אחרי האירוויזיון

היה משהו מחמם לב בהצבעה הקבועה של יוון באירווויזיון בעד מירב הנקודות לשיר של קפריסין ולהיפך. יש ערך לנאמנות, גם כשהיא מגוחכת, ויש גם ערך לתובנה המציאותית, שניסיון להתנער מפוליטיקה הוא בלתי אפשרי ומיותר. הכל פוליטי: אזהרת המסע של ארצות-הברית, שאמורה להיות ידידתנו, נגד נסיעה לישראל בימי האירוויזיון, וקיום תחרות האירווויזיון בישראל, אבל בתל-אביב ולא בירושלים הבירה, הכל פוליטי. העובדה שבירושלים לא הציבור הרחב ולא הממשלה, לא התעניינו באירווויזיון שהורחק מן העיר – בתי הקפה היו מלאים בלילות של שידור התחרות, ובבית קפה אחד סמוך לביתי שטרח לשדר את גמר האירווויזיון על מסך גדול, ישבו לא מעטים עם הגב למסך. גם זה פוליטי, שבירת ישראל, שבניגוד לדימויה יש בה חיי לילה מאד ערים, מורחקת מן הזירה הבינלאומית ומובדלת מן המרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל, אבל חיה את חייה לעצמה, ולמרות הדיבורים האינסופיים על מדינת תל-אביב והעיסוק האינסופי באירווויזיון בתקשורת, מה שמאד בולט לעין ליושבי ירושלים הוא נבדלותה של ירושלים, לטוב ולרע, משאר חלקי המדינה. אפילו ההפגנות בירושלים אחרות. בתל-אביב מתנהלות ההפגנות הגדולות, הממומנות בידי המגזר העסקי ונושקות תמיד לאינטרסים העסקיים שלו, ולכן יש להן תמיד אופי קרנבלי עולץ. בירושלים ההפגנות עצובות, גם כשיש בהן משתתפים רבים, ולרוב אין משתתפים רבים, וליד בית ראש הממשלה יושבים תמיד אנשים מעטים ועצובים שנלחמים על מטרות חסרות סיכוי, או מתלוננים ביזארים על עוול שאיש איננו יורד לשורש כוונתם, ולא רק בגלל שגיאות הכתיב המזעזעות בפלקטים שהם מציבים, בתצוגה מכמירת-לב של עליבות קיומית. אין כמו ירושלים כדי להבין שעוני הוא לא רק עובדה כלכלית, הוא מצב תודעה וגם זהות תרבותית, שיש לה דרכי ביטוי משלה.

