מלאכי החבלה

 

רני רהב, שמבין משהו ביחסי ציבור, אמר שעל ישראל להודות לקטאר על העסקה הראשונה להשבת חטופים, שהחזירה לישראל למעלה ממאה חטופים, בעיקר אמהות וילדים, קשישות ופצועות, ולמרבה הצער הסתיימה במשבר שלא יושב מאז. נתניהו בחר שלא להודות לקטאר, וכעת, כשמתנהלים מאמצים להשגת עסקה נוספת, אף התגאה בכך שלא הודה לקטאר ותקף אותה בטענה שתמכה בטרור, תוך התעלמות גמורה מכך שהוא עצמו ביקש מקטאר להעביר כספים לחמאס, באמונה שכך ישקוט החמאס על שמריו ולא יתקוף את ישראל. החרה החזיק אחריו בצלאל סמוטריץ', שהוא אמנם גזען הזוי, נבער ורשע, שמקדם תכנית מטורפת לגירוש תושבי עזה והתיישבות יהודית בשטחה, ובסקרים בקושי עובר את אחוז החסימה, אבל בנושאו את תואר שר האוצר של ישראל הוא נחשב לשר בכיר ולמי שמייצג את כוונות הממשלה, שתיאר את קטאר כמדינת טרור. אי אפשר להבין את התנהלותו של נתניהו אלא כחבלה מכוונת בעסקת שבויים שאיננה נוחה לו: הוא איננו מעוניין בהפסקת הלחימה, שבה הוא תולה את תקוותו להישארות בשלטון, ושכבר הודיע שתימשך עד שנת 2025, למרות שכבר כעת, אחרי שלושה וחצי חודשי לחימה, המפונים מאזורי הגבול מתקשים להחזיק מעמד, הציבור כולו מדוכא ומותש, והנזק למשק עצום ומאיים על מטה לחמם של רבים. כבר היום ברור שהפגיעה של ישראל בחמאס היא פגיעה חלקית מאד, ושאין ללחימה מטרה ברורה. תמיד אפשר לשלוח לוחמים לפוצץ עוד בתים או מנהרות – במחיר של חיי לוחמים שספק רב אם יש הצדקה לשלם – אבל שינוי מהותי במצב לא יקרה כתוצאה מכך. המשך המלחמה איננו אלא דשדוש קטלני וחסר תוחלת, רק כדי להישאר במצב מלחמה ולאפשר לנתניהו לדחות את משפטו ואת הדרישה של רבים לקיים בחירות שעלולות להביא להדחתו מכס ראש הממשלה.

קשה להכיל את הרשעות שבהתנהלות הזו, וגם קשה להיות מופתע ממנה ומהניסיון השפל כל כך להאשים את משפחות החטופים בהדלפה שברור שהגיעה ממנו עצמו ושהוא התיר לצנזורה לפרסם כדי לחבל בקידום עסקה להשבת החטופים, לא רק משום שממשפחות החטופים שהשתתפו בפגישה עמו נלקחו הטלפונים מראש, אלא מפני שמשפחות החטופים מייחלות בכל מאודן לעסקה כזו שתשיב לפחות חלק מיקיריהן המעונים שחייהם בסכנה מתמדת, והן חוששות לעשות מעשים שיפגעו בסיכויים לעסקה, ורובן אינן מעזות אפילו להרגיז את נתניהו או למתוח עליו ביקורת, מפחד שנקמנותו הידועה תסכן את חיי יקיריהן. ואילו נתניהו מצדיק את הכינוי שהעניק לו ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר: "מלאך חבלה".

גם החסימה של משאיות הסיוע ההומניטרי, בהובלת משפחת ליבמן מקריית ארבע, שמשתמשת בבנה החטוף כדי להילחם במשפחות החטופים האחרות, ולסייע לנתניהו לסכל עסקה להשבת חטופים, נועדה אך ורק להרגיז את ארצות הברית וקטאר שפועלות לקידום עסקה כזו ודורשות מישראל להכניס לרצועה סיוע כזה. נדרשו אזהרות מפורשות מצד הנשיא ביידן ושר ההגנה אוסטין כדי שנתניהו יפסיק את מיצג "משפחות חטופים מונעות את הסיוע ואני לא בעסק" ויורה לצבא לדאוג להכנסת המשאיות. רבים בישראל כועסים על כך שישראל מאפשרת סיוע הומניטרי לעזה בעוד שחמאס איננו מאפשר לצלב האדום לבקר את החטופים, מרעיב אותם ומתעלל בהם, אבל ישראל היא מדינה ולא ארגון טרור, ולאחר שכבשה את רוב שטחה של רצועת עזה היא חייבת לדאוג לכך שלתושביה יהיה לחם לאכול, ואיננה יכולה לחקות את התנהגות החמאס, וגם מי שחושב שאין חובה כזו צריך להסכים לה כדי לשמר את התמיכה האמריקנית בישראל, שבלעדיה לא נוכל לעמוד במערכה הניטשת נגדנו. ההתגרות של נתניהו בארצות הברית במקום להודות לה מסכנת את מדינת ישראל, כפי שההתגרות בקטאר מסכנת את חיי החטופים וגורלם. גם צו שהוציא בית הדין בהאג מחייב את ישראל לדאוג לכך שתושבי עזה לא יגוועו ברעב. גם במקרה זה בחר נתניהו להימנע מאמירת תודה לשופט אהרן ברק ולצוות המשפטי המצוין שהגן על ישראל בהאג. זו איננה רק כפיות טובה. זהו רוע שגובל בטיפשות.

