מסירת מידע על מצביעים היא סכנה לדמוקרטיה

 

עד שהמשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, אסר על נציגי מפלגות בקלפי למסור מידע למפלגות על מי שהצביע ומי שלא, לא העליתי בדעתי שיש בכלל פרקטיקה כזו, ושמותר להעביר מידע כזה למפלגות. הרי אין מדובר פה רק בפגיעה בפרטיות, אלא בחשש אמיתי לחופש הבחירה. גם אם אנשים נרשמו מרצונם כתומכי המפלגה והתירו לכלול את פרטיהם האישיים ביישומון, זכותם המלאה לשנות את דעתם ולהחליט להישאר בבית, אם אין ברצונם להצביע למפלגה שבה תמכו בעבר, וגם אין ברצונם להצביע למפלגה אחרת. חופש הבחירה הוא גם החופש שלא לבחור, אם אדם מרגיש שהמפלגה שתמך בה בעבר אכזבה אותו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במפלגת הליכוד, שנשלטת על ידי אותו אדם שרק לפני כמה שבועות, כאשר נודע לו, על פי תוצאות סיבוב ההצבעה הראשון, שכמה מחברי הקואליציה שלו ניצלו את זכות ההצבעה החשאית בכנסת למשרת מבקר המדינה, ותמכו בשופט העליון בדימוס יוסף אלרון, ולא בעורך הדין הפרטי של נתניהו, מיכאל ראבילו, שעצם הצבתו כמועמד לא היתה עולה על הדעת בשום מדינה מתוקנת, דאג להעביר אליהם דרישה לצלם את עצמם מכניסים למעטפה את הפתק בעד ראבילו, תוך הפרת חוק היסוד המורה על הצבעה חשאית למשרת מבקר המדינה, חוק שנחקק בשל חשיבות מוסד ביקורת המדינה במשטר דמוקרטי תקני, שאיננו יכול להתקיים תחת שלטונו הרודני ומפר החוק של נתניהו, שהפך את הממשלה והכנסת גם יחד לחותמות גומי של גחמותיו חסרות המעצורים, וחוסר יכולתו המוחלט לקבל על עצמו אחריות וביקורת למחדליו. להעביר לשליטתו של ראש ממשלה כזה מידע על תומכי ליכוד בעבר, שאינם מעוניינים להצביע עקב אכזבתם ממפלגתם ומראש ממשלתם, עלול לא רק לפגוע בפרטיותם ובחירות הצבעתם, אלא עלול להוות סיכון של ממש, ולאפשר לחץ, הטרדות ואיומים ואפילו פגיעה פיזית במי שמסרב להתייצב בקלפי ולהצביע לליכוד. כך הדבר גם לגבי המפלגות החרדיות שמיום ליום מתגלות יותר ויותר כמסיתות לא רק להשתמטות משירות צבאי אלא גם לאלימות חסרת מעצורים נגד כל מי שמסכן את האינטרסים המושחתים שלהן, שמתמקדים בלסחוט מהמדינה כספים עבור השתמטות המונית, תופעה אבסורדית לחלוטין, שמקיימת ישיבות מדומות ללימוד תורה שהן בפועל אכסניה למשתמטים ומקור הכנסה לראשיהן על חשבון הציבור העובד והמשרת. והדבר הנורא מכל – בריתן המושחתת של המפלגות החרדיות עם נתניהו, היא זו שאפשרה לו לכהן כראש ממשלה ולהביא על מדינת ישראל אינספור אסונות. כהונתו הארוכה מנשוא של נתניהו כראש ממשלה איננה ביטוי לרצון העם, אלא להצלחת ברית המושחתים שלו עם המפלגות החרדיות, שאת תמיכתן קנה תמיד בכסף וטובות הנאה, שהן למעשה שוחד בחירות.

אין פלא שהמרימים קול זעקה כנגד החלטתו של השופט סולברג הם הליכוד והחרדים, בעוד שמפלגות אחרות קיבלו את ההחלטה כמובן מאליו. זו עוד זווית של השחיתות המובנית בהתנהלות הקואליציה של נתניהו, שכעת, לנוכח הצניחה בסקרים והחשש מהפסד בבחירות, התוקפנות מצדן כלפי וועדת הבחירות איננה יודעת גבול, כפי שחזינו בחוצפה של אוויל הכנסת בועז ביסמוט כנגד השופט סולברג, חוצפה ותוקפנות מתמשכת כנגד השופט שעומד בראש וועדת הבחירות, שהגיעה לשיאה המזעזע בפוגרום שביצעו חרדים בביתו הפרטי, לכאורה בשל פסקי דינו המחייבים את גיוס החרדים על פי עקרון השוויון בפני החוק, ולמעשה כנקמה על מאמציו לקיים בישראל בחירות הוגנות, שיתנו ביטוי אמיתי לרצון העם. החרדים ממלאים בבחירות אלה את התפקיד שמילאו המתנחלים בהסתה נגד יצחק רבין בהנהגתו של נתניהו, ההסתה שהביאה לרצח רבין ולעלייתו לשלטון של נתניהו על גופתו. יש לקוות שראש השב"כ, למרות קרבתו לנתניהו, ימלא את תפקידו ויגן כראוי על אנשי וועדת הבחירות ובפרט על כבוד השופט סולברג, שברור שהוא מאוים בדרגת האיום הגבוהה ביותר, כדי שהשופט סולברג יוכל למלא את התפקיד שהועידה לו ההיסטוריה, להודיע לתושבי ישראל שהרודן המנוול נתניהו הפסיד את הבחירות, ושלא יהיו נתונים עוד לשלטון הרשע והפשע שלו, ושביום הזיכרון השלושים ואחד לרצח רבין, יוכלו לעלות לקברו בידיעה שמי שהסית נגדו איבד סופסוף את השלטון, שמעולם לא זכה בו בדרך דמוקרטית אמיתית, אלא בשחיתות ובהסתה.

זיני הביתה

  

לא הייתי מאלה שהזדעזעו כאשר דוד זיני מונה לראש השב"כ. לא ידעתי עליו הרבה, לבד מכך שאחיו שמואל זיני מנהל את עסקיו בישראל של המיליארדר סיימון פאליק המקורב לנתניהו, ושזו כנראה הסיבה למינוי. ידעתי גם שהתמנה לראש השב"כ מאחורי גבו של הרמטכ"ל אייל זמיר, מה שהיה די מגעיל, אבל חשבתי שזו יותר אחריות של נתניהו, שלעולם איננו עושה דברים בצורה הגונה וראויה. אפילו המכתב של אשתו לנשות אנשי השב"כ, שהרגיז הרבה אנשים, לא הטריד אותי במיוחד – הוא נראה לי כמו עוד קלישאה קיטשית של "אשת חיל" שהמגזר הדתי מטפח, ואין צורך לקחת ברצינות יתרה. אבל השבוע זיני חצה את כל הגבולות. לא גבולות של חוק, גבולות של אנושיות, ואי אפשר לשאת את חוסר-האנושיות שלו.

כמה עלוב ומרושע לומר בתגובה להוראה המחפירה שלו לבטל את אירועי חודש הגאווה ואת התקציב המוקדש להם שה"שב"כ איננו צריך להתעסק באירועי גאווה". במדינת ישראל הומוסקסואלים משרתים בכל כוחות הביטחון, מסכנים את עצמם ולעתים גם מקריבים את חייהם. מדינת ישראל איננה פוטרת הומוסקסואלים משירות, וכבר שנים רבות מגייסת אותם לכל תפקיד ביטחוני שהם נדרשים לו. לאירועי גאווה בכוחות הביטחון, וגם בכל מוסד או גוף אחר, יש מטרה אחת: לתת להומוסקסואלים, שבמשך שנים רבות סבלו מאפליה ומביזוי, תחושת כבוד ושייכות, ולהעביר להם מסר של קבלה ושיתוף. כאשר ראש השירות מבטל את אירועי הגאווה – בסך הכל מדובר במקרה זה בהרצאה ולא במסיבה, הוא מעביר את המסר ההפוך: אתם, ההומוסקסואלים, אינכם שייכים ואינכם רצויים. בלתי נסבל שראש השירות מעביר מסר כזה לאנשים המשרתים תחתיו. לא כנסת ישראל ולא משרד ראש הממשלה לא החליטו שהומוסקסואלים אינם רצויים בשירות הביטחון הכללי. דוד זיני כראש השירות החליט על דעת עצמו להעביר להם מסר שלילי ולגרום להם לחוש בלתי רצויים. זוהי לא רק נסיגה לאחור ביחס כוחות הביטחון לשילוב הומוסקסואלים, זהו גם צעד שפוגע באנשים בגלל נטייתם המינית, ולכן זהו גם צעד פוגעני ומרושע כלפי קבוצה שעדיין סובלת מדעות קדומות כלפיה ולפיכך גם מאפליה. אי אפשר להתייחס לכך כאל צעד טכני או חסר חשיבות. ראש הממשלה היה חייב להביע את דעתו על הפגיעה הזו באנשים שהתנדבו לשרת בשב"כ, שכפוף למרותו, מכיוון שמדובר בשינוי מדיניות ושינוי המסר של שילוב הומוסקסואלים שהיה מקובל במשך שנים רבות. כמובן שהיה ראוי שיו"ר הכנסת, שעם מינויו לתפקיד הדגיש את משמעות המינוי לקהילה הגאה, יתקומם ויסתייג מצעדו המכוער של ראש השב"כ, לולא השלמנו מזמן עם היותו של אמיר אוחנה בובה של נתניהו, שמחא כפיים וצהל למשמע שאלתו המחפירה של טראמפ בעת ביקורו בכנסת, מדוע הנשיא יצחק הרצוג איננו מעניק לנתניהו חנינה. כל אדם הגון ואנושי – וכל מי שביטחון ישראל יקר ללבו – צריך לחוש לנוכח הוראתו זו של זיני מיאוס ובחילה.

אבל זיני לא הסתפק בפגיעה בהומוסקסואלים והורה הוראה פסולה ומרושעת עוד יותר: הוא הורה לפרק פינת הנצחה וזיכרון לחללי השב"כ מן ה-7 באוקטובר, שבה הוצגו תמונותיהם ודברים לזכרם. אחת מהם היתה סמדר עידן ז"ל שנרצחה בביתה בכפר-עזה לעיני ילדיה, לאחר שגם בעלה רועי נרצח בידי המחבלים. ילדיה מיכאל ועמליה הסתתרו שעות בארון עד שחולצו, והבת הקטנה, אביגיל בת הארבע, נלקחה בשבי יחד עם השכנה הגר ברודץ וילדיה, והוחזרה עמהם אחרי כחודשיים. חשבתי על שלושת ילדיה של סמדר שאולי יבואו למקום עבודתה ויראו שתמונתה כבר איננה תלויה שם בכניסה, כי לראש השב"כ זיני לא נעים להביט בתמונת העובדת שנרצחה ואחיה לגורל. מי מפרק פינת הנצחה? כיצד יכול אדם לעשות דבר כזה למשפחות החללים? המעט שמבקשות משפחות ההרוגים במלחמות ישראל הוא להנציח אותם בכל דרך שאפשר: כיחידים או בחבורה, בלוחות זיכרון או במדבקות פשוטות, בגינות או באנדרטאות, התרבות הישראלית היא תרבות הנצחה וזיכרון מתוך הטרגדיה של החיים במלחמה אינסופית. למרות המחלוקות הרבות בחברה הישראלית, הכבוד לנופלים ולמשפחותיהם מאחד ומלכד את המגזרים השונים. אין דבר מנוגד יותר לישראליות ולציונות מפירוקה של פינת זיכרון לנופלים. וגרוע מהמעשה הצידוק המחפיר: "אין צורך לראות את המחדל מול העיניים כל הזמן."

מי שמפרק פינת הנצחה איננו ראוי להיות לא אלוף בצה"ל ולא ראש השב"כ. ומי שאיננו רוצה לראות את המחדל של השביעי באוקטובר מול העיניים כל הזמן איננו ראוי להיות לא איש צבא ובוודאי לא ראש השב"כ. הדבר הראשון במעלה שצריך כל אדם ואדם שמשרת בכוחות הביטחון של ישראל, ובפרט בתפקידים בכירים, הוא לראות לנגד עיניו כל העת את מחדל השביעי באוקטובר, ולמלא את תפקידו בדחילו ורחימו. בוודאי מי שהתירוץ – השקרי כמובן – למינויו במקום רונן בר, היה כביכול אחריותו של רונן בר למחדל השביעי באוקטובר. הסיבה האמיתית למינוי היתה כמובן נכונותו של זיני לסייע לנתניהו לחמוק ממשפטו באמצעות הנפקת חוות דעת מגוחכת שעדות נתניהו במשפטו מסכנת אותו – חוות דעת שקרית שרונן בר סירב לספק, וכן לסייע לנתניהו לחמוק מאחריותו למחדל ה-7 באוקטובר ולגלגל את אשמתו במחדל על אחרים, לסייע להשכחה ולרמיסת הזיכרון והקורבנות גם יחד. התכונות שהוקיר אצלו נתניהו הן אותן התכונות שנתניהו עצמו מצטיין בהן: דורסנות, רשעות, יוהרה, גסות-רוח, בוז לזולת וניכור. כשממשלת הטבח תסולק ותקום במקומה ממשלה הגונה, היא תהיה חייבת לפטר את זיני ולמנות במקומו ראש שב"כ שמייצג את ערכיה של החברה הישראלית, אלה שנתניהו ואנשיו רומסים עד עפר.

בג"צ ועדת חקירה לטבח חמאס וזכויות נפגעי עבירה

 

היה לי קשה מאד לצפות בדיון בבג"צ בבקשת העותרים לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת טבח החמאס והמלחמה שבעקבותיו. נראה היה שהשופטים כולם מנסים לשדל את העותרים לסגת מהעתירה ולהמתין לבחירות, שבהן, כפי שרבים מאיתנו מקווים, ומן הסתם גם שופטי בג"צ, ניפטר משלטון נתניהו ונזכה לממשלה הגונה יותר, שתמלא את תפקידה ותטפל במצוקות האזרחים, שביניהן גם הקמתה של ועדת חקירה לחקירת הטבח. אין בי כעס על שופטי בג"צ שנאלצים לתפקד תחת עומס בלתי נסבל ואיום על חייהם, אבל הדברים שנאמרו היו לי קשים מאד.

