היינריך היינה / אורן ותמר

 

לאחר השריפה הגדולה בהרי ירושלים, התעורר ויכוח האם טעות היתה לנטוע בהרי ירושלים יערות של עצי אורן, כי היו מי שטענו שמדובר בעץ זר לארץ-ישראל שיובא לכאן מאירופה, ולכן איננו מתאים ונשרף בקלות, למרות שאורן ירושלים, כשמו כן הוא, מין מקומי וכלל לא זר לארץ ישראל. ולא מזמן כתבה נעמה ריבה בעיתון "הארץ" שצריך להפסיק לנטוע בישראל דקלים, כי אינם נותנים צל. צל אכן חסר בארצנו, אבל לא הייתי רוצה לוותר על יופיים של הדקלים שמתנשאים לגובה על רקע שמי ירושלים, והם בעיני מהמראות היפים בארצנו. בין שבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו הוזכרו חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. (דברים פרק ח', פסוק ח'). התמר לא נזכר, אם כי יש המפרשים שדבש פירושו דבש תמרים, פירוש שלעניות דעתי כלל איננו מתקבל על הדעת, וחז"ל הגו אותו רק כדי שלא לערב תוצרת מן החי בפרי הצומח, וידוע שארץ ישראל תוארה כ"זבת חלב ודבש". מצד שני נכללו "כפות תמרים" בין ארבעת המינים שמצווה התורה לקחת בחג הסוכות (ויקרא כ"ג, פסוק מ'), כך שבימי  המקרא היה כבר התמר נפוץ מאד בארץ ישראל וחלק מעבודת האל, ויהי רצון שיישאר עמנו. הדימוי של האורן כעץ אירופי צפוני, ושל התמר כסמל של ארץ ישראל, מופיעים בשירו המאד מפורסם ואהוב של היינה, ואולי גם השיר הזה אחראי לדימוים של שני העצים, שבשניהם נתברכה ארצנו, ויהי רצון שנשמח בהם בחגנו, ושיתקיים בנו הכתוב ושמחת בחגיך, והיית אך שמח.   

 

היינריך היינה / אוֹרֶן וְתָמָר

 

אוֹרֶן בּוֹדֵד עוֹמֵד בַּקָּרָה

בַּצָּפוֹן עַל הַר קֵרֵחַ

יַרְדִימוּהוּ, בִּשְּׂמִיכָה צְחוֹרָה

יַעַטְפוּהוּ שֶׁלֶג וְקֶרַח.

 

הוּא חוֹלֵם עַל תָּמָר

שֶׁהַרְחֵק בַּמִּזְרָח כָּעֵת

תִּתְאַבֵּל בּוֹדֵדָה וְשׁוֹתֶקֶת

עַל קִיר סֶלַע לוֹהֵט.

Ein Fichtenbaum steht einsam

Heinrich Heine

Ein Fichtenbaum steht einsam

Im Norden auf kahler Höh.

Ihn schläfert; mit weißer Decke

Umhüllen ihn Eis und Schnee.

Er träumt von einer Palme,

Die, fern im Morgenland,

Einsam und schweigend trauert

Auf brennender Felsenwand.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ושמחת בחגך

