האמנם חדשות?

 

הבוקר כהרגלי הדלקתי את הטלויזיה בשעה שמונה כדי לשמוע חדשות, ומיד ניקרה בראשי השאלה: מה חדש בחדשות? האם יש כזה בכלל?

הידיעה הראשונה היתה שדונלד טראמפ התכוון לתקוף היום באיראן, אבל לבקשת סעודיה וקטאר ואיחוד האמירויות דחה את המתקפה, כי לדבריו יש התקדמות במשא ומתן עם איראן. האם אלו חדשות? הרי בכל יום אנחנו שומעים שדונלד טראמפ חושב לחדש את המתקפה באיראן, אבל בלחץ מדינות ערב ממתין עדיין שאיראן תיענה לדרישותיו.

הידיעה השנייה היתה שמטוסי התדלוק של ארצות הברית יישארו בנתב"ג ככל הנראה לזמן רב, ושנתב"ג מתקשה לתפקד במצב זה כנמל תעופה. אל דאגה: כל עוד העולם ממתין למתקפה מחודשת של טראמפ וישראל באיראן, חברות התעופה הזרות לא ישובו לטוס לישראל וממנה, ונתב"ג יישאר פנוי למטוסי תדלוק אמריקאים, לצורך מתקפה באיראן שאולי תהיה ואולי לא. כמובן יש לנו אלעל וארקיע וישראיר -בעיקר יש לנו אלעל במחירים מופקעים, ולמען האמת זה מזל שיש לנו אלעל, אחרת היינו נצורים בישראל לנצח, ועכשיו אנחנו יכולים לנסוע לחו"ל במחירים מופקעים.

הידיעה השלישית היתה שהחיזבאללה גורר את ישראל למלחמת התשה בצפון. ומה חדש בזה? מאז ששני הטיפשים היהירים נתניהו וטראמפ יצאו למתקפה על איראן והרגו רבים מבכירי המשטר, חיזבאללה, שעד אז ישב בשקט ואיפשר לתושבי הצפון להתחיל להשתקם משנתיים של מלחמה נוראה, מנהל מלחמת התשה נגד ישראל והורג בחיילינו ובאזרחינו, ומן הסתם ימשיך בכך לבקשת איראן, שמקוה בדרך זו לכפות על ארצות-הברית הפסקת אש קבועה. יחד עם מיצר הורמוז הסגור מזכירות לנו מתקפות חיזבאללה, כי מנהיגים טיפשים ויהירים שמנסים להרשים את עמיהם בהשקת מלחמות חסרות סיכוי בתקוה לרומם את עצמם, מביאים על עמיהם אסון אחר אסון. וגם אלו אינן חדשות.

ומה עוד היה בחדשות? ניסיון רצח בחיפה, שבמזל הסתיים בפציעת הקורבן ולא במותו. ניסיון הרצח או חלילה הרצח היומי, שהפך לפריט בלתי נמנע בכל מהדורת חדשות.

ועוד ידיעה: שגריר ישראל בארצות-הברית יחיאל לייטר, נאמנו של נתניהו, שלכן מונה לתפקיד ללא כל רקע דיפלומטי או כישרון לתפקיד הרם, הכריז ששדולת ג'יי סטריט היא סרטן בקהילה היהודית. בפברואר 2025 הכריז לייטר במפגש עם ארגונים יהודיים שמצריים מפרה את הסכם השלום בסיני, בהסתמך על מידע שהוכח כשגוי, אך הופץ באותו זמן גם על ידי יועצי ראש הממשלה שקיבלו שכר מקטאר וקידמו אותה כמתווכת בעניין החטופים במקום מצריים. כמובן שהעובדה שבאותו זמן יועצי ראש הממשלה  שקיבלו שכר מקטאר, והשגריר הנאמן לנתניהו יחיאל לייטר הפיצו את אותה תעמולת שקר נגד מצריים, איננה מוכיחה בשום אופן שהנ"ל פעלו בשירות נתניהו לחרחר סכסוך בין ישראל למצריים ולפגוע בשלום עמה בשירותה של פטרונית החמאס קטאר. לא יעלה על הדעת.

במאי 2025 תקף לייטר את מערכת המשפט הישראלית על כך שהעמידה לדין את נתניהו, התבטאות שאסורה על שגריר, אך כמובן נשאר בתפקידו, למרות שמנכ"ל משרד החוץ איים לזמנו לשימוע. שימוע ופיטורים זה לאנשים שמתנגדים לממשלה ולמלחמות נתניהו, לא לתומכיו ועושי דברו. ובכלל, בעקבות מינויו לראשות השב"כ של מקורב אחר לנתניהו, שגם הוא מצטיין בנאמנות אישית לנתניהו ובהעדר כישורים לתפקיד, כבר חושבים בשב"כ שפעילות יועצי נתניהו בשירות קטאר איננה פוגעת בבטחון המדינה והכל שם בסדר גמור.

וזה לא שאין שום חדש: השרב נשבר. בערב שבועות אולי יטפטף גשם. גשם בישראל הוא תמיד חדשות: והיה השרב לאגם, וצמאון למבועי מים. טוב, לא נגזים, רק טפטוף, לא אגם. ובכל זאת, חדשות טובות.

הממשלה מתעללת בציבור

 

בבוקר יום חמישי האחרון התארח בתכניתו של יואב לימור בערוץ 12 פסיכיאטר מהחברה  הפסיכואנליטית, לרגל אירוע משותף לחברה ולמטה המשפחות שהתקיים ביום ששי בכיכר  החטופים, והוא דיבר דווקא על הציבור בכללו ולאו דווקא על משפחות החטופים. יואב לימור אמר שמאז ה-7 באוקטובר הוא לא ישן לילה אחד רצוף, וחשבתי שגם אני וגם הבת הגדולה שלי לא ישנו שינה טובה מאז ה-7 באוקטובר. אני יודעת שהרבה אנשים בארץ סובלים מקשיי שינה מאז ה-7 באוקטובר, וכמו שאמר פסיכיאטר אחר בהזדמנות אחרת, אנחנו לא בפוסט-טראומה אלא בתוך הטראומה, כי הטראומה שלנו בכלל לא נגמרה, היא עוד נמשכת ועוד לא היתה לנו הזדמנות לצאת ממנה ולהיות או לא להיות בפוסט-טראומה. אנחנו גם לא ממש מרשים לעצמנו לחשוב על מה שעובר עלינו אישית, כי עדיין החטופים עוברים שבעה מדורי גיהנום בעזה, והמשפחות שלהם עוברות שבעה מדורי גיהנום בצפיה לשובם ובאי ודאות ואי-ידיעה לגביהם, וכשהם מקבלים ידיעות על מצבם הקשה הם סובלים עוד יותר, במיוחד בגלל הצורך להיאבק בממשלה שמעדיפה להפקיר את החטופים לרעב ועינויים ומוות מאשר להודיע על סיום המלחמה, לסגת מעזה ולהשיב אותם הביתה. הפסיכיאטר מהחברה הפסיכואנליטית, שלצערי לא קלטתי את שמו, דיבר דווקא על המצוקה של הציבור הרחב, שאי החזרת החטופים שוברת את רוחו. לרוב לא נעים לנו לדבר על המצוקה שלנו, שנראית חסרת חשיבות לנוכח הסבל הנורא של החטופים ומשפחותיהם, אבל הצער וחוסר האונים ותחושת אי הוודאות והפחד מכים בנו ואוכלים בנו בכל פה, והפסיכיאטר אמר שאם לא יחזירו את החטופים הציבור לא יחזור לעצמו ויישאר פצוע. הוא אמר שאנחנו כמו ילדים במשפחה מתעללת, ואני באמת מרגישה כל הזמן שהממשלה מתעללת בכולנו, ומכריחה אותנו לשבת בחוסר אונים גמור ולצפות בחטופים מעונים עד מוות. אפשר להרגיש את הסאדיזם כלפינו בצורה שבה מדברים חברי הכנסת של הליכוד כמו גלית דיסטל אטבריאן, שאמרה "תחלמו שתקום וועדת חקירה ממלכתית". אפשר לא להקים וועדה, אבל למה הצורך ללעוג לדרישה הכל כך מובנת מאליה של רוב מכריע בציבור, למה לזרות מלח על הפצעים? וגד"א עוד התגאתה שהדברים שלה היו מחושבים. מחושבים לצורך מה? התעללות בציבור?

וכל הזמן מאיימים עלינו בחזרה ללחימה כאילו אין די במספר העצום של חיילים שנפלו גם בשביעי באוקטובר וגם במלחמה שנמשכת ללא קץ וללא צורך, מבלי לשנות שום דבר מהותי במצב, רק מפני שהממשלה יכולה להמשיך את המלחמה ומפני שמצב המלחמה משרת את הישרדותה בשלטון ולא שום דבר אחר. אני אחוזת אימה מהתחדשות המלחמה ומהתוצאות הנוראות בהכרח של התחדשות המלחמה: אי השבת החטופים וסיכון חייהם התלויים ממילא על בלימה. גם הדיבורים על התחדשות המלחמה הם התעללות בציבור המותש שמייחל לשקט ושלווה, לריפוי הפצעים ולשיקום.

גם פיטוריו של דובר צה"ל דניאל הגרי הם מכה לציבור, וכך הציבור מקבל אותם. עם ראש ממשלה ששונא את עמו וכמה אך ורק להכאיב לו, כי הוא יכול, שמסרב להתראיין לתקשורת הישראלית ולענות על שאלות, ומתראיין רק לתקשורת הזרה, בעיקר תקשורת אמריקנית רפובליקנית שמתרפסת לפניו, שמנהל מלחמה בלתי נגמרת תוך שהוא נמנע מלדבר אל עמו, להסביר לו, לתת לפניו דין וחשבון, שלא לדבר על לנחם ולעודד את העם. זו התנהגות שאין דומה לה: כל שליט, במדינות דמוקרטיות או בדיקטטורות, מדבר אל עמו בשפתו, ועל אחת כמה וכמה בעתות מלחמה. נתניהו מסרב לכך, ומתראיין רק למלחכי פנכה וחנפנים, ואת החלל העצום בהתייחסות מצד השלטון לאזרחים מילא דניאל הגרי ברגישות ובאומץ. הוא זה שעלה לשידור כדי לספר לנו על כל המחדלים והבושות, הכשלים והמבוכות: על רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם אלון שמריז, סמאר טלאלקה ויותם חיים בידי חיילי צה"ל, על חילוץ גופותיהם של חיים פרי, אלכס דנציג, אברהם מונדר, יורם מצגר, נדב פופלוול ויגב בוכשטאב שנחטפו חיים ונרצחו בידי חמאס, כנראה בגלל התקרבות צה"ל למקום שִׁבְיָם, על מציאת גופותיהם של הרש גולדברג-פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי ואורי דנינו, שאף הם נחטפו חיים ונרצחו בידי חמאס במנהרה הנוראה שבה הוחזקו כשצה"ל פעל באיזור. הגרי עמד במנהרה הנוראה ההיא והראה לציבור היכן הוחזקו ונרצחו יקיריו החטופים, שהממשלה דאגה לטרפד שוב ושוב את שחרורם מהשבי. הגרי היה העוגן שהחזיק את הספינה המיטלטלת, שקברניטיה התעלמו בכל כוחם מחובתם כלפי נוסעיה אחוזי-הבעתה. כמנהג עלובי הנפש והפחדנים, שמתחמקים ממילוי חובתם ואז מתנכלים למי שנאלץ למלא אותה במקומם, וזכה לתודת ואהדת הציבור על כך שהיה שם למענו, מיהרו מי שבגדו ובוגדים בכל יום במילוי חובתם כלפי הציבור להיפטר מהגרי, לאחר שנפטרו מהרמטכ"ל שעליו ניסו להפיל את כל אשמתם, לאחר שסירבו לתחנוניו להקשיב לו ולחדול מלקרוע את העם בהפיכה המשטרית שאינם חדלים ממנה למרות האסון והחורבן שהביאו על העם והמדינה. סילוקו של דניאל הגרי הוא מכה לציבור שנתן בו אמון ומצא מעט נחמה באדם היחיד שדיבר אל העם, ועשה זאת באומץ, בכנות ובאנושיות. כרגיל אבחנה ארץ נהדרת את המצב היטב: מפטרים את מי שפופולרי יותר מראש הממשלה.

ולמרות מאמציה האינסופיים להתעלל בציבור ולדכאו הממשלה איננה מצליחה במטרתה העיקרית, לגרום לציבור לרחוש לה הערכה. למגינת לבו של נתניהו פדויי השבי אסירי תודה לדונלד טראמפ שלוחץ לשחרורם ולא למטרפד העסקאות הסדרתי נתניהו, למגינת לבו של נתניהו הציבור אסיר-תודה לדניאל הגרי ובז לנתניהו, לשר לבטחון נתניהו ישראל כץ וגם לרמטכ"ל שמיהר מדי לספק את נקמנותם הקטנונית. הורים מתעללים יכולים לעשות לילדיהם המעונים הכל, אבל לגרום להם לאהוב אותם ולהכיר להם תודה הם אינם יכולים. הכוח לא יענה את הכל.

