על חופש צריך לשלם

השבוע נורתה למות סיהאם אזברקה מלוד. אמרו שלא יודעים מה הסיבה, אבל היא היתה פעילת זכויות נשים. יום אחרי שסיהאם מתה מפצעיה, אדל מטבריה נרצחה באכזריות מיוחדת. בעלה רצח אותה אחרי שהתגרשה ממנו. אולי גם את סיהאם רצח מחזר נכזב. יש גברים שחושבים שלאשה מותר לחיות רק אם היא משביעה את רצונם. הרבה גברים חושבים שנשים צריכות לקבל מהם רשות בשביל לחיות בכלל, בוודאי בשביל לחיות איך שהן רוצות. לרצח של האחות טובה קררו בידי מטופל שלה התייחסו כאל חלק מהאלימות נגד עובדי מערכת הבריאות, אבל גם זה רצח של אשה בידי גבר, שהציק לה, כי חשב שמותר לו ושאם היא לא תשביע את רצונו מותר לו לרצוח אותה. במקרים של רצח נשים בידי גברים, כמעט תמיד יש מרכיב של הענשת האשה על כך שסירבה להניח לגבר לשלוט בה, על כך שביקשה לעצמה חופש. זה גם מה שמוציא מדעתם את הרבנים. הטענה לפגיעה בדת היא כמובן תירוץ, לכעס על כך שנשים רוצות להחליט בעצמן במקום לקבל הוראות מגברים. אשה שמבקשת לעצמה חופש בחירה נתפסת תמיד כאיום, וכמי שמפירה את סדר הדברים הנכון בעולם, זה שבו הגברים שולטים בנשים ומכתיבים להן כיצד לחיות, זה שבו מצפים מהנשים להסכין עם מצב שבו הן תמיד נשלטות על ידי גברים.

אמנון לוי הקדיש הערב את תכניתו "פנים אמיתיות" לסחיטה שסוחטים הגיסים ומשפחותיהן את האלמנות בעבור הסכמתם לקיים חליצה, ולאפשר לאשה להינשא מחדש. הוא דיבר עם עיתונאי חרדי שהסביר לו שבשביל חופש צריך לשלם. חופש הוא זכות יסוד אנושית שכל אדם חף מפשע זכאי לה ולא צריך לשלם עליה שום דבר, אבל העיתונאי הדתי, כמו הרבה מאד גברים דתיים, איננו חושב שאשה היא אדם, ולכן הוא חושב שנשים צריכות לשלם בשביל חופש, כי האופן שבו רואה הדת את הנשים, הוא כמי שהחופש איננו זכות יסוד שלהן, ושאיפתן לחופש נתפסת כמרי. כמובן שהסחטנות כלפי אלמנות שנזקקות לחליצה איננה תופעה נפרדת, אלא חלק מהסחטנות כלפי נשים שמבקשות להשתחרר מנישואיהן. הנישואים היהודיים הם מבחינה משפטית שיעבוד של האשה לגבר. איש איננו יכול לשחרר אותה מנישואיה לבעלה, מלבד בעלה בעצמו, כאשר יסכים לכך. זהו מצב של עבדות, גם אם מסיבות מובנות נרתעים מלהגדירו ככזה. התקשרות בין אנשים חופשיים ניתנת תמיד להתרה על ידי החלטת בית דין. התקשרות שבית דין איננו רשאי להתיר, אלא הבעל בלבד, פירושה שיעבוד של האשה לבעלה. שיעבוד כזה נוגד את האמנות לזכויות האדם, אבל בישראל הוא תקף לא מכוח ההלכה, אלא מכוח חוק המדינה, שנתן להלכה תוקף של חוק בתחום המעמד האישי. מי שכופה על תושבי ישראל, ובפרט על נשותיה, לחיות במצב של שיעבוד, הוא חוק המדינה ורשויות המדינה, שהפכו את ההלכה היהודית לחוק המדינה, וחוק המדינה הוא זה שהופך נשים לעגונות ולאלמנות שנסחטות ומעונות שנים רבות כדי לקבל גט או חליצה ולהשתחרר ממצב של שיעבוד לגבר. אמנון לוי חזר שוב ושוב על כך שהחליצה היא מנהג ארכאי מלפני אלפי שנים, אבל גם הנישואים על פי ההלכה הם מנהג ארכאי מלפני אלפי נשים, שמשעבד את האשה לגבר, כאילו היתה שפחתו. מנהג החליצה הוא רק פועל יוצא מכך. שיתוף הפעולה של הרבנים עם סחיטת האלמנות הוא חלק מתפיסת האשה בהלכה היהודית, כמי שצריכה להשלים עם השיעבוד לגבר שכופה עליה ההלכה, ושסירובה להשלים עם שיעבוד זה הוא פריקת עול שצריך לשלם עליה ולהיענש עליה בחומרה, עונש שיכול להימשך גם עד יומה האחרון.