התנהגותו של נתניהו מוכיחה שוב ושוב עד כמה הרסנית כהונתו כראש ממשלה. לאחר שתמיכתו בחמאס כאמצעי להחלשת הרשות הפלשתינית ולמניעת מדינה פלשתינית המיטה עלינו אסון נורא, הוא ממשיך למעשה באותה מדיניות אסונית, ומאחר שאין לו מצפון וגם לא בושה, הוא  מרהיב עוז להכריז במסיבת עיתונאים שהוא נלחם בחמאס והתקשורת נלחמת בו – עוד מופע מחליא של זדון וחוסר בושה. במאבקו הנמשך נגד הרשות הפלשתינית, נתניהו נלחם למעשה לשימור החמאס ולא לסילוקו, מאחר שאין גורם אחר מלבד הרשות שיכול לתפוס את מקומו של החמאס. בכך הוא ממשיך את תעמולת השקר המסורתית שלו כאילו הוא לבדו נלחם בחמאס, שהיתה תמיד הפוכה לגמרי למדיניות האמיתית שניהל: חיזוק החמאס ועידוד הקטארים לתמוך כלכלית בחמאס, שעל כך הוא מגנה אותם כעת כדי לסכל עסקת חטופים שתסלול את הדרך לסיום הלחימה. המשך המלחמה לא יביא להרס המנהרות הרבות מספור ברצועה ולא יסלק את החמאס שנהנה מתמיכה של חלק גדול מתושבי עזה, שרבים מהם ישמחו להחליף את המחבלים שנהרגו. התוצאה היחידה של המשך המלחמה תהיה למרבה הצער אובדן חיי אדם, גם חטופים וגם חיילים, והתערערות של כלכלת ישראל שתפגע באזרחים רבים. אזרחי ישראל צריכים להפסיק להשלות את עצמם שירוויחו מהתמשכות הלחימה, וללחוץ על הממשלה ככל יכולתם להניח את הנשק ולחתור לעסקה מצילת חיים.

הלב החסום של נתניהו

כבר כמה יממות שרחוב עזה בירושלים חסום כפי שלא נחסם מעולם, אפילו בהפגנות הגדולות ביותר. שורות שורות של מחסומים שיוצרים גדרות בלתי עבירות מאה מטר לפני ביתו של נתניהו ומאה מטר אחריו. רחוב עזה, ציר תנועה מרכזי שמחבר בין מרכז העיר לדרומה, חסום לתנועת מכוניות ואוטובוסים ואפילו תנועת הולכי הרגל חסומה חלקית. האם מחבלי הנוחבה דוהרים על טנדרים לבנים בדרכם אל נתניהו, או אולי אלה לוחמי החיזבאללה, שמפניהם מתבצר נתניהו כל כך, כאילו אין די בביתו הפרטי ברחוב, שאותו הפך למעון רשמי, והקיף אותו בחומה וגדרות ועמודים ותריסים וסוכות שמירה שבהם ניצבים מאבטחים גבוהי קומה לשמור על ראש הממשלה הרודני ביותר והמפוחד ביותר. לא, אין זה החמאס וגם לא החיזבאללה שמפניהם מתבצר נתניהו כל כך. אלה כמה מבני משפחות החטופים שהגיעו לירושלים. הם ואנשים שבאים להביע תמיכה. לא אנשים רבים, עומדים ומשוחחים, שותים קפה או מרק מכוסות חד פעמיות, משפשפים ידיים בקור הירושלמי – זה השבוע הקר ביותר מאז החל החורף, לעתים קרובות יורד גשם. הם באו לזעוק את זעקתם באוזני ראש הממשלה, אבל הוא אוטם את אזניו ועוצם את עיניו. לבו חסום לזעקתם, כנראה במחסומים כבדים ואטומים יותר מאלה שדאג שיונחו ברחוב עזה סביב ביתו.