בימים של חג הסוכות אני אוהבת לשמוע את הפיוטים מהסוכות כשאני מטיילת עם הכלב בלילה, והערב שמעתי מסוכה אחת שירה עזה של ושמחת בחגך והיית אך שמח, שזה משפט שנשמע מוזר אבל מכריח אותנו לחשוב שגם שמחה היא משהו שתלוי ברצון שלנו, וזאת המצוה של סוכות, גם לשמוח וגם רק לשמוח ולא להיות עצוב בכלל, שלרוב האנשים מאד קשה להיות שמח כל הזמן, כי יש בחיים המון דברים עצובים, ולכן דוקא המצוה הזאת ושמחת בחגך והיית אך שמח היא המצוה הקשה ביותר למימוש, ובכל זאת אנשים מצליחים לממש אותה ביחד, לשמוח ביחד כשהם שרים ורוקדים, ומאד נעים להקשיב לזה, שבכך משתתפים בשמחה שלהם מבלי שהם יודעים. זה קצת דומה לזה שאנשים שמחים לקרוא משהו והכותב בכלל לא יודע שהקוראים אותו נהנים, אבל בכל זאת ההנאה קושרת ביניהם, ואני עומדת ברחוב ומאזינה לפיוטים ואני שמחה, מפני שזה נעים לאוזן וללב וגם מפני שזאת מצוה לשמוח. לפעמים פתאם החיים נופלים לתוך הפיוט, כמו אתמול בלילה כשעלינו בסמטה אחת ופתאם נפלה סיגריה בוערת מקומה גבוהה ונבהלתי קצת ואמרתי מה אתם עושים, והבחור שעמד שם בחליפה ומגבעת, גם הוא עישן סיגריה, אמר לי לא להיבהל כי הבחור מלמעלה רק זרק את הסיגריה כי הוא לא רוצה שיהיה עשן בבית, והבנתי שמישהו מהמשפחה הפתיע אותו כשהוא עישן להנאתו במרפסת באוויר הלילה הצח, אז מרוב בהלה הוא השליך את הסיגריה הבוערת מידו מבלי לכבות אותה אפילו והיא נפלה ממש לפני רגלינו ונבהלנו, ואמרתי מה אתם עושים, זה חג היום, אני לא יודעת למה אמרתי את זה, המלים פשוט יצאו ממני, והבחור רק שתק וזה שהיה במרפסת בקומה העליונה נעלם, וזה שעמד בסמטה המשיך לעשן והלך הביתה כשהסיגריה אחוזה בידו מאחורי הגוף שזאת צורה די מוזרה להחזיק סיגריה בוערת, ואני חשבתי רק שאם זורקים סיגריה מקומה עליונה של בית גבוה האפר הבוער שלה דומה לזיקוקים, וזיקוקים הם יפים אבל תמיד גם מפחידים אותי, כי אני מאד מפחדת מאש, ומאז אינתיפאדת אל אקצה אני לא מסוגלת בכלל לשמוע פיצוצים, אפילו לא של זיקוקים, תמיד מתהפכים לי המעיים מהקולות האלה של הפיצוץ, וגם הכלבים המנוחים שלי וגם אושר תמיד פחדו מאד מזיקוקים שהם גם מרעישים וגם בוערים. והבחורים עם הסיגריות, זה שהחזיק את הסיגריה מאחורי הגוף וזה שהשליך אותה מהקומה העליונה, הזכירו לי את הסיפור של סבא משה ז"ל שכשהוא שירת בצבא אוסטרו-הונגריה והגדוד שלו חנה בפראג, הוא הלך ללמוד עם רב פרגאי, וככה הוא בא אליו פעם בשבת ללמוד, והרבנית פתחה לו את הדלת ואמרה שהרב ישוב בקיטונו, והקיטון היה כולו אפוף עשן, וכשהרב הבחין מבעד לענני העשן בסבי, שכמנהג יהודי גליציה היה מקפיד במצוות, הוא לא נבוך כלל ואמר לסבי איזה מזל שלא היה טבק בימי משה רבנו, כי אז היה אוסר עלינו גם את העישון. אבל האמת היא שלא אסרו עלינו הרבה הנאות. מותר לנו לשתות יין, ומותר לנו לאכול בשר ומצוה עלינו להיות שמחים, אז אולי משה רבנו עליו השלום היה מתיר לנו גם לעשן סיגריות אילו היה טבק בימיו, איננו יודעים. סבי מכל מקום לא עישן סיגריות ושתה יין רק לקידוש והיה שמח כשהיינו יושבים מסביב לשולחן בחגים, למרות שלא היינו מרבים לשיר פיוטים וגם לא היינו רוקדים. דוקא מחג הסוכות בילדותי אינני זוכרת הרבה, משום מה אני זוכרת הרבה יותר מימי הכיפורים. אני זוכרת שכשהייתי קטנה מאד וגרנו בחדרה אמי היתה מסדרת סוכה קטנה בפינת המרפסת הפתוחה שהיתה לנו שם, וגם אני הייתי מסדרת לבנותי כאילו סוכה עם קישוטים במרפסת הסגורה והיינו אוכלות שם על שולחן קטן עם כסאות קטנים שהבאנו מחדר הילדים. עדיין יש אנשים שבונים סוכות משמיכות וסדינים ואלה הסוכות שאהובות עלי ביותר, אלה שהן באמת זמניות ולא סוכות מוכנות שרק פותחים ושוב מקפלים. כבר לא ממתינים לצאת יום הכיפורים לבנות סוכה, אלא בונים סוכות מאז ראש השנה, וגם זה גורם שכל החגים מתבלבלים, בערב החג אמרתי לאנשים שבת שלום מרוב שהתבלבלו לי כל השבתות והחגים. אבל גם את הבלבול אני קצת אוהבת, ולהסתכל איך בונים סוכות, ואיך מקשטים אותן, ולהקשיב בלילה לפיוטים. חשבתי על זה בערב החג שאם אני אעזוב פעם את ירושלים, אני אתגעגע מאד לקולות הפיוטים בלילות חג הסוכות שנשמעים היטב ברחוב כי אנשים שרים בסוכות ולא בבתים, ושומעים אותם שמחים ורוקדים. לפעמים נדמה לי שאני יכולה לגור גם במקומות אחרים, אבל בלילות של חג הסוכות אני רק רוצה ללכת ברחובות של ירושלים ולהקשיב לפיוטים מהסוכות ולהציץ באנשים ששרים ורוקדים, ולמרות שזאת שמחה מכלי שני, ואינני יודעת אם אדם יוצא ידי חובת המצוה בשמחת אחרים, נדמה לי שאני די שמחה בחג הסוכות, לפחות כדי לקיים את מחצית המצוה, ולהיבנות מן המהדרים.