גם ההתייצבות נגד נתניהו של גדעון סער – ובמובלע גם של רעייתו גאולה אבן-סער, המזוהה עם תאגיד השידור שמנכ"לו אלדד קובלנץ מונה בידי גדעון סער למנכ"ל הטלויזיה החינוכית ומינה בתורו את אשת מיטיבו למגישת המהדורה המרכזית - היא התייצבות של תל-אביב נגד ירושלים, שלכן לא נקף נתניהו אצבע לסייע למימון האירוויזיון, ואף זומם לקצץ בתקציב התאגיד ולפרקו, כחלק ממאמציו הבלתי נדלים למנוע כל אלטרנטיבה לעמידתו בראשות הליכוד, מה שהפך מאובססיה לשלטון נצחי להתבצרות בקרנות המזבח של השלטון כמקלט מאימת הדין. התכנית החדשה בתאגיד שמשדכת את גאולה אבן-סער עם ירון לונדון בתכנית שאמורה לעסוק רק בתרבות, רק מוכיחה עד כמה עצם הופעתה על המסך של רעיית הטוען לכתר ראש הממשלה היא פוליטית, וגם עד כמה טפשי לטעון שתכנית בטלויזיה הישראלית יכולה בכלל להיות מוקדשת לתרבות ללא פוליטיקה. דוקא גאולה אבן-סער  היתה זאת שהקשתה על גידי גוב בעניין התבטאויותיו הפוליטיות, שהוא כל כך לא רצה להתייחס אליהן, וטוב שכך, כי אחד מכשרונותיו הבולטים הוא לדבר שטויות ולחשוף צדדים פחות חביבים באישיותו כשהוא מנסה את כוחו באקטיביזם פוליטי. ירון לונדון דוקא נהנה לדבר עם גידי גוב על העדר היומרנות של האחרון, וזאת היתה שיחה מעניינת בעיני בין האיש הכי לא יומרני בתרבות הישראלית לאיש הכי יומרני בה, שיחה שאצלי לפחות עוררה מחשבה על כך שממסדיות נעדרת יומרנות יכולה לשדר הרבה פחות ממסדיות מיומרנות דעתנית אנטי-ממסדית במוצהר – לונדון הצהיר על הצבעתו מרוב זעם לרשימה המשותפת, ואפילו פעמיים, ובכל זאת מול פרצופו הנבוך של גידי גוב ששערו הפך לבן מאד וזקנתו ניכרת ולא מסתתרת, הוא נשמע כמו נציגו המובהק של המימסד שדורש דין וחשבון ממי שנמצא בשוליים, גם כאשר הוא חולק לו מחמאות על חוסר-יומרנותו. ונזכרתי בדברי גידי גוב שכן התרגש כאשר בנימין נתניהו התקשר לנחם אותו על מות רעייתו המחזאית האהובה ענת גוב "חשבתי שאני המפורסם". נדמה לי שלא שאלו אותו עליה דבר, ואולי הוא מעדיף שכך, אבל אולי החמצתי משהו. מזמן איבדתי את היכולת לראות או לשמוע משהו ברציפות. אני משוטטת כל העת בין הטלויזיה לבין המחשב ולבין המטבח, משתדלת לא לשכוח מהסירים על האש בגלל משהו מעניין, ולא להחמיץ שיחה עם הבת והנכד בניכר בגלל הרעש מן הטלויזיה. וכך מול השמאלנות נעדרת היומרות של גידי גוב הידהד בזיכרון, אולי גם מפני שהושמע ברקע הראיון היחצ"ני ערב קודם, שירו מלא הפאתוס של לונדון על ארץ המרדפים, ותהיתי אם גם הסיפור על ההצבעה הכפולה לרשימה המשותפת נועד לחזק את מסר האיזון המושלם בין לונדון השמאלני לגאולה אבן-סער הימנית, כאשר לעיניי שלי נראו על המסך שלושה תל-אביבים, שלא לומר שלושה סמלים של תרבות תל-אביבית, ולא יכולתי שלא לחשוב כיצד סילק מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ את אושיות התרבות הירושלמיות של רשות השידור: דוד ויצטום, עמנואל הלפרין שעזב בעצמו עוד קודם, ואורן נהרי, ובדרך המרושעת והמשפילה ביותר, והרהרתי לעצמי איזו תכנית תרבות יכלו להעלות השלושה האלה, וכמה עודני מתגעגעת לתכניתם של ויצטום והלפרין "מהיום למחר", שהיתה בה כל כך הרבה תרבות, וגם סוג של צניעות למדנית שלונדון ואבן-סער לעולם לא יהיו מסוגלים לה, מאחר שהיא דורשת מידה של אצילות שהתל-אביביות הישראלית עשירה מדי וראוותנית מדי כדי לגלות אותה. באמת שאינני רוצה שבנימין נתניהו נטול היכולת לראות אינטרס ציבורי כלשהו מעבר לענייניו הפרטיים יפגע בתאגיד, שאכן מילא באופן מופתי את השליחות הלאומית של הפקת האירוויזיון בישראל, ואכן עיר החוף והים תל-אביב מתאימה מאין כמוה לפסטיבלים, ואולי כדאי שתיזום פסטיבל מוסיקה וים שנתי משלה כמו זה הנערך בברצלונה, אבל יש בי מידה של צער על שנמנעה עריכת האירוויזיון הזה בירושלים, בגלל פוליטיקה, כמובן, ששייכת מאד לאירוע הזה, שמתיימר להיות נטול פוליטיקה ואיננו מסוגל לכך כלל, כי פוליטיקה היא המציאות והחיים, ויש בי מידה גדולה עוד יותר של צער על כל האנשים שהתאגיד הזה רמס ללא כל צורך, באכזריות וגם בטיפשות, לכאורה כדי לשדר משהו אחר, ובעצם רק כדי לעשות פחות או יותר את אותו הדבר.

