התדמית חשובה מחיי הילדים

 

הדבר הכי מוזר לי בפרשת מותם של שני התינוקות במעון החרדי הפיראטי, הוא ההתגייסות החרדית להגן על בעלת המעון, גם מצד הורים לילדים ששהו כעת במעון, וגם מצד כאלה שילדיהם שהו בו בעבר. הגדילה לעשות מישהי שטענה שששת ילדיה חונכו במעון הזה אצל אותה גננת, והתקשרה מארצות הברית לתכניתו של עודד בן-עמי כדי לספר בשבחה של הגננת, שלדבריה גידלה את ילדיה במסירות רבה והיתה לה כאם וכסבתא לילדיה. נכון שבימינו אין זה קשה במיוחד להתקשר מחו"ל ולנהל שיחת וידאו עם ערוץ טלוויזיה, ובכל זאת נדרש עניין מיוחד כדי להיות מודע להתרחשויות בירושלים ולהשתקפותן בתקשורת ההמונים, ולנסות להשפיע באופן כזה על דעת הקהל בציבור צופי הטלוויזיה, שלפחות לפי הדעה המקובלת החרדים אינם נמנים עליו. היה ברור שהדוברים החרדים בשבחה של הגננת רואים את עצמם כנציגי וכדוברי הציבור החרדי כלפי הציבור שאיננו חרדי, כלומר מראש בעמדת התגוננות. ועדיין, כשמשווים את הזעם ההורי במקרים של גננות מתעללות או של מקרי פציעות ומוות של פעוטות בגנים ומעונות בציבור הכללי, את הדברים הקשים שמטיחים הורי הילדים במקרים כאלה בגננות ובמטפלות שסרחו או התרשלו בטיפול בילדיהם, ואת דרישותיהם הבלתי-מתפשרות לענישה מחמירה כלפיהן, אי אפשר לחמוק מתמיהה על ההתגייסות החרדית הזו להגנה על הגננות והמטפלות במעון שבו אירע האסון, ושאנשי משטרה שנקראו למעון בעקבות מות הפעוטות תיארו בו הזנחה קשה ותנאים בלתי ראויים, שמתאימים יותר להגדרה המזעזעת לכשעצמה "מחסן ילדים" יותר מאשר לכינוי "מעון חינוכי". יתרה מכך, לא נשמע בקהילה החרדית שום קול אחר, שום קול מבקר ומוחה, אפילו לא מגורמים שמכונים "חרדים מודרניים", או מחרדים משכילים שהם אנשי חינוך.

אי אפשר להימנע מהמחשבה שהחרדים רואים את עצמם כקהילה נפרדת מהציבור הכללי במדינה, שפועלת למול הציבור הכללי ככת נרדפת, שהאינטרס הראשון במעלה שלה הוא לגונן על תדמיתה הפגועה, ולא לברר כיצד קרה האסון וכיצד ניתן למנוע אסונות נוספים. קשה גם להימנע מהמחשבה שיש כאן איזו הכוונה ממנהיגי הציבור החרדי או לפחות מהנהגה מקומית, שכונתית או עירונית, ואולי גם לחץ חברתי, שלא לבקר את הגננת אלא בראש וראשונה להגן על תדמית הקהילה החרדית, ולהסביר שהאסון נובע מכוח עליון ולא מהתנאים הלא ראויים שבהם הוחזקו הילדים, ממספרם הגדול הרבה יותר מדי למול כוח האדם המצומצם שהיה אמור לטפל בהם ולדאוג לרווחתם, ולמול המקום הקטן והצפוף והבלתי מתאים שעמד לרשותם. גם ההתנגדות הפרועה והאלימה לנתיחת הגופות, נראתה יותר כניסיון למנוע בירור מדויק של סיבת המוות כדי להקשות על הרשעת הגננות או המטפלות, וכמוה גם התוקפנות והאלימות הקשה כלפי עיתונאים שסיקרו את האסון ואת ההפגנות נגד נתיחת גופותיהם של התינוקות שנפטרו. נכון שאלימות זו איננה מיוחדת למקרה הנוכחי וכבר נצפתה במקרים רבים אחרים.

ודווקא המאמץ הזה לגונן ולהצדיק יוצר התרשמות הפוכה לגמרי, יוצר תחושה של קהילה שמתייחסת לילדיה באטימות לב, מפקידה אותם כחפצים קלי-ערך במקומות בלתי ראויים ובידי אנשים בלתי ראויים, ונלחמת על הזכות להמשיך ולהעמיד פנים שהכל כשורה, ולהמשיך בהפקרת הפעוטות, ובלבד שימשיכו להתקיים אותם מקומות בלתי חוקיים שגובים מחירים נמוכים בהרבה מן המחירים המקובלים במעונות המוסדרים כגון אלה שמפעילים ארגונים כויצ"ו ונעמ"ת. הנורא מכל הוא שהמעון שבו קיפחו שני תינוקות רכים את חייהם, מתואר כמעון "ברמה גבוהה", שנחשב מבוקש ושלפיכך המחירים שנגבו בו היו גבוהים מהמקובל במעונות פיראטיים דומים, שמפחיד אפילו לדמיין מה מתרחש בהם.

מדוע וכיצד ללמד היסטוריה

 

הפרופ' אביעד קליינברג פרסם ביום ו' האחרון (26.8.22) בעיתון "הארץ" מאמר בזכות ביטול בחינת הבגרות בהיסטוריה והחלפתה בעבודת מחקר, כפי שמבקשת שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, ומאמרו מנסה להגדיר מהי היסטוריה בעיני ההיסטוריון ומדוע מלמדים אותה, ואיך ראוי ללמדה – הוא לועג לשינון עובדות ומעלה על נס הבנת תהליכים. אין לי דיעה נחרצת בעניין בחינות הבגרות, אבל מאמרו גרם לי להרים גבה ולתהות לא מעט, ובפרט הפיסקה שהלן, שבה הוא מסביר מה לדעתו חשוב בלימוד ההיסטוריה:

"איש המקצוע יאמר, שההיסטוריה מלמדת איך תהליכים והחלטות בתחומים שונים משפיעים על המערכת החברתית-תרבותית שבה בני אדם חיים. היא מלמדת איך המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה (ואפשרה את מתן הזכויות לנשים), איך התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה ואיך המצאת הטלפון החכם אפשרה הנדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר." הוא ממשיך הלאה, אבל נסתפק בשלוש האמירות המדהימות האלה.

נתחיל מהסוף: "המצאת הטלפון החכם אפשרה הנדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר". באמת? היטלר הצליח לא רע בלי טלפון חכם. האם מאז המצאת הטלפון החכם קם משטר שהצליח להסית את עמו ועמים נוספים למיזם רצח המוני תעשייתי של עם שלם בטענה שמדובר בעם מסוכן שחייבים להשמידו? אפילו טראמפ לא הצליח לשכנע את רוב האמריקנים שניצח את ביידן בבחירות, למרות שליטתו המהוללת ברשת הטוויטר. האמירה הזו של קליינברג מטופשת מאין כמוה, ופשוט חסרת בסיס.

המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה? לא ידוע לי דבר כזה. למיטב ידיעתי הדתות הממוסדות מתנגדות לשימוש בגלולה עד היום, ומתן הזכויות לנשים, אם כיוון הפרופ' קליינברג למתן זכות הבחירה לנשים, או לזכות הנשים ללמוד באוניברסיטה, הרי מדובר במאבק נחוש וממושך של תנועות נשים, בראש וראשונה בארצות הברית ובבריטניה, שהחל בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה ונמשך בכל עוזו במאה העשרים. זכות בחירה מוגבלת הוענקה בבריטניה לנשים מגיל 30 ומעלה בשנת 1918 ועשור אחר כך, בשנת 1928, הורחבה זכות הבחירה בבריטניה לכל הנשים. בארצות הברית עבר בשנת 1920 התיקון ה-19 לחוקה שהעניק זכות הצבעה לנשים. הגלולות למניעת הריון פותחו בארצות הברית משנות השלושים של המאה עשרים ועד שנות החמישים, ואושרו לראשונה לשימוש בשנת 1960, ארבעים שנה לאחר שניתנה לנשים זכות בחירה בארצות הברית. התחזקות התנועה הפמיניסטית השפיעה לחיוב על פיתוח הגלולה, ולא הגלולה היא שהשפיעה על התפתחות הפמיניזם, כפי שאפשר להבין בטעות מדברי קליינברג.

התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה? כאן מתמצת קליינברג טענה שהרחיב קודם לכן, שהמהפכה התעשייתית הביאה להרחבת זכות החינוך לכל, שזו לפחות טענה שיש לה בסיס, בניגוד לשתי הטענות הנ"ל. במאה התשע-עשרה הורחבה מאד הנגישות לבתי ספר במערב, והחינוך הפך לממלכתי, בעוד שקודם לכן היה החינוך בעיקר פועלם של אנשי הדת, ונחלתם של ילדי האצולה. במאה התשע-עשרה החל תהליך חילון והרחבה של בתי הספר כאשר המדינות הלאומיות החלו להתעניין בהשכלת תושביהן ולדאוג לה, אבל עד היום ממלאים מוסדות הדת, בכל הדתות הגדולות, תפקיד מרכזי בתחום ההשכלה, גם במדיניות חילוניות לכאורה. האוניברסיטאות שנוסדו בימי הביניים כמוסדות לימוד כנסייתיים, עברו גם הן תהליך חילון וכיום הן נתמכות לרוב על ידי המדינות ופתוחות לציבור הרחב. אבל הרחבת לימוד ההיסטוריה במאות ה-18 וה-19 לא היתה קורית לולא מהפכת הרנסאנס במאות החמש-עשרה והשש-עשרה, שביקשה לחדש את ערכי ההשכלה הקלאסית, שראתה בלימוד ההיסטוריה חלק מן ההשכלה ההומניסטית, וראתה בהיסטוריה את ממלכתה של המוזה קליאו, אחת מתשע המוזות האחראיות במיתולוגיה היוונית על האמנויות והמדעים. לא רק הצורך הכלכלי במתן השכלה לעובדי התעשייה העתידיים, ולא רק הרצון לחנך לפטריוטיות לאומית כפי שטוען קליינברג. גם ערכי רוח עתיקים שפיעמו בלבם של אנשי ההשכלה, מורשת יוון ורומא הקלאסיות שהשפיעו השפעה אדירה על תרבותה של אירופה ושלוחותיה בעולם החדש, הפכו את ההיסטוריה למקצוע נחשב, לצד לימוד הלשונות, השירה והמדעים.

מה אפשר ללמוד מהדברים הנ"ל? קודם כל שכדי להבין תהליכים, כדאי דוקא ללמוד גם כמה עובדות, למשל לדעת מתי פעלו התנועות הסופרז'יסטיות שדרשו זכות בחירה לנשים – מן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, מתי הונהגה זכות בחירה לנשים במדינות השונות – משנות העשרים של המאה העשרים ואילך, ומתי הומצאה הגלולה למניעת הריון ואושרה לשימוש – רק בשנת 1960. לכן שינון עובדות הוא הבסיס להבנת תהליכים, ואין האחד מוציא את רעהו.

דבר שני, שתהליכים היסטוריים הם מורכבים ורבי-רבדים, ולרוב יש להם סיבות מורכבות ותוצאות מורכבות. העיסוק בהיסטוריה התרחב מאד במאה התשע-עשרה, אבל לכך יש סיבות רבות, לא רק המהפכה התעשייתית ולא רק הצורך לחנך אנשים לפטריוטיות. התפיסה המאד צינית של קליינברג לגבי תופעות היסטוריות מביאה לשטחיות ולא להעמקה. לא כל מה שאנשים עושים הוא ציני ומניפולטיבי. יש לאנשים גם אמונות עמוקות והשקפות עולם שיש להן רקע היסטורי רחב ועמוק. מורשת יוון ורומא, כמו גם מורשת היהדות והנצרות, הן מסורות תרבותיות רבות חשיבות והשפעה וכדאי ללמוד אותן כדי להבין את עולמנו.

 

דבר שלישי, התפיסה של קליינברג, שהיא תפיסה חומרנית של ההיסטוריה, נוטה להגזים בהשפעתן של טכנולוגיות, אולי מפני שקל יותר להבחין בהן מאשר בתהליכים תרבותיים עמוקים. הטלפון החכם לא שינה משהו מהותי בתרבות העולמית. האידיאולוגיה הנאצית, לצערנו, שינתה הרבה מאד ועדיין משפיעה מאד על רבים, בלי שום קשר לטכנולוגיה. הנאציזם הצליח מאד בהנדוס תודעה לפני האינטרנט ולפני הטלפון החכם.

 

ודבר אחרון, וכאן אצטט את מורנו ההיסטןריון יעקב טלמון, ראוי לאיש המדע להותיר מקום לספק, שמא דעתו מוטעית, או במלים אחרות, אין זה ראוי לאיש המדע להיות נחרץ מדי. אם מורי ההיסטוריה בתיכונים חושבים שלבחינת הבגרות במקצועם יש ערך, אולי הם צודקים. שינון עובדות לעתים מרגיז ומשעמם, אבל לעתים יש בו דוקא תועלת, ומעבר לציניות יש בעולם גם רגשות אמיתיים. היסטוריונים יכולים לשפר את עצמם אם הם מאמינים ברגשותיהם הכנים של בני אדם, יותר מאשר אם הם רואים בכל מקום מניפולציה או אינטרס.      

 

ומהי ההיסטוריה בעיני? היא מקבילתה הכרונולוגית של הגיאוגרפיה. כשם שאנו לומדים על הארצות והמדינות בעולמנו, כדי שניטיב להכיר את העולם, ונדע שיש ארצות רבות ועמים רבים ושונים מאיתנו, שאנו יכולים ללמוד מהם דברים רבים אם נדע עליהם ונכיר אותם ואת שפתם ותרבותם, כך ראוי בעיני להכיר את בני האדם שחיו בתקופות שקדמו לנו, לדעת כיצד נראו חייהם ומה קרה בעולם לפני שנולדנו. לעולם לא נדע הכל כמובן, אבל אם נדע מעט על העבר הדברים ירחיבו את דעתנו מאד, ויתנו לנו פרספקטיבה על העולם שבו אנו חיים. נסיעה בזמן באמצעות לימוד ההיסטוריה דומה לנסיעה במרחב לארץ אחרת. היא מרחיבה את אופקינו ודעתנו, ומשום כך היא חשובה וראויה מאד בעיני.

 

מתפשרים על הדרת נשים

 

למחרת יום הזיכרון ליצחק רבין התארחו בתכניתם של אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד מנהלי בתי הספר התיכוניים הימלפרב ובויאר וסיפרו על טקסי הזיכרון ליצחק רבין שהם עורכים ביחד מאז הרצח. המראיינים הירבו לשבח אותם על שיתוף הפעולה שלהם בין התיכון הדתי לבנים הימלפרב לבין התיכון החילוני לבנים ובנות בויאר, ואת אווירת הפיוס, וגם שאלו באלו פשרות כרוך שיתוף הפעולה, ואז אמר המנהל של הימלפרב: "אם נערה חמודה חולמת לשיר בטקס הזיכרון, מסבירים לה שזה מסובך, כי אם היא שרה צריך שגם בן ישיר ומקהלה, בכל זאת אנחנו תיכון דתי..."

הזעם שמילא אותי גרם לי לכבות מיד את הטלויזיה. הטקס לזכר יצחק רבין שמתקיים לכאורה כמופת של סובלנות ופיוס, מתקיים על גבן של הבנות מבויאר, שמציגים להן שירת נשים כמנוגדת לדת. האמת היא שלא רק שאין בתורה שום איסור על שירת נשים ועל הקשבה לשירת נשים, אלא שהתורה דוקא מתארת את מרים הנביאה קוראת שירו לה', ובספר שופטים שרה דבורה הנביאה עם ברק בן-אבינעם, ושתיהן שרות ברוב עם. האיסור על שירת נשים הוא איסור תלמודי ואין עליו הסכמה, יש המרחיבים את האיסור ויש המצמצמים אותו, והשיקול הוא לרוב באיזו מידה עלולה ההקשבה לזמרת אשה להביא לידי פיתוי ולידי חטא, שלא קשה להניח שזמרת נערה בטקס זיכרון בבית הספר אין בה לא פיתוי ולא הבאה לידי חטא. הסיבה האמיתית להרחבת האיסור על שירת נשים דוקא בימינו אלה היא המאבק הדתי בפמיניזם והרצון לשמר את מעמדן הנמוך של נשים שמעוגן עמוקות בפולחן הדתי, לא מפני ששירת נשים מנוגדת לדת, אלא מפני שהציבור הדתי במדינת ישראל הפך את המאבק בשוויון האשה למרכז סדר היום שלו, ונתפס לכן לכל הזדמנות להשפיל ולהדיר נשים ואפילו ילדות, תוך שהוא מבזה אותן כמוקד של זימה, ובכך גם שולל את זהותן כבנות אדם וגם נוטל את כבודן כבנות אדם.   

וכך הופך טקס הזיכרון המשותף ליצחק רבין שנועד להפגין סובלנות לטקס שמשפיל נערות וכופה עליהן מצב דומה למקובל בבתי הכנסת האורתודוקסים: הגברים מתפללים והנשים מקשיבות מאחור. קולן מושתק ואינו נשמע. קשה לחשוב על דבר מנוגד יותר לערך הסובלנות.

