ווזווזים זו לא מחמאה

 

באמת לא ידעתי אם להתייחס לדברים של שלמה גרוניך או לא להתייחס. המשפחה שלו אמרה שהוא סובל מדמנציה, אבל מה זה אומר? איך צריך להבין את הדברים שלו? הם נשמעו כל כך מכוונים, והיה בהם משהו אובססיבי, כאילו הוא לא יכול להפסיק עם הבדיחה הגרועה הזאת, לא יכול להרפות. אני מכירה אנשים דמנטים. יש להם בעיות זיכרון ובעיות בתפיסת הזמן, לפעמים הם לא מזהים מכרים ותיקים ואפילו קרובי משפחה, אבל אף פעם לא פגשתי דמנטי שנהיה גזען מהדמנציה. אולי גרוניך עצמו לא חשוב, אבל כן חשוב שדברים כאלה נאמרים ונשמעים, ומכאיבים. אני בכיתי כששמעתי את הדברים שלו. אני לא יודעת בדיוק להסביר למה בכיתי, הציף אותי כזה כאב ועלבון מהדיבורים האלה. בניגוד למה שחלק מהאנשים חשבו, העלבון בדברים שלו היה לא רק לבני עדות המזרח. זה היה גם עלבון לאשכנזים, זה היה מעליב ומשפיל בצורה שקשה להסביר. ווזווזים זה אנחנו הגליצאים. היידיש שדיברו בוורשה או בוילנה נחשבה הנכונה יותר, והם אמרו ווֹס בחולם, רק הגליצאים אמרו ווּס בשורוק, ולא רק המזרחיים בישראל צחקו על הגליצאים, היהודים האוקראינים, שהיו עניים מרודים. גם יהודי פולין וליטא צחקו עליהם ואמרו שהם רמאים ונוכלים. הירארכיות היו תמיד, גם בין יהודי אשכנז, והגליצאים היו עניים ונחשבו לבורים, כמובן לא בצדק. הספרות היהודית היפה ביותר והתרבות העברית הציונית שעיצבה את החינוך במדינת ישראל צמחו שם, באוקראינה, שלום עליכם כתב על קייב שהוא קרא לה יהופיץ, והעיירה כתריאליבקה שלו עם היתום העני מוטל בן פייסי היא עיירה גליצאית, ומנדלי מוכר ספרים כתב על עיירות גליצאיות, ועל יהודים עניים שמבוססים בבוץ. בעיירות העניות האלה בערה הציונות, והרצל היה משה רבנו החדש שהוביל את העם הנדכא מעבדות לארץ ציון וירושלים, וביאליק שגדל בז'יטומיר ברח לאודסה והניח שם עם חבריו המשכילים את היסודות לתרבות הישראלית ולמערכת החינוך הציונית שלנו. אני לא יודעת מה גרוניך רצה להגיד, אבל הוא לא החמיא לאיש, רק העליב את כולם וגרם הרבה כאב. שמעתי בבוקר את כרמלה מנשה מדברת על כך ברדיו, והיא היתה מאד פגועה. הרי אנשים לא ממציאים דברים לגמרי, הם מדברים בתוך איזו תרבות שאופפת אותם, והתרבות הזאת היא תרבות מאד גזענית, ששופטת אנשים לפי מוצא, וזה לא מיוחד לישראל כמובן, אבל אין נחמה בכך שאנשים בכל העולם הם גזענים ועושים תמיד הכללות. יש גם תפיסה שכאילו להעליב אשכנזים זה בסדר, כי הם כביכול החזקים, אבל גם זאת שטות, כי כל העולים סבלו, ואנשים שעלו לישראל בעשורים האחרונים, בין אם הם עלו מרוסיה או מאוקראינה או מקזחסטאן או מאתיופיה, כולם סבלו, וגם אני שנולדתי פה שמעתי כל כך הרבה פעמים אשכנזיה קמצנית, לרוב רק מפני שעברתי ברחוב עם הכלב שלי ועצם העובדה שהלכתי ברחוב עם הכלב שלי הרגיזה מישהו, ואף אחד לא רוצה שיקראו לו לפי המוצא שלו. לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו ולי קוראים ענת ולא אשכנזיה, ואני לא רוצה לקרוא לאנשים התימני או העיראקי או המרוקאי או הרוסי. לכל איש יש שם והוא אדם בזכות עצמו, והגזענות היא ממש לא מצחיקה, ואין התנהגות של אשכנזים או של מרוקאים, יש סטריאוטיפים מכלילים שנועדו להעליב, וגם אם נדמה שהם מחמיאים הם ממש לא. כמו שלא נעים לשמוע מאנטישמי שהיהודים הם מאד חכמים, שאף פעם לא אומרים את זה בכדי להחמיא, זה תמיד נועד להעליב באיזושהי צורה, לרמוז למשהו אחר. ותמיד אני חושבת לעצמי כמה דורות עוד נבוסס בבוץ הזה, בוודאי הרבה אחרי שאמות עוד יהיו פה אנשים שידברו ככה ויבזו אנשיפ על מוצאם, כשכבר יעברו דורות מאז שאבותיהם הגיעו לפה, כמו שבארצות הברית עדיין מעליבים את השחורים, ואת היהודים רדפו אלפיים שנה וכאילו שום דבר לא משתנה ולא משתפר אף פעם, ובאמת יש סיבה טובה לבכות.