   

המושתקים והנשמעים

הערב ראיתי איך משתיקים בדואי ומפנים את הבמה למי שצריך להישמע ונזכרתי בחוויות התקשורתיות המתסכלות שלי. היום זה היה ראש מועצת הכפרים הבדואים הלא מוכרים שהוזמן לתכנית של לונדון וקירשנבאום לדיון על תכנית פראוור לפינוי הכפרים הבדואים שעברה אתמול בכנסת בקריאה ראשונה ועוררה בצדק מחאות קשות, כי לא צריך להיות גאון כדי להבין שממשלת ישראל הגתה את התכנית לא כדי לעזור לבדואים להתפתח אלא כדי לסלק אותם מהאדמות שעליהן הם יושבים, ואולי הם אינם רשומים כבעלי הקרקע בצורה מסודרת וקל להתאנות להם בטענה של שמירת החוק. קוראים לזה להיות נבל ברשות התורה.

בהתחלה ירון לונדון שאל אותו מה היו צריכים לעשות והוא אמר שהיו צריכים לשבת יחד עם הבדואים ולגבש תכנית יחד איתם. אבל ירון לונדון לא היה מרוצה מהתשובה ושאל בקול נוזף כיצד לדעתו אפשר להביא לבדואים מודרניזציה. היה ברור מצליל קולו שזו שאלה רטורית. היה ברור מצליל קולו של ירון לונדון שהמדינה עוקרת את הבדואים מבתיהם כדי לעשות אותם מודרניים ומה הבדואים מבלבלים את המוח בכלל. ירון לונדון חושב שהמדינה צריכה לעקור את הבדואים מאדמתם כי ככה יעשו אותם מודרניים שזה כמובן מה שמדינה טוענת. זה הזכיר לי את הביקור של ירון לונדון בירוחם שכתבתי עליו לפני שנתיים בערך, כשירון לונדון נזף בנשים הקשישות בירוחם שהן מתלוננות על כך שבניהן נוטשים אותן לעת זקנה ועוברים למרכז הארץ. הוא רצה שהן תשמחנה שהילדים שלהן מתקדמים בחיים. לא הטריד אותו שהנשים האלה הובאו לירוחם בכוח על ידי מדינת ישראל, למקום שבו לא היה לא להן ולא לילדים שלהן סיכוי להיות מודרניים כמו שירון לונדון וגם הילדים שלו יכולים להיות בתל-אביב. זה היה אטום ומרושע וזה היה אטום ומרושע גם הערב, וזה הזכיר לי את אופי השאלות שמנחים בטלויזיה תמיד שואלים, שאלות שתמיד מבוססות על איזו הנחה מוקדמת שלרוב היא מופרכת אבל היא נראית להם מובנת מאליה, למשל שהמדינה צריכה כביכול להפוך אנשים למודרניים, ולכן למדינה יש זכות לפגוע באנשים כדי להפוך אותם למודרניים, כאילו להפוך אנשים למודרניים זה בכלל אחד מתפקידי המדינה. אם המדינה רוצה להפוך את הבדואים למודרניים שישפרו את מערכת החינוך בכפרים שלהם במקום לעקור אותם מבתיהם ועוד להתחסד שעושים להם טובה.

אחר כך ירון לונדון אמר לנציג הבדואי שהוא לא קיבל ממנו שום תשובה והיה ברור שירון לונדון הוא בתפקיד המורה והוא מחלק ציונים על תשובה נכונה והבדואים קיבלו אצלו בלתי מספיק ואז הוא נתן את רשות הדיבור לתלמיד הטוב האלוף במיל דורון אלמוג שמרכז עכשיו את הטיפול בתכנית הזאת, והוא התחיל לדבר במין פרצוף כזה של סופסוף נותנים את הבמה לאיש הנכון והתשובה שלו היתה מאד רהוטה והוא הסביר שבעצם נשים וצעירים בדואים תומכים בתכנית של המדינה שמפנה אותם מהכפרים, אבל לא ראיתי שום בדואי שבא לתמוך בתכנית של הממשלה, לא בטלויזיה ולא בשום מקום. ממש לא ברור לי למה תכנית שנוגעת לבדואים צריכה להיות עניין של אלופים בצה"ל לשעבר. האם הבדואים נמצאים עדיין תחת מימשל צבאי? אם צריך לעשות משהו, למה מי שמארגן את זה אינם נציגי הבדואים אלא אנשים שפיקדו על כל מיני משימות נגד האויב ועכשיו אזרחי המדינה הבדואים הם האויב שהם מעוניינים לשבור ולסלק, אבל מציגים את זה כאילו מדובר באיזו מתנה.