בערב הראשון הם עמדו בצומת ושפכו נוזל אדום לסמל את דמם השפוך של החטופים שבכל שבוע מתים אחדים מהם. אחר כך הם הלכו לישון, והעיריה שלחה ניידות ניקיון. בחצות הלילה שפכו עובדי העיריה נחלים של מים כדי לשטוף את הדם המדומה, שזרם כעת מטה במורד הרחוב שגולש אל עמק המצלבה. בצומת מטודלה והאר"י עמד עובד עיריה ובידו צינור מים בלחץ והתיז אותם סביב כדי למחות כל טיפה מהנוזל האדום, והיה משהו כל כך ברוטאלי בשטיפה הזו, ברוטאלי יותר מדימוי הדם השפוך. המים זרמו בכוח, כאילו ביקשו למחוק כל זכר לחטופים ולסבלם.

מה רוצה נתניהו לשדר לציבור? שמשפחות החטופים מסוכנות? שצריך להילחם בהן ולדכא אותן, שהן האויב? אכן קרובי החטופים מזכירים לו את אחריותו לאסון שמחת-תורה. משפחותיהם אינן רק משפחות חטופים – הן גם משפחות שכולות. בזמן שחלק מקרוביהן נחטפו לעזה, קרוביהן האחרים נרצחו באכזריות. אבל נתניהו נלחם בהם. הוא הצליח למצוא בקרב משפחות החטופים שתי משפחות מתנחלים, ועושה מאמצים גדולים להבליט את שתי המשפחות האלה ואת מסריהן שיש להמשיך בלחימה ולא להתחשב בחטופים. כאילו העובדה שעסקן מתנחלים כזה או אחר מוכן להקריב את בנו, מחייבת את ההורים האחרים, שילדיהם יקרים להם יותר משהם מתאווים להרוג מחבלים. אכן רק המתנחלים רוצים בהמשך המלחמה הארורה הזו, שמראש הוצבה לה מטרה  בלתי ניתנת להשגה: לסלק את החמאס מעזה,  לחסל את מאות המנהרות שחפר חמאס, שמלבד חפירת מנהרות וייצור רקטות לא עשה דבר, ובכך השקיע את כל מאודו וסכומי כסף עצומים שקשה לדמיין. ככל שנאריך את הלחימה לא יהיה בידינו לפוצץ את כל המנהרות, וגם לא לסלק את כל מחבלי החמאס מעזה. הרי כל ילד עזתי יכול להפוך בקלחות למחבל נוסף בשירות חמאס. ומה הרווחנו מפיצוץ הבתים מצדו של הגבול שלמול כיסופים. האם המשימה הזו היתה שווה את חייהם של עשרים ואחד לוחמים? וכפי שציין ניר דבורי, העייפות והשחיקה נותנות את אותותיהן בחיילינו, מה שעלול להגביר את ההיתכנות לתאונות קטלניות. אבל נתניהו רוצה להילחם עוד שנה ויותר, מלחמה שמדינת ישראל הקטנה עם צבאה הקטן – אינני יכולה לשאת את המכנים את ישראל "מעצמה איזורית" וכיו"ב לא תעמוד בה. כמה אפשר לשגות באשליות? ישראל היא מדינה קטנה עם צבא קטן ושחוק וציבור שעצביו מרוטים וגרעון גדול בתקציב בגלל מלחמה שאף פעם לא די לה. טובתנו היא להפסיק את המלחמה, להשיב את החטופים, ולחסוך בחיי הלוחמים הצעירים ובדמעות ההורים, האלמנות הצעירות, היתומים הרכים. לו רק היה לנו ראש ממשלה שלבו פתוח. אבל לבו אטום וחסום בעבותות ברזל כמו מחסומי המשטרה החוסמים את הדרך לביתו, עוד שורת מחסומים ועוד שורה, ששום דמעה לא תמיס ושום בכי לא יבקיע. 

עמית סגל מתבכיין

 

 

על פני שלושה טורים במוסף "גלריה" של "הארץ" מתנה הבוקר עמית סגל את מר גורלו: עיתון "הארץ", לטענתו, נלחם בו ומכנה אותו בכינויים מעליבים כגון שופר ביביסטי, מתנחל פשיסט, ובן של טרוריסט, בעוד שהוא, כך הוא כותב, לעולם לא יעלה על דעתו לכנות את יריביו הפוליטיים בכינויים כגון אלה שבהם מכנים כתבי הארץ את יריביהם מימין. האמנם, עמית סגל? כי אני זוכרת אינספור פעמים שבהם כינית מפלגות ערביות "תומכי טרור", כולל את מנסור עבאס ומפלגתו, ואני זוכרת, ולא רק אני זוכרת, שלא רק שכינית, ואתה ממשיך לכנות את ממשלת בנט ולפיד "ממשלה של תומכי טרור", אלא שבחודש מאי 2022 גם דיווחת על סקר שערך הערוץ שבו אתה מועסק, שהוא הבמה הנצפית ביותר בישראל, והצגת שאלה שנוסחה כך: "האם אתה מסכים עם הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור?", טענה שהעלה כמובן בנימין נתניהו בתעמולת הארס שלו נגד ממשלת בנט ולפיד, תעמולה שאתה, במעמדך כפרשן פוליטי מוביל, שימשת כחוד החנית שלה. על שאלת הסקר הזו, שלטענתך נוסחה במערכת החדשות ולא על ידיך, אבל שמחת מאד לדווח עליה – 47% השיבו בחיוב על השאלה ו-43% השיבו בשלילה. כשנמתחה ביקורת על השאלה המוטה והמסיתה, שמכתימה חברי כנסת ערבים כ"תומכי טרור", ואת הממשלה כולה כמוכתמת בתמיכה בטרור, תקף עמית סגל חזרה וכינה את מותחי הביקורת "כנופיה" וכיו"ב.