על סוכות וארבעת המינים

הפסוק בספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ', ידוע כל כך, שלרוב אין חושבים שמשהו בו בלתי מובן: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבוֹת וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". רק שני פסוקים אחר כך, בפסוק מ"ב, נאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". אבל כיצד קשורים ארבעת המינים לסוכות, ולשם מה בעצם לוקחים אותם? מה אמורים לעשות בהם? אפילו לא נאמר שצריך לברך עליהם. הברכה על ארבעת המינים היא מסורת מאוחרת בהרבה.

היעדר הפירוט לגבי לקיחת המינים והשימוש בהם מעורר תהיות, כי כמה פסוקים קודם לפסוק הזה יש תיאור מפורט מאד של  מצוות לחג הסוכות:

"בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה': ביום הראשון מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו: שבעת ימים תקריבו אִשֶּׁה לה', ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם, והקרבתם אִשֶּׁה לה', עצרת הוא, כל מלאכת עבודה לא תעשו."

(ויקרא כ"ג, פסוקים ל"ג-ל"ו)

ואז בפסוק ל"ז, כמו התחלה של טקסט חדש, נאמר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, להקריב אִשֶּׁה לה', עולה ומנחה, זבח ונְסָכִים דבר יום ביומו וגו'. ובפסוק ל"ט מחדש, אבל בנוסח אחר, שוב מדובר על חג הסוכות:

"אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי, באוספכם את תבואת הארץ, תחגו את חג ה' שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון:"