מי שמגרש לא יהודים מגרש יהודים

 

אינה שפירו, חברתי מימי לימודינו באוניברסיטה העברית, כתבה אתמול (18/3/22) ב"הארץ" על חברת ילדותה הרוסיה מלבוב ששמרה איתה על קשר במשך כל השנים מאז עלתה אינה לישראל. החברה נישאה ליהודי וילדה בן ובת. בעלה היהודי נפטר בטרם עת כשילדיה עוד היו קטנים. לימים היא נישאה מחדש. בנה עלה לישראל וחזר ללבוב. עם פרוץ המלחמה הוא רצה לשוב לישראל יחד עם אחותו, בן אחותו ואמו הרוסיה תושבת אוקראינה, אבל מישראל הודיעו להם שרק הבן והבת והנכד הינם זכאי חוק השבות ויוכלו להיכנס לישראל, אך את אמם הרוסיה תושבת אוקראינה לא בטוח שיקבלו בארץ ועלולים לגרש אותה. הם העדיפו איפוא לנסוע לברלין ששם קיבלו את כולם כפליטים אוקראינים.

עוד לפני שקראתי את מאמרה של אינה שפירו חשבתי שזאת תהיה תוצאת המדיניות האכזרית של איילת שקד: שיהודים ממשפחות מעורבות יעדיפו שלא להגיע לארץ, ושהאכזריות כלפי מי שאינם יהודים, תביא בסופו של דבר לכך שגם יהודים לא יעלו לארץ, ובוודאי ילדים לאבות יהודים שאמם נוצריה לא יחפצו לעלות לארץ שבה בני המשפחה שאינם יהודים זוכים ליחס מפלה.

בברית המועצות נישאו יהודים רבים לרוסים. זה פחות מפריע כאשר האשה היא יהודיה וילדיה נחשבים ליהודים כשרים גם אם אביהם נוצרי, אבל זה מפריע מאד כאשר האב הוא יהודי והאם והילדים אינם יהודים על פי ההלכה. כאשר משפחה מורכבת מאב יהודי, אם רוסיה ושני ילדים שנחשבים ללא יהודים מאחר שאמם אינה יהודיה, קל לטעון ש"שלושה רבעים מהעולים אינם יהודים", אבל מדובר בבני משפחתו של יהודי שרואים את עצמם לעתים קרובות כיהודים או כבעלי זיקה עמוקה לעם היהודי, וסובלים מהמצב שבו ילדים לאב יהודי אינם נחשבים ליהודים. האם חכם להתנכל לאנשים האלה? האם אפשר לעודד עלייה של יהודים מאוקראינה ומרוסיה מבלי להבטיח להם שבני משפחתם הלא יהודים לא יופלו לרעה? האם מדינת ישראל באמת מעדיפה את המצב שבו ילדים לאבות יהודים ולאמהות רוסיות או אוקראיניות יסעו לברלין במקום לישראל ואולי גם ישארו שם? האם היחס המחפיר הזה לפליטי המלחמה באוקראינה יעודד עליית יהודים לישראל?

מי שיפתח את זרועותיו לקבל משפחות פליטים מבלי להבחין בין יהודים ללא יהודים, יעודד בסופו של דבר עליית יהודים לישראל. מי שיסגור את השער בפני אנשים כמו חברתה של אינה, אלמנתו של בעל יהודי ואם שני ילדיו, בשל היותה רוסיה, יאבד משפחה שלמה של מי שרואים את עצמם כיהודים ןבסופו של דבר יאבד אלפי משפחות בעלות זיקה מובהקת ליהדות.