זה לא היה המקרה היחיד, כפי שפרסם שוקי טאוסיג ב"עין השביעית" ב-31.5.22: " סגל אף נאלץ בעבר להצהיר זאת בפומבי, בעקבות תביעת דיבה    שהגישה נגדו סיעת בל"ד, אותה כינה "ארגון טרור" ו"ארגון תומך טרור", בשידור בחדשות 12 ובטורו ב"ידיעות אחרונות". סגל פירסם בחשבון הטוויטר שלו הודעה בעקבות התביעה: "בל"ד אינה ארגון טרור או ארגון תומך טרור מבחינה משפטית וחוקית וכך קבע בית המשפט העליון". זאת למרות שבכתב ההגנה שהגיש טען שהוא עומד מאחורי הקביעה הפסקנית."

ה"התנצלות" שסגל פרסם אך ורק בחשבון הטוויטר שלו – הועלתה טענה שהפרסום בטוויטר נועד למנוע הטמעה של ההתנצלות המפוקפקת במנוע החיפוש של גוגל – איננה התנצלות כמובן, אלא התחכמות. אולי מבחינה משפטית וחוקית בל"ד איננה ארגון טרור, רומז סגל לעוקביו, וכך קבע בית המשפט העליון שהמחנה הפוליטי של סגל מקפיד לתאר כאויב המדינה, אבל בעצם בל"ד היא כן ארגון טרור, מפני שהיא מפלגה ערבית, ועל פי הטרמינולוגיה של סגל, כמו של בנימין נתניהו שהוא משרת בנאמנות, ערבים מתוארים כתומכי טרור, גם אם הם אנשים נעימי הליכות ורודפי שלום כמנסור עבאס, שפשעו הגדול מבחינת סגל ונתניהו, שאפשר את הקמתה של ממשלת בנט ולפיד, שלמשך קצת יותר משנה אפשרה לנו לנשום מעט אויר נקי, בטרם שבנו ונכלאנו בגיהנום של ממשלת האסון, שלעמית סגל יש לא מעט מניות בהקמתה, כמי שלא חדל להסית נגד ממשלת בנט-לפיד ולהאשים אותה שנשענה כביכול על תומכי טרור. אפילו לאמרה הידועה שמי שיושב בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים מסרב סגל לציית. כבנו של חגי סגל, חבר המחתרת היהודית שהניחה מטעני נפץ שהביאו לפציעתם הקשה של ראשי ערים ערביות וגם של חבלן משטרתי שאחד המטענים התפוצץ בידיו ופצע אותו קשה, ראוי היה שייזהר מלהדביק תווית של תומכי טרור ליריבים פוליטיים. אבל לא רק שעמית סגל איננו נזהר בלשונו, אלא שלעתים נדמה שהוא מופיע בעיקר כדי להסית נגד ערבים ולשכנע את הצופים שערבי ומחבל הינם היינו הך, ובכך איננו שונה בהרבה מאיתמר בן-גביר.

המגוחך ביותר הוא הרהב שבו מסכם סגל את נאום ההתקרבנות שלו: "ניסיון רצח האופי המתמשך נגדי הוא בעצם כעס על אופי המדינה, שסולדת ברובה מנסיגות, תומכת בהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל ומתנגדת להפיכת אויב לאוהב ואוהב לאויב."