המשותף והמוזר בשתי הגירסאות הוא ציון שבעת ימים לחג הסוכות, ומיד אחר כך התייחסות ליום השמיני, שמוזכר כמקרא קודש, כשבתון וכעצרת. האם חג הסוכות הוא איפוא בן שבעה או בן שמונה ימים? ומנין צץ היום השמיני הזה, שיהפוך לימים לשמחת תורה? בתורה ובתנ"ך בכלל אין תשובה לתהייה הזו. פרשנים מאוחרים יותר פירשו ששמיני עצרת הוא חג נפרד מחג הסוכות, אבל עדיין המשפט "תחוגו שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" נשמע מוזר. אם כי יש הקבלה מסוימת לפסח, שנחוג בי"ד בניסן "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'," וצמוד אליו מיד חג המצות בט"ו ניסן: "ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו." (ויקרא כ"ג פסוקים ה'-ו'). גם כאן שני חגים שהתמזגו לאחד, אבל כאן מצוינת גם שעת היום בין הערביים, שבה נאכל זבח הפסח, מעט לפני שקיעת החמה על הארבעה עשר בחודש וכניסת החמשה עשר, והרי כאן יותר ערב חג מיום חג נוסף.

ובפסוקים מ-מ"ג נאמר:

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חוקת עולם לדורותיכם, בחודש השביעי תחוגו אותו. בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות: למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם."

ובכן, בחודש השביעי תחוגו שבעת ימים את חג הסוכות לה', שבעת ימים תשבו בסוכות, זכר ליציאת מצרים, כפי שבחודש הראשון תחוגו את חג המצות לה', ושבעת ימים תאכלו מצות לזכר יציאת מצרים. אבל בספר במדבר פרק כ"ט אנחנו שומעים על חג לה' שבעת ימים בחמשה-עשר בחודש השביעי, ואין שֵׁם לחג הזה, אלא רק פירוט הקרבנות שיש להקריב לה' בחג הזה מדי יום, וגם כאן יש לחוג שמיני עצרת לאחר שבעת הימים, אבל השם סוכות איננו נזכר כלל, ואף סיבת החג איננה נזכרת, רק שיש לחוג בתאריך זה חג לה':

"ובחמשה עשר יום לחודש השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, וחגותם חג לה' שבעת ימים: והקרבתם עולָה אִשֶּׁה ריח ניחוח לה', פרים בני בקר שלושה עשר, אילים שניים, כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים יהיו." (במדבר פרק כ"ט פסוקים י"ג ואילך), ועוד כהנה וכהנה הוראות מפורטות להקרבת קרבנות מדי יום ויום בשבעת ימי סוכות ואף ביום השמיני עצרת, ומכאן הביטוי השגור עד ימינו "ריח ניחוח" שטעמו נשמר עמו.

הדימיון בין דברי ויקרא לדברי במדבר הוא בהבחנה בשני המקומות בין שבעת ימי החג לשמיני עצרת, ובנוהג הקרבת הקרבנות מדי יום. דוקא מצוות הישיבה בסוכות ולקיחת ארבעת המינים איננה משותפת לשתי המסורות השונות.

ואם לא די בכך, בספר דברים פרק ט"ז יש לנו גירסה נוספת:

"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגֹרנך ומיִקְבִך: ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך: שבעת ימים תחוג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח."

(דברים ט"ז, פסוקים י"ג-ט"ו)

כאן חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים שמוזכרים מיד אחר כך, והוא מזכיר באופיו את חג הביכורים, ואין זכר לשמיני עצרת. לגירסה זו אין דבר עם גירסת ספר במדבר, אך היא מזכירה את גירסת ספר ויקרא בדגש על מצוות השמחה.

פיתרון מסוים, או אולי דוקא תמיהה נוספת לעניין המסורות השונות של החג לה' בחמשה עשר בתשרי, מספק תיאור חידוש החג בארץ-ישראל בימי עזרא ונחמיה, כמסופר בספר נחמיה פרק ח', לאחר שבראש השנה, בראשון לחודש תשרי, ביקש העם מעזרא הסופר להביא את ספר התורה ולקרוא לפניהם, התקיים מעמד מרגש מאד כמתואר:

"ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים, ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר ציוה ה' את ישראל: ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע ביום אחד לחודש השביעי: ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים, ואוזני כל העם אל ספר התורה: ויעמד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר..."