קשה להבין מדוע אין נוהגים במדינת ישראל כפי שנהגו בעבר בקהילות אשכנזיות, למסור לכלה שטר חליצה יחד עם התנאים, ובכך לחסוך את עוגמת הנפש במקרה של מות הבעל מבלי שיש לזוג ילדים. ישנם כמה פיתרונות הלכתיים כשרים מסוג זה, שגם היו מאד מקובלים בגולה, כדי למנוע את סבלן של הנשים, ובהחלט מטריד הדבר שבישראל פיתרונות אלה אינם נהוגים, כך שמצבן של נשים יהודיות בישראל כיום גרוע לעתים ממצבן באירופה לפני מאתיים שנה. אבל הנהגת פיתרונות הלכתיים היא רק תחבושת לפצע עמוק שגורמת השלטת ההלכה על אזרחי ישראל בחוק המדינה, והעדר שירותי נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, שמובנים מאליהם בכל מדינה מתוקנת. מבחינת המעמד האישי ומעמד האישה, ישראל נמצאת לגמרי באיזור הנכון: בין סעודיה למצרים. כזה הוא מצבן החוקי של נשותיה, ואם יש שינויים, הרי הם רק בכיוון של הרעת מצב הנשים, כמו בביטול חזקת הגיל הרך, תוך דיבור שקרי על שיוויון, תוך שמירת המצב שבו הנשים משועבדות לבעליהן כשפחות, ופוטנציאל הסחטנות שהוא מעודד, כדי שהאשה תשלם מחיר כבד עבור חירותה, ובכך יודגש שיעבודה עוד יותר.

מדוע שיחרור המעמד האישי מכבלי הדת איננו נוכח יותר במרחב הציבורי, וכל העיסוק בו ממוקד כולו בפיתרונות עוקפי הלכה, ולא בביטול החוק המשליט את ההלכה בנושא המעמד האישי ובהנהגת נישואים אזרחיים? מדוע חברות הכנסת אינן מעלות שוב ושוב חוק להנהגת נישואים אזרחיים? גם אם החוק יידחה שוב ושוב צריך להעלות אותו שוב ושוב, כדי שיישאר תמיד על סדר היום הציבורי, כדי שזכותן של הנשים לחופש תהדהד במרחב שבו נשים נרצחות שוב ושוב, משום שרצו להיות חופשיות.   

כבר בחרתי

לפני כמה שבועות חזרתי עם אושר מטיול ארוך וראיתי מבעד לחלון הגדול של מסעדת אנג'ליקה היפה את אביגדור ליברמן וגדעון סער אוכלים ומדברים, רק שניהם לבדם. חשבתי שמעניין לדעת על מה הם מדברים, ורק אחרי כמה שבועות עלה בדעתי שהם דיברו על מועמדות משה ליאון לעיריית ירושלים, שאביגדור ליברמן נפגש עם גדעון סער כדי לשכנע אותו לתמוך במשה ליאון לראשות עיריית ירושלים, כי קראתי בעיתון שאביגדור ליברמן פועל לבחירתו של משה ליאון ומגייס את תמיכתם של שרי הליכוד במשה ליאון, ובאמת בעיתון ה"ארץ" הזכירו את גדעון סער בין השרים שתומכים במשה ליאון, ואחר כך הזכירו אותו שוב בין השרים שתומכים במשה ליאון, אחרי שאריה דרעי אמר דברים שמהם השתמע שיש לו עיסקה עם אביגדור ליברמן שש"ס תתמוך בבחירת משה ליאון לעיריית ירושלים ובתמורה אביגדור ליברמן יעזור לאריה דרעי לפרק את הממשלה עם לפיד ובנט ולהקים ממשלה חדשה עם ש"ס. בכל פעם שאוטובוס עירוני היפנה לי את אחוריו ראיתי שתלוי עליהם שלט "אוהבים את מרן" ולידו תמונה של שתי פיתקאות, ש"ס ומשה ליאון. מעניין מה אביגדור ליברמן הבטיח לגדעון סער בתמורה. בפוליטיקה עושים עיסקאות ויש תמיד גם מתחת לשולחן. לכאורה לא צריך להיות אכפת לי אם יפרקו את הממשלה. אני שונאת את