בעקבות דבריהם של נציגי העותרים, שהמתנה לבחירות ולהקמת ממשלה חדשה, בתקוה שזו תהא ממשלה אחרת, שאכן תקים ועדת חקירה, תוסיף עוד שנת המתנה על השנתיים וחצי שכבר עברו, עם כל המשמעויות של עיכוב נוסף, התעורר שיח בין השופטים לעותרים, שבמסגרתו הזכירו העותרים שהרוב המכריע של הציבור, על פי סקרי דעת-קהל, תומך בהקמת וועדת חקירה ממלכתית, שעל פי חוק ועדות החקירה, יבחר את חבריה נשיא בית המשפט העליון, ומחילופי הדברים השתמע שרוב העם צריך להסכים להקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי שתקום כזו, כלומר שאם רק קורבנות הטבח מבקשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אין די בכך, אלא הם צריכים שרוב הציבור יתמוך בהם כדי שיזכו לוועדת חקירה. וזה בעיניי בלתי נסבל, שאין די בקורבנות הרבים כדי לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה, כביכול אין לקורבנות זכויות כבודדים, והם תלויים ברצון רוב הציבור.

על סמך מה נורה לממשלה להקים ועדת חקירה, שאלו השופטים שוב ושוב, ואיך נדע לקבוע מה המנדט שיינתן לה? ואני חשבתי על פסק הדין בעתירת אומ"ץ שביקשה מבג"צ לבטל את וועדת הבדיקה הממשלתית שמינה אולמרט לחקר מלחמת לבנון השנייה, ולמנות במקומה ועדת חקירה ממלכתית, שנדונה אף היא לפני שבעה שופטים, ששלושה מהם, השופטות איילה פרוקצ'יה ומרים נאור, והשופט אליקים רובינשטיין, לא היססו לתמוך בעותרים, מאחר שוועדת בדיקה ממשלתית לא התאימה לדעתם לחקר אירוע גדול כמלחמת לבנון. העתירה נדחתה ברוב של ארבעה שופטים, ריבלין, גרוניס, ג'ובראן וחיות, שביקשו להימנע מהתערבות במינויה של ועדת וינוגרד, שמונתה כוועדת בדיקה ממשלתית, אמנם בסמכויות מורחבות. אולי בדיעבד צדקו שופטי הרוב – ועדת וינוגרד חקרה ביסודיות והמלצותיה היו אמיצות. אך גם החלטות בג"צ היו אמיצות, וזכו לכבוד. שופטי העליון של אז לא שאלו על סמך מה יכפו על הממשלה למנות ועדת חקירה וכיצד יקבעו את המנדט. הם גם לא טענו שלקורבנות המלחמה אין זכויות חוקתיות למינוי ועדת חקירה, כפי שחזרה ואמרה כעת השופטת יעל וילנר, ולשאלת העותרים איך טבח איננו נוגע לזכויות אדם, כמעט וסתרה את עצמה ואמרה כמובן, זה נוגע לחיי אדם, אבל שוב חזרה ואמרה שמבחינה משפטית אין זכויות חוקתיות. האם לקורבנות רצח אין זכויות חוקתיות לדרוש חקירה יסודית, שאלתי את עצמי, וחשבתי שאם אין להם, צריך שיהיו להם כאלה, גם אם הדבר דורש שינוי בחוק.

ואז נזכרתי בחוק זכויות נפגעי עבירה. על החוק הזה שמעתי לראשונה בדיון בבג"צ נגד שחרור מחבלים תמורת גלעד שליט ב-17 באוקטובר 2011. הלכתי לשם כדי לתמוך בנועם שליט, שהמתין זה חמש שנים לשחרור בנו, ולימים מת מלוקמיה, אבל רצה הגורל שישבתי בדיון ליד בני משפחת סחיווסחורדר, שהוריהם ושלושה מאחיהם נהרגו מהפיגוע במסעדת סבארו, וכעת התנגדו לשחרור חלק ממבצעי הפיגוע. הם ישבו שבורים, אפופים יתמות ויגון. דיבר בשמם האח עורך-הדין מאיר סחיווסחורדר. הוא מחה על כך שבניגוד לחוק נפגעי עבירה לא הודיעו לבני משפחות הנפגעים על הכוונה לשחרר את המחבלים שפגעו בהם, כפי שהחוק מחייב. אמרו לו שהמחבלים העומדים להשתחרר פגעו ביותר מדי קורבנות, והוא אמר שלא אכפת לו, אם החוק מחייב להודיע לקורבנות על שחרור הרוצחים, שישבו שבוע ויתקשרו לכולם. ובזה הוא צדק לגמרי. לקורבנות רצח יש זכויות, שחלקן כבר מעוגנות בחוק, ואת אלה שטרם עוגנו, ראוי לעגן בחוק.

חוק זכויות נפגעי עבירה, שנועד להעניק מעמד משפטי לקורבנות בהליכים משפטיים נגד הפוגעים בהם, מעולם לא זכה ליותר מדי כבוד מהרשויות, אבל הוא חלק מספר החוקים. על פי החוק, רשאים קורבנות עבירה לקבל מידע על ההליכים הפליליים בעניין העבירה שממנה נפגעו, לעיין בכתב האישום נגד הפוגע, להביע את עמדתם בפני בית המשפט ולהגיש הצהרה מטעמם על הנזק שנגרם להם, לקבל מידע על מאסרו או שחרורו של הפוגע ולהביע את עמדתם בעניין, ולהיות נוכחים בדיון המתנהל בעבירה נגדו בדלתיים סגורות. סעיפים רבים בחוק עוסקים בהגנה על נפגעי עבירה, כדי שלא ייפגעו מהליך החקירה עצמו, ויש גם סעיף 12, שאומר: "ההליכים הנוגעים לעבירת מין או אלימות יקוימו בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי דין". ואז הופיע בנוסח החוק להפתעתי סעיף 22ב: "זכאות בני משפחה – חרבות ברזל" שלמיטב הבנתי מחיל את הוראות החוק על נפגעי ה-7 עד ה-9 באוקטובר, וגם מאוחר יותר, אם מדובר בחטופים.

חשבתי לעצמי: הרי את הקמת ועדת החקירה לטבח ה-7 באוקטובר דורשים הורים שכולים כמו אייל אשל, אבי התצפיתנית האמיצה רוני, שהפליאה לתפקד למול פלישת החמאס, ורפי בן שטרית, אבי הבלונאי אלרועי, ועוד הורי חיילים שנהרגו וקרובי אזרחים שנרצחו בבתיהם וקרובי חטופים שנרצחו, וקרוביהם של נרצחי הנובה. הרי כולם זכאים על פי חוק זכויות נפגעי עבירה. האם אין להם שום מעמד חוקי לדרוש ועדת חקירה ממלכתית, ששופטי המיעוט בעתירת אומ"ץ היטיבו להסביר כי היא הכלי החוקי היחיד המתאים לחקר אירוע גדול וחמור כמלחמה? ומה שהיה נכון לגבי מלחמת לבנון השנייה שנמשכה שבועות ספורים וקורבנותיה היו מעטים בהרבה, קל וחומר שהוא נכון על טבח של אלף ומאתיים איש, וחטיפת מאתיים וחמישים, ומלחמה של שנתיים ימים.

אין בחוק התייחסות לזכותו של נפגע עבירה לכך שהעבירות נגדו יחקרו כראוי, ובזמן סביר. אולי זה נראה בזמנו למחוקקים מובן מאליו שעבירות יחקרו. הם לא חשבו על ממשלה שמסרבת לחקור מאחר שהיא מסרבת לקבל אחריות למחדליה. אבל נדמה לי שזכותם של קורבנות הטבח לחקירה ראויה, כלומר לחקירה על ידי ועדת חקירה ממלכתית, לגמרי הולמת את רוח החוק, והיא חייבת להתקיים, כפי שאומר חוק נפגעי עבירה לגבי הליכים בכלל, "בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי דין". והרי מה שהממשלה, המסרבת לוועדת חקירה, גורמת למשפחות הנרצחים, הוא עינוי דין נורא, ללא כל תקוה בקצהו.

חוק נפגעי עבירה איננו מתלה את זכויות הנפגעים בהסכמת רוב הציבור, אלא קובע את זכותם שקולם יישמע על סמך היותם נפגעים או קרובי נפגעים. זה חוק שקובע את זכותם מתוקף היותם קורבנות אינדיווידואלים, או קרוביהם של קורבנות כאלה. וכך ראוי.

אכן, אין הוראה בחוק שזכותם של הנפגעים לחייב מינוי ועדת חקירה, אבל השופטים יכלו לדעתי לפחות להתייחס אליו כמורה דרך, וגם עורכי הדין היו צריכים לציין את זכויותיהם של הקורבנות הבודדים, ולא לדבר רק על הציבור בכללו. אם משפחה של חייל שנהרג במסגרת שירותו רשאית לקבל את ממצאי התחקיר של מותו, לפחות את עיקרם, גם משפחות חללי ה-7 באוקטובר זכאיות לכך. לא ייתכן שרק משום שנפגעו באסון לאומי ענק, יהיו להם פחות זכויות ממי שנפגע בתקרית או בפיגוע בודד. ואם ועדת חקירה ממלכתית היא הדרך היחידה החוקית לאפשר להם לקבל את המידע על מות יקיריהם, יתכבדו שופטי בג"צ ויורו לממשלה להקים ועדה כזאת.

 

 ותודה לבתי עו"ד שרון פרי שסייעה לי במציאת חומרים רלוונטים.

 

 

בג"צ בן-גביר

 

את אופיו הפשיסטי המובהק של משטר נתניהו, שמתכחש לכל עיקרון דמוקרטי של מבנה המשטר בישראל, ביטא בדיון על העתירות לבג"צ לפיטורי בן-גביר, בא כוחו של נתניהו, עו"ד מיכאל ראבילו. הוא התעקש לטעון שלראש הממשלה יש שיקול דעת מוחלט במינוי שר ואין לערער על סמכותו זו. זו כמובן שטות גמורה. ראש הממשלה אמנם ממנה שרים, אך למינוי שר יש תוקף רק אם אושר בכנסת, על ידי רוב של חברי הכנסת, שהם נציגי העם, שהוא הריבון. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת, והוא כפוף להחלטות הכנסת, שלה לבדה הסמכות לאשר מינוי של שר או לדחות אותו. העובדה שבמשך כל שנותיה של מדינת ישראל אישרה הכנסת את מינויי השרים של ראשי הממשלה השונים, איננה משנה את העובדה שהסמכות היא של הכנסת, וראש הממשלה יכול רק להציע לה את מועמדיו ולקוות שתאשר אותם. יתרה מזו, שר יכול להיכנס לתפקידו רק לאחר שנשבע לפני מליאת הכנסת לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לקיים באמונה את תפקידו כשר, ולקיים את החלטות הכנסת. כלומר שהשר כפוף להחלטות הכנסת, ואם אינו מקיים אותן, בהחלט יכולה הכנסת להדיח אותו, גם אם צעד כזה לא התבצע מעולם. מאחר שמינוי שר כפוף לאישור הכנסת, אין ספק שלבית המשפט, שהוא הפרשן המשפטי המוסמך של החלטות הכנסת והחוקים שהיא מחוקקת, יש סמכות  להדיח שר או להורות על פיטוריו, או על מניעת פיטוריו, ואין חסינות למינויים שמבצע ראש הממשלה.

על טענתו של עו"ד ראבילו, שלראש הממשלה יש סמכות מוחלטת במינוי שרים, ואילו לבית המשפט אין סמכות להתערב במינוי לא ראוי, הקשה השופט אלכס שטיין: "ואם ראש הממשלה יחליט שהוא לא ממנה נשים לתפקידי שרות?" עו"ד ראבילו המשיך להתעקש שלבית המשפט העליון אין סמכות להתערב בהחלטה. "אם מפלגה שמתנגדת למינוי נשים תקבל 61 מנדטים, מישהו יגיד משהו?" שאל עו"ד ראבילו שאלה רטורית מבחינתו. השופט שטיין אמר "טוב", והתדהמה ניכרה על פניו. הרי זה תפקידו הבסיסי של בית המשפט העליון במדינה דמוקרטית, ובוודאי על פי החוק הישראלי, בשבתו כבג"צ: להגן על זכויות האדם ועל ערכי הדמוקרטיה, כמובן על ערך השוויון בין האזרחים, ללא אפלייה מטעמי מין, דת או לאום. אפליית נשים ומניעת ייצוג ראוי להן היא לגמרי מעניינו ובסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. מאבקו של משטר נתניהו בבית המשפט העליון ובמערכת המשטר בכלל – ואין לטעות בכך שמאחורי התנהגותו הפרועה של איתמר בן-גביר והתקפתו על שלטון החוק עומד בנימין נתניהו – נובעת מתפיסה פשיסטית שרואה את ראש הממשלה כשליט יחיד שסמכותו מוחלטת, ואין הוא מחויב לא לזכויות אדם ולא לעקרונות דמוקרטיים כעקרון השוויון. ואכן אין תמה שבימי שלטונו של נתניהו, חל כירסום עצום באופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל והפגיעה בזכויות האדם, גם של נשים, אבל בעיקר בזכויות האדם של הערבים, הגיעה לממדים מסוכנים ממש, כאשר פרעות בערבים ואפילו מעשי רצח של ערבים בידי יהודים – שאינם נחקרים כראוי ואינם נענשים, הם תופעה כמעט יומיומית.

שלא בצדק יש התוקפים את בית המשפט העליון על כך שהעדיף שלא לפסוק על פיטורי השר, וביקש לחדש את המיתווה שהציעה היועצת המשפטית לממשלה להסכם התנהלות שיקבל עליו השר לביטחון לאומי, הסכם שלא צלח עד כה, אך כעת הציע המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נועם סולברג, לחדש אותו בתוספת הסכמת השר והיועצת המשפטית לממשלה שהשופט סולברג יפסוק במקרים של הפרת ההסכמות. כמובן יש סיכון שהשר בן-גביר יפר את ההסכם, אבל באותה מידה צפוי השר בן-גביר להפר את פסיקת בית המשפט, כפי שכבר הודיעו ראש הממשלה, שר המשפטים והוא עצמו, ויש בעיניי תבונה רבה בהסכם המוצע, שבו בית המשפט עצמו יקבע האם השר הפר את ההסכמות שנדרש למלא אחריהן, וכך לא יוכלו השר ופרקליטו לטעון, כפי שטען בא-כוח השר עו"ד פטר, שאין ולו גרגיר של הפרה במעשי השר, כל שכן שאין הצטברות של הפרות חוק על ידי השר, למרות שהפרות רבות כאלה מתרחשות כל העת.