(נחמיה פרק ח' פסוקים א-ד)

כך עמדו כל העם ברחוב מעלות השחר ועד צהרי היום והקשיבו לקריאת התורה, איש ואשה יחדיו, ולא עשו להם גדרי צניעות להרחיק את הנשים, כנראה נפלו אבותינו בצניעותם מאותם פרחי כהונה של ימינו שאינם יכולים לקרוא בתורה במחיצת נשים. דמעות מעלה בעיניי התיאור הזה, שהוא אולי היפה בתיאורי שיבת ציון מימי קדם ועד ימינו, ולוואי ונתחדש המנהג בעינו שיהיו גברים ונשים וכל העם עומדים ברחובה של עיר ומאזינים יחדיו לקריאה בתורה ואין אונס.

וביום השני לחודש תשרי, ואולי כאן ראשית מנהג יום טוב שני של ראש השנה, נאספו ראשי האבות לכל העם, הכהנים והלווים, אל עזרא הסופר, "להשכיל אל דברי התורה, וימצאו כתוב בתורה אשר ציוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי: ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמר: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שֶׁמֶן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבוֹת לעשות סוכות ככתוב."  

(נחמיה פרק ח', פסוקים י"ג-ט"ו)

הנה לא ארבעת מינים יש כאן אלא חמשה, ואין בהם פרי, אלא כולם עלים הם, בעצם ענפים עמוסי עלים, עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, והמטרה היא להכין מהם סוכות, לבנות סוכות שעשויות מענפי עצים ועליהם,  וזה פשר איסוף העלים. ולמרות שמסורת חז"ל היא ש"ענף עץ עבות" משיח ההדס הוא, נאמר כאן "עלי הדס" בנפרד ו"עלי עץ עבות" בנפרד, ולמרות ש"עץ עבות" ניתן להבין כלשונו ככל עץ שענפיו עבותים או מפותלים, כפי שנאמר בספר יחזקאל פרק ו' "אלה עבותה" כשם תואר לענפי העץ הצפופים או המפותלים זה בזה, אפשר שמין עץ הוא, כמו "עץ שֶׁמֶן", שהיו מי שחשבו שעץ זית הוא, אבל כאן עלי זית ועלי עץ שמן בנפרד, ועץ שמן מופיע בכמה וכמה מקומות בתנ"ך, למשל כעצים שמהם עשה שלמה המלך כרובים בדביר: "ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן, עשר אמות קומתו וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית, עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, ועשר באמה הכרוב השני, מידה אחת וקצב אחד לשני הכרובים", (מלכים א', פרק ו', פסוקים כ"ג-כ"ה), מה שמעיד אולי על קדושתו של העץ. ועוד נאמר בישעיהו מ"א, פסוק י"ט: "אתן במדבר אֶרֶז שיטה והדס ועץ שֶׁמֶן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו", ומשותף לכל המינים הנזכרים בפסוק זה, שמתוכם אנו יכולים להיות בטוחים רק בזהותו של הארז, שהם צומחים על מים, כמו גם ערבי הנחל שנזכרים בארבעת המינים ואינם נזכרים בספר נחמיה. בכתבי הקודש הנוצריים תורגם הדס בהתמדה כMyrtus, וזה מקור זיהויו המודרני של הצמח. לבחירת המתרגמים סייעה מן הסתם היותו של צמח ה-Myrtus צמח קדוש לאלת האהבה היוונית אפרודיטה, ולהסמכתו במסורת היוונית לעץ הזית. אין פלא איפוא שבתרגום הפסוק בישעיהו תורגם "הדס" לMyrtus ו"עץ שמן" לעץ זית, וכך גם במקומות אחרים בתנ"ך שבהם נזכרו מינים אלו.