הממשלה הזאת והייתי שונאת גם את הממשלה שאריה דרעי וליברמן התכוונו להקים אחרי שהם יפרקו את הממשלה הזאת. ובכל זאת לא בא לי שאריה דרעי יפרק את הממשלה וייכנס עם ש"ס לממשלה חדשה של הליכוד והחרדים, ובטח יזמינו גם את מפלגת העבודה להצטרף אם היא תסכים. משום מה הרעיון הזה ממש מגעיל אותי. אין לי הסבר ממש טוב לזה שזה מגעיל אותי. אולי הדחייה שמעורר בי אריה דרעי בכל מעשיו, לאו דוקא הפליליים, דוקא אלה שהם כשרים אבל נורא מסריחים, כמו הצורה שהוא משתמש במוות של עובדיה יוסף כדי לסחוט תמיכה מאנשים, שזה בטח לא הדבר הכי גרוע שהוא עשה בחיים אבל זה מגעיל. וגם הגעילו אותי הסיפורים שלו על יצחק רבין בסידרה המדוברת של אמנון לוי על השד העדתי, שכביכול רבין אמר לו דברים גזעניים, שרבין כבר לא יכול להכחיש. את הפרק הראשון ראיתי והתרגשתי, כי אמנון דיבר על ימיו באוניברסיטה וזה הזכיר לי כל מיני דברים מתקופת לימודינו המשותפים, אבל אחר כך ראיתי כל הזמן בקדימונים את דרעי, וגם נזכרתי שכבר לפני שנים אמנון לוי כתב מחזה על דרעי שבו הוא שילב דברים מסיפור חייו שלו וכבר אז הוא התראיין וסיפר על אבא שלו ועל חנות הברגים של אביו שהוא לא רצה לעבוד בה ועל מצב המזרחיים, ופתאם עלה בדעתי שאולי כל הסידרה של אמנון לוי היתה בכלל רעיון של אריה דרעי ולא של אמנון לוי בכלל, והתפקיד של אמנון לוי היה למכור את הסידרה של דרעי לאשכנזים בתור סידרה שלו, ובעצם המסר המרכזי היה שהשופטים בישראל הם אשכנזים גזענים והמורשעים הם מזרחיים דפוקים ובקיצור הוא זכאי הוא זכאי הוא זכאי, ולכן הוא צריך להיכנס לממשלה במקום לפיד ובנט ואולי גם עם מפלגת העבודה, בשביל התיקון. פתאם כל המחשבות האלה מתחברות לי יחד, ארוחת הצהרים של ליברמן וגדעון סער, והסידרה של אמנון לוי ופסק הדין הצפוי של ליברמן וההרצה של משה ליאון וזה שנתניהו מסרב להביע תמיכה בליאון, כי נתניהו מן הסתם כבר יודע מזמן מה דרעי זומם. כל הדייסה הזאת פשוט מבחילה אותי, וגם אם אני לא יכולה להיות בטוחה שכל המרכיבים שלה הם אכן כפי שנדמה לי, זה לא משנה את העובדה שכל זה מעורר בי בחילה, כל המניפולציות האלה, החל מאוהבים את מרן תתמכו בדרעי והמזרחיים דפוקים וסתם שולחים אותם לכלא כי השופטים אשכנזים גזענים וגם רבין היה  וצריך להפיל את הממשלה ולעשות ממשלה חדשה עם דרעי. כל זה כל כך הגעיל אותי שהלכתי היום מוקדם בבוקר והצבעתי בעד ניר ברקת לראשות העיר, ובעד סיעת מר"ץ והעבודה למועצה, שזה שילוב מוזר כי ברקת תומך בנתניהו והוא מאד ימני ועושה הרבה דברים שמתגרים בתושבים הערבים של ירושלים שמאד מאד מופלים לרעה, וקודם בכלל לא רציתי להצביע בשבילו, ובעצם הצבעתי היום בשבילו אפילו לא בגלל ליברמן שכל כך מפחיד אותי, אלא בגלל הגועל מאריה דרעי, שבגלל החברות איתו גם אמנון לוי התחיל להגעיל אותי, וכבר לא ראיתי את המשך הסידרה שלו אחרי הפרק הראשון ולא אכפת לי מה דרעי מספר שרבין אמר לו שאני ממילא לא מאמינה לאף מלה