 

 

אין מפלט מסוכני הרעל

 

הערב הלכתי למאהל החטופים בטרה-סנטה וכל רחוב עזה היה חסום עוד מהבוקר, בכל כמה עשרות מטרים הציבו מחסום והרבה שוטרים ושוטרות עמדו שם וגם רכבים של המשטרה. ליד אחד המחסומים עמדה שכנה ושפכה את לבה שאי אפשר לסבול יותר את החסימות האלה ובאופן כללי אי אפשר לסבול יותר את נתניהו. גם לי היו כמה רגעי משבר לפני כמה שבועות שהרגשתי שאני כבר לא יכולה לשאת את החסימות שאין להן שום הצדקה, כי הבית של נתניהו מוקף חומה עם שערים אלקטרוניים וגדר סורגים עם סוכות שמירה ומאבטחים ואין שום סיבה אמיתית לחסום את כל רחוב עזה לתנועת מכוניות חוץ מפרנויה והתעללות באזרחים שזה המאפיין העיקרי של משטר נתניהו. השכנה אמרה שאנחנו שבויים של נתניהו ואמרתי לה שלפחות אנחנו שבויים ברחוב עזה ולא בעזה. היא דיברה ודיברה על כמה שהמצב נורא ואמרתי לה שהמעט שאנחנו יכולות לעשות זה ללכת להפגנות ובאמת אנחנו הולכות, אבל עדיין מרגישים חוסר אונים שקשה לשאת. השכנה לא הפסיקה לשפוך את לבה ואז בא מישהו עם כלב והייתי צריכה לברוח משם כדי שאושר לא יתנפל על הכלב הזה והלכתי למאהל החטופים. זמן קצר אחרי הגיעה לשם אשה צעירה ושאלה אם גם היא יכולה להחזיק שלטים של חטופים. אמרתי לה שכולם יכולים ותמיד שמחים שבא עוד מישהו. היא סיפרה שהיא מבארי ושהיא גרה כבר כמה שנים בירושלים, אבל בשמחת תורה היא היתה בבארי. הייתי צריכה לשתוק ולתת לה לספר רק מה שהיא רוצה, אבל לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה שאלות, והיא סיפרה שבשמחת-תורה היא היתה שתים-עשרה שעות בממ"ד עם אחיה ואמה, והמחבלים נכנסו אליהם הביתה וירו בדלת הממ"ד וגם זרקו רימון, אבל לא הצליחו לפרוץ את הממ"ד והם לא נפגעו ונשארו שם עד שצה"ל חילץ אותם, אבל כל השכנים מסביבם נרצחו. היה לה מאד קשה לדבר על זה והיא ביקשה לדבר על דברים אחרים. היא הלכה להסתכל בשלטים וחזרה עם שלושה שלטים של חטופים מבארי, והיא אמרה שאחד מהם הוא חבר טוב של אחיה ושאשתו נרצחה. היא קראה לו בשם חיבה. היא אחזה בשלושת השלטים וראיתי שהיא בוכה. היא אמרה שהיא באה פעם ראשונה למאהל כי קודם היא לא היתה מסוגלת. אחר כך בא בחור מוזר קצת ושאל מי הנשים בשלט שהחזקתי. הוא שאל בלחש כאילו זה סוד. החזקתי את התמונות של כרמל גת ושל התצפיתנית לירי אלבג. אני משתדלת להחזיק תמונות של נשים. הבחורה מבארי אמרה שכרמל גת נחטפה מבית לידם. האיש המוזר עמד לידינו קצת והלך, ואז בא איש מבוגר ונעמד לידינו, ובא גם בחור חביב עם מבטא אמריקאי ואמר שהוא שונא פוליטיקה ורוצה להקים מפלגה של אהבת חינם. אמרתי לו שאומרים ככה אבל יש רק שנאת חינם, אין אהבת חינם, כי לאהבה לא צריך סיבה. האיש המבוגר אמר לו שאין קונים לאהבת חינם, והוא התכוון כפי שהתברר בהמשך לעצמו. אחר כך הוא אמר ש"אחים לנשק" זה ארגון פשע, והבחור האמריקאי, שאמר שהוא עולה חדש, שאל מי? והמבוגר אמר לו שאחים לנשק זה ארגון פשע כמו האחים המוסלמים ושהם הלכו להרוס את מאה שערים. חשבתי שאולי הם הפגינו שם נגד חוק ההשתמטות. הוא לא היה חובש כיפה אז הבנתי שהוא מתנגד לאחים לנשק מסיבות אחרות. אמרתי לו שלא יפה לקרוא לאנשים שמשרתים בצה"ל ארגון פשע ואחים מוסלמים, ושאני מבקשת שלא ידבר ככה במאהל, כי מוסכם לא לדבר שם על פוליטיקה, למרות שכולם יודעים שהממשלה מתנגדת לעסקת חטופים ורוצה להמשיך את המלחמה לנצח בתקוה שלא יעיפו אותם כל עוד המלחמה נמשכת, ולכן החזרת החטופים היא עניין לגמרי פוליטי, אבל מוסכם לא לדבר על זה במאהל וזה לגמרי בסדר. היה ברור לי שמי שאומר על האחים לנשק שהם ארגון פשע והם כמו האחים המוסלמים שזה כנראה מין צורה להגיד שהם כמו ערבים שככה נתניהו בדרך כלל מסית נגד ערבים ומי שמדבר ככה הוא ככל הנראה חסיד של נתניהו ולא בא למאהל החטופים מכוונות טובות. ביקשתי שהוא יילך. ממילא הוא לא החזיק שום שלט ולא נראה לי שהוא התכוון לתמוך בהשבת החטופים. ואז באה המתנדבת שהיתה אחראית היום על המאהל וביקשה עזרה בהפעלת הגנרטור שכל פעם נכבה ואז חשוך במאהל, שזה לא באמת משנה כי זה לא מפריע לעמוד בכביש עם השלטים וגם היום ארוך עכשיו, כשכבר יש שעון קיץ. כולם נכנסו למאהל והפעילו את הגנרטור ואחר כך האיש המבוגר שדיבר סרה באחים לנשק הלך סופסוף וחשבתי למה הוא בא בכלל. כל הזמן רציתי וביקשתי ממכרים שיבואו למאהל החטופים לתמוך ופתאם רק רציתי שהאיש הזה יילך, וחשבתי שאולי שלחו אותו בכוונה להציק ולהפריע ולסכסך, כי זה מה שביביסטים עושים בכל מקום, כי הביביזם זו תנועה של רשעות והחסידים של נתניהו גם הם אשמים באסון שקרה לנו, לא רק הוא ושותפיו הפוליטיים אשמים, אלא גם אלה שתומכים בהם ושהעלו אותם לשלטון, ועכשיו מנסים להכפיש את כל מי שמנסה להציל את המדינה מהאסונות שהם המיטו עלינו. אני מקוה שהאיש הזה לא יבוא יותר למאהל החטופים, אבל נראה שהאנשים מסוגו לא ירפו מאיתנו וימשיכו לרדוף אותנו בכל מקום, וזה אחד הדברים שמעיק על הנשמה וחונק.

הרג המחבלים בג'נין

 

אני לא יודעת אם רק לי זה מפריע, הקלות שבה הורגים, והקלות שבה זה כאילו מקובל על כולם וכאילו נורמלי. בתקשורת דיברו בגאווה גדולה על הרג שלושה מחבלים בבית חולים בג'נין על ידי חוליה של מסתערבים שהתחפשו למוסלמים, כאילו אין שום בעיה בזה שפורצים לבית חולים והורגים שלושה אנשים שלפי הדיווחים ישבו שם ותיכננו פיגוע שתואר "כמו בשבעה באוקטובר", שזה כבר נשמע לי חשוד. בשבעה באוקטובר ירו על ישראל הרבה מאד טילים, ואז פרצו לישראל אלפי מחבלי חמאס עם כמויות אדירות של נשק ותחמושת וחדרו לישובי עוטף עזה בהמוניהם כדי לרצוח משפחות שלמות וישובים שלמים, כלומר הייחוד של טבח השביעי באוקטובר היה בגודל ובהיקף שלו, וכמובן באכזריות החריגה כלפי אזרחים לא חמושים בביתם. מה פירוש "כמו בשביעי באוקטובר"? גם אם המחבלים תיכננו לחדור לישובים ישראלים ולהרוג אזרחים בביתם, הם בוודאי לא תיכננו פעולה שאפילו מתקרבת בהיקף לפעולת השביעי באוקטובר, כי אי אפשר להוציא פעולה כזאת לעתים קרובות, וגורם ההפתעה שסייע כל כך למחוללי המתקפה של חמאס כבר איננו קיים. גם לא הסבירו במה דמה הפיגוע שתיכננו המחבלים לשביעי באוקטובר. לי זה נשמע יותר כמו תירוץ להרוג מחבלים שלא איימו על כוחות צה"ל איום מיידי, ואפשר היה לעצור אותם ולא להרוג אותם. להרוג אנשים כשאפשר לעצור אותם זה פשע, והעובדה שאדם הוא מחבל לא אומרת שמותר פשוט לירות בו למוות, אם הוא לא מסכן חיים. אבל נדמה שרק לי זה מפריע שהורגים אנשים שאפשר לעצור בלי להרוג. אם מחבל לא מנסה להרוג אותך, אין לך זכות להרוג אותו. להרוג מותר רק כשיש סכנת חיים מיידית ואין דרך אחרת לעצור אותה, וצירוף המלים שמחריד אותי "זוהה כמחבל", איננו רשיון לרצח, ושוב אני חושבת על שלושת החטופים שנרצחו בידי כוחות צה"ל ושאם החיילים היו נוהגים על פי הדין, לא רק שהם היו חיים היום, אלא כל המצב של ישראל מול החמאס היה טוב יותר, כי אם שלושת החטופים היו שבים הביתה שלמים ובריאים מבלי שישראל שילמה שום מחיר, לא רק שהיו ניצלים שלושה עולמות, אלא זה היה מאד מחזק את ישראל מול החמאס. אבל נראה שהפכנו למדינה שקודם הורגת ואחר כך שואלת את מי ולמה ואנשים ממש מתפעלים מזה. הכתבת ממש התלהבה מזה שהרגו את שלושת המחבלים בלי קרב, לפני שהם הבינו מה קורה, כאילו זה שירו בשלושה אנשים שלא היוו סכנת חיים מיידית זה משהו להתגאות בו, ואין עליו שום ביקורת. והאדישות הזו להרג של מחבלים שהוא בעצם רצח, זו בדיוק אותה האדישות לחיי החטופים שנתניהו ושותפיו מעודדים: עדיף בעיניהם מותם של בני הערובה הישראלים בשבי חמאס מאשר שחרור מחבלים לצורך הצלת חייהם של החטופים. הם עושים ככל יכולתם כדי לסכל עסקה כזו, וקל להם כמובן להקריב את החטופים כי הם תושבי הקיבוצים וקרובים של תושבי הקיבוצים ולא מתנחלים שמצביעים לסמוטריץ' ובן-גביר. בכל פעם שהם מאיימים שיפרקו את הממשלה אני חושבת בלבי: הלוואי שתפרקו את ממשלת הזוועה הזו. אולי תקום ממשלה אחראית יותר, שבמקום להרשים אותנו בהרג מחבלים, תציל את חיי החטופים שעוד אפשר להציל, מה שהממשלה לא עשתה בשביעי באוקטובר, כשאפשרה לחמאס לרצוח את בני משפחתם של החטופים ולחטוף אותם לעזה, באין מושיע ואין מציל.