השר ובא-כוחו נהגו כל העת בחוצפה כלפי בית המשפט, שנוהג בהם בסבלנות רבה. אהבתי את הרמז של השופט סולברג שהשלטון עלול להתחלף בתוך זמן לא רב, ואולי החנופה לבן-גביר והקירבה אליו יועילו לשוחריו פחות בעתיד הלא מאד רחוק. בן-גביר ואנשיו מתקרבנים כמובן, כאילו הם הנפגעים והקורבנות. חבר הכנסת ממפלגתו של השר, צבי פוגל, טען שבית-המשפט רוצה להוציא להורג את השר בן-גביר, למרות שבית המשפט גילה מעט מאד רצון להעביר את השר מתפקידו. הוצאה להורג היא כידוע תחביבה של מפלגת עונש המוות מיסודו של בן-גביר, והפוסל, כידוע, במומו פוסל.

החלטת הפצ"ר משקפת ערכי משטר גזעניים ופשיסטים

 

החלטת הפצ"ר לבטל את כתבי האישום נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני עד כדי כך שנזקק לניתוח מציל חיים, ולעומת זאת להמשיך בהליכים המשפטיים נגד קודמתו בתפקיד, שחקרה את פשעיהם האכזריים, היא ההחלטה שעבורה מונה לתפקיד, מאחר שהיא משקפת את ערכיה הפשיסטיים והגזעניים של ממשלת נתניהו, ששרים מכהנים בה נמנו על המתפרצים לשדה-תימן כדי למנוע את מעצרם וחקירתם של החשודים בהתעללות. כמו חברת הכנסת לימור סון הר-מלך, שכינתה את שורף משפחת דוואבשה בשנתם "צדיק", והגנה על אלישע ירד שירה בערבים למוות, אך מעולם לא נתן את הדין על מעשיו, כמו היורים בשלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהפרו פקודת "חדל אש!" ורצחו את יותם חיים אחרי שרצחו את שני חבריו, ובמקום להיעצר ולעמוד לדין על רצח, הובאו ההורים השכולים האומללים לחבק אותם, כמו הפורעים בשיטתיות בכפרים פלשתינים, שורפים ורוצחים, שאינם נעצרים ואינם נענשים בתואנות שונות ומשונות, וכמו החיילים שירו למוות במשפחה תמימה של הורים וארבעה ילדים שרצחו את ההורים ושניים מילדיהם ועד כה טרם נקראו לחקירה, וכמו בצלאל סמוטריץ' שקרא לשרוף את חווארה ומעולם לא נקרא לסדר, ממשלת ישראל מכתיבה את ערכיה הגזעניים והפשיסטים, באמצעות עושי דברה, שהפצ"ר הוא אחד מהם: זכויות אדם יש רק ליהודים, במיוחד לאלה שתומכים בממשלת הדמים, ערבים מותר לרצוח חופשי (ואם חושבים במקרה שחטופים יהודים הם ערבים מותר גם אותם לרצוח ואין נענשים על כך), מותר כמובן להתעלל בערבים בין אם הם אסירים, עצירים, או אזרחים חפים מפשע, מי שרוצח ערבים זוכה להגנה מלאה מהרשויות ואפילו לדברי הלל ושבח מפי שרים וחברי כנסת, ומי שמעמיד לדין רוצחי ערבים ומתעללים בערבים, דינו מאסר, אם לא לינץ'. לדעת ממשלת ישראל הנוכחית מדינת ישראל נועדה לאפשר ליהודים לרצוח ערבים, לפגוע בהם ולגרש אותם, ואסור באיסור חמור להעניש יהודים שנוהגים כך, אלא יש להעניש את מי שמעזים לאכוף עליהם את החוק ולהעמיד אותם לדין. במשטר פשיסטי המדינה משרתת אך ורק אינטרסים של אומת הרוב, והמיעוטים הלאומיים הם לא רק נטולי זכויות אזרח, אלא גם נטולי זכויות אדם. זה המשטר שממשלת נתניהו פועלת לכונן בישראל, ולא רק באמצעות ההפיכה המשטרית, אלא באמצעות סירוס מערכת המשפט והפיכת שלטון החוק על ראשו: הפושעים מועלים על נס ואילו אנשי החוק מותקפים ונענשים על ניסיונם לאכוף את החוק. ומאחר שמשטרו הפשיסטי של נתניהו מציג את עצמו כמייצג העם היהודי, דמם של הערבים מותר בשיטתיות, מאחר שאינם משרתים את שלטון הנצח שנתניהו חפץ בו. וצה"ל, שנכשל קשות בהגנה על יהודים, מתמחה ברצח ערבים ובסיוע לרוצחיהם, ובמקום למלא את תפקידו בשטחים הכבושים ככוח אוכף חוק, הוא מצטרף לא פעם למתנחלים הפורעים בערבים, או מפגין אוזלת יד באכיפת החוק עליהם, ותחת ממשלת הדמים כבר איננו חותר לא להגנה על אזרחי ותושבי ישראל הזקוקים להגנה ולא לאכיפת חוק וסדר, וכל תפארתו על מה שמכונה "חיסולים", גם בניגוד לחוק הבינלאומי. כנראה קל יותר להרוג ערבים ואיראנים ולהתרברב בכך, מאשר להציל מהחמאס את תושבי עוטף עזה שממשלת הדמים הפקירה ועדיין מתנערת מאחריותה לכך, ודורשת שנתפעל מחיסול בכירי חיזבאללה ואיראן, בעודנו מופגזים כל העת בטילים, שהחיסולים רק מעודדים את שיגורם לעברנו.  

הטיעונים של הפצ"ר לביטול כתבי האישום מגוחכים, במיוחד הטענה שהעציר שוחרר לעזה ואי אפשר לגבות ממנו עדות. יש מספיק עדים להתעללות ותוצאותיה גם ללא נוכחות העציר: הרופאים שטיפלו בו וניתחו אותו, שגם עליהם כמובן הופעלו לחצים לשקר, ובכל זאת כמה מהם סיפרו את האמת. וכמובן ישנו הסרטון ממצלמות האבטחה, שלדברי הפצ"ר איננו מראה בבירור מה התרחש. אם אין רואים בסרטון בבירור את ההתעללות בעציר, זה משום שהמתעללים בעציר ניסו להסתיר את מעשיהם מהמצלמות בעזרת מגינים, ועדיין לא קשה לראות ולהבין מה קורה מאחורי המגינים, אלא אם כן עוצמים את העיניים מאד חזק, כפי שהממשלה ושופריה דרשו מהפרקליט הצבאי החדש, שתואר, אם בצדק ואם שלא בצדק, כמקורב לשר סמוטריץ'. קשה לדעת אם הוא חולק עם ממשלת נתניהו את ערכיה המעוותים, הגזעניים והנפשעים, או שרק נכנע ללחצים מצד הממשלה. התוצאה גרועה באותה מידה.

עצרו אותנו

 

"עצרו אותנו, אותי ואת הידיד שלי", אמר לי רופא השיניים שלנו, כשנפגשנו ביום חמישי האחרון בכניסה למרפאה שלו ברחוב עזה. הוא סיפר שנפגש עם ידידו בכניסה למרפאה והם עמדו ושוחחו, ועוד בצרפתית! "כנראה שאסור לדבר", הוא אמר, עדיין מזועזע מכך שהמאבטחים של נתניהו דרשו משני הידידים, שניהם בעשור השמיני לחייהם, להתלוות אליהם, למה שהמונח המשפטי המדויק יותר המגדיר אותו הוא כנראה "עיכוב לצורך תשאול". לא נאמר להם במה בדיוק הם נחשדו, אבל שיחה ידידותית בקרבת מבנה שמוגדר כ"מעון רשמי של ראש הממשלה", בין אם מדובר במעון ברחוב בלפור, ובין אם מדובר במעון הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, שבראשית כהונתו האחרונה הוכרז כמעון רשמי נוסף, ומאז מוחזק, משופץ ומאובטח על חשבון האזרחים, היא סיבה לעיכוב ואפילו למעצר. אזרח שרוצה לעבור בשלום בקרבת המעונות הרשמיים, אמור לחלוף בחטף על פני הבית, לכל היותר לנפנף לשלום לידיד, אבל חס וחלילה שישתהה מעט לשיחת חולין. זו כבר סיבה לחשוד בן בכוונות זדוניות כלפי ראש הממשלה.

בימי ממשלת בנט-לפיד עצרו התורכים זוג תיירים ישראלים שצילמו את ביתו הפרטי של ארדואן ואף הקיפו את הבית בעיגול כששלחו את הצילום לאחרים. כמה סערה התקשורת הישראלית על המעצר הזה, "רק בגלל צילום הבית הפרטי של ארדואן". ובכן יקירי, גם במדינת ישראל, שאתם בטוחים, לא ברור על סמך מה, שהיא טובה יותר ודמוקרטית יותר מתורכיה, יכול אדם להיעצר על שיחה תמימה שמתרחשת בסמוך לבית פרטי של ראש הממשלה, שבהליך שבפני עצמו מסמל את הפיכת ישראל לדיקטטורה, הוכרז כמעון רשמי. כן כן, ישראל בשלטון נתניהו היא דיקטטורה. לא "בסכנה להפוך לדיקטטורה", לא "דיקטטורה מתהווה", אלא פשוט דיקטטורה. כל עובר אורח עלול להיות מעוכב עקב עמידה ברחוב בסמוך למעון ראש הממשלה, ואם חלילה אין לו תעודה מזהה או חלילה יתרגז על עיכובו, או על חיפוש שנערך עליו ללא צו וללא עילה, או שחלילה יאמר למאבטח או לשוטר משהו שיעורר את חמתם, הוא עלול אף להיאזק ולהיעצר, כפי שכבר חזיתי במו עיניי. אם אדם גר או עובד בסמוך לבתיו של נתניהו, כדאי שייזהר לנפשו: שלא יישא שלטים, במיוחד לא תמונות של חטופים, שגם לא ילבש חולצה עם תמונה של חטוף או כתובת של ארגון מחאה, ומיד לאחר ההפיכה המשטרית אפילו מעבר במתחם עם דגל ישראל נאסר. בדיקטטורה של נתניהו צריך להיזהר מכל רמז להתנגדות לשלטון, אם חפץ אדם לנוע בביטחון ברשות הרבים. בעצם, זו כבר איננה בדיוק רשות הרבים. כשבתי חנתה פעם, בהעדר מקום אחר, במקומות החנייה שהופקעו לטובת רכבי ראש הממשלה, היא קיבלה מיד טלפון "ממשרד רה"מ", שהיא "חנתה בחנייה פרטית", כלומר בסמטה הסמוכה לביתנו. כן, כמו במקרה של השוטר אזולאי, הסמטאות כולן שלו, ובניגוד לשוטר אזולאי לא באופן מטפורי, אלא בכוח הזרוע, תרתי משמע.

וזה לאחר שבתירוץ של "חדירת מפגינים לגינה בדרכים נסתרות" (הם צעדו במדרכה ונכנסו לגינה) הוצמדו למדרכות גדרות גבוהות, שאינן מאפשרות את חציית הרחוב מצד לצד, כדי למנוע את הסכנה הגדולה שמפגינים יתאספו בגינת המשחקים שממול לביתו הפרטי של נתניהו, ינופפו בדגלים ויקראו קריאות נוסח "אתה הראש אתה אשם", או גרוע מכך, ידרשו להשיב את החטופים "את כולם עכשיו", דבר שמהווה מן הסתם סכנה קיומית לשרידותה של ממשלת נתניהו, וכמנהג הדיקטטורות מתויג לפיכך כ"איום קיומי על ראש הממשלה".

איך זה לגור מול נתניהו? שואלים החברים. ובכן, זה כמו לגור מול דיקטטור. בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם שנראים המגורים מול ביתו של דיקטטור: אל תתעכבו, אל תדברו, אל תשאלו שאלות, אל תדרשו להשיב את החטופים ואל תשאו עליכם כל סימן שאתם מייחלים להשבתם, ושהמלחמה מבחינתכם איננה יתרון אלא קללה נוראה, הנושאת בכנפיה חורבן ומוות, מלחמת שרידותה של ממשלת נתניהו על חשבונכם, ותו לאו.

כאלה הם החיים בדיקטטורה, ואם עוד לא הכרתם בעובדה שזה מה שקורה פה, אתם מוזמנים לבקר ברחוב עזה.   

דרישת נתניהו לפטר עיתונאים

 

הדבר המרעיש ביותר בעיניי בעדותו של נתניהו, שאני מופתעת מכך שאין מגיבים אליו בחומרה רבה, היא הודאתו שביקש מבעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' "לשנות את האנשים בוואלה". כלומר, נתניהו דרש מאלוביץ' לפטר עיתונאים שאינם נוחים לו ולשכור במקומם עיתונאים שיחניפו לו. נתניהו מודה בזאת שניצל את מעמדו כראש ממשלה, ואת תלותו של אלוביץ' כבעלי בזק בהחלטותיו הרגולטוריות של נתניהו, שמשמעותן עבור אלוביץ' התבטאה בסכומי עתק, כדי לקפח את פרנסתם של עיתונאים שמתחו עליו ביקורת. בניסוח שלא היה מבייש את "1984" מוסיף נתניהו: "זו בקשה של דמוקרט, של אדם שמאמין שחייב להיות שוק תקשורת מגוון". לא, הבקשה לפטר עיתונאים שאינם מחניפים לו ולהעסיק במקומם את מלחכי פנכתו לא רק שאיננה דמוקרטית, אלא היא התגלמות הדיקטטורה. בברית-המועצות ובמדינות מסוגה פוטרו עיתונאים שמתחו ביקורת, ולו מרומזת, על השליט ועל השלטון, וגם אם לא נזרקו לכלא ולא נרצחו, לא יכלו להתפרנס יותר מעיתונות, כי שום כלי תקשורת לא העסיק אותם. כזה הוא המצב בדיקטטורות: די באמירה מפי השליט כדי לקפח את פרנסתו של אדם. במדינות דמוקרטיות, שבהשפעת נתניהו ומרעיו ישראל הינה פחות ופחות כזו, השלטון איננו מתערב בכלי התקשורת ואיננו דורש את פיטוריהם של עיתונאים ואת החלפתם במלחכי פנכה. מגוחכת מכל טענת ה"גיוון": כולנו מודעים למידת ה"גיוון" בערוץ 14 הסר למרות נתניהו.

