבהן שבה האדמה לאלהים, כי האדמה היא של אלהים והוא נותן אותה, כמו שנאמר בדיבר הרביעי דוקא "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך" ומיד אחר כך נאמר "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך וכו'. ללמדך שאלהים נותן לנו את האדמה לחיות עליה לא בלי תנאים, כדי שנחיה על האדמה כמו בני אדם ולא כמו חיות, או גרוע מחיות.

אבל סיון רהב-מאיר למדה את התנ"ך על פי המתנחלים. הפרק האהוב על המתנחלים, הוא בראשית ט"ו, פרשת הברית בין הבתרים, וכמובן הם קוראים אותו בדרכם: בפרק הזה מתואר אברהם אבינו, שעדיין נקרא אברם, כחשוך ילדים. הוא מתכוון להוריש את רכושו ל"בן משק ביתי דמשק אליעזר... והנה בן ביתי יורש אותי", ואז מבטיח לו האל שזרעו יהיה ככוכבי השמיים לרוב. בפסוק י"ח בפרק, הפסוק האהוב על המתנחלים נאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים, עד הנהר הגדול נהר פרת." ואז מצוינים כל העמים שחיים באיזור הזה, בין שני הנהרות. ואז נגמר הפרק ומתחיל פרק ט"ז. ומה מסופר לנו בפרק ט"ז? ששרה אמנו,שעוד נקראה שרי, נתנה לאברם את שפחתה הגר כדי שתלד לו בן, וזו ילדה את ישמעאל. סמיכות הפרקים ט"ו וט"ז מבהירה כי הולדת ישמעאל היא ראשית קיום הברית עם אברהם, הולדת בנו בכורו. הפרק הבא, פרק י"ז, חוזר על הבטחת האל לתת לזרעו של אברהם את הארץ הנזכרת פה בשמה, ארץ כנען, ומתנה זאת בקיום ברית המילה. בסוף הפרק מל אברהם את עצמו ואת ישמעאל בן השלוש-עשרה, וזה הרמז הראשון בתנ"ך לטכס שייקרא בעתיד טכס בר-המצוה, והקשר בין הברית בין הבתרים לבין זרעו של אברהם שיהיה לגוי גדול מתמקד דוקא בישמעאל. כבר בעבר היה מי שהדברים הפריעו לו, ולכן אנחנו שומעים באמצע הפרק מעין הבהרה שמתחילה בתפילתו של אברהם לאל: "לו ישמעאל יחיה לפניך". תפילה שלא ממש מתאימה במקום הזה, אלא היתה שייכת כנראה לסיפור על גירוש ישמעאל והגר למדבר. והאל עונה: "הנה בירכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד, שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול ואת בריתי אקים את יצחק." אבל יצחק טרם נולד. רק בפרק י"ח נשמע על שלושת המלאכים, ורק בראשית פרק כ"א נשמע על הולדת יצחק. ואז, לאחר שאברהם חוגג במשתה את גמילתו של יצחק, מכריזה שרה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק." וכך ממשיך הכתוב: ויירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו: ויאמר אלהים אל אברהם אל יירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע, וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא." קל לראות שסיפור הברית בין הבתרים סופר תחילה על ישמעאל, ואז הוכנס יצחק לסיפור, והובהר כבקשת שרה, שהוא היורש, ובו יקים ה' את בריתו עם אברהם. כאלה הם סיפורי התנ"ך: הם מקבצים סיפורים עתיקים יחדיו, גרסאות כאלה ואחרות ממסורות רבות ושונות, ולכן הדברים לא פעם מבולבלים וסותרים זה את זה.האם ברור לגמרי שזרעו של אברהם שלו ניתנה הארץ אלה בני ישראל, ולא בני ישמעאל? לא ממש ברור. הרי סימן הברית נטבע גם בבשרם. ורק סִפְרוּ כמה פעמים מדגיש ספר בראשית שישמעאל אף הוא מזרע אברהם. מה משמע איפוא לזרעך אתן את הארץ? והרי אף הישמעאלים הם זרע אברהם, והברית בין הבתרים נקשרה בהולדת ישמעאל ובמילתו לעולם. ואז כאמור נולד יצחק, אבל אברהם מעולם לא התנכר לבנו הבכור. נראה שאהב את הגר ובכך עורר את קנאת שרה, והוא לא אהב את קנאתה של שרה.