דיקטטור

היום עיינתי בעיתון מה-9 בדצמבר 2011, לפני שתים עשרה שנים בערך, והיה כתוב שם על נתניהו שהקדים את הפריימריס בליכוד ולא הבינו מדוע, ועל בחירות ברוסיה שבהן ניצח פוטין ומתנגדיו היו בטוחים שהבחירות זויפו ויצאו למחות נגדו, וחשבתי כמה מייאש לחשוב על זה שכל כך הרבה שנים אנחנו תקועים עם שני הרודנים האלה ולא מצליחים להיפטר מהם, והכל רק הולך ונהיה יותר ויותר גרוע ובלתי נסבל משנה לשנה, ואפילו כשהיתה ממשלת השינוי והרגשתי הקלה עצומה, ועדיין הרגשתי כל הזמן שאנחנו כמו אסירים שיצאו לחצר הכלא לטיול קצר ועוד מעט יחזירו אותנו לכלא בחזרה, ועדיין לא תיארתי לעצמי עד כמה נהיה כלואים כשנתניהו יחזור לשלטון, וכמה המראה העיקרי שאראה מול עיני בכל עת שאצא מהבית יהיה גדרות ומחסומים ומחסומים וגדרות ומכוניות משטרה ואנשי ביטחון, כאילו מתבצרים למלחמה בצבא אויב, כשבעצם ההתבצרות היא בפני אזרחי ישראל שמנפנפים בדגלים או בשלטים וצועקים בושה, שאולי זה לא נעים, אבל זה ממש לא מסוכן. היום כלאו אנשים בחנויות הסמוכות למספרה שבה הסתפר נתניהו, וכלאו את התל-אביבים והיפואים כדי שנתניהו יגיע לטכס השקת הרכבת הקלה בלי לראות מפגינים, למרות שהוא שמע אותם צועקים ומרעישים שזה דווקא משמח, ושאלו אולי זה בגלל האירוע הקודם, והאירוע הקודם היה כששרה הסתפרה בתל אביב בכיכר המדינה, ובאו מפגינים וצעקו דמוקרטיה וגם צעקו "המדינה בוערת ושרה מסתפרת", מה שנכון, ושלחו את השב"כ לחלץ את שרה, כלומר להקיף אותה כשהיא יוצאת מהמספרה, כאילו מישהו מאיים עליה, ואף אחד לא איים עליה, ואף אחד לא מת מצעקות "דמוקרטיה", אם כי אולי לזוג נתניהו צעקות כאלה עלולות לגרום התקף לב, או התייבשות כמו שקוראים לזה אצלם. היום התקרבה לנתניהו מפגינה שקראה לעברו "בושה", ומיד המאבטחים נעלו את כל החנויות בסביבה עם האנשים בתוכם, שלא יתקרבו חס וחלילה לנתניהו ויצעקו בושה, שזה מאד מסוכן.

יש אנשים שאומרים שנתניה לא דיקטטור כי הוא לא זורק לכלא את מבקריו ומתנגדיו כמו שפוטין ןארדואן עשו, אבל אני לא מסכימה לטענה הזאת. לא כל הדיקטטורים זורקים מתנגדים לכלא או מוציאים אותם להורג. זה קורה בדיקטטורות אכזריות במיוחד. זה לא קורה בהונגריה ופולין שישראל יותר ויותר דומה להן. גם אורבן ומורבייצקי אינם משליכים אנשים לכלא ומתנגדיהם אינם נמצאים ירויים בחדר המדרגות שלהם, ועדיין הן דיקטטורות, כי הממשלה השתלטה במדינות האלה על התקשורת ועל מערכת המשפט כפי שנתניהו מנסה לעשות, ומדינה שבה אין חופש ביטוי לתקשורת ומערכת המשפט נשלטת בידי הממשלה, איננה דמוקרטיה. גם מדינה שבה מפחדים להתנגד לראש הממשלה או להתמודד מולו איננה דמוקרטיה. הליכוד טוען שהוא מפלגה דמוקרטית, אבל מפלגה שבה מפחדים להתמודד מול ראש המפלגה, שהוא גם ראש הממשלה, איננה מפלגה דמוקרטית. בדמוקרטיה אנשים אינם חיים בפחד מפני נקמה של ראש הממשלה במי שאיננו נוח לו, ובדמוקרטיה ראש הממשלה איננו תוקף בבריונות את משרתי הציבור ומנסה להטיל עליהם אימה, כפי שנתניהו עושה באמצעות מקורביו ליועצת המשפטית לממשלה, לשופטים וכעת גם לרמטכ"ל ולראשי זרועות הביטחון. אני כמעט חשבתי שברצינות שנתניהו נהיה מודאג מהמצב וכינס ישיבה עם הרמטכ"ל ובכירים אחרים בזרועות הביטחון, והתברר שנתניהו כינס איתם ישיבה כדי לנזוף בהם שהם מדווחים לציבור על חומרת מצב המילואים בגלל החקיקה הדיקטטורית שנתניהו פועל להעביר, כי הכי חשוב לנתניהו שהציבור לא יקבל מידע אמין על מצב המדינה, וכדי לשלוט בתקשורת הוא לא רק מנסה להשתלט על אמצעי התקשורת, אלא יזם מסע הכפשות נגד הרמטכ"ל של מקורביו הנאלחים ביותר כמו ארז תדמור ודוד אמסלם ובנו יאיר, ומתקפה כזו על הרמטכ"ל כי יושרו מפריע למזימות ההשתלטות של ראש הממשלה ולשאיפתו להוליך שולל את האזרחים, והניסיון השקוף להטיל על הרמטכ"ל את האחריות לנזקים שנתניהו גורם למדינת ישראל, לכלכלתה, לבטחונה וללכידות החברתית שלה, אלה מאפיינים של שלטון דיקטטורי, שגם אם איננו אוסר או הורג את משרתי הציבור שאינם נוחים למנהיג, הוא מנסה להטיל עליהם אימה ולהשתיק אותם כשהם מותחים ביקורת או אומרים לציבור את האמת שאיננה נוחה לדיקטטור, כי דיקטטורים הם לפני הכל אויבי האמת ואצל נתניהו התכונה הזו בולטת במיוחד. בדמוקרטיה השלטון מתייחס בכבוד למשרתי ציבור, מקשיב ומציית ליועצים משפטיים, כי בדמוקרטיה הממשלה מחויבת לציית לחוק כפי שחברי הממשלה נשבעיפ לעשות גם אצלנו, ואין דבר כזה בדמוקרטיה שאם נבחרת לשלטון מותר לך לרמוס את החוקים ואת אנשי החוק ולהגיד שאם בחרו בי מותר לי הכל ואינני אחראי לדבר. בדמוקרטיה הדבר הראשון הוא שלשליט יש אחריות כלפי הציבור, והוא חייב לתת דין וחשבון לציבור על כל מעשיו ולשרת את טובת הציבור, ולא רק לעשות חוקים נגד הוצאתו לנבצרות ובעד שהמדינה תממן את הבתים הפרטיים שלו ותשלח לו עובדי מדינה בתור משרתים. בדמוקרטיה השלטון פועל לטובת הציבור ולא עושה מה שמתחשק למנהיג בלי לתת חשבון לאיש. ולכן נתניהו הוא דיקטטור, ושלטון האימים שלו יגיע בסופו של דבר לקצו והוא יועמד למשפט לא על שוחד של שמפניה וסיגרים, אלא על פגיעתו בדמוקרטיה שאין עליה סליחה.

 

  

אנלוגיה לא אנלוגית

 

לפני עשרים שנה, כשמל גיבסון הפיץ בארצות הברית את סרטו האנטישמי "הפסיון של ישו", - שמבוסס על ספרו של המשורר הלאומן הגרמני קלמנס ברנטאנו, ומתחזה לחזיונותיה של נזירה חולה ואומללה, קתרינה אמריך, שברנטאנו ניסה עוד בחייה להשפיע על הכנסייה הקתולית להכיר בה כקדושה, בניגוד גמור לרצונה, ופירסם את יצירתו בשמה לאחר מותה – הכומר האוונגלי טד האגארד, שהיה מאד פופולרי באותה עת, סייע לגיבסון לקדם את הסרט, בטענה שאם היהודים רוצים שהעולם יכיר בסבלם בשואה, שהיא אירוע היסטורי, עליהם להכיר בסבלו של ישו, האל שנולד מאשה ועלה על הצלב כדי לגאול את האנושות מחטאיה, שגם זה לדברי האגארד אירוע היסטורי, ובקיצור, אם היהודים רוצים שיכירו באמיתותה של השואה כפי שהם מבינים אותה, עליהם להכיר באמיתותו של הסיפור הנוצרי, כפי שהנוצרים מבינים אותו. היהודים ויתרו על העסקה שהציע האגארד, שמאוחר יותר הסתבך בפרשיות מין וסמים ונעלם. נזכרתי בפרשה הזו כעת, כשהתחלתי להרגיש מועקה גוברת והולכת מהנרטיב המלווה את מאמצי התיווך בין המתנגדים לביטול שלטון החוק, לבין תומכי הפיכת ישראל לדיקטטורה גזענית, מושחתת ושונאת נשים, כפי שבאו לידי ביטוי גם בנאומו של הרצוג, שתיאר כסיבה למתקפה של ממשלת נתניהו על שלטון החוק את כאבם של אנשי הימין על ההתנתקות, תוך התעלמות גמורה משלל האינטרסים האישיים והמגזריים שמניע את אויבי שלטון החוק, החל מהכשרת כהונתו של אריה דרעי כשר, למרות פסילתו בבג"ץ, וחילוץ נתניהו ממשפטו, וכלה בשאיפת החרדים לפטור כולל מגיוס לצבא, כולל הטבות לאברכים, ולהכשרת הדרה ואפליה של נשים, ובשאיפת המתנחלים לגזול אדמות מערבים ולבנות בשטח כבוש ללא כל מגבלות.

אינני חולקת על הסבל והשבר הגדול של אנשים שהשקיעו את רוב ימיהם בהקמת בית ומשק בגוש קטיף ובטיפוחם במשך עשרות שנים, וראו את מפעל חייהם נהרס ואת עצמם נעקרים מביתם, שלכן דוקא בג"ץ הורה להעניק להם פיצויים גבוהים יותר מכפי שקבעה הממשלה בתחילה, אבל אני מסרבת לראות בהתנתקות החלטה בלתי חוקית או בלתי ראויה של ממשלת ישראל, שלכך מכוונים מי שיוצרים הקבלה בין ההתנתקות לבין ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה. אפשר להתנגד להתנתקות, אבל אי אפשר לטעון שמדובר בהחלטה בלתי חוקית או בלתי לגיטימית. מדינה רשאית לפנות את אזרחיה משטח כבוש ולהשיב את השטח למדינה שממנה נכבש. אין שום דבר בלתי חוקי בהחלטה כזו. לא כך המצב לגבי ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ומשרדיה. זהו צעד שמונע מהאזרח כל אפשרות התגוננות נגד שרירות לב ושחיתות של השלטון, ולכן צעד פסול ואנטי דמוקרטי מעיקרו.

מאד ברור לי גם הניסיון להחדיר באופן שכזה את הנרטיב המתנחלי לגבי ההתנתקות, כביכול הגה וביצע אריאל שרון את ההתנתקות כדי לשאת חן בעיני השמאל וכך לחמוק ממשפט על מעשי השחיתות שהואשם בהם. כך מנסים המתנחלים ותומכיהם ליצור הקבלה בין השחיתות של שרון, שכביכול ביצע את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על מעשיו החשודים כפליליים, לבין בנימין נתניהו, שמבצע את הרפורמה המשפטית כדי לחמוק מהרשעה בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

אבל השמאל מעולם לא שלט במערכת המשפט כפי שטוען הימין, וגישתו של בית המשפט העליון בישראל איננה שמאלנית-סוציאליסטית אלא ליברלית: בית המשפט מתיר סחר חופשי – כולל סחר ברחמן של נשים ובילודים. בניגוד לעמדת היהדות, בית המשפט איננו כופה הורשה ליורשים הטבעיים, ועומד על חופש הורשה, ששולל מיורשים טבעיים כל הגנה, בניגוד לגרמניה למשל, שבה יש להוריש לילדים לפחות חמישית מן העיזבון. גם ההגנה של בית המשפט העליון על האזרחים הערבים ועל הפלשתינים לוקה מאד, והייצוג הערבי בו חסר לא פחות מהייצוג המזרחי.

ויתרה מכך: הסיבה העיקרית לביצוע ההתנתקות היה לחץ מצד ארצות הברית, שראתה כיצד הסכם אוסלו שנחתם בחסות אמריקנית מתפוגג בצל האינתיפאדה השנייה, ומנהיגיה סברו שמחוה ישראלית כלפי עראפת תחיה את ההסכם ותוביל לפתרון שתי המדינות. כאז כהיום ארצות הברית מנסה לשמר אפשרות לפתרון שתי המדינות, ולכן מתנגדת להתנחלויות. לא הסתבכותו של שרון בעבירות שחיתות הביאה להתנתקות, ואין שום דמיון בין מקרה שרון למקרה נתניהו, ואינני מוכנה להסכים להקבלה הפסולה הזו, שנועדה לתאר את ההתנתקות כמעשה הכרוך בפלילים, כסוג של שיבוש הליכי משפט. מדהימה בעיני גם העובדה שמנהיגי הימין אינם נחרדים מסכנת השחיתות שתשתולל אם היועצים המשפטיים וגם בג"ץ יאבדו את סמכותם לאכוף על משרדי הממשלה את שלטון החוק. האם רדיפת שלמונים ושוחד, גניבת כספי ציבור ושימוש בלתי הולם בהם אינם פסולים בעיניהם? האם אינם רואים כל איום על האזרח במתן דרור להשחתת הממשלה והשלטון המוניציפלי? האם הם לא יפגעו מכך בדיוק כמו השמאלנים?