כיצד יכולה הטענה הזו, שביקש להחליף את האנשים, ולכאורה לא ביקש לשנות את הסיקור, לסייע לנתניהו להפריך את יחסי ה"תן וקח" שהיו לו עם שאול אלוביץ'? הרי הוא עצמו אומר שהפרסונל הוא מדיניות, והרי כל רעיון ההחלפה בא להביא לאתר כותבים שיחניפו לו ולא ימתחו ביקורת, ומה איפוא ההבדל בין שינוי האנשים לשינוי הסיקור. בעיניי זו הודאה בדבר גרוע בהרבה משינוי הסיקור. הדרישה לפטר אנשים שכתיבתם איננה נוחה לנתניהו ולקפח את פרנסתם, גרועה בהרבה, וגם דיקטטורית בהרבה, מדרישה לסקר את נתניהו באופן חיובי יותר, או לרכך ביקורת. לא פעם מתבקשים כותבים על ידי העורכים לנסח את ביקורתם באופן מרומז או מרוכך יותר, כדי שלא לעורר חימה על העיתון וכדי למנוע תביעות נגדו. זה אפילו לגיטימי, כל עוד אין מדובר בהתכחשות לאמת או בהסתרת עובדות, לבקש מעיתונאים ניסוחים זהירים ומסויגים יותר, כל עוד אינם גורמים לעיוות של העובדות. אבל לדרוש לפטר אנשים ולקפח את פרנסתם, מפני שכראש ממשלה במשך שנים רבות מדי צברת כוח בלתי סביר והידרדרת להתנהגות דיקטטורית, שמתבטאת בהתנפלות תוקפנית על כל כתב ששואל שאלה לא נוחה לך, או בסירוב להתראיין לכלי תקשורת מרכזיים בישראל, מפני שכתביהם מקשים עליך ואינם מתרפסים, זו לא רק פגיעה קשה בחופש הביטוי, בזכות הציבור לדעת, ובחובת השלטון לתת דין וחשבון על מעשיו לאזרחים, בין השאר באמצעות תקשורת חופשית ובלתי מאוימת, אלא זה ניצול לרעה בלתי נסבל של כוח השלטון כדי לפגוע במתנגדיו. העיתונות איננה יכולה לפעול כראוי ולמלא את תפקידה בדיווח לציבור על המתרחש במדינה, אם העיתונאים אינם מוגנים, ואם ראש הממשלה רשאי להתנכל להם, לפגוע בהם ואפילו להביא לפיטוריהם בהתאם לשגיונותיו. היה ראוי שדרישתו זו של נתניהו מאלוביץ' תזכה לגינוי כללי, מפורש ונחרץ.

למה נתנו לו למות

 

בעשרה לחמש אחר הצהרים הדלקתי את הטלויזיה וראיתי ששוב יש מלחמה. היום כבר לא קוראים למלחמות מלחמות. קוראים להן מבצעים או סבבים או בכל מיני שמות כאלה שנשמעים כמו שפה של אנשי צבא וכנראה הם באמת כאלה, אבל כשיורים עלינו ואנחנו יורים בחזרה וחוזר חלילה, אני אומרת שיש מלחמה, ואני מרגישה שיש מלחמה, ותמיד נופל עלי פחד שאני לא יכולה להסביר בצורה הגיונית. כמו כל האנשים שמפחדים אני מחפשת הסחת דעת – ראיתי סרט שלא הסיח לי הרבה את הדעת, כי הוא סיפר על חייל אמריקאי שנהרג בעיראק, והשאיר אשה וילד קטן שהכיר את אביו רק מהיומן שהוא כתב לו כמו מכתב ארוך, ואז ראיתי מבזק חדשות וראיתי שמאז ששמעתי על ירי של עשרים טילים על שדרות שגרמו לשבעה פצועים, ירו עוד עשרים טילים, ושכולם בשדרות יושבים בממ"דים כי הם מחכים שיפלו עוד טילים, שזה מה שקורה בדרך כלל. עוד בחמש דיברו אם צריך להגיב או לא צריך להגיב, ואני חשבתי רק למה נתנו לאסיר מהג'יהאד האיסלמי למות בכלא. איך נתנו לו לצום 86 ימים, שזה נס שהוא לא מת קודם, אבל זה רק מחמיר את חוסר האחריות. החיים של אסיר הם באחריות הנהלת הכלא, ובמקרה הזה גם באחריות הממשלה. איך נתנו לאדם לא לאכול 86 ימים ולא העבירו אותו לבית חולים? ושמעתי שמישהו אצלנו, לא קלטתי מי, אמר שחדר עדנאן החליט להתאבד, וזה נשמע כמו הודאה שבישראל רצו שהוא ימות ונתנו לו למות, ומי שמחזיק אסיר בכלא אחראי על החיים שלו ואחראי למנוע ממנו למות גם אם הוא מתאבד, ובוודאי אחראי למנוע ממנו למות משביתת רעב. אולי בישראל כעסו על חדר עדנאן כי הוא כבר שבת רעב הרבה פעמים בגלל מעצרים מנהליים שעצרו אותו שוב ושוב בגלל חברותו בג'יהאד האיסלמי, והצליח לגרום לכך שישחררו אותו, אז אולי מישהו חשב, מישהו די מטומטם כנראה, לתת לו לשבות עד שימות ולא לשחרר אותו – אולי מישהו חשב שככה ילמדו אותו לקח לא לשבות רעב ולא להביך את מדינת ישראל, למרות שלא מגיע לשום בן אדם עונש מוות על התנגדות למעצר מנהלי או למאסר בכלל, ובכלל לא אמור להיות בישראל עונש מוות, וחדר עדנאן אפילו לא היה מחבל. הוא לא היה מחבל כי הוא לא פגע באף אחד בעצמו. הוא בהחלט היה חבר בג'יהאד האיסלמי ותמך במאבק מזוין נגד ישראל, שזו אולי סיבה למאסר אבל לא סיבה לתת לאסיר למות, שזה בעצם כמו להרוג אותו, כי שלטונות הכלא אחראים לחיי האסירים וחייבים למנוע את מותם. אולי מישהו, כנראה מישהו די מטומטם, ששביתות הרעב של חדר עדנאן פגעו לו באגו, החליט להראות לו ולתת לו לשבות עד מוות בלי לטפל בו ולהציל את חייו, כי עובדה שהוא מת בכלא ולא בבית החולים, שלשם היו צריכים לפנות אותו כבר מזמן, והטמטום הוא של כל מי שהיה מעורב בסיפור, ואני מפחדת שהיה מעורב בסיפור גם שר או הקבינט או הממשלה כולה אפילו, כי לא מדובר באסיר רגיל שלא מדווחים על מה שקורה איתו לממשלה, וזה ששרי הממשלה הזאת מטומטמים ויהירים בלי גבול זה לא סוד. הסיפור הזה מזכיר לי גם את מה שקרה עם האסיר הבטחוני בן זיגייר, ששברו אותו נפשית וממש גרמו לו להתאבד, שאולי זה גם מה שקרה עם חדר עדנאן, שאמנם במאסרו האחרון נכלא על הסתה וחברות בארגון טרור ולא במעצר מנהלי, ואולי מישהו חשב שכך יוכלו להצדיק את היחס אליו. אולי זה כמו עם המהפכה המשפטית שכולם רואים איך המדינה מידרדרת לאסון, אבל הממשלה לא רוצה לעצור ולא רוצה להגיד שהיא עוצרת, רק אומרים שבינתיים משהים את הרפורמה בהא ולא בעין, אבל גם אומרים שימשיכו ושתהיה רפורמה בכל מקרה, וככה כולם מבינים שסכנת הרפורמה לא חלפה ולא פחתה כהוא זה. מפחיד לחשוב שאף אחד לא דאג להציל את חייו של חדר עדנאן, כי הוא לא היה צריך למות בכלא ולא היינו צריכים להיות עכשיו במצב מלחמה ולבקש מהמצרים לתווך, כל זה היה צריך להימנע, ובמקום לדבר על זה שהיה אסור לתת לחדר עדנאן למות בכלא משביתת רעב, ומזמן היה צריך להעביר אותו לבית חולים, מדברים על זה שצריך להגיב בעוצמה על הטילים שחמאס יורה עלינו, ומראיינים אנשים שאומרים שצריך לגמור עם זה אחת ולתמיד, וכל מיני דיבורים כאלה בלי כיסוי, כי אי אפשר למנוע מהחמאס לירות טילים על ישראל, אפשר רק להימנע מלתת לו סיבות לירות, ומעל הכל, גם אם מישהו חבר בארגון טרור ועושה לישראל הרבה צרות, זה לא אומר שמותר לתת לו למות, כי חיים של בן אדם יותר יקרים מהאגו של מי שכלא אותו, ומי שמוקיר חיי אדם ושומר עליהם, אפילו אם אלה חיים של איש הג'יהאד האיסלמי, שומר טוב יותר על חייהם של הישראלים, עד כמה שזה נשמע מוזר.

נתניהו וההומוסקסואלים

 

כששמעתי את בנימין נתניהו מתפאר בגרמניה בכך שיש בליכוד תא גאה, ושהוא מינה את אמיר אוחנה ליו"ר הכנסת – כמובן זה איננו מינוי אלא בחירה של חברי הכנסת ברוב קולות, אבל אולי במקרה זה נתניהו תיאר את ההליך האמיתי – הרגשתי מבוכה גדולה ואי נעימות מעיקה, ונזכרתי באמי מתפארת בפני חברתי מהאוניברסיטה שהיתה בת לעדה התימנית כמה היא אוהבת תימנים ואיך היא מגינה עליהם מגזענות כשמישהו מעליב אותם, וחשבתי שזאת צורה נהדרת לסמן את הזולת כנחות ואת עצמך כפטרונו רב החסד, כי זה נשמע כמו חנופה, אבל בעצם זאת דרישה להוקרה והכרת תודה עבור יחס שוויוני שאמור להיות מובן מאליו, ולכן בהכרח יש להתפארות כזו בהיותך נאור אופי אוקסימורוני, כי היא מדגישה דווקא את העדר המובנות מאליה של השוויון. אמי דיברה בעיקר על חדוה, שעבדה בניקיון אצל ידידו הפרופסור של אבי, אחרי שהלה התגרש מאשתו, ונישאה לפרופסור, לתדהמת כל חבריו, שלא כל כך התרגשו מכך שחדוה היתה תימניה כמו שהתרגשו מכך שעבדה כעוזרת בית והיתה צעירה מהפרופסור בשנים רבות. הורי מאד חיבבו את חדוה, ועדיין הנישואים האלה נראו להם מוזרים. אבי חשב שהפרופסור היה צריך לעודד את חדוה ללמוד ולהשלים את השכלתה. היא היתה אשה חכמה ושנונה, אבל נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבוד כבר בהיותה נערה, כי היתה הבת הבכורה במשפחה ענייה ומרובת ילדים. אני התחברתי עם חדוה וקיבלתי ממנה הרבה עצות טובות שהכשירו אותי לחיים שנועדו לי כאשה ענייה. כשהייתי מורה חיילת, ונפעמתי מכך שיש לי משכורת חודשית מוגדלת, כי מורות חיילות גרות בדירת מורות חיילות וקונות את האוכל לעצמן, רציתי לחסוך בכל חודש סכום כסף בבנק, וחדוה אמרה לי שאם אני יכולה לחסוך רק סכומים קטנים, עדיף שלא אפקיד את הכסף בחשבון בנק אלא שאקנה בו חפצים שימושיים, שכשאתחתן אוכל להשתמש בהם. ככה באמת קניתי שמיכה ומגהץ ושלוש חולצות, אחת עם דוגמת דגים צהובים וכחולים ואחת מבריקה עם פסים צבעוניים ואחת עם משבצות לבנות וכחולות ושרוולים תפוחים. כשהבאתי את המגהץ שקניתי במשכורת הצבאית הביתה, אמי ניסתה לשכנע אותי לתת לה את המגהץ שהיה מאיכות טובה, ולקחת לעצמי את המגהץ הישן שלה, אבל לא הסכמתי, כי קניתי אותו בכסף שלי והיא כבר לא יכלה להגיד לי מה לקנות.

לחדוה ולפרופסור נולדו שני בנים ואחר כך הם התגרשו וחדוה נישאה מחדש וכבר לא פגשתי אותה יותר, וגם הפרופסור התחתן מחדש עם אשה מאד שקטה ועדינה וגם ממנה הוא התגרש, וכשהוא התגרש בשלישית אמי אמרה לאבי שאם הוא התגרש גם מאשתו השלישית כנראה שאצלו הבעיה, מה שהיה לדעתי ברור כבר מהאשה הראשונה. בכל אופן אמי אמרה לאבי: תראה שהבן הכי מוצלח של הפרופסור יהיה בן של חדוה, כי אמי האמינה מאד בבני עניים. נזכרתי בזה כשראיתי פעם כתבה על בחור שמחבל ירה בראשו וחייו ניצלו בזכות הרופא שניתח אותו, והרופא המוכשר הזה היה הבן של חדוה והפרופסור.