 

העם היהודי תמיד קלט לשורותיו בני עמים אחרים. לפי המסורת דוד המלך היה בן לנישואי תערובת בין יהודי למואביה. מי שנישאו ליהודים דבקו לא פעם ביהדות כמו בבני זוגם היהודים. אפשר כמובן להתייחס ליהדות כעניין פורמלי וטכני לגמרי: להיות בן לאם יהודיה ותו לאו. אבל זאת יהדות ריקה מתוכן, קליפה ריקה ללא ערכים יהודיים, וערכים יהודיים אומרים "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ'). מי שמרחיק מישראל פליטים לא יהודים וחושב שבכך הוא עוזר לטפח יהדות, איננו שונה ממי שטובל ושרץ בידו.

 

 

המקומות שמהם הגענו

 

אף פעם לא רציתי לנסוע לפולין או לאוקראינה. תחילה כעסתי, כמו הפולנים עצמם, על כך שמדגישים את חלקם בשיתוף פעולה עם הנאצים ברצח יהודים, ומטשטשים את עובדת היותם קרבנות הנאצים. עם השנים יותר ויותר הכעיסה אותי הכחשת השואה הפולנית, הניסיון לתאר את עצמם כמקבילה של היהודים בשואה, מה שרחוק מהאמת, הניסיונות להציב צלבים באושוויץ, ההכפלה של מספר הקרבנות הפולנים ותיוג יהודי פולין כ"אזרחים פולנים", כדי לנכס לעצמם ברמייה את המספר ששה מיליון, שהרי היהודים בפולין שתחת השלטון הנאצי לא היו "אזרחים פולנים" אלא יהודים נרדפים על נפשם שהופשטו מכל זהויותיהם האחרות כולל זהותם האנושית והוגדרו כפשפשים שיש להדביר בגז. הרגיזו אותי גם הנסיעות של ישראלים לפולין שהוקדשו לביקור במחנה ריכוז ואנדרטת המרד בגטו ורשה לצד מסעות קנייה בזול, והעלו את הוולגריזציה של זכר השואה לשיאים חדשים. גם את מסעות בתי הספר לפולין לא אהבתי. אינני חושבת שחינוך צריך לזעזע, וביקור ביד ושם או במוזיאון לוחמי הגיטאות עדיף בעיני על נסיעה לפולין, וגם זול ושוויוני יותר. בתי הבכורה דוקא נסעה למחנות הריכוז. היא אמרה שזה ישמח את סבא וסבתא ניצולי השואה, וזה היה חשוב לה. אני חשבתי שהנסיעה הזאת היתה קשה מדי עבורה. היא איננה מהאנשים שנזקקים לפטיש האימים של ביקור באושוויץ כדי להתחבר לסבלם של הקרבנות. שיחות עם סבא וסבתא לגמרי הספיקו לה, ואני מאמינה ששיחות עם ניצולים וקריאת סיפוריהם הם כלי חינוכי נכון יותר מנסיעה למחנות, שהיום הם סוג של מוזיאונים, כי מה שחשוב בעיני הוא התוודעות למה שחשו האנשים שהיו שם, הפחד, האימה, הרעב, הסבל וההשפלה שנצרבו בהם, ולא השרידים הפיזיים שנותרו בשטח ממפעל הרצח ההמוני, שבכוח החיות האינסופי של הטבע מתכסים בדשא ופרחים ומזמנים ציפורים ופרפרים. ד"ר מנגלה כבר איננו גר שם, תודה לאל.  

כל אלה ביחד, ואולי גם דבקותם העיקשת של סבי וסבותי משני הצדדים בארץ-ישראל, שמאז הגיעו אליה מעולם לא יצאו ממנה ולא שבו ולו לביקור במחוזות ילדותם, גרמו לכך שסירבתי לנסוע לפולין, גם כאשר אמי הציעה לי להצטרף אליה לנסיעה. כמעט כל בני משפחתי נסעו לפולין ולאוקראינה. אני בעצמי לא נסעתי. קראתי על פולין ואוקראינה כמעט באובססיביות, וככל שקראתי יותר, נרתעתי יותר מלנסוע. אבל ככל שעסקתי יותר ביהדות מזרח-אירופה, הבנתי שהמראה הסלאבי הבולט של כמעט כל בני משפחתי מעיד על דם פולני ואוקראיני שזורם בעורקנו. מאחר שסבי מצד אמי היה ממשפחת לוויים, ואבי סבתי מצד אבי ממשפחת כהנים, נהגתי לומר שאנחנו מזרע לוויים, מזרע כהנים ומזרע פולנים. מידע מדויק לא היה לי ועדיין אין לי, רק ההבנה והידע ההיסטורי על ריבוי נישואי תערובת בין יהודים לבין בני העמים שבתוכם חיו, עניין ידוע לכל ומוכחש בעקשנות כאחת.