במקום לדבר על המשמעות הקשה של ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ועל חופש השחיתות והרודנות שמבקשת ממשלת נתניהו לכונן, מדברים על הצורך בהסכמה רחבה, כאילו הסכמה רחבה היא חזות הכל. בישראל יש הסכמה רחבה לפגיעה בזכויות יסוד של אזרחים ערבים. חוק הלאום נחקק כדי לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית וכדי להתיר הקמת ישובים ליהודים בלבד. שאר סעיפי החוק כבר נחקקו שנים רבות קודם לכן ומקשטים את החוק כדי להעניק לגיטימציה לחקיקה גזענית מובהקת. יש גם הסכמה רחבה, כמובן רק בציבור היהודי,  על חוק האזרחות הגזעני, ששולל מערבים ישראלים שנישאו לבני עמם מהרשות הפלשתינים להתאחד עם בני זוגם בגבולות ישראל. הסכמה רחבה לפגוע בזכויות מיעוט או קבוצה מוחלשת איננה הופכת את הפגיעה לחוקתית ודמוקרטית. יש בישראל גם הסכמה רחבה לשעבד נשים לבעליהן על פי החוק הדתי, ובכך נמנית ישראל למרבה הצער על המדינות שמגבילות קשות את חירותן של נשים. הסכמה רחבה למנוע מנפגעים אפשרות לסעד משפטי, איננה מכשירה את הפגיעה בזכויות.

וזו מזימתו השנייה של הימין: בואו נסכים שאנחנו היהודים אחים ולא צריכים לפגוע אלה באלה, אבל שלפגוע באזרחים הערבים זה בסדר. גם למזימה הזו יש הסכמה רחבה בישראל כולל בין מתנגדי נתניהו: בואו נשמור על כוחו של בג"ץ להיטיב עם היהודים, בתנאי שיסכים להרע עם הערבים. גם אם יחקקו בהסכמה רחבה אלף חוקים שזו מטרתם, כולם יהיו בלתי חוקיים ובלתי דמוקרטיים.

אם משמעותה של ההידברות על היחסים בין הממשלה למערכת המשפט היא להסכים לכך שפינוי שטח כבוש הוא בלתי חוקי, פסול, אפילו פלילי, ןשמותר לגזול קרקעות מערבים וליישב בהן יהודים ללא כל הגבלה חוקית גם בשטח כבוש, הרי שאינני מעוניינת בהידברות הזו. יש לי ערכים חשובים יותר מהסכמה רחבה על פגיעה בשונה ובזר. מוטב לסבול מדיקטטורה שאין מסכימים לה מאשר לכפות אותה על הזולת בהסכמה רחבה.

הדמוקרטיה, לידיעת בנימין נתניהו

 

בנימין נתניהו מטיף לנו מוסר בכל יום, ומסביר לנו מהי דמוקרטיה. במדינה דמוקרטית, הוא אומר, לא קוראים לממשלה נאצים. לקרוא ליהודים נאצים זה וולגרי וגם אנטישמי, אבל אין לזה שום קשר לדמוקרטיה: וולגריות איננה נעימה, אבל היא לא מנוגדת לדמוקרטיה, ובדמוקרטיות חופש הביטוי מאפשר לא פעם התבטאויות וולגריות וקיצוניות, כמו השוואות בלתי ראויות וגם מטופשות של מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. חבל שנתניהו מעולם לא החיל על עצמו את מה שהוא דורש מאחרים: לא יכולתי שלא לחשוב כיצד עמד בכיכר ציון על המרפסת, מול שלטים המציגים את יצחק רבין במדי אס-אס. אבל נתניהו מעולם לא שמע את דברי חז"ל נאה דורש נאה מקיים.

מה שבאמת לא עושים בדמוקרטיה זה לעצור את מנהיגי האופוזיציה משום שמתחו ביקורת על הממשלה. בדמוקרטיה גם לא קוראים לעצור אותם משום שמתחו ביקורת על הממשלה, ואפילו ביקורת חריפה. בדמוקרטיה גם לא מאשימים מתנגדים פוליטיים בבגידה ולא קוראים להם בוגדים.

חשבתי על כל זה כשחזרתי במוצאי שבת מההפגנה מול בית הנשיא -עזבנו מוקדם, כי הגיעו הרבה אנשים עם כלבים והכלב שלי התחיל לנבוח, ובדרך הביתה ראיתי איש נושא שלט גדול "שמאלנים בוגדים" והולך לכיוון ההפגנה. כשהיו ההפגנות בבלפור תמיד עמדו שם אנשים עם שלטים "שמאלנים בוגדים". בהרבה מקומות בארץ תומכי נתניהו נשאו שלטי "שמאלנים בוגדים" ליד בתים של אנשים או מול הפגנות. בדמוקרטיה מותר להתנגד לממשלה, וזה לא הופך אותך לבוגד במדינה, כי בדמוקרטיה הממשלה והמדינה אינן זהות, ואפשר לחשוב שהממשלה ממש איומה ושהיא תביא אסון, וזה לא הופך אותך לבוגד, רק למתנגד של הממשלה.  

אבל נתניהו הוא האיש שיצר כתעמולת בחירות סרט שמתאר איך השמאל מביא את אנשי דאעש לירושלים, כי מי שמתנגד לו הוא מבחינתו אויב, או משתף פעולה עם אויבים. בדמוקרטיה יש הבדל מאד גדול בין אויבים לבין יריבים פוליטיים. מי שרוצה להחליף את הממשלה איננו אויב, הוא רק מתנגד פוליטי. אבל נתניהו מעולם לא קיבל את כללי המשחק הדמוקרטי, שיריבים אינם אויבים אלא שותפים, שצריך לחלוק איתם בשלטון. כאשר נתניהו הודח מהשלטון הוא נהג ביריביו כאילו אינם שליטים לגיטימיים, ובעצם גם נגד יריביו בליכוד הוא נוהג כאילו הם אויבים. היחידים שנתניהו משתף בשלטון הם מלחכי פנכה שמתחנפים אליו בצורה שמביכה כל אדם הגון, אבל הוא מתייחס לחנופה כאל צורת ההתייחסות המתבקשת כלפיו. בדמוקרטיה ראש ממשלה איננו מצפה שיתחנפו אליו, ואיננו רואה בחנופה התנהגות מתחייבת. בדמוקרטיה ראש ממשלה יודע שהוא שליח ציבור וחייב לתת לציבור תשובות לשאלותיו, ולכן בדמוקרטיה ראש ממשלה מתראיין באמצעי התקשורת ההמוניים, ולא מחרים אותם, ובוודאי ובוודאי שבדמוקרטיה ראש ממשלה איננו מכנה את ערוצי התקשורת הפופולרים "ערוצי התעמולה" ומשבח כערוץ אמת את ערוץ 14 שמתחנף אליו ומהלל אותו ותוקף, לא פעם בעלילות שוא, את יריביו ומתנגדיו. בוודאי ובוודאי שבדמוקרטיה הממשלה מכבדת את התקשורת, גם אם היא מאד ביקורתית כלפיה, כי בדמוקרטיה התקשורת מבקרת את הממשלה, שמחזיקה בכוח הביצועי, ולא את האופוזיציה, כמו שנתניהו רוצה. בוודאי ובוודאי שבדמוקרטיה הממשלה איננה פועלת להשתיק ולסגור את השידור הציבורי, או לפגוע בו כלכלית. בדמוקרטיה הממשלה לא שוללת תקציבים מסרטים תיעודיים שאינם מחמיאים לה, ואיננה מחלקת תקציבים בהתאם לדעות פוליטיות. והכי חשוב: בדמוקרטיה מנהיגים יודעים שראשות הממשלה היא כהונה מוגבלת, ושאחרי כהונה ארוכה ראוי, ולא פעם גם מתחייב בחוק, להחליף אותם. בדמוקרטיה ראשי ממשלה פורשים מיוזמתם אחרי שכיהנו תקופה ארוכה, למשל טוני בלייר, אנגלה מרקל, וממש בימים אלה ג'סינדה ארדרן. בדמוקרטיה ראשי ממשלה אינם מצפים להישאר בשלטון לנצח, ואינם מתנהגים כאילו אסור להחליף אותם ובוודאי שאינם קוראים למי שמחליף אותם "נוכל" ואינם דורשים לקרוא להם "ראש הממשלה" כאשר אינם מכהנים בתפקיד. בקיצור, לפני שבנימין נתניהו מטיף לנו מהי דמוקרטיה בעיניו, כדאי שיתבונן קצת במדינות דמוקרטיות, יקרא קצת בנושא, וילמד בעצמו מהי דמוקרטיה, ובעיקר כדאי שיתבונן בראי ויראה מה איננו דמוקרטי, אצלו ולא רק אצל זולתו.   

קרקס

 

כשמאלנית אני צריכה

להיות עצובה ומבואסת,

אך איך אפשר שלא אצחק

כשגד"א כלואה במרפסת?

 

האם היא מפטירה קללה

או בפשטות צורחת?

כי אחרי שעה קלה

הדלת שוב נפתחת.

 

והקיסר ברוב הדר

אומר לה: סוררה!

המרית את פי יועצי הנסתר

את לא תהיי שרה!

 

ומי זו שם מוחה דמעה?

פרקליטת האנסים,

משוביניזם נפגעה

ודיבורים גסים.

 

והמומחה למשילות

נעלב עד עמקי נשמתו

כי היועמ"שית בקלות

דוחה את הכתרתו –

 

לעל-מפכ"ל וראש מג"ב

ושר בחסד עליון

כי גם לבוש ומעונב

בריון נשאר בריון.

 

והמורשע שהפוסקים

פסקו שלא סביר

נעץ שיניו בשני תיקים

ומלהטט באוויר.

 

ומכינים לו חוק מקסים

שחיש חיש יועבר

שמעלים כספי מסים

יהיה גם שר אוצר.

 

ועל כולם מנצח בשוט

האביר בן דמות היגון

שחווה שעות קשות

מאז הניצחון.

 

אפילו שמאלני מעוך

עצוב ומבואס

פשוט חייב לפלוט גיחוך

למול כזה קרקס.

 

וזוהי רק ההתחלה

הרבה עוד יתגלה

כשתקום פה ממשלה

ימין מלא-מלא.

 

 

 

 

שלטון לא דמוקרטי

 

יש בעיתונות הרבה מאמרים שטוענים שאיתמר בן-גביר יגלה במהרה את מגבלות הכוח או שהוא יתמתן, והמאמרים האלה נראים לי יותר כמו משאלת לב מאשר כמו פרשנות מציאותית. כל המדינה ראתה חיילים שמעריצים את בן-גביר, שאחד מהן מפיל אדם ומכה בפניו באגרופו, והשני מסביר שעכשיו בן-גביר יעשה סדר והם – החיילים – כלומר מעריצי בן-גביר שביניהם, הם כעת החוק, כלומר שעכשיו מי שמתנגד להם יקבל מכות, ובן-גביר, שהיה יכול להסתייג מהאלימות – אילו רצה להתמתן – כפי שלימד את אוהדיו לצעוק מוות למחבלים במקום מוות לערבים – העדיף לקרוא למוכים אנרכיסטים ולהאשים אותם בהתגרות ובפריעת חוק, כפי שעשה המנטור שלו נתניהו כלפי מפגיני בלפור. המותקף והמוכה אף נחקר ונשלח למעצר בית, במשטרה שכבר מצייתת לשלטון החדש. המסר של בן-גביר, שמיד התלוו אליו צעדי המשטרה, רק מחזק את מה שאמר החייל, שהבהיר לכל מי שמתנגד לשליטה הישראלית בשטחים הכבושים, שעכשיו איתמר בן-גביר בשלטון, וזה לא שלטון שעומד להתמתן, זה שלטון שעומד לדכא ביד חזקה ובאלימות את כל מי שמתנגד לשליטה בפלשתינים, ושדין התומכים בפלשתינים כדין הפלשתינים – אלימות, דיכוי, מכות, וענישה, כי עבור הממשלה החדשה מי שמכה ערבים ושמאלנים, ואולי גם מי שרוצח אותם, תמיד צודק, ומי שאשם הם השמאלנים והערבים, שמעצבנים את תומכי בן-גביר, ממש כמו הנשים המוכות והנרצחות שהן אשמות כמובן באלימות כלפיהן, והן צריכות להיענש עליה, כדי שילמדו סופסוף לא לעצבן את בעליהן המכים והרוצחים אותן.

הקואליציה במוצהר מקבלת את ניצחונה בבחירות לא כניצחון הרוב שצריך לגלות נדיבות מנצחים, אלא כניצחון טוטאלי, כזכות למחוק את כל מי שאיננו מסכים איתה ובוודאי את מי שמוחה או מתנגד במוצהר. זה בולט במיוחד דוקא אצל השותפות הקואליציוניות, יותר מאשר אצל אנשי הליכוד, שמבינים את הסכנה להיצבע בצבעי בן-גביר, ומסבירים שהם לא יפגעו בזכויות האדם של האזרחים. אבל כיצד הם יכולים להבטיח זאת, כאשר בשטח בן-גביר שולט, ומעריציו וחסידיו נוהגים על פי תורתו, עוצרים ומכים את מתנגדי השליטה הישראלית בפלשתינים, וזוכים לגיבוי מלא. אין באמת ערך להצהרות על מדיניות ליברלית והגנה על זכויות אדם, אם בפועל מתנגדים פוליטיים מוכים ואז מואשמים בפרובוקציה ונענשים. מה שקרה בחברון, החל מהפרעות בערבים לכבוד שבת חיי שרה, וההתנערות הגמורה של מנהיגי המתנחלים מאחריות, שהרי "אינם יודעים מי האנשים האלה", ואז הכאת המתנגדים לפגיעה בערבים, שהרי הסיבה האמיתית לבואם של הפעילים היתה רצונם למחות על הפרעות נגד ערבים בשבת חיי שרה, וזו מן הסתם גם הסיבה האמיתית לכך שהוכו באכזריות. השלטון החדש איננו מוכן לשום התנגדות ומתכוון לדכא כל מחאה בכוח. ושלטון שמדכא התנגדות ומחאה באלימות ובכוח איננו שלטון דמוקרטי, ואיננו שלטון ששומר על זכויות אדם, כי זכויות אדם כוללות את הזכות להתנגד ולמחות.