סיון רהב-מאיר אוהבת לומר ששרה אמנו מעניינת אותה יותר מאשר שרה נתניהו. הבחירה שלה מדברת בעד עצמה. שרה היא זו שמענה את הגר שבורחת ושבה כדי ללדת את ישמעאל כדברי מלאך ה': "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עונייך", ושרה היא זו שדורשת מאברהם לגרש את הגר ואת בנה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק." אולי המרחק בין שרה אמנו לשרה נתניהו איננו כל כך גדול. אין ספק שהמתנחלים מצדדים בשרה אמנו לא פחות משהם מצדדים בשרה נתניהו, ואף הם זועקים ברמה: "לא יירש בן האמה הזאת עם בני." אבל האם זהו רצון התורה? זו שאומרת לנו "ויירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". והדברים אמורים בבנו ישמעאל. לא בנה של שרה, אבל בנו של אברהם.

כמה אוהבים המתנחלים להכריז שהארץ שלנו, שהיא הובטחה לנו, וניתנה לנו מידי ה'. אבל קִרְאוּ שוב את פרקי בראשית מט"ו עד כ"א, ותראו כמה הכל לא ברור וכמה הכל מבולבל, מלבד דבר אחד שחוזר ללא הרף: ישמעאל גם הוא זרע אברהם. ואולי לא סתם הברית בין הבתרים היא ברית בין האל לאברהם, לא ליצחק או ליעקב, אלא לאברהם, שלפני שהיה אביו של יצחק, היה אביו של ישמעאל.

ואולי רצתה התורה להזכיר לנו שעזה ככל שהיתה קנאתה של שרה אמנו, עודנו אחים, וגם הם גם אנחנו בני אברהם, ואולי יש דרך ראויה יותר לנהוג באחים, דרך ישרה, למען יאריכון ימינו על פני האדמה שנתן לנו אלהים..

אברהם ושרה ומלך - המקרא כאסופת סיפורים

הסיפור הראשון מספר כך:

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יְחַיּוּ: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך: ויהי כבוא אברם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד: ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה, ותוקח האשה בית פרעה: ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים: וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם: ויקרא פרעה לאברם ויאמר: מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא? למה אמרת אחותי היא? ואקח אותה לי לאשה, ועתה הנה אשתך קח ולך: ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו: ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוֹט עמו הנגבה: ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב."

(בראשית פרק י"ב, פסוקים י'-כ', פרק י"ג, פסוקים א'-ב')

הסיפור השני מספר כך:

"ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קָדֵשׁ ובין שׁוּר ויגר בגְּרָר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה: ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו: הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה, ויאמר אדונַי, הגוי גם צדיק תהרוג? הלא הוא אמר לי אחותי היא, והיא, גם היא אמרה: אחי הוא, בתום לבבי ובניקיון כפי עשיתי זאת: ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, ואם אינך משיב דע כי מות תמות, אתה וכל אשר לך: וישכם אבימלך בבוקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם וייראו האנשים מאד: ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא ייעשו עשית עמדי: ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה : ויאמר אברהם: כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, וגם אמנה אחותי בת אבי היא, אך לא בת אמי, ותהי לי לאשה. ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי וָאֹמַר לה: זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל כל המקום אשר נבוא שמה, אמרי לי אחי הוא: ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו: ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב: ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר איתך ואת כל ונוכחת: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואַמהותיו וילדו: כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם:"

(בראשית פרק כ'.)

הסיפור השלישי מספר כך:

"ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה: וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אומר אליך: גוּר בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האלו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך: והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האלו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי: וישב יצחק בגרר: וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא: ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו: ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא ואיך אמרת אחותי היא? ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה: ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו, כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם: ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת: ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה': ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד: ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלישתים: וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלישתים וימלאום עפר: ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעימנו כי עצמת ממנו מאד: וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם."

(בראשית פרק כ"ו, פסוקים א'-י"ז.)