אני לא יודעת לומר אם אמי היתה גזענית, אבל היא היתה מאד מביכה. אולי גם נתניהו סובלני כלפי הומוסקסואלים, אבל הצורה שבה הוא משתמש בהם מאד לא נעימה וגם לא רלוונטית. זה שיו"ר הכנסת הוא הומוסקסואל לא אומר שהחקיקה ששוללת מבג"ץ סמכויות לא תפגע בדמוקרטיה ובזכויות אדם, גם של להט"בים וגם של אחרים. בכלל במפלגות ימין קיצוני במערב אירופה יש הרבה הומוסקסואלים והם נגד מהגרים מוסלמים, כי המוסלמים מדכאים הומוסקסואלים, אבל בעצם הם נגד מוסלמים כי הם מאד גזענים. נכון שלמשל איתמר בן-גביר הוא גם הומופוב וגם גזען, וגם במזרח אירופה שהמדינות שם יותר מפגרות, רודפים גם הומוסקסואלים וגם מוסלמים או מהגרים בכלל. לרדוף הומוסקסואלים זו התנהגות ברברית, אבל זה לא אומר שמי שמתייחס להומוסקסואלים כאל שווים הוא בהכרח נאור. נתניהו אולי לא הומופוב, אבל הוא לגמרי גזען ותמיד, לא רק עכשיו, היו לו נטיות אוטוריטריות, כמו הצורה שבה הוא חתם על הסכמים עם מדינות המפרץ, כשהוא ממדר את שר החוץ גבי אשכנזי, שהוא המוסמך לפי החוק לחתום על הסכמים עם מדינות זרות, ובמקום לנסוע לחתימת ההסכמים עם שר החוץ אשכנזי שיחתום עליהם כמו שהחוק מחייב, נתניהו ביקש מאשכנזי ייפוי כוח, ונסע לטכס חתימת ההסכמים עם אשתו ובניו, כמו שליט של רפובליקת בננות ולא כמו ראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית שצריך לכבד את החוק ואת רוח החוק, ולא כמו שבימין חושבים שראש ממשלה צריך רק להיבחר ובכך מסתיימים חובותיו.

הכתב המדיני של ערוץ 12 ירון אברהם, שנמצא לאחרונה במסלול התנגשות עם נתניהו ומקורביו בגלל נטייתו לדווח אמת, העיר שמי שהעניק זכויות ללהט"בים בישראל הוא בג"ץ ולא הכנסת, והפגיעה בסמכויות בג"ץ היא כמובן פגיעה קשה בהומוסקסואלים ובכל קבוצה שזקוקה להגנה מאפליה ומדעות קדומות. יריב לוין ושמחה רוטמן אמרו שהכנסת תגן על זכויות אדם, שזאת בדיחה טובה כשבכנסת ובממשלה יושבים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', שעשו את מצעד הבהמות כדי ללעוג למצעד הגאווה ולהשוות את הלהט"בים לחיות. נתניהו אמר שהוא לא ייתן לפגוע בזכויות של הומוסקסואלים. יכול להיות שהוא לא ייתן, אבל ההומוסקסואלים וגם המשפחות שלהם רוצות שהם יהיו מוגנים בחוק ובמשפט ולא תלויים במוצא פיו של נתניהו. במדינה דמוקרטית החוק והמשפט מגינים על אנשים מאפליה, ולא חסדו של השליט, כי כל אדם רוצה לחיות את חייו בזכות ולא בחסד, וזה בדיוק ההבדל בין דמוקרטיה ללא דמוקרטיה: בדמוקרטיה האזרחים אינם תלויים בטוב לבו ובחסדו של השליט, כי בדמוקרטיה יש לאזרחים זכויות מוגנות בחוק, ובדמוקרטיה יש בית משפט עצמאי שאוכף את כיבוד הזכויות, ובלי שני הדברים האלה אין דמוקרטיה.

לעצור את הדיקטטור

 

הדבר שהכי מאפיין את הליכוד של נתניהו זו הזחיחות והיוהרה. "שנה אחת הספיקה" הם כתבו על שלט הבחירות שנצבע על אוטובוסים, עם תמונות של לפיד ובנט וגנץ ומנסור עבאס. ולי זה דוקא לא הספיק בכלל, רק התחלתי לנשום קצת אוויר צח אחרי שתים עשרה שנות דיקטטורה רצופות של נתניהו ועדתו וצמרמורת אוחזת בי למחשבה שהדיקטטור יחזור ושוב יתמלאו רחובות השכונה בשוטרים שיעצרו אנשים שיפגינו נגד נתניהו ויכו אותם מכות נמרצות ואחר כך יאשימו אותם בתקיפת שוטר. בשום מקום בארץ לא חוו את הדיקטטורה כמונו, השכנים של נתניהו שלא בטובתם. ועכשיו כשהבחירות קרבות, והופכת מוחשית האפשרות שהדיקטטורה תחזור עם ניידות משטרה ומג"ב בכל פינה ושוטרים שעוצרים אנשים ברחוב ופקחים שקיבלו הוראה להתנכל למפגינים, לחפש תירוצים לעצור אותם, להכות אותם, להטיל עליהם קנסות, ומכיוון שדיקטטורים רואים בכל אדם סכנה, יעצרו ויכו ויקנסו גם סתם הולכי רגל שיעברו לתומם ברחוב, כי כאלה הם פני הדיקטטורה, והרי כבר כעת כשאינם בשלטון הם מכים את יריביהם בכל מקום ומתגאים בכך, ומאיימים כל העת שידרסו אותנו וירמסו אותנו ולא ישאירו מאיתנו מאום, ומיד מתבכיינים ושואלים למה אנחנו כל כך שונאים אותם, הרי הם הבטיחו לדרוס ולחסל אותנו, ואיך יכול להיות שאנחנו מתעבים אותם כל כך, האם ההבטחה לדרוס אותנו לא מעוררת בנו אהבה כלפיהם? כי את הדיקטטור צריך לאהוב ולסגוד לו, הדיקטטור רוצה אהבה. ולדיקטטור ברור שהוא ממש מציאה, ולא ייתכן שאין מתגעגעים אליו, לא ייתכן שאפילו בעדת החנפים ומלחכי פנכתו לא מעטים הם המייחלים לתבוסתו. אבל גרועים מכולם מי שקשרו את גורלם בגורלו, והפכו לכלבי התקיפה בשירותו. "אם יאיר לפיד יכול להיות ראש ממשלה, גיחך שר האסון במירון המלא מעצמו. אם אמיר אוחנה יכול להיות שר משפטים או שר לבטחון פנים, יאיר לפיד יכול לקבל את פרס נובל לשלום. כמה עלובות היו עדויותיהם בוועדת החקירה לאסון מירון, אוחנה הזחוח ונתניהו המיתמם, שלא ראה ולא שמע ולא ידע דבר, ואיננו אחראי לדבר. האנשים האלה שכל עניינם בעצמם רוצים לשלוט במדינה. לא לנהל אותה, כי לנהל אינם מסוגלים, אבל לשלוט בה, לחרוץ את גורלם של אנשים שמעניינים אותם כקליפת השום. וכעת כשהבחירות מתקרבות, התכונה בביתו של נתניהו ברחוב עזה הנמצא מול ביתי גדולה. יאיר לפיד מתגורר גם הוא במעלה רחוב עזה, אבל איננו חשים בו, ואילו נתניהו חולש על חיינו. השוטרים עוצרים אותנו כשמכוניתו עומדת לצאת מחניון הבית שמולנו וכשהיא חוזרת אליו. ואפילו בתוך הבית אני שומעת את השיירה נוסעת וחוזרת, תמיד באיזו בהילות, כאילו קרה אסון, ואולי באמת עומד לקרות אסון, ואנחנו הקורבנות.

לו רק אפשר היה לכלוא את הדיקטטור בביתו כמו באי בודד. כל יציאה שלו מעוררת חלחלה. ראשי ממשלה התחלפו לפניו, איש לא נהג כמוהו. עד שהגיע והשתלט על חלק נכבד מרחובות בלפור וסמולנסקין, ידענו שאנחנו שכנים של ראש הממשלה, אבל חיינו היו שגרתיים ואיש לא גזל את חירותנו. ליד בית אגיון פעל בשלוה הקונסרבטוריון למוסיקה, וילדים ונערים יצאו ונכנסו בו, נושאים עמהם את כלי הנגינה הגדולים לעתים מן המנגן, קלרינט וטרומבון וצ'לו, והקטנטנים המנגנים בכינורות ציפו בסבלנות לשיעורם. כמה שמחה היתה במקום הזה עד שהגיע נתניהו וכפה עצמו על חיינו הר כגיגית. תמיד בשיירת רכבים, תמיד בקול תרועה, תמיד מפריע את מנוחת השכנים, ביום ובלילה, וצופרי שיירת המכוניות שלו מכריזים: אני פה, ולא אתן לכם להתעלם מנוכחותי. שוב ושוב הן עוברות בקול תרועה. לו הייתי יודעת לצלם סרטים הייתי מצלמת את השיירה הזו הנוסעת וחוזרת אנה ואנה, נוכחות מדכאת של שלטון דכאני שצופר את קיומו כדי שלא נוכל לשכוח ממנו אפילו לשנייה. במעלה רחוב עזה, במורד רחוב עזה, ושוב מסתובבים וחוזרים שוב ושוב עד צאת הנשמה. מיום ליום התרבו הגדרות והסורגים והרחובות שלפנים היו פתוחים והומי אדם נסגרו בפני תושבי השכונה, וכוסו בוילונות ענק שחורים ואטומים, ואוי למי שעוצר לתומו בסמוך להם לשוחח עם מכר: מיד יקפצו עליו המאבטחים וירעימו: מה אתה עושה כאן, וישחק לו מזלו אם יניחו לו להמשיך בדרכו.

והנפש מסרבת לקבל שזו בכלל אפשרות. שהדיקטטור ישוב וינהל את המדינה לבדו, שהרי הממשלה והכנסת היו רק חותמת גומי מבחינתו. ככל שקרב יום הבחירות נופלת עלי אימה למחשבה שהדיקטטור ישוב ויטיל סגרים ומגבלות תנועה ויהרוס פרנסות וחיים בהינף יד כי מה שרצוי לדיקטטור הוא החוק, רק הוא לבדו התנין הגדול היושב בתוך יאוריו, אני ואפסי עוד. לא יכול להיות, לא יכול להיות שהסיוט הזה יחזור, צריך לעצור אותו בגופנו. עוד אפשר לעצור אותו. מוכרחים לעצור אותו. מוכרחים.

 

הומוסקסואלים לא שמאלנים

 

הילו גלזר ריאיין במוסף "הארץ" מיום ששי האחרון (16.9.22) קבוצת הומוסקסואלים ימנים, שחלקם תומכים באיתמר בן-גביר ומשתפים פעולה עם שפי פז במאבק לגירוש אפריקאים מתל-אביב. הם אומרים דבר נכון: זכותם לתמוך במי שמייצג את דיעותיהם הפוליטיות, והם חושבים שגם היחס בימין הלאומני להומוסקסואלים משתנה עקב ההבנה שיש הומוסקסואלים שתומכים בימין הלאומני, וטוענים שבעקבות פעילותם איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ואפילו אבי מעוז ממפלגת נועם שינו את יחסם להומוסקסואלים.

אינני יודעת אם איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' שינו את דיעותיהם לגבי הומוסקסואלים. ככל מי שהשתתף במצעדי הגאווה בירושלים בשני העשורים הקודמים, אני זוכרת היטב את איתמר בן-גביר, בנצי גופשטיין וברוך מרזל עומדים מאחורי מחסום המשטרה בפינת קינג ג'ורג'-רמב"ן ומקללים את הצועדים. היו גם סדינים שניתלו ממרפסות ברחוב שעליהם נכתבה בטוש שחור פראפרזה על פסוק י"ג בויקרא פרק כ' הגוזר מות על משכב זכר. אני זוכרת את המלים "מות יומת" על הסדינים הלבנים שהזכירו לי את אנשי הקוקלוקסקלאן נאספים עטויי סדינים לערוך לינץ' בשחורים והטילו עלי אימה. זה תמיד התחבר לי עם רצח רבין – שני הדברים שאיתמר בן-גביר תמיד יתקשר אליהם בתודעתי הם הנפנוף שלו בסמל המכונית של רבין באמירה שהם יגיעו גם לרבין עצמו - והם אכן הגיעו - והעמידה שלו מעבר למחסום במצעדי הגאוה, ומשום מה נחרת במוחי גם ביקורו של השר המנוח יעקב נאמן במערת המכפלה כשבן-גביר עמד וצרח עליו. נאמן התעטף בטליתו ושתק, ונדמה היה לי שבן-גביר צורח עד אין קץ ואיש איננו משתיק אותו. גם זה היה מפחיד. אני לא מאמינה שאיתמר בן-גביר השתנה במשהו, אבל זו כמובן זכותם של הומוסקסואלים לתמוך באיתמר בן-גביר, אם זה מה שהם מאמינים בו. תמיד אמרתי את זה לחברותי ממר"ץ שהיו להן ילדים הומוסקסואלים שהצביעו כמותן למר"ץ, והיום חלקם מצביעים לרשימה המשותפת, תמיד אמרתי להן שההומוסקסואלים לא חייבים להצביע למר"ץ, וטבעי שהומוסקסואלים תומכים בכל המפלגות, כי ילדים הומוסקסואלים נולדים בכל המגזרים ובכל האמונות, וגם לחרדים ולימנים יש ילדים הומוסקסואלים שטבעי שיחשבו כמו הוריהם ויצביעו בהתאם.

אולי ההומוסקסואלים שהילו גלזר ריאיין לכתבה הזו או ההומוסקסואלים הימנים בכלל גרמו לשינוי במפלגות הימין, ואולי לא, אבל אין שום דבר מפתיע בהומוסקסואלים ימנים. היו הרבה הומוסקסואלים במפלגה הנאצית, למרות שהיא רדפה הומוסקסואלים, ויש עוד יותר הומוסקסואלים במפלגות האוהדות לנאצים באירופה בעשורים האחרונים. אלה מפלגות שמעריצות את הגוף הגברי והיופי הגברי ואת הגבריות בכלל, והדבר הזה קוסם להרבה הומוסקסואלים. יירג היידר שעמד בראש מפלגת החירות האוסטרית נהג להצטלם בנוף ירוק עם אשתו ושתי בנותיו הנאות, כולם לבושים בתלבושת אוסטרית מסורתית, אבל היה ידוע לכל שהוא הומוסקסואל בארון, ולאחר מותו בתאונה נחשף בן זוגו לתקשורת. הומוסקסואלים פעלו בעשורים האחרונים בתנועות לאומניות אוהדות לנאצים בכל רחבי אירופה, ואכן תנועות אלה ממעטות לרדוף הומוסקסואלים ואפילו תומכות בהם כנגד מטיפים מוסלמים שמגנים הומוסקסואליות ומצדיקות את רדיפת המהגרים בטיעון של רדיפת ההומוסקסואלים באיסלם. ההומוסקסואלים שריאיין גלזר דומים מאד לעמיתיהם בימין הלאומני באירופה שממוקד בעיקר ברדיפת מהגרים ולעתים אף מציג את עצמו כאוהד ישראל ואפילו תומך במתנחלים. רק בישראל חושבים שהומוסקסואלים הם בהכרח שמאלנים תל-אביבים רכי דיבור שמצביעים למר"ץ.