ובכן עמית סגל, היית רוצה מאד שעמדותיך יהיו עמדות הרוב, אבל לא זה המצב. רוב הציבור דווקא לא מתלהב מהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל, ואיננו נוהר בהמוניו לחברון. לא כל מי שמתנגד למדינה פלשתינית, בגלל החשש המובן מטרור פלשתיני, תומך בהתיישבות ביהודה ושומרון, בקרב אוכלוסיה פלשתינית עוינת, ורוב מכריע מהעם תמך גם בהתנתקות וגם בנסיגה מלבנון. רוב הישראלים ישמחו גם לסגת מעזה, במיוחד אלה שילדיהם מסכנים שם את חייהם כעת. רוב הישראלים אינם אוהבים את הפלשתינים, אבל לא כולם רוצים לדכא אותם ולשלוט בהם. רבים ישמחו להיפרד מהם. הרי גדר ההפרדה נבנתה בגלל שרוב הציבור רצה בה, בניגוד לעמדתו המקורית של אריאל שרון נגד הפרדה. ובכלל: עמדות הציבור הן דינמיות ומושפעות מהאירועים. כולם היו שמחים לסלק את החמאס מעזה, אבל מבינים שזה כנראה בלתי אפשרי, ושגם אם זה אפשרי, המחיר שנשלם עלול להיות כבד מדי. הציבור איננו חושב בפשטנות ובנחרצות כמו עמית סגל. הוא מתלבט ומשנה לפעמים את דעתו בהתאם למציאות המשתנה, ויחד עם אזרחיה, גם המדינה מתפתחת ומשתנה.

מטיילת עם כלב

 

פעם ראיתי את נעמה עוברת בשער קטן

חשבתי: הנה קיצור דרך

רציתי לחסוך בזמן.

אחר כך חיפשתי בסמטאות

לשווא שער קטן.

כשנמצא לי ברחוב סמוך

הרביתי לעבור בו

למרות שחסך לי רק את המעבר

על פני המכבסה וחנות הפרחים

וחנות הפרחים יפהפיה

והמכבסה ניחוחית.

 

בכל בוקר ראיתי את נעמה

מושכת כרטיסי הגרלה ארוכים

בכל בוקר ראיתי לקוחות מחכים

הם השקיעו בכך זמן ומחשבה.

תהיתי אם זכו במשהו אי פעם

או רק סמכו על התקוה.

הכלב האיץ בי למהר למאפיה

כבר השתרכו שם תורים

הוא חשב רק על מה שיאכל

והוא לא סמך על המזל

ולא חיפש קיצורים.

*

כמו סוס אני ישנה בעמידה.

הקור חודר לעצמות.

הספסלים לחים מגשם.

הכלב נועץ את מבטו בשיחים –

אולי מסתתר שם חתול.

שוב אאחר לעלות על משכבי

ובבוקר אקום עייפה.

ומחר – חוזר חלילה.

 

 

להפסיק את המלחמה

 

הדבר שהכי שימח אותי השבוע זה שבסקר של ערוץ 12, 41 אחוז מהנשאלים תמכו בהסכם לשחרור החטופים תמורת הפסקת הלחימה, יותר מ-38 אחוז שהתנגדו להסכם כזה, כי לפי הדיבורים בטלויזיה אפשר לחשוב שחלום חייהם של רוב הישראלים הוא להילחם בחמאס עוד שנה לפחות. לי נמאס מהמלחמה הזאת, שמהתחלה לא האמנתי שאפשר לנצח בה ולסלק את החמאס מעזה. זה נשמע לי כמו התרברבות חסרת בסיס. אני מבינה שהיו חייבים להגיב קשה אחרי הטבח, שאסור היה לתת לו לקרות, אבל הדיבורים על חודשים ואולי שנים של לחימה מעוררים בי חלחלה. כמה בחורים צעירים עוד ייהרגו לנו בשביל לפוצץ עוד מנהרה שיש עוד אלפים כמוה ולעולם לא נשמיד את כולן. לו היתה לנו ממשלה נורמלית אפשר היה להגיע להסכם עם הרשות הפלשתינית שתהפוך למדינה פלשתינית ותשלוט גם בעזה, כמו שהיה אמור להיות על פי הסכם אוסלו, והחמאס היה מאבד את הלגיטימיות שיש לו כיום בלא מעט מדינות. אבל ממשלת נתניהו שואפת בדיוק כמו שתיארו אותה בארץ נהדרת מפי מריאנו בתפקיד נתניהו: "המטרה שלנו למוטט את החטופים ולהחזיר את החמאס". להגיד לא חמאסטאן ולא פתחסטאן זו התחכמות, כי אין משהו אחר, ומי שמסית נגד הרשות הפלשתינית בהכרח מחזק את חמאס. אני מיואשת מהממשלה, מהצבא, מהכל. הטבח ייאש אותי, ההפקרות ייאשה אותי, הפגזים שהרגו בני ערובה בבארי ייאשו אותי, רצח שלושת החטופים ששיחררו את עצמם שבר אותי סופית. הדבר היחיד שעודד אותי מעט זו שיבתם של מאה ועשרים וארבעה חטופים. הייתי מאושרת לראות כל אחד ואחד מהם, וכשהעסקה התפוצצה, וכל מה שנשאר אלה פניהם של החיילים ההרוגים מדי בוקר והסרטונים של החמאס של החטופים המעונים, נשברתי סופית. אני מרגישה רק פחד מהמשך המלחמה הזו, שאני לא מאמינה שתביא לשינוי מהותי. אני חושבת שרוב האנשים מבינים שדברים לא ישתנו מהותית. חלק גם אומרים את זה בפה מלא, שתוך כמה שנים הכל יחזור לסורו.