כי היתה אנטישמיות והיו פוגרומים והיו פחד ושנאה, ומעבר להם היו החיים. לאמי שנולדה בסטניסלבוב שבגליציה, שהשתייכה אז לפולין וכיום לאוקראינה ונקראת איוונו-פרנקיבסק, היתה מטפלת אוקראינית וממנה למדה אמי לדבר אוקראינית שוטפת. עם חברתה דוברת הרוסית רוניה דיברה אמי באוקראינית, ורוניה דיברה עמה ברוסית. אמי אמרה שהן לגמרי מבינות זו את זו כי השפות מאד דומות. סבי היה יהודי אורתודוקסי מקפיד במצוות. הוא לימד את אמי לדבר ולקרוא עברית משכילית יפהפיה עוד בקטנותה בפולין, אבל לא הפריע לו שבשתי בנותיו הקטנות מטפלת אשה אוקראינית שמדברת איתן באוקראינית. כיום מגיעות לישראל נשים אוקראיניות לטפל בקשישים ואולי גם בילדים. כך היה גם בעבר. פועלים אוקראינים עבדו אצל יהודים, משרתות ומטפלות אוקראיניות שירתו בבתי יהודים. חיי המסחר והמלאכה היו כמובן משותפים, והיו כמובן גם אהבות, וגם נישואים, כפי שסיפר שלום עליכם מפי טוביה החולב, או אהבות אסורות שלא עלו יפה, כפי שסיפר ביאליק ב"מאחורי הגדר". לעתים בני הזוג היהודים התנצרו, לעתים בני הזוג האוקראינים התגיירו, ולעתים נותרו איש באמונתו ונשארו יחדיו עד שהפריד ביניהם המות. גם באוקראינה וגם בישראל של ימינו יש לא מעט זוגות מעורבים, שחיים באהבה ובאושר.

חשבתי על כך כשאמרו שקל לנו יותר לקבל פליטים אוקראינים בהירים מאשר פליטים מאפריקה. יש בכך אמת, אבל לא בגלל צבע העור אלא בגלל שלמרות שכף רגלי לא דרכה באוקראינה, כשאני רואה במפה את השם איוונו-פרנקיבסק לבי מתכווץ, וכך גם לבוב או למברג, כיום לביב, שהיתה עיר המחוז והמרכז המסחרי והשלטוני של גליציה, ז'יטומיר הידועה בתלמידי חכמיה שבה גדל גם ביאליק, וחרסון וכמובן אודסה שבה עמל ביאליק עם חבריו הסופרים והמשכילים לבסס תרבות עברית ציונית. הקהילות היהודיות היוו חלק נכבד מן הערים והעיירות האלה, חלק בלתי נפרד מרקמת החיים בהן, ואלה היו קהילות עבריות וציוניות שהקימו גני ילדים ובתי ספר ואגודות תרבות והוציאו עיתונים וספרים ותרמו שקל לארץ ישראל עד שעלו לארץ בעצמן, מי שהספיק וזכה. הנשארים נרצחו בשואה, ביניהם גם הסבים-רבים שלי ורבים מבני משפחתי. חמישה מבני משפחת אמי ניצלו בידי שכנים פולנים שחפרו להם מחבוא בהר והביאו להם מזון בסכנת נפשות. זה היה ליד העיירה מונסטרז'יסקה שבה חיה משפחת סבתי ובה גדלה סבתי עד שנישאה. אמי אמרה שאחרי המלחמה רצחו אוקראינים מהעיירה את מציליהם הפולנים. קצת מוזר לי שרצחו את הפולנים ולא את היהודים עצמם, אבל זה מה שסיפרו לי ואני מספרת הכל כפי שסיפרו לי. הכל חלק מהחיים ואינני רוצה להעלים דבר.

בחרסון שאז נשלטה בידי הרוסים ונכבשה בידיהם השבוע, גדלה סבתא בתיה, סבתא רבתא שלי מצד אבי. היא נישאה לבן משפחת מרגלית (ביטאו מרגוליס) וניהלה מכולת, שבה קנו כל בני המקום, גם יהודים, גם אוקראינים, גם קוזאקים. היה לה שוט קטן שבו איימה על מי שלא התנהג כראוי. סבתא בתיה, גבוהה וחזקה כמו כל בני משפחת מרגלית (רק אני, לאכזבת אבי, נולדתי קטנטונת וכזו נשארתי), לא היתה יהודיה קרבנית. אפילו הקוזאקים הידועים לשמצה חששו מפניה והתנהגו אליה יפה. כשהיה סבי נער הם עברו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר. סבי לא נלאה לספר כיצד קפא הנהר בחורף והוא וחבריו החליקו על הנהר הקפוא. נעוריו באקרמן היו מאושרים למדי.