בין נתניהו לבין שותפיו הקואליציוניים הבריונים יש קשר הדוק יותר מאשר בין נתניהו לאנשי מפלגתו. הם שואבים מאותה תפיסה של נתניהו שרק שלטונו שלו הוא לגיטימי, ולפיכך שלטונו של מי שאיננו נתניהו הוא בהכרח גניבת שלטון ופריעת חוק. זוהי המשמעות מאחורי השימוש במלה אנרכיסט למתנגדי נתניהו, שדרשו את הדחתו מהשלטון. אנרכיסט הוא מי שמתנגד לכל שלטון, אבל אם ההנחה היא שרק שלטונו של נתניהו הוא לגיטימי, וכל שלטון אחר איננו לגיטימי, הרי מי שמתנגד לשלטונו של נתניהו הוא אנרכיסט, כלומר מתנגד לכל שלטון, כי שלטון שאיננו שלטון נתניהו, מבחינת נתניהו ותומכיו איננו ואיננו יכול להיות לגיטימי. כמובן שמי שמאמין שרק שלטונו של אדם אחד הוא שלטון לגיטימי, איננו דמוקרט. דמוקרטיה מאופיינת בחילופי שלטון, כלומר שהאדם בשלטון מתחלף לאחר פרק זמן סביר, שמותר להתנגד לו ולמחות נגדו, שחייבים לכבד את המתנגדים ואסור לפגוע בהם, ושנותנים מקום וחלק בשלטון גם למתנגדים. נתניהו כמובן מסרב לכל העקרונות הללו של משטר דמוקרטי: הוא מסרב לפנות את מקומו בשלטון לאחר שכיהן כראש ממשלה חמש עשרה שנה ומתעקש להמשיך בשלטון לזמן בלתי מוגבל, הוא מציג את המתנגדים לו והמוחים נגדו כפורעי חוק לא לגיטימיים, הוא איננו חדל להתנקם ולפגוע בכל מי שמוחה נגדו, ובניגוד לנוהג של שליטים במדינות דמוקרטיות לשתף בשלטון את יריביהם, כפי שאובמה מינה את הילארי קלינטון לשרת החוץ ואת גו' ביידן לסגנו, לאחר שאלה התמודדו מולו, ואפילו יצחק רבין כשנבחר לראשות הממשלה, מינה את שמעון פרס לשר החוץ, למרות הדם הרע שזרם ביניהם, וכך נוהגים כל המנהיגים הנבחרים במדינות הדמוקרטיות, ואילו נתניהו מתנקם בכל מי שמתחרה בו או מתמודד מולו או מותח עליו ביקורת, ואת כל יריביו מדכא ומשפיל ומסלק, ומרומם ומקדם את חדלי האישים שמתחנפים אליו כגודל חנופתם. אלה התנהגויות של שליט לא דמוקרטי, והחיבור בינו לבין הבריונים סמוטריץ' ובן-גביר הוא לפיכך חיבור טבעי, כמו החיבור בינו לבין החרדים, שאף הם מתנגדים לכל ערך דמוקרטי. אין בכוונת הממשלה החדשה להגביל את עצמה ולכבד את מחצית העם שלא בחרה בה. זו ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, אבל כל ערך דמוקרטי זר לה, והיא רואה את בחירתה כהיתר מוחלט לדכא ולרמוס את מתנגדיה, ועדיף שלא לטפח אשליות לגביה אלא להתבונן בעיניים מפוכחות בפני הרעה.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

די לתבוסתנות מול נתניהו

 

נתניהו ותומכיו ממשיכים באותו קו שנקטו מאז מינוי הממשלה: לטענתם ממשלת בנט-לפיד, שזכתה באמון הכנסת, איננה לגיטימית, ראש הממשלה היחיד הלגיטימי הוא בנימין נתניהו, גם אם הפסיד בבחירות ולא זכה לאמון הכנסת, ו"העם" שרק נתניהו ואנשיו יודעים את נפשו, מתגעגע לנתניהו וכמה לשובו לשלטון. למרבה הצער גם אנשי שמאל נופלים קורבן לתעמולה הזו, ורואים בנפילת ממשלת בנט-לפיד אישור לתמיכת הציבור בנתניהו. זו טעות. כל מי שמאס בנתניהו מואס בו כעת אפילו יותר, ורבים שלפני הקמת ממשלת בנט-לפיד היו מוכנים ברצון לשבת בממשלת נתניהו, חוששים כעת מחזרתו, בגלל התנהגותו בשנה האחרונה, שהעקרון המנחה שלה היה לגרום למדינת ישראל כל נזק אפשרי ובלבד שהדבר ישרת את האינטרסים האישיים של נתניהו. יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שהיה מוכן לפני שנה לשבת בקואליציה עם נתניהו, ואולי אפילו העדיף זאת, מעדיף כעת לשחזר אחרי הבחירות את ממשלת בנט-לפיד. לאחר ההסתה הפראית נגד רע"ם מצד אנשי הליכוד, שהודגמה אתמול במופע המחפיר של הגזען הצעקן מיקי זוהר, והסנדול העצמי של נתניהו ומחנהו, בהצהרותיהם החוזרות ונשנות והמלוות בהסתה שקרית וגזענית, שלא ישבו עם רע"ם בקואליציה, ספק אם מנסור עבאס ישחר על פתחם, סובלני וענייני ככל שהינו. גם גדעון סער ואביגדור ליברמן אינם מתגעגעים לנתניהו, למרות שפע שמועות השוא שהופצו בשבועות האחרונים, על חבירה כביכול של סער לנתניהו. הצלחתו של נתניהו לשחד את עידית סילמן לעבור למחנהו, מוכיחה אך ורק שנתניהו יודע לשחד אנשים, כשם שהוא יודע לקבל מאנשים שוחד, שהוא מכנה "מתנות בין חברים", כמו ארגזי השמפניה והסיגרים בערך של מאות אלפי שקלים שקיבל מהמיליונר ארנון מילצ'ן. הצלחתו של נתניהו לפרק את הקואליציה של בנט ולפיד לא נעשתה בדרכים דמוקרטיות, אלא בדרכים שאם אינן עבירה פלילית ממש, הן גובלות בעבירה פלילית, והן אינן מעידות על ירידה אמיתית בתמיכה בממשלת השינוי, אלא על הכוח שנודע לפרקטיקות של שוחד על בני אדם, וחברי כנסת בכלל זה. נותני ומקבלי שוחד בהחלט מצליחים לא פעם להשיג את מטרותיהם, והדבר איננו מעיד אלא על מה שכבר נאמר בתנ"ך: "השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז י"ט), ומה גם שאין מדובר בחכמים גדולים מדי.

אם השנה האחרונה הוכיחה משהו, הרי זה שאפשר להיאבק בנתניהו, ואפשר לסלק אותו מכס ראש הממשלה שהוא תמיד ניצל לרעה, וכמובן שאפשר למנוע ממנו לשוב לכס ראש הממשלה, מצב שעבור כמחצית הציבור הוא איום קיומי, ומה שצריך כעת הוא להיאבק בכל הכוח בניסיונו של נתניהו לחזור לשלטון, ובשום אופן לא להרים ידיים. כמו לפני הבחירות הקודמות, גם הפעם אנו חוזרים ושומעים לעתים שרע"ם לא תעבור את אחוז החסימה, ולעתים שמר"ץ לא תעבור את אחוז החסימה. מאחר ששום מפלגה במחנה המרכז-שמאל איננה מראה גידול ניכר במספר המנדטים, קשה להבין לאן נעלמו ששת המנדטים של מר"ץ, וסביר יותר שהסקרים טועים, כפי שטעו לפני הבחירות הקודמות. אחת הסיבות לטעות היא עניין שלא דובר מספיק – מר"ץ קיבלה את המנדט הששי מקולות החיילים, בניגוד לטענה הרווחת בימין שלמפלגות השמאל אין דור המשך, וחיילים אינם משתתפים בסקרים. אני מאמינה במר"ץ, ומבחינתי אין לי מפלגה אחרת, ואינני רוצה להצביע למפלגת העבודה שתמכה בחוק האזרחות ובחוק הלאום הגזעניים. מבחינתי הצבעה למר"ץ היא תמיד הצבעה ראויה, בלי שום קשר לסיכוייה בבחירות. אינני מאמינה בהצבעות טקטיות, שתמיד מתגלות כטמטום, אלא רק בהצבעה אידיאולוגית, ואני מאמינה בנחישות ובמאבק. נתניהו הוא אסון לדמוקרטיה הישראלית וצריך להילחם מלחמת חורמה נגד חזרתו לראשות הממשלה, ואסור להפסיק את המאבק נגדו עד שיורחק לחלוטין מהזירה הציבורית ומהחיים הפוליטיים, יחד עם בני בריתו הנאלחים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. די לתבוסתנות מול נתניהו. גם השמאל יודע להילחם על ערכיו, והוא יילחם.

פטריוטים

 

 אתמול ביקשתי מהבעלים של החנות לחומרי בניין שיחליף לי שני שקעים שהתפרקו. הוא אמר שהוא כבר לא עושה כאלה דברים, אבל בגלל שהוא מכיר אותי הוא יבוא בערב ויתקן. חשבתי שזאת עבודה של חמש דקות בשבילו, אבל כשהוא בא הוא אמר אוי, צריך לקדוח חורים. הוא הביא איתו מקדחה קטנה וקדח וקדח ולא הצליח והלך להביא מקדחה גדולה וקדח וקדח וקדח והראש כבר התפוצץ לי ובינתיים עברה כבר שעה והלכתי לראות חדשות, כי בבוקר תפסו את המחבלים שרצחו שלושה אנשים באלעד עם גרזנים ורציתי לראות שבאמת תפסו אותם כי נורא הפחיד אותי שהם מסתובבים חופשי, אבל כשהדלקתי את הטלויזיה אמרו שלפני עשר דקות דקרו מישהו בשער שכם והוא פצוע בינוני. בינתיים הוא סיים להתקין את השקע במטבח והתחיל לקדוח בחדר שהיה פעם של הבנות ובאתי ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ודקרו בחור צעיר והשוטרים של משמר הגבול ירו במחבל, ואז הוא אמר לי: הבן שלי במשמר הגבול. לרגע הייתי בהלם כי לא חשבתי שיש לו בן כזה גדול שהוא כבר חייל. אני מכירה אותו המון שנים מאז שהוא היה נער ולא חשבתי שהשנים עברו ועכשיו הוא כבר לא נער והוא כבר אבא לבן חייל, והצטערתי שהבהלתי אותו ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ועכשיו הוא דואג לבן שלו. אמרתי לו שלא ידעתי שיש לו בן במשמר הגבול ושאני מצטערת שסיפרתי לו על הפיגוע והוא אמר לא, טוב שאמרת לי. אמרתי לו שלא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול והוא אמר: אנחנו פטריוטים. הוא הראה לי תמונה של הבן במדים. בחור יפה. התפללתי שהבן שלו בסדר כי אם לא הייתי מרגישה אשמה, אני לא יודעת למה הייתי מרגישה אשמה, אבל ברגשות אף פעם אין היגיון. קצת הצחיק אותי שהוא אמר שהם פטריוטים, כי לא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול לא בגלל שחשבתי שהם לא פטריוטים, אלא בגלל שחשבתי שהוא צעיר מכדי שיהיה לו בן חייל, וממילא השירות בצבא הוא חובה ולא צריך להיות בשביל זה פטריוטים, רק לציית לחוק, אבל אולי בשביל לשרת במשמר הגבול כן צריך להיות פטריוטים כי מתנדבים לשרת שם. אני הייתי מורה חיילת כי אהבתי לעבוד עם ילדים. אני לא חושבת שאני פטריוטית. יש המון דברים בישראל שאני ממש לא אוהבת, אבל אולי אני כן קצת פטריוטית. למשל קראתי בסופ"ש מאמר של עפרי אילני, שכתב במוסף הארץ שישראל הארץ הכי מכוערת וזה די עצבן אותי, קודם כל כי זה לא נכון וגם כי תמיד יש למאמרים שלו ניחוח של חנופה לגרמנים וחשוב לו להגיד שישראל יותר מכוערת מגרמניה, וגם כי בעיני הדבר הכי פרובינציאלי זה להתפעל מארצות אחרות ולבוז לארץ שלך. פעם כשנסעתי לאוסטריה, זה היה לפני שנים כשהייתי צריכה לנסוע לשם כל הזמן, פגשתי במטוס תיירת אוסטרית שחזרה מישראל ומאד נהנתה בישראל. אמרתי לה שישראל לא יפה כמו אוסטריה, אבל היא מאד מגוונת, כי יש בה גם ים וגם אגמים וגם מדבר, והיא אמרה לי זה לא נכון שישראל פחות יפה מאוסטריה, היא לא פחות יפה, היא פשוט שונה, וזה כמובן נכון. למשל הכנרת היא אחד האגמים היפים בעולם, ולא רק מפני שישו הלך בה על המים, שבגלל זה הצליינים באים לשם ונורא מתרגשים. אבל לחשוב שישראל ארץ יפה זה אולי לא ממש פטריוטיות, כי לא צריך להקריב בשביל זה שום דבר. אולי כשיש בן במשמר הגבול צריך להיות פטריוטים, כי כל הזמן דואגים לו. היום פגשתי אותו שוב והוא סיפר לי שהבן ענה לו רק אחרי שעה וחצי, כי הקפיצו אותם והוא השאיר את הנייד בבסיס וצלצל מטלפון של חבר, והוא ואשתו ראו מספר זר ונבהלו מאד, כי הם חשבו שהבן נפצע ומישהו אחר מצלצל להודיע להם, אבל זה היה הבן שאמר שהוא בסדר גמור והוא לא יכול לדבר. חשבתי על זה שהכרתי את הבעלים של החנות מאז שהיה נער ועכשיו הוא כבר אבא לחייל עם הרבה שערות לבנות, כי להיות הורים של חייל זה לפעמים יותר קשה מלהיות חייל בעצמך, ובאמת צריך להיות פטריוטים בכדי לקבל את זה באהבה.

