שלום עם הפלשתינים חשוב יותר

 

 

אין לי כמובן שום התנגדות לשלום עם סעודיה. אני אמנם מפחדת קצת מזה שתהיה להם אולי פצצת אטום – כמו שאני מפחדת מזו שכמעט יש לאיראנים, אבל אני מקוה שלא הם ולא האיראנים יזרקו עלינו פצצות אטום. כמובן אין לי שום התנגדות שישראלים יסעו לסעודיה, כמו שישראלים נוסעים בהמוניהם לדובאי. אני לא נסעתי ולא אסע לא לדובאי ולא לסעודיה. המדינות האלה מאד מפחידות אותי. כשאני חושבת על דובאי אני מסוגלת לחשוב רק על  בת האמיר הנסיכה לטיפה, שניסתה להימלט משם אבל נתפסה והוחזרה בכוח לדובאי ומוחזקת שם בניגוד לרצונה, וכשאני חושבת על סעודיה אני חושבת על העיתונאי ג'מאל חשוקג'י שהיה מבקר חריף של מוחמד בן-סלמן ופותה להיכנס לשגרירות הסעודית באיסטמבול ששם רצחו אותו וביתרו את גופתו. כל הזמן שידרו את הראיון של בן-סלמן מדבר על נורמליזציה עם ישראל ואני רק חשבתי על הרצח של חשוקג'י ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, וכשבן-סלמן דיבר על התקרבות בין ישראל לסעודיה חשבתי רק שאנחנו נהיים מיום ליום יותר דומים לסעודיה וגם אצלנו אנשים שמזדהים כשמאלנים או כלהט"בים עלולים לקבל מכות מחסידי הממשלה שחבריה הם בחלקם הגדול פושעים שמעודדים פשעים נגד האנושות כמו מחיקת ישובים ערבים ורצח של ערבים חפים מפשע, שזו בעצם סיבת התמיכה של אנשי עוצמה יהודית בעמירם בן-אוליאל, וכשהם אומרים שהם לא יודעים אם הוא רצח את משפחת דוואבשה אני נזכרת באחמדינג'אד שכשנשאל על יחסו לשואה אמר שצריך לחקור אם זה קרה באמת, כי הוא לא יודע אם זה קרה באמת.

כמובן הסכמי שלום עם מדינות ערב זה דבר טוב, אפילו כשמדובר במדינות כמו האמירויות וסעודיה שאני אישית לא מעוניינת בקשר איתן אבל זה בסדר גמור אם אחרים כן מעוניינים. הדבר היחיד שמפריע לי זה שמתייחסים להסכם עם הפלשתינים כאל המגרעת בהסכם, כאל ויתור של ישראל, ולי חשוב שישראל תסכים להקמת מדינה פלשתינית עצמאית בשטחי הרשות הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית. אני לא תומכת באיחוד ירושלים ואני לא מאמינה באיחוד הזה, ופלשתין חייבת לכלול את מזרח ירושלים שהיא המטרופולין היחיד בשטחים הפלשתינים ורמאללה איננה יכולה להוות לה תחליף. בעיני זה הדבר הכי חשוב שצריך לקרות, חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, אחת ישראלית ואחת פלשתינית, כי זאת בעצם המשמעות של החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 – הקמת שתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לפלשתינים, וזה מה שצודק. חוץ מזה אני מאמינה שישראל צריכה לחלוק עם הפלשתינים כי הם בני ישמעאל, וגם ישמעאל הוא מזרע אברהם, והארץ ניתנה לזרע אברהם, ולכן ישראל וישמעאל צריכים לחלק את הארץ ביניהם, ולא להגיד כמו תוכים שבתנ"ך כתוב שהארץ כולה שלנו, כי זה לא בדיוק מה שכתוב. אני לא תמימה ואני יודעת שגם אחרי הקמת מדינה פלשתינית יהיו ארגונים שיתמכו בהמשך הטרור נגד ישראל בטענה שכל הארץ היא ווקף מוסלמי וצריך לסלק ממנה את היהודים. אני לא יודעת אם הקמת מדינה פלשתינית תביא שלום, אבל זה מה שצודק שיקרה, וזה מה שחשוב באמת – שישראל תגיע להסדר עם הפלשתינים שגרים לידנו וגם בתוכנו, כי רק שלום עם הפלשתינים ישנה באמת את החיים שלנו. שלום עם האמירויות ועם סעודיה זה טוב ונחמד ומי שרוצה לנסוע לשם ונהנה לבלות שם אני שמחה בשבילו, כמו שאני שמחה בשביל אנשים שנוסעים לאמריקה או ליפן, שגם לשם לא נסעתי ואינני יודעת אם אי פעם אסע. אבל לחשוב כמו שנתניהו ואנשי ליכוד אחרים אומרים, ששלום עם מדינות ערביות אחרות מוכיח שאין צורך לכרות שלום עם הפלשתינים ואין צורך להחזיר להם שטחים ואדמות שכבשנו מהם, וששלום זה תמורת שלום, כאילו אפשר לומר דבר כזה למי שלקחת ממנו את כל מה שהיה לו ועכשיו אתה רוצה שהוא יהיה חבר שלך בלי להחזיר לו שום דבר שלקחת ממנו, זאת מחשבה של בת יענה שטומנת את הראש בחול ולא מוכנה להסתכל נכוחה. רק הסדר עם הפלשתינים יכול לשפר את המצב הבטחוני שלנו באמת, כי סעודיה והאמירויות רחוקות מאיתנו ואם יש להן השפעה על חיינו היא השפעה עקיפה, אבל הפלשתינים הם פה בתוכנו וסביבנו ואנחנו חיים כולנו בארץ אחת קטנה עם מעט גשם והרבה שרב ומי תהום מזוהמים, ואם לא נשתף פעולה ונלמד לחיות בשלום יהיה לכולנו גיהנום, גם אם יהיה לנו שלום נפלא עם כל השכנים האחרים. לכן אני קצת אדישה לאפשרות השלום עם סעודיה, והדבר היחיד שמעניין אותי הוא שנעשה סופסוף שלום עם הפלשתינים ואולי אז המצב פה סופסוף ישתפר ולא ייראה כל כך מייאש וחסר תקוה.  