וכל זה כל כך אופייני לשיתופי פעולה בין דתיים לחילוניים. תמיד הדתיים הם אלה שפונים לחילוניים – גם במקרה זה תיכון הימלפרב הוא זה שפנה לבויאר, ומציעים שיתוף פעולה, ובלבד שבית הספר החילוני ימלא כמה דרישות קטנות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה, כמו לקבל עליו את אפליית הבנות ולשתף עמה פעולה. את הפגיעה בבנות מציגים כביטוי של סובלנות ופשרה, וכדרישה דתית שאין בלתה. אבל זו איננה דרישה דתית אלא מנהג של חברה שמרנית ומפלה, והיא איננה מייצגת לא פשרה ולא שיתוף פעולה אלא הדרה, ביזוי ודיכוי.

ומלבד העובדה שהמאבק בפמיניזם עומד בלב המאבק הדתי לשמר את העדפת הבנים ואת אפליית הנשים ואת עצירת המודרנה וחזרה לעבר, הוא גם מאבק מצליח, כי הוא מבוסס על מעמדן המאד נמוך של הנשים בישראל, ארץ שבחיי האישות של תושביה מושלת ההלכה הדתית שמשעבדת את הנשים לכל ימי חייהן לבעלן, אלא אם שחרר אותן מרצונו. בארץ שרוב הציבור בה משלים עם שעבוד הנשים לבעליהן ואפילו מרוצה שזה המצב, ואפילו הגברים ההומוסקסואלים אינם מתביישים לדרוש אספקת נשים פונדקאיות לצורך ייצור ילדים, קל לגייס הסכמה לאפליה של נשים במסוה של איסור דתי שהוא כביכול מצוה, למרות שאין שום מצוה להפלות נשים.

וכל זה מנוגד לגמרי לזכרו של רבין, בנה של פעילה סוציאליסטית נמרצת, שגם רעייתו נודעה בשבט לשונה. כל זה גם מנוגד לאנושיות ולכבוד האדם, ובאיזו זכות בכלל דורשים אנשי הימלפרב שהבנות לא ישירו, לא שירת סולו בכל מקרה, ובאיזו זכות בכלל דורשים המנהלים בבויאר מתלמידותיהם לציית לאפליה בשם הדת? איסור שהרבה יותר משירות לדת נועד לשרת אינטרסים פוליטיים ולפרק את החברה המודרנית שמתבססת על שוויון ללא הבדלי מין, ועל יחסים שוויוניים וזכויות שוות לשני המינים, ולכן היא לצנינים בעיני רבנים שכל כוחם בדיכוי נשים וכל מעשיהם מכוונים להשליט עליהן את מרותם. בכך אין אפליית הנשים שונה מן האמונה הפוליטית בארץ ישראל השלמה שמנסים לכפות בשם הדת אבל בעצם אך ורק מתוקף אינטרס פוליטי, ובשמה נרצח רבין, ובשמה הרצח הוצדק. אפשר להקשיב לשירת נשים ואין בכך כל פגיעה בדת, בוודאי כאשר מדובר בשירת ילדות תמימות, ואפשר גם להחזיר לערבים חלקים מארץ-ישראל השלמה בלי שום פגיעה בדת. גם מלכויות דוד ושלמה לא משלו בארץ ישראל כולה כפי שאנו יודעים. הדת לא נועדה לשרת אינטרסים פוליטיים, וסובלנות ופשרנות אינן תירוץ לאפליה, אפילו לא לאפליית בנות ונשים.

הצעה מעשית לבתי-הספר

כשהייתי ילדה לא אהבתי לאכול ואמא שלי ניסתה לגרום לי לאכול הרבה בכל דרך, אז היא הכינה לי תמיד לבית-הספר סנדביצ'ים ענקיים, שהיו עשויים לא משתי פרוסות כמו שרוב האמהות מכינות, אלא מחצי לחם חתוך לאורך, מלא בגבינה לבנה מעורבת בפפריקה אדומה, שכשהייתי ילדה נחשבה למעדן. אני לא רציתי ולא יכולתי לאכול את הסנדביצ'ים הענקיים האלה, אז חילקתי אותם לילדים בכיתה ששמחו מאד לאכול אותם, וככה יכולתי לחזור הביתה בלי הסנדביצ'ים, ואמא שלי חשבה שאני אכלתי אותם ולא כעסה עלי. כבר הרבה שנים אני גרה ליד שני בתי-ספר, ותמיד כשטיילתי עם הכלבים שלי הם מצאו בשיחים שליד בתי-הספר ובדרך אליהם המון סנדביצ'ים שילדים זרקו, ותמיד כאב לי הלב על האמהות שלהם שטרחו והכינו להם סנדביצ'ים והם זרקו אותם בשיחים כדי שאמא תחשוב שהם אכלו אותם ולא תכעס. מצד שני ישנם ילדים שמאד רוצים לאכול סנדביץ' ואין להם, אז יהיה ממש טוב אם בכל כיתה תהיה סלסלה שילדים יוכלו לשים בה אוכל שהם לא רוצים או לא יכולים לאכול, וילדים שכן רוצים לאכול יוכלו לאכול את האוכל הזה. אני יודעת שיש בתי-ספר שיש בהם מקום שאפשר להניח בו צעצועים או ספרים או משחקים שילדים כבר לא רוצים, ומי שכן רוצה יכול לקחת אותם. זה רעיון מצוין וכדאי לעשות את זה גם עם אוכל, שבמקום לזרוק את הסנדביצ'ים הטובים ישימו אותם בסלסלה ומי שרוצה יקח. כשהייתי מורה חיילת עבדתי בבית-ספר איזורי של ארבעה מושבים, ואחד מארבעת המושבים היה מושב של צמחונים וטבעונים, ומורה אחד סיפר לי על שני ילדים, אחד מהמושב הצמחוני שאמא שלו נתנה לו לבית הספר שקיות עם תפוזים, רק תפוזים, וילד ממושב אחר שאמא שלו נתנה לו סנדביצ'ים עם נקניק, והילד מהמושב הצמחוני היה נותן לילד מהמושב השני תפוזים, והילד מהמושב השני היה נותן לילד הצמחוני סנדביצ'ים עם נקניק, וככה שניהם היו שבעים ומרוצים. בכלל לחלוק ולהחליף זה מאד נעים, כי ככה לכולם יש יותר אפשרויות, והכי חשוב ששום ילד לא יהיה רעב, כי זה ממש לא נעים וקשה מאד ללמוד כשרעבים, וכשאוכלים ביחד זה הרבה יותר נעים מאשר לאכול לבד. כמובן שאם תהיה סלסלה כזאת, אפשר יהיה לשים בה גם סנדביצ'ים של אמהות שהכינו סנדביץ' נוסף בשביל ילדים שאין להם, וזה יהיה נחמד אם אמהות שיכולות יכינו לפעמים אוכל גם לילדים אחרים שאין להם אוכל להביא לבית-הספר. עכשיו מקובל שבתי-ספר מבקשים מההורים הרבה כסף שהרבה הורים לא יכולים לשלם, והממשלה אולי מעדיפה את זה ככה, שהחינוך לא יהיה בחינם ויהיה מאד קשה להורים העניים שלוחצים עליהם לשלם כספים שהם לא יכולים לשלם. הרבה שנים סבלתי מאד בעצמי מהתשלומים האלה וגם הבנות שלי סבלו, והייתי רוצה שההנהלות בבתי-הספר לא יגבו מההורים הרבה כספים ולא יציקו לילדים העניים, אלא ינסו להפוך את בית-הספר למקום של שיתוף ועזרה הדדית, וככה הילדים ילמדו בבית-הספר לא רק חשבון ואנגלית שזה מאד חשוב בחיים, אלא גם להתחשב באחרים ולעזור להם, שזה אפילו יותר חשוב מחשבון ואנגלית, וזה לא רק מכין את הילדים לחיים, אלא מכין אותם להיות אנשים הרבה יותר טובים. ועכשיו אני רוצה לאחל לכל הילדים וגם להורים ולמורים שנת לימודים טובה ושמחה והצלחה בלימודים.  

הזכות הלאומית להשתמש בשפתך

מצדדי חוק הלאום סברו שדי יהיה בהאשמת מבקריהם באנטי ציונות ושיתוף פעולה עם הערבים כדי להשתיקם, ושהם יוכלו גם לעגן בחוק את אפליית הציבור הערבי וגם למכור לציבור את אפליית הערבים כ"ציונות", תוך כדי שהם מעלימים מהציבור את תוכנו המדויק של החוק ואת משמעות התוכן הזה. בעיקר הם סומכים על כך שהציבור איננו מבין את משמעות המושג "זכויות לאומיות", והם מנסים לטעון שהכרה בזכויותיהם הלאומיות של הערבים, פירושה ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל. זו איננה אמת.