ייתכן שההומוסקסואלים שתומכים בימין הלאומני פועלים נגד האינטרס שלהם עצמם, אבל זו זכותם וזה עניינם. מה שחשוב הוא שהשמאל והליברלים בישראל יתפכחו מהתחושה שתמיכה בהומוסקסואלים ובדרישותיהם היא בהכרח תמיכה בזכויות אדם. בניגוד לקהילות הומוסקסואליות במערב שנלחמו למען נישואים הומוסקסואלים, ציבור ההומוסקסואלים בישראל ממקד את מאמציו בקידום פונדקאות בארץ גם להומוסקסואלים, כדי שזוגות הומוסקסואלים לא יצטרכו להכיר באמותיהם יולדותיהם של ילדיהם ובזכויותיהן כאמהות, ויוכלו להעמיד פנים שלילדיהם יש רק אבות ואין בתמונה אישה, ובקיצור כדי שלא יצטרכו להביא ילדים לעולם בהורות משותפת שמכבדת את זכויותיהן של האמהות. למרות האכזריות והניצול המחפיר והמסוכן של נשים בעסקות פונדקאות, תומכים בהן רבים מתוך מחשבה שכל תמיכה בדרישות של הומוסקסואלים היא תמיכה בקידמה ובנאורות. למרבה הצער לא זה המצב. פונדקאות מאפיינת מדינות נחשלות כמו הודו ונפאל ומדינות כמו ארצות-הברית שמצב זכויות הנשים בהן הוא בכי רע ורבות מהנשים שם אינן זכאיות אפילו לחופשת לידה. קיום פונדקאות בישראל, עבור הטרוסקסואלים והומוסקסואלים כאחד, היא חרפה. מכיוון שכוחה הכלכלי של הקהילה ההומוסקסואלית גדול, שכן זו קהילה של גברים בלבד שנהנית מהעדיפות הכלכלית שיש לגברים, קל לה לתרגם את כוחה הכלכלי לכוח פוליטי שמקדם ניצול נשים כרחם להשכיר. לכך מצטרף כוחה העצום של תעשיית הפריון הישראלית שמגלגלת סכומי עתק ושולחת זרועות גם למדינות נחשלות כמו גיאורגיה ומקימה שם בתי חולים לפונדקאות שמנצלים את הנשים המקומיות דלות האמצעים והבלתי מוגנות. גם בג"ץ מסייע להרחבת הפונדקאות כאילו מדובר בשירות לקוחות ולא בניצול מחפיר של נשים כאינקובטורים חיים.

ייתכן שההומוסקסואלים שתומכים בימין פועלים נגד האינטרס של עצמם וייתכן שלא. מה שבטוח הוא שנשים שתומכות בפונדקאות פועלות נגד האינטרס של ציבור הנשים, שהליך הפונדקאות הופך מבנות אדם למכונות לייצור ילדים למכירה לכל המרבה במחיר.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.    

 

 

הצהרת הנאמנות של סמוטריץ'

 

הבחירה של זהבה גלאון לראשות מר"ץ גרמה לי תחושת הקלה, כי מאד לא נוח לי עם יאיר גולן שהסגנון שלו מאד תוקפני. יש אנשים שחושבים שבפוליטיקה טוב להיות תוקפני ואפילו גס רוח, ואני לא חושבת ככה, ובמיוחד לא נראה לי שמפלגה שדוגלת בפשרות ובויתורים כדי להגיע להסדר עם שכנינו הערבים תתנהג בתוקפנות, כי בכך היא סותרת את מהותה ואת המסר שלה. אני חושבת שהרבה אנשים במר"ץ הרגישו כמוני. אני רק מצביעה למפלגה, לא חברה, ולא יכולה להצביע בעצמי. אף פעם לא הייתי חברת מפלגה בשום מפלגה, ואני חושב שביני לביני יש לי בעיה להיות מחויבת עד הסוף, ואני דוקא מעריכה את אלה שמחויבים עד הסוף, כמו חברתי המנוחה רנאטה וולפסון שכל עוד כוחה עמד לה הלכה להפגנות של נשים בשחור ולכל ההפגנות האחרות, ואני הייתי רואה אותן מהאוטובוס כשחזרתי מהשוק עם הסלים וחשבתי שאני צריכה להספיק להכין הכל לשבת, ושבהרבה דברים אני יותר דומה לנשים החרדיות מאשר לנשים של מר"ץ שרק להן אני רוצה להצביע, והכי קשה לי עם הנשים המתנחלות שיש להן הרבה עוצמה וכוח, והן מקדישות אותו למטרות הכי מכוערות. בציונות הדתית יש נשים חכמות וחזקות, הרבה יותר מאשר בליכוד שהוא מפלגה שוביניסטית עבשה כמו הרפובליקנים של אמצע המאה שעברה שלא השתנה אצלם כלום, אבל כשאני חושבת עליהן אני תמיד נזכרת בגברת סמוטריץ' שלא רוצה לשכב בחדר אחד עם יולדת ערביה, שזה לא רק גזעני להחריד אלא גם מפורר לגמרי את הסולידריות הנשית במקום שבו היא היתה אמורה להיות הכי  חזקה, כי תמיד חשבתי שבמחלקת יולדות כל הנשים מרגישות אחיות, אבל זאת היתה מחשבה רומנטית ולא נכונה, כי יש נשים שאפילו שעות אחרי הלידה מרגישות רק שנאה ורואות רק את השונה. נאלצתי לחשוב ביחד על זהבה גלאון ועל הגברת סמוטריץ', כי באותו יום התקיימו בחירות גם למר"ץ וגם למפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', ובצלאל סמוטריץ' ניצל את ההכרזה על תוצאות הבחירות המוקדמות במפלגתו למפגן שנאה דוחה במיוחד נגד ערבים., שהוא קרא להם כמובן "תומכי טרור", שככה גזענים כמו סמוטריץ' קוראים לכל ערבי וחושבים שבכך טיהרו את עננת הגזענות שעולה מדבריהם. בשלושת ערוצי החדשות הפסיקו את השידור ולא הראו את כל נאומו של סמוטריץ' שהצלחתי לצפות בו במלואו רק בערוץ הכנסת, וזאת טעות לדעתי, כי הציבור בישראל צריך לראות גם את הגזענות הבוטה כי היא חלק ממציאות חיינו ואי אפשר להתעלם מהמציאות. סמוטריץ' הכין "הצהרת נאמנות" שכל ראשי מפלגות הימין אמורים לדעתו לחתום עליה, שבה הם מתחייבים לא להקים ממשלה עם מפלגות ערביות כמו רע"ם והרשימה המשותפת. סמוטריץ' אמר שהשותפות עם רע"ם גרמה לערבים להרים את הראש. זה הזכיר לי את מה שאיתמר בן-גביר אומר תמיד, שצריך "להראות לערבים מי בעל הבית פה", כלומר לדכא אותם ולגרום להם להרגיש כמו אזרחים מסוג ב' ולא כמו אזרחים שווי-זכויות ליהודים. לדעתי צריך להוציא גם את המפלגה של סמוטריץ' וגם את המפלגה של בן-גביר מחוץ לחוק, כי מפלגות שמסיתות נגד מיעוט לאומי ומבקשות לפגוע בזכויותיו הדמוקרטיות ולהציג אותו כשותף לא לגיטימי לניהול המדינה, הן סכנה לדמוקרטיה וסכנה לאופיה של מדינת ישראל. שתי המפלגות האלה בכלל לא מסתירות שהדמוקרטיה לא מעניינת אותן והן מעוניינות במדינה לא דמוקרטית שרק היהודים הם אזרחים חוקיים בה, במקרה של סמוטריץ' מדינת הלכה, ובמקרה של בן-גביר גם במקרה של יהודים יתגוררו בישראל רק יהודים שדיעותיהם לרוחו ואת האחרים הוא רוצה לגרש מהארץ. זה שאנשים כאלה הם מועמדים חוקיים לכנסת זאת בושה למדינת ישראל, וזה כמובן בזכות תמיכתו של בנימין נתניהו שבעצמו הוא אדם נוטף גזענות ונותן לגיטימציה לגזענים קיצוניים ואלימים. הבחירות האלה באותו יום עצמו גם למר"ץ וגם לציונות הדתית הראו בעצם את קו השבר האמיתי במדינה, בין אלה שרואים בערבים אזרחים שווים שצריכים להיות מיוצגים גם בשלטון, לבין אלה שרוצים מדינה גזענית שמפלה אותם ומתייחסת אליהם כמו לנתינים ולא כמו לאזרחים. המאבק על כך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית הוא המאבק הכי חשוב, יותר מהורדת יוקר המחיה ואפילו יותר מהמצב הביטחוני שתמיד הוא גרוע בישראל, וזה לא בלתי קשור ליחס לאזרחים הערבים. הערך הכי חשוב הוא ערך השוויון, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים ובין כל האזרחים – לצערי זהבה גלאון דיברה אחרי בחירתה על הרבה דברים חשובים וכמובן בראש וראשונה על הצורך בשוויון בין יהודים וערבים, והזכירה גם את המלחמה על זכויות להט"בים, אבל לא דיברה במפורש על זכויות נשים שזה חבל, כי הנשים בישראל חיות במידה רבה במדינת ההלכה של סמוטריץ' ונחשבות לקניינו של הבעל עד שישחרר אותן מרצונו או שלא מרצונו במותו, כאילו היו שפחות. במדינה דמוקרטית כולם צריכים להיות חופשיים, גם הנשים, גם מי שאינם יהודים, גם מי שאיננו לרוחם של מנהיגי הימין, ואנחנו נמצאים במלחמת חורמה על הישרדות הדמוקרטיה בישראל, וצריך לומר את זה ולא לחשוש לומר כמה הסכנה לדמוקרטיה בישראל גדולה, כי אי אפשר להילחם בסכנה מבלי להכיר בה תחילה.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

   

עקרון ההפרדה

 

לרגל הענקת פרס ישראל בפילוסופיה ומדעי הדתות לפרופ' ימימה בן-מנחם, ערך איתה הסופר אבי גרפינקל, שהיה תלמידה ומעריך אותה מאד, ראיון שעסק באופיו של המדע, במושג האמת ובעוד נושאים ברומו של עולם, ולבסוף גם שאל אותה כמה שאלות ארציות יותר. למשל מה דעתה על הפרדה מגדרית באקדמיה, וכך ענתה הפרופ' בן-מנחם:

"הפרדה אינה בהכרח אפליה. ואם הרצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים, אינני רואה בהפרדה פגם. במקרה כזה מניעתה היא פטרנליסטית. אפשר לחנך לוויתור עליה, אך אין למנוע אותה בכפייה. הבעיה היא שלפעמים הרצון בהפרדה אינו סימטרי וההפרדה משמשת לאפליה או להדרה ואז יש להתנגד לה. בנוסף יש למצוא את האיזון בין ערכים שונים. גם מי שמתנגד להפרדה כשלעצמה יכול להגיע למסקנה שצריך להתיר אותה בשם ערך אחר, למשל אם היא מאפשרת להרחיב את מעגל רוכשי ההשכלה. האיזון בין ערכים שונים הוא תמיד מסובך וצריך לבחון כל מקרה לגופו."

כמה נפלא עולם התיאוריה, שהדיונים בו הינם פלפול טהור, מבלי "להיתקל בקרקע המציאות" כפי שטענה הפרופ' שיקרה למי שמתעלם מתורת הקוונטים. אינני מבינה דבר בתורת הקוונטים והפיזיקה שלמדתי בתיכון היתה ניוטונית לחלוטין, אבל אני יודעת משהו על מציאות מעמדן של נשים בישראל. רעיון ההפרדה בין נשים וגברים באקדמיה נועד בראש ובראשונה למנוע מנשים ללמד גברים בטענה המחפירה ש"קול באשה ערוה". כמובן מבחינת החרדים אין כל מניעה שגברים ילמדו נשים, כיוון שהקול הגברי הוא לדידם הקול היחיד שראוי להישמע. הרבנים בחברה הדתית והחרדית הינם כמובן גברים בלבד, וגם הפוליטיקאים שמייצגים את הציבור החרדי בכנסת הם גברים בלבד, והם אוסרים על נשים להיבחר לכנסת ברשימות החרדיות. נשים חרדיות ניהלו מאבקים שונים נגד הדרתן מייצוג בכנסת, והיו אף ניסיונות של נשים חרדיות לרוץ ברשימות עצמאיות, אך הן כשלו בכך, לאחר מסע של הסתה והתנכלויות נגדן. אסתי שושן, מייסדת תנועת "נבחרות" למען ייצוג נשים בכנסת אף התגרשה מבעלה על רקע מאבקה.

איך אפשר בכלל במציאות מפלה ומדירה שכזו לדבר על "רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים" מבלי לעשות שקר בנפשך? גם אם מתעקשים להתעלם מהפסיקה המאלפת בארצות הברית בנושא הפרדת שחורים מלבנים, כי "הפרדה היא אפליה". שהרי ההפרדה תמיד מגיעה ממי שרוצים להשפיל ולהדיר. הטענה שכך ירחיבו את מעגל רוכשי ההשכלה תמיד מחזקת את המפלים והמדירים, לעולם לא את המופלים והמודרים, או ליתר דיוק המופלות והמודרות. להפרדה תהיה השפעה מדירה ומשפילה על מעמדן של כל המרצות באקדמיה. אמנם תיאורטית נאסר לממש את ההפרדה בתנאים שמדיריפ נשים, אך ברור לכל שללא אפליה בפועל איש לא היה דורש הדרה. ההדרה והאפליה הן מטרותיה של ההפרדה. מי שנשים שוות בעיניו לגברים בזכויותיהן ובמעמדן איננו דורש הפרדה.