פיגוע באלעד

 

כל השבוע היתה לי הרגשה רעה שיהיה פיגוע ביום העצמאות, בגלל כל השבועות האחרונים שכל הזמן יש פיגועים קשים, וחשבתי שבטח ירצו לפגוע בנו דווקא ביום העצמאות. אבל חשבתי שהפיגוע יהיה בתל אביב או בירושלים. בכלל לא דימיינתי פיגוע באלעד. בכלל לא ידעתי איפה זה אלעד. חשבתי שזה בשטחים, וזה דוקא בתוך ישראל ליד ראש העין. הייתי עצבנית בגלל זה שכל הזמן חשבתי שבטח יהיה פיגוע. שיגעו אותי המטוסים שטסו מעלינו כל הזמן והתכוננו למטס של יום העצמאות. הם טסו נמוך והרעש שלהם הרעיד את הבתים. חשבתי שהלוואי שלא היה מטס והלוואי שהיה שקט. בערב יום הזיכרון הלכתי לבקר את שולה וישבנו כרגיל בחצר שלה. שולה ישבה בכסא הגלגלים ונראתה לי עייפה מהרגיל. המטוסים המשיכו לטוס מעלינו. לא ראיתי אותם, רק שמעתי את הרעש. אמרתי שעוד מעט יתחיל יום הזיכרון ואז יהיה שקט. ממש חיכיתי שיתחיל יום הזיכרון והכל ישתתק. שולה אמרה שעדיף שיהיה רעש. היא התכוונה שעדיף שלא תהיה לנו סיבה לימי זיכרון, ואני אמרתי שיום הזיכרון זה על מה שכבר קרה, ואני מפחדת ממה שעלול לקרות, שאני נורא מפחדת ממה שיקרה ביום הזיכרון הזה וביום העצמאות הזה ואני רוצה כבר לעבור את הימים האלה ולהיות אחרי זה והלוואי שלא יקרה שום דבר רע כי אני מאד מפחדת שכן יקרה, ושולה אמרה: גם אני מפחדת. אחר כך שתקנו וחשבנו בשקט על הדברים הרעים שיכולים לקרות  שלא יודעים מראש מה הם אבל מנחשים. ביום הזיכרון לא קרו דברים רעים ואז הגיע יום העצמאות ועד הערב הכל היה שקט וחשבתי אולי סתם פחדתי, אולי הכל יעבור בשלום ואני אצפה בארץ נהדרת ואצחק או משהו טפשי כזה, שמשחרר, כי כבר ראיתי מספיק כתבות מדכאות שהפחידו אותי ורק העצימו את הפחד שעינה אותי כל הזמן, ואז באמצע החדשות אמרו שהיה פיגוע קשה באלעד, והלכתי להסתכל במפה איפה זה אלעד. אף פעם לא הייתי שם ואני לא מכירה שם אף אחד, אבל בעצם זה לא מאד רחוק מירושלים, ובכלל ישראל היא מאד קטנה וכמעט הכל קרוב. גם כשכל הזמן מפחדים שיקרה משהו רע עדיין כשזה באמת קורה מרגישים הלם כזה, והפיגוע הזה היה אכזרי ומפחיד במיוחד. אחר כך כמו תמיד כשיש פיגוע אני רוצה לצאת עם הכלב מוקדם ולהפסיק לצפות כל הזמן בשידורים על הפיגוע אבל אני לא מסוגלת להפסיק לצפות בשידורים על הפיגוע ואני ממשיכה לצפות ולצפות למרות שעוד לא יודעים הרבה פרטים ואומרים שוב ושוב את אותו הדבר. בעצם נורא קיוויתי שיגידו שתפסו את המחבלים, אבל המחבלים ברחו, ולא הצליחו לתפוס אותם, וחשבתי איפה הם עכשיו, והמחשבה הזאת מאד הפחידה אותי. ואז נהיה מאוחר מדי והייתי מוכרחה כבר להוציא את הכלב, אז כיביתי סופסוף את הטלויזיה ויצאנו. הכלב היה שמח להיות בחוץ כי היה די קר והוא מאד אוהב שקר כי יש לו פרווה עבה ויותר  נעים לו כשקר. לא היו כל כך הרבה אנשים ברחוב, וחשבתי שאם לא היה פיגוע בטח כל בתי הקפה והברים ברחוב היו מלאים אנשים והרחוב היה הומה אדם למרות שהיה כבר די מאוחר ודי קר, אבל אחרי שיש פיגוע לאנשים כבר אין כל כך חשק לצאת ואולי הם גם מפחדים. גם אני חשבתי שאולי יש מחבלים שיבואו פתאם לגינה וירצו להרוג אותי ואת הכלב, אבל לכלב לא היו שום מחשבות כאלה - הוא התמתח ועצם עיניים ונראה מאד מרוצה לנמנם בגינה כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות לנו לעולם. הוא ממש לא רצה ללכת הביתה, ואני ניסיתי להיות רגועה ולשבת בשקט ולהסתכל על העצים והשמיים אבל אחרי כמה דקות כבר לא יכולתי יותר לשבת בשקט ומשכתי אותו הביתה ונעלתי מאחורי את הדלת אבל עוד הרבה זמן לא הצלחתי להירגע ולא הצלחתי להירדם, וחשבתי כמה סבתות כמוני שוכבות בחושך ודואגות עכשיו ממה שיקרה ושעוד עלול לקרות, וחשבתי שחגים הם חשובים לאנשים ואנשים נהנים לחגוג, אבל שלפעמים אני מתפללת לימי שגרה, שהכל יהיה רגיל, שאנשים ילכו לעבודה וילדים ילכו לבית הספר ושלא יהיו משדרים מיוחדים, שיהיה כמו בשיר סתם יום של חול שלא קורה בו שום דבר שצריך להודיע בחדשות, שיהיה יום כל כך רגיל ודומה לאחרים שאחרי שבוע לא נזכור אותו כמעט, וחשבתי איזה דבר משמח זה שהכל לגמרי רגיל ולא קורה שום דבר.

סכנות אין קץ

 

לטיול של אחר הצהרים יצאנו רק בשש בערב, כי במשך כל היום ניקיתי בעצלתיים את החדר שהיה פעם של בנותי, תוך כדי שכיבסתי וייבשתי שתי כביסות, בהירה וכהה, קראתי עיתונים, ראיתי שטויות בטלויזיה ואכלתי פחות או יותר כל מה שהיה בבית. ידעתי שאושר מצפה לפיצוי על הציפיה הארוכה לטיול, ואכן הוא שם את פעמיו לרחוב בנימין מטודלה ומשם לעמק המצלבה. פעמיים ניסינו לרדת לעמק ונאלצנו לחזור על עקבותינו, כי הגיעו ממולנו כלבים שאושר לא מחבב, ורק בניסיון השלישי הצלחנו לרדת לעמק ולעלות בשביל לכיוון המוזיאון. כשהלכנו בשביל שלאורך הגדר של מנזר המצלבה ראיתי את  הבריטי החביב יורד מולנו עם כלבתו שאושר דוקא מחבב, והבנתי מיד שהוא במצב רוח לשיחה. איך היה הביקור של בתך, הוא שאל, ואמרתי לו שהיה נהדר אבל עבר מאד מהר כי הזמן פשוט עף לי. הוא הנהן בהבנה ושאל כמה זמן בתי חיה בבריטניה. אמרתי לו שהיא חיה שם כבר זמן רב ויש לה כבר אזרחות בריטית, ואז הוא אמר שאם היא אזרחית היא בטח מודאגת מבוריס ג'ונסון. לו היטבתי לשחק שחמט הייתי יודעת בוודאי לכנות בשם את מהלך האיגוף הזה, שבו הצליח להגיע מבתי לנושא החביב עליו: כמה בוריס ג'ונסון איום ונורא, ואיך הוא הורס את בריטניה. אמרתי לו שבתי איננה מתעניינת במיוחד בפוליטיקה הבריטית, ושהיא יותר מדי עסוקה בשביל זה, אבל הוא כבר היה בלתי ניתן לעצירה וחזר על הדברים שנהג לומר לי בכל שיחה, כלומר כמה בוריס ג'ונסון איש מסוכן ואיך הוא יהרוס לגמרי את בריטניה. אמרתי לו שחושבים שדווקא למועמד הלייבור יש סיכוי טוב לנצח בבחירות הבאות ושבאמריקה הצליחו לסלק את טראמפ ואפילו מנתניהו נפטרנו לפחות זמנית, אבל הוא אמר שלמועמד הלייבור אין כריזמה ושגם אם יסלקו את טראמפ זה לא יעזור כי האוונגליסטים נורא מסוכנים והם ישתלטו גם על ישראל כי הם מחכים לשובו של ישו ולמלחמת גוג ומגוג. סכנת האוונגליסטים היתה הנושא השני החביב עליו והבנתי שאסור היה לי להזכיר את טראמפ, כי זו היתה הזדמנות בשבילו לחזור לסכנת האוונגליסטים ומכאן אין עצירה. הוא חזר ואמר לי בפעם המי יודע כמה שמייק פנס יותר מסוכן מטראמפ דווקא בגלל שהוא איש מאמין באמת. אמרתי לו שדווקא פנס סירב לדרישה של טראמפ לעצור את אישור בחירתו של ביידן וזכרתי היטב את קריאות האימים של המסתערים על הקפיטול שקראו לתלות את פנס, אבל הוא חזר ואמר שפנס יותר מסוכן מטראמפ דווקא בגלל שהוא מאמין באמת ושהאוונגלים מאד מסוכנים ושאנשים חילוניים לא מבינים כמה האוונגלים מסוכנים. הוא כמובן אדם חילוני. אני חשבתי שדווקא טראמפ יותר מסוכן כי אין לו מעצורים, ובעיקר רציתי כבר ללכת, אבל הוא אמר שאסור להיות שאננים רק בגלל שהצליחו לסלק את טראמפ ואת נתניהו, ושהם יכולים לחזור, ושבוריס ג'ונסון התחזק עכשיו בגלל המלחמה באוקראינה, ושפוטין יתפשר אם יתנו לו את דונבאס, אם הוא רציונלי ולא פסיכופת. אמרתי לו שאני לא יודעת אם פוטין יסכים להתפשר, ושהמלחמה באוקראינה מוציאה אותי מדעתי כי המשפחה שלי משם ואני מתפללת לנס שהיא תיגמר, אבל יש לי הרגשה רעה שהמלחמה הזאת דווקא תימשך ולפעמים אני רוצה שמישהו יפציץ את מוסקבה, אבל אני לא כל כך מאמינה שזה יקרה וגם אם זה יקרה אני לא יודעת אם זה יעזור. הוא אמר שהוא דווקא חושב שפוטין יתפשר אם האוקראינים יוותרו וחזר לדבר על בוריס ג'ונסון ועל סכנת האוונגליסטים, כי יותר קל כנראה לפחד מסכנות מדומיינות מאשר מאלה  שמתממשות לנגד עינינו. ואז נשמע קול פיצוץ די מפחיד מכיוון מרכז העיר והוא אמר בידענות שזה פיצוץ, פיגוע התאבדות. אמרתי לו שאני שומעת קולות של אנשים שרים, והוא אמר שאלה קולות  מהמסגד אבל שזאת היתה פצצה, ואני אמרתי שלו היתה פצצה היינו שומעים סירנות של משטרה ואמבולנסים ואנשים צועקים, ולא תפילות ופיוטים, אבל שאני אלך הביתה ואברר מה קרה, וניצלתי את ההזדמנות למשוך את אושר וללכת משם והקפנו את המנזר ועלינו הביתה, ובדרך התחלתי לחשוב מה אם הוא צדק ובאמת היה פיגוע והבנות שלי יחשבו שהתפוצצתי כי הן יתקשרו אליי הביתה כי אין לי טלפון נייד ואני לא בבית לענות להן כי כמעט שעה עמדתי ליד הגדר של מנזר המצלבה ושמעתי על סכנת האוונגליסטים ששואפים למלחמת גוג ומגוג כדי שישו יחזור ומאד רציתי כבר לחזור הביתה. יכולתי כמובן לחזור הביתה בדרך ההפוכה אבל אז הייתי ממשיכה ללכת עם הבריטי החביב ולשמוע כל הדרך על בוריס ג'ונסון ועל סכנת האוונגליסטים וזה היה למעלה מכוחי. בבית באמת הסתכלתי באינטרנט וגם שמעתי חדשות כי היה כבר שמונה בערב ושום פיגוע התאבדות לא קרה וגם לא פצצה. היו מהומות בהר הבית והמשטרה ירתה גז מדמיע ומעזה ירו רקטות, ופחדתי מאד שתפרוץ גם אצלנו מלחמה, אבל לא מלחמת גוג ומגוג אלא מלחמה עם הפלשתינים שזאת לצערי סכנת המלחמה שיותר מטרידה אותי ממלחמת גוג ומגוג ומקרב מגידו בקץ הימים. בינתיים בישלתי אוכל לאושר וחיסלתי את שאריות העוגה שהכנתי לסעודת הפרידה מבתי שנסעה חזרה לבריטניה עם בעלה ובנה ובוודאי מכינה עכשיו את ארוחת הערב החביבה על נכדי הבריטי – שעועית ברוטב עגבניות וחביתה, ולא חושבת על שום מלחמה.