בפרשנות המקרא נחשבים שלושת הסיפורים לסיפורים דומים המתארים אירועים שונים, והן בפרשנויות הקדומות הן בחדשות, ההתייחסות היא יותר להבדלים ביניהם מאשר לדימיון. אבל מנקודת ראות ספרותית-היסטורית, אלה אינם שלושה סיפורים, אלא שלוש מסורות של אותו סיפור, שסדר הבאתן במקרא כנראה משקף את הכרונולוגיה של היווצרותן, כי שתי המאוחרות מתייחסות לגירסה המוקדמת, השנייה במובלע והאחרונה במפורש, ובלעדיה הן נמצאות חסרות וסתומות משהו, ואילו הגירסה הראשונה היא שלמה ורהוטה ועומדת לעצמה. הגירסה הראשונה המובאת בתנ"ך היא סיפור יציאת מצרים בזעיר אנפין, וצריך להתייחס אליה, לעניות דעתי, כאל אחת הגירסאות לסיפור יציאת מצריים: אבי האומה העברית ירד למצריים עקב הרעב בארץ, סיפור שיחזור בפירוט רב בהרבה לגבי האב השלישי בסדר יעקב ובניו, ואולי יש לו בסיס היסטורי, שכן בעוד שבארץ ישראל תלויים התושבים בגשמים הממאנים לעתים להגיע, ניזונה מצריים ממימי נהר הנילוס המגיעים ממרכז אפריקה, וסביר לגמרי שבימי בצורת שימשה מצריים אסם תבואה גם לתושבי ארץ ישראל. אברהם הקרוי בסיפור זה אברם, שלכך אתייחס בהמשך, מסולק בסופו של דבר ממצריים, אבל יוצא ממנה ברכוש גדול, לאחר שהאל,  המופיע בסיפור זה בשמו המפורש, היכה את פרעה וביתו ב"נגעים גדולים", המתכתבים עם "שפטים גדולים" (שמות פרק ז', פסוק ד'). וההסבר הן לרכוש הגדול והן לסילוק ממצרים הוא השקר שהתנה אברהם עם שרה לספר למצרים כאילו היא אחותו, ונטילתה לבית פרעה, שעל כך קיבל אברהם מפרעה מכל טוב, ועל כך גינוהו חז"ל, שסחר באשתו תמורת ממון.

סיפור זה, שכאשר נתחבר תאם כנראה את רוח זמנו, זיעזע מאד את הדורות הבאים. הכיצד מפקיר אברהם אבי האומה, שדמותו התגבשה במסורת כדמות נביא וצדיק, את רעייתו לידי פרעה, ואחר כך גם מקבל אותה חזרה, כאילו מדובר בבהמה העוברת מיד ליד. ומה באשר לבנה יצחק? אולי היה בכלל בנו של פרעה ולא בנו של אברהם?

גם בסיפור המוכר יותר של יציאת מצריים עולות שאלות דומות באשר לזהותו החמקמקה של משה רבנו, שלא רק ששמו משה – מוסיס בצורתו המצרית, הוא שם נסיכים מצריים ולא שם עברי, אלא אף גודל בידי בת פרעה! כמובן גם יוסף עלה לגדולה בבית פרעה ונשא לאשה את אסנת בת פוטיפרע כהן און, והיא ילדה לו את בניו מנשה ואפריים. כלומר העברים נתערבבו במצרים, ואף במצרים רמי מעלה, ואפשר שהסיפורים החמקמקים ואף המביכים המופיעים בתנ"ך בעניין זה – לכאן שייך אף סיפור אשת פוטיפר, שם דומה באופן מפתיע, שלא לומר זהה, לשם אבי רעייתו של יוסף, ובו מופיע יוסף כדמות חסודה להפליא, צדקנית משהו - משקפים אי נוחות מסוימת בקרב חוגים מאוחרים יותר בעם ישראל מן המורשת הגנטית המצרית הזאת, שהכל כנראה היו מודעים לה.

לא באה הגירסה השנייה אלא לתקן ולשפץ את תדמיתו של אברהם, שנפגעה כל כך מסיפור התכחשותו לרעייתו והתעשרותו ממסירתה לבית פרעה, ומאמץ התיקון הזה ניכר בכמה מישורים:

ראשית – הרחקת עדות בעניין המלך המעורב. את פרעה מחליף בסיפור "גוי צדיק", אבימלך מלך גרר, שנבחר ככל הנראה להחליף את פרעה בסיפור עקב הסיפור על בריתו עם אברהם שמופיע בפרק הבא. מסירת האשה למי שעתיד להיות בן ברית של אברהם איננה כה גרועה כמו מסירתה לפרעה.

שנית: דבריו של אברהם לשרה מדוע הוא מבקש להציגה כאחותו, שמהווים חלק גדול מן הסיפור הראשון, נמחקים כמעט לגמרי בסיפור השני. בעוד שבסיפור הראשון נאמר לנו:

"ויאמר [אברם] אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", בסיפור השני נותרו רק המלים:

"ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא"

המשפט שנוצר איננו מובן כלל לקורא לולא הכיר את הסיפור הראשון, ממש כאילו לקח מישהו מספריים וגזר מתוך הטקסט את דבריו של אברהם, שמציגים אותו כמי שמפקיר את אשתו למען ייטב לו. גם המשך הסיפור, שמתאר את התפעלות המצרים מיופיה של שרה, שגרם ללקיחתה אל בית פרעה, ומדגיש את האופי הנכלולי של מזימת אברהם, קוצץ מן הטקסט השני.