שלו ולא למה מזרחיים מתחתנים עם אשכנזיות לדעת יהודה שנהב, שאולי הוא יודע מידע אישי. אני באמת לא יודעת ולא אכפת לי. תמיד חשבתי שהצורה הכי טובה לחיות בכלל ובמיוחד להתחתן זה לא לחשוב יותר מדי, כי אלה שכל הזמן חושבים אף פעם לא מתחתנים ובכלל אני לא כל כך מתפעלת מהתבונה האנושית. בכל מקרה אם כבר התחתנת זה די מגעיל להגיד בדיעבד שזה היה בגלל אינטרסים ולא בגלל אהבה. בכלל אנשים שעושים דברים מתוך רגש ובלי יותר מדי לחשוב יותר מוצאים חן בעיני, ובעצם בגלל זה אני כל כך אוהבת כלבים, כי הם תמיד רוצים לעשות מה שמתחשק להם באותו רגע ולא ממש חושבים מה יקרה אחר כך ואני רוצה גם לחיות ככה. זה אמנם רעיון של ישו שאני לא ממש בקטע שלו אבל את הרעיון הזה אני דוקא מחבבת למרות שהוא בא ממנו והוא לגמרי מנוגד לחינוכי. אז זהו, הצבעתי לניר ברקת ואני מקוה שהוא ייבחר שוב ושתישאר הממשלה המחורבנת הזאת ושדרעי יצא בחוץ ואולי גם ליברמן בקרוב. הכל עשיתי מתוך רגש ואפילו לא כתבתי על זה מראש לפני הבחירות, אני רק כותבת עכשיו כשהקלפיות נסגרו ואי אפשר להאשים אותי שאני רוצה להשפיע על מישהו להצביע כמוני. אולי הייתי כן צריכה לנסות להשפיע, כמו האנשים הנלהבים האלה שהתקשרו אליי כל היום לשני הקוים שלי ושיגעו אותי ולא עזר שאמרתי להם שכבר הצבעתי בבוקר מוקדם וזהו, אין יותר מה לשכנע אותי, אבל אני לא הצבעתי מתוך איזו מישנה סדורה או הכרעה אידיאולוגית, אני הצבעתי מתוך גועל שגאה עם כל אוטובוס נוסף שהיפנה לי את אחוריו עם אוהבים את מרן תצביעו ש"ס ומשה ליאון, והצבעה כזאת אי אפשר למכור לאחרים בתור הכרעה מושכלת ומומלצת, אני רק יכולה לתאר כמה הייתי רוצה לתלות את דרעי עצמו על אחוריים של אוטובוס ולשלוח אותו לעזאזל.

אמנון לוי והנשים הלבנות

בכל מקום שהלכתי אליו אתמול דיברו על הסידרה של אמנון לוי על אפליית מזרחיים, וגם על אפליית נשים, על כך שנתניהו מתעקש לבחור גברים למשרת נגיד בנק ישראל ובשום אופן לא רצה למנות את המשנה לנגיד הקודם קרנית פלוג, למרות שהרבה אנשי מקצוע תומכים במינויה, וגם על זה שהעולים מרוסיה לא מלקקים דבש והרבה אקדמאים שבאו מרוסיה ניקו רחובות, ובקיצור, על זה שעולים חדשים, לא חשוב מאיזה עדה, תמיד אוכלים חרא, גם מזרחיים וגם אשכנזים. מה שהיה מעניין זה שאנשים לא התלוננו לפי מוצאם כפי שאפשר לחשוב אלא פחות או יותר כולם מודעים לכך שיש הרבה אי-צדק והרבה אפליות ושהרבה אנשים סובלים, אבל בפועל דברים לא מאד משתנים. הרבה אשכנזים שהגיבו במרירות על הסידרה סיפרו על הורים ניצולי שואה שסבלו מאד כעולים חדשים, ואני בטוחה שהכל נכון, כי גדלתי בישראל של שנות החמישים והששים וראיתי ושמעתי הכל, את הסבל והמצוקה של העולים החדשים, גם אלה שבאו מאירופה וגם אלה שבאו מארצות ערב, שמעתי שאומרים מרוקו סכין ורומני גנב ויקה פוץ, ואני מניחה שגם לשמוע יקה פוץ זה לא נעים, גם אם חושבים שאם אתה יקה אתה בטח דוקטור למשהו, ובייחוד שמעתי הרבה מאד