זכויות לאומיות של עמים כוללות מגוון של זכויות, שהחשובה בהן היא זכותו של המיעוט להשתמש בשפתו הלאומית, לא רק בחיי היומיום, אלא גם במסמכים רשמיים, בחינוך ובתרבות. במשך שבעים שנה הכירה מדינת ישראל בשפה הלאומית של ערביי ישראל כשפה רשמית, גם אם לא תמיד נתנה ביטוי מעשי להכרה זו, ובכך הכירה בעובדה שהם מיעוט לאומי שיש לו זכויות לאומיות, ובראשן הזכות הלאומית להשתמש בשפתו. להכרה בערבית כשפה רשמית היתה חשיבות ומשמעות עצומה: לצד מערכת החינוך היהודית התקיימה ומתקיימת בישראל מערכת חינוך ערבית לציבור הערבי, בשפה הערבית, והציבור הערבי יכול לחנך את ילדיו בשפתם ובתרבותם, לשמר ולטפח את שפתו ותרבותו. למרבה הצער מעולם לא הוקמה בישראל אוניברסיטה בשפה הערבית, שראוי היה שתקום גם אוניברסיטה כזו, אבל גני ילדים וחינוך יסודי ותיכון בשפה הערבית התקיימו כל העת. כעת ביטל חוק הלאום המרושע את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. אמנם היא הוכרה בחוק כבעלת מעמד מיוחד והובטח שבפועל מעמד השפה הערבית לא ייפגע, אבל לביטול מעמדה של הערבית כשפה רשמית יש משמעות מדאיגה, שכבר התבטאה בפועל בסירובו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לחתום על מכתב התפטרות של חבר כנסת ערבי שנכתב בשפה הערבית. אם יו"ר הכנסת איננו שולט בערבית, יש למנות לו סגן מבין חברי הכנסת הערבים שיוכל לטפל במסמכים רשמיים בשפה הערבית. עצוב במיוחד שדוקא יולי אדלשטיין, שנרדף בברית המועצות בגלל עיסוקו בהוראת ולימוד עברית, פוגע בזכויותיהם הלאומיות של ערביי ישראל. היה עליו לדעת שלא זו הדרך. הערבים זכאים לשמר ולטפח את שפתם ותרבותם, שהיא גם שפה אחות לשפה העברית, ולא בכדי מתאר התנ"ך את הישראלים והישמעאלים כבני אותו אב, כאחים למחצה. התרבות הערבית מילאה תפקיד עצום בהסטוריה היהודית, וממנה שאבו חכמי ומדקדקי תור הזהב בספרד את הדקדוק העברי שלנו. ראוי שכל ילד יהודי במדינת ישראל ילמד את השפה הערבית על בוריה, ובכך יעמיק ויעשיר את לשונו העברית האחות לה, וגם יפתח לעצמו שער לעולם העשיר של השירה והספרות בלשון הערבית שאנו מכירים כה מעט, וחבל.

לא בכדי מתעלמים מצדדי החוק המנסים להגן עליו מסעיף החוק המבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית, מפני שאינם יכולים להצדיק את הצעד הזה, שאין לו שום הצדקה. שבעים שנה הוכרה הערבית כשפה רשמית ובכך איפשרה מדינת ישראל לערבים לחוש שהמדינה מכבדת את זהותם הנבדלת, ואיננה כופה עליהם להתייהד ולזנוח את שפתם ותרבותם. לא רק שלא היתה בכך שום פגיעה בציונות, להיפך, המצב הזה איפשר לאזרחים הערבים להיות ישראלים מבלי לוותר על זהותם, ובכך הקל עליהם להיות ישראלים. את העברית הם למדו ממילא, מתוך רצון להשתלב בחיי היומיום של הרוב היהודי ולמצוא את מקומם במדינה שיש בה רוב יהודי. הצעד המרושע והפוגעני של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית בישראל, שהוא בעיני הסעיף הגרוע ביותר בחוק, שכן הוא מבטל זכויות קיימות, דבר שיש בו משום הרעת מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ללא כל סיבה, ולעניות דעתי די בו כדי להקים עילה לביטול החוק. לא זכינו לשום הסבר ממצדדי החוק מדוע נזקקו לצעד המרושע והמשפיל הזה של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית במדינת ישראל, ולא נותר לנו אלא לחשוב שהמטרה היחידה של צעד זה היא השפלת ואפליית המיעוט הלאומי הגדול של ערביי ישראל. השפלה ואפליה מולידות עלבון, זעם ומרי במקום שותפות, ובוודאי שאין בכך כדי לסייע לקידום הציונות, כפי שמתיימרים מצדדי חוק הלאום.

מדינה יכולה להתעמר במיעוט לאומי, אבל אין לשום מדינה ולשום עם סמכות לשלול זכויות לאומיות של עם אחר. מדינת ישראל יכולה להכריז מכאן ועד להודעה חדשה שזכויותיהם הלאומיות של תושביה הערבים בטלות ומבוטלות, כשם ששרת התרבות מכריזה שמופעי תרבות שאינם לטעמה הפוליטי אינם זכאים לתקצוב, אבל אלה פעולות רודניות ללא בסיס מוסרי וחוקתי, והן מתבססות על דיכוי בכוח הזרוע ולא על חוק ומשפט. לדיכוי בכוח הזרוע יש גבולות. אם תומכי חוק הלאום חושבים, למשל, שבעזרת החוק הם יוכלו לספח את השטחים הפלשתיניים, ובה בעת למנוע מתושביהם הפלשתיניים זכויות אזרח, הם טועים טעות מרה. אם יהיה בעתיד במדינת ישראל רוב ערבי, חוק הלאום לא יוכל למנוע ממנו להפוך את מדינת ישראל למדינה ערבית, ולדכא את המיעוט היהודי כשם שהימין מדכא כעת את אזרחי ישראל הערבים. חבל שבמקום כבוד הדדי מבקש הימין לבסס את יחסיו עם המיעוט הערבי על כיפוף ידיים הדדי. זה עלול לפעול כבומרנג, ואיש איננו מבטיח לנו, שתמיד תהיה דוקא ידנו על העליונה.  

במכינת עלי חלומות אסורים

לפעמים מה שהכי שובר את הלב זה לא מה שמצפים. בכלל התלבטתי אם לצפות בסרט של ישראל רוזנר על המכינה בעלי, כי אפילו הצפייה בקדימונים היתה כל כך מדכאת. חלק מהדברים שאמרו שם על נשים כבר היו מוכרים לי מהחדשות, ועדיין לצפות בהם בריכוז כזה, זה אחרת מאשר כל התבטאות לעצמה. אבל מה שהכי שבר לי את הלב זאת ילדה אחת עם עיניים גדולות ותמימות שאהבה סרטים של וולט דיסני ואהבה לצייר, וחלמה להיות אנימטורית ולצייר סרטים של וולט דיסני, אבל במכינה בעלי אמרו לה שסרטים זה לא צנוע, אפילו סרטי אנימציה של דיסני זה לא צנוע. למשל טינקר בל. היא פיה, אבל היא מצויירת כמו אשה בבגד גוף, וזה לא צנוע. אז עכשיו היא מנסה להלביש את טינקר בל בחליפה של חצאית ארוכה ומקטורן עם שרוולים. טינקר בל החרדית קצת מתקשה לעוף, והיא הבינה שכל הסרטים של וולט דיסני זה לא צנוע, ושהיא לא יכולה להיות ציירת של סרטים מצוירים כי זה לא צנוע, בעצם עדיף לא לצפות בהם בכלל.

במכינה בעלי בכלל מעדיפים שאנשים לא יצפו בסרטים, כי יש בהם חוסר צניעות ושפיכות דמים ועבודה זרה, ובמכינה בעלי תמיד חושבים מה עלול להזיק, ולא מה אפשר ללמוד מדברים. הרב סדן היה מזועזע מ"רשימת שינדלר", כי היו שם סצינות מין, וגם מהספרים של עמוס עוז הוא מזועזע, בגלל שיש בהם מיניות. גם אני שנאתי את הזיות התאומים הערבים במיכאל שלי, אבל תמיד היתה לי הרגשה שכשעמוס עוז מנסה לתאר מיניות של אשה, הוא מתאר בעצם גבר, ובכלל חשבתי שסצינות המין אצלו לא הכי מוצלחות. אצל הרב סדן עמוס עוז נשמע ממש סופר פורנוגרפי. וגם הרב סדן אמר שהאנשים שקוראים את עמוס עוז מתגרשים באחוזים גבוהים. כנראה בגלל הפורנוגרפיה בספרים של עמוס עוז. או אולי בגלל הפמיניזם המרושע שגורם שנשים כבר לא תלויות בגברים. גם פמיניזם זה אסור כי אסור שנשים יהיו עצמאיות. נשים חייבות להיות תלויות בגברים, כי אם הן עצמאיות זה מקלקל את התכונות הנפלאות שיש לנשים שתלויות בגברים.