הפוגרומים ביהודים בשלטון פטליורה בשנת 1919 שברו את בני משפחת מרגלית. סבי אברהם היה החלוץ ובשנת 1920 עלה לארץ. בטרם עזב את אוקראינה תפרה סבתא בתיה מתחת לכל כפתור בחולצתו מטבע זהב. אחריו עלו לארץ כל אחיו ואחיותיו וגם ההורים, וכך ניצלה משפחתו של אבי ממוות בשואה. לא רבים מבני אקרמן שרדו את השואה. גם מסטניסלבוב לא שרדו יהודים רבים. בארץ הכיר סבי אברהם את סבתי צפורה שעלתה אף היא במסגרת "החלוץ". הם נישאו וחיו בזכרון-יעקב ובשנות השלושים השתקעו בבנימינה וניהלו מאפיה ופרדס. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" אהב סבי לשיר, וניכר בו שהזדהה עם כל מלה. סבתי עלתה מפרמישלאני, עוד עיירה גליצאית שיהודיה נרצחו בשואה. היא היתה בת הזקונים במשפחה והיו לה אחד-עשר אחים ואחיות מבוגרים ממנה. אמה מתה בלידתה ואחיותיה הגדולות גידלו אותה ופינקו אותה ברחמיהן על יתמותה מלידה. למעט אחיין אחד, שלמה נס-הכהן שנמלט לברית המועצות ומשם עלה לישראל, נרצחו כל בני משפחתה של סבתי צפורה בפרמישלאני. הבנתי את זה רק שנים רבות אחרי מותה. מעולם לא אמרה סבתי צפורה מלה על רצח משפחתה. רק סיפרה כמה כולם אהבו ופינקו אותה כי היתה ילדה יפה והיתה יתומה. רק בהיותי אשה מבוגרת, שנים לאחר מותה, הבנתי שרצתה להגיד שמכל אחיה ואחיותיה שאהבו ופינקו וגידלו אותה לא נותר לה איש בעולם, אך לא היתה מסוגלת לבטא את צערה במלים.

כשאני צופה בשידורים מאוקראינה כל הסיפורים ששמעתי מילדות, הטובים והרעים, עולים בראשי. אני יודעת שמשפחות המוצא שלי נרצחו בידי הנאצים. בשנים האחרונות מצאתי את עדותו של דוד אמי רובין מרפלד על סבא-רבא שלי אברהם משה מרפלד שנרצח באקציה. סבתי סיפרה שהנאצים היכו על ראשו בקתות רוביהם עד שהרגוהו. הם לא רצו לבזבז כדור על האיש הזקן. בן דוד אמי רישק סיפר לי שהם פחדו מן הפולנים והאוקראינים עוד יותר משפחדו מהנאצים, כי בני המקום הכירו אותם וידעו שהם יהודים, ורבים הלשינו והסגירו את שכניהם היהודים. אינני יודעת וגם רישק לא ידע אם אוקראינים היו מעורבים ברצח משפחתנו. אולי כן. אבל אין לי שום כעס על האוקראינים שנולדו הרבה שנים אחר כך, והמתקפה הרוסית עליהם מעוררת בי חלחלה וצער אינסופי. כשאני רואה את הנשים הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות ופעוטות אני רואה את בנותי ונכדי ואני חרדה להם ובוכה. כן, אני גם דומה להן והן דומות לי. מי יודע כמה דם אוקראיני זורם בעורקי. משפחתי חיתה ביניהם מאות שנים, והיה שם הכל – גם שכנות, גם שיתוף פעולה, גם אהבה, גם שנאה, גם פרעות, גם רצח, גם מות – היה שם הכל וזה היה לפני שנים רבות כשעוד לא נולדתי, כשהפליטים בגבולות אוקראינה עוד לא נולדו, כשנשיאם היהודי זלנסקי עוד לא נולד. עכשיו אני מסתכלת עליהם ורואה את עצמי, את מי שיכולתי להיות בנסיבות אחרות, כי בסופו של דבר גם אם כף רגלי לא דרכה שם מעולם, אני משם, אני אשה עם עור שקוף ועיני תכלת מאוקראינה, שמעולם לא הסכינה עם אור השמש הצורב של ארץ חמדת אבות שבה זכיתי להיוולד. ואני מתחננת שיפתחו בפני אחי האוקראינים הנמלטים מרודפיהם את הלב ואת השערים.   