פעם גם אני הסכמתי להשתתף בכל מיני תכניות ודיונים בתור מומחית והיו שואלים אותי שאלות כמו מה ההבדל בין אנטישמיות לביקורת על ישראל שזאת שאלה שכאילו נשמעת הגיונית אבל בעצם היא שאלה מופרכת, כי המושג ביקורת על ישראל, בגרמנית Israelkritik הוא מושג לותרני אנטישמי שמשמעותו למצוא את הזיופים שהיהודים הכניסו כביכול בתורה, וישראל הוא כינוי לעם ישראל ולא למדינת ישראל. אפשר למצוא בספרים גרמניים ישנים את המונח ישראל לעם ישראל הרבה לפני שמדינת ישראל הוקמה ובעצם קראו למדינת ישראל ישראל בגלל המסורת האשכנזית שהושפעה מהנוהג הגרמני לקרוא ליהודים ישראל. כמובן שאין שום הבדל בין המונחים ישראלי ליהודי, בהרבה ארצות קוראים לקהילה היהודית הקהילה הישראלית כי ככה קוראים ליהודים ואין שום הבדל בין השניים חוץ מזה שהמונח יהודי נתפס במסורת הנוצרית כמונח שלילי יותר, כי הוא מקושר במסורת הנוצרית ליהודה איש קריות שלפי הברית החדשה הסגיר את ישו לידי הרומאים תמורת שלושים שקל כסף שהוא קיבל והוא נחשב לאבי אבות הבוגדים, ואז כשנוצרים רוצים להיראות פחות אנטישמיים הם קוראים ליהודים ישראל, ומי שהוא אנטישמי כל מה שהוא אומר על ישראל נובע מאנטישמיות, כי מה שמבדיל ביקורת הגונה מפרץ שנאה איננו קשור לתוכן הדברים אלא למניעים שעומדים מאחוריהם. אם אתה מותח ביקורת על מישהו רק מפני שאתה שונא אותו ורוצה לפגוע בו, הביקורת שלך היא ביקורת פסולה בלי קשר לתוכן הדברים שלך, וזה מה שנכון גם לגבי אנטישמים, שכל מה שהם אומרים על ישראל נובע רק מאנטישמיות ואין שום אפשרות להבדיל בין אנטישמיות לבין ביקורת ברגע שמזהים שהמניע הוא אנטישמיות, אבל אף פעם לא יכולתי באמת להסביר את זה בתכניות האלה שתמיד המנחה מדושן עונג ובטוח שהוא קיבל שנים-עשר קבין של חכמה מהעשרה שירדו לעולם. הרבה פעמים השתיקו אותי או צעקו עליי בדיונים האלה, ואלה שהשתיקו אותי או צעקו עלי היו תמיד גברים גברים כאלה, אשכנזים ותיקים עם כסף ותואר ומישרות ומאד חשובים בעיני עצמם. אחד המנחים הסביר לי שאני צריכה לשתוק ולהקשיב לו כי הוא יותר זקן ממני ולפעמים הוא היה מזמין אותי לדבר ואז קטע אותי באמצע המשפט כדי להעלות לשידור את השר, שכמנהג השרים היה משבח את עצמו, והבנתי שהוא מזמין אותי לדבר כשהוא מחכה לשידור של השר כי אני אשה לא חשובה ואפשר להפסיק אותי באמצע המשפט כדי להעלות לשידור את השר שישבח את עצמו. פעם היה מנחה שמאד התקומם שדיברתי על אנטישמיות ונזף בי וסיפרו לי שגם אחרי שהלכתי הוא הביע את אי שביעות רצונו בשידור מאנשים כמוני שמדברים כל הזמן על אנטישמיות וחשבתי שבאמת חבל שהוא לא הזמין במקומי ליצן שיעשה בידור שזה הרבה יותר כיף. לאט לאט התחלתי לסרב להשתתף בדיונים ובראיונות האלה. נזכרתי בזה שוב לאחרונה כשקראתי כמה רשימות על כך שנשים אינן רוצות להתראיין בטלויזיה. אני מניחה שגם בדואים לא ממש מתים להתראיין בטלויזיה, וכמו שעושים לנשים גם אם מזמינים אותם לא ממש נותנים להם לדבר, שואלים אותם בטון פדגוגי שאלות רטוריות ופוסלים את הדברים שהם אומרים כאילו מדובר במבחן שבו הם לא ענו לבוחן כמו שצריך על השאלה ולא דיקלמו את מה שהוא ציפה לשמוע וכיוון אותם לענות. עדיף בכלל לא להשתתף בדיון מאשר לשבת בתור עציץ או שק חבטות בדיון לכאורה ייצוגי ולכאורה אובייקטיבי, שבו אתה בעצם להקת החימום שנזרקת ברגע מהבמה כדי לפנות אותה לכוכב האמיתי, שבדרך כלל הוא האיש שבא לייצג את עמדת הממשלה שלא חשוב כמה היא חסרת שחר או מנוולת, בטלויזיה וברדיו היא נשמעת תמיד מאד רצינית ומאד רהוטה, כי כשאתה מוזמן לדבר אתה נשמע בדיוק כפי שמאפשרים לך להישמע ולא כפי שאתה רוצה ויכול להישמע, ותמיד יש מי שדואג להעביר את המסר לצופה או למאזין איך צריך להתייחס אליך, ושתי האפשרויות הן חנופה או זילזול, סתם כבוד ואוזן קשבת לרוב אינם בנמצא, גם אם אתה מומחה בתחום שבו למנחה אין מושג ואז במיוחד הוא מקפיד לזלזל בך ולהעליב אותך. במשך הזמן סירבתי יותר ויותר להשתתף בדיונים ולהתראיין ואת מה שיש לי לומר אני מעדיפה לכתוב פה עבורכם בדיוק כפי שאני מעוניינת לומר וכמובן שאינני יכולה להגיע כך לכל הקהל של ערוץ שתיים או רשת ב', אבל לפחות אני יכולה להשמיע קול ברור ומפורש ואמיתי שבאמצעי התקשורת ההמוניים מאד קשה לו להישמע.