הדבר היחיד שמעניין אותי זו החזרת החטופים, ובראש וראשונה משפחת ביבס, ההורים והפעוטות הג'ינג'ים הקטנים, אבל גם כל האחרים. החיים שלהם זה הדבר הכי חשוב, ואני רותחת כשאומרים שאם יחיא סינוואר מוקף בחטופים זו דילמה. לי אין שום דילמה: חיי החטופים הם קדושים. אם צריך לשמור על חייו של סינוואר כדי להציל אותם, זה בעיני מה שחובתנו לעשות. בכל פעם שאומרים בתור הישג שהרגנו הרבה מחבלים אני מתקוממת. להרוג מחבלים זה לא הישג, מה גם שבמקום כל מחבל שנהרג מגיע אחד אחר, שהרבה פעמים גרוע מקודמו. הישג זה לגרום לחמאס להפסיק לירות טילים על ישראל ולהחזיר את החטופים. אין לי מושג איך עושים את זה, אבל דרך המלחמה לא הוכיחה את עצמה כיעילה למטרות האלה. אפילו להיפך. נכון שללא הלחץ הצבאי חמאס לא היה מחזיר אף אחד, אבל חוץ מחיילת אחת צה"ל לא הצליח במשך שלושת החודשים שבהם הוא פועל ברצועה לשחרר חטופים, ולהמשיך להילחם שם יקר מאד, גם בכסף וגם בדם, ולא נראה לי שווה להקריב חיים של בחורים צעירים כדי לפוצץ עוד מנהרות. אנחנו צריכים את הצעירים בחיים. החברה שלנו צריכה אותם חיים ופועלים. זה מה שלמדתי ממלחמת יום הכיפורים: שהאנשים שמתים במלחמה חסרים אחר כך בחיים. החללים שהם משאירים בחברה שלנו לא מתמלאים. יש לנו כנסת גרועה וממשלה איומה בגלל שהטובים שהיו צריכים להיות שם מתו במלחמות, ואין להם תחליף, ואלה שנהרגים עכשיו הם לא חסרים רק עכשיו, הם יהיו חסרים גם בעוד חמישים שנה. אתם שצעירים עכשיו ותחיו עוד חמישים שנה ויותר, תזכרו את הדברים שלי. כל צעיר שנהרג במלחמה משאיר חור שלא מתמלא וגם בעוד חמישים שנה ירגישו את החור הזה. לכן מלחמות זה הדבר הכי גרוע. צריך לסיים אותן בכל מחיר, ולהציל את מי שעלול למות בהן, ובמקום להרוס את עזה צריך לבנות את הישובים שנהרסו. לבנות יותר טוב ויותר חזק. הנצחון זה לא עזה הרוסה. הנצחון זה בארי וניר עוז ושדרות ואופקים בנויים ומשגשגים וילדים משחקים בשמחה, הנצחון זה מטולה ומנרה עומדות על תילן, הנצחון זה הבתים שנבנים ולא אלה שנהרסים, הנצחון זה לבחור בחיים.

מדוע הקריקטורה של אסתר חיות מבהילה

 

בימין לא הבינו למה הקריקטורה בעלון "שביעי" שמציגה את אסתר חיות מניפה דגל על גופת חייל עוררה חרדה בהנהלת בתי המשפט וזעם בקרב מתנגדי הממשלה. הם למשל מאד נעלבו מקריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ" שבה תוארה אורית סטרוק כמכשפה שרוכבת על מטאטא ומשליכה פצצות על מטוסים, בעקבות "שאלתה" בישיבת הממשלה האם יש טייסים שסירבו לסייע לכוחות הקרקע בגלל התנגדות פוליטית. מה ההבדל, הם שאלו. מה ההבדל?

ובכן, במדינה דמוקרטית מותר למתוח ביקורת, אפילו חריפה, על פוליטיקאים, שחופשיים לענות למבקריהם. לא מקובל למתוח ביקורת על שופטים, מפני שעל יכולתם של השופטים להתבטא בציבור מוטלות מגבלות קשות, והם מנועים מלתקוף את מבקריהם ולרוב גם אינם רשאים להשיב להם. אין זה ראוי לתקוף את מי שמנוע מלהשיב. אבל זאת איננה הסיבה העיקרית.

הסיבה העיקרית שהקריקטורה הבהילה את הנהלת בתי המשפט היא הקהל של העלון – קהל של מתנחלים, שנטייתם להפעיל אלימות נגד ערבים ונגד מתנגדים פוליטיים ידועה היטב. ליתר דיוק – ההיסטוריה של ציבור המתנחלים. או אם נצטמצם לנקודה המכרעת – רצח יצחק רבין.