שאמרו ערבוש ופרענק פָּרֶךְ. את הדבר האחרון שמעתי בסביבת גידולי הכי הרבה, פרענק פרך, והסבירו לי שפרך זו המלה ביידיש למחלת הגרדת שאמרו שמזרחיים לוקים בה. אני לא מתפלאת שאנשים מעדות המזרח לא סולחים לאשכנזים, כי גם אני לא סולחת לאנשים שמעליבים אותי, ועלבון הוא הרבה יותר גרוע מכל מצוקה וגם גרוע מן האפליה עצמה. אפשר לסלוח על כל מיני עוולות, אבל אי אפשר לסלוח למישהו שקרא לך פרענק פרך. בגלל זה השנאה העדתית לא יכולה להיעלם, כי היא לא מבוססת על מצוקה וקשיים שהיו לכולם אלא על עלבון מאד עמוק, וכאב של עלבון אי אפשר לתקן. היום לרוב לא אומרים דברים כל כך בוטים כי יש יותר מודעות לגזענות, אבל לא פחות גזענות. שמעתי למשל שאמרו על מורה שחינכה את בנותיי ואחר כך על דוקטור אחד שמלמד באוניברסיטה שהם "לא אינטליגנטים", ושניהם היו ממוצא מרוקאי, אז הבנתי שעכשיו לא אומרים "פרענק פרך" אבל כן אומרים על מרוקאי "הוא לא אינטליגנטי" גם אם הוא מרצה באוניברסיטה, כי מלים הן סוג של צופן והמסר שהן מעבירות איננו בהכרח המסר המילוני שלהן. להגיד "הוא לא אינטליגנטי" זה צופן אשכנזי חדש למזרחי, שנשמע הרבה פחות גרוע, אבל המסר שלו לא פחות גזעני ולא פחות מעליב.

על אמנון לוי כמובן אף אחד לא יאמר שהוא לא אינטליגנטי וגם כשלמדנו באוניברסיטה אף אחד לא אמר את זה וגם אף אחד לא חשב את זה. לא את כל מי שלמד איתי באוניברסיטה אני זוכרת, אבל עם אמנון לוי הייתי מיודדת ויש לי ממנו הרבה זיכרונות, ובגלל זה הדברים שהוא אמר בסרט הציפו אותי בהמון רגשות. אמנון נשא לאשה את חברתי אראלה שמאז כבר כמה פעמים איבדנו וחידשנו קשר ובסופו של דבר איבדנו קשר לגמרי. אני חושבת הרבה על אראלה וגם די מתגעגעת אליה, והדברים בסידרה שהיה לי הכי קשה לשמוע היו הדיבורים על הכמיהה של מזרחיים לנשים אשכנזיות לבנות והציטוטים של יהודה שנהב מפראנץ פאנון ששדי הנשים הלבנות הם מרחביה של אירופה שהוא כמה לכבוש, כי זה אולי נכון, אבל יש בזה סוג של דה-הומניזציה לחשוב על אשה כעל אשכנזיה לבנה, לא פחות דה-הומניזציה מלחשוב על גבר כעל מזרחי שחור. השימוש הזה בצבעים כאילו היתה להם מהות שמעבר לצבע הוא נורא והוא הפריע לי מאד גם כשדיברו על הנשיא אובמה כל כך הרבה במושגים של שחור ולבן, גם כי הנשיא אובמה ורעייתו מישל הם בעצם בני תערובת של שחורים ולבנים, מה שמדגיש עוד יותר את העובדה שהיחס אליהם הוא אפילו לא לפי מוצאם אלא אך ורק לפי צבע עורם, שמקבל בחברה האנושית משמעות כל כך מרחיקת לכת, למרות שצבע עור של אנשים לא אומר עליהם הרבה יותר משצבע העטיפה של סוכריות מעיד על תוכנן – לכל האנשים יש בפנים לב ורוד ודם אדום, אלה שמבחוץ שחורים ואלה שמבחוץ לבנים. אבל הכי היתה לי קשה האמירה של אמנון שאולי הוא התחתן עם אראלה כי היא אשכנזיה, כי כשמכירים בן-אדם מקרוב ויש לו פנים וקול ונשמה, יש משהו לא אנושי בלחשוב עליו בתור קטגוריה, וגם חשבתי שוב על שיחה שלי עם אראלה אחרי ששתינו