ירון לונדון יורד ירוחמה

ירון לונדון כל כך מעצבן אותי. זה לא דבר חדש אבל בכל פעם זה חוזר על עצמו, ואולי אם הוא יקרא את זה הוא אפילו ייהנה לשמוע שהוא מעצבן, כי זה מין גימיק שלו. אבל מה שמעצבן איננו העובדה שהוא מתריס, כפי שהוא נתפס כנראה בעיניי עצמו, נגד מה שבעיניו הינו הבל ורעות רוח, אלא שהוא מדיף מין שביעות רצון עצמית גסה ומדושנת, שאינה מותירה שום מקום לכאבו של הזולת.

אתמול הציגו ביומן השבת של ערוץ 10 כתבה שבה נסע לונדון לבקר בירוחם עם עמיתו הצעיר, צלם שהוא בן זקונים למשפחה מרובת נפשות מירוחם. קשישה אחת מירוחם סיפרה איך כשהגיעה לישראל ממרוקו ביקשה להתגורר בבאר–שבע והביאו אותה לירוחם ואמרו לה שבאר שבע כה קרובה לירוחם שאם תיסע מירוחם לבאר-שבע לא תספיק לעשן סיגריה עד שתגיע. הסיפור הזה, למרות שכבר שמעתי רבים כמותו, זיעזע אותי והרגיז אותי מאד מאד, לא רק מפני שהוא חושף את אופיה הכוחני, הדכאני, המרושע והגזעני של ישראל של ילדותי, אלא מפני שהוא עדיין כל כך נוכח בחיינו ואני חווה אותו לעתים כל כך קרובות בעצמי מצד אנשים שאני נאלצת לעבוד איתם בצותא או להיות בקשר עימם, לרוב אלה גברים שמנים ומרוצים מעצמם, לפעמים מבוגרים ולפעמים צעירים בהרבה ממני, שמשקרים לי בחוצפה ומנסים להונות אותי בלי בושה, מתוך אותה שביעות רצון מדושנת עונג ואותה יוהרה דוחה שהם מתירים לעצמם ושהפכה סימן היכר לישראליות ומאפיין מובהק של מנהיגותה, שנוהגת בציבור שהיא אמורה לייצג ולשרת בדיוק באותה צורה ועל כך גאוותה. ירון לונדון נזף בנשים המרוקאיות הקשישות שמצרות על כך שילדיהן עזבו את ירוחם והן חשות בודדות בזקנתן, במקום לשמוח שהילדים התקדמו בחיים. אשכנזים, הוא אומר להן, מרחיקים מעצמם את ילדיהם כדי שיפרשו כנפיים. הוא מסביר לצלם שהוא כועס על הנשים המרוקאיות הקשישות האלה, שבבואן לישראל נזרקו בלב המדבר כדי לשרת חזון של מישהו אחר, כי אינן נכנעות לצו המודרנה, כי הן מצטערות שאינן גרות במקום שבו ירצו ילדיהן להישאר לצדן. הוא אינו שואל מדוע זרקו מלכתחילה את הנשים האלה, שהגיעו ברובן מערי החוף דוברות הצרפתית של צפון אפריקה, בחולות המדבר, במסגרת מדיניות מאד לא מודרנית של פיזור אוכלוסין, מדיניות עתיקה של עמים מתנחלים שהמאפיין העיקרי שלה הוא יחס אינסטרומנטלי לבני אדם ואדישות לגורלם, כאילו היו רק כלי שחמט על לוח משחקים או חיילי משחק על מפה.