ברוך מילך / ואולי השמים ריקים

הדבר הטוב ביותר בסרטו של אבי נשר "החטאים" הוא, שבעקבות הצפייה בו הורדתי סופסוף מהמדף את הספר "ואולי השמיים ריקים" שערכו שוש אביגל ואלה שריף מתוך רשימותיו של אביהן ברוך מילך, שעל סיפורו מתבסס הסרט, וקראתיו בעיון מתחילתו ועד סופו. מאז צאתו לאור, לפני כשמונה-עשרה שנים, עמד הספר על המדף ולא העזתי לקרוא בו, ביודעי כמה נוראה עדות השואה הזו, שאת רובה כתב ברוך מילך סמוך להתרחשות הזוועות המתוארות בה, בעת שהסתתר אצל משפחת ז'ילינסקי הפולנית בכפר צ'רבונוגרוד הסמוך לטלוסטה, שם החביאו אותו אם המשפחה, אלמנה ואם שכולה, ובנותיה, ודאגו לו במסירות תוך סיכון חייהן, עד שהצבא האדום הגיע לאיזור ושיחררו מהכיבוש הנאצי. ועוד סיבה היתה לאימה שחשתי מקריאת הספר, שמתאר בפירוט את שואת יהודי פודהייצה וטלוסטה שבגליציה המזרחית, מעט צפונה מנהר הדנייסטר, שרק כמה עשרות קילומטרים דרומה משם, מדרום לדנייסטר, בעיר סטניסלבוב, נרצחו בני משפחתם של סבי וסבתי, ששנים ספורות קודם לכן עלו למזלם לארץ עם אמי ואחותה, ומעט צפונה משם, בעיירה פרמישלני, נרצחו אחד עשר אחיה ואחיותיה הגדולים של סבתי מצד אבי, עם כל בני משפחותיהם, ורק בן אחד של אחיה הבכור, שלמה הכהן-נס, שהתגייס לצבא הרוסי, ניצל ועלה לימים לישראל. הסיפור שמספר ברוך מילך הוא גם סיפור הרצח של משפחתי בשואה, שמעולם לא היה לי האומץ לחקור לעומקו, אבל בקוראי את זוועות סיפורו ידעתי, שכך אירע גם לבני משפחתי.

משברי שיחות בעברית בלולה ביידיש של בני משפחתי הבנתי עוד בילדותי שבני משפחתנו המורחבת בסטניסלבוב נרצחו בשלב די מוקדם של המלחמה, ובבגרותי קלטתי את שמו של מחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו נשלחו יהודי גליציה להשמדה, וסברתי ששם נרצחו. אבל היה עוד סיפור נורא ששמעתי מסבתי, על חזן שחיילים נאצים הפשיטוהו עירום בשלג, ואילצוהו לשיר בעוד הם מכים על ראשו בקתות רוביהם עד שנפל ומת. מאוחר יותר שמע אחי את הסיפור מפי סבתי ולדבריו היא אמרה שהיה זה אביה שנרצח כך. כשהשווינו, אחי ואני, את הגירסאות בבגרותנו, כבר לא היתה סבתי בין החיים ולא יכולנו לברר מהי הגירסה המדויקת. סבתי שמעה את הדברים מפי בני משפחתה שניצלו ועלו לארץ אחרי המלחמה. אחי סבתי רובין מרפלד, עם אשתו פאני, פאנצ'ה בפינו, ובנו הרך רישק, הוסתרו בבונקר ושרדו, וכשיצאו מן הבונקר לא היה רישק הקטן מסוגל ללכת. מסתירם ומצילם היה פושע פולני שהדוד רובין, עורך-דין פלילי במקצועו, הגן עליו. לאחר המלחמה רצחו אותו האוקראינים בגלל שהציל יהודים. כך שמעתי מבני משפחתי.

כעת אני קוראת ברשימותיו של ברוך מילך כי לאחר פלישת הנאצים לברית-המועצות ביוני 1941, לא ראו בעיר מגוריו טלוסטה חיילים נאצים במשך ששה שבועות, ובאותו זמן השתוללו האוקראינים ורצחו את היהודים בכפרים השכנים. "פה ושם ניסו בודדים, מאנשי האינטליגנציה האוקראינית, לעצור את ההמון המתפרע. ביניהם היו הכומר המקומי ומנהל הבנק בעיר. בערים אחרות באזור – לבוב, טרנופול, צ'ורטקוב, בז'ז'נה וסטניסלבוב – נערכו פוגרומים נוראים: ריכזו את היהודים בתוך בתי הכנסת ושרפו אותם חיים."