התגרשנו. אני סיפרתי לה על בעלי שבגד בי והתעלל בי, והיא אמרה שאמנון אף פעם לא עשה לה דברים כאלה, שהוא לא בגד בה ולא פגע בה ושהם לא רבו וגם נפרדו יפה, אבל היא לא היתה מאושרת איתו והיתה מוכרחה לעזוב. השיחה הזאת השפיעה עליי מאד כי זה גרם לי להבין משהו מאד חשוב לגבי הנישואים המאד אומללים שלי עצמי, שמה שהיה הכי נורא זה לא הבגידה והשקרים שנילוו אליה ואפילו לא ההתעללות, אלא האומללות ששרתה בנישואים שלי, אומללות אינסופית שאי אפשר לחיות בה כי היא גרועה ממוות. תמיד הציקה לי השאלה אם בעלי אהב אותי אי פעם באמת או רק רצה להתחתן איתי כי נדמה היה לו שהוריי עשירים ושהם יתנו לנו הרבה כסף, מה שלא ממש קרה ואולי בגלל זה הוא התאכזב. אין לי מושג איזו מהאפשרויות נכונה או אם יש אולי אמת שלישית שאינני יודעת, אבל כל הסרט חשבתי על השיחה הזאת עם אראלה ואם אמנון אהב אותה באמת או התחתן איתה בעיקר בגלל שהיא היתה אשכנזיה לבנה ויפה ועדינה מאד, וגם אחרי הסרט אני חושבת על זה הרבה וזה מטריד אותי ועצוב לי. גם חשבתי הרבה על הדברים שאמנון אמר שכולם מסביבו באוניברסיטה היו אשכנזים והוא היה המזרחי היחיד וכל המורים היו אשכנזים. אף פעם לא חשבתי על  זה כשלמדנו יחד באוניברסיטה, לפחות לא זכור לי. נדמה לי שבאותם ימים אפילו לא חשבתי על זה שכל המורים היו גברים ושזה היה מובן מאליו בחוג להיסטוריה וככה זה פחות או יותר עד היום, אולי יש אשה אחת לקישוט, ואולי כשאת אשה ומפלים ומעליבים אותך בכל מקום קשה לך יותר להבחין במצוקה של גברים מופלים, או אולי דוקא את יותר מזדהה איתם? אני לא באמת יודעת. את הילדים הנבוכים מעיירות הפיתוח קל מאד לאהוד, אבל כמה אפשר לאהוד גברים מזרחיים בעמדות כוח שמתנכלים לך כי את אשה? ואולי גם סוגרים איתך חשבון כי את אשכנזיה? כי כשהיחסים מורעלים, והם מורעלים לא רק בגלל האפליה הנמשכת אלא קודם כל בגלל העלבון שעליו לא יכולים לסלוח, אז הרעל מפעפע לכל מקום, ואפילו האהבה כשהיא קיימת מתקשה לסלק אותו. כשאמנון לוי היה חברי לספסל הלימודים באוניברסיטה חשבתי שהוא כל כך מסתדרניק, שהוא דוקא נראה לי הישראלי האולטימטיבי שתמיד מסתדר ויודע ליצור קשרים ולהתברג. הוא היה אז עוזר פרלמנטרי במפלגת מפ"ם שמאז למרבה הצער איבדה את ייחודה והתאחדה עם המפלגה היותר אליטיסטית ר"ץ ליצירת מר"ץ ודי איבדה את אופייה בתוך מר"ץ העירונית והמאד תל-אביבית. אין לי מושג איך אמנון לוי הגיע להיות פעיל במפ"ם. האם כבר כנער הוא היה בשומר הצעיר? ומה הוא עשה בצבא, האם גם בשבילו הצבא היה כור היתוך, כמו בשביל הנערים שהוא מראיין? מהסידרה אני מבינה גם שבית הוריו היה שומר מצוות. מתי הוא עזב את הדת ולמה? מתי הוא התחיל לאכול בשר וגבינה יחדיו, שגם זה דבר שחבריו ייחסו בילדותם רק לאשכנזים? ומהי האשכנזיות הזאת שהם מדברים עליה? מי קבע שלהיות אשכנזי זה להיות חילוני ושמאלני? הרי כשהיינו ילדים גם רבים מהאשכנזים שבינינו גדלו בבתים דתיים או לפחות