במכינה בעלי לומדים בעיקר מה אסור. למשל סרטים. הרב סדן הלך לרשימת שינדלר, והזדעזע מסצינות המין. זה מה שזיעזע אותו בסרט על השואה, שהיו שם סצינות מין. מוזר שלא היה לו שום דבר להגיד על השואה עצמה, שהיתה אירוע די פורנוגרפי. פורנוגרפיה היא חלק די מהותי בנאציזם, שהיה עסוק באובססיביות בגוף היהודי ובמיניות היהודית וראה בהם איום נורא על הנשים האריות הבלונדיניות. אבל נראה שהרב סדן קצת החמיץ את המימד הפורנוגרפי בנאציזם. הוא היה יותר מוטרד מסצינות מין רומנטיות. כאלה יש הרבה בסרטים, ולכן מעדיפים במכינה בעלי שהחניכים לא יראו סרטים בכלל, כי זה אפילו יותר מסוכן מלקרוא ספרים של עמוס עוז שגורמים לגירושים.

חשבתי שהרב סדן בוודאי לא ראה את "קבקבי עץ" של האחים אולמי. האחים אולמי הם במאי קולנוע איטלקים והם קתולים אדוקים והסרטים שלהם מאד קתולים וצנועים. אין בסרטים של האחים אולמי סצינות מין, רק רמזים צנועים, כמו הכלה שמסדרת את מיטת הכלולות למחרת בבוקר, ואחר כך בסירה נותנת יד לבעלה הטרי. אבל אולי הרב סדן היה מזדעזע מזה שהם מתפללים לישו. וגם האחים אולמי, או אחד מהם, כבר אינני זוכרת, עשה גם סרט "מאה מסמרים" עם דמות שמייצגת את ישו. הוא בחר לתפקיד שחקן ישראלי, בשביל האותנטיות, ובסרט הזה יש דוקא רמז לרומן בין ישו המודרני לנערת כפר שמייצגת את מריה מגדלנה, שזה רומן שנרמז באוונגליון של יוחנן והצית כל השנים את הדימיון הנוצרי עד לימינו אלה ולצופן דה-וינצ'י. הכנסיה הקתולית לא אוהבת את הרמזים האלה למיניות של ישו שאמור להיות אלהים, ומבחינה זו הסרט של אולמי היה די נועז.

הייתי אמורה יותר להזדעזע מזה שהתלמידים במכינת עלי שומעים כל היום הטפות מלאות דיעות קדומות מבזות על נשים והומוסקסואלים, ובאמת מאמינים בזה שלנשים אין שכל ואין רוחניות, רק רגשות ויצרים. אבל משום מה הכי ציער אותי שאסור להם לראות סרטים ואסור להם לחלום, ואסור להם לצייר ציורים לא צנועים. אני לא יכולה לתאר את החיים שלי בלי נס במילאנו ובלי גנבי האופניים ובלי חלף עם הרוח ובלי רסיסי חיים. אם היו מוציאים אותי להורג הייתי מבקשת לראות קודם את קפיטן פראקסה של סקולה, עם מאסימו טרואיזי הליצן, שאז התאהבתי בו, לפני שהוא התפרסם אחר כך בסרט הדוור. ואיך היינו מתבגרים בלי מאש, ובלי וודסטוק ובלי מצחיקונת ובלי לאדוני באהבה. היינו בכל מקום וחווינו הכל דרך הקולנוע. איזה מין נעורים עצובים יש לנערים ולנערות האלה במכינת עלי שכל היום לומדים על דברים לא צנועים, והם לא הולכים עם החברים לסרט ואף פעם הם לא ישבו בשורה ראשונה וראו את הפנים של ד"ר דוליטל רועדים על המסך. כששואלים אותם על החלומות שלהם הם מדברים על אחדות העם היהודי – חוץ מהרפורמים וההומואים והחילוניים – והבנות לומדות להיות נשים צנועות ותלויות בבעליהן, כי לגברים יש שכל ורוחניות ולנשים רק רגשות ולכן עדיף שלא יהיו להן יותר מדי חלומות. סרטים זה מסוכן, כי סרטים מעוררים באנשים חלומות, ובמכינה בעלי סרטים וחלומות אסורים.

        

מה למכינה קדם צבאית ולהומוסקסואליות

דברי הרב יגאל לוינשטיין על הומוסקסואליות שהביא עמרי מניב בערוץ 10, מטרידים לא רק מצד תוכנם, אלא גורמים לי לתהות מה זאת בכלל מכינה קדם-צבאית, ולמה בכלל מדברים שם על הומוסקסואלים? לפי מה שמצאתי באינטרנט, המכינה הקדם-צבאית בעלי היא ישיבה גבוהה ברוח הרב קוק שמכינה את בוגריה לשירות בצה"ל, ובמיוחד ל"מיפגש עם החברה החילונית ולאתגרים הכרוכים בכך", שזה קצת מוזר, כי הייתי חושבת שכל אדם שגדל במדינת ישראל, בלי קשר היכן בדיוק הוא גדל ולאיזה מגזר הוא שייך, מכיר גם אנשים חילוניים וגם אנשים דתיים וגם אנשים חרדים, וגם אנשים שלא בדיוק נכנסים לאיזושהי מסגרת או הגדרה, לפחות היכרות שטחית, והוא לא צריך הכנה מיוחדת למיפגש עם חילוניים, וגם קראתי שהרב יגאל לוינשטיין בכלל גדל במשפחה חילונית, אז למה הוא חושב שצעירים דתיים צריכים הכנה למיפגש עם הציבור החילוני, ומה בכלל בצה"ל כל כך חילוני או דתי, הרי כולם לובשים מדים ועושים מה שהמפקדים אומרים להם לעשות, והאוכל בצבא ממילא כשר ואפשר להתפלל ולהניח תפילין ולא אומרים לאנשים בצבא לעשות שום דבר נגד הדת, אלא אם כן יש מלחמה וצריך להילחם בשבת שזה פיקוח נפש וזה לא סותר את ההלכה.  

לכן השאלה ששאלתי את עצמי לגבי הרב יגאל לוינשטיין לא היתה רק כמה חשוכות הדיעות שלו, אלא למה בכלל רב מחנך בישיבה מדבר עם תלמידיו על הומוסקסואלים? האם זה חלק מתכנית הלימודים בישיבות? לא נראה לי שכך הדבר. למה צריך רב בישיבה לדבר עם תלמידיו שוב ושוב על הומוסקסואליות? אלא אם כן לו עצמו יש איזו אובססיה בנושא, ולפי צורת דיבורו נראה שאכן יש לו איזו מין אובססיה כזאת. מה אכפת לך מהומוסקסואלים? תדבר עם תלמידיך על חשיבות הקמת המשפחה אם אתה רוצה, על חשיבות התפילה, לימוד התורה וקיום המצוות, ותניח להומוסקסואלים לנפשם. אף אחד לא מבקש ממך להטיף לסובלנות כלפיהם, פשוט אל תתייחס לנושא, ואיש לא יבוא אליך בטענות.

אבל נדמה שלרב לוינשטיין אין דבר אחר בעולמו חוץ מהומוסקסואלים ובנות שמתגייסות לצה"ל, שגם זה איננו מובן. אילו היה מלמד נערות ומטיף להן שלא להתגייס לצבא אלא להתחתן בגיל שמונה עשרה ולהקים מיד משפחה, זה היה מרגיז אבל עוד היה בזה איזה שהוא היגיון. אבל הרב לוינשטיין מלמד בחורים. איזה עניין יש לו לדבר עם בחורים על בנות שמתגייסות לצבא ולהסית נגדן? באיזה אופן דבריו הפוגעניים על בנות שמתגייסות לצבא אמורים לחנך את הבחורים? למה בכלל הוא מדבר על גיוס בנות לצבא עם בחורים?