כאוס באוקראינה

 

אנשים נוטים לקוטביות. קודם הניחו שרוסיה תכבוש את אוקראינה ביומיים ותכניע אותה כליל, עכשיו מגזימים בהתפעלות מההתנגדות האוקראינית. הציפיה שרוסיה תכניע מיד מדינה של ארבעים מיליון איש ששונאים את הרוסים בכל לבם היתה מוגזמת, וגם ההתפעלות מההתנגדות האוקראינית מוגזמת. לא רואים פעילות של חיל אוויר אוקראיני, שזה דבר די מדהים שמדינה כל כך גדולה אין לה חיל אוויר שיכול להפציץ שיירות רוסיות שחודרות לשטחה, שלא לדבר על לתקוף בעורף האויב. קשה להכריע מערכה בלי חיל אוויר. כבר במלחמת העולם השנייה מילאו חילות האוויר הבריטי והאמריקני תפקיד מרכזי מאד בהכנעת הנאצים – אז סבל גם הצבא האדום מהעדר יכולת אווירית. כיום נראה שרוסיה שולטת בשמי אוקראינה, וזה מצב מאד מפחיד, גם אם ההגנה האווירית האוקראינית כן מצליחה לפגוע במטוסים רוסים, אבל לא מן האוויר אלא מן הקרקע בלבד.

בכלל התחושה היא שאוקראינה בונה בעיקר על לוחמת גרילה ולא על כוחותיה הסדירים, וזה מצב מאד מסוכן מהרבה בחינות. בחלוקת נשק לאזרחים ובמתן היתר לפעולה עצמאית של אזרחים, הפריטה המדינה האוקראינית את הכוח שצריך להיות בידי המדינה בלבד, והתוצאה היא כאוס גמור ואלימות של מיליציות ברחובות. הרצח של רומן ברודסקי הוא תוצאה מלקיחת החוק לידיים של מיליציות פרועות, לא מטעות בזיהוי – אף אחד באוקראינה לא חושב שברודסקי זה שם צ'צ'ני, ואף אחד לא מבלבל בין ברודסקי לאחמדייב. המדינה האוקראינית ביאושה עשתה דבר מסוכן מאד – היא הניחה לאזרחיה לנהל צבאות פרטיים ולוחמה פרטית שאיננה מאורגנת ואיננה מפוקחת, והתוצאה היא שפחד להסתובב באוקראינה כיום לא רק בגלל הרוסים, וששמועות על סוכנים רוסיים שמסתובבים מסכנות חיי אזרחים תמימים. כאשר המדינה מפריטה את השימוש בכוח ואיננה מפקחת עליו ומגבילה אותו, התוצאה היא שכל דאלים גבר ואיש את רעהו חיים בלעו.

כמובן שרוסיה היא האחראית העיקרית לאסון ההומניטרי באוקראינה שהולך ומתעצם מיום ליום, אבל גם ההתנהלות האוקראינית איננה מצטיינת, ונראה שלא רק את השימוש בכוח אלא גם את הדאגה לאזרחים המדינה הפריטה במידה רבה, ואין מאמץ מאורגן לדאוג לאנשים למזון ומים. ישראל שלחה לאוקראינה ציוד לאספקת מים מיוזמתה – אוקראינה לא ביקשה ציוד כזה, שהוא אחד הדברים הראשונים שמדינה מותקפת ומופצצת נזקקת לו – אספקת מים לאנשים שנאלצו לעזוב את ביתם בגלל הפצצות. האוקראינים מפגינים הרבה אומץ ונחישות וכושר אלתור, אבל מדינה של ארבעים מיליון נפש זקוקה ליותר מאומץ ונחישות כדי להתמודד עם האלימות הרוסית.

ישראל יכולה לגלות נדיבות, גם במשלוח סיוע הומניטרי וגם בקליטת פליטים אוקראינים, והדרישה להפקדת ערבות לכך שהפליטים יעזבו, כאשר לרובם אין לאן לעזוב, היא רשעות שמאפיינת למרבה הצער את איילת שקד בכל מעשיה. ישראל לא תתמוטט גם אם יגיעו אליה כמה אלפי פליטים אוקראינים ואפילו אם חלקם ישארו לחיות פה. וזה לא הזמן להתחשבן עם האוקראינים לא על חמלניצקי ולא על פטליורה ולא על הסיוע לנאצים ברצח יהודים. האמהות הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות וילדים רכים אינן אשמות בפשעי אבותיהן, ולכל אדם חף מפשע יש זכות שיתייחסו אליו כאל בן-אדם ולא כאל חלק מקולקטיב. עמנו שנרצח אלפיים שנה בגלל אמונה בסיפור על רצח אלהים לא צריך ליפול למכשלה הזו של חשיבה מכלילה על אנשים. בישראל חיים לא מעט בני ובנות זוג אוקראינים של יהודים שלא עשו רע לאיש, ולא יקרה שום רע אם קרוביהם יגיעו לכאן גם כן. כדי להיות בן-אדם צריך לזכור שגם הזולת הוא בן-אדם. לפעמים יוצאים נשכרים מכך שרואים את הפרט כפרט בפני עצמו ולא רק כחלק ממכלול. לפעמים יוצאים נשכרים מכך שבוחנים את המציאות לגופה ולא חושבים רק בסטריאוטיפים והכללות על כל דבר ועניין.

 

מתקפת רוסיה על אוקראינה

ביום הראשון של מלחמת רוסיה באוקראינה היו אנשים, גם בישראל, שהתפעלו מ"המבצע המבריק" של פוטין. נדמה שהם השתתקו. מלחמת ברירה לעולם איננה מבריקה או חכמה. מלחמה היא דרך גרועה מאד להשיג מטרות, מפני שיודעים רק איך מתחילים במלחמה. לעולם אין יודעים כיצד היא תימשך וכיצד היא תסתיים. גם אם מתכננים את מהלך המלחמה בקפידה, אין שום אפשרות לצפות מראש את עוצמת ההתנגדות, את ההשפעות הקצרות וארוכות הטווח, הן על היריבים והן על אזרחי המדינה התוקפת. לרוב המלחמות יש השפעות ותוצאות שהפותחים בהן אינם צופים מראש. היטלר שיצא לכבוש את כל העולם וסיים בהתאבדות בבונקר שלו בגרמניה ההרוסה הוא הדוגמה האולטימטיבית, אבל גם דוגמאות פחות קיצוניות אינן מבשרות טובות למי שסומכים יתר על המידה על כוחם הצבאי ותוקפים יריבים חלשים מהם בהרבה.

חולשה היא עניין יחסי. עם שיושב על אדמתו ונלחם בצבא כובש, נהנה מלא מעט יתרונות, גם אם כוחו הצבאי נחות מכוח האויב. האויב צריך לשנע את חייליו ונשקו לתוך השטח הכבוש. הנכבשים יושבים בארצם ויכולים בהחלט למרר את החיים גם לצבא חזק. טנקים יכולים לשעוט ברחובות הארץ הכבושה, ובקבוקי מולוטוב הם נשק פרימיטיבי, אבל בקבוקי מולוטוב שנזרקים מקומות עליונות של בניינים יכולים להצית טנקים ומשוריינים וליצור בעיה לא קטנה עבור הצבא הכובש, כנ"ל טילי כתף ורובי צלפים קלים. כפי שצה"ל יודע היטב, גם אבנים גדולות ומרצפות שנזרקות מגגות יכולות להרוג חיילים. קשה לכבוש שטחים בלוחמת גרילה, אבל אפשר בהחלט להסב לצבא הכובש אבדות ולגבות ממנו מחיר דמים.  

לכבוש עם עוין זה ממש לא פיקניק. סטלין הצליח להשתלט על מזרח אירופה, מפני שהוא כבש אותה מידי הנאצים, והפחד המצמית מגרמניה הותיר את מזרח אירופה שנים רבות בשליטת הרוסים. לכן גם פוטין צועק שהוא נלחם בנאצים שמבצעים רצח עם. אבל יש גבול עד כמה אפשר לשכנע אנשים באמצעות שקרים גלויים לעין. העולם יודע שאוקראינה היא כיום מדינה דמוקרטית, שהשיגה את שחרורה מעול הפטרונות הרוסית במאבק לא פשוט, ושהנשיא שלה הוא יהודי שנבחר בבחירות דמוקרטיות. דוקא פוטין מטיל האימה הוא זה שמעורר בתודעת העולם את זכרו של היטלר, ולא  אוקראינה שלא איימה על שום מדינה ועל שום עם ורק ביקשה לחיות את חייה בשלווה.

לעמנו יש חשבון היסטורי עצוב עם העם האוקראיני, אבל הוא איננו רלוונטי למשבר הנוכחי. אוקראינה של היום מקיימת יחסים טובים עם ישראל, ולכל דור חדש יש זכות לפתוח דף חדש ביחסי עמו עם העם היהודי. ומה שהכי חשוב: אוקראינה איננה אשמה כהוא זה בהתקפה הרוסית. כעת היא קורבן לאלימות של הדיקטטור האכזרי ולדימיר פוטין, שפוגע קשה גם ביריביו ומתנגדיו בתוך רוסיה, שכמה מן הבולטים שבהם הם יהודים, וצריך לעמוד לצדה של אוקראינה מפני שהיא צודקת, ומפני שפוטין הוא איום על שלום העולם, וגם מדינת ישראל, שהצבא הרוסי יושב על גבולותיה עם סוריה, חוששת מאד מהאיום הרוסי, שבמרחק לא רב מישראל הפך מאיום לאלימות גלויה.

כבר עכשיו יש למתקפה של פוטין כמה תוצאות הפוכות ממטרותיו: כוחות נאט"ו במדינות מזרח אירופה מתוגברים כעת, והרצון של מדינות מזרח-אירופה במטריית ההגנה של נאט"ו רק מתגבר. מדינות כמו פולין והונגריה, שמשטריהן האנטי-ליברלים התגרו באיחוד האירופי ופגעו בעקרונות דמוקרטיים ובחירות נתיניהם, מזועזעים מהברוטליות של פוטין, והדבר יגביר מאד את רצונם לדבוק באיחוד האירופי ובנאט"ו, ויכול בהחלט לחזק מגמות דמוקרטיות ומערביות במדינות האלה. הדבר נכון כמובן לגבי כל מדינות ברית ורשה שחברות כעת אם באיחוד האירופי ואם בנאט"ו, שכולן מאוימות כעת על ידי פוטין וחוששות שאחת מהן תהיה קורבנו הבא. נאט"ו תתחזק כעת וגם האיחוד האירופי יתחזק. ייתכן אפילו שבריטניה תחזק מחדש את קשריה עם האיחוד, שממנו נקרעה מתוך תחושה שאירופה כבר איננה מאוימת. פוטין הזכיר לכולם שהאיומים על בטחון אירופה אינם נחלת העבר. וגם היחס לאוקראינה מצד האיחוד האירופי ונאט"ו, שלא ששו לצרפה לשורותיהם, הולך ומשתנה בעקבות המתקפה הרוסית, וכבר נשמעים קולות בארצות הברית ובאירופה שיש לצרף את אוקראינה לברית הצפון-אטלנטית.