נכלולית במיוחד היא הגדרתה של ההתנגדות להפרדה כ"פטרנליזם". כיצד אפשר להגדיר נשים שנלחמות נגד השפלתן והדרתן כבלתי ראויות ללמד גברים כ"פטרנליסטיות", בעוד שמי שנכנעים לשנאת הנשים של הממסד החרדי מדיר הנשים מוצגים כמי שנענים ל"רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים". אלו שני צדדים יש כאן, אם נשים שנלחמות על שוויון נתונות לאיומים והתנכלויות ומוצאות את עצמן מנודות ומוחרמות? הרי הנשים שתומכות בהפרדה אינן חולמות בכלל לבטא את רצונן האמיתי, הן פשוט מצייתות לרבנים ולמנהיגים שכולם גברים. אפילו עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ומי שהקימה בירושלים מכללה חרדית – שגם היא לא שרדה, לא נמצאה ראויה לכהן ברשימת ש"ס לכנסת. אריה דרעי הציע כפשרה להקים גוף מייעץ של נשים. עדינה בר-שלום ניסתה להתמודד ברשימות שאינן חרדיות אך ללא הצלחה.

גם האמירה של פרופ' בן-מנחם ש"צריך לבחון כל מקרה לגופו" היא התחכמות. הרי ברור לגמרי במה מדובר, שכן במשך שנים יש לחץ פוליטי מצד החרדים להתיר באקדמיה ולא רק בה מסגרות נפרדות לנשים ולגברים, כדי להרחיב את האפליה הרווחת במגזר החרדי גם למגזר הכללי, ולהפוך אותה ללגיטימית באקדמיה וגם בתחומים אחרים, שיהפכו את ההדרה החרדית של נשים לנורמה, וכך יובילו את החברה הישראלית בכיוון של דיכוי הנשים והגברת אי-השוויון במקום בקידומן.

מאחורי הפלפול והדיון התיאורטי שלמעשה מכשיר הפרדה ובהכרח גם מכשיר אפליה של נשים – על ידי איסור לנשים ללמוד בקורסים המוצעים לגברים שהם תמיד רבים יותר, ומניעה בפועל של מרצות מהוראה לגברים, מסתתרת כניעת של הפרופ' בן-מנחם לממסד הדתי המפלה נשים שמתוכו באה: היא בתו של יוסף גולדשמידט שהיה חבר כנסת מטעם המפד"ל, ולא פחות מכך כניעה לממסד האקדמי, גם הוא גברי ברובו, שמעוניין בהקמת מסגרות נפרדות לחרדים מטעמים כלכליים שיוסיפו לאוניברסיטאות ולמוסדות אחרים הכנסה.

כבר כתבתי כאן לא פעם על נשות אקדמיה שפוגעות בנשים כדי לרצות את הממסד, והפרופ' בן-מנחם היא אחת מהן, וכשרון הפלפול שלה איננו יכול להסוות את תמיכתה המעשית בהפרדה, ולמרות הפלפול המנסה להסוות זאת, באפליה והדרה של נשים. עמדתה זו בשאלה שהיא מעשית ובוערת מעלה גם שאלות קשות לגבי ההחלטה להעניק לה את פרס ישראל. האם היותה נוחה לממסד האקדמי והפוליטי היא סיבה להענקת הפרס, לא פחות מכישרונותיה ופעילותה האקדמית? האם מישהו יעניק פרס לד"ר יופי תירוש שנלחמת בשיניים למנוע הפרדה באקדמיה? האם עדינה בר-שלום היתה מקבלת פרס לולא נתפס הדבר כמחמאה לתנועת ש"ס מרובת הכוח הפוליטי, וגם כפיצוי על תבוסה למעשה בהשגת שיוויון לנשים בזירה החשובה ביותר, בבית המחוקקים?

הפרופ' בן-מנחם עוסקת בשאלות הגורל וההכרח. היא כתבה על אנה קרנינה האומללה שמאז התאהבה בוורונסקי נהרסו חייה ונגזר גורלה. היא נהנית להציג שאלות תיאורטיות. זה בוודאי מפתח את המחשבה, ולדברי גרפינקל תלמידיה מצאו בכך תועלת. אבל משמעות חיינו איננה בפלפולים שאנו מתפלפלים אלא בבחירות שאנו עושים, ושעל ידיהן אנו משפיעים על סביבתנו כמיטב יכולתנו. נשים שהצליחו באקדמיה יכולות לסייע לנשים אחרות לחתור לשיוויון ויכולות גם לסייע לגברים לדכא אותן. רובן בוחרות למרבה הצער בדרך השנייה.

מתפשרים על הדרת נשים

 

למחרת יום הזיכרון ליצחק רבין התארחו בתכניתם של אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד מנהלי בתי הספר התיכוניים הימלפרב ובויאר וסיפרו על טקסי הזיכרון ליצחק רבין שהם עורכים ביחד מאז הרצח. המראיינים הירבו לשבח אותם על שיתוף הפעולה שלהם בין התיכון הדתי לבנים הימלפרב לבין התיכון החילוני לבנים ובנות בויאר, ואת אווירת הפיוס, וגם שאלו באלו פשרות כרוך שיתוף הפעולה, ואז אמר המנהל של הימלפרב: "אם נערה חמודה חולמת לשיר בטקס הזיכרון, מסבירים לה שזה מסובך, כי אם היא שרה צריך שגם בן ישיר ומקהלה, בכל זאת אנחנו תיכון דתי..."

הזעם שמילא אותי גרם לי לכבות מיד את הטלויזיה. הטקס לזכר יצחק רבין שמתקיים לכאורה כמופת של סובלנות ופיוס, מתקיים על גבן של הבנות מבויאר, שמציגים להן שירת נשים כמנוגדת לדת. האמת היא שלא רק שאין בתורה שום איסור על שירת נשים ועל הקשבה לשירת נשים, אלא שהתורה דוקא מתארת את מרים הנביאה קוראת שירו לה', ובספר שופטים שרה דבורה הנביאה עם ברק בן-אבינעם, ושתיהן שרות ברוב עם. האיסור על שירת נשים הוא איסור תלמודי ואין עליו הסכמה, יש המרחיבים את האיסור ויש המצמצמים אותו, והשיקול הוא לרוב באיזו מידה עלולה ההקשבה לזמרת אשה להביא לידי פיתוי ולידי חטא, שלא קשה להניח שזמרת נערה בטקס זיכרון בבית הספר אין בה לא פיתוי ולא הבאה לידי חטא. הסיבה האמיתית להרחבת האיסור על שירת נשים דוקא בימינו אלה היא המאבק הדתי בפמיניזם והרצון לשמר את מעמדן הנמוך של נשים שמעוגן עמוקות בפולחן הדתי, לא מפני ששירת נשים מנוגדת לדת, אלא מפני שהציבור הדתי במדינת ישראל הפך את המאבק בשוויון האשה למרכז סדר היום שלו, ונתפס לכן לכל הזדמנות להשפיל ולהדיר נשים ואפילו ילדות, תוך שהוא מבזה אותן כמוקד של זימה, ובכך גם שולל את זהותן כבנות אדם וגם נוטל את כבודן כבנות אדם.   

וכך הופך טקס הזיכרון המשותף ליצחק רבין שנועד להפגין סובלנות לטקס שמשפיל נערות וכופה עליהן מצב דומה למקובל בבתי הכנסת האורתודוקסים: הגברים מתפללים והנשים מקשיבות מאחור. קולן מושתק ואינו נשמע. קשה לחשוב על דבר מנוגד יותר לערך הסובלנות.

וכל זה כל כך אופייני לשיתופי פעולה בין דתיים לחילוניים. תמיד הדתיים הם אלה שפונים לחילוניים – גם במקרה זה תיכון הימלפרב הוא זה שפנה לבויאר, ומציעים שיתוף פעולה, ובלבד שבית הספר החילוני ימלא כמה דרישות קטנות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה, כמו לקבל עליו את אפליית הבנות ולשתף עמה פעולה. את הפגיעה בבנות מציגים כביטוי של סובלנות ופשרה, וכדרישה דתית שאין בלתה. אבל זו איננה דרישה דתית אלא מנהג של חברה שמרנית ומפלה, והיא איננה מייצגת לא פשרה ולא שיתוף פעולה אלא הדרה, ביזוי ודיכוי.

ומלבד העובדה שהמאבק בפמיניזם עומד בלב המאבק הדתי לשמר את העדפת הבנים ואת אפליית הנשים ואת עצירת המודרנה וחזרה לעבר, הוא גם מאבק מצליח, כי הוא מבוסס על מעמדן המאד נמוך של הנשים בישראל, ארץ שבחיי האישות של תושביה מושלת ההלכה הדתית שמשעבדת את הנשים לכל ימי חייהן לבעלן, אלא אם שחרר אותן מרצונו. בארץ שרוב הציבור בה משלים עם שעבוד הנשים לבעליהן ואפילו מרוצה שזה המצב, ואפילו הגברים ההומוסקסואלים אינם מתביישים לדרוש אספקת נשים פונדקאיות לצורך ייצור ילדים, קל לגייס הסכמה לאפליה של נשים במסוה של איסור דתי שהוא כביכול מצוה, למרות שאין שום מצוה להפלות נשים.

וכל זה מנוגד לגמרי לזכרו של רבין, בנה של פעילה סוציאליסטית נמרצת, שגם רעייתו נודעה בשבט לשונה. כל זה גם מנוגד לאנושיות ולכבוד האדם, ובאיזו זכות בכלל דורשים אנשי הימלפרב שהבנות לא ישירו, לא שירת סולו בכל מקרה, ובאיזו זכות בכלל דורשים המנהלים בבויאר מתלמידותיהם לציית לאפליה בשם הדת? איסור שהרבה יותר משירות לדת נועד לשרת אינטרסים פוליטיים ולפרק את החברה המודרנית שמתבססת על שוויון ללא הבדלי מין, ועל יחסים שוויוניים וזכויות שוות לשני המינים, ולכן היא לצנינים בעיני רבנים שכל כוחם בדיכוי נשים וכל מעשיהם מכוונים להשליט עליהן את מרותם. בכך אין אפליית הנשים שונה מן האמונה הפוליטית בארץ ישראל השלמה שמנסים לכפות בשם הדת אבל בעצם אך ורק מתוקף אינטרס פוליטי, ובשמה נרצח רבין, ובשמה הרצח הוצדק. אפשר להקשיב לשירת נשים ואין בכך כל פגיעה בדת, בוודאי כאשר מדובר בשירת ילדות תמימות, ואפשר גם להחזיר לערבים חלקים מארץ-ישראל השלמה בלי שום פגיעה בדת. גם מלכויות דוד ושלמה לא משלו בארץ ישראל כולה כפי שאנו יודעים. הדת לא נועדה לשרת אינטרסים פוליטיים, וסובלנות ופשרנות אינן תירוץ לאפליה, אפילו לא לאפליית בנות ונשים.

גמישותו של מושג השוויון

 

לאחרונה פסק בג"ץ בשלושה עניינים הנוגעים למושג השוויון: הוא דחה את העתירות נגד חוק הלאום (בג"ץ 5555/18) ברוב דעות נגד עמדת המיעוט של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא, הוא הורה לכנסת לתקן את חוק הפונדקאות (בג"ץ 781/15) כך שיאפשר לזוגות של גברים הומוסקסואלים להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאית, והוא התיר מסלולי לימודים בהפרדה מגדרית באקדמיה (בג"ץ 8010/16), אך פסק שחייבים לאפשר למרצות להרצות גם לגברים במסלולים הנפרדים. בחינת פסקי הדין האלה, שלכאורה אינם קשורים זה לזה – דוקא השופט קרא בעמדת המיעוט שלו לגבי חוק הלאום מזכיר את פסק דינה של השופטת חיות בעניין הפונדקאות ובכך קושר בין שתי הפסיקות – מצביעה על גמישות היתר של מושג השוויון בדין הישראלי, שהעיקרון המנחה שלו הוא היענות לעמדת הרוב בחברה הישראלית הקשורה הדוקות למסורת היהודית, ובפרט כאשר זו מגובה באינטרסים כלכליים כבדי משקל, והתעלמות ממה שנוח להתעלם ממנו: אפליה מובנית והפרת זכויות אדם בסיסיות של קבוצות מוחלשות, ובפרט כאשר הן פוגעות באינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות. במלים פשוטות: אין בישראל שוויון, לא חוקי ולא מעשי, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, ובמקום להילחם באי השוויון הזה, בית המשפט העליון משתמש ברטוריקה מתחכמת ושטחית כדי לספק בסיס חוקי לאי שוויון נמשך ומחמיר, ומצד שני משתמש בעקרון השוויון כדי להרחיב פרקטיקות פסולות כמו פונדקאות, שמבוססות על שלילת זכויות אדם של נשים וסחר בנשים וילדים, כדי לספק אינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות, בעיקר של גברים יהודים.

נתחיל באישור מסלולי הלימוד הנפרדים לנשים וגברים באקדמיה, שהם מקור הכנסה נכבד למוסדות אקדמיים, ולכן זוכים לאוהדים רבים. אמנם בית המשפט העליון אסר למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, אך מאחר שמטרה עיקרית של ההפרדה היתה למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, ולשחזר באקדמיה את הערך החרדי של אפליית נשים ודחיקתן מעמדות כוח, ספק אם מישהו ימנע בפועל את אפליית המרצות או הסטודנטיות החרדיות שתחפוצנה ללמוד במסלולים הנפרדים. זהו פסק דין שכולו העמדת פנים וצביעות: אין הפרדה ללא אפליה של נשים וכל מטרת ההפרדה היא אפליית נשים, ולולא חפצו להפלות נשים לא היו נזקקים כלל להפרדה.

נמשיך בחוק הלאום, חוק שכל מטרתו ויעודו היו לפגוע בציבור הערבי ובמעמדו במדינת ישראל, ולשלול הכרה בזכויותיו כמיעוט לאומי. פוגענותו של החוק בולטת בשלושה עניינים מרכזיים:

בסעיף 1ג לחוק נאמר: "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל יחודי לעם היהודי". די בסעיף זה לבדו כדי לפסול את חוק הלאום. זהו סעיף שסותר מפורשות את החוק הבינלאומי, שמקנה לכל מיעוט לאומי זכות הגדרה עצמית שאיננה תלויה ברצון הרוב ואיננה יכולה להיות מוגבלת על ידי הרוב. כיצד מתרצת הנשיאה חיות את הפגיעה הגסה הזו בזכויות המיעוט הערבי בישראל?