האם ירוחם ונתיבות היו באמת חיוניות לריבונות ישראל? אני מסופקת בכך. ואם כן צריך היה לשלוח לשם אנשים שיבחרו וירצו לגור שם, כמו אלה שבחרו ללכת בתקופות מאוחרות יותר להתנחלויות או למצפים, ולא לזרוק בחולות עולים חדשים וחסרי אונים, שאילו הותר להם להתגורר היכן שביקשו, במקומות מתאימים יותר לרקעם ולניסיון חייהם, ליד קרובים או חברים, אפשר היה להמתיק את כאב קליטתם בהרבה, ולחסוך כל כך הרבה פצעים עמוקים בחברה הישראלית שמתקשים להירפא. הרי גם בתוך הערים הגדולות היה די קשה לאחות את הקרעים.

יותר מכל יצא קצפו של לונדון על תיאורי המשפחות המזרחיות כמשפחות חמות, מה שהוא רואה מן הסתם כקלישאה מתקתקה שאיננה אלא אידיאליזציה של חברה נחשלת בעיניו ש"איננה נכנעת לצו המודרנה". ברגעים כאלה אני נזכרת תמיד במשהו שאמר לי פעם אלכס יעקבסון, שהבעיה עם דיעות קדומות היא בכך שהן חוטאות בהכללה יתרה, לא בכך שאין בהן אמת. כנראה שגם אני מכלילה הכללה יתרה. הרי המשפחה המזרחית עבורי היא רק משפחה אחת: משפחת בן-שמחון מהמרפסת שממול ברחוב הלל בחיפה.

לאדון וגברת בן-שמחון שהגיעו ממרוקו היה כנראה כסף שמילט אותם מלהיזרק לעיירת פיתוח בגבול לבנון או בערבות הנגב. כמו משפחת אמי שהגיעה לחיפה מסטניסלבוב דקה לפני השואה, גם הם התיישבו בחיפה, אבל בשונה מהוריי שלא העלו על הדעת שיהיו למשפחה בורגנית יותר משני ילדים, למשפחת בן-שמחון היו שבעה ילדים. אני זוכרת את כולם היטב: יוסי שהיה כבר חייל, חיים שסיים אז את לימודיו בתיכון ולימים שמעתי שנהיה רופא, עליזה וזהבה וישראל וגדי ונעמי היו עדיין כולם תלמידי בית ספר כמונו. שיחקנו איתם ברחוב ובחצרות כפי שילדים שיחקו אז: רק למעטים היו אז מכוניות פרטיות, ולא עברו הרבה מכוניות ברחוב הלל. יכולנו לשחק בכדור בכביש או להחליק על קרשים שהצמדנו להם גלגיליות וקשרנו להם חבל כדי למשוך אותם בעליות. הרבה לפני שהיה לנו טרנזיסטור היתה למשפחת בן-שמחון טלויזיה, וראינו שם את קספר הרוח הידידותית ואת קלימרו וקליספרו שנקלטו מקפריסין. גברת בן-שמחון תמיד קראה לנו לשולחן עם שבעת ילדיה ועוד קרובים ואורחים שתמיד היו בבית, ואנחנו שמחנו מאד לאכול איתם חצילים מטוגנים חריפים שהגברת בן-שמחון טיגנה בכמויות אדירות שיספיק לכולם. כן, הם היו בהחלט משפחה חמה ואנחנו שרצנו תמיד אצלם. אינני זוכרת אם גם הם באו לדירתנו, למרות שאולי זיכרוני מטעני. אינני זוכרת את הגברת בן-שמחון כועסת על ילדיה, אם כי ייתכן כמובן שזיכרוני מטעני. את הוריי אני בעיקר זוכרת כועסים עליי, גם בנוכחות חבריי. אינני יודעת אם זה קשור לאשכנזיות, או לדור העקור שאליו השתייכו. סבי וסבתי שהגיעו לישראל מפולין במיטב שנותיהם היו דוקא אנשים אוהבים וחמים, אז אולי זה לא קשור דוקא לאשכנזיות אלא למשברים שעברו על החברה האשכנזית עוד לפני השואה. אולי זה קשור למה שירון לונדון מכנה צו המודרנה, שאם הבנתי נכון הוא מתכוון לויתור על הרגשות הבסיסיים ביותר של בני אנוש, כמו רצונה של אם בקרבתם התמידית של ילדיה. הוריי לא הרחיקו אותנו מהבית ולא היה צורך בכך, כי ברגע שמלאו לנו שמונה עשרה ברחנו בעצמנו. אפשר בהחלט לומר שנמלטנו על נפשנו.