והלאומיות האוקראינית שפוטין מזלזל בה צפויה דוקא להתעצם לנוכח המתקפה. קשה לדעת מה הניע את ספינת הקרב הרוסית להתנפל בברוטליות על החיילים המעטים באי הנחשים הזעיר, שאין לו שום חשיבות אסטרטגית. אולי חפצו הרוסים להטיל אימה על חיילי אוקראינה כולם, אבל ההיפך קרה: הם סיפקו לעם האוקראיני מופת וסמל של גבורה לאומית, שלאורו מבקשים כעת אוקראינים צעירים אחרים לפעול. זו רק דוגמה אחת לכך שאלימות עלולה להוליד את ההיפך הגמור מהתוצאה שאליה כיוונה, מפני שאלימות מיותרת לעולם איננה חכמה.

 

   

 

 

 

 

 

 

יורים על קריית שמונה

 

היום כשירו על קרית-שמונה נזכרתי איך בשנת שירותי הראשונה כשהייתי מורה חיילת בצפת ואחר כך בקריית-שמונה, ירו עלינו כמה פעמים קטיושות, ולא היה לנו מקלט כי גרנו בדירות ישנות של עמידר, ולא היה היכן להתחבא, רק ישבנו בדירה והתפללנו שלא יקרה לנו כלום. הרבה פעמים הקטיושות נפלו בצפת על בית הקברות ובדחני צפת נהגו לומר שנהרגו כמה מתים. נזכרתי בזה היום כי ירו על בית הקברות של קריית-שמונה והרגשתי צמרמורת וניסיתי להצחיק את עצמי ולהגיד לעצמי אולי נהרגו כמה מתים וזה בכלל לא הצחיק אותי. אולי מה שבאמת הגן עלינו כשגרנו בצפת זה המרחק מלבנון והעובדה שהקטיושות לא היו משוכללות כמו הטילים שיש היום, ובכל זאת פחדנו מאד, במיוחד כששומעים את הקטיושה באה לכיוון שלך במין קול יבבה כזה שמקפיא את הדם. כשבאתי לקריית שמונה - הייתי שם רק תקופה קצרה כדי להדריך בקייטנה בקיץ – שתי החיילות שגרו איתי בדירה הראו לי בור בחצר ליד הבית שנפלה בו קטיושה, אבל למזלי כשהייתי שם לא נפלה שום קטיושה ממש על ידינו, למרות שירו עלינו לפעמים. פעם כשהסתובבתי שם בלילה פגשו אותי אנשי מילואים מבוגרים שיכלו להיות הורי ואמרו לי למה אני מסתובבת ברחוב בלילה, שזה מסוכן ושאני אלך הביתה. הם התכוונו שמסוכן בגלל הקטיושות, לא בגלל דברים שבחורות מפחדות מהם בדרך כלל. הילדים בקריית שמונה שהדרכתי נכנסו לי ללב וניסו לשמור על קשר אחרי שעזבתי, אבל כבר שקעתי בעבודה החדשה בבית-שאן ולא שמרתי על קשר איתם. עכשיו הם כבר אנשים מבוגרים. מעניין כמה מהם נשארו בקריית-שמונה. בבית-שאן דיברתי עם לולה קורץ, מורה מבוגרת שעבדתי איתה ואהבתי אותה מאד, ואמרתי לה כמה קשה ומפחיד לחיות בקריית-שמונה ואיך האנשים בכל זאת נשארים לגור שם, והיא אמרה לי הו, הרבה עזבו, הרבה עזבו, אבל אני התפלאתי על אלה שנשארו וממש אהבו את קריית-שמונה, וחשבתי שהם ממש גיבורים. היום ראיתי אנשים בטלויזיה שגרים בקריית-שמונה ובצפון והם אמרו שהם לא מתרגשים ושהם ממשיכים בחיים ושגם התיירים נשארים. אולי היום יותר טוב לגור שם ממה שהיה פעם, כשהייתי חיילת באמצע שנות השבעים. וחוץ מזה, כבר ירו על ישראל כל כך הרבה טילים שקריית-שמונה כבר לא מיוחדת, כי רוב הזמן דוקא שקט שם, ועל עוטף עזה כל הזמן יורים. תמיד כשיורים טילים אני חוזרת בראש לדירה הקטנה בצפת ולעצמי בת תשע-עשרה מקשיבה לצפצופים של הקטיושה מתקרבת אלינו. בצפת הכל קטן מאד ואפשר להקיף את כל העיר ברגל. האנשים שגרו איתנו בבניין היו כל כך עניים. מתחתינו גרה אשה עם ילד קטן ותינוק וסיפרו לי שהיא גונבת אוכל מחנויות כי אין לה כסף להאכיל את הילדים, וראיתי אותה מכבסת בדוד קטן שהיא הרתיחה על הכיריים, וזאת היתה פעם ראשונה בחיי שראיתי מישהו מכבס בלי מכונת כביסה. בדירה התחתונה היה איש שהחזיק במרפסת שקי קמח ופעם התקלקל הביוב והיתה נזילה מהדירה שלנו למרפסת שלו ונרטבו לו שקי הקמח והוא צעק ורצה להרביץ לנו, ואז קראתי למשטרה ובא שוטר ואמר שהוא יבדוק את הביוב שלנו והוא פתח את הסתימה, והרגיע את השכן ואמר לו שהוא תיקן כבר ושלא ירביץ לנו. גם על זה אני חושבת היום כשמספרים על אלימות ואטימות במשטרה, איך פעם בטחתי בשוטרים והם באמת עזרו. צפת היתה קטנה מאד וכולם שם הכירו את כולם, אבל גם שאר המדינה היתה קטנה מאד בשנות השבעים, ונדמה לי שהכל היה אז שונה, אבל אולי זה רק נדמה לי. תמיד היו אנשים שקיבלו מכות משוטרים והייתי עדה לזה בשנות השבעים והייתי עדה בשנה האחרונה להתנכלויות של המשטרה למפגינים נגד נתניהו, שגם אותם עצרו סתם וגם הרביצו, וראיתי שמנעו מנשים וילדים שהפגינו לחזור למכוניות שלהם כדי לנסוע הביתה. אני בעצמי לא הפגנתי, רק הסתכלתי על המפגינים וחשבתי שגם הם גיבורים. החיים בישראל מאד קשים ובכל זאת אנשים חיים פה ושמחים בחיים פה למרות שרבים מהם סובלים. אולי זאת אהבת המולדת שנותנת אומץ ואולי זה הקשר לאנשים ולחברים, כמו שאני מרגישה כלפי הרבה אנשים בירושלים שרבים מהם אומרים לי שלום ואני לפעמים מתקשה להיזכר מי הם אבל זה לא כל כך חשוב, ולפני כמה זמן אשה שאני בכלל לא מכירה אמרה לי איך רזית, לפחות ארבעה קילו. הרגשתי מאד מוזר אבל היה בזה משהו נחמד. לפעמים עוברים על ידי אנשים שהכירו אותי הרבה שנים ובכלל לא מזהים אותי, אז אולי צריך לשמוח שיש כאלה שמתבוננים בי ואפילו שמים לב יותר ממני אם השמנתי או רזיתי ואם הכלב שלי חולה או בריא. אולי ההרגשה שרואים אותך היא מה שמשאיר אנשים אפילו במקומות שיורים עליהם טילים.  

הנכדים שלי וכל השאר

 

אתמול בשעה הזו ישבתי בגינה עם הכלב - יצאנו רק לקראת חצות כי רציתי לדעת אם הרכיבו ממשלה – ונזכרתי שבדיוק לפני שנתיים בשעה הזאת נולד נכדי הקטן אביב, בשלישי ביוני. חשבתי שהוא יוולד בשני ביוני אבל הוא התקשה לצאת ושעת חצות עברה ואז המיילדת קראה לרופא שהוציא אותו בעזרת מלקחיים. הירשו לי לחבק אותו, ואז נסעתי לבית של שרון ביפו והוצאתי את אושר שחיכה לי המון שעות בשקט, כאילו הבין שלא סתם נעדרתי. שנאתי ללכת למחלקת היולדות כי הכניסה היתה נורא מסובכת ותמיד התבלבלתי ובכלל אני לא אוהבת את איכילוב, אבל הם טיפלו יפה באביב. אחר כך הבאנו אותו הביתה ואושר נורא התרגש ובכל פעם שאביב בכה הוא בכה איתו ביחד. היה מאד מוזר שאביב נולד בשלישי ביוני גם כי הוא נולד הרבה אחרי הזמן וגם כי ברביעי ביוני נולד שנתיים קודם נכדי הגדול דין שיהיה מחר, בעצם כבר היום, בן ארבע. נכון שתאריכים זה משהו לגמרי מקרי ובכל זאת זה מפתיע, ששני הנכדים שלי נולדו בהפרש של יום בתאריך. לולא היתה קורונה ולולא דין גדל באנגליה יכולנו לחגוג ביחד, ואולי בשנה הבאה זה יקרה.

מאז שנהייתי סבתא הכל נראה לי אחרת. העולם נראה לי מקום הרבה יותר טוב, ואם אני עצובה אני רואה את הנכדים בסקייפ ומיד עוברת לי העצבות. דברים אחרים לא משמחים אותי כמו הבנות והנכדים, ואנשים שמשווים הוצאה של ספר ללידת ילד מגוחכים בעיניי. שום דבר אינו דומה לילד קטן שמניח את ראשו על הכתף ומחבק, או צוחק בקול שמתחשק לצחוק איתו ביחד. ובגלל זה דברים אחרים שקורים הרבה פחות חשובים לי, ואני מתרגשת מהם הרבה פחות. אולי להיות סבתא זה סוג של הגשמה עצמית שהופך את החיים שלך לשווים, אפילו אם לא עשית שום דבר אחר. אני לא כל כך יכולה ליישב בין הרגשות שלי שילדים ונכדים זה הכי חשוב בעולם והסיבה העיקרית לחיות לבין הכעס שלי כשמתייחסים ברשעות לנשים שאין להן ילדים. אולי בעצם אין סתירה בין להוקיר את הילדים מעל הכל לבין לכבד אנשים שאין להם ילדים.

בכל זאת רציתי לדעת אם ירכיבו ממשלה למרות שכעסתי מאד שנתנו לבנט להיות ראש ממשלה וכעסתי מאד שמרחיקים את הערבים ומתנהגים אליהם בגזענות במקום ליצור שותפות, וההעדפה של מפלגות הימין והיחס המחפיר למפלגות השמאל בקואליציה הוא לגמרי בלתי נסבל לדעתי. למרות הדיבורים על אחדות ופיוס מתנהגים לשמאל שהוא חיוני לממשלת הקואליציה כאילו סער ובנט עושים טובה לשמאל שהוא עוזר להם לסלק את נתניהו כדי שיוכלו לחזור לליכוד ולהיות ראשי ממשלה ולנאץ את השמאל שעל הגב שלו הם עשו סיבוב. וכשאיילת שקד דרשה להחליף את מירב מיכאלי בוועדה למינוי שופטים כבר לא יכולתי יותר, והתפללתי שכל הממשלה המחורבנת הזאת תתפוצץ. ובכל זאת הייתי במתח לראות אם ירכיבו ממשלה ואפילו שמחתי קצת שהצליחו, למרות שאני לא אוהבת שום דבר בממשלה הזאת והיא לא נראית לי הרבה יותר טובה מהקודמת, ועדיין אני אשמח מאד להיפטר מנתניהו, רק שחשבתי שבמקומו אפשר היה ליצור משהו יפה יותר עם אנשים פחות דוחים. מרגיז אותי מאד היחס של הימין לרשימה המשותפת, שאולי אני אצביע לה בבחירות הבאות, כי מוצא חן בעיני שהם לא רוצים את בנט כראש ממשלה. גם אני לא רוצה, ואני ממש לא חושבת שזאת היתה האפשרות היחידה להרכיב ממשלה. ויחד עם זה אני כן רוצה שהממשלה הזאת תצליח ולא תתפרק ובייחוד שהיא תצליח להוציא את נתניהו מחיינו, למרות שהוא נדבק כמו סלוטייפ מאצבע לאצבע ולהיפטר ממנו לגמרי כמעט בלתי אפשרי. הנכד הגדול שלי דין חושב שבעזרת סלוטייפ אפשר לתקן הכל, ושכל דבר שבור אפשר להדביק בחזרה. אני כבר זקנה ואני יודעת שדברים שבורים קשה מאד להדביק בחזרה. בלתי אפשרי לתקן אמון שנשבר, חלום שמתרסק, תקוה שמתפוגגת. אבל ילדים זה שמחה וילדים זה תקוה וכשהם לצידנו אנחנו יודעים שיש לנו עתיד.