או אולי לדעת הרב לוינשטיין הסתה נגד הומוסקסואלים וחיילות היא חלק מה"הכנה למיפגש עם החברה החילונית ולאתגרים הכרוכים בכך", כי הרב לוינשטיין חושב שהומוסקסואליות זה מאפיין של החברה החילונית? או שהסובלנות היא מה שמפחיד אותו, והומוסקסואלים מוצהרים מפחידים אותו, ונשים שיש להן רצון משלהן ולא רק מצייתות לרבנים מפחידות אותו? אולי כל הרעיון של המכינה הקדם-צבאית איננו להכין אנשים לשירות בצבא כפי שעושים בפנימיות צבאיות ששם משפרים את הכושר הגופני ולומדים ידיעת הארץ ועורכים תרגילי סדר ואימונים שנועדו להכין את החניכים להיות חיילים טובים יותר, אלא בעצם כל רעיון המכינה הזה נועד לדמוניזציה של כל מה שאיננו מתאים לדעות הקדומות הרווחות בחברה הדתית, מתוך אותו פחד של החברה הדתית והחרדית לאפשר לבניה להכיר צורות מחשבה שונות ממה שהכירו בבית, ורצון להטיל עליהם אימה מפני תופעות שמזוהות בעיניהם עם החברה החילונית, כמו סובלנות כלפי הומוסקסואלים ושוויון לנשים, שמזוהים בחברה הדתית עם המודרניות והחילוניות שחייבים להיאבק בהן, ואם זה המצב, למה מדינת ישראל צריכה בכלל להכיר במכינות האלה ולממן אותן, אלא אם כן מדינת ישראל מתנגדת לגיוס הומוסקסואלים או לגיוס נשים, או למתן זכויות להומוסקסואלים ונשים, שלפחות רשמית לא זה המצב?  

ומה פשר דבריו של הרב לוינשטיין שהוא מפחד לשלוח בחורים לטיפולי המרה? מה פתאם הרב לוינשטיין שולח בחורים לטיפולים כלשהם? איזו הכשרה והסמכה יש לו לכך? אם פונה אליו תלמיד בבעיה שיש לה אופי אישי ונפשי, עליו להפנות אותו ליועץ חינוכי או לפסיכולוג, שלהם ההכשרה וההסמכה להפנות אנשים להמשך טיפולים כאלה או אחרים. מה פתאם אדם שתפקידו והכשרתו בחינוך, מפנה אנשים לטיפולים בעלי אופי פסיכולוגי או רפואי? האם גם כשתלמיד נפצע הרב לוינשטיין מחליט מה הטיפול הרפואי שמתאים לו לקבל, או שרק לטיפול בהומוסקסואלים הוא מומחה?

כי העניין הוא לא רק מה תוכן דבריהם של רבנים שמלמדים בישיבות, אלא באיזו מידה הם מנצלים את מעמדם כמחנכים לעניינים שאין זה כלל מתפקידם לעסוק בהם, במקרה של הרב לוינשטיין להסתה נגד תופעות שמאיימות על עולמו הפטריארכאלי, כמו התקדמות הסובלנות בעולם כלפי תופעת ההומוסקסואליות, שאיננה ניתנת ל"ריפוי" ב"טיפולי המרה", אלא קיימת בטבע וגם בחברה האנושית אצל חלק מסוים מהאנשים וצריך להשלים עם קיומה ולא להתעלל באנשים שזו נטייתם, או התחזקות מעמד האשה, עלייה בהשכלתן ובעצמאותן של נשים, דחיית גיל הנישואים, ושאיפתן של נשים לבחור את מסלול חייהן ולממש את יכולותיהן וכישוריהן בדיוק כפי שהגברים רשאים לעשות כן, מבלי שיגנו ויבזו אותן. איש לא היה מגנה את הרב לוינשטיין אילו הטיף לתלמידיו להקפיד על אכילת אוכל כשר, ואילו היה מטיף להם לקיים יחסי מין רק במסגרת הנישואים לא היה איש בא אליו בטענות. עניינים אלה אכן שייכים לחינוך במסגרת דתית. הסתה נגד הומוסקסואלים או נגד בנות דתיות שמתגייסות לצה"ל איננה מעניינו של החינוך בישיבה שבה מתחנכים בחורים, ואיננה יכולה בשום אופן להיות חלק מתכנית הלימודים או מן הערכים שהישיבה מקנה לחניכיה, וודאי לא במסגרת הכרה ומימון של המדינה.

האובססיה של הרב לוינשטיין לנושאי ההומוסקסואליות וגיוס הבנות מעלה גם תחושה מטרידה של עיסוק בלתי ראוי במיניות על ידי הטפה חינוכית כביכול, שבכלל מאפיין את החברה הדתית והחרדית. מרוב איסורים לעסוק במיניות, ועיסוק לכאורה ב"צניעות", שהוא למעשה שם קוד לעיסוק במיניות, עוסקים רבנים ורבניות למעשה במיניות תלמידיהם ולא פעם גם חודרים לפרטיותם המינית באופן שקרוב להטרדה. האם הרב לוינשטיין גם בולש אחר נטיותיהם המיניות של תלמידיו באופן שפוגע בפרטיותם? כיצד הוא יודע בכלל למי יש נטיות הומוסקסואליות, או שהוא מעודד בישיבה תרבות של חדירה לפרטיות והלשנה? כל השאלות המטרידות הללו הן מעניינו ובאחריותו של משרד החינוך וגם של משרד הביטחון שאחראים על הישיבה ומממנים אותה, והם אינם יכולים להסתפק בהסתייגות רפה, בהתעלמות, או ביציאה ידי חובה בתירוץ שכך צריך להיראות חינוך בישיבה. ממש ממש לא.  

      

אין על מה לדון עם הפולנים

הפעם אין לי אלא להסכים הסכמה גמורה עם דבריו הנכוחים של יאיר לפיד: לא מנהלים משא ומתן על זיכרון השואה. הסיכום בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת פולין על הקמת וועדה משותפת ישראלית-פולנית לדיון בנוסח החוק המביש האוסר על איזכור מעורבות של פולנים ברצח היהודים בשואה הוא רעיון עיוועים, שפירושו היחיד הוא מתן לגיטימציה ישראלית לחוק שערורייתי מיסודו, שמאיים בעונש מאסר על מי שהתייחסותו לשואה איננה נוחה לפולנים. חוק כזה איננו ראוי בשום נוסח, ועונש מאסר לאדם שדיבר על השואה, אפילו אם איננו יכול להוכיח בבית משפט את דבריו – הרי רוב הפשעים שנעשו במלחמת העולם השנייה אינם מתועדים, וגם היסטוריונים נסמכים במידה רבה על עדויות של ניצולים, שבמקרים רבים הן עדויות יחידות, כי רק בודדים שרדו לספר - הוא מעשה מתועב שאסור להסכים איתו בשום צורה, והדרישה היחידה שצריכה לבוא מישראל לפולין היא לבטל לגמרי את החוק המביש הזה ולא לרכך אותו, כאילו להעניש אנשים על דיון בשואה, גם אם דבריהם אינם מדויקים, יכול להיות בכלל לגיטימי בצורה כלשהי או בנוסח כלשהו. עלתה במוחי המחשבה מה יקרה אם מישהו יאמר "מחנות ההשמדה בפולין" ודבריו יתורגמו בטעות כ"מחנות ההשמדה הפולניים". האם על כך ישליכו אותו הפולנים לכלא לשלוש שנים? הרשעות ושנאת ישראל שעומדות בבסיס החוק הזה כה ברורות וכה נוראות, שאוי לממשלת ישראל אם תתפשר עליו עם ממשלת פולין למען אינטרסים פוליטיים, ואפילו כאלה שבפני עצמם הם חשובים.

בניגוד לטענת עיתון "הארץ" במאמר המערכת שלו היום, טענת הפולנים שישראל עשתה אותו דבר איננה מתייחסת למה שמכונה "חוק הנכבה", אלא לחוק הכחשת השואה הישראלי משנת 1986 המטיל עונש של חמש שנות מאסר על פירסומים של הכחשת השואה או אהדה למעשי הנאצים, חוק שמעולם לא הורשע על פיו איש במדינת ישראל, ולו שאלו לדעתי הייתי מעדיפה שלא היה קיים, שכן הוא בעיקר מעניק כוח למכחישי שואה שתובעים דיבה את מי שמאשים אותם בהכחשת השואה, ובפועל מספר מכחישי השואה בעולם שתבעו את ההיסטוריונים שהאשימו אותם בהכחשת השואה גדול ממספר מכחישי השואה שנתבעו על הכחשת השואה, למרות שאלה כלל אינם מעטים בעולמנו. מה שמוכיח שדיונים על השואה ואפילו הכחשת השואה אינם עניין למערכת המשפט, ועדיף שגינויים של מכחישי שואה יהיה ציבורי ולא פלילי. כמובן שעיתון "הארץ" התקשה לוותר על עוד הזדמנות להשוות את ישראל לנאצים, אבל בנטייתו זו של העיתון כבר עסקתי הרבה במקומות אחרים.