אף אחד איננו חושד בקוראי הארץ שקריקטורה של אורית סטרוק בדמות מכשפה תגרום למישהו מהקוראים לקחת אקדח ולצאת לירות באורית סטרוק ולרצוח אותה. ברור לכולם שהקוראים יגחכו מהקריקטורה, ואז ייאנחו, וזהו.

אבל כשבעלון שקוראים מתנחלים מציירים את אסתר חיות נועצת דגל בגופת חייל, רבים נחרדים, כמובן לא יאיר שרקי, שחושב שהשב"כ הרג את רבין ושהימין איננו אשם בדבר, ולכן יתקשה להבין מדוע ההסתה החולנית נגד אסתר חיות, גלי בהרב-מיארה, ונגד בג"ץ כמכלול, מעוררת חלחלה. אבל מי שקריאות "בדם ואש את רבין נגרש" עוד מהדהדות בראשו, מי שמראה איתמר בן-גביר מנופף בסמל המכונית של רבין ומבטיח שיגיעו גם לרבין, כפי שאכן קרה זמן קצר אחר כך, עוד מעבירות בו צמרמורת, לא יכול שלא לשאול את עצמו, האם התרת הדם המאורגנת הזו, ההתמקדות באשה הספציפית הזו כאויבת, כפי שמעולם לא התמקדו בחמאס – ולו היו מתמקדים לא היינו נמצאים היום במקום שבו אנו נמצאים לצערנו, לא תוביל חלילה לשפיכות דמים.

מאז רצח רבין הימין הלאומני הוא שור מועד. כאשר אצלו מסיתים, ההנחה הבלתי נמנעת היא שמדובר בהתרת דם, ושיש מי שכבר מכינים את אקדחיהם ומייצרים כדורי דומדום ועוקבים אחר אסתר חיות לכל מקום ומתמקמים מאחורי גבה.

כן, מאז רצח רבין אין למתנגדי הימין מנוח. המחשבה שעוד פעם יטעו בפענוח הסימנים המקדימים, ההתארגנויות, הדמויות החשודות, הנחושות, המשוכנעות שהאל שלח אותם למשימה להציל את מדינת ישראל, ובעיקר המחשבה איך לא חרדנו בזמנו מההפגנות הנוראות עם ארון המתים שעליו כתוב רבין, מהדיבורים, מהצעקות הנוראות בהפגנות, מהאווירה בחוגי המתנחלים, איך לא הבנו אז שכל זה מוביל לשפיכות דמים, ומה ייתכן שאנו מחמיצים כיום, כדי שחס וחלילה לא נטעה שוב, ולא תוטל לפנינו עוד גופה. כי עם רצח רבין, הבנו שלימין המתנחלי אין מעצורים, שהוא איננו מסתפק בחלומות על גירוש העזתים והתנחלות מחודשת ברצועת הדמים, שבדיוק למטרות שכאלה גם את דמם של השופטים הוא מבקש, ובפרט אלה שזכויות האדם הן חלק בלתי נפרד מהשקפת עולמם, וחלומות בן-גביר וסמוטריץ' על הרעבת אסירים, שריפת ישובים ערביים והרג חסר הבחנה של ערבים אינם מעשים שהם מוכנים להשלים איתם.

מאז רצח רבין הימין המתנחלי הוא שור מועד, וקריקטורה שמתארת את חיות על גופת חייל מעלה מיד את השאלה האם מתירים כאן את דמה של חיות, האם חייה בסכנה. איש לא דיבר על כך במפורש, אבל על כך חשבו מי שצפו בקריקטורה וביקשו שלא לפרסם אותה.

כי ככה זה. יש עקרונות ויש מציאות, ויש ימין ויש שמאל, והם אינם תמונת ראי אלה של אלה. הימין הוא הטורף, השמאל הוא הקורבן. אי אפשר בשם השוויון להתייחס לשניהם אותו הדבר.

 

ספירת הנופלים בהתנחלויות

 