מסורתיים. מתי הדת נעשתה מזרחית והחילוניות נעשתה אשכנזית? מאין אימץ אמנון לוי את התפיסה שאשכנזיות פירושה חילוניות שמאלנית? מה זו בכלל ההשתכנזות הזאת שהוא כל הזמן מדבר עליה? מי קבע בכלל את מודל האשכנזיות הזה? הרי גם החרדים שאנשי ש"ס הקרובים ללבו ניסו למרוד בהם ובעצם לחקות היו אשכנזים, וגם אנשי גוש אמונים שהחלו את מסעם הבלתי-נגמר לשלטון עוד לפני שהגענו ללמוד באוניברסיטה היו אשכנזים. למה אמנון לוי חשב שהמודל לאשכנזיות הוא דוקא מפ"ם? בגלל המורים שלנו באוניברסיטה? גם הם לא היו כולם שמאלנים. היו ביניהם גם אנשי ימין מובהקים, כמו הפרופסור אמנון לינדר, שהטיל על רובנו אימה. אמנון לוי נראה לי בזמנו מסתדרניק בעיקר בגלל שהוא וחברו דני בלטמן, שנהיה לימים הפרופסור להיסטוריה דניאל בלטמן, שיכנעו את אמנון לינדר הקפדן והמפחיד להגיש לו עבודה משותפת שהם כתבו יחד, דבר שלא נשמע לא קודם ולא אחר כך. אני כבר לא זוכרת על מה היתה העבודה שהם הגישו. אני כתבתי – לבד, מאד לבד - עבודה ארוכה על מלחמות האלביגנזים. כבר ידעתי היטב לטינית וקראתי את מכתבי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בנושא האלביגנזים בכרכים הגדולים של כתבי אבות הכנסייה. זה לקח לי הרבה שנים כי באמצע ילדתי פעמיים וכשהגשתי בסופו של דבר לפרופסור אמנון לינדר את העבודה בת שמונים העמודים, הוא הסכים לקרוא רק עשרים וחמישה עמודים מתוכם ונתן לי ציון שמונים אם אינני טועה. אז נזכרתי שוב בעבודה המשותפת של אמנון לוי ודני בלטמן, שכמובן בניגוד לי סיימו בזמן סביר את הלימודים. נדמה לי שמהמחזור שלנו באוניברסיטה הם שני האנשים הכי מפורסמים. הרבה שנים חלמתי שכשאכתוב פעם ספר, אתלוש מתוכו את עשרים וחמישה העמודים הראשונים ואשלח אותם לפרופסור אמנון לינדר. פירסמתי מאז כמה ספרים שונים זה מזה, אבל כשפירסמתי אותם כבר לא התחשק לי לקרוע מאחד העותקים עשרים וחמישה עמודים ולשלוח לפרופסור אמנון לינדר. גם הכעס שהיה לי עליו שכך במשך השנים. היו יותר מדי כעסים חדשים והרבה יותר גרועים. על אמנון לוי מעולם לא הצלחתי לרחם, גם לא כשראיתי את הסרט, ומצד שני גם אינני מרגישה כלפיו שום כעס ושום תרעומת. גם ההתנצלויות שלו על כך שהוא מטפל באפליית המזרחיים נראו לי מאד מיותרות, כי כל בן-אדם צריך לעסוק במה שמטריד אותו ולא צריך להתנצל על זה, וגם הביקורות עליו, למרות שהרבה מהן נכונות וחלקן באות מלב כואב ושותת דם, נראו לי לא לעניין. המזרחיים חיים את העלבון שלהם והם ימשיכו לחיות אותו. עלבונות לא שוכחים ולא סולחים עליהם. מי שלא מרוצה מזה שישתדל לא להעליב אנשים. דוקא כשראיתי את הסרט וקצת בכיתי כי הרבה רגשות וזיכרונות הציפו אותי, הרגשתי רצון עצום לשבת עם אמנון ולדבר איתו כמה שעות על ימינו באוניברסיטה ועל מפ"ם ועל עיירות הפיתוח ששירתתי בהן כמורה חיילת ועל העולם האחר שהיכרתי שם ושלא השתנה הרבה, כי דברים משתנים הרבה יותר במרכז מאשר בשוליים, ובייחוד