אבל האם אנו יכולים להשליך מן הנאמר בספר נחמיה על ארבעת המינים שנזכרים בויקרא? האם גם הם נאספו לצורך בניית סוכה? יש הגיון בדבר לגבי כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, שמתאימים לסכך בהם, אבל אין היגיון בדבר לגבי "פרי עץ הדר" המיסתורי, שנותר עלום, ומסורת חז"ל היא שהכוונה לאתרוג, שהוא פרי שהובא לארץ ישראל מפרס רק עם עזרא ונחמיה, ואפשר אולי שמנהג לקיחת אתרוג כ"פרי עץ הדר", שבשבילו מתכנה בימינו כל קבוצת הפירות האתרוגיים "הדרים", מקורו באותם ימים של חידוש מנהג הקמת הסוכות בימי עזרא ונחמיה. מטרתו המקורית של מנהג לקיחת ארבעת המינים נותרה עלומה מאיתנו, כמו זהותו המקורית של "פרי עץ הדר", שבתרגומים הנוצריים תורגם פשוט כ"פריו של עץ יפה", כשם ש"ענף עץ עבות" תורגם כ"ענף עץ צפוף". ואפשר שדוקא החיבור בפסוק בנחמיה בין "עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות" הוא זה שהביא לזיהוי בין עץ עבות לבין הדס, שהיו מי שסברו ששני שמות הם לאותו צמח, כפי שהיו מי שסברו שעץ זית ועץ שמן אחד הם. עוד תיאור שהצית את דימיונם של חז"ל לגבי שיח ההדס וקדושתו הוא חלומו המרהיב של הנביא זכריה, שפעל אף הוא בימי שיבת ציון:

"ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר (אחד-עשר) חודש, הוא חודש שבט, בשנת שתיים לדַרְיָוֵשׁ, היה דבר ה' אל זכריה בן ברכיהו בן עדו הנביא לאמר: ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים: ואומר מה אלה, ה'? ויאמר אלי המלאך הדובר בי: אני אראך מה המה אלה: ויען האיש העומד בין ההדסים ויאמר: אלה אשר שלח ה' להתהלך בארץ: ויענו את מלאך ה' העומד בין ההדסים ויאמרו: התהלכנו בארץ והנה כל הארץ יושבת ושוקטת: ויען מלאך ה' ויאמר: ה' צבאות, עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה: ויען ה' את המלאך הדובר בי: דברים טובים, דברים ניחומים. ויאמר אלי המלאך הדובר בי: קרא לאמר: כה אמר ה' צבאות: קִנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה: וקצף גדול אני קוצף על הגויים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. לכן כה אמר ה': שבתי לירושלים ברחמים, ביתי ייבנה בה, נאום ה' צבאות וקָוֹה ינטה על ירושלים."

(זכריה, פרק א, פסוקים ז'-ט"ז)

ומכאן נאמר במדרש רבה : ענף עץ עבות זה הקב"ה, דכתיב "והוא עומד בין ההדסים".  כך נקשרים ארבעת המינים לשיבת ציון, וספר זכריה אף מזכיר בסיומו, בסוף פרק י"ד, את חג הסוכות: "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות, ולחוג את חג הסוכות."

והנה כך חגגו בימי עזרא ונחמיה את חג הסוכות המחודש:

"ויצאו העם ויעשו להם סוכות, איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים: ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן-נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאד: ויקרא בספר תורת האלהים יום ביום, מן היום הראשון עד היום האחרון, ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט."

(נחמיה פרק ח', פסוקים ט"ז-י"ח)

האמנם באמת חדל חג הסוכות מישראל מימי יהושע בן-נון עד ימי עזרא ונחמיה? האמנם נחגג בכלל לפני שיבת ציון? והאם נחגג בגירסת ספר ויקרא, גם סוכות וגם הקרבת קרבנות, או רק בגרסת ספר במדבר, מקרא קודש והקרבת קרבנות ללא סוכות? ואולי בגרסת ספר דברים, שמזכירה דוקא את חג הביכורים? להבדיל ממקדשים שחורבותיהם נותרות בנבכי האדמה לדורות, הסוכות מעצם הגדרתן קצרות ימים הן, ושריד אין להן, בין אם היו ובין אם לאו. שמחתן בארעיותן, שהרי השמחות האנושיות קצרות ימים וחולפות הן, ובכל זאת מצווים אנו בחג הסוכות במצוה נדירה: ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ויהי רצון שנזכה לקיימה כלשונה.