מיזם ספירת הנופלים של העיתון "מקור ראשון" ושל הציונות הדתית, שמלווה בתגובות מבני המגזר בנוסח "כל הנופלים מההתנחלויות. לשמאל אין חלק", כבר עורר כמה וכמה תגובות. היו מי ששאלו מדוע הספירה מתחילה בתמרון הקרקעי ולא בתחילת המלחמה, כלומר בשמחת-תורה. אבל זהו טעמה וסיבתה של ספירת הגופות הזו: לכסות ולטשטש ואפילו למחוק את אירועי ה-7 באוקטובר, שחשפו את האמת הקשה כל כך: גם אם לא התכוון לכך מלכתחילה, מה שמכונה מפעל ההתנחלות, הפך לאויבה הגדול ביותר של ההתיישבות החקלאית הוותיקה ולמקור אסונה. צה"ל תמיד היה צבא קטן מדי לצרכי הביטחון של ישראל, צבא שנשען בכבדות על גיוס מילואים בעת צרה, והוא הוקטן עוד יותר בשנות שלטונו הרבות מדי של נתניהו, כמו שהוקטנה מצבת הרופאים והאחיות, המורים והעובדים הסוציאלים, אין לישראל די צבא סדיר כדי להגן על כל גבולותיה מפני התקפה לא צפויה, ואת המעט שיש העבירו ליהודה ושומרון, תוך הפקרה גמורה של עוטף עזה: כפי שסיפר קצין תותחנים ראשי, לא השאירו בעוטף עזה תותחים ולא תותחנים, שהועברו ליהודה ושומרון והועסקו בביטחון שוטף, ושתי פלגות קומנדו הועברו ליהודה ושומרון ממש לפני שמחת תורה. אין ספק שמדובר במעשה פוליטי: הלחץ התמידי של המתנחלים לספק להם ביטחון שאי אפשר לספק, כי מגורים של יהודים בקרב אוכלוסיה פלשתינית גדולה אינם ניתנים לאבטחה הרמטית: לא בעזה שלפני ההתנתקות ולא ביהודה ושומרון כיום. אבל למתנחלים כוח פוליטי רב בהרבה משיעורם באוכלוסיה, והם יכלו לגרום לכך שהכוחות יועברו אליהם, ויותירו את ישובי עוטף עזה ללא מגן. כל מה שנדרש מהמחבלים היה לפרוץ את הגדר, דבר שהצליחו לעשות בקלות רבה, ובהעדר כל מחסום בין הגדר לישובים, המחבלים נסעו אליהם ישירות כאילו היו בטיול שנתי.

גם אם לא התכוונו לכך, למתנחלים יש חלק נכבד באסון שנחת על עוטף עזה, שמצביע על הבעייתיות של מפעל ההתנחלות מכל הבחינות, כמשאבה של משאבים שנגזלים מאחרים בשל עוצמתם הפוליטית של המתנחלים ודרישותיהם האינסופיות, בשל סירובם המוחלט לקבל את סדר היום של מדינת ישראל ולחץ אינסופי לכפות את סדר היום שלהם, שהוא סדר יום נפשע: לגזול את אדמות הערבים, לשלול את זכויותיהם, לגרש אותם ולהתיישב על אדמתם, ולתקוף ללא מעצורים את כל מי שמתנגד לסדר היום הזה, כולל מדינת ישראל עצמה שמאפשרת את מעשיהם, תומכת בהם ומגינה עליהם יותר מאשר על כל ציבור אחר מקרב אזרחיה, שעל כך הם גומלים בהתנכלות אינסופית למפקדי הצבא.

וכאילו לא די בחלקם הפסיבי באסון של עוטף עזה, נוסף עליו יחסם המזעזע לאסון: האדישות לגורל הנרצחים והחטופים והדרישה להתעלם מהם ולהתמסר לכיבוש עזה, לא רק כדי לתקוף את החמאס ולהפיל את שלטונו ברצועה, אלא כדי לגרש את תושביה ולהקים מחדש התנחלויות בעזה, שזה חלק בלתי נפרד מסדר היום הנפשע של המתנחלים, שאינם חדלים לקונן על ההתנתקות, כאילו החיים ברצועת עזה לפני ההתנתקות היו גן עדן, בעוד שבפועל התרחש בעזה רצף של פיגועים נוראיים, שבהם נרצחו אזרחים וחיילים כאחד.

כעת מנסים המתנחלים למכור את עצמם מחדש כמגיני המדינה באמצעות ספירת הנופלים שלהם, שהיא קלה יחסית, שכן כאשר נהרגים חיילים מירושלים, תל-אביב, גבעתיים, רעננה, הרצליה, חיפה וכן הלאה, קשה לדעת מה היו דעותיהם ואמונותיהם. לגבי הנופלים מההתנחלויות קל לשייך אותם למתנחלים, ולהניח ששאפו להקים מחדש את גוש קטיף.

ולא זו בלבד: יש גם מתנחלים שמעוניינים ליישב את הישובים בעוטף עזה, לגזול ולרשת אותם מיושביהם מוכי האסון. כל ההתרחשויות והשיח בציונות הדתית הוא שיח של ניצול הזדמנות ושמחה לאיד. שמחה יתרה על ההזדמנות שנקרתה להם לנצל את אסון הזולת.

אהבה והערכה לא תצמחנה מהנפנוף בגופות לשם התבדלות והתבשמות עצמית. קל לראות שספירת הגופות מעוררת גועל, זעם ושנאה, ומציירת את הציונות הדתית בדיוק כפי שהיא חוששת להיתפס: כמגזר אנוכי, יהיר, שקוע בעצמו ולא נטול רשעות. אולי הלוחמים לצדם סולחים להם על כך בסערת הקרב. לאחרים יהיה קשה מאד לסלוח.