ריכוז היהודים בתוך בתי כנסת ושריפתם חיים הוא מנהגם של פורעים נוצריים ביהודים מאז ימי הביניים, באירופה כולה. הצלבנים נהגו כך ביהודי אירופה בדרכם לארץ הקודש, וגם ביהודים שחיו בארץ-ישראל, שנטבחו יחד עם התושבים המוסלמים. כמו עלילות הדם עבר הנוהג הזה מדור לדור עד הנאצים, ולא נשאר, כפי שרוצים להניח, מוגבל לימי-הביניים.

מילך מספר שגם בטלוסטה פשטו האוקראינים בגרזנים על הבתים והרגו ופצעו עשרות יהודים. לאחר מכן הגיעו חיילים הונגרים ששדדו ואנסו, ורק אחריהם הגיעו הגרמנים, ומיד הצטרפו למעשי הטבח ביהודים, יחד עם הלאומנים האוקראינים.

עכשיו אני חושבת, האם בני משפחתי או חלקם נרצחו בעצם בידי שכניהם האוקראינים, עוד לפני שהגיע הצבא הנאצי לסטניסלבוב? ולאמי היתה מטפלת אוקראינית בילדותה, וממנה למדה לדבר את השפה. בסיפוריהם של בני משפחתי שניצלו נזכרו האקציות של הנאצים, ומחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו הובלו ובו נרצחו גם חלק מבני משפחתו של ברוך מילך. אך רבים רבים, כך ברור מרשימותיו של מילך, נרצחו עוד בעיירותיהם, בידי שכניהם ומכריהם.

אם מסיפוריהם של בני משפחתי עלתה תמונה של השמדה מאורגנת היטב בידי הנאצים: אקציות של איסוף יהודים והריגתם במכונות ירייה והטלתם לבורות שהוכנו מראש, או איסופם ושילוחם למחנה הריכוז בלז'ץ כדי שיומתו שם, הרי מרשימותיו של ברוך מילך עולה תמונה מזוויעה של רצח יהודים ספוראדי שקדם לרצח המאורגן והוסיף להתקיים לצדו: השתוללות של פורעים מקומיים וחיילים הונגרים וגרמנים שרוצחים יהודים בכל מקום, משפחות שלמות, וממציאים להם שיטות רצח מטורפות כמיטב דימיונם: מרגע שהסתלקו הסובייטים הותר דמם של היהודים, והכל טובחים בהם להנאתם. במהרה פורצות גם מגפות שמפילות בהם חללים.

זהו זמנם של האכזריים שבבני האדם, וגם בין היהודים מגייסים את האכזריים והמושחתים מכולם. "למנהל המשטרה היהודית התמנה בחור יהודי אכזר ומופרע שסבל ממחלת הנפילה. הוא גרם סבל רב לקהילה ואף הוציא במו ידיו את הוריו ממקום מחבואם בבונקר, בעיצומה של אקציה פתאומית, והביא אותם למקום החיסול בבית-הקברות."

באוגוסט 1942 מתחילות בטלוסטה האקציות המאורגנות והמשלוחים לבלז'ץ. אבל הרציחות הספוראדיות, להנאת הרוצחים, נמשכות:

"ארבעה אנשי גסטאפו השתכרו מן הוודקה שסיפק להם היודנרט. אחרי השתיה יצאו העירה להשתולל. הם ירו באוויר בתת-מקלעים וצלפו בעורבים שעל מגדל הכנסיה. אחרי כן הלכו ליודנרט ודרשו כמה עשרות יהודים "לקינוח", כדבריהם. מכיוון שלא סיפקו להם את הקורבנות מיד, נכנסו לשלושת הבתים הקרובים, הרגו ארבעים וחמישה יהודים ועזבו את העיר בשירה קולנית."