בהקשר זה הועלה רעיון להפסיק את המסעות למחנות הריכוז בפולין כעונש לפולנים, וגם כדי להגן על המדריכים במסעות אלה מסכנת העמדתם לדין בפולין על פי החוק החדש – שעדיין לא נכנס לתוקף. הפסקת המסעות למחנת הריכוז בפולין היא רעיון נכון בלי קשר לחוק החדש. מסעות אלה הפכו מזמן למכרה זהב כלכלי לגורמים מסחריים שמנצלים את העניין הרב ואת העלות הזולה של מסע בפולין כדי לגלגל רווחים עצומים, כאשר הם גובים מחירים גבוהים בהרבה מהנדרש ואינם טורחים אפילו לספק לנוער המשתתף במסע אוכל כשר, ומכשילים יוזמות למסע למחנות של יום אחד ללא לינה שאיננו ממלא את כיסיהם, והיה יכול למנוע את האפליה בין ילדים שהוריהם מסוגלים לממן את המסעות לבין ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לכך, שהפכה את המסעות לפולין לגורם מסכסך ומפלה בין תלמיד לתלמיד, שלא זו מטרתה של הוראת השואה. אבל יותר מהכל: אין שום קדושה מיוחדת במחנות הריכוז. כיום הם מוזיאונים ששומרים על ממצאים פיזיים מהשואה, שלמזלנו אינם יכולים לשחזר את חוויית האימה והמוות שעברו הנספים בשואה, וטוב שכך. עדיף לקחת את הנוער ל"יד ושם" וללמדם על השואה בדרך צנועה וחכמה יותר, מבלי לצפות מהם לחוש על בשרם מה שחשו בני עמנו שנרצחו באושוויץ וטרבלינקה, שזו יומרה בלתי נסבלת ולעניות דעתי מצמררת. מה שעברו בני עמנו בשואה ניתן רק ללמוד ולזכור מתוך כבוד וענווה. את החוויה שחוו יהי רצון שלא יחווה עוד שום אדם לעולם. 

נפתלי בנט רוצה דם

נפתלי בנט לא מרוצה מדובר צה"ל. הדובר אמר שצה"ל לא התכוון להרוג את בכירי אירגון הג'יהאד האיסלמי ששהו במנהרה בעת הפיצוץ, ושצה"ל בכלל לא ידע שהם נמצאים שם בזמן הפיצוץ. כל מה שצה"ל רצה, אמר הדובר, זה לפוצץ את המנהרה שחדרה לשטח ישראל, כדי למנוע אפשרות שהמנהרה תשמש חלילה לפיגוע טרור נגד ישראל. נפתלי בנט כועס. ההודעה של דובר צה"ל לא מספיק צמאת דם לדעתו. אפשר להבין ממנה שישראל מעוניינת יותר למנוע פיגועים מאשר להרוג מחבלים, וזה מאד לא לטעמו של נפתלי בנט. נפתלי בנט רוצה שצבא הגנה לישראל יהיה צבא הריגה לישראל, כמו שהדגים אלאור אזריה. הוא רוצה שמה שיהיה חשוב לצה"ל זה לא למנוע פיגועים ולהציל חיים של אנשים, אלא להרוג מחבלים, אם צריך או לא צריך. אצל נפתלי בנט להרוג מחבלים זו לא נגזרת של הגנה עצמית, אלא זו מטרה בפני עצמה. הוא אומר "הקם להורגך השכם להורגו". הביטוי הזה מופיע במדרשים, אבל נפתלי בנט מבטא אותו כאילו הוא כתוב בתנ"ך. בכלל הדתיות החדשה מעדיפה ביטויים מהמדרשים, כמו "קול באשה ערווה", על דברים שכתובים בתנ"ך, למשל "ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה" או "ותשר דבורה וברק". במדרשים הרבה יותר קל למצוא דברים שמתאימים למי שרוצה להרוג ערבי או להשפיל אשה, ויש שם גם תמיד סיפורים שאפשר לפרש כך או אחרת, בעוד שהתנ"ך מעדיף את התמציתיות, למשל: "לא תרצח", שלא משאיר הרבה מקום לפרשנות שמתירה את דמם של ערבים, ובשביל נפתלי בנט זאת בעיה.

וגם לנו יש בעיה, כי נפתלי בנט הוא לא רק השר לעידוד רצח ערבים, אלא גם שר החינוך, ושני התפקידים לא ממש מתיישבים יחד, ואם הם מתיישבים יחד, זה מעורר חלחלה. כמובן נפתלי בנט יאמר שהוא רק בעד רצח מחבלים שמבקשים את נפשנו, ולא בעד רצח ערבים תמימים, אבל אותי זה לא כל כך משכנע, כי שמתי לב שאנשים שרוצים לפגוע בערבים קוראים להם מחבלים גם כאשר הם לא מחבלים, למשל החרדים שהיכו נהג אוטובוס ערבי קראו לו מחבל, וככה הם הצדיקו את המכות שהם נתנו לו, ואפילו במגרשי הכדורגל צועקים לשחקנים הערבים מחבלים, וכל מי שרוצה להתיר את דמם של ערבים אומר שהוא בעד מוות למחבלים וזה כאילו מותר, אבל "מות למחבלים" זה מזמן שם צופן ל"מוות לערבים", וזאת לדעתי הסיבה שנפתלי בנט התנפל על דובר צה"ל, כי אצל נפתלי בנט להרוג ערבים זה ערך חינוכי, ומי שרק רוצה למנוע פיגועים ולא להרוג ערבים אם זה לא כורח להצלת חיי אדם, פוגע בערך שעליו נפתלי בנט רוצה לחנך את העם בישראל, שזה לשאוף להרוג ערבים כמטרה לעצמה. אחרת הוא לא היה מקים את כל המהומה.

לפני כמה ימים שמעתי את נפתלי בנט מתראיין אצל נדב אייל שהחליף את ירון לונדון ב"לונדון וקירשנבאום". כשנדב אייל שאל את נפתלי בנט על בנות השירות הלאומי שמלמדות יהדות, נפתלי בנט התחיל לצעוק ולצעוק בלי הפסקה ולא נתן לנדב אייל להשחיל מלה, ובסוף כשנדב אייל הצליח בכל זאת לשאול משהו, הוא שאל אותו שאלה מאד ישראלית: אתה לא מבין את ההורים החילוניים שילדיהם מתגייסים לצבא וכועסים שבנות שירות לאומי שלא הלכו לצבא מלמדות אותם? כאילו זאת השאלה. ועל זה נפתלי בנט ענה לו די בצדק שאין הבדל בין שירות לאומי לצבא. אבל השאלה איננה זאת. השאלה היא מדוע נפתלי בנט בתור שר חינוך שרוצה לעודד לימודי יהדות, שזאת מטרה טובה לדעתי, לא מתקצב תקנים של מורים מוסמכים ללימודי יהדות. הוראה זה מקצוע קשה ואחראי מאד, וצריכים לעסוק בו אנשים שהוכשרו והוסמכו לכך. אני למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה הרבה מאד תנ"ך ותלמוד ומדרשים, אבל האנשים שלימדו אותי היו מורים מוסמכים בעלי תארים מתקדמים, חלקם היו אפילו דוקטורים במקצוע הלימוד, ואני זוכרת עד היום הרבה מהשיעורים שלהם. מי ששולח בנות של שירות לאומי ללמד יהדות, איננו אדם שמכבד את מקצוע היהדות ורוצה להנחיל אותו לתלמידים. מצד שני מורים מוסמכים עם תארים אקדמיים מתקדמים הם אנשים עם הרבה ידע, ויש להם תמונת עולם רחבה, וזה לא הולך טוב עם מסרים כמו "הקם להורגך השכם להורגו" ו"לא מתנצלים על הריגת מחבלים" שנפתלי בנט מקדם. מסרים כאלה יותר טוב להעביר באמצעות בנות שירות לאומי שמדקלמות דפי מסרים מאשר באמצעות מורים מקצועיים שמתחנכים לחשוב על המשמעות שיש לדבריהם עבור התלמידים, ועל האופן שבו הדברים עלולים להשפיע על התלמידים ועל התנהגותם. בנוסף לכך, מורים בעלי ידע עלולים ללמד את התלמידים גם דברים שכן כתובים בתנ"ך כמו "בנפול אויבך אל תשמח ובכושלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו". אולי כדאי שגם נפתלי בנט ישנן את הפסוק הזה, שסותר כנראה את כל השקפת עולמו.