רציתי לשאול אותו יותר על מה שהוא הרגיש באוניברסיטה ובזמנו בכלל לא עלה בדעתי כי חשבתי שהוא כזה מסתדרניק ואין לו בעיות בכלל. עכשיו אני חושבת שהיה לו קשה קודם כל כי הוא היה הראשון ממשפחתו ללמוד באוניברסיטה שזה תמיד מאד קשה להיות הראשון במשפחה שעושה משהו, אבל אני לא באמת חושבת שהיה לאמנון לוי יותר קשה באוניברסיטה מאשר לי או לכל אחד אחר. הוא מסתדרניק, והוא טיפוס מאד ישראלי, לא פחות מיאיר לפיד, רק שהוא הרבה יותר חכם ומשכיל מיאיר לפיד והרבה פחות שחצן ממנו, שבשני הדברים זה כנראה לא מאד קשה. אותי שנולדתי וחייתי רוב חיי בארץ עדיין שואלים מאיפה אני: מאנגליה? אולי מרוסיה? אם אנשים יצטרכו למלא שאלון מי יותר ישראלי הם בוודאי ידרגו את אמנון לוי עשרות אלפי מקומות לפני, ולא רק מפני שהוא יותר מפורסם. ולא הייתי הראשונה ממשפחתי שלמדה באוניברסיטה – שני הורי היו אקדמאים, ואבי היה יליד הארץ, הוא היה בצעירותו פרקליט מחוז הצפון ורוב חייו שופט, לבסוף נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, אמא היתה ילדה שמנה שעלתה מפולין ודיברה עברית מליצית שצחקו עליה, אבל היא מאד השתדלה להשתלב ולהיות כמו כולם. אולי ירשתי את הזרות ממנה ואולי מסיבות אחרות  הייתי תמיד לא שייכת, ואף אחד לא אשם בזה. כמו שאמרה לי לילה שעלתה מרוסיה וגם היא למדה איתנו באוניברסיטה, יש אנשים שתמיד מרגישים זרים בכל מקום. עכשיו כשאני רואה את הסרט של אמנון לוי אני חושבת שאולי דוקא כשאתה מרגיש זר בכל מקום קל לך יותר להישאר נאמן לעצמך. ממילא אין לך הרבה אלטרנטיבות. לא הייתי רוצה וגם לא הייתי יכולה לחיות כמו אמנון לוי, או אפילו כמו דני בלטמן, שלכאורה אני עוסקת בדברים מאד קרובים אליו, ובכל זאת אצלי הכל כל כך כל כך שונה. יותר קל להשלים עם הדברים הקשים בחיים כשאתה מבין שלא יכולת לחיות אחרת ולהיות מישהו אחר. זו היתה דוקא אראלה שאמרה לי תמיד שאני כן שייכת לאקדמיה ושם מקומי, ואני אמרתי לה מעומק לבי שממש לא, ותמיד הרגשתי את הזרות העצומה ואת תקרת הזכוכית שממש יכולתי למשש, ולמרבה האירוניה חשבתי תמיד שאמנון לוי הוא הבפנים ואני הבחוץ, אבל היכרתי תודה לאראלה על כך שאמרה לי שאני שייכת לאקדמיה, כי אף אחד אחר לא אמר לי את זה. בזמנו נורא הצטערתי כשאמנון ואראלה התגרשו וחשבתי שזה מאד חבל, כי היה נדמה לי שהם מאד מתאימים. רק עכשיו כשראיתי את הסרט של אמנון חשבתי פתאם שאראלה לא היתה מסוגלת להיות נשואה לאיש נורא מפורסם ומצליח ולחיות תמיד באור הזרקורים. היא יותר מדי נחבאת אל הכלים באופיה, וגם חשבתי שאמנון כן אהב אותה מאד לא בגלל שהיא אשכנזיה ולבנה אלא מפני שהיא אשה שקטה מאד ועדינה מאד ופרטית מאד, שבורחת מאור הזרקורים ומעדיפה לחיות מתחת לרדאר, בקיצור מפני שהיא היפוכו הגמור, ולפחות את העלבון הזה שהוא התחתן איתה בגלל שהיא אשכנזיה לבנה הוא יכול היה לחסוך ממנה, עם כל הכבוד לפראנץ פאנון וגם לשד העדתי.       

ספר תרגומי קפקא שלי