וכעת השינוי השלישי שסוטה לגמרי מן הסיפור הראשון, וחושף את מטרתו העיקרית של השיפוץ בטקסט:

"ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה." ועוד בהמשך: "ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה:"

ובכן מאזינים יקרים, הסירו חשש מלבכם. שרה אמנו, לגירסה זו, כלל לא טומאה בידי מלך זר. אבימלך לא קרב אליה, והיא שבה לידי בעלה זכה וטהורה, כדי ללדת בראשית הפרק הבא את בנו יצחק. רק בסופו של הסיפור אנו שומעים שאברהם התפלל למען אבימלך שהאל ירפאנו, ורק אז מתברר לנו שהאל עצר את רחם נשות אבימלך מללדת, בגלל שלקח אליו את שרה, והרי כאן אישוש נוסף לכך שאבימלך איננו אביו של יצחק, אלא אבינו אברהם. כדי להשיג מטרה זו, מתרחב מאד תפקידו של האל בסיפור השני: בעוד שבסיפור הראשון הוא מופיע רק בעקיפין, בנוגעו את פרעה וביתו בנגעים גדולים, כינוי שמתייחס בתנ"ך למחלות עור קשות, ועל פי חלק מהמפרשים למחלות מין כעגבת שעניינן לכאן ברור (יש המפרשים את מחלת הצרעת המקראית כעגבת ולא כמחלת הלֶפּרָה שאנו מכנים כיום צרעת), הרי בסיפור השני האל מניע את הסיפור כולו בהיגלותו לאבימלך בחלומו.

והשינוי הרביעי: רק לאחר שאבימלך משיב לאברהם את אשתו, הוא מיטיב עמו ונותן לו רכוש גדול, ואף מזמין אותו לשבת עמו, מה שמהוה הקדמה נאה לסיפור הברית הנכרתת ביניהם בפרק הבא. אברהם נקי איפוא מחטא הסחר באשתו, שעליו גינוהו חכמים. אברהם אפילו איננו שקרן כפי שאפשר היה לחשוד: שרה, לדברי הסיפור, היא אמנם אשתו, אבל היא גם אחותו מצד אביו, ולפיכך דבריו שאחותו היא אמת היו, ולדברי אבימלך גם שרה מצדה אישרה את אמיתותם.

כמובן צריך להעיר על כך שבסיפור הראשון אנו שומעים על אברם ושרי, והאל מיוצג בשמו המפורש, בעוד שבסיפור השני אנו שומעים על אברהם ושרה והאל מיוצג בשמו אלהים, כאשר פעם אחת מופיע הפועל המתייחס אליו ברבים, כאילו אכן מדובר באלים רבים, ואולי כך היה הדבר במקורו של הסיפור, שהוא אולי אכדי, כמו סיפור הבריאה שבפתח ספר בראשית. מבחינת הפרשנים המסורתיים, שאף מתייחסים לעתים לעניין זה כסיבה העיקרית להבדלים בין הסיפורים, שהאחד ממוקם לפני הברית בין הבתרים והאחר לאחריה, אברם הופך לאברהם בעקבות הברית בין הבתרים, כנאמר שם בפרק י"ז, פסוק ה': "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך". ההנחה המקובלת במחקר לעומת זאת היא שהשימוש בשם המפורש מייצג מקור אחר מזה שמייצג המקור המשתמש בשם "אלהים", כאשר המלה "אלהים" מייצגת כנראה תוספת ה', המסמל את האל האחד, למלה "אלים", כפי שהאות ה' נוספת לשמו של אברם, ואחרי תיאור הברית גם לשמה של שרה. בתיאור הברית בין הבתרים קל להבחין בשני המקורות הנבדלים, שכן המקור האחד מובא בפרק ט"ו כדבר ה' לאברם, ללא כל איזכור לשינוי השם לאברהם, שמופיע רק במקור השני, בתיאור הנוסף של הברית בפרק י"ז, הפעם כדבר אלהים, ושם מוזכרת רק חובת המילה, ללא סיפור הקרבת החיות והבתרים וללא התרדמה הנופלת על אברהם, אלהים פשוט מדבר אליו.