בזכות בתי-הספר

בחודשי הקיץ, לצד תלונותיהם של הורים שמתקשים לבלות את החופש הגדול עם ילדיהם (עצה מבעלת ניסיון – תנו להם לראות טלויזיה כאוות נפשם, זו אופציה זולה וטובה מרבות אחרות, ובאמת שאין בה שום נזק), שמעתי גם, בתכניות טלויזיה וכתבות בעיתונות, לא מעט ביקורת על מוסד בית הספר, שהוא שמרן ומאובן והורג את היצירתיות הטבעית שיש לילדים ולא מתאים למאה העשרים ואחת, ועוד כהנה וכהנה. אני רוצה דוקא לדבר בזכותם של בתי הספר ולימוד החובה, שהוא בעיניי, לצד הירידה בתמותת תינוקות ויולדות, ההישג הגדול ביותר של החברה המודרנית: מערכת חינוך שכוללת את כל הילדים, ושלכל ילד נמצא בה מקום, כדי שיוכל לבלות את ילדותו בלימודים, לא בעבודה כדי לסייע לפרנסת המשפחה, לא בטיפול באחים הקטנים, וכמובן לא בשוטטות ברחובות והידרדרות לפשע, אלא בלימודים, שזה בעיניי העיסוק הטוב ביותר לילדים ולנוער.

העובדה שאין זה כלל ברור מאליו שילדים יוכלו לבלות את ילדותם בבית-הספר ולעסוק בלימודים, והתוצאות של מצב שבו ילדים מועסקים בעיסוקים אחרים ומנועים מלבקר בסדירות בבית-הספר, מוכרות לי לא רק מלימוד היסטורי ומקריאה על מציאות העולם השלישי. אני שבה כעת מביקורי השבועי בשוק מחנה-יהודה, ובדוכנים שאני פוקדת מדי שבוע עומדים נערים שמוכרים לי ירקות ופירות ותבלינים ובכך מסייעים להוריהם. אני מכירה את משפחותיהם, הן גדולות ומרובות ילדים, ולעבודתם יש ערך כלכלי רב חשיבות למשפחתם. זה לא שאינם לומדים דבר בעבודתם: הם מקבלים סחורה, מסדרים אותה, שוקלים ומחשבים, מקבלים תשלום ומחזירים עודף, רובם מנומסים ואדיבים ללקוחות, הם אחראים ומחויבים ואלה ערכים חשובים מאד לכל אדם. אבל יותר הייתי רוצה לראות אותם בספסל הלימודים, מעתיקים תרגילים במתמטיקה מן הלוח. צר לי, אבל אינני רואה כיצד תגביר העבודה בשוק את היצירתיות שלהם, כיצד תפתח את מחשבתם. נדמה לי שחבריהם הלומדים, שכלואים לכאורה בכיתות בית הספר, יתפתחו טוב יותר וייצרו לעצמם עתיד מבטיח ומרתק יותר מן הנערים העובדים בשוק.

לבקר את בתי הספר קל, ולפעמים למבקרים יש בטן מלאה מרירות מחוויותיהם כילדים במערכת החינוך או אפילו כהורים. כאם גרושה ומעוטת-אמצעים סבלתי לא מעט מראוותנות לשמה, סחטנות כלפי הורים והשפלה של תלמידים עניים, תופעות שחוויתי בבתי הספר של בנותי ושיקפו היטב את החברה הסובבת בארצנו, שהפכה בעשורים האחרונים חמדנית, ראוותנית ואטומת-לב. אבל אלה תופעות לוואי שליליות של היות בתי –הספר ראי של החברה שבה הם פועלים, והן אינן מבטלות את חשיבותם של בתי הספר להתפתחותם של הילדים, דוקא בגלל אופיים השמרני, שחבל שאיננו שמרני עוד יותר, חבל שאין מצניעים לכת יותר ואין מדגישים יותר את חשיבותם של מורה, לוח וגיר, כפי שאמר יפה שר-החינוך לשעבר, תלמידים, לוח וגיר הם מה שצריך מורה כדי ללמד היטב, לא מחשבים יקרים ולא טכנולוגיה נוצצת, רק אהבה ולב פתוח לילדים וידע, הרבה ידע במקצועות הלימוד, ידע מן הסוג שמתאכסן במוח ולא במכשירים, ידע שעליו אמרו הקדמונים "מה שלמדתי שום גנב ושום שודד לא יקחו ממני". היה זה הנוירולוג שלימד אותנו בחוג לחינוך שיעור מטלטל על הפתולוגיה של המוח, שהסביר לנו את חשיבותו של הזיכרון האוטומטי, זה שמוגן אפילו מפני התקפי שבץ קשים: תנו לילדים ללמוד הרבה בעל-פה, הוא הסביר לנו, למדו אותם בעל-פה את השירים ואת לוח-הכפל, כך לא יימחו מזיכרונם לעולם. זכרתי היטב את שיעורו. מן הלימוד המתקדם ביותר של המוח האנושי הוא למד בראש וראשונה לכבד את דרכי הלימוד העתיקות.

כשהגעתי לאוניברסיטה, כמו רבים, עם בטן מלאה על סבלות בית-הספר, זה היה כבר אחרי שירותי הצבאי כמורה חיילת, ושם למדתי לראשונה שיש מציאות אחרת מזו של ילדים לומדים: בעבודתי כמורה חיילת בחינוך המיוחד פגשתי הורים שהעדיפו להשאיר את ילדיהם בבית, ילדים בגילאי עשר עד חמש-עשרה, כדי שיאספו ביצים מן הלול ויסדרו אותן בתבניות, כדי שיפזרו מזון ברפת ובלול, וכדי שיטפלו באחיהם הקטנים בזמן שההורים עסוקים בעבודה. המשימה האחרונה הוטלה בעיקר על הבנות הבכורות והשניות במשפחות מרובות הילדים. הילדה המבוגרת ביותר בכיתתי הגיעה ללימודים רק לעתים רחוקות: היא היתה המטפלת של שבעת אחיה הקטנים ממנה. כשמישהו מהם חלה היא נשארה בבית לסעוד אותו, בימי ששי מעולם לא הגיעה לבית הספר כי נאלצה לסייע בהכנות לשבת, ולפני חגים נעדרה ימים רבים. מפורים עד פסח, כאשר במושבים נהגו לא רק להוציא את הרהיטים ולנקות היטב את החדרים, אלא גם לסייד את הבית כולו בלבן, נעדרו רבים מן הילדים כדי לסייע בהכנות לפסח. כן, הם ידעו לטפל באחיהם הקטנים וגם בעופות ובבהמות, הם ידעו לסייד ולנקות ולבשל ולחתל ועוד מלאכות מועילות רבות שחשוב לדעת, אבל יצירתיות לא ראיתי אצלם, בעיקר ראיתי פיגור סביבתי, נחשלות, צרות אופקים, מחסור בידע ובכישורי למידה. התלמידה הבוגרת שהיתה לכאורה בשנת לימודיה השמינית התקשתה לקרוא. היא גם לא היתה מנומסת וכנועה כפי שאפשר היה לחשוב: היא היתה חצופה מאד, גסה ואלימה, אולי מתוך תסכול, ואולי משום שלא הכירה מעולם בחייה מציאות של רוך, ושל חלומות נעורים. בכלל נוכחתי בתקופת עבודתי כמורה חיילת, שילדים שאינם לומדים הם חצופים ואלימים יותר ממה שמכנים היום "חנונים". שום דבר איננו משפר את האישיות, את היצירתיות ואת הנימוסים הטובים כמו לימוד שיטתי, שדרכו לומדים אנשים גם לרצות ולשאוף ולחלום, דרכו מתרחב עולמם מעבר לכפר מגוריהם אל הארץ והעולם והחלל – כבר אמרתי שאל תמנעו מהילדים לצפות בטלויזיה, הם לומדים ממנה הרבה יותר מכפי שאתם משערים, למדתי זאת מבנותי.

בכל העולם נלחמים מיליוני בנים, ועוד יותר מיליוני בנות, על הזכות הבכלל לא מובנת מאליה ללכת לבית הספר וללמוד. גם אצלנו מתחת לאף יש המון ילדים כאלה, שלימודים סדירים כלל אינם מובנים מאליהם עבורם. אני שמחה מאד ששר-החינוך הבטיח לדאוג גם לנושרים ממערכת החינוך, להושיט להם יד ולהשקיע בהם את ההשקעה הנוספת שהם זקוקים לה כדי שלא יפגרו אחרי האחרים ויפלו לצד הדרך. ילדים צריכים לבלות את ימיהם בבתי-הספר וללמוד. יותר ממחשבים הם זקוקים לתשומת לב ואהבה והם זקוקים ליידע. יידע איננו מעניק רק השכלה. הוא מעניק ביטחון, הוא מרחיב אופקים, הוא מפתח את האישיות, הוא מעניק בסיס שממנו אפשר להמשיך הלאה. החברה שלנו זקוקה לבתי-ספר. תמיד יהיה טוב לשפר את בתי-הספר, את השכלת המורים ואת היחס לתלמידים, אבל לתאר את בתי-הספר כמוסד מיותר שאין בו צורך, זו התפנקות של חברת שפע שאיננה רואה נכוחה, לא את המתרחש מחוצה לה וגם לא את המתרחש מתחת לאפה.