הוריי שמחו מאד שהתגרשתי ויש לי רק שתי בנות. אבי כעס מאד שלאחי נולדו חמישה ילדים. הוא אמר שאפילו מרוקאים כבר לא עושים כאלה דברים. אני ואחי דוקא חלמנו תמיד שיהיו לנו משפחות גדולות עם המון ילדים כמו לשכנינו המרוקאים, אבל כשנולדו ילדינו היו הורינו כעוסים וחמוצים. הפעם היחידה שזכיתי לראות את אמי ממש שמחה היתה כשסיפרתי לה שבעלי עזב את הבית. אפילו אבי הרגיש ששמחתה קצת מוגזמת ואמר לי כשנשארנו לבד שהיא פשוט מתרגשת. אבל גם אבי מצא לנכון לציין בהזדמנות זו שיש לי שתי בנות וזה יפה מאד, ואני לא צריכה שבעה ילדים. אני השלמתי עם המצב אבל דוקא הצטערתי מאד שלא נולדו לי עוד ילדים.

אולי אלה רק הוריי שלי שהיו קרים כלפינו ונטולי אהבה. אולי רק משפחת בן-שמחון היתה משפחה מזרחית חמה. רובנו חיים כל חיינו בבועה קטנה ומכירים כה מעט ממה שקורה סביבנו. אבל אלה הדברים שנשארו איתי לכל החיים: האושר של הצפייה בטלויזיה וארוחת הערב אצל משפחת בן-שמחון, טעם החצילים המטוגנים החריפים, התבלינים שהגברת בן-שמחון זרקה לפעמים לאמי ממרפסת למרפסת. אמי למדה בצעירותה עבודה סוציאלית בפריס ונהנתה מאד לדבר עם הגברת בן-שמחון בצרפתית, שפה שהיתה מאד אהובה בביתנו, ושצלצולה הצליח להוציא אפילו מאמי מעט חמימות. היום כשאני אדם מבוגר אני מבינה ששתיהן היו עקורות, אמי שהגיעה בגיל שמונה מסטניסלבוב ורוב קרובי משפחתה נרצחו בשואה, ובכל בוקר אמרה לסבתי בטלפון במבטא גליצאי מתנגן יו, אלעס איז אין אורדנונג, והגברת בן-שמחון שהגיעה ממרוקו. ודיברה עם בני משפחתה צרפתית וערבית מרוקאית. זאת היתה ישראל העצובה של ילדותי, ארץ שכולם דיברו בה על ציונות והתגעגעו למקום אחר ועשו בצייתנות כל מה שאמרו להם. לפני מלחמת ששת הימים אמרו לכבות את האור בלילות וכולם כיבו, וכשהמלחמה נגמרה עברו ברחובות מכוניות ואמרו להניף דגלים ואמי מיד יצאה למרפסת וקשרה דגל גדול מן המרפסת כמו חיילת שקיבלה פקודה, כולם קשרו דגלים מן המרפסת. לרוב אינני מניפה דגלים, אפילו לא ביום העצמאות. אינני יודעת למה. אני אוהבת את מדינת ישראל ואני שמחה מאד שיש לנו אותה, אבל יש בי איזשהו כעס לא ברור, אולי על איזושהי רשעות מיותרת, שהיתה פה תמיד ואף פעם לא נעלמה. לפעמים אני מעדיפה לעמוד ולהסתכל מן הצד, ולא להשתתף בחגיגה.