בסיפור הברית כמו בסיפור על מסירת שרה מודעים עורכי התנ"ך למקורות השונים, והם בוחרים להביא את כולם, אבל לא ברצף, אלא תוך הפרדה ביניהם באמצעות הכנסת סיפור אחר בין שני המקורות הנבדלים המובאים כלשונם על הסתירות שביניהם. מלאכת העריכה הזו שמפרידה באמצעות סיפור נוסף יוצרת תחושה של מרחק כרונולוגי בין הסיפורים השונים, שכביכול מתרץ את ההבדלים בגירסאות, שיכלו להיראות תמוהות לו הובאו ברצף. מצד שני הבאת המקורות הנבדלים כלשונם תוך הפרדתם זה מזה חוסכת מן העורכים את הצורך ליישב את הסתירות ביניהם, אם כי לעתים אין להם מנוס מהערה כלשהי שתשלב בין הגירסאות. כך בראשית הסיפור השלישי, שמחליף את גיבורי הסיפור, אברהם ושרה, בדור הבא, יצחק ורבקה, חש העורך צורך להעיר, לאחר שפתח "ויהי רעב בארץ", כי זהו רעב אחר "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם", כדי שנבין שאין הכוונה לאותו אירוע עצמו. בסיפור זה בכלל לא אירע דבר. זהו סיפור של כמעט תאונה, "כמעט שכב אחד העם את אשתך", והאופן שבו מגלה אבימלך כי רבקה היא אשתו של יצחק ולא אחותו מעלה גיחוך. האמנם התגנב המלך והציץ בחלונם של בני הזוג כאחד הפוחזים? יותר משהסיפור השלישי מספר דבר מה, הוא חושף, באורח קומי כמעט, את האימה שעורר בדורות מאוחרים יותר הסיפור הראשון על שרה אמנו בבית פרעה ומה שאולי אירע אותה שם, ועל אברהם אבינו המתעשר ממסירת אשתו לבית פרעה.

עוד עניין שראוי להעיר עליו הוא זהותו של אבימלך, שבסיפור השני הוא מלך גרר, עיר שאיננה נמנית במקרא על ערי הפלישתים, וממוקמת על פי הפרק "בין קדש לבין שור", ככל הנראה בין קדש ברנע לבין מדבר שור שאליו יצאו בני ישראל מים סוף, כנראה בצפון חצי האי סיני, על הדרך מצריימה. אם ישב אברהם בסמוך לגרר, ירידתו מצריימה בעת רעב הופכת הגיונית אפילו יותר. מלבד בפרקים הנ"ל בספר בראשית נזכרת העיר גרר רק בדברי הימים ב', פרק י"ד, במלחמתו של מלך יהודה אסא בזרח הכושי שעלה עליהם "בחַיִל אלף אלפים ומִרכבות שלוש מאות ויבוא עד מָרֵשָׁה". (מרשה נזכרת ברשימת ערי יהודה ביהושע ט"ו, וכך גם קדש). על פי דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוקים י"א-י"ד: "ויגוף ה' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים: וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפול מכושים לאין להם מחיה, כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו, וישאו שלל הרבה מאד: ויכו את כל הערים סביבות גרר, כי היה פחד ה' עליהם ויבוזו את כל הערים כי ביזה רבה היתה בהם וגם אהלי מקנה היכו וישבו צאן לרוב וגמלים וישובו ירושלים." אסא מכה את כל הערים סביבות גרר, אך כנראה לא את גרר עצמה, שאולי היתה בת בריתו, ואולי סיפור הברית בין אברהם למלך גרר משקף בעצם ברית מאוחרת בין ממלכת יהודה לבין גרר, שהיתה כנראה עיר כנענית ולא פלישתית. בפרקים כ' וכ"א בראשית מכונה אבימלך "מלך גרר", ולא מלך פלישתים, ונכון שמסופר בפרק כ"א שלאחר בריתם עם אברהם שבו אבימלך ושר צבאו פיכֹּל לארץ פלישתים (פסוק ל"ב), אבל זאת רק משום שהדרך מיהודה לגרר עברה דרך ארץ פלישתים. תיאורו של אבימלך בסיפור השלישי כמלך פלישתים היא כנראה טעות שמושפעת מקרבתה של ארץ פלישתים לעיר גרר. ההתיחסות המוטעית כנראה לאבימלך מלך גרר כאילו היה מלך פלישתים, עם שאיננו כלל שמי ושמותיו אינם שמיים, הביא כנראה לטעות בתהלים פרק ל"ד פסוק א', שם מיוחס המזמור: "לדוד, בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך", בעוד שבספר שמואל א' פרק כ"א מסופר לנו שדוד ברח אל אכיש מלך גת, ושם "שינה את טעמו" ונהג כמטורף כדי להינצל ממות, דוד ברח משאול אל אכיש הפלישתי מלך גת, ולא אל אבימלך הכנעני מלך גרר. אבל כך דרכם של סיפורים, שהם שואבים זה מזה ומתבלבלים זה בזה, ומצחקים זה עם זה, כצחק יצחק עם רבקה.