פקפוקים

בדרך כלל אנשים כותבים או מדברים כשיש להם דיעה על משהו ובדרך כלל זו דיעה די נחרצת, למשל בעד התקפה על איראן או נגד. כל אלה שמדברים או כותבים הם בעד התקפה או נגד, והם יודעים בדיוק למה. ובגלל זה הדיעה של רוב האנשים, שמפחדים מהכל אבל אין להם מושג מה נכון ובגלל זה הם לא יודעים בכלל אם להיות בעד או נגד, הדיעה שלהם בכלל לא באה לידי ביטוי, ונדמה שהאנשים מחולקים בין אלה שבעד לאלה שנגד, בזמן שבעצם רוב האנשים לא יודעים בכלל בעד מה או נגד מה צריך להיות. ומה שמעניין בזה, שזה לא שאֵלֶה שבעד מפחדים ואֵלֶה שנגד לא מפחדים, אלא אֵלֶה שבעד מפחדים שאם לא נתקוף את איראן תהיה לה פצצת אטום והיא תהרוס את ישראל וכולנו נמות, ואלה שנגד מפחדים שאם נתקוף את איראן יירו עלינו המון טילים ויהרסו את ישראל וכולנו נמות. שתי האלטרנטיבות לא מאד מלהיבות ולא גורמות לבן-אדם מהשורה, זה שהוא לא בעד או נגד כי אין לו מושג מהחיים שלו בעד מה או נגד מה צריך להיות, הן לא גורמות לו לחשוב בבהירות, למען האמת הן גורמות לו שעוד יותר לא יהיה לו מושג בעד מה צריך להיות, ואם הוא מעדיף למות מפצצת אטום או מטילים, שתודו שהבחירה ביניהם די קשה ואיננה מובנת מאליה. מכיוון שהבן-אדם שלא יודע מהחיים שלו הוא בן-אדם תרבותי, הוא קורא את דוד גרוסמן ועמוס עוז, שהם מאד נגד מתקפה על איראן ובעד שלום עם הפלשתינים, ויש להם תמיד רעיונות מצוינים לשלום עם הפלשתינים, שהם כמו הרעיון המצוין של העכברים לתלות פעמון על זנב החתול, רעיון מבריק בפשטותו שרק היישום שלו מסובך וקשה לביצוע, והם אפילו מודים בזה, שאיכשהו זה לא מצליח, אבל כמו מרקסיסטים ותיקים שבטוחים שהבעיה היחידה עם הקומוניזם היא שלא יישמו אותו כהלכה, הם לרגע לא מעלים בדעתם לאבד את האמונה ברעיון. והם ממש לא מבינים למה אנשים מקשרים בין אחמדינג'אד להיטלר. צריך לתת להם רמז: אולי מפני שהוא אמר שישראל לא צריכה להתקיים? אולי מפני שהוא אמר שהשואה לא התקיימה ואירגן בטהרן כנס של מכחישי שואה? אולי מפני שהוא אירגן בטהרן תערוכה של קריקטורות שואה ואמר שהשואה זה דבר נורא מצחיק? אבל עמוס עוז לא מפחד מאחמדינג'אד כי היטלר כבר מת. זה באמת מאד מרגיע שהיטלר כבר מת, אבל זה לא הופך את פצצת האטום האיראנית למשהו יותר אטרקטיבי, מנקודת מבטם של אלה שהיא אמורה ליפול להם על הראש. מעניין שכל אלה שמתנגדים למתקפה על איראן משכנעים את הציבור בזה שמתקפה תגרום למתקפת נגד וכולנו נמות, והם רוצים שנאמין להם שמתקפה תגרום למתקפת נגד וכולנו נמות, ואנחנו באמת מאמינים להם, כי אנחנו מטבענו אנשים מאמינים, וגם מפני שהאישיות שלנו חלושה למדי ונטולת התנגדות, ואנחנו תמיד מאמינים לכל מה שאומרים לנו, ולכן אנחנו גם מאמינים שאם תהיה מתקפה על איראן תהיה מתקפת נגד נוראה ומלחמת עולם וכולנו נמות. הבעיה היא שאנחנו מאמינים באותה מידה שאם תהיה לאיראן פצצת אטום היא תזרוק אותה עלינו וכולנו נמות, ככה שמרוב שאנחנו מאמינים לכולם אנחנו לא נהיים יותר נגד או יותר בעד, אלא אנחנו נהיים יותר לא יודעים מהחיים שלנו בעד מה או נגד מה להיות, ובמצב זה נישאר מן הסתם עד שיבוא תשבי ויתרץ קושיות או עד שתיפול עלינו פצצת האטום האירנית או במקרה שנתניהו יחליט לתקוף את איראן עד שמתקפת הנגד תהרוג את כולנו. במוקדם או במאוחר כולנו נמות, אלה שתמיד יודעים בעד מה או נגד מה להיות, וגם אלה כמונו שממש אין להם מושג.