זו אותה ההנאה שברצח, העונג שרוו הנאצים מרצח היהודים, שדניאל גולדהגן היטיב לתאר והגרמנים זעמו על התיאור הזה, שבניגוד לסיפור שהם מעדיפים לספר, כיצד הוכרחו לרצוח יהודים בניגוד לרצונם, מדגיש עד כמה היה רצח היהודים מעשה של בחירה ועונג, ועד כמה התקשו הנאצים לשבוע ממנו. ללא כחל ושרק מתאר מילך את תוצאת הטבח, משפחות שלמות, נשים, גברים וטף מרוטשים. קשה מנשוא לקרוא את הדברים. הרבה עדויות וסיפורי שואה קראתי, ועדות זו היא מהקשות והנוראות ביותר שהזדמן לי לקרוא במשך השנים. ללא כל יומרות ספרותיות, כדי להותיר עדות במקרה שלא ישרוד, כדי להנציח את הנרצחים ולבוא חשבון עם מעניהם ורוצחיהם, וגם כדי להוקיר תודה לבנות משפחת ז'ילינסקי שהצילוהו ולבקש מקרוביו בארץ ישראל לגמול להן על מעשיהן, מספר ברוך מילך ללא כחל ושרק את אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו ואת אשר חוה מבשרו, את מותם של בני עירו ושל בני משפחתו הקרובה, תחילה חמותו וגיסתו הצעירה באקציה עם בנו בן השלוש שנקבר חיים, ואחר כך רצח אשתו ואשת גיסו, וגם את יסורי החיים במסתור, לעתים מואס בחייו ובכל זאת נלחם עליהם וחרד להתגלות, עד שהגיעו החיילים הסובייטים, וגם אז לא מצאו היהודים שלוה ומנוח, עד שהגיעו לארץ ישראל, וכמו משפחתי השתקעו גם הם בעיר חיפה, שאליה הגיעה ספינתם.

למרות שאיננו מתיימר להיות סופר, יש לכתיבתו של ברוך מילך הכוח לקחת את קורא רשימותיו אל הבונקרים הנוראים, הבורות, האורוות ועליות הגג שבהם הסתתרו הוא וקרוביו ויהודים אחרים, כמעט ללא רגע של מנוחה, בפחד תמיד מחיפוש מקרי או בעקבות הלשנה, או מכך שבעלי הבית יחששו להחביאם עוד וישלחו או יסגירו אותם, ובכל זאת בתחושה ששפר מזלם, לאחר שחזו בקרוביהם נרצחים בדם קר ונקברים חיים. וגם את השיחרור נטול השמחה הוא מתאר, כאשר מגלים הניצולים המעטים כי לא נותר להם קרוב ומודע, כולם נרצחו, ובתיהם נהרסו או עברו לידי אחרים, חלקם מלשינים ורוצחים שרצחו וגם ירשו, ואיש איננו שמח על כך שנותרו בחיים, ולבד מתחושת הבדידות הם חשים אשמה על שלא הצליחו להציל איש מקרוביהם, והמעטים שהצליחו בכך, כמו האיש שהחביא את אשתו ושני ילדיו במחבוא שחפר ביער ומדי לילה יצא לכפרים להביא להם אוכל, וכך שרדו כולם עד תום המלחמה, דומים בעיניו של מילך לגיבורים מן האגדות, שלא לדבר על מי שהצליחו להרוג נאצים, מעשה של התאבדות, שהוא משתוקק לעשות לאחר המלחמה, ואפילו מצטייד לשם כך באקדח, שכצפוי לעולם איננו יורה בו.

למרות שחשב שלא יוכל לשוב לחיים, חוזר ברוך מילך במהרה לעבוד במקצועו כרופא, ובין הניצולים הוא פוגש את לוסיה היפה והצעירה ממנו בשנים שהוא נושא לאשה ומוליד עמה את בתם הבכורה רוזה'לה, היא שוש אביגל. שנים אחר כך, בארץ, נולדת אחותה אלה, והן מכירות את אביהן כאדם נוקשה וקפדן. נוראים הם דבריה של שוש אביגל במבוא על אביה: "גדלתי בביתו של איש מת, איש חכם וחזק, אבל מת". סיפורי השואה נוכחים בביתם כל העת, אבל רק כשהן קוראות את רשימותיו של אביהן, מתברר להן כמה מעט הן יודעות.

בדיוק אותם הדברים אני יכולה לומר על עצמי: גדלתי מוקפת בסיפורי שואה, אבל כל כך מעט אני יודעת על גורל משפחתי. וגם מפחדת לדעת, מה בדיוק אירע לאנשים שאת פניהם אני מכירה היטב מן התמונות בשחור לבן ששמרה סבתי באלבום.

רק עכשיו אזרתי עוז לקרוא את הספר הזה שמונח אצלי כמעט עשרים שנה, אחרי שצפיתי בסרט "החטאים" של אבי נשר ולא אהבתי אותו. אם כבר בוחרים לספר סיפור אמיתי, מוטב לדעתי להסתפק באמת כפשוטה.

אבל על כך אכתוב בפעם אחרת.

רשימה ראשונה

רשימה שנייה: חלום אחשוור של ברוך מילך

רשימה שלישית: כתב המחילה של הסרט "החטאים"


ברוך מילך / ואולי השמים ריקים, יד ושם, 1999