"אני סבורה כי פרשנות תכליתית לסעיף 1ג לחוק יסוד הלאום מובילה למסקנה שסעיף זה אינו עוסק בזכות להגדרה עצמית פנימית או בזכויותיהם הקבוצתיות של מיעוטים לאומיים בישראל, ולכן לא ניתן לראות בו סעיף השולל זכויות כאלה מעיקרן. על פי פירוש זה, הדגש בסעיף 1ג הוא על הדיבור "לאומית", ומשמעותו היא כי הזכות להגדרה עצמית במישור הלאומי-מדינתי – קרי, הגדרה עצמית חיצונית, היא יחודית לעם היהודי." (סעיף 66).

בסעיף הקודם מתייחסת חיות להבחנה שציינו העותרים בין הגדרה עצמית פנימית, הכוללת זכויות קהילתיות ותרבותיות, לבין הגדרה עצמית חיצונית, המתייחסת לזכות להקים מדינת לאום. כלומר חיות מפרשת את הסעיף השולל ממיעוטים לאומיים אחרים זכות הגדרה עצמית בישראל כמתייחס אך ורק לזכות להקים מדינה לאומית משלהם בתחומי מדינת ישראל. זאת פרשנות בעייתית, גם  מפני שהחוק איננו מפרש לאלו ממדים של הגדרה עצמית מתייחס הסעיף, והעובדה שנאמר בו "הגדרה עצמית לאומית" איננו ניתן לפרשנות בלעדית כרצון להקמת מדינה נפרדת. גם שימוש בלשונך הלאומית הוא חלק בלתי נפרד מזכויות ההגדרה העצמית הלאומית, ובסעיף 4 שלו, חוק הלאום מתאמץ במיוחד לפגוע במעמדה של השפה הערבית בישראל, שהיא ללא ספק זכות של הגדרה עצמית "פנימית" – סעיף 4 מבטל את מעמד הערבית כשפה רשמית ומחליף מעמד מוכר זה שמחייב את השלטונות להנגיש את שירותיהם ופניותיהם לציבור בשפה הערבית, בהגדרה המעורפלת "שפה בעלת מעמד מיוחד", שמשמעותה איננה ברורה, בנוסף להתחייבות לשמור על מעמד השפה הערבית בפועל, שכפי שציין השופט קרא במפורט בדעת המיעוט שלו, מעמדה של השפה הערבית בפועל נמוך, והחוק מבצר נחיתות זו. בפגיעה החמורה של סעיפים אלה בחוק הלאום בציבור הערבי ובחוק הבינלאומי עסקתי בכמה רשימות, ואני רוצה שוב לציין העדר כריזה בערבית ברכבת ישראל ובנתב"ג, דבר שהוא בלתי נסבל בעיני מכל בחינה. אפילו בחוף עלייה ביפו, המשרת בעיקר את הציבור הערבי היפואי, מושמעת בסוכת המציל כריזה בערבית רק לאחר כריזה בעברית, רוסית, אנגלית וצרפתית. גם טפסים ממשלתיים רשמיים לא תמיד מונגשים בשפה הערבית, שלא לדבר על הנגשת מוסדות ממשלתיים וחינוכיים לציבור הערבי בערים הערביות, שאפילו התחבורה אליהן גרועה יותר מזו שהציבור היהודי נהנה ממנה, גם כשמדובר בישובים צפופים במרכז הארץ. את האפליה בחוק משלים סעיף 7 המעודד התיישבות יהודית ומתעלם כליל מזכויות המיעוט הערבי שהמדינה מעולם לא חדלה לגזול את אדמתו ולחנוק את ישוביו: כך נצרת שנצרת עילית, כיום נוף הגליל, נועדה לחנוק, כך יפו התקועה בין תל-אביב, חולון ובת-ים, וכך אינספור ישובים ערביים שאדמתם הופקעה לא פעם ללא כל סיבה ומטרה מלבד גזל מערבים, ולא הותירו להם קרקע לבנייה לזוגות צעירים שגדלו ביישוב.

עוד טוענת חיות, ושופטים יהודים אחרים מצטרפים אליה שאין בחוק הלאום לא מתן זכויות אישיות עדיפות ליהודים ולא שלילת זכויות אישיות מערבים. זו כמובן איננה אמת. רק בנס נפל חוק האזרחות שמונע מאזרחים ישראלים להתאחד בישראל עם בני זוג פלשתינים. ישנם יהודים בודדים שנפגעים מכך. עיקר הפגיעה משלילת איחוד משפחות, שגם לאחר נפילת החוק נתונה לשרירות לבם של פקידי משרד הפנים, היא באזרחים ערבים, ולטעמי הזכות להינשא לבחיר לבך כרצונך היא לגמרי זכות אישית שישראל פוגעת בה אנושות, וחוק הלאום מעניק להתנהלות גזענית זו גושפנקא נוספת.

מאד צרמה לי העובדה שהשופטים היהודים שאישרו את החוק ציינו את מורת רוחם מכך שאין בו כל  אזכור לזכותם של מיעוטים לאומיים בישראל לשוויון זכויות, מבלי שנתנו לאמירה זו כל תוקף מעשי. כאשר משאירים על כנו ומאשררים חוק נפסד וגזעני כמו חוק הלאום, שכולנו יודעים מי חוקק אותו ולאיזו מטרה, ההתייפייפות החסרה כל תוקף מעשי על צערם של השופטים על כך שהחוק איננו כולל כל אזכור לשוויון אזרחי של המיעוטים בישראל, מבלי לבטל את החוק המאוס ומבלי להורות לכנסת לתקנו, איננה אלא צביעות.

את חוק הפונדקאות דוקא הורה בית המשפט העליון לכנסת לתקן, מפני שאי הכללת גברים יחידנים וזוגות הומוסקסואלים פוגע בשוויון. אני מאד בעד שוויון, ולכן ראוי בעיני לבטל את מוסד הפונדקאות בישראל לכולם. נשים אינן סחורה וגופן איננו סחורה עוברת לסוחר, וכל קיומו של מוסד הפונדקאות מבוסס על נחיתותן של נשים שנתפסות במסורת היהודית כקניינם של גברים – אביהן או בעלן, קניין משועבד שאיננו יכול להשתחרר משעבודו אלא ברצון הבעל, גם אם זה נעלם לשנים ארוכות. אי אפשר להסכים לפונדקאות אלא אם כן רואים באשה כלי לייצור ילדים ולא אדם עם רגשות. כל מטרתה של הדרישה הגברית לפונדקאות לא נועדה לאפשר הורות, אלא לשלול מהנשים שהרות ויולדות את הילדים הנסחרים את מעמדן כאמהות של הילדים ולנתק אותן מן הילדים שילדו לנוחותם של רוכשי הילדים. אין זה מקרה שבגרמניה, צרפת, איטליה ושוויץ פונדקאות אסורה כסוג חמור של סחר בנשים. בישראל, שבה האשה היא ממילא יותר קניין וחפץ מאשר אדם, הפונדקאות רק הולכת ומתרחבת ומשדרי הטלויזיה מלאים בכתבות שיווקיות עם פונדקאיות מאושרות שמצטלמות עם קוני הילדים ומסבירות כמה היה נפלא ללדת ילד ולמסור אותו לאחרים. את הפחות מאושרות -אלה שלא הצליחו להרות וללדת, או הפילו, או נפגעו בריאותית, דואגים להסתיר מאיתנו במעטה של סודיות רפואית. תעשיית הפונדקאות הישראלית שיש לה שלוחות גם בחו"ל, בגרוזיה למשל, מגלגלת מיליונים, ולכן מגלה פתאם בית המשפט העליון רגישות מופלגת לקיפוח זוגות הומוסקסואלים בניצול נשים לפונדקאות, רגישות שלא טרח לגלות לא בעניין חוק הלאום ולא בעניין הפרדת נשים באקדמיה.  

מושג השוויון בבית המשפט העליון, כמו בחברה הישראלית כולה, הוא איפוא מושג שהשימוש בו צבוע ונכלולי, ולמעשה מגבה בית המשפט אפליה קשה של ערבים ופגיעה בכל זכויותיהם, הלאומיות והאישיות, כפי שהוא מגבה אפליה של נשים, שכפופות לגמרי במעמדן האישי לחוק הדתי שמשעבד אותן לבעליהן באופן שסותר את האיסור בחוק הבינלאומי ובאמנות האו"ם על שעבוד בני אדם. רק כשצריך לסייע לגברים אמידים שאינם רוצים בהורות משותפת עם נשים – כאילו יש דבר כזה, ילד שאיננו ילוד אשה ואין לו אם ביולוגית, עולה פתאם מושג השוויון כפורח, כי חשוב מאד שיהיה במדינת ישראל שוויון לגברים בניצול של נשים. כל היבט אחר של שוויון צריך בינתיים לחכות.

הגזענות לא השתנתה

 

יש אנשים שמאושרים מזה שנתניהו כבר לא ראש הממשלה והכל נראה להם נפלא, אבל אני לצערי לא מרגישה כך. אני מרגישה שעדיין נתניהו תלוי מעל ראשינו כמו חרב מתהפכת, זועם ומאיים, ואי אפשר לצפות בתכנית אקטואליה בלי לראות את שופרו הנאמן ד"ר שלמה קרעי, שלכן אני צופה פחות ופחות. דוקא העובדה שיש אנשים שממש שמחים היא בעצמה הוכחה עצובה לכמה עגום מצבנו, שהציפיות שלנו כל כך קטנות, כל כך נמוכות, שהדעות המזעזעות ביותר הפכו לנורמה, ונחשבות לקונסנזוס. אתמול שמעתי את קרין אלהרר נוזפת בחברי הכנסת של הליכוד והציונות הדתית, שאינם רוצים להצביע בעד החוק הגזעני והטרנספריסטי שאוסר על איחוד משפחות בין בני זוג ישראלים ופלשתינים, שאותי זה מאד משמח ואני מקוה שיתמידו בהתנגדותם לחוק ושהוא יתבטל סופסוף אחרי שבמשך שמונה-עשרה שנה סיפק הצדקה להתעלל באנשים חפים מפשע. קרין אלהרר אמרה שכשהיתה באופוזיציה דאגה תמיד לבטחון המדינה. אבל החוק הזה, בעצם הוראת שעה שמתחדשת מדי שנה מפני שאיננה ראויה להיות חוק קבוע, איננו דואג לבטחון המדינה. הוא רק משתמש בבטחון המדינה כתירוץ לטרנספר של ערבים שנישאו לבני זוג פלשתינים. זה חוק מזעזע שמונע מאזרחים ישראלים לחיות בישראל עם בני זוג פלשתינים ומפריד אמהות מילדיהן באכזריות שאין דוגמתה. מדינה שיש לה חוק כזה בספר החוקים צריכה להתבייש. אבל בישראל מתייחסים לחוק הטרנספר הגזעני הזה כאילו מדובר בחוק סביר לגמרי ולגיטימי לגמרי, שכל חבר כנסת צריך לתמוך בו, וזה אומר רק דבר אחד: שכנסת ישראל שרצתה להיות אור לגויים היא בושה וחרפה, ומפלגות שמתיימרות להיות ליברליות ואפילו שמאלניות הן בעצם לאומניות וגזעניות בצורה בלתי נסבלת, ובראש וראשונה יש עתיד, שהיא המפלגה  הגדולה ביותר אחרי הליכוד. אלה דעות שהן לא רק ימניות, הן לאומניות וגזעניות, כי שום יהודי לא היה מסכים שיגרשו אותו מארץ כלשהי בגלל שהוא התחתן עם בת המקום. כולם מצפים להיפך, שיתנו להם מיד אזרחות של המדינה שנישאו לאחד מבניה או בנותיה. בישראל לעומת זאת אם אלמן עם שמונה ילדים מתחתן עם אשה מהגדה או מעזה, מדינת ישראל עלולה לגרש את אשתו או את כל המשפחה, מבלי להתחשב בכך שמקור פרנסתם בישראל ושהילדים נולדו וגדלו בישראל. חוץ מלסלק פלשתינים מהמדינה אין לחוק הזה שום מטרה אמיתית, רק תירוצים. יש עתיד תומכת בשוויון להומוסקסואלים אבל לא לערבים. הסיבה היא שהרבה הומוסקסואלים מצביעים ליש עתיד אבל אין הרבה ערבים שמצביעים לה, ומפלגת יש עתיד היא לא מפלגה אידיאולוגית, אלא ארגון לקידום בורגנים שבעים או עשירים ממש שמחזיקים בדעות הלאומניות והחשוכות ביותר אבל משוכנעים שאנשים ליברלים ומתקדמים כמותם עוד לא נולדו. עצם העובדה שהמפלגה הזאת היא עמוד התווך של קואליציית השינוי לכאורה מדכאת עד היסוד. שלא לדבר על מה שקרוי השמאל. רק עיסאווי פרייג' הערבי מתנגד לחוק המזעזע הזה? למה מר"ץ איננה דורשת כאיש אחד את ביטולו המוחלט של חוק הגזענות הזה? למה משאירים את עיסאווי פרייג' לבדו? איזו בושה זו למפלגה שמתיימרת להיות התגלמות השמאל וערך השוויון. ומפלגת העבודה בכלל שותקת, המפלגה שכל מיני עיתונאים כתבו שעכשיו אין שום הבדל בינה לבין מר"ץ, אבל נדמה שהדנ"א שלה לא השתנה מימי הממשל הצבאי הזכור לשמצה, זה שהאירוע המכונן שלו הוא טבח כפר קאסם, במקרה או שלא במקרה הכפר של עיסאווי פרייג'. רק לערבים יש בעיה עם חוק גזעני שלא רק מפלה אלא יורד לחייהם של ערבים ופוגע בזכויות האדם הכי בסיסיות שלהם? ליהודים אין בעיה עם גירוש של אם לשמונה ילדים לעזה כשבעלה הישראלי צריך לבחור בין לעזוב את עבודתו בישראל ולהצטרף אליה לעזה או להיפרד ממנה? מה היו כל חברי הכנסת האלה שנואמים לנו על בטחון המדינה אומרים לו נהגו כך בהם ובחבריהם?  

נתניהו הלך אבל לא נעלם מהשטח, ומה שהרבה יותר גרוע, הרוח הרעה של הלאומנות והגזענות לא נעלמה. היא מפעמת בממשלת השינוי כפי שפיעמה בממשלה שהתפזרה.